א צָרִיךְ לִכְתֹּב זְמַן, בַּגֵּט. וְאִם נִתְגָּרְשָׁה בְּגֵט שֶׁאֵין בּוֹ זְמַן, לֹא תִּנָּשֵּׂא; וְאִם נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא, אֲפִלּוּ אֵין לָהּ בָּנִים:
ב אִם הָיָה מֻקְדָּם, אוֹ נִכְתַּב בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּלָּיְלָה שֶׁלְּאַחֲרָיו, פָּסוּל, אֲפִלּוּ הָיוּ עֲסוּקִים בְּאוֹתוֹ עִנְיָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּנִכְתַּב בַּיּוֹם וְנֶחְתַּם בַּלַּיְלָה שֶׁלְּאַחֲרָיו, בִּשְׁעַת הַדְּחָק כָּשֵׁר. הַגָּה: וְגֵט מֻקְדָּם, אַף עַל פִּי שֶׁפָּסוּל, אִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר, צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי וַאֲסוּרָה לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן י"ג לְדַעַת הָרַמְבַּ"ם, וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן וְהָרַשְׁבָּ"א):
ג נִכְתַּב בַּיּוֹם, וְלֹא הִסְפִּיקוּ לְחָתְמוֹ עַד הַלַּיְלָה, אִם כָּתְבוּ בּוֹ קֹדֶם חֲתִימָה: גִּטָּא דְּנַן אִכְּתוּב בְּיוֹם פְּלָן וְלֹא הִסְפִּיקוּ סָהֲדֵי לְמִחְתְּמֵהּ עַד לֵילְיָא, וְחָתְמוּ הָעֵדִים אַחַר כָּךְ, כָּשֵׁר:
ד הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁמַּקְדִּים הַזְּמַן, שֶׁהֲרֵי כּוֹתְבִין הַזְּמַן מִיּוֹם הַכְּתִיבָה וְאֵינוֹ מַגִּיעַ לְיָדָהּ עַד אַחַר זְמַן, כָּשֵׁר, מִשּׁוּם דְּאִית לֵהּ קָלָא:
ה גֵּט שֶׁלֹּא נִמְסַר בְּיוֹם הַכְּתִיבָה, אֵין תַּקָּנָה לְהַכְשִׁירוֹ, אֶלָּא שֶׁיְּשַׁלְּחֶנּוּ לָהּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ. הַגָּה: מִיהוּ, נָהֲגוּ לְהַחֲמִיר וְלִכְתֹּב אַחֵר (כֵּן מַשְׁמַע מִדִּבְרֵי הָר"פ שֶׁהֵבִיא הָאָרְחוֹת חַיִּים). וּסְתָם גֵּט שֶׁיָּצָא מִיַּד אִשָּׁה, אָמְרִינַן שֶׁנִּמְסַר בַּיּוֹם שֶׁנִּכְתַּב, וְאֵינָהּ צְרִיכָה רְאָיָה, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ רֵעוּתָא כְּגוֹן שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ (טוּר וְהַתּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ):
ו אָמַר לִשְׁנַיִם לִכְתֹּב גֵּט וְלַחְתֹּם וְלִתְּנוֹ לְאִשְׁתּוֹ, וְנִתְאַחֵר הַדָּבָר יָמִים אוֹ שָׁנִים, אוֹ שֶׁנִּמְצָא הַגֵּט (פָּסוּל) [בָּטֵל] וְהֻצְרְכוּ לִכְתֹּב לָהּ גֵּט אַחֵר, כְּשֶׁכּוֹתְבִין הַזְּמַן וְהַמָּקוֹם אֵין כּוֹתְבִין לֹא הַזְּמַן שֶׁאָמַר לָהֶם הַבַּעַל לִכְתֹּב בּוֹ, וְלֹא אוֹתוֹ הַמָּקוֹם. כֵּיצַד, הָיוּ בִּירוּשָׁלַיִם כְּשֶׁאָמַר לָהֶם הַבַּעַל, וְהָיוּ עוֹמְדִים בְּתִשְׁרִי, וְנִתְאַחֵר עַד נִיסָן. וַהֲרֵי הֵם בְּלֹד, כּוֹתְבִין הַזְּמַן מִנִּיסָן וּבְלֹד:
ז גֵּט שֶׁלֹּא כָּתַב בּוֹ שֵׁם הַיּוֹם, אֶלָּא בְּשַׁבָּת רִאשׁוֹנָה אוֹ שְׁנִיָּה מֵחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי, אוֹ בְּחֹדֶשׁ פְּלוֹנִי, אוֹ בְּשָׁנָה פְּלוֹנִית וְלֹא הִזְכִּיר הַחֹדֶשׁ, אֲפִלּוּ כָּתַב בְּשָׁבוּעַ פְּלוֹנִי, כָּשֵׁר. וְכֵן אִם כָּתַב בּוֹ: הַיּוֹם גֵּרַשְׁתִּיהָ, כָּשֵׁר, שֶׁמַּשְׁמָעוֹ הַיּוֹם הַזֶּה שֶׁיָּצָא בּוֹ הַגֵּט:
ח כָּתַב בּוֹ זְמַן, וְחָתַךְ מִמֶּנּוּ הַזְּמַן וְאַחַר כָּךְ נְתָנוֹ לָהּ, כָּשֵׁר. וְיֵשׁ פּוֹסְלִים:
ט גֵּט שֶׁזְּמַנּוֹ מְאֻחָר, כָּשֵׁר לְגָרֵשׁ בּוֹ. וַאֲפִלּוּ נְתָנוֹ לָהּ מִיָּד, אֵין הַגֵּרוּשִׁין חָלִין עַד הַזְּמַן הַכָּתוּב בּוֹ. וְיֵשׁ פּוֹסְלִין גֵּט מְאֻחָר:
י אִם דִּלֵּג הַסוֹפֵר: לִבְרִיאַת עוֹלָם, כָּשֵׁר.
יא אִם דִּלֵּג הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת, רַק שֶׁכָּתַב: בְּכָךְ וְכָךְ לִפְרָט, כָּשֵׁר, וַאֲפִלּוּ אִם דִּלֵּג גַּם בְּרִיאַת עוֹלָם:
יב אִם דִּלֵּג חֲמִשָּׁה, וְלֹא כָּתַב אֶלָּא אֲלָפִים, כָּשֵׁר:
יג אִם כָּתַב הַכְּלָל וְהַפְּרָט הַקָּטָן, וְדִּלֵּג הַפְּרָט הָאֶמְצָעִי, כְּגוֹן שֶׁכָּתַב: חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וּשְׁבַע עֶשְׂרֵה, וְדִּלֵּג וּשְׁלשׁ מֵאוֹת, פָּסוּל; וְאִם נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁמַּצְרִיכִין לָהּ גֵּט כָּשֵׁר מִבַּעֲלָהּ הָרִאשׁוֹן, וְתֵשֵׁב תַּחַת הַשֵּׁנִי:
א סָעִיף א צריך לכתוב זמן בגט בגמרא משום בת אחותו ופי' הטור שפעמים אדם נשוי קרובתו ותזנ' תחתיו וירצה לחפות עליה ויתן לה גט אחר הזנות ולא יכתוב בו הזמן והיא תאמר קודם הזנות נתגרשתי אבל כיון שתקנו לכתוב הזמן אם תאמר כן צריכ' להביא ראיה ופי' ב"י כלומר אם תאמר שקודם הזנות נתגרשה בגט זה ואע"פ שהוא פסול לפי שאין בו זמן היינו מדרבנן אבל מן התורה גט מעליא הוא ואפילו לאחר תקנת חכמים הולד כשר ואם תטעון שהזנו' היה אחר נתינת הגט אינה חייבת מיתה ובניה כשרים ולא נאסרה עליו והוא שתברר בעדים שקבלה גט קודם לזנו' עכ"ל משמע דאם לא תברר כן היא חייב' מיתה ואמאי הא ספק הוא ומספיקא לא קטלינן לה וכמ"ש התו' אשר נעתיק בסמוך ומו"ח ז"ל תירץ דקאי על שאר דברים דהיינו בניה יהיו כשרים ולא נאסרה עליו דמספיקא מחמרינן בהו וצריכא היא לברורי שיהיו כשרים וע"ז אמר הטור שא"ת שזינתה אחר הגירושין צריכה להביא ראיה לזה מועיל תיקון הזמן שתקנו חכמים בגט ולא דק בתירוצו זה דא"כ אכתי תקשה לך מה הועילו בתקנתם הא אף אחר התקנה לא תכתוב זמן ותאמר כבר נתגרשתי ויועיל לה עכ"פ שלא ימיתנ' מספק ודי לה שתציל נפשה ממות ולעד"נ דלק"מ ונקדים תחלה הגמרא רפ"ב דף י"ז א"ל אביי לרב יוסף ג' גיטין פסולין ואם ניס' הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתם פירש"י כיון דבדיעבר שפיר דמי באם לא נכתב בו זמן שהוא א' מן הג' גיטין אלו מה הועילו בתקנתן משום בת אחותו ומשני אהני דלכתחלה לא תינשא פירש"י וכיון דהכי הוא אי בעי לכתוב גט בלא זמן לחפות על בת אחותו לא כתבי לה סופרי הדיינים ולא חתומי עליה סהדי ופרכינן גזייה לזמן ויהביה נהליה פירש"י לאחר שכתכו בו זמן חתכו כדי לחפות על בת אחותו ומשנינן לרמאי לא חיישי' רמאות כזה שהוא ניכר וידוע וק"ל למה הוצרך בגמרא לתרץ אהני שלא תנשא לכתחלה אמאי לא תירץ כדמתרץ בטור וא"ת שנתגרשה מקודם צריכה להביא ראיה וכן קשה להיפך למה לו לטור לומר דא"ת כן צריכה להביא ראיה היה לו לו' אבל עכשיו שתקנו זמן אהני כיון דלכתחלה לא תנשא וכמו שתירצו בגמ' ונלע"ד לתרץ הכל דודאי מספיקא לא קטלי' לה אלא דאם יש הוכחה אז קטלינן לה היינו שחכמים תקנו זמן בגט וכאן לא נכתב זמן א"כ בודאי נעשה זיוף שנתגרשה אחר הזנות כדי לו' כבר נתגרשה משא"כ בגזייה לזמן שהיה כתוב שם אין לנו הוכחה כיון דאפשר לומר שנגזז בשוגג או אדם אחר חתכו אז דוקא לא קטלי' מספק ובזה ניחא הכל דהא הוצרך רש"י לומר שהסופר לא יכתוב שהוא לכאורה מיותר ובמ"ש אהני דלכתחלה לא תנשא מתורץ דשפיר הועילו בתקנתן בזה שלא יבקשו ליקח גט בלא זמן כיון שלא תנשא בו לכתחל' אלא דהמקשן הקשה מה הועילו חכמים בתקנתן כיון שאפי' נשים כשרו' מתגרשים בגט בלא זמן בדעבד א"כ מה הוכחה יש על זו שזינתה ומשני דנשים כשרו' לא יקחו גט כזה כיון דלא ינשאו לכתחלה בו ממילא מהני התקנה ואכתי ק' דשמא זו הזונ' תתגרש בלא זמן ולא אכפת לה במה שלא תינש' לכתחלה כיון שמהני לה עכ"פ להצילה ממות לזה הוסיף רש"י שהסופר והעדים לא יכתבו גט כזה לשום אשה דהיינו בלא זמן וא"כ שפיר מועיל התקנה ופריך נזייה לזמן כו' וממילא יהיה ספק ואין הוכחה שעשתה הזיוף ולא קטלינן לה מספק וא"כ לא הועיל התקנה והטור לא ניחא ליה בהך הוספה דרש"י שהסופר לא יכתוב גט בלא זמן דהא ע"כ אפשר דאקרי וכתב דאל"כ היאך משכחת לה ג' גיטין פסולין אלא מתרץ בדרך זה דכיון חכמים תקנו זמן בגט ולא תנשא בלא זמן א"כ זו שזינת' אין לה לומר שכבר נתגרשה דלמא לא עשתה כתקנ' חכמים ע"כ צריכה ראיה שנתגרשה מקודם ואי לא הביא' ראיה ודאי קטלינן לה וכל הדרכים האלו בה דכיון שיש הוכחה משא"כ בנחתך הזמן או נמחק כנ"ל נכון בזה:
ב סָעִיף ב צריכה גט משני בטור כתב בשם הרא"ש בתשובה אם נתגרשה בגט מוקד' ולא נודע פסול' עד שקידש' דלא תפסי בה קידושין וא"צ גט ממנו ומותר' לחזור לראשון עכ"ל ותמה ב"י דהא פסול מוקדם הוא מדרבנן ומדאורייתא הוה מגורש' וא"כ תפסי בה קידושי שני והביא הרב' פוסקים דצריכה גט משני וכמ"ש רמ"א כאן אבל יש ליישב לכאורה דברי הרא"ש דעיקר הוא מכח דלא נודע עד אחר קידושי שני ממילא הוי קידושי שני קידושי טעו' דאלו הוה ידע דהגט היה פסול לא הי' מקדש' וע"כ לא היה קדושי שני כלום וזו סברא נכונה והסכים לזה מו"ח ז"ל אלא שסיים דלמעשה צ"ע אבל באמת א"א לפרש כן דאין לומר קדושי טעו' אא"כ היה תנאי ביניהם כההיא דסי' ל"ט קידש' ע"מ שאין בה מומין כו' דאיתא המקדש אשה סתם ונמצא עלי' מומין הפוסלים בנשים ה"ז מקודש' מספק וכאן נמי הוה כן דלא נתבטל הקידוש' בשביל חסרון ידיעה שלו ול"ד לההיא דסי' י"ז סעי' נ"ח אם לא ניסת אלא נתקדשה בלבד ובא בעל' א"צ גט משני ומותר' לחזור לראשון והטעם דיאמרו הכל שקדושי טעו' היו שסבור היה שמת בעלה כדאיתא בפ' האשה רבה (יבמות דף פ"ט) כפי מ"ש התו' שם וא"כ היה לנו לומר ג"כ כאן שהיה סבור שנתגרש' בגט בשר זה אינו שם לא מהני זה הטעו' אלא דמן התורה הוה אינו קידושין כלל אלא שיש חשש לומר גזירה שמא (יאמרו) א"א יוצאה בלא גט משא"כ כאן דאדרבה הוה קידושין מן התורה לא שייך כלל קידושי טעו' א"כ אין מקום לקיים דברי הרא"ש בזה והפרישה כתב דהך ולא נודע פסולו שכתב הרא"ש הוא לרבותא דאפ"ה אין קידושי שני כלום:
ג סָעִיף ד משום דאי' ליה קלא פי' בהולכת השליח ביאתו מידע ידיע אינשי זמן המסיר' כן הוא בטור בשם ר"י:
ד סָעִיף ה אין תקנ' להכשירו כו' בטור כתב אנת ואפ"ה כתב ופסק ר"י דכל גט שלא נמסר ביום הכתיבה אין תקנ' להכשירו אלא ע"י שליח כו' ואינו נראה כן מדעת הרמב"ם שכתב הרי שאומר לב' לכתוב גט ולחתום וליתן לאשתו ונתאחר הדבר ימים או שנמצא הגט בטל והוצרכו לכתוב לה גט אחר כשכותבין הזמן והמקום אין כותבין לא הזמן שאמר הבעל ולא אותו המקום והקשה ב"י דהרמב"ם לא מיירי אלא בלא נכתב עדיין הגט ואינו ענין לדברי ר"י דמיירי בנכתב הגט ולא נמסר ביום כתיבתו דכל היכא שלא נכתב עדיין לכ"ע אין כותבין יום המסירה כו' והרי הרא"ש דפסק כר"י וכתב בתשובה כלל מ' סימן י"ד בדברי רמב"ם שכותבין יום הנתינ' וע"כ שהטור טעה בזה ובכ"מ כתוב שהטור היה לו חסרון השגח' בזה ובדרישה הביא ר"ש בשם רש"ל וז"ל מהר"י קארו כתב שטעה המחבר ואני אומר שדעתו בזה שהרמב"ם כתב דינו בסתמא דאיירי אפילו בענין שלא ינתן הגט ביום הכתיבה אלא ישלח לה ויגיע לה אחר כמה ימים וא"כ מאחר שיהיה בע"כ מוקדם וצריכין אנו למסמך אעידי מסירה ולומר דקלא אית לה א"כ מוטב שיהיה לה לכתוב משעת מסירה ממה שנכתב זמן הכתיבה שאין מכווין לה זמן אמיתי לא המסירה ולא הכתיבה שהן עקרי הגט אלא ודאי ס"ל להרמב"ם דדוקא גבי גיטין הבאים ממדינת הים שא"א בע"א הכשיר בהקדמה ולא בענין אחר ואין הטעם תלוי בשליחות ומשום קלא עכ"ל ובעל פריש' עצמו ס"ל שאין הרמב"ם סובר כר"י שמכשיר ע"י שליח אע"ג שלא נמסר ביום הכתיבה שהרי כתב סתם הרי שאמר לשנים כו' ולתנו לאשתו דהיינו ע"י שליח ונתאחר הדבר ימים כו' משמע אפי' נכתב ונחתם מיד ונתאחר הדבר מלתנו עד ימים או שנים וע"ז כתב והוצרכו לכתוב גט אחר כו' וקאי אנמצא גט בטל ועל נתאחר הדבר משמע דפשיטא ליה דפסול אם לא נמסר ביום הכתיבה שהרי כתב והוצרכו לכתוב גט אחר דדוקא גיטין הבאים ממ"ה מכשירין ע"י שליח דאותן יש להם קול ומ"ש אח"כ נתאחר עד ניסן ר"ל לכתוב גט אחר עד ניסן וקאי אשני דברים הנ"ל גם מו"ח ז"ל פי' כן דהרמב"ם מיירי אם נכתב גט כשר בו ביום וכיון שנתעכב צריך גט אחר ולא נתיישב כלל דמנא ליה להטור לפרש בדברי הרמב"ם דכבר נכתב ביום (הסיובה) (צ"ל האמירה) אלא שנתאחר בגט שני וזה לא נזכר ולא נרמז ברמב"ם ומכח זה עשה פלוגתא בינו לר"י ולא נפרש כפשוטן של דברים דנתאחר מלכתוב ולא כתב עדיין כלל ודברי הרמב"ם מוכחים הם שכתב תחלה שאמר כתבו וחתמו ותנו ולא זכר הכתיבה שכתבוה אלא אדרבה שלא כתבוהו ונתאחר הדבר ר"ל הכתיבה או שנכתב בו ביום אלא שנמצא בטל והוצרכו בזה לכתוב כשר וזה קאי אחלוקה השני' דאלו על הראשונים ותתפרש שכבר נכתב לא שייך לומר גט אחר כשר דהרי לא היה פסול אלא שנתאחר בזמן ואם נתכוין לומר שהשני כשר מצד שאינו מוקדם האיך יפול ע"ז שלא יכתוב זמן הכתיבה שהרי עיקר ההכשר לפ"ז הוא מה שלא יזכור זמן הכתיבה ותו דא"כ דגם בחלוקה הא' מיירי שכותב גט שני למה זכר כלל החלוקה הב' כלל ללא צורך. ואני אשתומם בשעה חדא ע"ז שעלה על דעת הב"י ובכסף משנה להשוות לרבינו הטור כטועה בדבר פשוט ואלו הגאוני' דחקו עצמם לתרץ ואיך נעלם מעיניהם של רבותינו פשטן של דברים שהם סברו שהטור כתב שהרמב"ם חולק על ר"י ופוסל ע"י שליח ולא כן דרכו של רבינו כלל אלא דזה הוא המחלוקת ביניהם דר"י ס"ל שאין תקנה לגט שלא נכתב ביום המסירה אלא ע"י שליח דוקא אבל הרמב"ם לא ס"ל כן אלא אפי' בלא שליח יש היתר דהיינו מדכ' ב' חלוקו' הא' שלא נכתב עדיין כלל והשני שהוצרכו לכתוב אחר מחמת שנמצא בטל משמע אלו נכתב בו ביום בהכשר ונתעכב בנתינתו א"צ לכתוב אחר ויתנו את זה ואין כאן כלל (חסד מכאן עד סי' קכ"ט ומעט מזעיר מסימן קכ"ט ועד כאן חסר):
א סָעִיף ב כשר. אפילו נכתב היום ונחתם אחר כמה ימים ומכ"ש כשנתאחר אחר הכתיבה והחתימה. דכשר בשעת הדחק. דוקא שידע הבעל מזה. אבל אם הוא מוקדם ולא ידע הבעל שהקדימו אפי' בשעת הדחק פסול. שעת הדחק פרש"י שניסת או הלך לדרכו וא"א ליתן גט אחר עיין ב"ש. עיין הרד"ך בית ג' אי אמרינן בפלוגתת הפוסקים ג"כ כדאי לסמוך עליו בשעת הדחק. ועיין כנה"ג דף קמ"ז ע"א:
ב סָעִיף ח פוסלים. רוב פוסקים פוסלים ב"ש:
ג סָעִיף יא כשר. אפי' לא כתב רק פרט האחרון כגון שלשה כשר ב"י ב"ש:
ד סָעִיף יב כשר. ואין לומר אלפים שני אלפים משמע והוא מוקדם מדלא כתב אלפיים בתרי יודין ב"ש:
ה סָעִיף יג תצא. ואם לא דילג אלא רק פרט האחרון כגון שלא כתב שלשה י"ל דדומה למוקדם. לבוש ב"ש:
א סָעִיף א ואם נשאר. ע' לקמן סי' ק"נ ס"א דאפי' לא נבעלה לא תצא. ושם מבואר עוד דכותבין לה גט כשר ונותנין לה והיא תחת בעלה כו' יע"ש:
ב סָעִיף ב בשעת הדחק כשר. עבה"ט ומ"ש דוקא שידע הבעל מזה אבל אם הוא מוקדם כו' לא העתיק יפה ובב"ש סק"ד כתב ומשמט דוקא בכה"ג מהני עת הדחק אבל אם הוא מוקדם ולא ידע כו' ע"ש ודיו (ומה דמסיים הב"ש לפ"ז א"צ לומר החילוקים שכ' בתשו' מהר"ם מינץ סימן ט' עכ"ל. ר"ל דמהר"ם מינץ שם כתב ליישב מה דקשה בדברי הטור כאן שכ' בשם הרא"ש דנכתב ביום ונחתם בלילה או אפי' אחר י' ימים כשר בשעת הדחק ומיד אח"ז הביא דברי הרא"ש בתשובה אם נתגרשה בגט מוקדם ולא נודע פיסולו עד שקידשה אחר לא תפסי בה קדושי שני וא"צ גט ממנו כו' וכ' מהר"ם מינץ לתרץ ולחלק דלעיל כשר מוקדם זהו דוקא שיודעים העדים שהוא מוקדם וכיון דיודעים דנכתב לפני י' ימים ונחתם עתה לכך אינו פסול דעדים מסקי אדעתייהו לידע יום המסירה אבל מ"ש בתשובה אח"כ דלא הוי גט כלל זהו מיירי דוקא דלא ידעי העדים פסולו עד אחר זמן דלא מסקי אדעתייהו לזכור יום המסירה וזה הוי פסול גמור ולזה נקט הרא"ש בתשובה ולא נודע פיסולו כו' עכ"ד מהרמ"מ. וחילוק זה לא הוכשר בעיני הב"ש משום דטעמא דהרא"ש ז"ל דכשר בעת הדחק הוא מטעם דבשעת הדחק עבדינן כר' שמעון דאמר כיון שנתן עיניו כו' ולא מטעם דעדים מסקי אדעתייהו. ולזה מחלק הב"ש דדוקא בכה"ג שנכתב בזמנו רק שנחתם אח"כ מהני שעת הדחק דבזה שייך לומר כיון שנתן עיניו כו' אבל מ"ש הרא"ש אח"כ בתשו' מיירי דהוא מוקדם שהקדימו הזמן כגון שכתב הגט בי' לחדש והקדימו הזמן וכתב בה' בזה אפי' בעת הדחק פסול דבזה ל"ש לו' כיון שנתן עיניו כו' וגם ל"ש לומר דמחל הפירות כיון דלא ידע הבעל מזה. וזהו כעין תירוצו של הב"י רק דהב"י תלה הטעם כיון דכתבו שקר פסול לגמרי והב"ש תלה כיון הטעם דלא שייך בזה כיון שנתן עיניו כו') וע' בס' בית מאיר ובשו"ת שבספר גבורת אנשים ובתשו' בגדי כהונה מענין זה. ומ"ש הבה"ט ושעת הדחק פרש"י שניסת כו' עיין בס' ג"פ שכ' דאפשר דרש"י אתי לאשמעינן דאם ניסת אפילו בעלה הא' בעיר א"צ שיתן גט אחר כדקיי"ל בעלמא בכל גט פסול כמ"ש סימן ק"ן משום דשאני פיסול זה דר"ש מכשיר ויש לסמוך עליו בשעת הדחק שלא תהי' נמאסת על בעל הב' או משום זילותא דב"ד כו'. וכ' עוד ומספקא לי אם הוא שעת הדחק שהלך הבעל למרחקים דא"א להשיג גט אחר אם נותנין הגט לכתחילה או דילמא אין להקל רק כשכבר נתגרשה ומתוך דברי הב"ח יראה דאין להקל רק אם נתגרשה שתנשא לכתחילה ומתוך דברי מהרי"ט הובא ברא"ש דף פ"ד מבואר דנותנים אותו לכתחלה וכן מסכים הרא"ש שם כו' ע"ש:
ג סָעִיף ב צריכה גט משני. כ' הב"ש לאפוקי מדעת הרא"ש דס"ל דגט מוקדם בטל וא"צ גט משני כו' ועיין בס' ג"פ האריך בזה ומסיק דמ"מ יש לחוש לדברי הרא"ש להחמיר דאם נתגרשה בגט מוקדם שהקדמת זמן הוא שקר ונשאת לב' דתצא מזה ומזה ודיינינן לה כספק מגורשת ע"ש וכן מסיק בס' ב"מ דראוי להחמיר כדעת הרא"ש ז"ל דתצא ואפי' יש לה בנים ע"ש:
ד סָעִיף ג אם כתבו בו. כ' בס' ג"פ יראה לי דאם הוא שעת הדחק כגון גט ש"מ שלא תשאר זקוקה ליבם קטן יש לעשות כן אפי' לכתחלה אע"פ שמוסיף על הגט יותר מי"ב שיטין אבל בלאו הכי אין לעשות כן ולכתוב גיטא דנן כו' לכתחלה רק בדיעבד שנכתב וניתן כבר יש להכשיר גם יראה דדוקא קודם חתימה אם כתבו גיטא דנן כו' כשר אבל אחר שחתמו העדים לא מהני שיכתוב כן משום דחיישינן שיגזוז אותה שיטה שכתוב בו גיטא דנן. עוד יראה דאם חתם עד א' וקודם שחתם העד הב' כתבו גיטא דנן כו' וחזרו וחתמו שניהם הגט כשר וראי' מתשובות המיוחסות להרמב"ן סי' נ"ד פסקה מרן בח"מ ס"ס מ"ד ע"ש:
ה סָעִיף ד השולח גט כ' בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' רע"ד דהבעל עצמו שהביא גט ממ"ה למיסרו לאשתו דזמנו קודם לנתינתו יש מי שהורה דאין להכשירו אלא ע"י שליח והוא ז"ל סתר את דבריו והעלה דכל גיטין הבאים ממ"ה אית להו קלא ויכול הבעל לגרש ע"י עצמו יע"ש: ובס' ג"פ ס"ק י"ב כ' עליו שאין דבריו מוכרחים. ועיין בס' בית מאיר ס"ה הביא דברי היש"ש פ"ב הלכה ה' שמביא פסק מן מהרא"י ז"ל שבעל שמביא גיטו ממקום אחר מותר לגרש ע"י עצמו הוא ז"ל הסכים עמו להלכה ומסיים הב"מ דהג"פ מפקפק בדין זה ואילו ראה דברי היש"ש לא פקפק ע"ש. ועמ"ש לקמן ס"ה ס"ק ח' עוד מדין זה:
ו סָעִיף ה אין תקנה כו' עב"ש סק"ו וז' שכ' דלהר"ן לא מהני תקנה זו ועיין בס' ב"מ כתב עליו ולע"ד אין להוציא חומרא זו מהר"ן אלא אדרבה דעתו להקל כדעת הרמב"ן כו' ע"ש. וכ' עוד הב"ש וז"ל כ' הרמב"ם דפ"ב כותבים וחותמין לו הגט והוא מגרש בכל עת שירצה מש"ע דס"ל תירוץ הראשון שכ' הרא"ש דגט שנמסר ביום הכתיבה רשאי למסור מידו כו' עכ"ל ועיין בס' ג"פ ס"ק י"ג הביא שם דברי הנ"ל פ"ק דב"מ שכ' דכן הסכים הרמב"ן ז"ל משום דמלתא דלא שכיחא היא דלא מקדים אינש כו' (גם בביאור הגר"א ז"ל סק"ו הביא דברי הנ"י בזה) וכ"כ בספר תומת ישרים סי' נ"ה בשם הרמב"ן ובעל העיטור ובעל ההשלמה והכל בו. ע"ש ובס"ק י"ד תמה הג"פ על מרן ז"ל איך לא הזכיר דברי הנך רבוותא דמתירין אפי' ע"י הבעל ע"ש. ועיין בס' ב"מ מ"ש בזה ומסיים ולכן לפ"ד במקום עיגון כגון בעוזב דת שנתאחר הנתינה מיום הכתיבה והחתימה ואינו רוצה לצוות לכתוב גט אחר ואף לא לגרש ע"י שליח הסומך על הרמב"ם והרמב"ן ודעימי' לא הפסיד ע"ש:
ז סָעִיף ה שישלחנו לה ע"י שליח עב"ש סק"ו שכתב דלהרשב"א אפי' גט מוקדם (בשקר) יש לו תקנה לשלוח ע"י שליח כו' הנה דברי הרשב"א אלו הובא בב"י בד"ה השולח גט (והמה בחידושיו ד"ה גיטין הבאים ממדה"י) אבל תימה דמד' הרשב"א בתשו' שהביא הב"י אח"כ בענין אם לכתוב זמן האמירה נראה שאין דעתו כן וכבר עמד ע"ז בתשו' מהרי"ט ח"א סימן קמ"ג שדברי הרשב"א סתרי אהדדי וכתב ליישב ע"ש ועיין בג"פ ס"ק י"ג וט"ו שהאריך מאד בזה וכ' בס"ק י"ג וז"ל העולה מכל הנזכר הנה ערכתי דברי הפוסקים בדין גט מוקדם שהוא שקר אם להכשירו ע"י שליח כו' ולע"ד יראה לענין הלכה דאם הקדימו זמנו בכוונה ויש בו עידי חתימה אין לו תקנה ע"י שליח דהגט פסול מפני ע"ח חתמו שקר כו' אמנם אם אין באותו גט עדי חתימה או שטעה בעיבורא דירחא או שטעו וכתבו יום האמירה שטעו בדין באופן דע"ח לא נפסלו יש להכשיר ולתתו ע"י שליח דכל ע"י שליח יש לו קול וליכא למיחש למידי ואע"ג דהר"ן מחמיר אין לחוש דהר"ן לטעמי' אזיל דאפי' מוקדם אמיתי שנתאחרה נתינתו אינו רוצה להקל ואנן לא קי"ל כותי' כו' לא נשאר עומד לנגדי רק תשובת הרשב"א דס"ל דאם כתבו יום האמירה הגט פסול אף הא לא תברא חדא כיון דהרשב"א עצמו בחידושיו משמע דס"ל דכשר החידושים הם עיקר כמ"ש גבי פסקי הרא"ש כו' ותו דיש פנים לומר דהרשב"א בתשובה לא פסל אלא כשמגרש ע"י עצמו אבל ע"י שליח מכשיר כמ"ש מהרי"ט ח"א סי' קמ"ג ע"כ נראה דאם אירע שכתבו יום האמירה הגט בשר לתתו ע"י שליח עכ"ל גם בס"ק ט"ו מסיים וז"ל ובגט שכתבו יום האמירה ומוסרו ע"י שליח ליכא למיחש למידי דאיכא קלא ועדי' פסולי' לא הוי דטעו וסברו דצריך לכתו' יום האמיר' ואפי' למ"ש מור"ם דנהגו לשחמיר ולכתוב גט אחר אפי' בנתאחר' הנתינ' מהכתיב' ואין מכשירים לתתו ע"י שליח היינו דוקא כשהבעל והאשה שניהם בעיר ויכולים לגרש בגט אחר אבל אם שלחו גט מוקדם ממדה"י כגון שכתבו יום האמירה או שטעו בעיבורא דירחא נראה דמצינן למיעבד עובדא לתתו כיון דבא הגט ע"י שליח וליכא למיחש למידי עכ"ל ועיין בס' ב"מ שהזכירו קצת מדברי הג"פ הנ"ל וחולק עליו וכתב דאין ספק שהרשב"א עצמו בתשובה חזר בו והורה כהלכה והוא העיקר וכן דעת רש"ל ביש"ש כו' ומסיים לכן לע"ד אף במקום עיגון א"א להקל ע"י סברא זו ועמ"ש עוד בזה לקמן ס"ו סקי"ב:
ח סָעִיף ה מיהו נהגו להחמיר. עב"ש סק"ח וע' בתשו' שמן רוקח ח"ב סי' נ"ב בדבר הגט שהביא הבעל ממקום הכתיבה למקום אחר ומסרו שם לאשתו ע"י עצמו ליומא אוחרא והתעוררו ע"ז מופלגי העיר לומר שהוא פסול כי אין תקנה רק ע"י שליח ואף בזה נהגו להחמיר והאריך בזה הרב המחבר הנ"ל לבאר כל השיטות וגם לבאר דברי הרמ"א ז"ל להצילו מתמיהות הב"ש וגם מה שיש עוד לתמוה עליו ממ"ש הרמ"א ז"ל עצמו בסי' קמ"ב סי"ד דסתימת לשונו שם מורה דאף ליומא אוחרא יכול הבעל למסור בעצמו ותורף דבריו דהרמ"א כאן איירי במי שמוסר הגט במקום הכתיבה והיה כוונתו למוסרו ביומו ואח"כ נתעכב ע"י איזה סיבה ורוצה למוסרו ביום מחר בזה נהגו להחמיר ולכתוב אחר וגם המחבר בסעיף זה מיירי באופן זה אבל היכא דנכתב בעיר אחרת בזה סובר הרמ"א דגם בעצמו יכול למסור וכנראה מדבריו בסי' קמ"ב הנ"ל ועפ"ז העלה דפשוט הדבר בנ"ד דעכ"פ בדיעבד שכבר ניתן הגט לידה יש להכשירו ואף אם לא ניתן עדיין המיקל בזה יש לו על מי לסמוך אמנם לכתוב לכתחלה כדי למסור ביום אחר בזה בודאי יש להקפיד ע"ש באורך. ועמ"ש לעיל סק"ה דכן הוא דעת הרדב"ז ומהרא"י ומהרש"ל ז"ל להכשיר אף לכתחלה: וע' בתשו' ברית אברהם סי' ק"ו וק"ז שגם לפניו בא שאלה כזאת ממש והזכיר שם שהגאון מהר"ר יצחק הלוי מקראקא יצא הדבר מאתו להצריכו גט אחר וכתב על הדיינים מסדרי נתינת הגט מדלא עיינו בהא יש לחוש לשאר מילי הגט (עמ"ש לקמן סי' קמ"ב ס"ט סקי"ז) והוא ז"ל האריך מאד בזה לחלוק על הגאון הנ"ל ולבאר דעכ"פ בדיעבד שכבר ניתן הגט לידה בודאי אין חשש ואין להצריכה גט אחר חדא דגוף דין זה בגט שלא נמסר ביום הכתיבה כל שלא היה החתימה בפיסול אין ברור לפסול ואף דברי הרא"ש והש"ע יש לפרש דהיינו לענין לגרש לכתחלה ועוד דבנ"ד שהביא הבעל ממקום למקום יש צד גדול להתיר אף ליתן לכתחלה דגם ע"י בעל ה"ל קלא ממקום למקום ודברי הרא"ש והש"ע והרמ"א מיירי באותה עיר וכן מבואר להדיא מלשון רבינו ירוחם שכ' וי"מ דכל הגט שלא ניתן ביום הכתיבה פסול דאין כשר אלא גט הבא ממקום רחוק אבל בעיר אין קול ומ"מ אפי' בעיר אם נתנו ע"י שליח אית ליה קלא כו' מבואר דמקום רחוק מיירי גם בבעל עצמו דכשר אף לכתחילה וכן מבואר להדיא בתשו' הרדב"ז סימן רע"ד כו' (הובא לעיל סק"ג) ואם הרדב"ז הורה כן לכתחלה מכ"ש דבדיעבד תינשא ואין להצריכה גט אחר ועוד יש סניף בנ"ד כיון שהקהילה אינו במקום כתיבת גיטין הוי מילתא דתמיהא ומידכר דכירי אינשי כדאמרי' בחולין גבי קלוט בן פקועה כו' ובסי' ק"ח שם נזכר שגם הגאון מהר"א כהן ז"ל מפינטשוב (הוא בעל כתר כהונה) הסכים עמו לדינא בזה להתיר האשה בלא גט אחר ע"ש. ושם בסי' קי"א האריך עוד בענין גט ע"י שליח הולכה שרוצה השליח למסור להאשה באותו מקום עצמו שנכתב הגט אחר יום הכתיבה אם יש בו חשש מוקדם (תורף המעשה יובא קצת באריכות לקמן סי' קמ"א סמ"ה סקמ"ט) והאריך לבאר דאין שום חשש בזה דהא ודאי שדברי הש"ע כס"ה דאין תקנה רק ע"י שליח מיירי באותה עיר דאילו ממקום למקום כשר גם ע"י בעל עצמו כמו שהוכחתי בתשובה אחרת (שהובא לעיל) והבאתי שם דברי רבינו ירוחם ותשו' הרדב"ז דמבואר להדיא הכי וחזינן דע"י שליח כשר גם באותה עיר מצאתי עוד בתשו' מהרשד"ך הנקרא ריח שדה בדף כ"ז שהביא דבס' תומת ישרים כתב בשם מקצת מפרשים דגם ע"י שליח לא מתכשר באותה עיר דכן משמע מלשון הרא"ש שיש קול להולכת השליח ולביאתו משמע דוקא ממקום למקום יש קול שיאמרו פלוני הביא גט ממקום פלוני ומהרשד"ך סתר זה והאריך להוכיח דז"א דא"כ תיקשי הא דהמשליש גט דמיירי באותה עיר ועוד דהא התוס' והרא"ש והרשב"א כתבו סתם דאין תקנה רק ע"י שליח ולא שאני בין מעיר לעיר בין אותה עיר ומ"ש הרא"ש והטור דיש קול להולכת השליח ולביאתו ל"ד הוא אלא משום דקיימי אגיטין הבאים ממדה"י כתבו כן אבל העיקר כל שמסרו ע"י שליח קלא אית ליה תדע שהרי כתבו אח"כ כשנותנו ע"י שליח כו' ולא כתבו כששולחו כו' וכן עיקר למעשה עכ"ד מהרשד"ך ולדידי בלא"ה אין שום משמעות מלשון הרא"ש שכ' להולכת השליח ולביאתו דודאי גם בעיר א' שייך להולכת השליח ולביאתו שמביא הגט מיד הבעל כו' והרא"ש בעי בזה לאפוקי דאין תקנה להכשירו רק ע"י שליח הולכה ולא ע"י שליח קבלה דבשליח קכלה מתגרשת מיד בקבלתו וליכא קלא דהשליח עומד במקום האשה והוי מידו לידה ועיקר הקול הוא במה שמביא הגט בידו ואומר פלוני מינה אותי להיות שליח כו' והאריך עוד בזה ומסיק דאין שום ספק בזה דכל ע"י שליח שרי גם באותה עיר וברור דיש לסמוך ע"ד ר' ירוחם והרדב"ז והרשד"ך הנ"ל וכן משמע עוד מדברי תשובת הרא"ש שהובא בטור ס"ס קמ"א וברמ"א שם סעיף ס"ב כו' וכן מבואר מדברי התומים סי' נ"ו סקי"א שתופס כן בפשיטות וכן מבואר בתשו' מהרי"ח סי' קמ"ג כו' וגם אין שום פקפוק בזה מחמת דברי הרמ"א שכ' מיהו נהגו להחמיר לכתוב אחר דהרמ"א מיירי בנכתב מתחלה למסור מיד ונתעכב ע"י איזה סבה ועבר יומו ורוצים אנו להכשירו ע"י שליח יש לכתוב טפי גט אחר וגם בזה חולק הב"ש דאחר הכתיבה אין לחוש לכתוב אחר אבל אם נכתב מיד לשלוח ע"י שליח (ונמסר לו ביומו) ודאי אין להחמיר כלל ומכ"ש בנ"ד שהבעל אינו בפנינו אף שהוא במקום קרוב רק פרסה א' אין לנו לעשות שום מעשה לכתוב להבעל שיצטרך לבא שנית לכאן ולכתוב אחר כו' ובפרט בנ"ד דהוי קלא ופרסום טפי מחמת שכבר הלך השליח למקום אחר וחזר משם עם האשה ועדיפא טפי משאר גיטין השלוחים ממקום למקום עכת"ד. ובס"ס קי"ב שם מבואר שגם הגאון מהרצ"ה ז"ל אב"ד מגולגלא הסכים עמו לדינא בזה ע"ש באריכות. ומ"ש עוד שם לפלפל בענין הגט הנ"ל אם יש קפידא מחמת שהבעל לא מינהו להשליח אך ליתן במקום אחר מדלא בא תיכף עם האשה כו' אכתוב בזה לקמן סי' קמ"א סמ"ה סקמ"ט:
ט סָעִיף ו אמר לשנים. כ' בס' ג"פ לפי מה שפסק מרן סי' ק"ל סי"ח דיש ליזהר שלא לחתום הסופר לעד לאו דוקא נקט הכי לשנים אלא דהכא לא נחית כו':
י סָעִיף ו ונתאחר הדבר ימים או שנים. עיין בתשו' שב יעקב סי' ל"ה שכ' על נדון דידיה (יובא אצלינו בסה"ג סכ"ו) אודות שנסתפק חכם אחד אי מהני נמי בגט אם שוכחים קצת העדות להזכירו ע"י הכתב ועל ידי הסופר או אם יזכירו העדים עצמם זה לזה (כדמהני בד"מ כמבואר בח"מ סי' כ"ח סי"ג וסי"ד) הנה תלמודא סתמא קאמר כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה כו' ומהיכי תיתי לומר דאיירי דוקא בד"מ דאם כך הוא ודאי ה"ל לפרש דלא תיפוק חורבא מיניה כו' ובהדיא מצונו בגיטין דף י"ט גבי עדים שאין יודעים לחתום מקרעים להם נייר חלק כו' דמקילין לענין גיטין יותר מד"מ וה"ה בנ"ד מהני שפיר אי נזכרו עדותן ע"י הכתב או ע"י עד האחר ואין להחמיר בזה יותר מדיני ממונות עכ"ד ע"ש ועמ"ש לעיל סי' ק"כ סקי"א:
יא סָעִיף ו הגט בטל והוצרכו. כ' בס' ג"פ לאו דוקא נמצא בטל אלא אפי' נמצא פסול מדרבנן כדלעיל סי' קכ"ב ס"א:
יב סָעִיף ו אין כותבין לא הזמן כו'. עיין בס' ג"פ סק"ך לענין דיעבד אם כתבו זמן האמירה ומקום האמירה מה דינו והאריך להביא ראיות דאם כתבו מקום האמירה פסול אף בדיעבד ואפי' אם נתגרשה כבר בגט זה והוא שעת הדחק ומקום עיגון אין להקל. ולענין אם כתבו זמן האמירה. אם הלכו הסופר והעדים מעיר לעיר כיון דלענין המקום צריכים לכתוב מקום הכתיבה צריכים גם לענין הזמן לכתוב זמן הכתיבה ואם כתבו זמן האמירה פסול אף בדיעבד ואע"ג דהגט ע"י שליח פסול משום דהוא שיקרא ממש. אך אם הסופר והעדים נשארו במקומם בזה אם כתבו זמן האמירה ואותו גט נמסר ע"י שליח אין טעה לפוסלו כלל דאי משום מוקדם כיון דמתגרשת ע"י שליח קלא אית ליה ואי משום מיחזי כשיקרא ליכא כיון דכתבו זמן האמירה שא"ל הבעל והרי הם עדיין עומדים באותו מקום שצוה להם הבעל כו' והאריך בזה. ובסיף דבריו חזר ושנה הדברים וז"ל העולה מכל הך שקליא וטריא הוא דמ"ש הרמב"ם ומרן דאין כותבין לא הזמן שא"ל הבעל ולא אותו המקום אם בדיעבד כתבו זמן שצוה להם הבעל שהוא יום האמירה ואותו הגט נמסר ע"י שליח כשר בדיעבד דליכא למיחש למידי ולענין המקום אם כתבו מקום האמירה שצוה הבעל פסול. וא"ת כיון דיש חילוק ביניהם איך דרמב"ם ומרן נקטו כה"ג אין כותבין לא הזמן כו' ולא אותו המקום כו' דמשמע דהני דיני שוים בדבר וי"ל דכיון דהרמב"ם מיירי דשינו העדים מקומם דהיו בתשרי בירושלים ונתאחרו עד ניסן והרי הם בלוד כיון דלענין המקום צריכים לכתוב בלוד שהוא מקום הכתיבה גם לענין הזמן צריכים לכתוב זמן הכתיבה דאם יכתבו מקום הכתיבה וזמן האמירה יהיה פסול. אמנם אם גם בניסן עדיין הם בירושלים לכתחלה ודאי כותבין הזמן מניסן שהוא זמן הכתיבה אך אם כתבו זמן האמירה בדיעבד הגט כשר כיון דמתגרשת ע"י שליח כו' וכבר היה זה מעשה דשלחו מצובא למצרים גט שנכתב בו יום האמירה ונחלקו חכמי מצרים בגט ההוא ואני כתבתי כדעת המכשירין עכ"ל ע"ש. והנה זה המעשה כבר הזכירו בסקי"ג ושם מסיק להל' דאפי' מוקדם בשקר שקדמה זמנו לכתיבתו כל שעדים לא נפסלו כגון שטעו בעיבורא דירחא יש להכשיר ולתתו ע"י שליח והבאתי דבריו לעיל סק"ז וכבר כתבתי שם דבס' ב"מ חולק עליו בדין ההוא (וכעת ראיתי שהג"פ עצמו בסקל"ה מהסס בזה ואינו מחליט הדבר רק בשעת הדחק במקום עיגון דעתו נוטה להכשיר) וגם בדין זה כתבו יום האמירה מפקפק ג"כ בס' ב"מ מכח דברי הרשב"א בתשו' שהביא הב"י דכ' בהדיא דאם כתב זמן האמירה ודאי פסול ומ"ש הג"פ דהרשב"א מיירי במגרש ע"י עצמו ליתא ע"ש:
יג סָעִיף ו מניסן ובלוד עיין בס' ג"פ סקכ"ב שפקפק בזה מכח דברי הרשב"ם ונ"י בפ' ג"פ ומדברי ה"ה בשס הרשב"א הובא בת"מ סי' מ"ג סעיף ך' ולכן מסיק דלצאת מידי כל החששות בדין זה אם אירע כה"ג דצוה הבעל בירושלים בתשרי ונתאחר הדבר עד ניסן והרי הם בלוד יכתבו בגט מניסן ובלוד ובסוף הגט יכתבו קודם חתימה גיטא דנן צוה אלינו הבעל פ' בזמן פלוני בעיר פלוני שנכתוב גט לאשתו פלונית ונתאחרה כתיבתו עד יום פלוני בעיר פלוני כדת משה וישראל. ואם לא כתבו הכי יש לחוש לפיסלו משום מיחזי כשיקרא לדעת כמה רבוותא. ובשעת הדחק והוא מקום עיגון כו' יש להקל ולסמוך אסברת המכשירין הסוברין דכותבין סתמא מניסן ובלוד (יע' בת' שבו"י סי' קט"ו ובת' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ט ובתשו' שב יעקב סי' ל"ה ויובא קצת לקמן ס"ס קנ"ד בסה"ג ס"ל ס"ק) . וכ' עוד בשם הריק"ש דאם אמר לב' בלילה לכתוב גט לאשתו ובבקר הלך לו למקום אחר וכתבו הגט באותו היום. הזמן יכתבו באותו יום כי היום הולך אחר הלילה. והמקום כיון דודאי באותו היום היה עומד שם דהיינו בתחלת לילו כותבין אותו דכל ביומו כו' והוא ז"ל כתב עליו דלענין הזמן פשיטא דהיום הולך אחר הלילה אך לענין המקים אין דבריו מחוורים ואם בבקר צוה להם בהיני והלכו בשילי באותו יום יכתבו בשילי ואילא מיחזי כשיקרא וכן אם נשארו העדים בהיני והלך הבעל לשילי איך יכתבו העומד היום בהיני והבעל עומד בשעת כתיבה בשילי הו"ל שינה מקום העמידה (אלא לא יכתבו מקומו כלל כדלקמן סי' קכ"ח ע"ב) עכ"ד ע"ש. וע' בתשי' הרדב"ז ח"א סי' תמ"א:
יד סָעִיף ט ויש פוסלין גט מאוחר. עב"ש סס"ק ט"ז שכתב בשם המגיד דאם הגט נכתב בתשרי וכתוב הזמן בחשון ונחתם בחשון כשר כיון דהחתימה היה באותו זמן. וע' בס' ג"פ סקכ"ט שמצדד לו' דאפילו נכתב ונחתם בתשרי וכתוב בו במרחשון אלא שלא נתנו ביד האשה עד שהגיע זמן הכתוב בגט ג"כ כשר ע"ש. וע' בס' שעה"מ פ"א מה"ג ד' כ"ה שכ' דמדברי הרמב"ן והר"ן ומרן בכ"מ שם שהביאו ראיה לדברי הרמב"ם מהא דענן בר חייא (ביבמות דף קי"ז) מוכח דס"ל שלא כדברי הגה ושלא כדברי ה"ה הנ"ל אלא דבכל ענין פסיל משים לא פלוג ע"ש. ועיין בב"ש ר"ס קל"ב וס"ס קל"ו מענין זה:
טו סָעִיף י אם דילג הסופר. עיין בס' ג"פ סק"ל מ"ש בביאור דברי הטור בכאן ובסוף כ' ואפילו באגדות חז"ל יראה דיש ליזהר שלא יכתבו אלא לבריאת עולם לאפוקי מה שראיתי באגרות הבאים מהלועזים כו' ע"ש:
טז סָעִיף י לבריאת עולם כשר. כ' בס' ג"פ דין זה דקדק איתו התוס' והרא"ש כו' ואני רוצה להיכיח מכאן דין חדש והוא כשנקדים דבמנין בריאת עולם יש הפרש בין בני מזרח לבני מערב שנה אחת כו' באופן דבמנין שנות היצירה אנחנו בני המערב דמונין למולד בהר"ד אנו מונין שנה יתירה לבני המזרח המינין ליצירה למולד וי"ד (עיין בתוספו' במס' ר"ה דף ח' סד"ה לתקופות) ובני המזרח דמינין למולד וי"ד פוחתין שנה למונין למולד בהר"ד וכיון שכן אם בעירות בני המזרח המונין למולד וי"ד יצא להם שטר או גט בשנה יתירה לפי חשבונם אין לדון אותו שטר ואותי גט למאוחר דאמרי' ספרא דוקנא כתביה ומנה מניינו למולד בהר"ד כדחזינן דהליץ רבא (צ"ל רב נחמן) בעד אותו שטר שהי' מאוחר שש שנים יתירות. ולדידן דאנו מונין למולד בהר"ד אם פיחת שנה אחת אין לדון אותו למוקדם ולפוסלו דתלינן דמנה למולד וי"ד באופן דאין השטר והגט מוקדם וכשר כן נראה להלכה ולענין מעשה אין ולאו ורפיא בידי. ואפשר דמפני חילוק זה דיש מונין למולד וי"ד ויש מונין למולד בהר"ד נהגו לכתוב בגיטין למנין שאנו מונין כאן כדי שנדע לאיזה ענין היא מפרש ואומר כי הוא כותב לפי מנהג העיר כלו' למולד בהר"ד ומשם נדע אם הוא מוקדם אי מאוחר או בזמנו נכתב עכ"ל ועמ"ש לקמן בביאורי בסג"ר אות ק"ז:
יז סָעִיף יא וכך לפרט כשר. עבה"ט דאפי' לא כתב רק פרט האחרון כו' ועיין בס' תו"ג שתמה על הב"ש בזה שאין ראיה מדברי הב"י דשאני התם גבי שטר כו' ומסיק דאם לא כתב רק הפרט קטן כגון שכתב ד' לפרט פסול דיש בו חשש חיפוי דב"א ע"ש:
יח סָעִיף יב אלא אלפים כשר עבה"ט. וכ' בס' ג"פ ומזה משמע דאם כתב אלפיים בב' יודין פסול דאז אין במשמע אלא ב' אלפים (וכן מבואר מדברי אא"ז הגאון מהר"ם כ"ץ ז"ל בתשו' גבורת אנשים שהבאתי לעיל סי' קכ"ו תכ"א ס"ק כ"ט) . וכ' עוד ואם כתב חמשת וד' מאות ול"ח ודילג תיבת אלפים נ"ל דכשר דודאי פי' חמשת ר"ל חמשת אלפים כיון דכתב אח"כ תל"ח וה"ה אם כתב ה' אלפים וד' ול"ח ודילג תיבת מאות כשר דודאי פי' ד' ר"ל מאות כיון דכתב העשרות והאחדי'. וה"ה היכא דכתב תיבת מאות ודילג ד' דסתם מאות משמע שפיר ד' מאות דאילו היה ב' מאות ה"ל לומר מאתים ע"ש:
יט סָעִיף יג ושלש מאות פסול. עיין בס' ג"פ סוס"ק ל"ו שכ' וז"ל הנה נתבאר דאם דילג הפרט האמצעי של המאות דהוא פסול משום חומרא דיש צדדין להקל והו"ל ספק פסול ולכן יראה דאם יצטרף ספק אחר כגון דגט זה שלחו אותו ע"י שליח דיש פנים וצדדין להכשיר גט מוקדם ע"י שליח אע"ג דהקדים זמנו לכתיבתו משום דאיכא ס"ס כו' אע"ג דהעליתי להחמיר בחד ספיקא אם יצטרפו הנך תרי טעמי דעתי נוטה להקל דהו"ל כס"ס במידי דרבנן דפיסול דמוקדם הוי מדרבנן עכ"ל:
כ סָעִיף יג ויש מי שאומר. כ' בס' ג"פ דמרן סבור דאע"ג דבעלמא בגט פסול דרבנן קיי"ל דמצריכין לה גט כשר כו' היינו היכא דהוא פסיל בודאי אבל הכא דיש צדדין להקל דלא מיפסל דיינו שנפסוק להחמיר דלא תנשא אבל אם נשאת נראה לי שהיא חומרא להצריכה גט אחר לכן כתבה בשם יש מי שאומר כלומר דלי' לא ס"ל הכי ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.