א אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם, חוּץ מִפְּלוֹנִי, אוֹ אֶלָּא לִפְלוֹנִי, אֵינוֹ גֵּט. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִטְּלֶנּוּ מִמֶּנָּה וְיַחֲזֹר וְיִתְּנֶנּוּ וְיֹאמַר: הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. אֲבָל אִם אָמַר: עַל מְנָת, הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר תְּנָאֵי הַגֵּט, בֵּין אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּנָּשֵׂא לוֹ, אוֹ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּבָּעֲלִי לוֹ, אוֹ עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּהְיִי לוֹ. וְיֵשׁ מַחֲמִירִין אֲפִלּוּ בְּאוֹמֵר עַל מְנָת (הָרַ"ן בְּשֵׁם י"א וְהָרַשְׁבָּ"א בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן), וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר לְכַתְּחִלָּה. וְאִם חוֹשְׁדָּהּ מֵאָדָם, יֹאמַר לְבֵית דִּין וְהֵם יִמְחוּ בְּיָדָם שֶׁלֹּא יִשְּׂאוּ זֶה אֶת זֶה (מָרְדְּכַי רֵישׁ הַמְגָרֵשׁ):
ב הָיָה אוֹתוֹ פְּלוֹנִי שֶׁהוֹצִיא מִכְּלַל הַגֵּט בְּחוּץ אוֹ בְּאֶלָּא, מִי שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִים לוֹ בָּהּ, הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. אֲבָל אִם קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין לוֹ בָּהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵחַיָּבֵי לָאוִין, אֵינוֹ גֵּט. וְהוּא הַדִּין אִם שִׁיֵּר קָטָן. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דִּבְשִׁיֵּר קָטָן הָוֵי סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת (טוּר בְּשֵׁם ר"ת):
ג שִׁיֵּר בַּעַל אֲחוֹתָהּ, אוֹ שֶׁשִּׁיֵּר מִי שֶׁעָתִיד עֲדַיִן לְהִוָלֵד, אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ: חוּץ מִזְּנוּתַיִךְ אוֹ חוּץ מִשֶּׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ (טוּר) אוֹ חוּץ מִשְּׁטָר וּבִיאָה, אוֹ חוּץ מֵהֲפָרַת נְדָרַיִךְ, אוֹ חוּץ מִירוּשָׁתֵךְ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
ד אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם חוּץ מֵרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, וְחָזַר וְאָמַר לָהּ בְּשָׁעָה שֶׁמָּסַר לָהּ הַגֵּט: הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לִרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, אוֹ שֶׁאָמַר: הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לִרְאוּבֵן, אוֹ שֶׁאָמַר: הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת לְשִׁמְעוֹן, אוֹ שֶׁאָמַר: אַף לְשִׁמְעוֹן, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
ה אָמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וַהֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי הַיּוֹם וּלְמָחָר אַתְּ אִשְׁתִּי, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
א סָעִיף א חוץ מפלוני או אלא דהנהו תרי לישנא הוויין שיורא ואנן בעינן ספר כריתות:
ב סָעִיף א יטלנו ממנ' ואע"ג דבסי' קל"ו גבי כנסי שט"ח לא בעינן שיטול הגט ויחזור ויתן לה אלא אמר סגי שאני התם דלא קנתה הגט בשום דבר תחלה אבל כאן קנתה אותו תחלה להיפסל מן הכהונה כ"ה בפ' המגרש (גיטין דף פ"ד:)
ג סָעִיף א ע"מ שלא תנשאי ממילא בזנות הותר' לו מאיסור אשת איש וקמ"ל דאפי' בלא תבעלי דאסר' לגמרי עליו אפ"ה הוי גט כיון שאין שיור אלא תנאי:
ד סָעִיף א או ע"מ שלא תהיה מותרת לו כצ"ל והוא מדברי הטור וכתב עוד הרמ"ה ע"מ שלא תהיה מותרת לפלוני לא הוה גט ול"נ לא"א הרא"ש ז"ל עכ"ל וצריך טעם לדברי הרמ"ה ובפריש' נתן טעם לפי שאסרה עליו לכל דבר ואין זה צודק דכיון דקי"ל ע"מ הוי תנאי למה לא נימא דהתנאי מועיל גם בזה ונלע"ד דבשלמא לא תנשאי ולא תבעלי אמרי' דבשעת נתינת הגט ודאי מותרת אפי' לו אלא שמתנ' עמה שהיא לא תנשא ולא תבעל לו אח"כ שדבר זה תלוי ברצונ' והוא מתנה עמה שלא תתרצ' אח"כ לזה והוא תנאי גמור משא"כ באומר שלא תהיה מותרת לפלוני לא תלה מעשה דידה דהא אין היתר מכח מעשיה שלה דממילא היא מותרת אח"כ אלא ודאי דעל שעת הגט קאמר שהגט לא יתיר' לו וא"כ הוה שיור ולא תנאי וזה ודאי סברא נכונה וא"ל ממ"ש אח"כ הרי את מותרת לכל חוץ מפלוני כו' דהתם באמת שיורא גם בלאו הכי מכח שאומר חוץ אלא ששם עסקינן אם מועיל (חסר כמה תיבות לא אוכל לעמוד עליהם) דראוי לקבוע הלכה כדבר (חסר כמה תיבות לא אוכל לעמוד עליהם):
ה סָעִיף ג חוץ מזנותיך פי' דהאי דפסלינן דשיור היינו שיור במידי דאישות והיינו בנשואין אבל זנות לא א"ד כיון דעכ"פ שייר בביא' וצד אישות קרינן ביה וכן בהפרת נדרים הוה ספק אם מקרי זה צד אישות כיון דכתיב בקרא אשה יפירנו זה מבואר בגמרא וכן בירושת' דכתיב לשארו וירש אותה ובחנם כתב בפריש' שיש כאן דוחק:
ו סָעִיף ד בשעה שמסר לה הגט בגמ' בעי אביי אמר לה הרי את מותרת לכל אדם חוץ מראובן ושמעון וחזר ואמר לראובן ושמעון מהו מי אמרינן מה דאסר שרא פירש"י דהדר א"ל קודם מסירה אף לראובן ושמעון ולא הוה שיור א"ד מה דאסר שרא ומה דשרי אסר פירש"י הפך תנאו לומר על ראובן ושמעון אני מתיר ותיאסר על הכל עכ"ל ולפ"ז הוה שיור גם באמירה השני' וממילא לא הוה גט ודבר זה שפירש"י דא"ל קודם מסירה הוא מוכרח בפשיטות דאי לא הדר עד אחר מסירה ודאי דבריו האחרונים ללא כלום נחשבים וממילא לא הוה גט כיון שבדבריו הראשונים אמר חוץ והוה שיור ובתשו' הרא"ש שמביא ב"י כ' וז"ל הך איבעי' מיירי דחזר ואמר קודם מסירת הגט לידה דאי אחר מסירת הגט מאי קאמר א"ד מאי דשרא אסר כיון דכבר בא הגט לידה לאו כל כמיני' לאוסר' למי שהתירה כבר עכ"ל ואיכא למתמי' טובא ע"ז בתרתי חדא למה לא הוכיח כן מתחלת הבעיא כמו שזכרנו וכמשמעות מדברי רש"י ותו מאי הוכיח ממ"ש א"ד מאי דשרא אסר דהא לפ"ז הוה שיור ולא שייך כאן שום איסור לשום אדם ולא היתר לשום אדם ונלע"ד דהרא"ש כתב זה אחר שראה דברי התוספות דכתבו דהך (בעיא מתוקמא) שפיר אף כרבנן וכתבו זה מדלא אמרו לרבי אליעזר (קמבעיא אלא ודאי לרבנן נמי) מתוקמא והנה לכאורה (יש לפרש לרבנן הוה הבעיא הכי) דכיון שהדברים הראשונים אינם כלום והוא יכול ליטול ולחזור לה שנית בזה מספקא לי אם אמר בפעם השנית לראובן ושמעון אי מהני כמו שאם היה אומר הרי את מותרת לכל אדם באותה שעה כי מה דאסר תחלה שרא עכשיו א"ד שמהפך דבריו ולא הוה גט כלל דהוא שיור גם בפעם השנית ולרבי אליעזר הוה הבעיא בענין דלשני צדדין הוה גט דחוץ דהוא שיור הוא גט כשר אליביה אלא דמספקא ליה בענין השיור עצמו היאך יהיה אם נאמר דלראובן ושמעון ג"כ מותר א"ד לראובן ושמעון מותר ולכולי עלמא אסור ומזה הוכיח הרא"ש דכיון דהבעיא היא עכ"פ אליבא דר' אליעזר וגם בהצד השני היה גט ונשאר אסור' למי שהיא מותרת לכתחלה וזה אין לו כח כיון שהיה מותר מתחלה בשעת נתינת הגט והגט הוא כשר במה יוכל לאסור לאח"כ וא"כ לא מצי למידק מתחלת הבעיא במ"ש מה דאסר שרא דשם יש שפיר לומר דגם אחר המסירה יש לו כח להתיר מה שאסר מתחלה ושייך עכשיו מוסיף על המסירה ומתיר גם האיסור דהא אינו עיקר נתינת הגט דמתחלה דהא מיירי שהוא נוטלו ממנה וחוזר ונתנו לה דהא גם לרבנן היה מהני עכ"פ המסירה הראשונה לענין פסול כהונה כדלעיל ואפ"ה מהני נטילה וחזרה שנית לענין כ"ע ה"ה לר' אליעזר לענין מי שהוא לו אסור (ולכן דייק מה דשרא אסור איך יוכל לאסור מה שהתיר כבר) אלא ע"כ צ"ל דפי' הבעיא לר' אליעזר הוא בשעת מסירת הגט מעיקרא וא"כ ה"ה לרבנן דוקא בענין זה הוה ספיקא אבל אם חזר אחר המסירה הראשונה אף ע"פ שנטלה ממנה ונותנו שנית לא מהני מה שאמר אז לראובן ולשמעון כי אין לו צירוף למה שאמר בתחלה כיון דדבריו הראשונים לא היה בהם ממש והיה כלא היו ממילא ודאי מ"ש בסוף לראובן ושמעון ודאי דוקא להם מותר ולכ"ע אסור והוה שיור ואינו גט בודאי כנ"ל נכון כוונת הרא"ש וגם מה שזכרנו לענין דינא:
ז סָעִיף ד אף לשמעון ה"ז ספק מגורשת כיון דהוא בעיא דלא איפשטא וזה דעת הטור לא כרמב"ם דפסק כבעיא דאשונה דהיינו חוץ מראובן ושמעון דהוה ודאי גירושין והיינו כאת"ל בגמרא והקשה בדריש' דהא הטור רגיל כמה פעמים לפסוק כאת"ל כגון בטור זה סי' ע"ה קכ"ב וכמה דוכת' ומו"ח ז"ל חילק בין את"ל לאת"ל דהיינו אם היה אפשר לומר את"ל אפכא ובח"מ סימן שמ"ו הביא ב"י דברי הרא"ש שכ' שהגאונים פוסקים ככל את"ל ושם תמה ב"י על הטור שהוא עצמו פוסק ג"כ כאת"ל ונראה דהטור לא החליט לפסוק כאת"ל אלא במקומות שהיה מסתבר לו לפסוק כן:
א סָעִיף א אינו גט. מיהו מהני לפוסלה מכהונה ב"ש:
ב סָעִיף א ע"מ. עיין ב"ש שהקשה דילמא ר"ע ס"ל דפליגי בע"מ ובחוץ ע"ש. ועיין בחידושי הלכות של הגאון מהור"ר מאיר שיף ודו"ק:
ג סָעִיף ג חוץ מזנותיך. כלומר בענין זנות הרי את כא"א. והיינו דוקא בכה"ג דהתיר להנשא ואסור בזנות אז הוי ספק. אבל להיפוך דהתיר בזנות ואסר להנשא הוי שיור ואינו גט עיין ב"ש:
א סָעִיף א אינו גט. עבה"ט שכתב מיהו מהני לפוסלה מכהונה. וע' לקמן סי' ק"נ בב"ש סק"ה דאינו פוסל אלא מדרבנן ע"י וע' בס' ב"מ מ"ש בזה:
ב סָעִיף א כיצד יעשה כו' ויאמר הא"מ ככל אדם. עיין בס' פ"י ר"פ המגרש שהקשה לדעת הפוסקים דאפי' לכתחלה יכול לגרש בתנאי דע"מ שלא תנשא לפלוני אמאי קאמרי רבנן כצד יעשה כו' ויאמר הא"מ לכל אדם דזה שלא כרצון המגרש שרוצה לאסרה על פלוני ואמאי לא קתני תקנתא טפי שיטלנו הימנה ויחזור ויתנו לה ויאמר הא"מ לכ"א של מנת שלא תנשאי לפלוני ובשלמא להפוסקים דאף דהגט כשר אפ"ה לא תנשא לשים אדם כל ימי חיי פלוני אתי שפיר אלא לשיטת המתירין לינשא מיד (ב' הדיעות בש"ע סי' תמ"ג סט"ז) קשה והוכיח מזה דאף אי אמרינן דבעל מנת כשר לגמרי אף לגרש לכתחלה מ"מ היכא דאמר מעיקרא חוץ מפלוני תו לא מהני מה דאמר בתר הכי ע"מ שלא תנשאי לפלוני דאכתי לא נתבטלו דבריו בזה מה דאמר מעיקרא חוץ מפלוני כו' ע"ש: ולכאורה יש לתמוה שלא הזכיר דברי הרמב"ם פ"ח מה"ג דין י"ו ובש"ע לקמן ס"ס קמ"ז דמבואר שם דליתא לחילוק זה שהרי סיימן שם וחוזר ונותנו לה בלא תנאי כלל או בתנאי כשר ע"ש בהא"מ שכ' וזהו דין המשנה כו' וזהו שכ' רבינו כו' וצ"ע. מיהו י"ל אף דלהרמב"ם באמת אין חילוק וכדמשמע נמי מדברי הרמב"ם שם בהלכה י"ז שכ' או יאמר ה"ז גיטך אכתי יש מקום לסברא זו לשיטת הר"ן שם במתני' הובא בב"י ובב"ש סק"ב שכ' דאע"ג דבעלמא בהא גיטך סתמא סגי הכא שאני כיון דמעיקרא אמר בהדיא אלא לפלוני כו' י"ל דה"ה נמי אם אמר הא"מ לכ"א על מנת שלא תנשאי לפלוני אכתי לא נתבטלו דבריו הראשונים (והא דלא ביאר זאת הר"ן בהדיא משום דלדידיה בלא"ה אינו יכול לגרש לכתחילה בעל מנת שלא תנשא לפ' דהא הוא ז"ל מאותן הסוברים דגם בע"מ ספיקא הוי כמבואר בר"ן שם להלן) . ובאמת להרמב"ם (והמחבר) בלא"ה לא קשה קושיית הפ"י הנ"ל דהא הוא ז"ל סובר דאם אמר ע"מ שלא תנשא לפ' אין זה כריתות כמ"ש שם בהלכה י"ב והוא מפרש מאי דאמרינן בגמ' אבל בע"מ מודו לי' רבנן לא בע"מ דומיא דחוץ הוא דהיינו לעולם אלא דוקא בקבע זמן כמבואר בתשו' הרשב"א שהביא הב"י סימן קמ"ג וכ"נ דעת המחבר בסי' קמ"ג סכ"ב (שהביא דעת הרמב"ם בסתם ואח"כ כתב וי"א כו') א"כ לא שייך למיתני הך תקנתא שיחזור ויאמר לה הא"מ לכ"א על מנת שלא תנשא לפ' דאי בסתם דהיינו לעולם דומיא דחוץ הא אין זה כריתות ואי בקבע זמן אכתי אין זה כרצון המגרש שרוצה לאסרה על פלוני לעולם רק הוא תנאי אחר לגמרי ומאחר דלהרמב"ם והש"ע ל"ק קושיית הפ"י הנ"ל אין הכרח לדידהו לחילוקו של הפ"י הנ"ל ושפיר מסיים הרמב"ם והש"ע או בתנאי כשר. (וכן לד' הרמב"ן והר"ן הגם שחולקים על הרמב"ם וס"ל דלמאן דס"ל דבע"מ שלא תנשאי מודו לי' רבנן אפי' אמר לה ע"מ שלא תנשאי לו לעולם מגורשת מ"מ ל"ק קושיא הנ"ל דהא אינהו גופייהו ס"ל דאפילו בע"מ ספיקא הוי) אמנם להנך רבוותא החולקים על הרמב"ם וסברי דאף בעל מנת דומיא דחוץ דהיינו לעולם ה"ז גט ויכול לגרש כן לכתחלה וסברי נמי דמותרת לינשא מיד והוא דעת התו' והרשב"א והרא"ש והטור לדידהו בודאי דקשה קושיית הפ"י הנ"ל ומוכרחים אנו לתרץ כסברת הפ"י והוא כעין סברת הר"ן הנ"ל. ועיין בתוס' פ' הזורק (גיטין דף ע"ח) שכתבו וז"ל ר"י הי' מצריך לנותן גט לאשתו לו' הא גיטך וגם הא"מ לכ"א כדמשמע בהמגרש שהיו רגילין לומר ג"כ ודין עכ"ל ואינו מובן מהיכן משמע כך ועוד דא"כ הי' לר"י להצריך ג"כ לומר ודין. ובב"ח סי' קל"ו כתב לפרש דכוונתם כיון שהיו רגילים לכתוב ג"כ ודין לאביי אע"פ שא"צ לכותבו רק לשופרא דשטרא כ"ש הא"מ לכ"א דהוא גופו של גט דיש לאומרו ע"ש והוא דוחק גדול כמובן. ויותר נראה דתיבת ודין ט"ס הוא וצ"ל הכי או כן (וכ"מ בב"י סי' קל"ו בייעתקתו דברי התו' אלו) ור"ל שהיו רגילים לומר ג"כ הרי את מותרת לכל אדם והיינו ממה דאי' בר"פ המגרש ואמר לה הא"מ לכ"א אלא לפ' כו' כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזיר ויתננו לה ויאמר הא"מ לכל אדם. ובודאי דאין כוונת התו' להוכיח כן ממה דאי' בזימנא קמא הח"מ לכ"א דהא שם הי' צריך לומר כן כיון שרוצה לאסרה על פלוני שייך הלשון לומר שתהא מותרת לכל אדם חוץ מפלוני רק כוונתם ממה דאי' אח"כ ויחזור ויאמר לה הא"מ לכל אדם. וא"כ הרי מבואר מדבריהם דלא ס"ל סברת הר"ן הנ"ל. וצ"ע בכל זה:
ג סָעִיף א יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה. עיין בס' גט מקושר בסג"ר אות רכ"ד שכ' דנראה שצריכה לחזור ולהקנותו לו כיון דאמרי' בש"ס דף פ"ד ע"ב הואיל וקנאתו ליפסל בו מכהונה וא"כ משמע שקנתה הגט כבר וא"כ מה מהני שחוזר ונותנו לה כיון שכבר הוא שלה והגט צריך שיהי' של בעל כדלעיל סי' ק"כ ולכן צריכה לחזור ולהקנותו לו. ושוב הניח זה בצ"ע ע"ש.
ד סָעִיף א אבל אם אמר ע"מ. עיין בס' שעה"מ פ"ח מה"ג די"א שהביא תשובת הרשב"ץ ח"א סי' ד' שנשאל אם יכול לגרשה לאסרה בעל מנת על הרבה בני אדם (דאפשר הא דשרי בע"מ דוקא כשמתירה לכל העולם ואינו אוסרה אלא לאחד אבל לא להיפך (והשיב מסתברא לי שיכול לאסור דהא ר"א דשרי בחוץ בעי בגמ' מאי טעמא ואמרינן אמר קרא והיתה לאיש אחר אפילו לא התירה אלא לאיש אחד כו' ומדר"א בחוץ נשמע לרבנן בעל מנת מכ"ש דטפי עדיף ע"מ לרבנן מחוץ לר"א יעו"ש. והוא ז"ל כתב עליו שדבריו ז"ל הם דוקא באוסרה לכל העולם עד זמן פלוני וכמו שכתוב בלשון השאלה שם אם אם יכול לאוסרה על הרבה ב"א עד זמן ך' שנה או יותר דהשתא משום טעמא דאגידא בי' ליכא כל שנתן קצבה לדבר (כמ"ש לקמן סי' קמ"ג סעי' ט"ז וסעי' כ' וכ"א) אלא דמספקא לי' כיון דאסרה להרבה ב"א חשיב כמו שיור ובשיור אפי' לזמן קצוב לא הוי גט כמבואר מדברי הרשב"א בחי' פ' המגרש והריטב"א בפ"ק דקידושין (וכ"כ הב"ש בסי' קמ"ג ס"ק כ"ח) ואהא השיב הרב ז"ל דמדר"א בחוץ נשמע לרבנן בעל מנת כו' אבל באומר ע"מ שלא תנשאי לעולם אלא לפלוני ודאי דלכ"ע אינו גט מטעמא דכל ימיה אגידא בי' ואפילו לדעת הרמב"ן והרשב"א כו' ע"ש ויובא לקמן סי' קמ"ג סכ"ב ס"ק כ"ג:
ה סָעִיף א ויש מחמירין אפי' באומר ע"מ. ולפ"ז אין תקנה לתת גט בתנאי זהי ועיין בס' שעה"מ שם דין י"ב שהביא תשובת מוצל מאש סי' ס"ז שהמציא תקנה לתת הגט ע"י שליח הולכה ויעשה התנאי לשליח שיהי' שליח הולכה ע"מ שלא תנשא לפ' והגט הוא גט כריתות בלתי שום שיור רק שהשליח יודיע להאשה שאין שליחותו אלא ע"מ שלא תנשא לפ' ואם תנשא לפ' בטל שליחותו וא"כ אין כאן שיור בגט ואם תנשא לפ' הגט לא נתבטל ויכול לחזור וליתנו לה אלא שנתבטל השליחות יעו"ש. והוא ז"ל כתב עליו דיש לפקפק ע"ז מדברי התו' ביבמות דף י' ד"ה לעולם ועוד דלפי דבריו נראה דה"ה באומר ה"ז גיטך ע"מ שלא תשתי יין לעולם דקיי"ל דאין זה כריתות (לקמן סי' קמ"ג ס"כ) ה"נ דיש תקנה לתת הגט ע"י שליח ויעשה התנאי בשליחות ושפיר קרינן בי' דבר הכורת כיון דאין כאן תנאי בגט וע"ז קשה טובא מההיא דפ"ק דיומא די"ג בהא דפריך ועוד כה"ג מי הוי גט והאמר רבא כו' ולא משני דמגרש לה ע"י שליח א"ו דאפי' ע"י שליח אין תקנה ועוד יש לפקפק בתקנה זו דאפ"ל בזה כל מידי דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח וצ"ע עכ"ד ע"ש ועמ"ש לקמן סי' קמ"ז ס"א ס"ק א'.
ו סָעִיף ב ה"ז גט כשר. עיין בתוס' רע"ק ז"ל בגליון המשניות פ"ט דגיטין אות צ"ב מ"ש בזה:
ז סָעִיף ב וה"ה אם שייר קטן. עיין בתו' רע"ק שם אות צ"ח בענין אם אמר סתם חוץ מקטנים ע"ש:
ח סָעִיף ד לראובן ושמעון. עב"ש סק"ו מ"ש בענין את"ל אי הוי פשיטות. וע' בזה בס' שעה"מ פ"ד מהל' אישית דין י' באריכות. ועיין בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל ס"ס קמ"ה מ"ש בזה:
ט סָעִיף ה ה"ז ספק מגורשת. עיין בס' שעה"מ פ"ח מהל' גירישין דין ט' מ"ש בזה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.