א כּוֹתְבִין הַגֵּט בְּכָל כְּתָב וּבְכָל לָשׁוֹן, בֵּין שֶׁהוּא כְּתַב הַגּוֹיִים בֵּין שֶׁהוּא כְּתַב יִשְׂרָאֵל, כְּגוֹן פְּרוֹבִינְצָאל וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. אֲבָל אִם הָיָה מִקְצָת הַגֵּט כָּתוּב בְּלָשׁוֹן אֶחָד וּמִקְצָתוֹ בְּלָשׁוֹן אַחֵר, פָּסוּל. הַגָּה: וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין (הָרַאֲבַ"ד). וְנִרְאֶה לִי, דַּאֲפִלּוּ לְמַאן דְּפוֹסֵל, מוֹדֶה דְּמִקְצָתוֹ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּמִקְצָתוֹ לְשׁוֹן אֲרַמִּי כָּשֵׁר, דִּשְׁנֵיהֶם נִתְּנוּ בְּסִינַי וְהָווּ קְרוֹבִים בַּלָּשׁוֹן, וּכְלָשׁוֹן אֶחָד דָּמְיָא, וְלָכֵן נוֹהֲגִין עַכְשָׁו לִכְתֹּב בַּגֵּט מִקְצָת מִלּוֹת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וְרֻבּוֹ לָשׁוֹן אֲרַמִּית. אִי נַמֵּי, מֵאַחַר דְּרֻבּוֹ לָשׁוֹן אֲרַמִּית, וְאֵין בּוֹ רַק מִלּוֹת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אֵין זֶה מִקְצָתוֹ בְּלָשׁוֹן אַחֵר. אִי נַמֵּי, דְּדַוְקָא בְּתֹרֶף הַצֹּרֶךְ קָאָמַר, אֲבָל מַה שֶּׁמּוֹסִיפִין בַּתֹּרֶף "הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם" אוֹ שְׁאָר מִלּוֹת, אֵינָן צְרִיכִין וְאֵינָן רַק כֶּפֶל דְּבָרִים שֶׁנּוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה. כֵּן נִרְאֶה לִי לְיַשֵּׁב הַמִּנְהָג. וְנָהֲגוּ לְכָתְבוֹ בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּית וּבִכְתָב אַשּׁוּרִי. הַגָּה: וְאֵין לְהַכְשִׁיר בִּכְתָב אַחֵר, רַק בִּמְקוֹם עִגּוּן וּשְׁעַת הַדְּחָק, כְּגוֹן שֶׁהוּבָא מִמֶּרְחַקִּים וְאֵין שַׁיָּרוֹת מְצוּיוֹת (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל מ"ה). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכ"ה סָעִיף ט"ז:
ב בַּשְּׁלִישִׁי, בָּרְבִיעִי, בַּחֲמִישִׁי, מְלֵאִים יוּ"ד. בַּשֵּׁנִי, וּבַשִּׁשִּׁי, חֲסֵרִים:
ג יוֹם רִאשׁוֹן יִכְתֹּב בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת.
ד בְּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ יִכְתֹּב: "בְּיוֹם (רִאשׁוֹן) [אֶחָד] לְיֶרַח פְּלוֹנִי". הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכוֹתְבִין בְּאֶחָד לְיֶרַח (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ), וּמִכֹּחַ זֶה יֵשׁ נִמְנָעִים לָתֵת גֵּט בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ (כָּךְ כָּתוּב בְּסֵדֶר גִּטִּין). בַּשֵּׁנִי, יִכְתֹּב בִּשְׁנֵי יָמִים, בִּשְׁלשָׁה, בְּאַרְבָּעָה, כֻּלָּם לְשׁוֹן זָכָר בְּהֵ"א לְבַסוֹף. הַגָּה: וְיִכְתֹּב: "יָמִים" עַד עֲשָׂרָה: בִּשְׁנֵי יָמִים, בִּשְׁלשָׁה יָמִים וְכוּ', (בְּסֵדֶר גִּטִּין), וּמִכָּאן וְאֵילָךְ יִכְתֹּב: יוֹם אַחַד עָשָׂר, יוֹם שְׁנֵים עָשָׂר, יוֹם וְכוּ' (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ); כָּתַב: יָמִים, לָא מִפְסָל בְּדִיעֲבַד אִם כְּבָר נִתַּן, וְכָל שֶׁכֵּן בִּשְׁעַת הַדְּחָק (בֵּית יוֹסֵף). כָּתַב שְׁלוֹשָׁה אוֹ שְׁמוֹנָה מָלֵא בְּוָי"ו (בְּסֵדֶר ר"י מִינְץ), אוֹ שֶׁלֹּא כָּתַב "בַּשֵּׁנִי" רַק שֵׁנִי (בְּסֵדֶר גִּטִּין), אוֹ שֶׁכָּתַב רָאשֵׁי תֵּבוֹת, כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ לִכְתֹּב שְׁנֵים עָשָׂר וְכָתַב י"ב (בְּשֵׁם הָרַב מֶטְרוֹנִי), כָּשֵׁר. וְכֵן בְּאֶחָד וְעֶשְׂרִים, בִּשְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים, בִּשְׁלשָׁה וְעֶשְׂרִים, וְכֵן כֻּלָּם:
ה בְּחֶשְׁבּוֹן הַשָּׁנִים יִכְתֹּב לְשׁוֹן נְקֵבָה: בִּשְׁנַת חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְאַחַת לִבְרִיאַת עוֹלָם, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע, כֻּלָּם בְּלֹא הֵ"א לְבַסוֹף. וְכֵן אַחַת עֶשְׂרֵה, שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה, עַד עֶשְׂרִים. וּמִשָּׁם וְאֵילָךְ: עֶשְׂרִים וְאַחַת, עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם, עֶשְׂרִים וְשָׁלשׁ הַמִּנְיָן הַמּוּעָט לְשׁוֹן נְקֵבָה, וְכֵן לְעוֹלָם. הַגָּה: וְיִכְתֹּב בַּשָּׁנִים מִנְיַן הַמְרֻבֶּה קֹדֶם, אֲבָל בַּיָּמִים יִכְתֹּב מִנְיַן הַמּוּעָט קֹדֶם (וְכֵן מַשְׁמַע בַּטּוּר וְכֵן הִיא בַּסְדָרִים) אֶחָד וְעֶשְׂרִים, שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים וְכוּ'. וְאִם כָּתַב מִנְיַן הַמְרֻבֶּה קֹדֶם, אוֹ לְהֵפֶךְ שֶׁכָּתַב בַּשָּׁנִים מִנְיַן הַמּוּעָט קֹדֶם, כָּשֵׁר (בֵּית יוֹסֵף). כָּתַב לְשׁוֹן זָכָר בִּמְקוֹם לְשׁוֹן נְקֵבָה, כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ לִכְתֹּב חָמֵשׁ וְכָתַב חֲמִשָּׁה, כָּשֵׁר (בְּשֵׁם מַהֲרִי"ל):
ו אִם יִכְתֹּב גֵּט בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל חֹדֶשׁ אִיָּיר, יִכְתֹּב: בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים לְחֹדֶשׁ נִיסָן שֶׁהוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ אִיָּיר. וְכֵן בְּכָל רָאשֵׁי חֳדָשִׁים שֶׁהֵם שְׁנֵי יָמִים. וּבְיוֹם שֵׁנִי שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ יִכְתֹּב: בְּאֶחָד לְיֶרַח פְּלוֹנִי. כִּי חֶשְׁבּוֹנוֹ מִיּוֹם הַשֵּׁנִי. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לִתֵּן גֵּט בְּשׁוּם רֹאשׁ חֹדֶשׁ (סֵדֶר הַגִּטִּין בְּשֵׁם סְמַ"ק וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי וְכָל בּוֹ), וְטוֹב לָחוּשׁ לָזֶה אִם לֹא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲשָׁשׁ לְעִגּוּן:
ז אִם הַשָּׁנָה מְעֻבֶּרֶת, יִכְתֹּב בַּאֲדָר רִאשׁוֹן: לְיֶרַח אֲדָר רִאשׁוֹן, וּבַשֵּׁנִי יִכְתֹּב: לְיֶרַח אֲדָר הַשֵּׁנִי. וְאִם כָּתַב בַּאֲדָר הָרִאשׁוֹן: אֲדָר סְתָם, כָּשֵׁר. אֲבָל אִם כָּתַב בַּשֵּׁנִי סְתָם, הַגֵּט פָּסוּל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְהָרַ"ן). וּמִלַּת "רִאשׁוֹן" יִכְתֹּב מָלֵא וָי"ו (מ"כ בַּתִּקוּן). נִיסָן מָלֵא; אִיָּיר, בִּשְׁנֵי יוּדִי"ן (הַכֹּל בַּסֵדֶר). וְאִם כָּתַב בְּחַד יוּ"ד, פָּסוּל, אִם לֹא בִּשְׁעַת הַדְּחָק (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רל"ג). וְיֵשׁ נִמְנָעִין לִתֵּן גֵּט בְּאִיָּיר, אַךְ בִּמְקוֹם הַדְּחָק נוֹתְנִים וְכוֹתְבִין בִּשְׁנֵי יוּדִי"ן. סִיוָן, מָלֵא יוּ"ד (גַּם זֶה בְּסֵדֶר גִּטִּין). תַּמּוּז, מָלֵא וָי"ו. אֱלוּל, מָלֵא וָי"ו. תִּשְׁרִי, בְּחַד יוּ"ד. מַרְחֶשְׁוָן, חַד וָי"ו (דִּבְרֵי הָרַב). כִּסְלֵו, חָסֵר יוּ"ד (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רל"ג). וְעַיֵּן לְמַטָּה סָעִיף כ"ג וְכ"ד:
ח יֵשׁ נֻסְחֵי גִּטִּין שֶׁכָּתוּב בָּהֶם: אֵיךְ אֲנָא פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי, וְאֵינוֹ מְכֻוָּן, וְיֵשׁ לִזָּהֵר מִלִּכְתֹּב תֵּבַת אֵיךְ. וְכֵן יֵשׁ נֻסְחָאוֹת שֶׁכָּתוּב בָּהֶם: וּלְאַתְרֵיהוֹן (דְּאַבְהָתַיְכוּ) דְאַבְהָתַי, וְכֵן בָּאִשָׁה וּלְאַתְרֵיהוֹן דְאַבְהָתַיכִי, וְיֵשׁ לִזָּהֵר מִלְּכָתְבָם:
ט לֹא יִכְתֹּב: וְדֵין, מָלֵא, אֶלָּא חָסֵר יוּ"ד. וְלֹא יִכְתֹּב: וְאִיגֶרֶת, מָלֵא יוּ"ד, אֶלָּא: וְאִגֶּרֶת:
י דִּתִיהְוִייִין, דְּתִיצְבִּייִין, שְׁלשָׁה יוּדִי"ן רְצוּפִין. וְנָהֲגוּ לְכָתְבָם בַּחֲמִשָּׁה יוּדִי"ן: דִּיתִיהְוִייִין, דִּיתִיצְבִּייִין. הַגָּה: וְיֵשׁ לִכְתֹּב הַכֹּל בְּשִׁיטָה אַחַת: דִּיתִיהְוִייִין, דִּיתִיצְבִּייִין; אֲבָל אִם כָּתַב דִּי בְּשִׁיטָה אַחַת, וְהַשְּׁאָר בְּשִׁיטָה שְׁנִיָּה, יֵשׁ פּוֹסְלִין. (מהרי"ו וּמַהֲרִי"ל, כֵּן הוּא בַּסְדָרִים בִּשְׁמָם):
יא יַאֲרִיךְ וָי"ו דְּתִירוּכִין וּוָי"ו דְּשִׁיבוּקִין וּוָי"ו שְׁנִיָּה דִּוְכַדּוּ, שֶׁמָּא יִדְמוּ לְיוּ"ד. הַגָּה: נָהֲגוּ לְהַאֲרִיךְ אֵלּוּ הַוָּוִי"ן יוֹתֵר מִוָּוִי"ן אֲחֵרִים קְצָת, אֲבָל לֹא יַאֲרִיכוּ יוֹתֵר מִדַּאי (כָּל בּוֹ):
יב יִכְתֹּב: תֵּרוּכִין, שְׁבוּקִין, חֲסַר יוּ"ד רִאשׁוֹנָה; אֲבָל פִּיטוּרִין מָלֵא, בִּשְׁנֵי יוּדִי"ן. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּפִטּוּרִין גַּם כֵּן חָסֵר יוּ"ד רִאשׁוֹנָה (בְּסֵדֶר גִּטִּין דְּמַהֲרִי"ל וּבַסְמַ"ג), וְכֵן נוֹהֲגִין. וְלָכֵן צָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ גַּם כֵּן וָי"ו שֶׁל פִּטּוּרִין (כֵּן כָּתַב הַמָּרְדְּכַי). וְנָהֲגוּ לִכְתֹּב בַּגֵּט בִּתְחִלָּה: שְׁבוּקִין, פִּטּוּרִין, תֵּרוּכִין, וְאַחַר כָּךְ: פש"ת, וְאַחַר כָּךְ: תש"פ; וְאִם שִׁנָּה בָּזֶה, אֵין עִכּוּב בַּדָּבָר:
יג לְמֵהַךְ, חָסֵר יוּ"ד.
יד יִזָּהֵר יָפֶה בָּרֶגֶל שֶׁל הֵ"א שֶׁל "לְמֵהַךְ" שֶׁיַּרְחִיקֶנָּה מִגַּגָּהּ; וְכֵן בְּכָל הֵהִי"ן צָרִיךְ לִזָּהֵר, אֶלָּא שֶׁבָּזֶה צָרִיךְ לִזָּהֵר יוֹתֵר:
טו לֹא יִכְתֹּב: לְאִתְנַסְבָא, אֶלָּא: לְהִתְנַסְבָא. וֶאֱנַשׁ, חָסֵר יוּ"ד (מָרְדְּכַי). דִּלֵּג הֵ"א דִּלְהִתְנַסְּבָא, וְכָתַב: לִתְנַסְּבָא, כָּשֵׁר (רַשְׁבָּ"א אֶלֶף קס"ג):
טז עַל דֶּרֶךְ זֶה צָרִיךְ לִזָּהֵר בְּכָל לָשׁוֹן וּבְכָל כְּתָב שֶׁיִּכְתֹּב, שֶׁלֹּא יְהֵא בּוֹ מַשְׁמַע שְׁתֵּי עִנְיָנוֹת:
יז לֹא יִמְחָא, בְּאָלֶ"ף. הַגָּה: וְאִם כָּתַב בְּהֵ"א וּכְבָר נִתַּן הַגֵּט, כָּשֵׁר (בֵּית יוֹסֵף). וְאִם נִכְתַּב יִמְחֵי בְּיוּ"ד, פָּסוּל, אִם לֹא בִּשְׁעַת הַדְּחָק וּבִמְקוֹם עִגּוּן (מ"כ בַּתִּקוּן):
יח צָרִיךְ שֶׁלֹּא יְהֵא בְּשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה, לֹא סֵפֶר תֵּרוּכִין וְלֹא גֵּט פִּטּוּרִין וְלֹא אִגֶּרֶת שְׁבוּקִין, אֶלָּא כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל לְבַד; וְיַעֲשֶׂה מִמֶּנָּה אוֹתִיּוֹת גְּדוֹלוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְסַיֵּם בְּאֶמְצַע שִׁיטָה, מִשּׁוּם דְּאִכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁיַּחְתְּמוּ בַּחֲצִי שִׁיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת, וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן. וְאִם כָּתַב בְּשִׁיטָה אַחֲרוֹנָה יוֹתֵר מִכְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל, לֹא נִפְסַל בְּכָךְ:
יט אִם כָּתַב: וְיִשְׂרָאֵל, אָלֶ"ף לָמֶ"ד, כְּאֶחָד, לֹא נִפְסַל בְּכָךְ. וְדַוְקָא בְּדִיעֲבַד אוֹ בִּמְקוֹם עִגּוּן, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קכ"ה סָעִיף י"ו:
כ כֵּיוָן שֶׁאָנוּ מַכִּירִין סִגְנוֹן הַדָּבָר, אֵין לְפָסְלוֹ בִּשְׁבִיל דִּלּוּג אוֹת אַחַת:
כא אִם כָּתַב: בָּרְבִיעִי עֶשְׂרִים יוֹם לְיֶרַח שְׁבָט, וְדִּלֵּג וְלֹא כָּתַב: בְּשַׁבָּת, וְגַם יוֹם רְבִיעִי הָיָה עֶשְׂרִים וְאֶחָד לִשְׁבָט וְהוּא כָּתַב: עֶשְׂרִים, הַגֵּט כָּשֵׁר. וְיֵשׁ חוֹלְקִין וּפוֹסְלִין בִּכְהַאי גַּוְנָא (רִיבָ"שׁ סִימָן קי"ז):
כב אִם לֹא הֶאֱרִיךְ וָוִי"ן שֶׁאָמַרְנוּ, אוֹ שֶׁכָּתַב הַיּוּדִי"ן שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁלֹּא יִכָּתְבוּ, אוֹ שֶׁלֹּא כָּתַב הַיּוּדִי"ן הַיְתֵרוֹת, הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל, חוּץ מִשְּׁתֵּי יוּדִי"ן הַנּוֹסָפוֹת בְּדִיתִיהְוִייִין וְדִיתִיצְבִּייִין, שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא מִנְהָג, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם לֹא כָּתַב דִּיתִיהְוִייִין רַשָּׁאָה, רַק כָּתַב זֹאת: וְאַתְ תְּהֵא רַשָּׁאָה, עָדִיף טְפֵי (הָרַ"ן פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ וּבָעִטּוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם לֹא עִרְעֵר הַבַּעַל, כָּשֵׁר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵין עִרְעוּרוֹ מוֹעִיל, אֶלָּא אִם כֵּן כְּתָבוֹ הוּא אוֹ שֶׁהַסוֹפֵר כּוֹתְבוֹ מִפִּיו:
כג אִיָּיר, יֵשׁ לְכָתְבוֹ לְכַתְּחִלָּה בִּשְׁנֵי יוּדִי"ן. וְעַיֵּן לְעֵיל סָעִיף ז':
כד כִּסְלֵו, חָסֵר יוּ"ד.
כה אִם הֲוָה לֵהּ לִכְתֹּב בִּשְׁנֵים עָשָׂר וְכָתַב: בְּי"ב, כָּשֵׁר:
כו לְמִנְיָן, בְּחַד יוּ"ד.
כז שֶׁאָנוּ מָנִין, בְּלֹא וָי"ו. הַגָּה: וְאִם כָּתַב וָי"ו, אֵין לְפָסְלוֹ בִּשְׁעַת הַדְּחָק (רִיבָ"ש סִימָן שי"ד); וְאִם נָהֲגוּ לִכְתֹּב כָּךְ, אֵין לְפָסְלוֹ. וְהוּא הַדִּין אִם כָּתַב: לְמִנְיָן שֶׁאָנוּ מוֹנִין [בְּמָתָא], וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
כח דְּיָתְבָא עַל נָהָר פְּלוֹנִי, בְּחַד יוּ"ד. וְאִם כָּתַב: דִּי יָתְבָא, כָּשֵׁר (בֵּית יוֹסֵף):
כט בְּמָתָא פְּלוֹנִית דְּמִתְקַרְיָא פְּלוֹנִית, בִּלְשׁוֹן נְקֵבָה:
ל נָהֲגוּ לִכְתֹּב: הָעוֹמֵד בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, קֹדֶם וְכָל שׁוּם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לִכְתֹּב הַחֲנִיכָה קֹדֶם "הָעוֹמֵד בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי" וְכוּ' (עַיִּיִן בְּפִסְקֵי מהרא"י סִימָן רמ"ז), וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְנָהֲגוּ לִכְתֹּב: פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי, וְלֹא בַּר פְּלוֹנִי; וְאִם כָּתַב: בַּר, הַגֵּט כָּשֵׁר (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ כ"ו):
לא נָהֲגוּ לִכְתֹּב: וְכָל שׁוּם דְּאִית לִי וּלְאַבְהָתַי:
לב אִם כָּתַב: בִּדְלָא אֲנִיס, בִּמְקוֹם בִּדְלָא אֲנִיסְנָא, לֹא נִפְסַל. וְכוֹתְבִין: אֲנִיסְנָא, מָלֵא, בְּיוּ"ד אֵצֶל הַנּוּ"ן (מהרי"ו):
לג נָהֲגוּ לִכְתֹּב: פְּטָרִית קֹדֶם וּשְׁבָקִית; וְנָהֲגוּ לִכְתֹּב: וְתָרוּכִית, בְּוָי"ו אַחַר הָרֵי"שׁ:
לד יָתִיכִי, בִּשָׁלֹשׁ יוּדִי"ן. לִיכִי, בִּשְׁתֵּי יוּדִי"ן:
לה נָהֲגוּ לִכְתֹּב: דַּהֲוֵית, תֵּבָה אַחַת. הַגָּה: אִם לֹא כָּתַב: מִן קַדְמַת דְּנָא, רַק כָּתַב: דַּהֲוֵת אִנְתְּתִי (מָצָא כָּתוּב בַּתִּקוּן), אוֹ דִּלֵּג מִלַּת אִנְתְּתִי (ר"ד כֹּהֵן), אוֹ מִלַּת דַּהֲוֵית (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ), כָּשֵׁר:
לו אִנְתְּתִי, בְּלֹא יוּ"ד אַחַר הָאָלֶ"ף.
לז בְּנַפְשַׁיְכִי, נָהֲגוּ לִכְתֹּב בִּשְׁנֵי יוּדִי"ן. וְאִם כָּתְבוּ חָסֵר, כָּשֵׁר (דַּעַת עַצְמוֹ וְכֵן מַשְׁמַע בַּמָּרְדְּכַי):
לח לְהִתְנַסְבָא, נָהֲגוּ לְכָתְבוֹ בְּלֹא שׁוּם יוּ"ד. וְאִם כָּתַב יוּ"ד אַחַר הֵ"א, כָּשֵׁר. (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ד' וּמָרְדְּכַי בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים סָבְרִי דִּלְכַתְּחִלָּה כּוֹתְבִין בְּיוּ"ד):
לט בִּידַיְכִי, בִּשְׁלשָׁה יוּדִי"ן.
מ נָהֲגוּ לִכְתֹּב: מִן שְׁמִי מִן יוֹמָא דְּנָן וּלְעָלַם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין כּוֹתְבִין: מִן שְׁמִי (סְמַ"ג וּסְמַ"ק וּתְשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א), וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ:
מא צָרִיךְ לִכְתֹּב: וַהֲרֵי אַתְּ מוּתֶּרֶת לְכָל אָדָם. וּלְכַתְּחִלָּה טוֹב לִזָּהֵר לִכְתֹּב: הֲרֵי אַתְּ [מוּתֶּרֶת לְכָל אָדָם], בְּשִׁיטָה אַחַת; אֲבָל אִם כְּבָר נִכְתַּב הַגֵּט בִּשְׁתֵּי שׁוּרוֹת, כָּשֵׁר לִתְּנוֹ (מהרא"י סִימָן קמ"ג):
מב מוּתֶּרֶת, בְּוָי"ו.
מג דִּי יֶהֱוֵי, נָהֲגוּ לְכָתְבוֹ שְׁתֵּי תֵּבוֹת. אָמְנָם אִם כָּתַב: דִּיֶהֱוֵי, תֵּבָה אַחַת, כָּשֵׁר (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ). וְאַף אִם לֹא כָּתַב רַק: דְּהָוֵי, כָּשֵׁר בִּשְׁעַת הַדְּחָק בִּמְקוֹם עִגּוּן (רִיבָ"שׁ סִימָן ר"ה):
מד מִנַּאי, נָהֲגוּ לְכָתְבוֹ בְּלֹא יוּ"ד אַחַר הַמֵּ"ם. וְאִם כָּתַב יוּ"ד אַחַר הַמֵּ"ם, לֹא נִפְסַל בְּדִיעֲבַד (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן וְהָרַשְׁבָּ"א):
מה נָהֲגוּ לִכְתֹּב: תֵּרוּכִין שְׁבוּקִין פִּטּוּרִין.
מו בְּגֵט אֲרוּסָה כּוֹתְבִין: דַּהֲוֵית אֲרוּסָתִי. וְאִם כָּתַב: דַּהֲוֵית אִנְתְּתִי, כָּשֵׁר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין לְהֵפֶךְ, דְּכָתַב לְאִשְׁתּוֹ: אֲרוּסָתִי, כָּשֵׁר בְּדִיעֲבַד (בֵּית יוֹסֵף):
מז שִׁי"ן וְעַיִ"ן שֶׁלֹּא הָיוּ הַיּוּדִי"ן נוֹגְעִין בָּהֶם, וְכֵן הַיּוּ"ד שֶׁעַל גַּבֵּי הָאָלֶ"ף וְשֶׁאֲחוֹרֵי הַצַּדִּי"ק שֶׁאֵינָם נוֹגְעִים בָּאוֹת, אִם הַתִּינוֹק קוֹרֵא אוֹתָם יָפֶה, אֲפִלּוּ הֵם בַּתֹּרֶף, יֵשׁ לְהַכְשִׁיר בִּמְקוֹם עִגּוּן:
מח אִם נִדְבְּקוּ רַגְלֵי הֵהִי"ן לַגַּגִּין, אִם תִּינוֹק דְּלָא חַכִּים וְלָא טִפֵּשׁ קוֹרֵא אוֹתָם, יֵשׁ לְהַכְשִׁיר בִּמְקוֹם עִגּוּן, אֲפִלּוּ אִם הוּא בַּתֹּרֶף, וְיַפְרִיד בְּסַכִּין. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קכ"ה סָעִיף י"ו:
מט אִם חִסֵר תֵּבָה אַחַת מֵהַטֹּפֶס, לֹא נִפְסַל בְּכָךְ. וְכָל שֶׁכֵּן אִם חָסֵר וָי"ו שְׁנִיָּה שֶׁל וְכַדּוּ, וְכָתַב, וְכַד (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א), דְּמֵאַחַר שֶׁאֵין הָעִנְיָן מִשְׁתַּנֶּה, אֵין פָּסוּל בְּחִסָּרוֹן זֶה (כֵּן כָּתַב הָרֹא"שׁ בִּתְשׁוּבָה). וְהוּא הַדִּין אִם הָיוּ אוֹתִיּוֹת יְתֵרוֹת, כָל שֶׁאֵין הָעִנְיָן מִשְׁתַּנֶּה (רִיבָ"שׁ סִימָן ר"ה). אֲבָל אִם נִשְׁתַּנָּה הָעִנְיָן, פָּסוּל. וְלָכֵן יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם כָּתַב לִבְרִיאַת עָלְמָה, בְּהֵ"א, שֶׁהַגֵּט פָּסוּל, דְּעַלְמָה לְשׁוֹן נַעֲרָה (הָר"ד כֹּהֵן), וְיֵשׁ מַכְשִׁירִין בִּשְׁעַת הַדְּחָק (בִּנְיָמִין זְאֵב):
נ אֵין לִכְתֹּב בַּגֵּט: בְּבִטּוּל מִינֵי מוֹדָעֵי וְעַיֵּן נֻסַּח הַגֵּט לְקַמָּן (בְּסִימָן קנ"ד):
א סָעִיף א ונ"ל דאפילו למאן דפוסל כו' ג' תירוצים כתב רמ"א כאן על נוסח גט שלנו וכבר היה ויכוח גדול ע"ז בתשוב' רמ"א סי' קנ"ו בין רמ"א ובין מהר"ר יודא מפאדו' בזה באורך ולע"ד קשה על אלו התירוצי' של רמ"א על הא' קשה דמה לנו לקדושת הלשון ששניהם נתנו בסיני וכי בקדוש' תליא האי מלתא דלא יהיה מקצתו בל' אחרת מה שכלל בזה דהוין קרובים בל' זה לא תלוי בקדושה ג"כ ובאמת יש הרבה שאינם קרובים כגון בשני בתרגום ותנינא וכן שמונה בתרגום תמניא ול' זה הוא בגט בתחלתו בשני לירח כו'. ועל התירוץ הב' קשה מנ"ל דניזל בזה בתר רובא כיון שיש קפידא שלא יהיו לשונות חלוקים בגט אימא לך דכולי בעינן כך. ועל הג' דכתב דוקא תורף הצורך קאמר אבל הרי את מותרת א"צ והיינו כיון דכבר כתוב לכל גבר די תיצביין כבר הקשה עליו מהר"ל הנ"ל דזהו גופו של גט במו שיתבאר בסי' זה ורמ"א ישבו בדוחק ע"ש ומהר"י תי' שם דלשון תרגום הוא לשון הקודש אלא שנשתבש כמ"ש בכוזרי ע"ש והנלע"ד דכל התיבות שהם בגט לשון הקודש הם נזכרים בלשון התלמודיים שהיה לשונם ל' ארמית וכל ל' התלמוד אותו ל' ואעפ"כ נמצאו לשונות אלו של ל' הקודש ביניהם נמצא שהי' ל' הקודש בלול אצלם בין לשונם שהי' של תרגום ממילא זה לשון התערובות נקרא לשון א' דהיינו לשון התלמודים והו' לשון א' ולא בעי למעט אלא לשונות החלוקים שזה אומר בכה וזה אומר בכה אבל לא נמצא שניהם כאחד כנ"ל נכון:
ב סָעִיף ג באחד בשבת ולא תקנו לומר לשבת כמו לירח נ"ל הטעם דהא בשבת פרושו בשבוע זו והיא מתחל' מיום הא' ואלו היו לשבת היית' צ"ל לשבת ממש שעבר ואין המנין כן באמת משא"כ לירח שבאמת אנו חושבין על העבר שהתחיל מן ר"ח:
ג סָעִיף ד ביום ראשון לירח פלוני שכ"כ בתחלת ספר חגי ביום א' וי"א דכותבין בא' לירח שכ"כ בחומש הפקודים בא' לחדש השני וכתב מו"ח ז"ל והנכון לכתוב ביום א' דבאחד משמע שבוע א' לירח פלוני דמטעם זה כותבין בשני ימים לירח דאלו בשנים משמע בשני שבועות כמ"ש בסדר גיטין וכן ראיתי בגיטין הנתני' בימים הקדמונים כתוב בכולן ביום א' לירח כו' עכ"ל ורמ"א שסיים יש נמנעין לתת גט בר"ח והוא תמוה דהא לשני הדרכים כ"א יש לו סמיכה מקרא ומאן דעביד כחד מנייהו שפיר ולמה יש למנוע לתת גט בר"ח ונראה דאפ"ה ביש צורך קצת נותנים גט בר"ח וכמו שהעיד מו"ח ז"ל:
ד סָעִיף ד בה"א לבסוף וסימנך ימים ימימה פי' במקום שכותבין ימים כותבים בה"א דהיינו שלשה לשון זכר:
ה סָעִיף ד יכתוב יום א' עשר יום פי' יכתוב בא' עשר יום בשנים עשר יום עד עשרים:
ו סָעִיף ה השנים לשון נקבה סימנך השנה ההיא:
ז סָעִיף ה בשנים מנין המרובה קודם וסימנך שנים רבות ימים אחרים פי' בשנים יקדים הרוב ובימים המועט והיא פלוגתא בין התנאים ביומא גבי מנין הזיות אחת ואחת כו' דר"מ ס"ל מנין המרובה תחלה ור"י ס"ל המועט תחלה ומאן דעבי' כמר עביד ועביד כמר עביד אלא שהגדולים הכריעו לחלק כך בין ימים לשנים:
ח סָעִיף ו וי"א שאין ליתן גט בשום ר"ח איני יודע למה חזר לכתוב דבר זה אחר שכתבו בסעיף ד':
ט סָעִיף ז לירח אדר הראשון בגמ' איכא פלוגתא בנדרים דתניא אדר ראשון כותב אדר ראשון אדר שני כותב אדר סתם דברי ר"מ רבי יהודא אומר אדר הראשון כותב סתם שני כותב אדר שני וכתב הרא"ש והו"ן הלכה כר"י הלכך מי שעומד באדר שני וכותב אדר סתם השטר מוקדם ופסול דסתם אדר ראשון משמע הלכך צריך שיכתוב באדר שני ובראשון אדר סתם עכ"ל וכתב ב"י אבל מדברי רמב"ם מפ' י' דנדרים משמע דפוסק כר"מ ובי"ד סי' ר"ך מביא פלוגתא זו וכאן כ' שיפרוש בשניהם כמ"ש הש"ע והיינו לכתחלה אבל לענין דעבד כ' רמ"א לחלק באם כ' סתם בראשון כשר ובשני סתם פסול והקשה מי"ח ז"ל דלרמב"ם דפוסל בסי' קכ"ז גם בגט מאוחר יש פסול אפי' בכותב בראשון סתם דה"ל מאוחר ופסול כמו במוקדם ובש"ע סי' קכ"ז הביא ב' הדיעו' בדין גט מאוחר ולא הכריע וכאן הכריע להקל וגם היא ספק דאורייתא דהוה חומרא דאשת איש זה ודאי תימ' ע"כ ונ"ל דיפה כוון רמ"א דנהי דפסולי גט הוא מדאורייתא מ"מ אפילו לרמב"ם מן התור' כשר בגט מאוחר דאין בו חשש אלא מדרבנן משום בת אחותו כדלקמן סי' קנ"ז א"כ כאן לדידן דמספקא לן אי הלכה כר"מ אי כר"י הוה ספק אם הוא מאוחר ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא משא"כ לקמן סי' קכ"ז ה"ל ודאי מאוחר יש לחוש לרמב"ם ולפוסלי וכ"כ כ"י בסי' קנ"ז דפסול מוקדם אינו אלא מדרבנן וא"כ כ"ש מאוחר:
י סָעִיף ח ואינו מכוון הטעם בטור בשאר שטרות שכותבין העדים דבר שיתקיים לפניהם שייך לומר זכרון עדות איך נעשה דבר זה לפנינו אבל לשון נוסח הגט הוא ספירות דברים שהבעל מספר שבזמן הזה הוא מגרש אשתו לא שייך למכתב אלא בזמן הזה אני מגרש אשתי הלכך טוב שלא לכתוב איך עכ"ל:
יא סָעִיף ט לא יכתוב ודין דמשמע דין היא שאגרשך אבל אם אינו דין שאגרשך לא אגרשך:
יב סָעִיף ט איגרת מלא יו"ד דמשמע איגרא שהוא הגג:
יג סָעִיף י דתהוייין שלשה יודין דאז נקרא הוי"ו של תהויין בשבא ותחת היו"ד חירק ומשמעותי' לשון נקבה יחידה לנוכח אבל בשני יודין משמע נשים דעלמא ודי תיהויין הם ב' תיבות כי ודי הוא במקום אשר והתיבה שאחריה מתחלת בתי"ו שייך שפיר יו"ד אחר התי"ו לכתוב תיהויין והוה לשון נוכח אבל אם הכל תיבה אחת אז נבלע התי"ו ולא נרגשת לא שייך למכתכ אחריה יו"ד וא"כ אינו לשון נוכח:
יד סָעִיף י בשיטה ב' יש פוסלין ונ"ל הטעם דצריך לכתוב בשיטה אחת דתיבת די מצינו במקום אשר ומצינו ג"כ במקום כי דכתיב עד כי גדל מאד ומתרגמינן עד כי רבא לחדא אע"ג דכי הוא ג"כ ל' אשר מ"מ מצינו לכי ד' לשונות ואנו רוצים להוכיח כאן בגט שדי היא במקום אשר ע"כ צריך שיהיה די עם תיהויין בשיטה אחת והוה דבוק ומתפרש אשר תיהויין משא"כ אם יהיה די בשיטה אחרת לא נראה הדבקות כ"כ ואפשר לטעות ולפרשו על ל' אח' שסובל כי והך פסול נראה דהיינו דוקא אם לא נתן עדיין דכן הוא הל' בסדר גיטין (שכתב) דהוה (די תיהויין) בחד שיטה ולא רצה מהרי"ל (לתנו וכמו כן כתב) אצל ר"ת שנכתב הגט בר"ח ולא רצה מהרי"ל לתנו כיון שכ' במרדכי שיש למנוע לכתוב בר"ח גט ושם ודאי כ"ע מודים דאם כבר נתן שאין פסול דהא במקום עיגון כ"ע ס"ל דנותנין אותו כנ"ל בזה דלא מצינו פסול זה בפוסקים:
טו סָעִיף יא שמא ידמו ליו"ד פי דשביקין משמע שביקין דעלמא ולא של זו כ' בלבוש דיש לקרות ברעו' בפתח תחת הרי"ש ושבא תחת הע' ופתח תחת הוי"ו דאז הוא בבירור ל' רצון ולא במלאפום כמו ורעות רוח:
טז סָעִיף יב פיטורין ולפ"ז לא צריך לארוכי לוי"ו של פיטורין כיון שיש יו"ד בתר הבא אבל לדידן דכותבין פטורין בלא יו"ד אחר הס"א יש להקפיד על אריכות הוי"ו דהוה כמו תרוכין ושבוקין ומ"ה כ' רמ"א ולכן צריך להאריך וכו':
יז סָעִיף יג למהך חסר יו"ד דלא לישתמע לי מהך כלומר לי תהיה מהך ספר:
יח סָעִיף יד שירחיקנה מננה דלא לשתמע למחך דהיינו חוכא:
יט סָעִיף יח אלא כדת משה לפי שאינן למידין משיטה אחרונה:
כ סָעִיף יח ואין ראוי לעשות כן שאז לא נלמד משיטה שעל החתימה מאחר שהוא סמוכה לעדים יש לחוש שהוסיפה בעל השטר ונמצא שבטל ודן די יהוי ליכי באותה שיטה:
כא סָעִיף כ אין לפוסלו בשביל דילוג היינו בתורף אבל בטופס אין פסול אפי' בלאו הכי ומעשה בא לידי בגט שהיה חסר האלף של ושלטא' שלא נכתוב רק ושלט' אמרתי שאין לפוסלו כי אין הענין משתנה משום זה וגדולה מזו כ' ב"י ס"ס בשם תשוב' הרשב"א אם יש חסרון וי"ו דוכדו דלא הוה כ' אלא וכד אינו נפסל בכך דכ"מ שאינו מעיקר הגט אינו פסול עכ"ל הרי בזה אפי' אם הענין משתנה קצת עיין סעיף מ"ט:
כב סָעִיף כא אם כ' ברביעי כו' ז"ל הטור בשם הרא"ש וגם אין לפוסלו במ"ש כ' לחדש שבט והוא כ"א ונמצא שהקדים זמן הגט יום א' והוה מוקדם דכיון שידוע שר"ח שבט היה ביום ה' ורביעי בשבת א"א להיות כ' בחדש אלא כ"א תלינן בט"ס שלא היה זכור קביעות החדש ולא הוה מוקדם אע"ג דקי"ל דוקא עד רובו של חדש טעי אינשי בקביעותא דירחי אבל משעבר רובו של חדש לא טעי בה אינשי הכא אין חילוק דע"כ טעה שהרי דבריו סותרים זא"ז אם הוא רביעי הו' א' לחדש ואם הוא כ' בחדש הרי הוא ביום ג' וע"כ טעה או בקביעות החדש הנכון או בין יום ג' לד' ובימי השבוע לא שכיחי דטעי אינשי הלכך תלינן הטעות בקביעות החדש ואין כאן הקדמה וכשר הגט עכ"ל ויש לתמוה מה חילוק יש בין טעה בחדש ובין טעה בין ג' לד' הא בתרוייהו אין מוקדם דגם בטעה ביום ג' שנכתב הגט וסבור שהיא יום ד' אין כאן קדימ' כלל ונ"ל דה"נ בשעה שתקנו זמן בגט הוי משום (שמא) יחפה על בת אחותו שתזנה תחתיו ותוציאה גט שהיתה פנויה בעת ההיא כמ"ש בסי' קכ"ז ובזה קאמר הרא"ש כאן דא"ל דהוה מוקדם דהיינו שנתגרש' באמת ביום ד' והיא זינתה ביום ג' ותוציא הגט ותאמר שנכתב ביום ב' ממילא פנויה הייתי ביום ג' תביא ראיה לדבריה מימות החדש שנזכר ביום כ' לחדש ואז היה יום ג' זה אינו דאנן מוכיחין לה שלא היתה אז פנויה כיון' שנזכר יום ד' וא"כ ע"כ יום כ' הוא טעות וא"ל דהא לא טעי אינשי בחדש אחר רובו של חדש לזה אמר דהכא ע"כ יש טעות כיון שסותר זא"ז ע"כ לומר שיש טעות אלא שספק במה נתלה הטעות בין ג' לד' וזהו זכות הוא לה כי באמת נכתב ביום ג' או נתלה הטעות בחדש והיום הד' הוא אמת זה חוב לה לזה אמר דתלינן הטעות בחדש שזהו עכ"פ שכיח קודם רובו של חדש משא"כ בין ג' לד' דלא שכיח בשום פעם לטעות בו וא"כ הוא אמת והגט כשר והטעות בחדש ואין כאן קדימה דאם זינתה ביום ג' תהיה חייבת כנ"ל עיקר הנ"מ לענין זנות אבל א"ל הנ"מ לענין פירות דהיינו שמכר' פירות נכסים ביום ג' שהוא יום כ' לחדש וכדין מכרה שנתגרשה באותו יום והוא אמר שנתגרשה ביום ד' ויטרוף הלקוחות שלא כדין דא"כ קשה למה סיים הרא"ש בזה הלכך תלינן הטעות בחדש ולא בימים של השבוע תיפוק ליה אפי' הויין הטעות שוין דהיינו של חדש ושל שבוע אפ"ה לא מצי טריף לקוחות מספק כיון דאפשר (לתלות) שנתגרשה ביום ד' כמו ביום ג' המע"ה אבל לפי מ"ש הנ"מ משום זנות ניחא דמשום ספיקא לא מצינו לחייב אותה ואפשר שהיא באמת חייבת ע"כ הוצרך להוכיח דטעות החדש הוא האמת כיון דבימים לא שכיח כלל ונמצא שאין כאן ספק והיא חייב' ואין כאן פסול קדימה ושוב ראיתי שבדרישה העתיק ל' רש"ל בזה וז"ל תימא גדולה מה בכך שיטעה בימי שבוע אם כ' הגט ביום ג' דהוה ך' לחדש וטעה וחשבו שהוא יום ד' א"כ לא הוה מוקדם ונכתב כדינו ונ"ל דה"ק לא תאמר שמא יהיה מוקדם שנכתב בד' ויטעו העולם ויסברו שנכתב בג' וטעה בימי השבוע ויהיה מוקדם בטעות ע"כ אמר שלא יטעו בזה עכ"ל ומו"ח ז"ל כ' על דבריו של רש"ל שאינן נראין לו והוא פיר' וז"ל אלא ר"ל דא"ל שהוא מוקדם דהיינו שהיה עומד בשעה שב' הגט ביום ד' שהוא כ"א לחדש וטעה כסבור שהוא עומד ביום ה' ורצה להקדים יום ה' לכתוב יום אתמול שהוא לפי טעות יום ד' וך' לחודש וא"כ מוקדם הוא יום א' וקאמר אין לחוש לזה דבימי השבוע לא טעי אינשי עכ"ל ואיני עוסק בסתירת פירושים אלו רק הצעתים לפניך ותראה להבדיל בין קודש לקודש. ובדרישה הוסיף לפלפל בזה וא"צ להעתיקו כי בכל הדברים שכתבתי נסתר ע"ש אם תרצה:
כג סָעִיף כא ולא כ' בשבת הטעם דכשר לפי שרביעי אין לו פי' אחר אלא בשבת כיון דכתיב בתרה כ' ימים לחודש:
כד סָעִיף כב אם לא האריך ווין זה דברי הרמב"ם וכ' ב"י על תשובת הרא"ש שהביא הטור בזה שמתיר בשעת הדחק ק"ל שאם ווין אלו לא היו ארוכים יותר מהראוי כשר גמור הוא כיון שתינוק קורא אותו ויו וכמ"ש רבינו דלורכיה לויו דתרוכין לאו דוקא ואם היו קצרות שאינם נקרא ויו היאך הכשיר הרא"ש היכא דנתן לה ונ"ל דאע"ג דמדינה א"צ להאריך ווין אלו יותר מדאי כיון שנהגו להאריך קפדינן בהו לכתחלה וכמו שהשיב בגט שאין אותיותיו מוקפת גויל שבארצנו נהגו לפסול אע"פ שהוא פסק בפסקיו להכשיר א"נ ווי"ן היו נקראים ע"י הדחק ומ"ה הוצרכו להאריכן עכ"ל והנה גם בסעיף זה שהוא דברי רמב"ם צ"ל כן ולתירץ הא' אין לו פסול בזה כיון שגם באין מוקפת גויל פסק בסי' קכ"ה סעיף ו' לגרר הדביקות ה"נ בזה יאריך עוד הווי"ן ולתירץ השני שהוא נקרא בדוחק אינו מתורץ למה פסלו רמב"ם כיון דעכ"פ תינוק יכול לקרותו והב"י כ' בשם ריב"ש סי' תי"ד וז"ל לתקן ב"ד הווין בשעת הדחק כדעת הרא"ש הוא רחוק בעיני דאם צריך תיקון איך יתקן זולת הסופר שהוא שליח הבעל אבל מ"מ אני לא חששתי לאותן הווי"ן כי אני רגיל לסמוך על מ"ש הרשב"א דלא צריך לאורכינהו משאר וו"ין קאמר אלא ידקדק שלא יהא כמו יו"ד וגם מלשון הרמב"ם משמע כן וכדאי אלו הדברים לסמוך עליהם ומה גם בשעת הדחק שא"א לתקן ויש לחוש לעגונא עכ"ל ואיני מבין מ"ש שגם מלשון הרמב"ם נראה כן שהרי רמב"ם כ' כאן שהוא פסול וצ"ל שהוא מפרש מ"ש רמב"ם אם לא האריך הווין היינו שיש כחו דוחק לקרוא ווין כפי' השני של ב"י ומ"מ משמע מלשונו דגם שלא בשעת דחק כשר בלא אריכות ווין יותר מבשאר ווי"ן והא דסיים ומה גם בשעת הדחק היינו דלרווחא דמלתא שבאותו פעם אם היה חשש עיגון ובודאי יש לסמוך ע"ז בפרט שיש כאן י"א דבלא ערעור הבעל כשר והם בעל עיטור ורב האי ורא"ש כאשר מביא אותם בזה נלע"ד:
כה סָעִיף כב חוץ משתי יודי"ן הנוספו' פי' יו"ד שאחר הדלי"ת של די והיו"ד שאחר התי"ו של תיצביין הם אינם אלא נוספו' מצד המנהג:
כו סָעִיף כב וי"א שאם לא ערער כו' בטור כ' ובעל העיטור כ' משמייהו דרבוותא כל הני דקדוקים דוקא כשבעל כותב או הסופר כתבו מפיו ובא הבעל ואומר כיוונתי לשנות כדי לקלקלה אבל אמר לסופר לכתוב ולחתום גיטו סתם וטעו בא' מאלו והבעל אין מערער כשר ותינשא לכתחלה וכ"כ רב האי אי יהיב בעל רשות לסופר למכתב וטעה בהון אי איתי לספר' מתקן להו ואי לא מתקן ומנסבא בהאי גיטא לא מפקינן לה ואי אתא לאנסובי ובא בעל ומערער ואומר האי דכתיב ודין דינא אמרי ולכך כוונתי לא מנסבא לה ואי מנסבא לא מפקינן לה עכ"ל וקשה דיוקים אהדדי דתחיל' אמר בתרתי לרעותא דקא פסול דהיינו הבעל כותב וגם מערער משמע הא בחד לרעותא כשר ובסיפא אמר בתרתי לטיבותא דהיינו אמר סתם לסופר וגם אינו מערער אז דוקא כשר ובדרישה תירץ דמ"ש ברישא ובא הבעל ואמר פירושו או בא הבעל כו' א"כ הוה רישא בחד לריעותא ובחנם דחק בזה וגם הענין אינו נכון דודאי ברישא מיירי שכבר ניסת ובא לקלקל' דהא כ' כדי לקלקל' וזה שייך אחר שנים ובאמת לק"מ דברישא בתרתי לריעות' אפי' אם ניסת תצא ובסיפא בתרתי לטיבותא אפי' לכתחל' תנשא כמ"ש כשר ותנשא לכתחלה אבל בחדא לטיבותא דהיינו בבעל כותב ואינו מערער או אמר לסופר סתם ובעל מערער בזה לא תנשא ואם ניסת לא תצא אלא דבחלוק' ראשונה בזה שאין הבעל כותב ואינו מערער יש תקנה אפי' להנשא לכתחלה דהיינו שהסופר מתקן לה ונמצא שפיר כ' הטור וכ"כ הרב האי כו' וכ"כ מו"ח ז"ל וכ' רש"ל תימה מה מועיל תיקון אחר שיחתמוהו העדים ס"ס העדים חתמו בפסול וי"ל דס"ל עידי מסירה כרתי וסלקי עידי חתימה מכאן ונמצא שניתן כהלכתו וגם אינו פסול ממש אלא שצריכ' תיקון כה"ג מסתמא אמרי' הבעל צוה עכ"ל:
כז סָעִיף כד כסלו חסר יו"ד שכן הוא בלשון עברי במקד' ואע"ג דבתרגום כתיב כסליו ביו"ד מ"מ אזלינן בתר העברי ואע"ג דבלא ימחא אזלינן בתר התרגום לכתוב באלף דהתם כתוב אצל לשון תרגום ואינש לא ימחא בידיכי משא"כ בכסליו שהוא כ' אצל ל' עברי שהרי כ' בשני ימים לירח כסלו:
כח סָעִיף כז מנין בלא וי"ו דבוי"ו משמע לשון אונאה:
כט סָעִיף כז וה"ה אם כ' למנין כו' איני יודע מה מלמדינו בזה הכפל ואם נתכוין שכתב מנין בוי"ו אחר הנו"ן במקום היו"ד איני יודע מקור לזה וגם טעמו איני יודע:
ל סָעִיף מ וי"א דאין כותבין מן שמי כצ"ל:
לא סָעִיף מא צריך לכתוב והרי את מותרת ב"י מביא דברי התו' דבטופסי גיטין לא היה זה אבל ר"ת הנהיג לכותבו ומ"מ אין להוציא לעז על גיטין הראשונים שהיו מאריכים כמה לשונות בגט דהוה כמו הרי את מותרת לכל אדם כו' עכ"ל ונראה דהיינו מה שנזכר קודם לזה לכל גבר די תיצביין ורמ"א בתשובה סי' קכ"ט יש לו ויכוח עם גדול אחד בענין הרי את מותרת דיאמרי' בגמרא שזהו גופו של גט ורצה רמ"א שם לומר דלאו שהאי לישנא הוא הכרח אלא אותו הענין הוא הכרח ובאמת הוא נזכר כבר בלשון לכל גבר כו' וכיון שנכתב כבר אם לא נכתב והרי את מותרת לא מיפסל ואותו גדול לא הסכים לדבריו ולעד"ן דלא נרמז בלשון לכל גבר כו' מה שנרמז בהרי את מותרת כי לכל גבר קאי אהיתר נשואין לחוד אבל אם תזנ' תהיה עדיין שם א"א עליה משא"כ בלשון את מותרת נכלל אפי' לזנו' לא תתחייב משום אישות שהי' עליה ונ"ל שמ"ש התוס' שהיו מאריכין כמה לשונו' היינו לשונו' אחרו' שאינן בנוס' שלנו והרמב"ן כ' בהדיא שאם לא כתב הרי את כו' קרוב הדבר אפי' אם ניסת תצא כמ"ש הרשב"א והר"ן והרב המגיד בשמו והב"י הביאם ע"כ עכ"פ הוה ספק גירושין באם לא כתב הרי את מותרת ופסול אפי' בדיעבד:
לב סָעִיף מב מותרת בוי"ו דבלא וי"ו משמע שהיא מתרת לאחרים והיא עצמה אינה מותרת ולפי מה שזכרנו בסמוך דאם לא כ' הרי את מותרת פסול אפילו בדיעבד בדיעבד ממילא ג"כ אם לא כתב וי"ו פסול אפילו דעבד:
לג סָעִיף מו וי"א דה"ה להיפך כו' זה סברת ב"י וראייתו מפירש"י דצריך להניח מקום הזמן אף לטופס הארוס' שמא יכתוב זמן לבו ביום והוא לא יגרשנה עד אחר נישואין והשתא כיון דכותב זמן לבו ביום מסתמא כותב דהוית ארוסתי ואפ"ה מצי לגרש אחר שכנסה כו' ולע"ד אין ראי' משם דשם נכת' ארוסתי ביום שהיתה ארוסה אלא שהגט הי' מונח עד אחר נשואין ממילא נכתב כהלכה משא"כ אם נכתב שלא כראוי דהיינו שלאחר נישואין קרא אותה ארוסה אין ראי' שזה יהי' היתר וכן מבואר עוד בתו' שם שכתבו א"נ יש לדבר קול שנישאת אלא שאין זמן הנשואין ידוע כ"כ וידעו דמה שנכתב בגט ארוסתי לפי שנכתב קודם נישואין עכ"ל וראיתי בלבוש שכתב ג"כ שאין ראי' מתו' אולי נתכוין למה שכתבתי:
לד סָעִיף מט וכתב וכד כשר זה דעת רשב"א בב"י אע"ג דלשון כד פרושו לשון בשעה כגון כד הוה או כד יהיב מ"מ כיון דמורה ג"כ על הוראת הזמן מקרי לא נשתנה הענין כצ"ל לפי מ"ש רמ"א ע"ז דמאחר שאין הענין משתנה אבל לע"ד דמ"ש רשב"א דלא מפסיל בכך הוא מטעם אחר אלא כיון שאינו בתורף אלא בטופס ובהדיא מורה לשונו ע"ז שכתב כל מקום שאינו מעיקר הגט אינו פוסל עכ"ל וממילא נשתנה הענין אינו פוסל דהוה כאלו חסר כל התיבה והוה ג"כ שפיר דהוית אנתתי מקדמת דנא פטרית יתיך ממילא משמע עכשיו ונראה דגם רמ"א נתכוין לזה דמאחר שאין הענין משתנה פי' אם לא היה נכתב כלל:
לה סָעִיף נ אין לכתוב בגט כו' הטעם דאין כותבין שום תנאי בעולם בגט:
א סָעִיף א הגט. אבל בחתימות העדים אין קפידא. אם כל א' כותב בלשון אחר דכל חתימה ענין בפני עצמו מיהו חתימה של אותו עד צ"ל בחד לשון. ובלבוש כתב שני מיני כתבים נמי יש קפידא. ובח"מ כתב שני כתבים אין קפידא:
ב סָעִיף א מותרת וכו'. משמע הא"מ אינו תורף רק הוספה הוא. אבל בש"ס משמע הא"מ תורף ב"ש:
ג סָעִיף א אחר. ובכ"ש דאין להכשיר בלשון אחר כי מי יוכל לסדר הגט בלשון אחר. ולכתחלה כותבין בכתב ס"ת. ומה שמיקל במקום עיגון כתבתי בסימן הקודם. בדיעבד שכבר ניתן הגט ג"כ כשר דהוי כמו עיגון. רק היכא שנכתב ולא ניתן עדיין. ואינו במקום עיגון יש להחמיר:
ד סָעִיף ב יו"ד. ובדיעבד אין לפסול אם כתב החסר מלא. או להיפך. וכן הוא בסמוך ס"ד אם כתב שלשה או שמנה מלא כשר אפילו לא ניתן עדיין אלא נכתב כשר ב"ש:
ה סָעִיף ג בשבת. ולא יכתוב לשבת ואצל ירח כותבין לירח עיין אחרונים:
ו סָעִיף ד ביום ר"ח. יכתוב ביום אחד לירח פלוני כנ"ל. ובעת הצורך נותנים גט בר"ח וכותבים ביום אחד לירח פלוני כ"כ הב"ח. ובנ"ש דף ט"ו הכריע לכתוב באחד לירח פלוני:
ז סָעִיף ד לבסוף. וסימנך ימים ימימה ר"ל במקום ימים כותבים בה"א. ובשמנה אין חילוק בין זכר לנקיבה בה"א לבסוף. רק החילוק בניקוד ובקריאה. לזכר הנו"ן בקמץ. ולנקבה בסגול. עיין ב"ש:
ח סָעִיף ד ימים. ואם כתב יום לא מיפסל בדיעבד כמו אם כתב ימים במקום יום כמ"ש אח"ז ח"מ:
ט סָעִיף ד יום. המנין מועט. בלשון זכר אחד ולא אחת. ומנין מרובה בלשון נקיבה וכותבים יום ולא ימים וכן מצינו במקרא עשתי עשר יום ב"ש:
י סָעִיף ד יום. וכן כותבים עד עשרים כגון י"ט יום. אבל מעשרים ואילך כתב הב"י שראה גיטין שנכתב ימים. ובתשובת מהרי"ו משמע שכותבים יום וכ"פ הד"מ והש"ג עיין ב"ש:
יא סָעִיף ד בוי"ו. ה"ה אם כתב שיני ושישי מלא הואיל ואין הענין משתנה במלא וחסר ח"מ:
יב סָעִיף ד שני. נראה דקאי ג"כ על בשני בשבת אם כתב שני בשבת שני ימים לירח וכו' כשר ח"מ:
יג סָעִיף ד כשר. משמע אפילו אינו שעת הדחק ולא ניתן הגט. ובלבוש כתב אף בזה אינו כשר אלא בשעת הדחק או אם כבר ניתן הגט:
יד סָעִיף ה עשרה. בשנים הוא להיפך מימים. דכותב המנין המועט בלשון נקיבה ומנין המרובה בלשון זכר. ומעשרים ואילך כותבין מנין מרובה קודם ובימים לעולם מנין מועט קודם ב"ש ועיין בתשובת אמונת שמואל:
טו סָעִיף ה כשר. משמע אפילו לא ניתן ואינו שעת הדחק. ואם כתב במקום אחד אחת או להיפך יש להסתפק אם ג"כ כשר ח"מ. ואם כתב במקום אחד עשר עשרה וא' צ"ע אם יש קפידא לבוש ב"ש:
טז סָעִיף ו אייר. ואם כתב רק ר"ח אייר או כתב להיפך ר"ח אייר שהוא שלשים של ניסן כשר תשובת הרא"ש ב"ש ח"מ:
יז סָעִיף ד לירח פלוני. אע"ג דבסעיף ד' כתב המחבר שכותבים ביום אחד לירח פלוני כתב ב"ח דחילוק יש בין אם ר"ח רק יום א' או שני ימים ע"ש ועיין ב"ש:
יח סָעִיף ו ר"ח. אם לא במקום שיש חשש לעיגון. כתב הח"מ ביום א' דר"ח אין ליתן גט אלא במקום עיגון. אבל ביום ב' דר"ח אינו אלא חששא בעלמא כמו אם ר"ח רק יום א' ראש חודש:
יט סָעִיף ז אדר ראשון. בסדר הגט של מהר"י מינץ בסימן נ"א כתב אדר הראשון בה"א הידיעה כמו אדר השני עיין ח"מ:
כ סָעִיף ז כשר. כן ס"ל לרוב פוסקים וכ"כ בא"ח סימן (תכ"ב) [תכ"ז]. ובח"מ סימן מ"ג. ואין חילוק בין אם ידע שהוא מעובר ובין אם לא ידע. ובי"ד סי' רכ"ב הביא המחבר דעת הרמב"ם דמחלק בין אם ידע ובין אם לא ידע. וש"ך שם הקשה למה לא חשש כאן לדעת הרמב"ם וב"ח פסק ג"כ אם ידע שהוא מעובר ספק גט הוא ואין להקל. וב"ש כתב דוקא שם בנדרים שהוא איסור דאורייתא חשש לדעת הרמב"ם אבל כאן ליכא א"ד לכן לא חשש להביא דעת הרמב"ם וכ"כ ט"ז:
כא סָעִיף ז אייר בשני יודי"ן. רמז לדבר אברהם יצחק יעקב רחל:
כב סָעִיף ז יו"ד. כתב בת"ה אם נודע תיכף יתן גט אחר ואם לא נודע אלא אח"כ א"צ ליתן גט אחר. ויש מחמירין ליתן שני גיטין באייר ד"מ בשם מהרי"ל עיין ב"ש. מרחשון חד תיבה. כסלו חסר. ואם כתב כסליו מלא כשר. כמו שמנה וכן כלם אחרונים:
כג סָעִיף ח פב"פ. ואיך כשר ואם כתב ח"מ ב"ש:
כד סָעִיף ט ודין. דמשמע דין הוא שמגרש ואם אין הדין נותן במגרש לא הוי גט:
כה סָעִיף ט יו"ד. לפרש"י לשון גג הוא. לפ"ז הוי שינוי פירוש המלה. ולהרמב"ם משמע לשון זונה כלומר אם זנית להוי גט ואם לא זנית לא להוי גט א"כ הוי שינוי גט ופסול אפילו בשעת הדחק וכתבו התוספת דצריך לכתוב ואגרת בוי"ו דבלא וי"ו משמע דשולח אגרת בעלמא ולא לשם גירושין. ויקרא הדל"ת של ודין בצירי ויכתוב בדין בתחלת השיטה כדי שיהא ספר תרוכין עד פטורין בשטה אחת ולא בשטה אחרונה סדר הגט מהר"ם פדוואה ב"ש:
כו סָעִיף י רצופין. לפרש"י הטעם דאי לא כתב אלא ב' יודין מתקרי דיתהויין נשים דעלמא. אבל אם כתב ג' יודין משמע שתהא רשאה להנשא לכל מי שתרצה. והרמב"ם כתב אם כתב ב' יודין משמע שהוא מדבר עם שתי נשים. ונמצא שאינו מגרש לזו אלא לשתי אחרות. ומהאי טעמא יש פוסלין אם כתב דיתיהוויין בשני שיטות ועיין סוף הסימן. ויקרא הויו של דיתיהווייין והבי"ת דיתיצבייין בשו"א. וחירק תחת היו"ד עם הנו"ן לבסוף לבוש ב"ש:
כז סָעִיף י בחמשה יודין. ובדיעבד אין להקפיד אם לא כתבו יו"ד בין תי"ו לדי וכן בין תי"ו לה"א ח"מ:
כח סָעִיף י א'. ואפילו אם כותב בשיטה אחד לא ירחק מלת די הרבה רק מעט לבוש. מיהו במקום הדחק או שכבר ניתן הגט כשר דהא ליכא שינוי משמעות הגט עיין ב"ש. בתשובת שבות יעקב ח"א שאלה קי"ח התיר בשעת הדחק אם כתב תיבת רשאי ביוד כיון שאינו מעיקר הגט ע"ש:
כט סָעִיף יא דתירוכין. הטעם משום דאי מחזי כיו"ד משמע דקאי על נשים דעלמא ואינו מדבר עם אשתו. ולהרמב"ם הטעם דהוי כאלו היא גרשה אותו. וי"ו של פיטורין תליא בהא. אם כותבים יו"ד אחר הפ"א אין חשש טעות ואין צריך להאריך הוי"ו. אבל אם לא כתב היו"ד אז צריך להאריך ג"כ הוי"ו של פיטורין. הרא"ש. ולמהך חסר יו"ד. ובקריאה ימהר המ"ם אל הלמ"ד בדלא אניסנא יש לזהר שאל תהיה הבית ככ"ף. ויכתוב בחד שיטה. ועיין תשובת מהר"א ששון סי' למ"ד. ברעות יקרא הרי"ש בפתח והעי"ן בשו"א והוי"ו בפתח לבוש והפר"ח כתב שהוא הבל ושטות ע"ש. וי"ו של וכדו צריך להאריך דלא מחזי כיו"ד דהיה משמע בלא כלום בלא ספר הוא מגרש. הה"א של מהך צריך שאל יראה כחי"ת דאז הוי לשון צחוק מצחק אני בך. ימחא יקרא היו"ד בשו"א. מ"ם בפת"ח. חי"ת בצירי. נ"ש ב"ש:
ל סָעִיף טו להתנסבא. הטעם שמא ירחק לה מן תנסבא ומשמע לא יתנסבא לא תנשאי וב"ש ס"ק כ"ו כתב לאתנסבא לא ירחיק לא מן נסבא וכו'. משמע מלשונו דכותבין בגט לא תנסבא ואינו כן וצ"ע:
לא סָעִיף יט כאחד. כמו שנתבאר לעיל סי' קכ"ה סעיף י"ו בהג"ה ע"ש כי שם מסיים אם הוא בטופס. ויפה כתב הרב ח"מ שם מאי אם דקאמר ע"ש ס"ק למ"ד ומ"ש שם הרב ב"ש דאתי לאפוקי אם שם הבעל ישראל ע"ש. לא דק דהא קאמר אם כתב וישראל עיין ב"י שהביא תשובת הרא"ש ומה שהקשה עליו ע"ש:
לב סָעִיף כ אחת. עיין ס"ס בטופס אפי' נחסר יותר כשר. ועיין ב"י מ"ש בשם העיטור כל שניכר שהוא ט"ס כגון שנחסר השי"ן של ששי או ריש של רביעי כשר חוץ בשמות הבעלים ועיין ברש"י מנחות דף ל"ב דצריך לדקדק בתורף בחסר ויתיר מדאורייתא ב"ש:
לג סָעִיף כב ווי"ן. היינו שלא כתב תואר וי"ו אלא כתואר יוד מש"ה פסול. אבל אם כתב ווי"ן אלא שלא האריך אותה יותר משאר ווי"ן כשר ב"ש ע"ש:
לד סָעִיף כז למנין שאנו מנין וכו'. כצ"ל. ומ"ש בנוסחא שלנו מונין בו"ו הוא ט"ס ב"ש:
לה סָעִיף כח פלוני. ל"ד אף שהעיר אינה יושבת על נהר אלא נהר מקיף אותה. דאין הכוונה ישיבה ממש אלא ר"ל שמסתפקין ממנו מהרד"ך ריש בית ד':
לו סָעִיף מא אדם. כתב (הרמב"ם) [הרמב"ן] אם לא כתב קרוב בעיני אם נשאת תצא. וצריך לכתוב והרי בוי"ו. מותרת בוי"ו ואם כתב בלא וי"ו אפשר שפסול אפי' בדיעבד לבוש. ב"ש:
לז סָעִיף מא אחת. כדי שיהא נקרא בבת אחת ולא יפסיק ב"ש:
לח סָעִיף מד יו"ד. ויקרא המ"ם בחיריק ונו"ן בקמץ ואלף בחיריק. דהוית הוי"ו בצירי לבוש:
לט סָעִיף מט נערה. אבל עלמא באלף כשר אפילו לכתחלה ב"ש:
א סָעִיף א בלשון אחד כו'. עבה"ט בשם ח"מ דבשני כתבים אין קפידא ועיין בזה בג"פ סק"ו ובס' שעה"מ פ"ד מה"ג דין ח':
ב סָעִיף א הרי את מותרת. עבה"ט ועמ"ש לקמן סמ"א ס"ק מענין זה:
ג סָעִיף א רק במקום עיגון כ' בס' ג"פ סק"י יש לחקור אם לא נמצא מי שיודע לכתוב אשורי כתיקונו אלא כתב אשורי משובש כגון כתב הנקרא אצל ספרדים משקי שהוא דומה לאשורי ויש מי שיודע לכתוב כתב פרובינצאל (הוא מה שקורין כתב רש"י כ"כ הוא ז"ל סק"ד יפה מאד והוא שעת הדחק ומקום עיגון כגון ש"מ שרוצה לגרש שלא תזקק אשתו ליבם קטן או שרוצה לפרוש במדה"י בהי מינייהו עדיף לכתוב גיטא ודבר זה הוא פלוגתא דרבוותא כפי מה שהביא מרן הב"י דלסברת יש מגמגמים טפי עדיף כתב משקייט שדומה לאשורי ולסברת מרן טפי עדיף כתב פרובינצל דכתב בפני עצמו הוא ולא גרע מכתב הכותים משא"כ כתב משקייט דכיון שהוא כתר אשורי צריך לכותבו כתיקון ממש ואפילו קוצו של יוד מעכב. והכי מסתבר כדברי מרן משום דבכתב משקייט כיון שאין האותיות כתיקונם שמא יקרא הקורא ב' במקום כ"ף או איפכא וכן בשאר אותיות תדמה אות לאות ונמצא הענין משתנה משא"כ בכתב פרובינצל אמנם אם הוא כתב אשורי ממש ואין האותיות דומה זו לזו אע"פ שאינו מיושר ויפה כאשורית שכותבי' בס"ת אפ"ה עדיף טפי מכתב פרובינצל עכ"ל:
ד סָעִיף ג באחד בשבת עב"ש שכ' ולא יכתוב לשבת כי אז יש למטעי כו' וכ' בס' ג"פ ולפ"ז אם כתב הגט ביום ד' בשבוע וכתוב בגט בד' לשבת בלמ"ד דמשמעו דמשבת מתחיל המנין ויבינו שנכתב ביום ג' אלא שהוא ד' למנין שבת שעבר א"כ הוי גט מוקדם ופסול כמ"ש סי' קכ"ז ס"ב ומיהו יראה דיש להכשיר בדיעבד בכה"ג וראי' לדבר ממ"ש מרן סעיף כ"א אם כתב בד' עשרים יום כו' ה"נ יש לתלות כאן דטעה דחשב דפירוש לשבת הוי כמו בשבת ואפי' הריב"ש דפליג בההיא יראה דמכשיר בכה"ג עכ"ל. ומ"ש הב"ש ולשון ירח ע"ש גרש ירחים. הוא מדברי הלבוש וכ' בפ' ג"פ ויראה שאם כתב לחדש ולא נקיט לישנא בירח יש להכשיר בדיעבד. וכ' עוד בשם הרשב"ם סי' מ"ו בגט א' שכתוב בו במקום באחד בשבת בראשון בשבת והשיב דכשר בשעת הדחק כו' ע"ש:
ה סָעִיף ד בה"א לבסוף. עבה"ט מ"ש ובשמנה אין חילוק כו' לזכר הנון בקמץ כו' והוא מדברי הלבוש. והב"ש השיג ע"ז מדברי התוס' י"ט פ"ה דטהרות בענין תיבת שוטה ומדברי הד"מ בסי' קכ"ט בענין מכונה ע"ש ועיין בס' נשמת אדם סוף הלכות פסח בשם מדקדק אחד שדחה ראייתו דזה דוקא בשאר דברים אבל במספר כו' ולדברי הלבוש נכונים ע"ש:
ו סָעִיף ד ויכתוב ימים עבה"ט דאם כ' יום לא מיפסל בדיעבד וע' בשו"ת שבס' גבורת אנשים בענין אם חסר לגמרי מלת ימים רק כתוב בג' לירח פלוני ודעת הגאון מהר"ר יושע ז"ל דפשיטא דכשר דברוב המקומות כתיב בא' לחדש בעשו' לחודש בעשרים לחדש וכיוצא בזה אך מדברי אא"ז הגאון מהר"ם כ"ץ ז"ל בתשובתו שם נראה שחוכך בזה דכיון שכתוב בגט ברביעי בשבת בשלשה לירח פ' איכא למטעי שלשה שבתות לירח ע"ש. ומשמע דמחמשה ואילך גם הוא ז"ל מודה. ועמ"ש לקמן סכ"א ס"ק כ"ט:
ז סָעִיף ד וכתב י"ב. כ' בס' ג"פ ס"ק כ"א ויראה דהיינו דכתב נקודות על אותיות י"ב כו' ע"ש: וכ' עוד בס"ק ע"ג ויש להסתפק אם דוקא כה"ג י"ב לחודש וכיוצא דרגילי אינשי לכתוב או לומר כה"ג אבל אם כתב הגט בי"ז לחדש וכתב ביום טו"ב לחדש לא. ודעתי נוטה דגם בזה יש להכשיר דלפעמים רגילין לכתוב כה"ג בשטרות ואגרות שלומים. גם במספר השנים רגילים לכתוב פסוקים הרומזים למספר השנה כגון שנה זאת תל"ז כותבין שנת תז"ל כטל ועושין ב' נקודות על תיבת תזל וכיוצא בו כותבין בכל שנה ושנה אם אירע שנכתב בגט כיוצא בזה דעתי נוטה דכשר עכ"ד.
ח סָעִיף ד כשר. עבה"ט ועיין בס' ג"פ ס"ק ע"ג שכ' ג"כ דמסתברא מהיות טוב אין מכשירין לתתו לכתחילה וצריך לכתוב אחר כיון דלא נהגו לכתוב בגיטין ר"ת וגמטריאו' אך אם יש קצת דוחק דאין יכולים לכתוב גט אחר נותנים אותו לכתחילה וכ' עוד שם ויראה דכי היכא דלענין כתיבת הזמן מכשירין אם כתב י"ב במקום שנים עשר ה"ה לענין התנאי בעת מסירה אם אמר לה ה"ז גיטך אם לא באתי מכאן עד י"ב חדש דהוי תנאה שפיר מה שאמר י"ב במקום שנים עשר דלא כנראה מתשו' הר"ש הלוי א"ח סי' ה' שדבריו תמוהים ע"ש:
ט סָעִיף ה וכן לעולם עיין בפר"ח לעיל ס"ב מ"ש הש"ע שם בחמישי מלא יוד כתב ויש טועין וכותבים גם חמישים בב' יודין וליתא שאין ראוי לכותבו אלא באחת וכן כתוב בתורה עכ"ל והובא ג"כ בס' ב"מ שם. ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' פ"ז שכ' דתיבת שמונים יש לכתוב חסר דבמסורה הרוב שמונים שבמקרא חסרים וכבר כתב הרמ"א בסי' קכ"ט סל"א שדבר הנמצא בכתוב לפעמים חסר ולפעמים מלא הולכים אחר הרוב ע"ש. ופשוט דאם כתב שמונים מלא כשר וכמו בשמנה ועי' ס"ד בהגה וכ"כ בס' ישועות יעקב ס"ס קנ"ד:
י סָעִיף ה ואם כתב מנין המרובה. עבה"ט ס"ק ט"ו מ"ש ואם כתב במקום אחד עשר עשרה וא' צ"ע אם יש קפידא. ועיין בס' ג"פ שכ' דמסוגיא דיומא דף נ"ה יראה דאין לחלק דלעולם אין קפידא ע"ש. ועיין בס' תו"ג שכ' ג"כ דנראה דבזמן אין שום טעות פוסל כל שהזמן מוכח מתוך הגט שאינו לא מוקדם ולא מאוחר וראי' מסעי' כ"א ע"ש.
יא סָעִיף ו שלשים לחדש ניסן כ' בס' ג"פ ויראה דיכתוב לירח ניסן וכדלעיל ס"ד ע"ש. משמע קצת דמה שמסיים שהוא ראש חדש אייר לא ישנה לכתוב ראש ירח כיון שנקרא כן בלשון העולם ועח"מ ס"ק י"ח:
יב סָעִיף ז ניסן כו'. עיין בס' ג"פ שכ' אם לא כתבו בגט שמות החדשים אשר עלו מבבל אלא כתבו לירח הא' לירח הב' דנשר גמור הוא כיון דמנין זה כתיב בתורה והכל יודעים דמניסן מנינן לחדשים כו' ע"ש. וכ' עוד דאם נכתב בגט לירח מנחם במקום לירח אב נ"ל דכשר בדיעבד כיון דהדבר מפורסם וידוע דחודש אב קרו לי' חדש מנחם וכן הדין במרחשון אם כתב חשון כשר בדיעבד. ועי' בה"ט ס"ק ב"ב דמרחשון חד תיבה וכ' בס' ג"פ שם ואם פסק שם מרחשון מר תיבה אחת וחשון תיבה אחרת צ"ע אם יש להכשיר ואת"ל כשר אם כתבו בשני שיטין יש להסתפק אם יהיה כשר ועי' סימן קכט סל"ב ול"ג:
יג סָעִיף ז בחד יוד פסול. כ' בס' תו"ג קשה לי דמ"ש מהא דמבואר בב"ש סק"ל דאם נחסר שין של ששי או ר' של רביעי דכשר וה"נ ודאי דלא אפשר לבא לידי טעית ואפשר שפסלוהו כדי שלא ילמדו מגט זה לכתוב תמיד שלא כדין וכן משמע בתה"י ע"ש:
יד סָעִיף ח ואינו מכוון. עח"מ וב"ש ועיין בס' ג"פ שהביא דברי הרדב"ז סימן רכ"ב דנשאל בגט שכתוב בל' עדים בפנינו עדים פלוני פטר ותריך ית פלונית וכך אמר לה אנא פ' כו' כל' הגט וחתימי סהדי ויהבי' ניהלה אי מתגרשת בהאי גיטא או לא או כגון שכתב אנא פ' פטרית ית פ' כו' וכל הגט כתוב שלא לנוכח בלשון הודאה לפני עדים שעשה כך וכך וחתימי סהדי ויהבי' ניהלה אי הוי גט או לא. והשיב באורך ומבואר מדבריו דגט הכתוב בלשון עדים או בלשון הודאה שלא לנוכח דלא הוי גיטא והוא ז"ל כ' עליו דלא כל אפי' שוין בזה שכ' שלא לנוכח כו' (ע' בח"מ סי' קצ"א ס"ג) והביא דעת כמה גדולים בתשובותיהם להכשיר ע"ש:
טו סָעִיף ח ויש ליזהר. כ' בס' ג"פ יראה דהיינו בעיר חדשה אבל מקומות שנהגו לכתוב איך אין לשנות כו':
טז סָעִיף ח ולאחריהון. עח"מ ועיין בס' ג"פ שכ' דמזה יש ללמוד כשכותב הבעל גט לשלוח לאשתו לעיר אחרת שאין כותבין העומדת כו' כמ"ש בס" קכ"ח ס"ב אין לכתוב בו כל שום דאית ליכי ולא בהתיכי תיבת ולאתריכי כיון דלא נזכר מקום האשה וכ"כ הריק"ש דאם לא כ' שם מקומו לא יכתוב ולאתרי וכן נראה מתשו' רלב"ח ד' ר"א (ע' בתשו' חיים שאל ח"א סי' ט"ל אות י"ג במעשה בגט ע"י שליח שטעה הסופר וכתב תיבת ולאחריכי והעלה הרב מהר"י זיין בתשובה כ"י הלכה למעשה להכשיר והסכימו עמו הרבנים ע"ש וה"ה בגט בני האנוסים דאין לאבי המגרש שם דיהדות אלא שם דגיות דכתב הריב"ל ח"ג סי' ו' דיכתבו ב' גיטין א' בשם אביו דגיות וא' בשם המגרש לבד ומרן כתב בתשובה דף ס"ה דיכתוב שם המגרש לבד ולרווחא דמלתא יכתוב שם כנויו ויעלה במקום שם אביו. כשכותב וכל שום דאית לי אין לכתוב תיבת ולאהבתי כיון דלא הזכיר שם אביו בגט וכן ראיתי נוהגין פה ירושלים. ופעם א' אירע שכתבו גט לבן אנוס בשמו וכנויו ושכח הסופר וכ' ולאבהתי והכשירוהו ונתנוהו ליד האשה כיון שבטופסי הראשונים ראינו שהיו כותבין ולאתריהון דאבהתיכי אע"ג שלא הזכירו דירת אביהן עכ"ל:
יז סָעִיף ט לא יכתוב ודין. עח"מ ועיין בס ג"פ שכ' דנ"מ בין פי' רש"י לפירוש הרמב"ם אם אותה אשה אסורה עליו וחייב מן הדין לגרשה אם כתב ודין מלא לפרש"י הגט כשר דאפי' יפרשו דין היא שאגרשך הכי הוא קושטא דמלתא אבל להרמב"ם הגט פסול משום דמתבטל משמעות תיבת ודן ואנן בעינן שיכתוב ודן כדי שיהא מוכיח מתוכו שבגט זה מגרש אותה ובעינן ידים מוכיחות כו' ע"ש עוד:
יח סָעִיף ט ואיגרת. עבה"ט וכתב בס' ג"פ בשם רדב"ז הובא דבריו בתשו' הרב ר' בצלאל סי' כ"ג על גט שבא מארץ אחרת הי' כתוב בו ואגירת שבוקין ולשון ואגירת הוא ל' זכירות והשיב הרדב"ז דהוא כשר במקום עיגון ואמר שהב"ד יתקנו אותו וכמ"ש הטור בשם הרא"ש ס"ס זה. ועמ"ש לעיל סי' קכ"ה ס"ק יו"ד:
יט סָעִיף י שלשה יודין רצופין. עבה"ט מ"ש לפרש"י הטעם כו' וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' קי"ג בדבר הגט שנזכר רגל השני מהתי"ו של דהוית באמצע ונראית כה"א וכתב דאף דיש כאן שינוי משמעות כי דהוית הוא מדבר לנוכח שהיית אשתי אבל אם בה"א הוא מדבר על אשה נסתרת שהיתה אנתתו מ"מ בדיעבד או במקום עיגון כשר וכמ"ש הפר"ח ס"ק כ"ח (על ענין אחר כיוצא בו) ואף שמבואר בש"ע סי' קכ"ו סכ"ב שאם לא כתב היודין היתרות דהיינו תהוייין תצבייין הרי זה פסיל שם גרע טפי שהרי תהוייין רשאה ושלטאה בנפשיכי למהך להתנסבא כו' הוא עיקר הכריתות ואם זה חסר בגט או שמשמעותו על נשים דעלמא לא התיר אותה בכל הגט והרי את מותרת אינו היתר נשואין רק היתר זנות שתשאר מותרת לכל אדם כמבואר בפוסקים ועיקר ההיתר הוא למהך להתנסבא ואם יש כאן משמעות על נשים דעלמא לא התיר אותה אבל דהוית אנתתי אפי' כתב דהויה וקאי על אחרת אין זה תורף הגט והרי אח"כ חוזר לדבר אליה יתיכי ליכי די תיהוייין כו' בנפשכי כו' וא"כ הרי התיר אותה ומה לנו אם כתב באמצע הגט דהויה ועכ"פ במקום עיגון כשר עכ"ד ע"ש.
כ סָעִיף י יש פוסלין. עב"ש ס"ק כ"ח שכ' מיהו במקום הדחק כו' ועיין בס' ג"פ דמשמע דמכשיר אפי' שלא במקום הדתק ע"ש.
כא סָעִיף יא יותר מדאי. כ' בס' ג"פ וז"ל כתב בס' מנהור עיני חכמים ס' כ"ד ע ד הגט שראש הוי"ו של וכדי היא רחבה קצת ביותר מן הראוי ונראית קצת ככ"ף פשוטה ומקצת תינוקות קראוה בוי"ו ומקנת בכ"ף נראה שאין לפוסלו דודאי מאחר שהוי"ו ארוכה יותר משאר ואוי"ן גם ראשו צריך להיות רחב קצת יותר משאר ואוי"ן כו' ובמקום שפשוט לן שנכתב כתיקונו אין אנו משגיחין בתינוקות כו' ואם היה אפשר להשתדל שיתן הבעל גט אחר ודאי לא היינו מכשירין אותו לכתחילה אבל כיון דלא אפשר דעתי נוטה להכשיר יע"ש. ובתשו' מהריב"ל ח"ג סי' ס"ט נשאל על גט א' שכתוב וכדו בוי"ו ארוכה יותר מדאי שהיה נראה כגון וכדן והכשיר הגט בדיעבד אחר הנתינה או לכתחלה במקום עיגון כיון שהוא במקום הטופס כו' אך מהר"י סג"ל סי' ק"ג בגט שבא מארץ רחוקה וד' דלמהך היתה גגה ארוכה כפלים מרגלה והי' לה עוקץ נקראת כדלי"ת פסלו ולא רצה ליתן גט זה (עמ"ש בזה לקמן ס"ק כ"ג) גם גט אחר שהי' כתוב וכדן בנון במקום וכדו פסלו יע"ש: והרשד"ם סי' נ"ח נשאל בגט שנמצאו בו ווי"ן שקראים התינוקות נוני"ן ופסלו אפי' במקום עיגון יע"ש ולע"ד יראה דאם ווי"ן שקראום התינוקות נוני"ן היו בטופס הגט יש להכשיר במקום עיגון ובתורף יש להחמיר עד כאן לשונו ועיין ע"ד בתשובת אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' י"ט מנידון זה:
כב סָעִיף יב כן נוהגין. עיין בס' ג"פ שהאריך בזה ומביא דברי הפוסקים בתשובותיהם מערכה מול מערכה ובסוף העלה דלהספרדים הנוהגים לכתוב פיטורין בב' יודין אם כתב הספר חסר יוד ראשונה ועדיין לא נמסר הגט ביד האשה יש לכתוב גט אחר בב' יודין אך אם השעה דחוקה כגון גט ש"מ או גט זמן שהבעל נחפז ללכת או גט שבא ממ"ה שהוא חסר י' ראשונה יש להכשיר ולמוסרו ביד האשה לכתחלה ואצ"ל דאם נמסר הגט ביד האשה דאין לחוש לכתוב אחר אפי' אם הבעל בפנינו. וה"ה לבני אשכנז דנהגו לכתוב פטורין חסר יוד ראשונה אם כתבו מלא יש לכתוב גט אחר אם אינו שעת הדחק ואם הוא שעת הדחק או שכבר נמסר ליד האשה אין לחוש לכתוב גט אחר ע"ש ועמ"ש לקמן סמ"ט ס"ק נו"ן:
כג סָעִיף יד צריך ליזהר יותר. כ' בס' ג"פ ס"ק נ"א וז"ל והאי זהירות יותר לאו אשיעור הרחקה קאי אלא אזהירות יותר כ"כ מרן הב"י אך בת"ה סי' ר"ל פי' שירחיקנה יותר. ונהגו להרחיק מיהו אין לפסול אם לא הרחיק יותר מדאי. וראיתי גט א' שבא ממ"ה וטעה הסופר וכתב בתיבת למהך ר"ש במקום ך' והיה נקרא למהר והכשירוהו כיון דאין שום שינוי במשמעות הגירושין ואדרבא אמר לה שתמהר להנשא לכל גבר שתרצה. ובתשו' מהר"י סג"ל סי' ק"ג גט שבא מארץ רחוקה וך' דלמהך היתה גגה כפלים כרגלה ונקראת כדלית ופסלו. ולי יראה דיש להכשיר במקום עיגון כיון דתיבת למהך הוא בטופס ואין שום שינוי במשמעות הגירושין ואפילו דלג תיבת למהך יש להכשיר בדיעבד עכ"ל:
כד סָעִיף טו אלא להתנסבא. עבה"ט שכ' הטעם שמא ירחיק כו' והוא לשון רש"י בפ' המגרש דע"ה ע"ב. ומשמע דבדיעבד אם כתב לאתנסבא ולא הרחיק לא מן תנסבא כשר אך בס' ג"פ ס"ק נ"ב הביא תשובת רלב"ח דף ר"א ע"ב שכ' דאע"ג שכ' רש"י ז"ל דטעם זה הפיסול הוא משום שמא ירחיק ויכתוב ב' תיבות עכ"ז אפילו שכתבו תיבה אחת אם כתבו באלף הגט פסול כי מ"ש שמא ירחיק כו' הוא טעם לפיסול ולעולם אפילו בלא הרחק פסול וכן נראה מדברי כל הפוסקים כו' ע"ש. ומה שעמד הבה"ט על לשון הב"ש פשוט דט"ס הוא בב"ש שחסר שין אחת מתיבת לא וצ"ל שלא ירחיק כו':
כה סָעִיף טו ואנש חסר. כ' בס' ג"פ יראה דהיינו לכתחלה אבל אם כתבו מלא יוד אינש אין לחוש לפסלו כי אין שום שינוי במשמעות הגירושין. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תצ"ד שכ' דאפילו אם דילג ולא כתב ואנש לא ימחא בידי כי כלל אינו מעכב ע"ש:
כו סָעִיף טו דלג ה"א כו'. הוא מדברי תשו' הרשב"א ושם מבואר דאפילו חיסר כל בתיבה אינו פסול שהרי כתוב בנוסח הגט והרי את מותרת לכל אדם ועיין בס' ג"פ ס"ק נ"ד ס"ק צ"ג שהביא תשו' מהריב"ל ח"ג סי' ס"ט שכ' דאף להרשב"א מ"מ לא תתגרש בו לכתחלה אלא דאם כבר נתגרשה תנשא לכתחלה. אך הר"ן בפ' המגרש ס"ל דצריך לכתוב להתנסבא לכל גבר דאי לא משמע שתהיה פנויה ומותרת לכל אדם ולא שתנשא לאחד ותאסר לכולם ולדברי הר"ן יש להחמיר שלא תנשא לכתחלה יע"ש. ושם בסוף ס"ק צ"ו כתב דהיינו שלא במקום עיגון אבל במקום עיגון תנשא לכתחלה ע"ש:
כז סָעִיף טז על דרך זה כו'. כ' בס' ג"פ ויראה דה"ה דיש לדקדק וליזהר בלשון שטר השליחות ובלשון תנאי הבעל שאומר בעת מסירת הגט שלא יהא בו משמע ב' ענינים. והראנ"ח ח"א סי' י"ד נשאל על הגט ושטר עדות המסירה שהיה כתוב בשטר גירש פ' על תנאי כך. וכך אמר ה"ז גיטך אם לא אתראה כו' יהא גט מעכשיו ותהיה מגורשת כו' באופן שבמקום שהיו צריכים לכתוב ותהיה מגורשת שהוא סימן הנקבה לנוכח כתבו ותהיה שהוא סימן הנסתרת (עמ"ש בביאורי לסג"ר אות רל"א) והעידו העדים שהבעל כלכל דבריו במשפט ואמר לה בלשון לעז לנוכח אלא שהסופר והעדים אינם בקיאים בדקדוק וחשבו שתהיה יאמר גם לנקבה הנמצאת. ובתחלה גמגם הרב ז"ל מההיא דרלב"ח דף ר"ז שפסול גט שהיה כתוב אנת אנתתי בכל מקום שתמצא כו' ובסוף העלה להכשיר משום דעבידי אינשי דטעו בהכי והעדים נאמנים כשמפרשים דבריהם ואע"פ שכתב ידם יוצא ממקום אחר וההיא דהרלב"ח שאני שהיה בגט עצמו שהקפדה בו יותר גם לא היו שם העדים לפרש דבריהם יע"ש. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ד סימן פ"ה במי שאמר ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשא לפ' שיש מי שרצה לבטל התנאי מפני שלא אמר שלא תנשאי ביוד והשיב הרב דתנאי גמור הוא משום דמדבר עם העדים אני מגרש אשה זו ע"מ שלא תנשא לפ' וכו' יע"ש. והרא"ה בח"א סימן פ"ה נשאל על גט א' שהובא ע"י שליח והיה בשטר השליחות לשונות לנוכח ולשונות שלא לנוכח ונמסר אותו הגט בפני הרלב"ח ז"ל וקם הבעל וערער שנתכוין בשינוי הלשונות שכתב בשטר השליחות כדי שלא יטפל שום ב"ד למסור הגט בפניו מחמת שינוי הלשונות וז"ל ההרשאה שיאמר לה ה"ז גיטך ע"מ שאם לא אבא אצלה כו' תהיה מגורשת. ומקצת רבני סאלוניקי היו רוצים לפסול הגט ההוא כיון דהבעל מערער. והשיב הרא"ם ראיתי ההרשאה שבשטר השליחות ולא ראיתי ספיקות ולשונות מתחלפות רק שינוי לשון מענין לנוכח ושלא לנוכח ואין זה סיבה שיפרשו ב"ד מלהשתדל במסירת גט זה כי כבר נמצא כזה בלה"ק כו' יע"ש:
כח סָעִיף יח אותיות גדולות. כ' בס' ג"פ ראיתי מזהירין לסופר שלא יאריך בכ"ף של כדת וכן במ"ם של משה וכן שי"ן ואל"ף אם מאריך אותן מפסיד צורתן אלא יאריך בדלי"ת ותי"ו וה"א וריש ולמ"ד בכל הני אם יאריך בגגן אינו מפסיד צורתן ונכון ליזהר אמנם יראה דמדינ' לא מיפסל באותיו' ארוכות אלא בכף פשיטה אם מאריך גגה פסול משוס דתדמה לדלי"ת וריש וכן החי"ת אם האריך עד שנשתנה צורת הזיינין פסול עכ"ל ועיין בסדר גיטין סג"ר אות צ"ב ומ"ש שם. ועיין בתשובת הרדב"ז ח"א סי' תכ"ג:
כט סָעִיף כא אם כ' ברביעי כו'. הטעם מבואר בתשובת הרא"ש משום דברביעי אין לו פי' אחר אלא בשבת כיון דכתיב בתרו' עשרים יום לירח. ובפרישה כ' עוד הוכחה דאי אחדש קאי הו"ל לכתוב בארבעה ולא ברביעי ע"ש. ועיין בס' ג"פ שכ' דאין כוונת הפרישה לסמוך על הוכחה זו לחוד וא"כ אפי' דילג גם תיבות עשרים יום וכתב ברביעי לירח פ' יש להכשיר (ע"ל סי' קכ"ז ס"ז) וזה ודאי אינו דבכה"ג אין להכשיר אפי' במקום עיגון אלא כוונת הפרישה דטעם זה הוא סניף ותוספת על טעמו של הרא"ש. וכ' עוד ויראה לי דאפי' כתב בארבעה במקום ברביעי ודלג תיבת בשבת וכ' אח"כ עשרים יום לירח הגט כשר (מטעם הרא"ש לחוד) דארבעה אין לו פי' אחר אלא בשבת כיון דכתיב בתרי' עשרים יום כו' וגם אין לפרש דהגט מאוחר (ע"ל סי' קכ"ז ס"ט) ויבואו לומר דהגט נכתב בכ"ד לחדש דא"כ הו"ל לכתוב ועשרים בו ומדכתב תיבת עשרים בלא וי"ו משמע דד' הוא זמן השבוע ועשרים הוא זמן החודש. גם אם דילג תיבת שנת וכתב ה' אלפים כו' כשר דסתמו כפירושו דבחשבון שנים מיירי וע' בהראנ"ח ס"א סי' ק"ו. גט שכתוב בו בג' בשבת ימים לירח פ' ודלג סך הימים ה"ז כשר. הר"מ אלשיך סי' ק"ב. אם נכתב הגט בחודש אלול וכתב בגט ברביעי שנת ה' אלפים כו' ודילג תיבת בשבת וגם מספר החודש וגם שם החודש יש פנים לומר דהגט פסול משום מוקדם דיבואו לפרש דברביעי הוא שם חדש תמוז אמנם דעתי נוטה דכשר דלא נהגו לכתוב החדשים אלא בשמות אשר עלו מבבל וברביעי אין לו פי' אלא בד' בשבת עכ"ד. והנה מ"ש הג"פ גם אם דילג תיבת שנת כו' עיין בזה בשו"ת שבס' גבורת אנשים שנחלקו בזה שני גדולי הדור שדעת הגאון מהר"ר יושע ז"ל דפשוט דאם דילג לגמרי מלת שנת ולא כתב כ"א חמשת אלפים כו' לבריאת עולם כשר דלא גרע מאם דלג מלת בשבת דכ' הרא"ש ז"ל דכשר דאין לו פי' אחר ה"ה בזה פשיטא שאין לפרש חמשת אלפים כו' אימים או אחדשים חדא דאסוכי מסכי להו ועושים מימים חדשים ומחדשים שנים וכדאמר בפ' ג"פ דף קס"ו בההוא שטרא דהוה כתוב בי' שית מאה וזוזא דאין לומר שית מאה פריטי משום דאסוכי מסכי ליה בזוזי כו' ועוד כיון דדרך עולם למנות שנים לב"ע אין לחוש כמ"ש התוס' והרא"ש פ"ק דע"ז (ובש"ע לקמן סי' קכ"ז ס"י להכשיר היכא דדילג לבריאת עולם כו' וכ"ש בנ"ד שלא יטעה בזה שום סכל למנות מנין זה אחדשים שנמצא הוא קודם מתן תורה כמה אלפים שנה כו'. ואא"ז הגאון מהר"ם כ"ץ ז"ל השיב לו שאינו מודה לו בזה ונראה לו דאם דילג מלת שנת הוי כמו גט שאין בו זמן ואיכא למימר דילמא קאי אחדשים והוי מוקדם כו' ומדברי הרא"ש ז"ל גבי אם דילג מלת בשבת אדרבה ראיה להיפך שהרי כתב הטעם דברביעי אין לו פי' אחר אלא בשבת כיון דכתיב בתרי' ך' ימים לירח וא"כ בנ"ד שיש לו פי' אחר פסול. ועוד דהכא איכא למימר טפי דחמשת אלפים לקמי' קאי במ"ש בגט כ"א ימים לירח פ' חמשת אלפים כו' ר"ל הירח הוא החמשת אלפים לב"ע. וגם מדברי הגמ' בפ' ג"פ הנ"ל משם ראי' להיפך שהרי כתבו התו' שם תימא זוזי נמי מסכי להו באיסתרי כו' וי"ל דזוזי רגילים לכתוב שטרות כו' וא"כ בנ"ד הרי רגילין לכתוב חדשים בשטרות דהא קרא כתיב לחדש שנים עשר אפשר דה' אלפים קאי אחדשים (איני מבין זה דעכ"פ לא מצינו בחדשים מנין יותר משנים עשר) וגם מ"ש שלא יטעה בזה שום סכל כו' הנה מדברי התו' פ"ק דע"ג הנ"ל מבואר שאין אנו סומכין ע"ז שהרי כתבו שם דאם דילג האלפים אין לחוש מדקאמר בסמוך שבקא לאלפא קמא כו' משמע אי לאו האי טעמא הוי פסיל אע"פ שדילג ה' אלפים כו' ועוד ראי' ממ"ש המרדכי הובא בב"י (ע' בש"ע סי' קכ"ז סי"ב ומ"ש שם) דכתובה שטעה הסופר וכתב אלפים ודילג ארבעה הכשיר ר"י מווינא דליכא למימר מיעוט אלפים שנים מדלא כתב אלפיים. משמע אי לאו האי טעמא הוה פסלינן לי' והוה אמרי' דנכתבה לפני ב' או ג' אלפים שנים א"כ בדיני ממונות ק"ו בגיטין כו' והאריך בזה ומ"מ מבואר בסוף התשובה שם במקום עיגון גדול אפשר להכשיר ע"ש. וע"ש עוד בענין שנמצא במלת שנת שהי' הנון כמו גימל ותינוק דלא חכים קרא אותו נון וכתב הגאון מהר"י הנ"ל שזה פשוט טפי להכשיר דאפילו נימא דמלת שנת מעכב כשר בנ"ד כיון שאנו מכירין סגנון הדבר וכמ"ש בעל העיטור גבי ברביעי ובששי דאם חסר ר' של רביעי או ש' של ששי אין לחוש כו' והגאון מהר"ם כ"ץ ז"ל כתב דאדרבה זה גרע טפי שאפילו אי נימא דאם לא כתב כלל מלת בשנת אינו פסול מ"מ שינוי פוסל בו כדמוכח מדברי התו' פ"ק דע"ג כו' ועוד דזה גרע מכל שינוי דעלמא דדמיא להא דאמרו בש"ס דלא לכתוב למחך דמשמע חוכא וה"נ הוי כמו שגגת בחסרון ג' שרשית כמאמר איוב אם שגיתי אתי תלין משוגתי וא"כ כאן משמע בשגג הוי ה' אלפים ולא לאמת והוי כמו חוכא. והואיל וכן אפי' תינוק דל"ח קורא אותו שנת לא מהני וכמ"ש מהרי"ק דהיכא דפשיטא שאין האות כצורתה מה מועיל קריאת התינוק כו' ומ"מ במקום עיגון גדול נ"ל לצדד ולהכשיר גם בזה כו' עש"ה.
ל סָעִיף כא ויש חולקין. עיין בשו"ת שבס' ג"א בסוף התשובה ממהר"ם כ"ץ ז"ל שכ' דבשעת הדחק יכולין אנו לסמוך אדיעה קמייתא דכדאי הוא הרא"ש ז"ל לסמוך עליו בשעת הדחק ע"ש:
לא סָעִיף כא ופוסלין בכה"ג עיין בתשו' בגדי כהונה סי' כ"ז שכ' דדוקא בכה"ג הוא דחולקין ופוסלין דמיירי לאחר שעבר רובו של חודש ולא ס"ל לחלק בין ע"פ לשטר כדכתב הסמ"ע בח"מ סי' מ"ג סק"ח אבל קודם רובו של חודש כ"ע מודים דתלינן מכח הוכחת הרא"ש הנ"ל דטעו בעיבורא של חודש והגט כשר ע"ש ועש"ך בח"מ שם. ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קי"ז מ"ש בזה:
לב סָעִיף כב לא האריך ווי"ן. עבה"ט בשם ב"ש ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' מ"ז שנשאל על מעשה כזה בגט שהובא ע"י שליח ממרחקים ואם היו הואוי"ן דתרוכין פטורין ושבוקין יותר משאר ואוי"ן אבל ניכרים וידועים כתואר ואוי"ן דעלמא. והאריך בזה והעלה ג"כ דכשר אפילו שלא במקום עיגון ע"ש. ובסוף כתב דאין לחוש ג"כ מצד זה על הב"ד שסידרו הגט שמא הם הדיוטות כו' עמ"ש לקמן סי' קמ"א ס"ל ס"ק. ועיין בס' גט מקושר בסג"ר אות קל"א מ"ש ויובא דבריו בביאורי בסג"ר שם ומה שכתבתי עליו שם ע"ש:
לג סָעִיף כו למנין בחד יוד. כתב בספר ג"פ לאפוקי שלא יכתוב שני יודין בין הנינין או לאפוקי שלא יכתוב גם כן יוד בין מ"ם לנו"ן וכל זה לכתחילה אבל אם נכתב בתרי יודין יש להכשיר:
לד סָעִיף כז שאנו מנין. עב"ש שמגיה שצ"ל מנין בו. ובאר הגולה מגיה דצ"ל מנין במתא ופי' שלא כתב תיבת כאן וכ"כ בס' ג"פ ע"ש. וכתב עוד דמ"ש בסדר גט דר"י מינץ סימן ע"ה דמהרי"ל פסל גט שהיה כתוב תיבת בו יתירה לא ידעתי טעם לפסול ויראה דכשר ובנוסחת הטור כתוב תיבת בו.
לה סָעִיף כח די יתבא כשר. עיין בס' ג"פ ס"ק ע"ז דאפי' אם כתבם בשתי שיטות כשר. ועיין עוד שם בסי' קכ"ח ס"ק מ"ז שכ' וז"ל ואיכא למידק מ"ש גבי נהר דכתב מרן ז"ל דיתבא על נהר פ' להקדים תיבת דיתבא וגבי הים כתב (בסי' קכ"ח ס"ד) דעל כיף ימא מותבא ולא קאמר דיתבא על כיף ימא ויראה לע"ד דגם גבי נהר אם יכתוב דעל נהר פ' מותבא או דעל נהר פ' יתבא הכל כשר וכדאמרינן בשנים אוחזין כו' וכן גבי ים אם יכתוב דיתבא על כיף ימא הכל כשר כו' וכ' עוד ואם דילג תיבת יתבא או מותבא אינו מעכב ע"ש:
לו סָעִיף לד יתיכי. ע' בס' ג"פ ס"ק פ"ו שהביא דהרלב"ח בתשו' סי' קכ"ט כ' דאם כ' יתיכי ב' תיבות הגט פסול בודאי שהרי שינה בכוונת הגירושין שצריך שיפטור וישלח את אשתו ובזה פוטר את עצמו ממנה ופסול גם כתב שם דאם כתב תיבת ליכי ב' תיב ת שהגט פסול והמבי"ט שם חלק עליו וחזר הרלב"ח והשיג על המבי"ט וקיים את דבריו ע"ש:
לז סָעִיף לה דהוית תיבה א'. כתב בס' ג"פ ס"ק פ"ז ויש כותבין די הוית ב' תיבות. ואפילו כתב די הוית ב' תיבות בשתי שיטות יראה דכשר. ועיין בתשו' מהר"ם גלאנטי סי' ו' וי"ט וסי' קכ"ד:
לח סָעִיף לה או דלג מלת אנתתי. בס' ג"פ ס"ק פ"ט תמה דמהמשך לשון הרמ"א משמע דאיירי בתיבת אנתתי הב' שבמקום דהוית אנתתי מן קדמת דנא כתב דהוית מן קדמת דנא. ובמראה מקום נרשם הרד"ך. ובאמת בתשו' הרד"ך בית ד' איירי במי שדלג אנתתי הא' דבמקום ותרוכית יתיכי ליכי אנת אנתתי פב"פ דילג תיבת אנתתי וע"ז השיב דכמה גדולים הרגילו שלא לכותבו דהואיל והוא כתב לה שפטרה לא אתי שפיר לקרותה עתה אשתו כו' וא"כ בדילג אנתתי הב' מנא לן דהיה מכשיר. מ"מ לדינא מסיק דאם דלג שניהם אנתתי קמא ואנתתי הב' הוא גט פסול דצריך לבאר בגט בידים מוכיחות דאת אשתו הוא מגרש אבל אם כתב פעם א' אנתתי ודלג הב' בין שכתב לקמא ודילג לבתרא ובין שכתב לבתרא ודילג לקמא כשר לכתחילה לגרש בו אם כבר נכתב אפילו שלא בשעת הדחק ע"ש:
לט סָעִיף לה או מלת דהוית. כ' בס' ג"פ מתוך קיצור הלשון משמע דדילג מלת דהוית בלבד וכתב אנתתי מן קדמת דנא אך ראיתי בשורש הדברים בריא"ז כתוב בשה"ג דף ת"ר שכ' דאפי' דילג כל ה' תיבות אלו שלא כתב כלל דהוית אנתתי מן קדמת דנא אפ"ה כשר והטעם משום דכבר אמר בתחילה אנת אנתתי וכו' ע"ש:
מ סָעִיף לו אנתתי. כתב הלבוש שפירוש אנתתי אשתי כמו אתתי בתרגום אלא שכותבין אנתתי לשלימות הלשון דדגש שבתי"ו מורה על חסרון הנו"ן לכך כותבין עיקר הלשון דלא ליתי למטעי ויוציאו לעז ע"כ. וכ' בס' ג"פ ויראה לי דאם כתב אתתי בלא נון דהגט כשר דהא בתלמוד איתא בכמה דוכתי ההיא אתתא ולא כתב בשום דוכתי אנתתא (חיידוש שלא הזכיר דבסוף נדרים איתא ד' פעמים אנתתא) ובטופס הגט דהרשב"א בפ' המגרש בשם רש"י כתוב אתתי במקום אנתתי עכ"ל:
מא סָעִיף לז בנפשיכי. עמ"ש לעיל סי' קכ"ה סי"ח ס"ק ל"ג:
מב סָעִיף מ מן יומא דנן ולעלם. עיין בס' זכור לאברהם ח"ג דף קט"ו שכתב דכותבין מן יומא דנו ולעלם אפילו ששולחין אותו ע"י שליח למקום אחר וכ"כ הלק"ט ח"א סימן ל"ב:
מג סָעִיף מא צריך לכתוב והא"מ. עב"ש ועיין בס' ג"פ ס"ק צ"ו שהאריך בזה ומסיק ולענין הלכה ודאי לכתחילה אע"ג דכתב למהך להתנסבא צריך לכתוב הרי את מותרת ואם לא כתב צריך לכתוב גיטא אחרינא אך אם נתגרשה כבר בגט שאין כתוב בו הא"מ וכתוב בו למהך להתנסבא והוא מקום עיגון דא"א להשיג גט אחר יראה לי דיכולים אנו לסמוך על רוב הפוסקים דס"ל דהרי את מותרת אינו מעכב כיון דאיכא שאר לישני דחשובין כמו הא"מ ובפרט דאשכחן דבטופסי גיטין הראשונים לא הי' כתוב הא"מ ועוד דהרי יש כאן ס"ס דאפילו בא"ל חוץ מזנותיך היא בעיא דלא איפשטא אי חשוב שיור וא"כ י"ל ספק אם חוץ מזנותך הוי שיור או לא ואת"ל דהוי שיור דילמא היינו דוקא באומר לה בפירוש חוץ מזנותך אבל באומר להתנסבא לא שייר זנות והוי ס"ס המתהפך וכו' וכן נמי אם כתב הרי את מותרת ולא כתב למהך להתנסבא כו' ונתגרשה כבר בגט זה והוא מקום עיגון דא"א להשיג גט אחר שהבעל הרחיק נדוד יראה לע"ד דיש להתיר משום דלישנא דהרי את מותרת לכל אדם כולל זנות ונישואין לשיטת רוב הפוסקים ולא נמצא מחמיר בזה רק הר"ן ז"ל כו' (ע' לעיל ס"ק כ"ו) . וע"ש עוד שתמה על מרן ומור"ם ז"ל ומיהו לא כתבו דצריך לכתוב ודן די יהוי ליכי מנאי דתיבת ודן צריך לכותבו כי איכא דלהוי ידים מוכיחות דבגט זה הוא מגרשה ולא בדבור וגם תיבת מנאי צריך לכתוב כי היכא דלהוי ידים מוכיחות דהוא מגרש את אשתו כו' (באמת מרן המחבר הזכיר זה לעיל ס"ט ולקמן סעיף מ"ד אך כוונת הג"פ אמאי לא הזכיר דצריך לעיכובא) ומסיק דאם לא כתב ודן או תיבת מנאי ונתגרשה באותו גט יראה לי דדיינינן לה כספק מגורשת ע"ש:
מד סָעִיף מא מותר' לכל אדם. עבה"ט ועיין בתשו' נו"ב סימן פ"ה בדבר הגט שהובא ע"י שליח ומחמת שנפל למים נמצא במלת מותרת שנתפשט רושם דיו בריש של מותרת בסוף הגג לצד שמאל ונעשה כעין רגל תיו אבל עכ"פ תינוק קורא ריש מחמת כי הריש הוא שחור ממש ומה שנעשה ע"י סיבה היא כהה וכתב דלכאורה הוא חשש גדול כי אף שזה הרגל אין הדיו משחיר כמו גוף הריש מ"מ בשביל זה לא יצא מכלל תי"ו ואם מתחילת הכתב אות אחד חציו משחיר הרבה יותר מחציו השנית הכי בשביל זה לא מקרי כתב ואם כן מלת מותרת לפי מה שהוא עתה הקרי מותרת והרי דעת הרמב"ן שגם לדידן הוא תורף ואם לא כתבו אפילו נשאת תצא (וטעמו מבואר בפוסקים) ואמנם אומר אני ע"כ לא החמיר הרמב"ן אלא בכתבו הבעל או הסופר בפומי' דהבעל דאז יכול הבעל לערער ולומר שבכוונה לא צוה לכתבו לפי שרוצה לשייר בזנות וגם בזה דוקא אי אתי בעל ומערער ואומר בפי' שזה כוונתו דאל"כ הא הוי ס"ס שמא לא כיון לשייר בזנות ואת"ל כיון אכתי ספק אם חוץ מזונותיך אוסר שהרי בעיא זו דלא איפשטא (ע' לקמן סי' קל"ז ס"ג) ואפי' אי נימא כדעת הפוסקים דבחזקת איסור לא מהני ס"ס וכן מסיק הש"ך ביו"ד בכללי ס"ס סעי' כ"ט (וא"כ אפי' לא אתי בעל ומערער אנן מסופקים שמא כיון לשייר זנות) עם כל זה אומר אניסא ודאי דבכלל להתנסבא אפשר להיות נכלל בו גם זנות כמבואר בר"ן פ' המגרש אלא דע"מ אנו חוששין שמא שייר הבעל או הסופר וכל זה אם לא נכתב מעיקרא אבל בגט שנכתב מעיקרא אלא שאחר זה נתקלקל א"כ כבר אנו רואין שלא שייר לא הבעל ולא הסופר וממיל' הוא נכלל בכלל להתנסבא וא"כ שוב לא נחשב והרי את מותרת מן התורף כלל וק"ו בנ"ד שאכתי ניכר לרוב ותינוק ג"כ קורא מותרת שיש לסמוך להקל עכ"ד ע"ש (ועיין בס"ק שלפני זה): ועיין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס קי"ג בדבר הגט שהובא ע"י שליח ממקום רחוק ונמצא במלת מותרת התי"ו הראשונה נפסק רגל השמאל ונראית כה"א והראו לינוקא וקרא אותו תי"ו ואמנם האי כבר ידע למקרי ושוב הראו לשני תינוקות קטנים שאינם יודעים לצרף אותיות ולפום ריהטא אמרו שהוא ה"א ותיכף תכ"ד אמרו שהוא תי"ו. וכתב הנה הרמב"ן הוא המחמיר שגם לדידן שכותבים כמה לשונות בגט המורים על הכריתות אפ"ה והרי את מותרת היא עיקר תורף אמנם לדעתי זה פשוט כשלא כתב כלל והא"מ הוא שהחמיר הרמב"ן אבל אם דילג מלת מותרת וכתב והרי את לכל אדם לא החמיר וא"כ בנ"ד דל תיבה זו לגמרי ומותרת מכח שאר מלות שמועילים (הסברא הזאת אכתי לא אסיק אדעתי' הגאון ז"ל בעת כתבו התשובה בנו"ב קמ"א סי' פ"ו הנ"ל ולכך הוצרך שם לחפש היתר אחר) אכן י"ל כי טעות זה שנעשה מן תי"ו ה"א ונקרא מוהרת גרע יותר כו' ואף לפ"מ שבארתי בחבורי נו"ב כו' והאריך בזה ומסיק עכ"ז נראה להקל חדא דאם מוהרת הכוונה לשון מוהר דהיינו קדושין וכתובה הו"ל לכתוב והרי את רשאה להיות מותרת ועוד כיון שהתינוק הראשון קרא מותרת והשני תינוקות האחרים ג"כ תכ"ד חזרו בהם ואמרו שהוא תיו לכן דעתי נוטה להקל ולהתיר האשה ע"י גט זה שימסור לה השליח כדת ועל אופן שכתבתי (הובא לעיל סי' קכ"ה סט"ז ס"ק ל"ב) שמתחילה ימסרנו כך כמו שהוא ואח"כ יתקנו ושוב יתנו שנית ביד האשה בשליחות הבעל כראשונה עכ"ד ע"ש. ועיין בתשו' עה"ג סימן מ' בדבר הגט שהובא ע"י שליח ונמצא שהיוד האל"ף במלת אדם של והא"מ לכל אדם לא. היתה נוגעת בגוף האלף והשיב לכאורה נראה שאם היה בנקל היתה צריכה גט אחר כמבואר מדברי הי"י הובא לעיל סי' קכ"ח סי"י בהגה במ"ש שם ואם אינו נוגע מה שראוי ליגע כו' ואם הוא בטופס הגט אפילו בלא עיגון יש להקל מבואר שאם הוא בתורף שלא במקום עיגון אין להכשיר אפילו בדיעבד ונ"ד אם הרי את כו' הוא מן התורף מחלוקת ישינה היא ובתשו' מהריב"ל ח"ג סימן ס"ט חש לדברי הר"ן והרמב"ן דס"ל דהוא מן התורף אף גם שנכתב להתנסבא לכל כו' א"כ בנ"ד יש להחמיר. אמנם נ"ל דאף לפ"ד הסוברים דהרי את כו' הוא תורף מ"מ מלת אדם אינו מן התורף כי אפשר לימר שאם לא נכתב כלל תיבת אדם הגט כשר דהא הטעם דס"ל דצריך לכתוב הא"מ כדי להורות שמתירה גם לזנות א"כ אף אם לא נכתב אדם רק מותרת לכל הוה נמי משמע שהוא מתירה לזנות וזה נ"ל ברור עכ"ד (אמנם בתחילת התשובה שם כתב בין חצאי עיגול דאפשר בנ"ד כיון דעדיין לא נמסר ליד האשה אפילו בטופס אין להכשיר אם לא במקום עיגון. ועמ"ש בזה לעיל סי' קכ"ה סק"ל) . ועיין בס' תפארת ישראל על משניות סוף סדר נשים ברמזי אה"ע לסי' קכ"ב הזכיר ג"כ דברי תשו' עה"ג הנ"ל בקצרה וכתב עליו ונ"ל דכמו כן תיבת את דהרי א"צ ניכר מתוכו רק לר"מ כמ"ש הב"ש סימן ק"ל סק"ד כו' ע"ש:
מה סָעִיף מד בלא יו"ד. כי ביו"ד משמע לשון מינות. לבוש וב"ש. ובתשו' מהריב"ל ח"ג סימן ס"ט כתב טעם אחר משום דלא לשתמע שמא דגברא דשמיה ינאי והספר תרוכין ושבוקין מההוא גבר דשמיה ינאי ולא ממנו כו' ע"ש בביאורי לסג"ר אות ק"ג מ"ש בזה:
מו סָעִיף מו דהוית ארוסתי. כ' בס' ג"פ ס"ק ק"ב אשה נשואה נתגרשה בפני ב"ד הדיוטות ונפל ס' בגט אם היה כשר או לא וחזר המגרש וקידשה ואח"כ חזר בו ורוצה לגרשה ועתה שהגט הראשון הוא ספק אם הי' כשר א"כ חלו הקדושין ויש לכתוב עכשיו ארוסתי לכתחילה ואם לא הי' גט לא חלו הקדושין ויש לכתוב אנתתי ולכן לצאת מן הספק צריך לכתוב ב' גיטין אחד בלשון אנתתי ואחד בלשון ארוסתי כן עשה מעשה הרא"ש כמ"ש בתשובה ס"ס יוד וע"ש (והובא ג"כ במל"מ פ"ד מה"ג דין י"ב) ולי צ"ע דמדברי ת' הרא"ש שהובא בש"ע לק' סי' קמ"ג סי"ו דמ"כ אא"כ יקדשנה ויחזור ויגרשנה סתם ולא כתבו דצריך לתת ב' גיטין משמע דבגט א' סגי ולענין איך יכתבו דעתי נוטה דיכתבו ארוסתי (טעמא לא ידענא דלכאורה יותר נכון לכתוב אנתתי דאף אם באמת היא רק ארוסה כשר לכל הדיעות משא"כ אם יכתוב ארוסתי שמא באמת היא אשתו וע"ז יש מחמירים כמ"ש הב"ש ס"ק ט"ל גם הראי' שהביא מסי' קמ"ג איני מכיר דשם אין שום ספק על הגט הראשון ובודאי יש להחוב שם ארוסתי וצ"ע) וכ' עוד אם כתב בתחילת הגט אנת אנתתי פ' ובסוף הגט כתב דהוית ארוסתי או להפך שכתב בתחלה אנת ארוסתי ובסוף כתב דהוית אנתתי צ"ע אם כשר בדיעבד ע"ש:
מז סָעִיף מז וכן היוד שע"ג האלף. כ' בס' ג"פ משמע דיוד שתחתיה אין קפידא אם אינה נוגעת ובסי' קכ"ה ס"ק ע"ב כתבתי די"א דאין חילוק בין יוד שע"ג האל"ף ליוד שתחתי' יע"ש:
מח סָעִיף מז יש להכשיר. כתב בס' ג"פ וצ"ע אמאי לא כתב מרן ז"ל דיתקנם לדבקם כמ"ש מרן בסמוך לענין הדבק של רגלי ההי"ן לגגין ואפשר משום דהך מילתא דיכול לתקן אחר שלא נצטוה מפי הבעל הרא"ש ז"ל קאמר לה בההיא תשובה דלא האריך הווי"ן כמ"ש הטור ס"ס זה וחזינן להריב"ש סי' נ"ו ושט"ו דס"ל דטפי עדיף ליתנו בלא תיקון כיון שהתינוק קירא אותו ויו דאם צריך תיקון איך יתקן אחר להאריך הווי"ן וסבר מרן דלענין כתיבה להאריך הווי"ן או לדבק היודין של שי"ן ועי"ן טפי עדיף ליתנו בלא תיקון ע"י אחר כיון שתינוק קורא אותה כתקנה אבל לענין גרירת דבק רגלי הההי"ו והקופי"ן טפי עדיף ליתנה בתיקון ויגררם אחר אע"ג דלא נצטוה מפי הבעל: וכ' עוד ראיתי בת' רדב"ז כ"י בגט שבא מארץ מרחקים והיו רגלי התוין רחוקים מגגן והכשיר הגט ע"י תיקון ולע"ד יראה דיתנו אותו בלא תיקון ויחזור השליח ויקחנו ויתקנו אותו ויתנו לה פעם שנית עכ"ל. וע' לעיל ס"ק מ"ד.
מט סָעִיף מט של וכדו וכתב וכד. עיין בס' גט מקושר בסג"ר אות ק"ל שפקפק ע"ז דודאי יש שינוי בענין דכדו משמע שעכשיו הוא פוטרה אבל וכד. משמע שפטרה מכבר וא"כ משנה ענין הגט כו' ע"ש ויובא דבריו בסג"ר שם:
נ סָעִיף מט אותיות יתירות. עיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ג סי' מ"ז בדבר הגט שהובא על ידי שליח ובתיבת צביתי שראוי לכתוב בשני יודין היה כתוב בשלשה יודין דהיינו שהוסיף יוד בין צד"י לבי"ת. והשיב אין אני רואה שום חשש בזה כי אין הענין משתנה מחמת זה כו' וכן אם כתוב יוד באינתתי אף שכ' בש"ע (לעיל סל"ו) שיש לכתוב בלא יוד בין א' לנו"ן לא נשמע ולא נראה בשום פוסק לפסול הגט ע"י זה כו' וכן גבי פטורין דיש כותבין מלא ואנו נוהגים לכתוב חסר (לעיל סי"ב בהגה ועמ"ש שם ס"ק כ"ב) ותרוכין ושבוקין שהסכימו לכתוב חסר יוד לא יעלה על דעת שום פוסק לפסול הגט אם כתב ביוד. וכן גבי מנאי שנהגו לכתוב בלא יוד אחר המ"ם כתב הרמ"א (לעיל סמ"ך) דלא נפסל בדיעבד ואף שיש קצת שינוי בלשון ק"ו בן בנו של ק"ו דהכא אין הל' משתנה כלל דאף בלא עיגון יש להכשיר עכ"ד ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.