א גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ עַל אִסוּרֵי הֲנָאָה, כָּשֵׁר. מִיהוּ, בְּדָבָר שֶׁצָּרִיךְ בִּעוּר מִן הָעוֹלָם וְצָרִיךְ שְׂרֵפָה, אִם כָּתַב עָלָיו הַגֵּט, בָּטֵל (הָרַ"ן פֶּרֶק בָּתְרָא דְּגִטִּין):
ב כּוֹתְבִין הַגֵּט עַל דָּבָר שֶׁיָּכוֹל לְהִזְדַּיֵּף, וְהוּא שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לָהּ בְּעֵידֵי מְסִירָה. כֵּיצַד, כּוֹתֵב עַל הַנְּיָר הַמָּחוּק וְעַל הַדִּפְתְּרָא וְעַל הַחֶרֶס וְעַל הֶעָלִין וְעַל יַד הָעֶבֶד וְעַל קֶרֶן הַפָּרָה, וּמוֹסֵר לָהּ הָעֶבֶד וְהַפָּרָה אוֹ שְׁאָר דְּבָרִים בִּפְנֵי עֵדִים. אֲבָל לֹא יַחְתֹּךְ יַד הָעֶבֶד וְקֶרֶן הַפָּרָה וְיִתֵּן לָהּ, וְאִם כָּתַב [וְחָתַךְ] וְנָתַן לָהּ, אֵינוֹ גֵּט, מִשּׁוּם דְּבָעֵינָן שֶׁלֹּא תְּהֵא קְצִיצָה בֵּין כְּתִיבָה לִנְתִינָה. הַגָּה: וְכוֹתְבִין עַל כָּל דָּבָר תָּלוּשׁ (טוּר) וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּדָבָר שֶׁהוּא שֶׁל קְיָמָא, אֲבָל אִם כָּתַב בְּעָלֶה שֶׁל בְּצָלִים אוֹ יְרָקוֹת וְכַדּוֹמֶה לָזֶה, פָּסוּל (הָרַ"ן פֶּרֶק שֵׁנִי). וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְכָתְבוֹ עַל קְלָף מְתֻקָּן לְסֵפֶר תּוֹרָה תְּפִלִּין וּמְזוּזוֹת, אֲבָל לֹא בָּעִינָן מְעֻבָּד לִשְׁמוֹ; אֲבָל אֵין עִכּוּב בְּדָבָר זֶה (מ"כ בְּסֵדֶר גִּטִּין) וַאֲפִלּוּ אִם נִכְתַּב עַל נְיָר שֶׁקּוֹרִין פַּפִּי"ר, בְּכָל כְּתָב, כָּשֵׁר (גַּם זֶה שָׁם). וְעַיֵּן לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן קכ"ו:
ג טוֹב לַחְתֹּךְ הַנְּיָר לְמִדַּת הַגֵּט, שֶׁלֹּא יִצְטָרֵךְ לַחְתֹּךְ מִמֶּנּוּ אַחַר כְּתִיבָה. וְאִם טָעָה הַסוֹפֵר לְאַחַר שֶׁכָּתַב קְצָתוֹ וְרוֹצֶה לְהַתְחִיל בְּאוֹתוֹ נְיָר עַצְמוֹ, יַחְתֹּךְ תְּחִלָּה הַמּוּעָט שֶׁכָּתַב. הַגָּה: אִם כְּתָבוֹ עַל נְיָר גָּדוֹל, וַחֲתָכוֹ לְאַחַר הַכְּתִיבָה קֹדֶם הַנְּתִינָה, פָּסוּל. אֲבָל אִם חָתַךְ מִמֶּנּוּ מְעָט, כְּדֵי לְיַפּוֹתוֹ, לָא מִקְּרֵי קְצִיצָה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְכָל שֶׁלֹּא חָתַךְ מִמֶּנּוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכְּתִיבַת הַגֵּט, הָוֵי כִּלְיַפּוֹתוֹ (כֵּן מַשְׁמַע בְּסה"ת). אֲבָל לְכַתְּחִלָּה חוֹתְכִין מִמֶּנּוּ הַכֹּל קֹדֶם הַכְּתִיבָה, אֲפִלּוּ הַנְּקָבִים שֶׁעוֹשִׂין כְּדֵי לְשַׂרְטֵט עַל יָדָן, וּשְׁאָר הַדְּבָרִים, יַחְתֹּךְ הַכֹּל קֹדֶם הַשִּׂרְטוּט, דְּהַשִּׂרְטוּט צֹרֶךְ כְּתִיבָה הוּא (סֵדֶר גִּטִּין). כְּתָבוֹ עַל סֵפֶר, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עִנְיָנִים אֲחֵרִים, וְנָתַן לָהּ הַכֹּל, כָּשֵׁר (טוּר בְּשֵׁם הָעִטּוּר):
ד אֵין כּוֹתְבִין גֵּט בִּמְחֻבָּר, אֲפִלּוּ יִתֵּן לָהּ הַמְחֻבָּר כְּמוֹ שֶׁהוּא, דְּבָעִינָן "וְנָתַן בְּיָדָהּ" (דְּבָרִים כד, א). וַאֲפִלּוּ חָתְמוּ הָעֵדִים אַחַר שֶׁתְּלָשׁוֹ, וְאַחַר כָּךְ נְתָנוֹ לָהּ, אֵינוֹ גֵּט. וְאִם כְּתָבוֹ עַל הֶעָלֶה הַזָּרוּעַ בְּעָצִיץ (פֵּרוּשׁ, כְּעֵין חֲצִי קְדֵרָה שֶׁל חֶרֶס שֶׁזּוֹרְעִין בָּהּ) נָקוּב, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לָהּ הֶעָצִיץ כֻּלּוֹ, פָּסוּל, שֶׁמָּא יִקְטֹם. אֲבָל כּוֹתֵב הוּא עַל חַרְסוֹ שֶׁל עָצִיץ וְנוֹתֵן לָהּ, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ עֵדֵי מְסִירָה לְפָנֵינוּ, שֶׁחֶרֶס דָּבָר הַמִּזְדַּיֵּף הוּא: הַגָּה: וְהוּא הַדִּין בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב; וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְשֶׁאֵינוֹ נָקוּב לֹא גָּזְרִינָן שֶׁמָּא יִקְטֹם (תִּמְצָא מְבֹאָר שְׁתֵּי הַסְבָרוֹת בַּבֵּית יוֹסֵף):
ה אֵין כּוֹתְבִין בִּמְחֻבָּר, אֲפִלּוּ טֹפֶס. כָּתַב הַטֹּפֶס בִּמְחֻבָּר, וּתְלָשׁוֹ וְאַחַר כָּךְ כָּתַב הַתֹּרֶף וְחָתְמוּ וּנְתָנוֹ לָהּ, כָּשֵׁר:
ו הָיָה הַגֵּט חָקוּק עַל יָדוֹ שֶׁל עֶבֶד בִּכְתוֹבֶת קַעֲקַע וְהָיָה יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ וְהָיוּ הָעֵדִים חֲקוּקִים עַל יָדוֹ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵידֵי מְסִירָה, שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יָכוֹל לְהִזְדַּיֵּף. וְאִם הָיוּ מֻחְזָקִים בָּעֶבֶד שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ, וְגֵט חָקוּק עַל יָדוֹ וְהוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: בְּעֵדִים נִמְסַר לִי, הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁמָּא מֵעַצְמוֹ נִכְנַס לָהּ, שֶׁהַגּוֹדְרוֹת (פֵּרוּשׁ, כָּל דָּבָר שְׁמְהַלֵּךְ בַּדְּרָכִים וּבַשְּׁוָקִים, שֶׁיִּתָּכֵן לוֹמַר מֵעַצְמוֹ נִכְנַס) אֵין לָהֶם חֲזָקָה. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לָהֶם חֲזָקָה, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֲזָקָה, מְגֹרֶשֶׁת (בֵּית יוֹסֵף). וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט בְּדִינֵי חֲזָקוֹת:
ז הָיָה הַגֵּט חָקוּק עַל הַטַּבְלָא, וְהָעֵדִים עָלָיו, וְהוּא יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, וְאוֹמֶרֶת שֶׁנְּתָנַתּוּ לוֹ וְחָזַר וּנְתָנוֹ לָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם מֻחְזָקִים בַּטַּבְלָא שֶׁהִיא שֶׁלָּהּ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁהָאִשָּׁה עַצְמָהּ כּוֹתֶבֶת אֶת גִּטָּהּ:
ח חָקַק הַגֵּט עַל טַס שֶׁל זָהָב וּנְתָנוֹ לָהּ וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וּכְתֻבָּתֵיךְ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת וְנִתְקַבְּלָה כְּתֻבָּתָהּ בִּכְדֵי שֹׁוִי הַטַּס. הַגָּה: אֲבָל נָתַן לָהּ סְתָם, הֲרֵי הַכֹּל שֶׁלָּהּ מִכֹּחַ נְתִינַת הַגֵּט, וְצָרִיךְ לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ מֻשְׁלָם (כֵּן מַשְׁמָע בַּגְּמָרָא וְכֵן כָּתַב הָרַ"ן):
ט לֹא יִתְּנֶנּוּ לָהּ עַד שֶׁתִּתְיַבֵּשׁ הַכְּתִיבָה וְהַחֲתִימָה יָפֶה, פֶּן יְהֵא קָרוּי כְּתָב שֶׁיָּכוֹל לְהִזְדַּיֵּף:
א סָעִיף א על איסורי הנאה. ולא אמרינן כתותי מכתת שיעורייהו כמו גבי שופר ואתרוג דגט לא בעי שיעורא:
ב סָעִיף א וצריך שריפה. בר"נ כתב שזהו למ"ד כל העומד לשרוף כשרוף דמי:
ג סָעִיף ב בעידי מסירה בטור כתב והוא שיהיה עידי מסירה לפנינו אבל בעידי חתימה אפי' הם לפנינו פסול אבל בדבר שאינו מזדייף כשר בעידי חתימה עכ"ל ולקמן סימן קל"ג כתב הטור פלוגת' בלא היה שם כלל עידי מסירה רק עידי חתימה דהרא"ש אוסר ורי"ף מתיר וכאן כ' הטור אליב' דכ"ע דלהרי"ף פשיט' דכשר באין מזדייף בעידי חתימה לחוד ואפי' להרא"ש כאן ביש עידי חתימה לחוד דאמרינן מסתמ' נעשה כמצותו שהיה שם עידי מסירה באין מזדייף וכ"כ הרא"ש בהדי' הביאו ב"י וביכול להזדייף פסול בעידי חתימה ואפי לרי"ף דהא הטעם דהרי"ף משום דמצינו שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם דמזה למד הרי"ף דמפני תיקון העולם שימותו עידי מסירה ותראה לב"ד עידי חתימה ואין תיקון עולם שיכתוב על דבר שיכול להזדייף דהרי סגי בלאו הכי וכיון שאין בזה תיקון העולם למה נזוז מעיקר הדין בענין עידי מסירה והב"י כתב דלהמכשירים בעידי חתימה לחודייהו אם באו עידי חתימה בפנינו נשאת על ידיהם אע"ג דנכתב על יכול להזדייף ואח"כ כתב דאפשר דכאן פסול לכ"ע דכיון שיכול להזדייף כמזויף מתוכו הוא וזה סותר מ"ש ב"י אחר כך בסמוך דבהו' על המחק ועדיו על הנייר איפכ' כשר בעידי מסירה לכ"ע והא התם יוכל להזדייף למחוק הגט ולכתוב אחר כיון שאין אצלו מחק אחר לא יהיה ניכר אם נמחק ב"פ או פ"א ואפ"ה כשר בעידי מסירה ולא אמרינן דהוי כמזויף מתוכו ועידי מסירה לא מהני והוא מוכח בהדי' בגמר' דף כ' ותיפוק ליה דיוכל להזדייף ואמר רבא דכשר בעידי מסירה ומשם קשה טפי על ב"י שכתב תחיל' דלדעת המכשירים בחתימות לחוד כשר כאן ביוכל להזדייף ע"י החתומים דלמה הוצרך רבא לאוקמי' כר"א וכשר משום עידי מסירה הא אפי' לר"מ כשר משום עידי חתימה אלא ודאי ביכול לזייף לא מהני עידי חתימה כלל אפי' אם מעידין שלא היה תנאי והנלע"ד כתבתי דכאן מודים כ"ע מטעם שזכרתי:
ד סָעִיף ב על הנייר מחוק עיין מ"ש סי' קכ"ה סעיף ט"ו:
ה סָעִיף ב הדיפתרא פירוש עור בלא עפיץ ולא מליח:
ו סָעִיף ב שלא תהא קציצה בין כתיבה לנתינה דכתיב וכתב ונתן שלא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר ג"כ קציצה אחר הכתיבה אבל מה שקוצץ קודם הכתיבה אינו פוסל:
ז סָעִיף ב שקורין פפיר. לפי הנראה שיותר כשר לכתוב על פאפיר שקלף שלנו אפשר להזדייף יותר לגרור ממנו כי חזק ועב הוא משא"כ בנייד שא"א כלל לגרור בו ולא יהא נראה הגירור ואף שהיה המנהג בארצות אלו לכתוב על קלף מ"מ בשעת הגזרות במדינות וואלין ואקריינ' שהוצרכו הרבה לתת גט מצוה ולא היה מצוי שם הקלף הורגלו לכתוב על נייר של פפיר ומשם התפשט גם לשאר מקומות:
ח סָעִיף ג וחתכו לאחר כתיבה קודם הנתינה פסול משמע דאם לקח קלף גדול ממה שצריך ורגילים ליקח לגט והיה בדעתו ליתנו כמות שהוא ולחתוך מאומה ממנו דאין כאן פסול אבל נלע"ד דיש ליזהר לעשו' כן דיש לחוש שמא אחר הכתיבה ימלוך ויחתוך המותר ויבא לידי פסול כמו שמצינו בסעיף ד' גבי כתב ועל עלה של עציץ נקוב דחיישינן שמא יקטום העלה ה"נ חיישינן שמא יחתוך המותר אח"כ אבל אין לפסול אפי' בדיעבד בזה כמו בעלה של עציץ דיש לחלק דשאני בעציץ שהוא דכר מיוחד מן העציץ רק שהוא טפול עליו ע"כ חיישינן (שמא) יתלוש אותו משם משא"כ כאן דהכל נייר אחד וחתיכה אחת רק שנוטל יותר ממה שצריך בזה אמרינן כיון שתחלה הי' נראה לו להשאר כך ולא לחותכו משם אין חוששין שמא יתחרט ע"ז ויחתך משם המותר אלא דלכתחלה יש ליזהר בכל גוני וכמ"ש רמ"א בסמוך:
ט סָעִיף ד דבעינן ונתן בידה קשה דבשחיטה בעינן גם כן בתלוש דילפינן מקרא דויקח את המאכלת כדאית' פ"ק דחולין דף י"א ואם כן למה אמרינן שם דהשוחט הקבוע ביד ושן הקבוע בלחי אסור וכאן מותר לכתוב הגט על יד העבד ונראה לתרץ דבשחיטה ילפי' לה משינוי לשון דקרא דהיינו מדכת' ויקח המאכלת ולא כתיב ויכן אלא לאו לדרשא אתא כמ"ש התוספו' שם בחולין וע"כ ממעטינן כל מידי דמחובר אבל גט דילפינן לה מן משמעות' דקרא דכתיב ונתן בידה דהיינו שיוכל ליתן אותו בידה ואם כן מחובר בכלל זה כל היכ' דנוכל לקיים בה נתינה דהיינו שנותן העבד מידו לידה ולא ממעטינן ביה אלא מידי דלא שייך ביה דהיינו מחובר לקרקע שאין שייך בה נתינה מיד ליד כנלע"ד:
י סָעִיף ד אע"פ שנתן לה כל העציץ פי' דבזה תקוי' ונתן בידה מ"מ פסול משום (שמא) יתלוש העלה וה"ל מחוסר קציצה:
יא סָעִיף ד על חרסו ונותן לה ולא חיישינן שמא ישבור חרס מהעציץ ויתן לה החתיכה וה"ל מחוסר קציצה דלא מפסיד ליה לעציץ:
יב סָעִיף ד ויש אומרים כשאינו נקוב כו' דלא גזרינן אלא בנקוב כיון דיניק שפיר אורחיה למיתלש מיניה אבל באינה יניק לאו אורחי' למיתלש כולי האי:
יג סָעִיף ד לא גזרינן שמא יקטום מטעם שזכרתי אבל אם קטם ודאי פסול הגט דלא עדיף מחותך מנייר בסעיף ג':
יד סָעִיף ו בכתובת קעקע דאי בכתב דעלמא הוי ליה יכול להזדייף:
טו סָעִיף ו אע"פ דאין שם עידי מסירה דאמרי' מסתמא היו שם ע"מ כיון דאין ריעותא לפנינו:
טז סָעִיף ו שהגודרות אין להם חזקה הב"י כתב כי היכא דמבעי' ליה לרב"ח בעבד ה"ה נמי בפרה דאם היו מוחזקין שהיא שלו וכי היכא דמסקי' בעבד שהיא מגורשת ה"ה לפרה וכדאמר ר"ל הגודרת אין להם חזקה עכ"ל ובתוס' פ"ב דף כ' כתבו וא"ת מתני' ה"ל לאתויי העבדים אין להם חזקה וכתבו תי' א' בשם הר"י מקורבל ודחי אותו ואח"כ תירצו דמתניתין לא שמעינן גודרת דה"א דוקא עבדים דבני דעת ועיילי מנפשייהו אבל הגודרת אין דרכי' לילך לבית אשה נכרי ולהכי ה"א הכא שהגט כתוב על ידו ומוכח קצת שהוא שלה יש לה חזקה להכי מייתי מגודרות דאין להם חזקה אע"פ שיש הוכחה דלא עיילו מנפשייהו כמו עבדים עכ"ל ביאור דבריהם דה"א כאן בגט שעל העבד עדיף מההיא מתני' דעבדים אין להם חזקה כיון שיש הוכחה להאשה מחמת הגט ע"כ מביא ההוא דר"ל שגודרות יש ג"כ הוכחה אפ"ה לא מהני ומזה הקשה בדרישה על הב"י כיון דפרה יש תרתי לטיבות' הא' מצד הגט הב' מצד הגודרות לא מבעיא בגמרא כלל והוה ודאי מגורשת ועדיף מעבד דאין לו אלא חד לטיבות' מכח גט ולעד"ן דברי ב"י נכונים דודאי בעי' דרמי היא נמי בפרה דהא ודאי קשה על רמי אם לא ידע ההיא דריש לקיש בגודרות אין לו חזקה למה לא הוה מסתפק בגודרות עצמו אם יש להם חזקה אף בלא גט אלא נראה פשוט דר"ל אלא היה סבור דלמא הכא עדיף כיון שיש גט על היד מההוכחה דגודרות ופשוט ליה כי היכא דאר"ל הגודרות אין להם חזקה ואע"פ שיש הוכחה מצד ההולכים שאין הולכים לרשות אחר לא משגחינן בזה והוה כעבדים ה"ה נמי בגט שעל יד העבד לא מהני אע"פ שיש הוכחה טובה מההיא דגודרות כי לא משגחינן בשום מעלה בזה ואם כן גם ההיא דפרה לא מהני לה אע"פ שיש ב' מעלות כנלע"ד ברור:
יז סָעִיף ו אבל במקום שיש להם חזקה כו' הב"י כ"כ לענין אם היה עבד קטן וכן אם הי' אצלה ג' שנים ולא מיחה בה משמע לכאורה דמגורש' הוי שמה שהיה אצלה קודם זמן הגט אינו עולה כו' וא"ת א"כ אפילו שהה אצלה ג"ש כו' י"ל דלא מקדים אינש כו' עכ"ל כמה תמהון טוב' דברי הרב אלו דהא עיקר בעי' דרמי בר חמא במה שאמר דשמא מדנפשיה עייל ולא הוה מגורשת תקשה לך א"כ גט זה שעל יד העבד מה טיבו כיון דהוא לא גירשה וכן בפ"ק דב"מ דף י"ט פרכינן שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי אלא ע"כ שהיה בדעתו לגרשה ואירע הדבר שלא גירשה וע"כ לא אמרינן בפ"ב דגיטין דף י"ח סברי דלא מקדים אינש כו' אלא במה דפריך התם מה הועילו חכמים בתקנת' לכתוב זמן בגט שמא כתבה לגיטה ואנחיה בכופת' דאי תפייסו מפייס פי' שלא גמר בדעתו בודאי לגרשה אלא הכין באם יצטרך לו ע"ז מתרץ שם לא מקדים אינש פורעניות לנפשיה אבל הא ודאי חיישינן בכל דוכת' דשמא גמר בדעתו לגרשו ונתבטל ע"י סיבה שלא ברצונו ומכח זה לא שייך למפרך דלמא אירע כך ומה הועילו חכמים בתקנת' דזה אין שייך אא"כ יש דבר שתלוי ברצון האדם לבטל תקנת חכמים משא"כ בנתבטל ממילא כי הך דהכא שהוא טוען שע"כ נעשה כן שנתבטל הגט ולא גירשה מעולם כי בא ביטול בדבר ועדיין היא אשתו וע"כ לא מיחה בה נמצא שאין חזקתה חזקה מבוררת כלל והוה ממש כמו גודרות אין להם חזקה והב"י עצמו לא החליט הדבר אלא כתב לכאורה הוה מגורשת וכמדומה שלא בא הדבר לידי גמר לפני הרב לעיין בזה עוד ורמ"א נמשך אחריו לפום חורפיה ואין מקום לפסק זה דלהוי גט גמור אלא בעבד קטן אבל בגדול ששהה ג"ש חלילה לנו לומר דהוי גט גמור אלא הוה ספק כנלע"ד:
יח סָעִיף ח ונתקבלה כתובתה הקשה רשב"א כיון דנתקבלה כתובתה ה"ל גט פורח באויר ותשרף דהוה כאומר התקבלי גיטך ומחלי לי כתובתך עכ"ל ולפ"ז אין דין זה אלא באם האשה נתרצה לזה אבל בע"כ לא יוכל לומר כן אפילו במקום שאין חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ ולא ידעתי למה לא דימה הרשב"א זה לגיטה וחצירה באים כאחד בסי' קל"ט ה"נ גיטה וכתובתה באין כאחד ולפ"ז יוכל לגרשה במקום שאין חרם דר"ג:
א סָעִיף א כשר. הרמב"ם והטור מכשירים אפינו לכתחלה וכ"פ הב"ח. והח"מ לא כ"כ ע"ש:
ב סָעִיף א ביעור וכו'. דס"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי והוי כאלו האותיות פורחות באויר. ועיין ח"מ ב"ש. ומ"ש הב"ש ורש"י כתב במנחות דף ק"ב דקי"ל כר"ש ע"ש. לא מצאתי שם כלום. גם כל הראיות שמביא הב"ש ע"ש. לא ראיתי ממנו שום הוכחה שהרמב"ם פסק כר"ש. ואדרבה בפירוש המשנה בב"ק פרק מרובה פסק בהדיא (ואינו) [ואין] הלכה כר"ש ע"ש פר"ח חולק ופסק דהגט כשר כשאר איסורי הנאה ע"ש פלפול ארוך והעלה דהרמב"ם ס"ל כל העומד לשרוף לאו כשרוף דמי זולת במידי דבעי שיעור ע"ש:
ג סָעִיף ב הפרה. ואם חקק הגט על יד האשה אינה מגורשת דלא נתן לה כלום ד"מ:
ד סָעִיף ב העבד. וא"צ העבד להיות כפות ב"ש:
ה סָעִיף ב לס"ת. כלומר גוף התיקון יהיה מתוקן כס"ת אבל א"צ עיבוד לשמה אחרונים:
ו סָעִיף ב פפי"ר. ובירושלים תוב"ב נתפשט המנהג לכתוב הגט על הנייר פר"ח:
ז סָעִיף ג לאחר הכתיבה. אבל מותר לכתוב על נייר גדול ולא חיישינן שמא יחתוך הר"ן:
ח סָעִיף ג פסול. נראה דפסול מדאורייתא ח"מ ב"ש דלא כב"ח:
ט סָעִיף ח הטס. ולא אמרינן אם הטס נתן לכתובה הוי כאלו האותיות פורחות באויר די"ל דהוי כאלו אמר לה מחול לי כדי שווי הטס עיין ב"ש:
י סָעִיף ט להזדייף. ואם נתן הגט קודם שתתייבש מסופק בח"מ אם הגט פסול הואיל אחר שנתייבש הוא דבר המתקיים עיין סי' קכ"ה ס"ק א'. וב"ש כתב דהולכים תמיד אחר שעת הנתינה ע"ש:
א סָעִיף א שכתבו על איסורי הנאה. עיין בתשו' ברית אברהם חא"ח סי' כ"ו וכ"ז פלפול עצום בזה:
ב סָעִיף א כשר. עבה"ט ועיין בס' ג"פ שהאריך בזה ומסיק הילכך יראה דאין לכתוב הגט באיסורי הנאה לכתחילה כמו שנראה מדברי התוס' ומרן ז"ל (וכן מסיק בס' ישועות יעקב ע"ש) . וע"ש עוד שכ' דיש ליזהר לדידן שנתפשט המנהג לכתוב הגט על הנייר ולפעמים יש מן ניייר שעושין בו רושם צורת חמה או צורות אחרות הנעבדות כו' ע"ש:
ג סָעִיף א שצריך ביעור. עבה"ט ועיין בס' שעה"מ פ"ד מה"ג דין ב' מ"ש בזה:
ד סָעִיף ב ומוסר לה. ל' המשנה בגיטין י"ט ונתן לה את הפרה ונותן לה את העבד וכן הוא ברמב"ם ובטור. ומרן המחבר שינה הלשון וכתב ומוסר לה עיין בס' הפלאה כתובות דף פ"ה מ"ש בזה וע' עוד בס' פני יהושע בגיטין שם ובס' גט מקושר בסג"ר אות ס"ג:
ה סָעִיף ב העבד. עבה"ט שכ' דא"צ להיות כפות ועיין בתשו' מעיל צדקה ובס' ג"פ מ"ש בזה:
ו סָעִיף ב על כל דבר תלוש. כתב בס' ג"פ נראה דאתי לרבות דכותבין על האוכלין כגון תפוח וכיוצא בו דהדבר ברור דקיי"ל דכותבין על האוכלין בין אוכלי אדם בין אוכלי בהמה ע"ש:
ז סָעִיף ב ואפילו אם נכתב על נייר. ע' בח"מ שכ' לא ידעתי מאי אפי' כו' וע' בתשובת מהר"ם לובלין ס"ס ק"א שכ' וז"ל ופליאה בעיני על כ"ת שהוגד לי שכתב אותו הגט על נייר מה שאין נוהגין כן במדינתנו עכ"ל ועיין בס' ג"פ שכ' על דברי הרמ"א הנ"ל וז"ל הנה ברור שדעת מור"ם דלכתחילה (ע"צ היותר טוב) יש לכותבו על קלף או גויל וכן ראיתי בס' מנהיר ע"ח (הוא תשובת מהרמ"ל הנ"ל) כו' ואנו לא ראינו ולא שמענו מי שחשש בזה אפי' לכתחלה והמנהג פשוט פה ירושלים ת"ו ובכל א"י וגיטין הבאים ממ"ה שהם כתובים על נייר שלנו שקורין פאפיר וכן העיד הב"ח סימן קכ"ו שכל הגיטין הבאים מסאלוניקי וממצרים ויתר מקומות תוגרמה אין נכתבים על קלף והני ניירות שלנו אינם יכולים להזדייף דאם יהיה שום אות או תיבה כתובה על המחק מיד הוא נרגש וניכר לעיני כל רואיו ולכן יש להתיר גיטין הכתובים על הנייר כמו גיטין הכתובים על קלפים העפוצים וא"צ להביא עדי מסירה לפנינו אלא בעדי קיום סגי וזה ברור עכ"ל. גם הט"ז כתב בס"ק ז' וז"ל לפי הנראה יותר כשר לכתוב על פאפיר שקלף שלנו אפשר להזדייף יותר לגרור ממנו כי חזק ועב הוא משא"כ בנייר שא"א כלל לגרור בו שלא יהא נראה הגירור ואף שהיה המנהג בארצות אלו לכתוב על קלף מ"מ בשעת הגזירות במדינות וואלין ואקריינא שהוצרכו הרבה לתת גט מצוה ולא היה מצוי קלף הורגלו לכתוב על פאפי"ר ומשם התפשט גם לשאר מקומות עכ"ל. גם בס' ישועות יעקב כתב בזה ימים רבים נתפשט המנהג לכתוב על הנייר אף במקום שקלף מצוי ואין שום דחק בדבר והיה בדעתי למחות ומצאתי להט"ז שיותר טוב לכתוב על הנייר מעל הקלף כו' גלל כן לא מחיתי בידם עכ"ל. ובס' גט מקושר בק"א אות ו' כ' נראה לו נכון מנהג של עכשיו לכתוב על נייר שקורין פאפיר שהגרירה ניכרת יותר מעל הקלף ע"ש וע"ל סי' ק"ל סק"ו:
ח סָעִיף ג שלא יצטרך לחתוך. ע' בטור וב"י מחלוקת הראשונים ז"ל אם בדבר תלוש שאינו מחובר לקרקע ושאינו בעל חי אמרינן מחוסר קציצה ועיין בספר ג"פ ס"ו שהאריך לבאר דברי הראשונים בזה בסוף הכלל העולה דראינו פלוגתא דרבוותא מערכה מול מערכה דרשב"ם וסייעתו ס"ל דאין קציצה במידי דתלוש ור"ת וסייעתו ס"ל דיש מוקצה במידי דתלוש וכיון דפלוגתא דרבוותא היא נקטינן דהויא ספק מגורשת. וכתב עוד דמדברי התוס' שם במה שהביאו דף כ"א ע"ב ראיה למה שכתבו דאפי' לדעת ר"ת אם חתכו ממנו דבר מועט כדי ליפותו לא מקרי מחוסר קציצה וראיה הב' הוא מהא דה"ז גיטך והנייר שלי כו' מזה יש ללמוד דהך דרשא דוכתב ונתן שלא יהא מחוסר קציצה הוא אפילו שלא יקוץ אותו בין כתיבה לנתינה רק שבדעתו לקוץ אותו אחר הנתינה כיון דלקציצה קאי כקצוץ דמי ומחוסר קציצה קרינן ליה עש"ה. וכתב עוד דמה שכתבו התוס' דבדבר מועט כדי ליפותו לא מקרי מחיסר קציצה אף שכן הוא ג"כ דעת הרא"ש והטור והב"י והרמ"א מ"מ אין דין זה מוסכם להלכה שהרי הבה"ג פוסל אם נחתך ממנו כלום ומסתפק הרשב"א בדבריו אם אפילו בדבר מועט פוסל ומתוך ספיקו של הרשב"א משמע דמסתפק אם בה"ג פוסלו דבר תורה אפילו בדבר מועט וכן נראה מדברי הב"ח וגם הרי דעת רבינו האי גאון ז"ל הביאו הר"ן מבואר שפוסל אפי' בדבר מועט כל היכא דהוי דעתיה קודם כתיבה למיגז מיניה. ומסיק וז"ל ומ"מ לענין הלכה יראה דבדיעבד אם נחתך דבר מועט בין כתיבה לנתינה אם לא היה דעתו קודם כתיבה למיגז מיניה כשר ויש להתיר מטעם ס"ס ספק אם הלכה כרשב"ם דמתיר קציצה בתלוש ואת"ל בר"ת דאף בתלוש מקרי מחוסר קציצה דילמא בדבר מועט לא הוי מחוסר קציצה ואת"ל אפי' בדבר מועט חשיב קציצה דילמא היינו דוקא כשהיה דעתו קודם כתיבה למיגז מיניה אבל כשלא היה דעתו מתחילה לא והוי ס"ס המתהפך אמנם אם מתחילה היה בדעתו לגוז אותו אח"כ לא מבעיא אם קצצו אלא אפי' לא קצצו בין כתיבה לנתינה כיון דעומד לקצוץ כקצוץ דמי ומחוסר קציצה חשיב למאן דאמר דאפי' בדבר מועט חשיב קציצה כיון שהיה בדעתו לקוצצו אח"כ והויא ספק מגורשת ומיהו אפשר דבלא קצצו אפי' היה דעתו לקוצצו יש להתיר מטעם ס"ס אבל בקצצו והיה בדעתו לקוצצו מעיקרא מידי ספיקא לא נפקא ודיינינן לה כספק מגורשת עכ"ל: שוב מצאתי בס' גט מקושר בסג"ר אות ס"ג הביא דברי הג"פ הנ"ל במ"ש דמדברי התוס' יש ללמוד דהך דרשא דוכתב ונתן כו' הוא אפילו שלא יקוץ אותו כו' והשיג עליו וכתב שדברים תמוהים הם ולא נמצא בשום פוסק חידוש זה ומדברי התוס' אין ראיה כלל כו'. ובענין הדין דחתך דבר מועט מסיק שם וז"ל ולדינא נראה אם חתך דבר מועט ליפותו אם לא היה דעתו מתחלה לחתוך כיון שכן דעת התוס' והרא"ש והרשב"א והר"ן ורה"ג אין להחמיר כלל שהרי בלא"ה לכמה פוסקים אין מחוסר קציצה בתלוש וגם בה"ג שכתב ומאן דכתב גיטא כו' י"ל ג"כ דהיינו דוקא כשהיה דעתו לפסוק בשעת כתיבה כו' וא"כ אין להחמיר בזה כלל מיהו אם היה דעתו מתחילה לחתוך ממנו אח"כ יש להחמיר אפי' בדיעבד עכ"ל. והוא מכוון לדברי הג"פ הנ"ל בדין זה אלא דמה דמספקא ליה להג"פ דאפשר אפילו לא קצצו בין כתיבה לנתינה כיון שהוה בדעתו לקוצצו כו' לדידיה פשיטא ליה דבלא קצצו אפי' היה דעתו לקוצצו אין שום חשש: ועיין עוד בג"פ ס"ק י"ז שנסתפק דעת רב האי גאון ז"ל דתלי באם היה בדעתו קודם כתיבה לגוזזו אח"כ דעת מי בעינן דעתו של בעל או דעתו של סופר ומסיק דבין שהיה בדעתו של בעל לגוזזו ולא היה בדעתו של סופר ובין שהיה בדעתו של סופר ולא היה בדעתו של בעל יש להחמיר ע"ש:
ט סָעִיף ג לאחר הכתיבה. עבה"ט שכ' אבל מותר לכתוב על ניייר גדול כו' ועיין בס' ג"פ שכ' דאפשר דע"כ לא מכשרינן בגט שנכתב בקלף גדול ולא נחתך ממנו אלא שכתבו באמצע הקלף דשארית הקלף שסביבותיו הוא לנוי לגליון אבל אם נכתב הגט בראש או בסוף הקלף ויש שם קלף חלק הרבה יותר משיעור הגט פסול גזירה שמא יחתוך. ואפשר דגם בזה מכשרינן דלפעמים עושים כן באגרות להניח נייר חלק בראש הכתב או בסופו או בצדו לנוי ולתפארת. וה"נ אם כתב הגט על חצי דף נייר שלם שקורין פליג"ו בלע"ז וחציו האחר כפול תחתיו כשר ולא חיישינן שמא יקוץ ויחתוך אותו חצי הנייר הכפול תחתיו דכן מניחים אותו באגרות ובשאר שטרות כו' ובכל כה"ג דהוי איסורא דרבנן גזירה שמא יקטום יש להקל אמנם אם מתחילה היה דעתו לגוזזו כו' ע"ש ועמ"ש בזה לעיל בס"ק הקודם:
י סָעִיף ג כדי ליפותו. כ' בס' ג"פ ס"ק י"ט וז"ל והא דחתך כדי ליפותו אין לפסול הגט ראיתי בביאורי סמ"ג שכ' שמעתי שצריך לחתוך אותו מעט לחתיכות דקות דאז נראה שליפותו חתך ממנו ולא לצורך הקלף עכ"ל גם בס' קרבן נתנאל פ"ב דגיטין אות נ"ט הביא דברי ביאורי סמ"ג הנ"ל ומסיים וראוי ליזהר ע"ש:
יא סָעִיף ג אפי' הנקבים. עיין בתשו' ב"ח החדשות סי' צ"ג שכ' וז"ל גם במה שלא קצצו הנקבים שמן הצדדים שהשרטוט נעשה בהם אין בזה שום מיחוש דודאי אם היו רוצים לקוץ אותם להתנאות צריכין לכתחילה לקוצצם קודם הכתיבה למען לא יהיה מחוסר בשעת הכתיבה קציצה אבל אם אינו רוצה לקוץ אותו אין בזה מיחוש ואף על פי שהוא נוי הגט לקוץ אותו עכ"ל:
יב סָעִיף ד גט במחובר. עיין ח"מ שכתב ואם תלוש ולבסוף חברו כו' ועיין בספר שעה"מ פ"ג מה"א דין ג' מ"ש בזה:
יג סָעִיף ו בכתובת קעקע. עב"ש שהקשה הא העדים נעשו רשעים כו' וע' בזה בפר"ח ס"ק כ"ב ובס' שעה"מ פ"ד מה"ג דין ד' ועיין עוד בתשו' נו"ב תניינא סי' קל"ה מ"ש בזה:
יד סָעִיף ו העדים חקוקים על ידו. עב"ש סוס"ק ט"ז ועיין בס' קרבן נתנאל פ"ב דגיטין אות מ"ז שהשיג עליו:
טו סָעִיף ט לא יתננו לה כו' כתב בס' ג"פ מלשון זה משמע דבשעת חתימת העדים לא איכפת לן אם כתיבת הגט הוא לחה עדיין אלא בשעת נתינת הגט ביד האשה בעינן שלא יתננו לה עד שתתייבש כתיבת הגט וחתימת העדים וזה סותר למ"ש מרן ס"ס ק"ל סכ"ב דיש מי שאומר דצריך שיתייבש הגט קודם שיחתמו העדים ומבואר בב"י שמ"ש כאן הוא סברת סמ"ג סה"ת והגמי"י ומ"ש בסי' ק"ל הוא סברת הקונדרי' ומשמע דפליגי אהדדי ואפשר דמש"ה כתב כאן סתם והתם כתב בשם יש מי שאומר לומר דסברת יחידאה היא אלא דלכתחלה מיהא טוב לחוש לדברי הקונדריס עכ"ל ועיין בתשו' הרדב"ז ח"א ס"ס קנ"א ויובא בס"ס ק"ל שם.
טז סָעִיף ט עד שתתייבש. כ' בס' ג"פ וז"ל ואם השליך עפר על הגט כדי לנגב האותיות או עפרות זהב נראה דיש להחמיר משום דאותו עפר מבטל כתב הראשון והוי ככתב ע"ג כתב כגון דיו ע"ג סיקרא דאזלינן להחמיר דכתב עליון אינו כתב כדמוכח פ"ב דגיטין דף י"ט וכה"ג בס"ת ותפילין דזרק עפרות זהב ע"ג האותיות פסולין. ואם חזר וגרר עפרות זהב ונשארו האותיות עשויות כבראשונה צ"ע אי הוי כשר דאפשר דדמיא לחק תוכות כו' ולכן אם השעה דחוקה ורוצה למהר לתת הגט והאותיות לחות יקריב הגט נגד חום האש לייבש אותו ולא יתן עליו עפר לנגבו עכ"ל. והנה מ"ש ואם חזר וגרר עפרות זהב צ"ע אי הוי כשר דאפשר דדמיא לחק תוכות כו' הוא תמוה דהא איתא בהדיא בש"ע א"ח סי' ל"ב ס"ג אם זרקו עפרות זהב על האותיות מעביר הזהב וישאר כתב התחתון וכשר ע"ש וצ"ע: שוב מצאתי בס' גט מקושר בקו"א אות ט' שתמה עליו בזה והוא חולק שם על עיקר דינו של הג"פ הנ"ל ודעתו דאם זרק חול על הגט לנגב האותיות הוא כשר ואין מקום להחמיר בזה דמ"ש הג"פ דהוי כתב ע"ג כתב כמו דיו ע"ג סיקר' ז"א דבשלמא דיו העביר צורת הסיקרא ובאו פנים חדשות אבל החול אינו כ' כלל שאינו דבר המתקיים וגרע טובא מדיו ע"ג דיו דלאו כלום הוא (עמ"ש בזה לקמן סי' קכ"ה ס"ד ס"ק) ועוד שאפי' כשהחול על הגט מ"מ ניכרים האותיות שבדיו ואין כאן העברה כלל כו' ואפי' בזרק עפרות זהב ונדבק הזהב באותיות עד שאינו נראה אלא תמונת הזהב על האותיות ולא העביר הזהב ג"כ לא ברירא לפסול אם הוא בענין שאפשר להעביר הזהב וישאר כתב התחתון ולא דמי לתפילין ומזוזות שצריך דוקא להעביר הזהב דשאני התם כיון שצריך דיו הלל"מ בעינן שתהא נראית הכתיבה בדיו אבל בגט דאפי' בכל דבר המתקיים כשר ואין הזהב של מעלה פוסלו רק שלא נעשה בדרך כתיבה או שלא נכתב כתב העליון לשמה י"ל דאף בלא העבירו כל שאפשר להעבירו אמרינן כל הראוי לבילה כו' אלא דבזה אכתי צ"ע אבל בהעביר הזהב כיון דפסק מרן להכשיר אפי' בתפילין ומזוזות כ"ש בגט דיש להכשיר מאחר דיש לדונו להכשיר אפי' כשהזהב עליו וכ"ש בזרק חול על הגט שמעולם לא קבלו האותיות מראה אחרת שאין מקום להחמיר בזה עכ"ד ע"ש. ומ"ש עוד שם בענין טיפת שעוה שנפלה על אותיות הגט יובא לקמן סי' קכ"ה ס"ח ס"ק י"ג:
יז סָעִיף ט פן יהא קרוי עיין בתשו' ב"ח החדשות סימן צ"ג שכ' דלפום ריהטא משמע מלשון פן יהא קרוי דבזה אינו אלא חומרא בעלמא אך באמת ז"א והכוונה בזה על מה שכתב שתתייבש יפה שבלי ספק פירושו שיהי' יבש מאוד פן ואולי אם לא יתייבש יפה יהא קרוי מכל מקום כתב שיכול להזדייף דאע"פ שא"א לזייף מאחר שנתייבש מ"מ יהא קרוי כך אבל אם לא נתייבש כלל והוא עדיין לח אינו קרוי כ' שיכול להזדייף אלא הוא ממש כתב שיכול להזדייף עכ"ל ועמ"ש לקמן סי' קכ"ה סט"ו ס"ק.
יח סָעִיף ט שיכול להזדייף. עבה"ט מ"ש ואם נתן הגט קודם שנתייבש מסופק הח"מ כו' וע' בזה בפנים בח"מ וב"ש דמבואר דלטעם הכתוב בש"ע כאן משום שיכול להזדייף לא נסתפק כלל דודאי כשר בדיעבד כל שיש ע"מ רק שנסתפק לפי טעם המרדכי שכ' דהוי כאילי כתב בדבר שאינו של קיימא ע"ש: ועיין בס' גט מקושר בסג"ר אות קנ"ז שדחה טעם זה דלא דמי למשקין שעוברין מעצמן ואין מתקיימין אבל דיו לחה שאינה עוברת מעצמה אף דנמחק בקל לא איכפת לן ושפיר מקרי דבר המתקיים והביא ע"ו כמה ראיות וגם דחה שם דברי הב"ש במה דמדמה לנתן לה נייר חלק בסי' קל"ה. ומסיק לכן נראה דעיקר הטעם משום שיוכל להזדייף וא"כ בניתן לה הגט בעידי מסירה כשר אפי' נתנו לה כשהוא לח וגם במרדכי לא כתב אלא יש ליזהר משמע דלאו לעיכובא קאמר כו' ע"ש וע' בס"ק הקודם וגם מ"ש לקמן סי' קכ"ה ס"ק:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.