א הַמְגָרֵשׁ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר כְּשֶׁיִּתֵּן לָהּ הַגֵּט: "הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ", וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. וְאִם נָתַן בְּיָדָהּ וְלֹא אָמַר כְּלוּם, הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל. הַגָּה: וּלְכַתְּחִלָּה יֹאמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ (וְהִתְקַבְּלִי גִּטֵּךְ) (מָרְדְּכַי פ' הַמְגָרֵשׁ וּב"י בְּשֵׁם הַקֻנְטְרֵס) וַהֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי וַהֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם (שָׁם וּבַטּוּר) מֵעַכְשָׁו (ב"י בְּשֵׁם י"א). וְנוֹהֲגִין שֶׁהַבַּעַל כּוֹפֵל הַגֵּט כְּמוֹ אִגֶּרֶת, וְנוֹתְנוֹ לָהּ, כְּדֵי שֶׁתּוּכַל לְאָחֲזוֹ כֻּלּוֹ בְּיָדָהּ כְּשֶׁנָתְנוֹ לָהּ. וְהַבַּעַל צָרִיךְ לֵידַע מַה הוּא אוֹמֵר לָהּ. וְכֵן כָּל מַה שֶּׁאוֹמֵר לָהּ, יוֹדִיעוּ אוֹתוֹ פֵרוּשׁוֹ (הַכֹּל בְּסֵדֶר גִּטִּין):
ב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּשֶׁלֹּא הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ עַל עִסְקֵי גִּטָּהּ. אֲבָל אִם הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ עַל עִסְקֵי גִּטָּהּ, וְנָטַל הַגֵּט וְנָתַן בְּיָדָהּ וְלֹא אָמַר כְּלוּם, הֲרֵי זֶה גֵּט:
ג כְּשֶׁיִּתֵּן לָהּ הַגֵּט יֹאמַר לָהּ: "הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי בְּגֵט זֶה וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם", אוֹ "הֲרֵי אַתְּ מְשֻׁלַּחַת מִמֶּנִּי". וְאִם שְׁלוּחוֹ נוֹתְנוֹ לָהּ, אוֹמֵר: "הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מִפְּלוֹנִי בְּגֵט זֶה וַהֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם". וְאִם אָמַר: "אֵינִי אִישֵׁךְ", "אֵינִי בַּעְלֵךְ", יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵינוֹ גֵּט, אֲפִלּוּ הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ עַל עִסְקֵי גִּטָּהּ, דִּכְתִיב "וְשִׁלְּחָהּ" (דְּבָרִים כד, א ו ג) וְלֹא שֶׁיְּשַׁלַּח אֶת עַצְמוֹ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ עַל עִסְקֵי גִּטָּהּ, הָוְיָא סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
ד אָמַר לָהּ: "הֲרֵי אַתְּ לְעַצְמֵךְ", הֲרֵי זֶה גֵּט. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: "הֲרֵי אַתְּ בַּת חוֹרִין", לֹא אָמַר כְּלוּם:
ה צָרִיךְ שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לָהּ בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין, אֲבָל אִם נְתָנוֹ לָהּ בְּתוֹרַת שֶׁהוּא שְׁטָר חוֹב, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, אֶלָּא אִם כֵּן יֹאמַר אַחַר כָּךְ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ, אוֹ שֶׁיּוֹדִיעַ כֵּן לָעֵדִים בִּתְחִלָּה. הַגָּה: וּבִלְבַד שֶׁתֵּדַע הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה בּוֹ, אוֹ שֶׁהָעֵדִים מַגִּידִים לָהּ אַחַר כָּךְ (כ"כ הַתּוֹסָפוֹת פֶּרֶק הַזּוֹרֵק):
ו אִם יֵשׁ אַחֵר בָּעִיר שֶׁשְּׁמוֹ כִּשְׁמוֹ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ כְּשֵׁם אִשְׁתּוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לְגָרֵשׁ אֶלָּא בִּפְנֵי הָאַחֵר. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ יָצָא גֵּט מִתַּחַת יַד אַחַת, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, עַד שֶׁתָּבִיא רְאָיָה שֶׁגֵּרְשָׁהּ בִּפְנֵי הָאַחֵר, אוֹ תָּבִיא עֵדֵי מְסִירָה שֶׁזֶּהוּ שֶׁגֵּרַשׁ אַתְּ אִשְׁתּוֹ (ר"י ח"ה). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם שְׁמוֹת הַמְגָרְשִׁים שָׁוִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שְׁמוֹת הַנָּשִׁים שָׁוִים, מִכָּל מָקוֹם יִכְתְּבוּ סִימָן בַּמְגָרֵשׁ אוֹ מִצַּד כִּנּוּי שֶׁלּוֹ (בְּסֵדֶר גִּטִּין) אוֹ שֶׁהָאֶחָד כֹּהֵן וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ כֹּהֵן (פִּסְקֵי מהרא"י סִי' ו'). וְלָכֵן נָהֲגוּ לָתֵת הַגֵּט בָּרַבִּים, שֶׁאִם הָיוּ בָּעִיר שְׁנַיִם שֶׁשְּׁמוֹתֵיהֶם שָׁוִים, שֶׁיִּהְיֶה אֵצֶל הַגֵּט (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה פֶּרֶק כָּל הַגֵּט):
ז אֵין מְגָרְשִׁין בְּשַׁבָּת. וְאִם הַשָּׁעָה צְרִיכָה לְכָךְ, כְּגוֹן שְׁכִיב מְרַע שֶׁתָּקַף עָלָיו הַחֹלִי וְרוֹצֶה לְגָרְשָׁהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּזָּקֵק לְיָבָם, אִם הַגֵּט בִּרְשׁוּתוֹ יַקְנֶה לָהּ אוֹתוֹ, וְתִזְכֶּה בּוֹ וּבַגֵּט שֶׁבְּתוֹכוֹ. וְאִם אִי אֶפְשָׁר בְּלֹא טִלְטוּל, כְּגוֹן שֶׁאֵין הַגֵּט מֻנָּח בִּרְשׁוּתוֹ, יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה דְּכוֹתְבִין תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה, מֻתָּר לְטַלְטֵל גֵּט בְּשַׁבָּת (מָרְדְּכַי רֵישׁ הַזּוֹרֵק וְהַסְמַ"ג), וְיָכוֹל לִתְּנוֹ לָהּ בְּכָל עִנְיָן:
א סָעִיף א ולא אמר לה כלום ה"ז גט זה לשון הרמב"ם אלא הוסיף שם ה"ז גט כשר ובודאי לא בחנם הוסיף לשון זה מה שלא כתב כן בשאר דינים אלא כתב סתם הרי זה גט ולמה זכר כאן כשר נ"ל דהור' לנו הרמב"ם בזה דאפי' לכתחלה די בזה ובהקדמה ביארתי סוגיית הגמ' בפ"ק דקדושין ע"ז בטוב טעם ע"ש (דאיתא שם אפי' לא שמיע ליה) הא דאמר ר' הונא אמר שמואל הלכה כר' יוסי נמי לא יהא לו עסק עמהם (ופירש"י ותוספות כלומר אי שכיח או לא שכיח שיהא אדם נותן גיטין וקדושין לאשה ואינו מפרש ותימא לי על פירוש' דמאי מספקא ליה לרב יימר אי שכיח או לא שכיח הא ודאי הכל יודעים מה דהוא שכיח ומאי ספק שייך בזה ותו קשה טובא לשון התרצן דא"ל אין ה"נ מה שייך לומר בזה אין ה"נ לא היה לומר אלא נ"ל דהאי אפי' אינו לשון ספק כמו שפרש"י ותוספות אלא קושיא היא כמו שנבאר בס"ד דזה כלל הוא דבמקום ספק אזלינן לחומרא באיסור דאוריית' ואם כן בכ"מ שנזכר פלוגתא בענין גרושין לא תפסינן לומר דקי"ל לחומרא כמ"ד אינה מגורשת ואסור' לאחר די"ל איפכא תפסינן לחומרא לומר מגורשת לענין אם קדשה אחר שצריכה ממנו גט ואם כן פשיטא שהמתעסק בגט צריך שידע ההלכה על בוריה הלכה כמאן כיון דלכל אחד יש חומרא ויוכל לבא לידי קלקול אלא דכאן במה דפליגי רבי יוסי ורבי יהודה לענין לא פירש אלא נתן סתם משמע דאפילו לרב יהודה בדעבד הוה מגורשת אלא לכתחלה אמר שצריך לפרש לאפוקי מר יוסי דאמר אפי' לכתחלה דאל"כ מה נשתנה פלוגתא זו מכל הפלוגתות לענין גט דמר אמר מגורשת או מקודשת ומר אמר אינה מגורשת ולמה אמר' כאן דיו וכן ר' יהודא אומר צריך לפרש אלא ודאי דבדעבד אפילו ר' יהודה מודה דמגורשת או מקודשת אלא דרבי יוסי ס"ל אפילו לכתחלה די וא"צ לפרש דרבי יהודא ס"ל לכתחלה צריך לפרש ולכאורה לא איצטריך לרב יהודא אמר שמואל לפסוק הלכה כרבי יוסי דאין כאן קלקול כלל למי שירצה להחמיר כרבי יהודא דהא לא מחמיר אלא לכתחילה אלא דאפ"ה הוצרך לפסוק דא"צ חומרא אפילו לכתחילה וע"כ הקשה רב יימר (על הא דאמר רב יהודה) אמר שמואל כל מי שאינו יודע בטיב גיטין כו' דלשון בטיב מור' על ידיעה שאין חשש קלקול דאותן פלוגתות שיש בהם חשש קלקול איסור ערוה פשיטא שצריך לדעת ולא הוצרכה אזהרה זו כלל בעסק גיטין דודאי בכל ההוראות צריך למורה לדעת עיקר הפלוגתא דלא יתיר איסור שיש בו חשש קלקול אלא דכאן בגיטין וקדושין הזהירו דאפי' מידי דאין בו חשש קלקול אם ילך לחומרא אפ"ה צריך לדעת זה ואם כן הא דפסק שמואל הלכה כר' יוסי לענין שיש להקל לכתחילה ממילא מאן דלא ידע האחד הלכה וירצה להחמיר כרבי יהודא לא יפה עושה ולא יתעסק בגיטין וע"ז היה קשה לרב יימר דאמאי נימא כך לדידך שאמרת בטיב גיטין וע"ז השיב לו רב אין ה"נ פי' דמה שאתה מתמי' על שצריך לידע הלכה כרבי יוסי ודאי צדיך לידע אפילו דבר זה היאך יעשה לכתחלה כנ"ל נכון ומשמיא אנהירינין לעייני בפי' זה וא"כ היה לו לרבינו לבעל הש"ע שלא לגרוע תיבת כשר שמוסיף הרמב"ם וכן בפ"ג דאישות לענין קדושין כתב הרמב"ם דיו והיא מקודשת שהוא כפל לשון אלא להורות דאפילו לכתחלה היא מקודשת בזה וכן לענין לכתחילה כמו שזכרנו בסי' כ"ז גבי קדושין כנ"ל נכון וברור בס"ד:
ב סָעִיף ה צריך שיתננו כו' הטור כתב וצריך שתדע בשעה שמקבלת גיטה שהיא גיטה ושהיא מקבלת אותו להתגרש בו אבל אב נותן לה בחזקת שהוא שטר חוב אינה מגורשת אלא אם כן יאמר לה אחר כך הרי זה גיטך או שיודיענו לעדים תחלה וכתב ב"י שלשון זה אינו מדויק שאע"פ שלא ידעה כן בשעה שקבלה הגט כיון שאומר לה אח"כ כו' והיה לו לב"י להקשות עוד מצד הלשון דכתב אבל אם נתן כו' שהרי גם ברישא אמר ה"ז גיטך דאל"כ במה תדע ממילא היה לו לכתוב ואם לא אמר בשעת נתינה יאמר אח"כ ובדרישה מפרש מ"ש הטור וצריך שתדע כו' מיירי בעסוקים באותו ענין כולי והוא דחוק ומו"ח ז"ל פירש דהטור לכתחלה ודעבד קאמר דלכתחלה צריך שיאמר בשעת נתינה ובדעבד מהני אפילו אחר נתינה ומ"ש הטור אבל אם נתנו פרושו אבל אסור לכתחלה אם לא יאמר בשעת הנתינה וכ"ז אינו שוה לי דהא אינה מגורשת אמר הטור דמשמע אפילו דעבד והנלע"ד דדברי הטור כך הם דאחת משתים בעינן או ידיעה בלא אמירה שלו דהיינו שהיא קוראת הגט או אמירה שלו ה"ז גיטיך ובזה הם חלוקים דאם הוא ע"י ידיעה שלה כמו שזכרנו צריך שתהיה בשעת נתינת הגט אבל אם אינה בשעת הנתינה לא מהני מה שתדע אח"כ אלא בעינן אמירה שלו דוקא דהיינו שיאמר לה או לעדים ובזה לשון הטור מתוקן ומסודר בלי גמגום כלל וא"ל למה כתב הטור אבל אם נתנו לה בחזקת שהוא ש"ח היה לו לומר אבל אם נתן לה סתם והיא לא ידעה הא ל"ק חדא דאורחא דמלתא קאמר דמשום הכי לא ידעה כיון שאמר שהוא שטר חוב ועוד דקא משמע לן דאפי' בזה שאמר שהוא שטר חוב מהני האמירה שלו אח"כ ותו נראה עיקר דמ"ש בגמ' כנסי ש"ח זה לאו דוקא שאומר כן בפי' אלא כל שהוא נותן סתם סבורה היא שנותן לה ש"ח בדרך כל אדם וכן מבואר בלשון הטור שכתב אם נתן לה בחזקת שהו' ש"ח כו'. משמע שלא אמר כן בפי' משמעותו כאומר בפי' וטעמא דמלתא נ"ל ע"פ מ"ש התו' פרק הזורק (גיטין דף ע"ח) וז"ל שתדע שהיא מגורשת ולא תהא חוזרות דבעינן שיהא משלח' ואינה חוזרת עכ"ל נראה ביאור זה שצריך בשע' שלוחין דהיינו נתינת הגט בעינן שאינה חוזרת וע"כ יפה כתב הטור אם יודעת בשעת הנתינה שזהו גט דהיינו ע"י קריאה שלה הוא ודאי שפי' ואם אינה יודע' בעת הנתינה והוא לא אמר כלום אלא נתן סתם או שאמר כנסי ש"ח זה ממילא אין בשע' השלוחין משמע שאינה חוזרת ע"כ צריך שיאמר אחר כך ה"ז גיטיך ממילא יהיה אותו פעם שלוחין הגמורין וכן אם הוא אומר תחלה לעדים כן ממילא הוה בשעת הנתינה שפיר אינה חוזרת אלא שהיא לא ידעה עדיין עד שיגידו לה עדים אח"כ שהיו שם שלוחין גמורין משא"כ אם לא היתה קוראה הגט בשעת הנתינה והוא נותן סתם אלא שאח"כ היא קוראה ורואה שהוא גט אינה מגורשת כיון שבשעת הנתינה לא היתה נתינה גמורה בשום צד כן הוא מצד עיקר הדין אלא דע"צ היותר טוב כתב בריש הסימן שאמר הבעל בשעת הנתינה ה"ז גיטיך ואח"כ כ' הטור מה שהוא מעיקר הדין וצריך שתדע כולי וע"כ לפרש כן דאל"כ מה שייך וצריך שתדע כיון שכבר פסק שיאמר כן בפירוש כנ"ל נכון וברור פירוש דברי הטור בס"ד:
ג סָעִיף ו אינו יכול לגרש אלא בפני האחר בטור סיים שמא יכתוב הגט ויתננו לאשת האחר ששמו כשמו ויאסרנה על בעלה פירוש שעי"ז תינשא לאחר ואח"כ כשיתברר דלא הוה גט תצא מזה ומזה כמו דאיתא בס"ס קנ"א לענין טעות גט ושובר דתצא מזה ומזה ולא אמר כאן שיבוא לידי ממזרות דאין אנו חוששין אותו בזה דמה ריוח יהיה לו זה משא"כ באיסור על בעלה שהוא עושה לה כן מחמת איזה שנאה שיש לו עליה או על בעלה:
ד סָעִיף ו מ"מ יכתבו סימן במגרש אין זה אלא (לענין סימן אבל לגרש דוקא זה בפני זה א"צ והטעם) כתבנו בסימן קל"ב סעיף ד' ע"ש:
א סָעִיף א לאחזו כולו בידה. עמ"ש לקמן סימן קל"ט ס"ק ד':
ב סָעִיף ה אינה מגורשת. עב"ש סוף סק"ב שכתב דאפילו היו עוסקים מעיסקי גיטין לא הוי גט כלל. ועיין בס' ב"מ שכתב דאין זה הלכה ברורה כי במחלוקת שנוי ומידי ספק מגורשת לא נפקה ע"ש ועיין בס' ג"מ סוף אות רכ"ד מזה:
ג סָעִיף ה ובלבד שתדע האשה. עב"ש סק"ג שכ' ואם אמר לה באותו מעמד אחר שאמר שהוא ש"ח אמר שהוא גיטה מהני ש"ג פ' הזורק. ועיין בס' ב"מ שכ' עליו וז"ל איני יודע שום חידוש בזה מהש"ע אבל ל' הש"ג הכי אמר כנסי ש"ת זה וקראתו והרי הוא גיטה אינה מגורשת עד שיחזור ויאמר הז"ג ואפילו אחר שנתנו לה והוא שיאמר לה באותו מעמד מיד כמבואר ב"ה. אבל צ"ע ראייתו כי סתימות הפוסקים ל"מ הכי עכ"ל. ועיין בס' ג"מ אות רכ"ד סק"ב מ"ש בזה:
ד סָעִיף ו אלא בפני האחד עב"ש סק"ד מ"ש מיהו נראה הי"א שהביא הרב רמ"א ס"ל כשיטת תוס' דבעינן שיהי' מוכח מתוכו לכן כתב שיכתוב סימן ודוקא סימן מהני אבל לגרש בפני אחר לא מהני כו' עכ"ל. ומשמע מדבריו כשכותב סימן תו א"צ לגרש זב"ז. וגם בס"ג דהרב מהר"ם אות כ"ה מבואר דשילוש עדיף מזה בפני זה (ע"ש שכ' בזה ג' מדרגות תקנתא דשילוש עדיף מן הכל היכא דא"א בשילוש צריך זה בפני זה ואם אינו רוצה לבא יעשו סימן) אך בס' תו"ג השיג ע"ז דבחידושי הרשב"א ר"פ כל הגט כתב בהדיא דאע"פ שכותבים דורות או סימן או כהן אין אני סומכים בכך עד שיגרש בפני חבירו כו' ע"ש. גם בס' גט מקושר שם השיג על הרב מהר"ם הנ"ל וכ' דעקר תקנת חכמים הוא זה בפני זה כו' עש"ב. וכן מבואר דעת הג"פ לעיל סי' ק"כ ס"ק י"ט וכתב שם ואולי הטעם דשליש לא סגי דאפשר דלא יכירו שם זקינם כיון דאפלג דרא ולפיכך עדיף טפי לגרש זה בפני זה כו' ע"ש. ועיין בס' בית מאיר סי' ק"כ שם הביא ג"כ דברי הג"פ וכ' עליו וז"ל וכדברי משמעות כל הפוסקים דאין תקנה אלא לגרש זה בפני זה ולא די בשילוש. ובזה צ"ע סה"ג דהרב ר"מ סי' כ"ה כו' עכ"פ נלע"ד היכא דשני יוב"ש עם שמות הנשים שיות אף דודאי לכתחלה ראוי לצאת דעת תוס' אליבא דר"מ לכתוב סימן כדי שיהי' מוכח מתוכו מ"מ אין לזוז ממשמעות הש"ע דאין לגרש אלא זה בפני זה ואם השני אינו רוצה לבא לענ"ד הרשות ביד ב"ד לכופו כדי לקיים תק"ח (ע' בס"ק שאח"ז) אבל כשאין שמות הנשים בשמה ושם אביה שוות דאז למשמעות הראשוני' א"צ כלום ומנהגינו (להחמיר) אך ע"פ הש"ג וב"ח ותשו' ש"י אזי יש לנהוג כסדר ר"מ הנ"ל עכ"ל (ועמ"ש בביאורי לסדר גיטין שם) (וע' לקמן סק"ט):
ה סָעִיף ו בפני האחר. עיין בס' גט מקושר בסג"ר אות כ"ה שכ' דאפשר דבפניו לאו דוקא רק שיודיעוהו כדאי' בנדרים דס"ה המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו וסגי בהודעה כו' ע"ש עוד יובא בביאורי לס"ג שם:
ו סָעִיף ו הנשי' שוות. עבה"ט בשם ב"ש שכ' והא דלא מהני כו' ואפי' בזה"ז כו' ושם כתב זה בשם ש"י סימן ל"ו. ועיין בהגה' מל"מ פי"ג מה"ג סוף דין י"א שהשיג על הש"י בזה דהא מבואר ביבמות קי"ט דלא חיישי' שמא נשא אשה כו' ע"ש וע' בס' ג"מ ובס' ב"מ מזה וע' עוד בב"ש סק"ד שכ' בשם תשו' ש"י שם שפסק אפי' אם ניתן הגט צריכה גט אחר (מסידור דברי הב"ש משמע קצת דהש"י מחמיר רק בשמות הנשי' ג"כ שיות אך בגוף התשובה שם מבואר דפוסל גם באין שמות נשותיהן שוות אפילו בדיעבד ע"ש) ודעת הב"ש עצמו אינו כן אלא דאם כבר ניתן הגט תנשא בו גם בב"ש לעיל סימן ה"ל סק"ד כ' וז"ל לפ"ז נראה אם אין מוכח בגט מי הוא המגרש כגון דיש כאן שני יב"ש וע"מ מעידים מי הוא המגרש כשר הגט אפילו לא נשאת כו' ולא כתשו' ש"י כו' עכ"ל. ועיין בס' ג"פ לעיל סי' ק"כ ס"ק י"ט שחולק ג"כ על הש"י בזה. ועיין בתשו' ב"ח החדשות סי' פ"ט השיג ג"כ על הש"י הנ"ל (אך משמעות דבריו דאינו מכשיר רק באין שמות הנשים שוות) וכ' וז"ל ושארי לי' מרי' להרב מהרי"ך שכ' שמתוך סוגיית הגמ' משמע דאין תלוי בנשים כלל ועוד הפריז ואמר שאף בדיעבד אין הגט כשר אם לא שילש וז"א שהרי מבואר בסוגיא להדיא דמיירי כששמות הנשי' ג"כ שוות וזה שנמצא במקצת אחרונים דאף באין שמות הנשים שוות כו' הך חששא לאו מדינא הוא דהא קיי"ל דבלא הוחזקו לא חיישי' כמ"ש התוס' בפ' ג"פ. ואינו אלא חומרא לכתחלה שלא להוציא לעז כי באותן הדורות הי' שכיח טובא הוצאת לעז על הגיטין מפריצי עמינו. ואף לכתחילה אין להחמיר בשני יב"ש כשאין שמות הנשים שוות אלא לגרש זה בפני זה אבל א"צ לשלש או סימן וכן נוהגין בקראקא וזכורני בימי חורפי שמעתי שמעשה זו שכ' עלי' הרב מהרי"ך תשובה זו הי' מעשה בקראקא בפני הרב אב"ד מהר"ר יצחק ז"ל ולא חשש לשני יב"ש (כשאין שמות הנשים שוות) שיגרשו זב"ז אף לכתחלה וחלק עליו הרב מהרי"ך וחיבר תשובה זו אבל כל הגדולים שבדור הסכימו לדעת הרב אב"ד ז"ל. וע"כ חלילה להחמיר בדיעבד להצריך לכתוב גט אחר כשאין שמות נשותיהן שוות אם לא גירש זה בפני זה כי אין זה אלא חומרא יתירא לכתחל' וכדמשמע מלשון הרב בהגה' ש"ע שכתב י"א אע"פ שאין שמות הנשים שוות יכתבו סימן כו' דמשמע דאין זה אלא לכתחלה וגם בזה אין נוהגים לכתוב סימן אלא לגרש זה בפני זה. אבל כשיש שתי נשים ששמותיהן שוות ובעליהן אין שמותם שוות אין מנהג כלל (כ' כן לעומת דברי השואל שם שנסתפק קצת גם בזה) ומעולם לא חשש אדם להחמיר בזה אף לכתחלה שגירשו זו בפני זו והבו דלא לוסיף עלה עכ"ד ע"ש וע"ל סק"ט ועמ"ש לקמן ס"ס קנ"ד בסה"ל ס"ו ס"ק ט':
ז סָעִיף ו מ"מ יכתבו סימן כו' ולכן נהגו כו'. עב"ש סק"ד שתמה דהא הי"א שהביא הרמ"א ס"ל כשיטת תוס' דבעינן שיהא מוכח מתוכו ולכן יכתבו סימן ודוקא סימן מהני אבל לגרש בפני אחר לא מהני וא"כ מ"ש הרמ"א אח"ז לכן נהגו ליתן הגט ברבים אינו מדוקדק דהא לדעת הס"ג לא מהני אם מגרש בפני השני אלא צריך סימן ע"ש. ועיין בתשו' נו"ב סי' פ"ו שכ' דלק"מ דע"כ לא חייש הרמ"א לחומרא של התוס' דבעינן מוכח מתוכו לר"מ אלא בהוחזקו אבל בלא הוחזקו לא בעינן אפילו לר"מ מוכח מתוכו וכ"כ התוס' שם בהדיא דאפי' מאן דחייש לשני שוירי מ"מ כיון שלא הוחזקו מקרי שפיר מוכח מתיכו וא"כ דברי רמ"א נכונים דבהוחזקו בגיינן דוקא סימן דליהוי מוכח מתוכו אבל מה שסיים נהגו ליתן הגט ברבים לא איירי בהוחזקו בודאי אלא דחיישי' שמא יש אחר ששמו כן וא"נ לענין מוכח מתוכו ליכא חשש רק לחשש שמא ממטי גיטא לאיתתא דהאיך שהוא חשש גדול אפי' לר"א לזה עכ"פ מהני שיתן בפני חבירו ולכן מהני מה שנותנים ברבים דאם יש עוד יוב"ש הי' שם עכ"ד ע"ש וע' בס"ק הקודם:
ח סָעִיף ו יכתבו סימן. עיין בתוס' רע"ק בגליון המשניות סוף מס' פאה עמ"ש התוי"ט שם דפסדן פי' בשתי רגליו כתב הוא ז"ל ד"לד תרווייהו במשמע בין ברגל אחד ובין בב' רגלים ונקרא פסח ע"ש שצריך לפסוח בהליכתו וכ"ה בהדיא בתו"כ פ' אמור כו' וזכורני שבק"ק ליסא סמכו ע"ז הבד"צ יצ"ו בגט שהי' בעיר עוד אחד ששמו ושם אביו ושם אבי אביו כשם המגרש ועשו סימן וכתבו הפסח כי המגרש היה חגר ברגל אחד וכדי שלא יהא נראה ששמו פסח כתבו הפסח ולא רצו לכתוב חגר כי התיבה משתנה פעמים חיגר ביוד ופעמים בלא יוד ופעמים חגיר ופעמים חגרא עכ"ל.
ט סָעִיף ו מצד כינוי שלו או שהאחד כהן עיין בת' ב"ח החדשות סי' פ"ז בתשו' הגאון מהר"ר וייבש מקראקא שכ' לכאורה משמע דוקא שיש לו כינוי למגרש אבל אם הכינוי להאחר אכתי אין זה הוכחה כ"כ כיון שאינו פסול אם לא כתבו הכינוי אמנם באחד כהן לא כתב מצד שהוא כהן רק כתב שהאחד כהן והשני אינו כהן והיינו דאף אם האחר הוא כהן והמגרש אינו כהן שפיר הוי הוכחה דמהרא"י לטעמי' דבסימן ד' פוסל אם לא נכתב כהן אך באמת ז"א דאם דעת רמ"א כן לא הי' לו לקצר ולסתום דבריו כ"כ ועוד דהא דעת הרמ"א עצמו לעיל סי' קכ"ט ס"ו דאם לא כ' כהן יש להקל בשעת הדחק וא"כ אין חילוק כ"כ בין כינוי לכהן כו' וגם בתשו' שארית יוסף סי' ל"ו מוכח שאם הי' כנוי אפילו לשני שא"צ לשלש (וכ"כ בס"ג דהרב מהר"ם אות כ"ה ע"ש) ומכ"ש היכא דגם אין שמות הנשים שוות דודאי אין חשש ומ"מ לרווחא דמלתא כי יש לצאת בגט ידי כל הפקפוקים השתדלתי שיהא זה האחר ג"כ במעמד נתינת גט ליד שליח עכ"ד (ועיין בתשו' עה"ג סי' מ"א דהגאון השואל שם רצה לומר ג"כ הכי דאפי' אם הכינוי להאחר יש די סימן בזה ונסתייע מדברי מהרא"י והוא ז"ל השיב לו דמהרא"י לטעמי' דס"ל אם לא נכתב כהן יש לפוסלו כו' ולכן בנ"ד אם הכינוי הוא להאחר אינו מועיל כלים ויש ליתן הגט זה בפני זה ע"ש. והנה מה שמבואר מדברי אלו הגדולים דהיכא דהסימן הוא טוב א"צ שיהי' זה בפני זה אזלינן בשיטת הב"ש שהזכרתי לעיל סק"ד. וכבר כתבתי שם שדעת גדולי האחרונים אינו כן. וכתב עוד דאין לשאול מה הואיל בכאן שיהי' זה האחר בנתינת הגט כיון שהוא ניתן ליד השליח אכתי חששא במקומה עומדת וא"כ בשני יב"ש לא יהי' לו יקנה בנתינת גט ליד השליח אלא לשלש דורות או לכתוב סימן (עיין בבד"ה סי' זה בשם הריטב"א) דנראה דגם כאן יש תועלת שיהי' זה בפני זה דאילו הי' לו לזה האחר ג"כ איזה אשה באיזה מקום ששמה כשמה של אותה אשה הי' מודיע לרבים הי' מזהיר להשליח שלא יבא להחליף ליתנו לאשתו. ואין לשאול עדיין יותר טוב הי' לנו לצאת כל הגמגומים ולשלש דורות לשיב לו כי זה הבעל המגרש לא ידע שם אבי זקנו וגם לא הי' לו סימן כו' עכ"ד ע"ש ועמ"ש לעיל סק"ו ועמ"ש בביאורי לסג"ר שם:
י סָעִיף ז אין מגרשין בשבת. עבה"ט שכ' וה"ה בערב שבת כו' וע' בזה לקמן ס"ס קנ"ד בסה"ג ס"א ומ"ש שם:
יא סָעִיף ז לטלטל גט בשבת. עיין במג"א סי' ש"ז ס"ק כ"ד ובס' דגול מרבבה שם:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.