א זָרַק לָהּ הַגֵּט בַּחֲצֵרָהּ, בֵּין שֶׁהוּא קָנוּי לָהּ אוֹ שָׁאוּל אוֹ מֻשְׂכָּר, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בַּחֲצֵרָהּ וְהוּא מִשְׁתַּמֵּר לְדַעְתָּהּ, אֲבָל אִם אֵינָהּ עוֹמֶדֶת שָׁם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִשְׁתַּמֵּר לְדַעְתָּהּ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:
ב אִם נָתַן בַּחֲצֵרָהּ, וְאַחַר כָּךְ בָּא שָׁם וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ, יֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהַגֵּט עֲדַיִן שָׁם אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, עַד שֶׁתִּטְּלֶנּוּ מִשָּׁם אוֹ עַד שֶׁיִּטְּלֶנּוּ מִשָּׁם וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ לְהִתְגָּרֵשׁ בּוֹ, דְּבָעֵינָן שֶׁתְּהֵא סְמוּכָה לֶחָצֵר בִּשְׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְתוֹכוֹ וּבְשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר לָהּ הֵא גִּטֵּךְ. וְכֵן בְּגִטָּהּ וַחֲצֵרָהּ בָּאִים כְּאֶחָד, בָּעֵינָן שֶׁעוֹמֶדֶת בְּצַד הֶחָצֵר בִּשְׁעַת נְתִינָה; וְיֵשׁ חוֹלְקִין:
ג נְתָנוֹ בַּחֲצֵרָהּ, שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ, וְאֵינָהּ עוֹמֶדֶת בְּצַד חֲצֵרָהּ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
ד הָיְתָה עוֹמֶדֶת עַל גַּגָּהּ, וּזְרָקוֹ לָהּ לְרֹאשׁ הַגַּג, אִם יֵשׁ לוֹ מַעֲקֶה כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לָאֲוִיר תּוֹךְ מְחִיצוֹת הַמַּעֲקֶה, אוֹ אֲפִלּוּ אֵין לוֹ מַעֲקֶה וְהִגִּיעַ לְתוֹךְ ג' טְפָחִים סָמוּךְ לְקַרְקָעִית הַגַּג, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת אֲפִלּוּ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁנָּח, וְהוּא שֶׁקָּדַם גֵּט לַדְּלֵקָה, שֶׁהֲרֵי הָיָה רָאוּי לָנוּחַ אִלְמָלֵא הָאֵשׁ שֶׁבָּא אַחַר שֶׁזְּרָקוֹ. אֲבָל אִם קָדַם הָאֵשׁ, לֹא, שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה רָאוּי לָנוּחַ בִּרְשׁוּתָהּ:
ה וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם נִמְחַק אוֹ נִשְׂרַף קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ, אֲפִלּוּ נִמְחַק אוֹ נִשְׂרַף אַחַר שֶׁהִגִּיעַ לָאֲוִיר מְחִיצוֹת אוֹ לְפָחוֹת מִג' טְפָחִים סָמוּךְ לַגַּג, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:
ו הָיָה הוּא בְּגַגּוֹ וְזָרַק לָהּ לַחֲצֵרָהּ, אִם מְחִיצוֹת הֶחָצֵר גְּבוֹהוֹת מֵהַגַּג בְּעִנְיָן שֶׁמִּיָּד כְּשֶׁזָּרַק הַגֵּט מֵאֲוִיר הַגַּג נִכְנַס לָאֲוִיר מְחִיצוֹת הֶחָצֵר, מְגֹרֶשֶׁת, אֲפִלּוּ נִמְחַק קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ לָאָרֶץ, וּכְגוֹן שֶׁנִּמְחַק לְאַחַר שֶׁהִתְחִיל לֵירֵד:
ז הָיָה לָהּ קָנֶה נָעוּץ בַּחֲצֵרָהּ, וְהִיא עוֹלָה לְמַעְלָה מִמְּחִיצוֹת הֶחָצֵר, וְזָרַק הַגֵּט עָלֶיהָ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּמֵּר שָׁם:
ח זְרָקוֹ לָהּ לִרְשׁוּתָהּ, וְעָבַר כָּל רְשׁוּתָהּ וְיָצָא חוּץ לִרְשׁוּתָהּ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בְּתוֹךְ שְׁלשָׁה טְפָחִים סָמוּךְ לַקַּרְקַע בְּתוֹךְ רְשׁוּתָהּ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הָיָה סוֹפוֹ לָנוּחַ בִּרְשׁוּתָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהִיא סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
ט ב' חֲצֵרוֹת זוֹ לְפָנִים מִזּוֹ, הַפְּנִימִית שֶׁלָּהּ וְהַחִיצוֹנָה שֶׁלּוֹ, וְכָתְלֵי הַחִיצוֹנָה גְּבוֹהוֹת עַל הַפְּנִימִית, כֵּיוָן שֶׁזָּרַק הַגֵּט לְתוֹךְ אֲוִיר הַחִיצוֹנָה, נִתְגָּרְשָׁה, שֶׁהַפְּנִימִית בְּכָתְלֵי הַחִיצוֹנָה מִשְׁתַּמֶּרֶת. מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּקֻפּוֹת. כֵּיצַד, שְׁתֵּי קֻפּוֹת זוֹ לִפְנִים מִזּוֹ, פְּנִימִית שֶׁלָּהּ וְהַחִיצוֹנָה שֶׁלּוֹ, וְזָרַק לָה בְּתוֹכָם גִּטָּהּ, אֲפִלּוּ הִגִּיעַ לַאֲוִיר הַפְּנִימִית, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיָּנוּחַ עַל צַד הַקֻּפָּה הַפְּנִימִית. בַּמֶּה דְּבָרִים אוֹמְרִים, כְּשֶׁהָיְתָה מֻטָּה עַל צִדָּהּ וְאֵין לָהּ שׁוּלַיִם, אֲבָל אִם יֵשׁ לָהּ שׁוּלַיִם, אֲפִלּוּ נָח בְּקַרְקָעִיתָהּ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁכְּלִי הָאִשָּׁה בִּרְשׁוּת הַבַּעַל אֵינוֹ קוֹנֶה לָהּ גֵּט אֶלָּא אִם כֵּן אֵינוֹ מַקְפִּיד עַל מְקוֹמוֹ:
י הָיְתָה בַּחֲצֵרוֹ, וּזְרָקוֹ לָהּ שָׁם, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אֲפִלּוּ הִיא יוֹשֶׁבֶת בַּמִּטָּה וְנָפַל הַגֵּט בַּמִּטָּה, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ אוֹ לְחֵיקָהּ אוֹ לִכְלִי מֵהַכֵּלִים שֶּׁאֵין הַבַּעַל מַקְפִּיד עַל מְקוֹמוֹ. וְכֵן אִם הִגִּיעַ לַמִּטָּה שֶׁלָּהּ שֶׁהִיא יוֹשֶׁבֶת עָלֶיהָ, וְהָיְתָה גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁהֲרֵי חָלְקָה רְשׁוּת לְעַצְמָהּ וְאֵין הַבַּעַל מַקְפִּיד עַל מְקוֹם כַּרְעֵי הַמִּטָּה. וְאִם לֹא הָיְתָה גָּבוֹהַּ י' טְפָחִים, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
יא הִשְׁאִיל לָהּ הַבַּעַל מָקוֹם בַּחֲצֵרוֹ וְלֹא יִיחֵד לָהּ, וְנָפַל עַל גַּבֵּי קוֹרָה אוֹ עַל גַּבֵּי סֶלָע, אִם הַמָּקוֹם שֶׁנָּפַל עָלָיו אֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת וְאֵין גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְאֵין לוֹ שֵׁם לְוַי, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם יֵשׁ שָׁם אֶחָד מִג' דְּבָרִים אֵלּוּ, חָלַק רְשׁוּת לְעַצְמוֹ, וּמָקוֹם אֶחָד הִשְׁאִיל לָהּ וְלֹא שְׁנֵי מְקוֹמוֹת, וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁאַף עַל פִּי שֶּׁאֵין שָׁם שׁוּם אֶחָד מִג' דְּבָרִים אֵלּוּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, עַד שֶׁיִּהְיֶה בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹתֶיהָ:
יב הִשְׁאִיל לָהּ גַּגּוֹ, וְנָפַל הַגֵּט עַל גַּג שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶצְלוֹ, מְגֹרֶשֶׁת, כֵּיוָן שֶּׁאֵין דִּיּוּרִים קְבוּעִים בַּגַּג אֵינוֹ מַקְפִּיד עָלָיו. וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁאֲפִלּוּ נָפַל הַגֵּט עַל גַּג שֶׁל כָּל אָדָם, וְהִיא יְכוֹלָה לִפְשֹׁט יָדָהּ וְלִטְּלוֹ מִשָּׁם, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:
יג זְרָקוֹ לָהּ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, אוֹ בִּרְשׁוּת שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם, קָרוֹב לוֹ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. הָיָה הַגֵּט מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, וּמִמֶּחֱצָה לְמֶחֱצָה עַד שֶׁיִּהְיֶה קָרוֹב לָהּ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. הָיָה קָרוֹב לָהּ כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּחַ וְתִטְּלֶנּוּ, הֲרֵי זֶה פָּסוּל, עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ, וְאַחַר כָּךְ תִּנָּשֵׂא בּוֹ לְכַתְּחִלָּה. כֵּיצַד הוּא קָרוֹב לוֹ, הָיָה הוּא יָכוֹל לְשָׁמְרוֹ וְהִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לְשָׁמְרוֹ, זֶה הוּא קָרוֹב לוֹ. שְׁנֵיהֶם יְכוֹלִים לְשָׁמְרוֹ, אוֹ שְׁנֵיהֶם אֵינָם יְכוֹלִים לְשָׁמְרוֹ, זֶהוּ מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה:
יד בָּא הוּא תְּחִלָּה וְעָמַד, וְאַחַר כָּךְ עָמְדָה הִיא כְּנֶגְדּוֹ, וּזְרָקוֹ לָהּ, אִם הָיָה הַגֵּט בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, אַף עַל פִּי שֶׁאִם תָּשׁוּחַ תִּטְּלֶנּוּ. עָמְדָה הִיא תְחִלָה, וּבָא הוּא וְעָמַד כְּנֶגְדָּהּ וּזְרָקוֹ לָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, הוֹאִיל וְהִיא לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ, הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל, עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ. הַגָּה: אֲבָל אִם זָרַק לָהּ לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ, וְאֵין הַבַּעַל נִכְנַס לְתוֹכוֹ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְכָל זֶה מִדִּינָא, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אֵין לְגָרֵשׁ, אֲפִלּוּ לִתֵּן הַגֵּט לְתוֹךְ חֲצֵרָהּ אוֹ לְתוֹךְ מַלְבּוּשֶׁיהָ, אֶלָּא לְתוֹךְ יָדָהּ מַמָּשׁ, וְיָדָהּ תְּהֵא פְּתוּחָה מִתְּחִלַּת הַנְּתִינָה עַד סוֹפָהּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַזּוֹרֵק וּסְמַ"ק וְכָל בּוֹ), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קל"ח. וַאֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד אֵין לְהַתִּירָהּ לְעָלְמָא עַד שֶׁבָּא הַגֵּט לְיָדָהּ מַמָּשׁ. וְנָהֲגוּ עוֹד שֶׁלְּאַחַר שֶׁנָּתַן לָהּ הַגֵּט תִּסְגֹּר יָדֶיהָ וְתַכְנִיסֶנּוּ תַּחַת בְּגָדֶיהֶ. וְתִזָּהֵר שֶׁלֹּא יְסַיֵּע לָהּ שׁוּם אָדָם בְּקַבָּלָתוֹ, גַּם לֹא יְהֵא שׁוּם דָּבָר, כְּגוֹן טַבַּעַת, בְּיָדָהּ, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, בִּשְׁעַת קַבָּלָתוֹ (הַכֹּל בְּסֵדֶר הַגֵּט):
טו הָיָה יָדָהּ קָטַפְרֵס (פי', שֶׁהֶעֱמִידָה יָדָהּ מְשֻׁפַּעַת, וְלֹא זְקוּפָה כִּמְחִצָה וְלֹא פְּשׁוּטָה לְקַבֵּל), וְזָרַק הַגֵּט עַל יָדָהּ וְנָפַל לָאָרֶץ, אִם נָפַל לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלָּהּ וְנָח, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם לֹא נָח בְּתוֹכָן, אֶלָּא נִתְגַּלְגֵּל מִיָּד מִתּוֹכָהּ לְחוּצָה לָהֶן, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. נָפַל לְתוֹךְ הַיָּם אוֹ לְתוֹךְ הָאֵשׁ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת; וְהוּא שֶׁתְּהֵא עַל גַּבֵּי הַמַּיִם אוֹ סָמוּךְ לָאֵשׁ, שֶׁמִּתְּחִלַּת נְפִילָתוֹ, לְאִבּוּד הָיָה עוֹמֵד. הַגָּה: וְכָל זֶה שֶׁאֵינָהּ עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּתָהּ, אֲבָל אִם עוֹמֶדֶת בִּרְשׁוּתָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁנָּפַל מִיָּדָהּ וְנִתְגַּלְגֵּל חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת, מְגֹרֶשֶׁת, דְּהָא לֹא נִתְגַּלְגֵּל רַק לִרְשׁוּתָהּ. מִיהוּ, לְדִידָן דְּאֵין מְגָרְשִׁין עַל יְדֵי רְשׁוּתָהּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, אִם נָפַל הַגֵּט מִיָּדָהּ צָרִיךְ לְגָרְשָׁה שֵׁנִית. וְעַל כֵּן תַּגְבִּיהַּ הָאִשָּׁה יָדֶיהָ בְּשָׁעָה שֶׁמְּקַבֶּלֶת גִּטָּהּ, שֶׁלֹּא יִפֹּל מִיָּדָהּ. גַּם יִהְיוּ יָדֶיהָ גְּבוֹהוֹת מִן הָאָרֶץ ג' טְפָחִים (ג"ז בְּסֵדֶר גִּטִּין):
טז נָתַן בְּיַד עַבְדָּהּ, וְהוּא נֵעוֹר, וְהִיא מְשַׁמַּרְתּוֹ, אִם הָיָה כָּפוּת הֲרֵי זֶה גֵּט, וּכְאִלּוּ הִגִּיעַ לַחֲצֵרָהּ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בְּצִדָּהּ. וְאִם אֵינוֹ כָּפוּת, אֵינוֹ גֵּט. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּתַרְתֵּי בָּעֵינָן: כָּפוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא חָצֵר מְהַלֶּכֶת; וְיָשֵׁן, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מִשְׁתַּמֵּר לְדַעְתָּהּ:
יז נְתָנוֹ בְּיַד הָעֶבֶד, וְהוּא יָשֵׁן וְהִיא מְשַׁמַּרְתּוֹ, הֲרֵי זֶה פָּסוּל. וְאִם הָיָה כָּפוּת, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת:
יח כָּתַב הַגֵּט וּנְתָנוֹ בְּיַד עַבְדּוֹ, וְכָתַב לָהּ שְׁטַר מַתָּנָה עָלָיו, כֵּיוָן שֶׁזָּכְתָה בָּעֶבֶד זָכְתָה בַּגֵּט וְנִתְגָּרְשָׁה, אִם הָיָה כָּפוּת. וְאִם אֵינוֹ כָּפוּת, וְנֵעוֹר, קָנְתָה הָעֶבֶד, וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ. וְכֵן אִם נָתַן הַגֵּט בַּחֲצֵרוֹ וּמָכַר לָהּ הֶחָצֵר, אוֹ נְתָנוֹ לָהּ, כֵּיוָן שֶׁקָּנְתָה הֶחָצֵר בִּשְׁטָר אוֹ בְּכֶסֶף אוֹ בַּחֲזָקָה, נִתְגָּרְשָׁה. אֲבָל אִם נְתָנוֹ בַּחֲצֵרוֹ שֶׁל אָדָם אַחֵר, וְהָאַחֵר נָתַן לָהּ הֶחָצֵר, אוֹ שֶׁקְּנָאַתוּ מִמֶּנּוּ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת:
א סָעִיף א הגט בחצרה פי' חצר של נכסי מלוג ואע"ג מה שקנתה אשה קנה בעלה נמצא דלא הוה חצרה מ"מ גיטה וידה באין כא' דבאותו פעם שמגרשה אין לו זכות עוד בנכסי מלוג שלה וע"כ קנתה מכח חצרה:
ב סָעִיף א בחצרה והוא משתמר לדעתה צריך להבין הך לדעתה מה פירושו בגמ' פ' הזורק איתא אמר עולא והוא שעומדת בצד ביתה ובצד חצרה רב אושעיא אמר אפילו היא בטבריא וחצרה בציפורי מגורשת ופרכינן ותנן והיא בתוך ביתה ובתוך חצרה ה"ק והוה כמו שהיה בתוך חצרה דכיון דחצר משתמרת לדעתה היא מתגרשת ופרש"י כאלו היא בתוך ביתה וחצרה ומאי היא דבעי' דתיהוי חצר המשתמרת לדעתה כלומר על פיה וצוי' לאפוקי הא דאמרי' לקמן נתן גט ביד עבדה נעור אינה מגורשת דה"ל חצר המשתמר שלא מדעתה שהוא משמר עצמה מדעתו עכ"ל ופשוט דעולא ס"ל ג"כ דבעי' משתמר לדעתה אלא דס"ל דבעי' ג"כ שתהא סמוכה היא עצמה דיליף לה מידה דהיינו סמוכה והלכה כעולא דבעי' תרווייהו וא"כ פי' משתמר לדעתה היינו שאין לשום אחר השלטה וכח באותה חצר כ"א היא לבדה אבל אין הפי' שהיא מדעתה תהי' שומרת שם דהא לרב אושעיא היא בעיר אחרת ואפ"ה קרי לה משתמר' לדעתה אלא ודאי דלענין כח וזכות קאמר שאין לא' חלק שם ואם יש לאחר חלק שם הוה כמו עבדו נעור דנקט רש"י כיון שהוא יש לו כח על עצמו וכן מתפרשים דברי הטור דהיינו נמי כמו שהעתיק סעיף זה כאן שהיא עומדת בחצרה והיא משתמר לדעתה אבל אם אינה עומדת שם כו' התחיל בתרתי וסיים בחדא דהיינו (דהיה לו) לו' או אם אינה משתמרת לדעתה והיא עומדת שם דאינו גט אלא דא"צ להזכיר זה כיון דנקט לשון חצרה ממילא בכלל זה שאין לאחר זכות בחצרה ותחלה לא נקטי' אלא לפרושי מה דאמר שעומדת בחצרה דהמשמעות הוא שאין לזרים חלק עמה בחצר ההוא כתבתי כל זה לפי שפי' ב"י דברי הטור בלשון זה דחצר המשמרת לדעתה לאפוקי אם הוא חצר גדול שכשהיא עומדת במזרחו אין מערבו משתמר לדעתה וזרק לה במערבו דאינו גט ובדרישה הביא דברי ב"י וכתב שמוכרח בדברי הטור שיש כאן ב' פירושים על משתמר לדעתה הא' כפרש"י שזכרתי ופירוש ב"י דאי פרש"י לחוד למה לו לטור לכתוב והוא משתמר כו' והא היא עצמה עומדת שם עכ"ל ובמחילה מכבוד הרבנים הגדולים האלו שלא עיינו כראוי שהם מפרשים לדעתה דהיינו שהיא תשמור בעצמה שם ודבר זה בטל דהא לשון זה עצמו איתא בגמרא לרב אושעיא ואיהו ס"ל אפילו היא בעיר אחרת מועיל כל שהחצר משתמר לדעתה אלא הדברים ברורים כמו שזכרנו ולא משגחינן בחצר גדול או קטן אלא כל החצרות שוות דאם אין כח לשום אדם באותו חצר מהני לרב אושעיא אפילו היא בעיר אחרת ולעולא דקי"ל כוותיה צריך שתהא עומדת גם כן שם ואז הוה גט גמור אפילו אם החצר גדול מאוד והגט מונח בקצה השני ולא דקו הני רבנן בהא מלתא:
ג סָעִיף ב ואחר כך בא שם כצ"ל:
ד סָעִיף ב עד שתטלנו משם א"ל דהוה כאומר טלי גיטיך מע"ג קרקע כיון דמה שהיה מונח בחצרה כבר ה"ל כמונח ברה"ר וא"כ צריך דוקא שיחזור ויטול ויתננו לה דמריה דהאי דינא הוא הרמ"ה דס"ל דכיון שלא עמדה בחצרה לא הוי אפי' ריח גט ומותר' לכהן. (דברי המגיה. נראה פירו' דה"ק דא"ל שלא יועיל מה שהיא נוטלת בעצמה רק צריך דוקא שיטול הוא ויתננה לה כמו בטלי מע"ג קרקע לזה אמר דזה אינו דרמ"ה ס"ל דוקא בלא עמדה בחצרה לא הוי גט ומותרת לכהן אבל בעמדה ודאי הוי גט א"כ לא דמי כלל לאומר טלי מע"ג קרקע דלא מהני אפי' עמדה לכן בלא עמדה בחצרה ובאה אח"כ א"צ שיטול ויחזור ויתננו לה כיון דלא הוי אפי' ריח הגט ולא קנתה כלל וכמו שמחלק ר"ס קל"ז לכן מהני מה שתטלנו היא והוא אומר ה"ז גיטין דזה הוא במקום נתינה כמ"ש הט"ז סימן קל"ח סעיף ג' ועיין ב"ח עכד"ה) וא"כ לפמ"ש הש"ע בסעיף ג' דבאינה עומדת שם הוה ספק מגורש' וא"כ אסורה בודאי לכהונה ומהני הנתינה לחצרה וצריך לחזור וליטלו וליתנה כמ"ש ר"ס קל"ז החילוק בזה ואיכא למידק על הרמ"ה דכ' או עד שיטלנו משם וכו' כמו שהעתיק כאן מהו הברירה שנותן כאן דכיון דסגי בנטילתה לחוד למה לו לכתוב אח"כ או עד שיטלנו כו' ונ"ל דמ"ש בסיפא להתגרש בו קאי גם על חלוקה ראשונה שאמר שתטלנו משם ולא מבעיא קאמר דלא מבעיא באם היא נוטלת מעצמה ודאי צ"ל בפי' להתגרש בו דהיינו שיאמר ה"ז גיטיך אלא אפי' אם הוא נוטל ונותן לה צריך ג"כ שיאמר כן:
ה סָעִיף ב בצד החצר בשעת נתינה זה ג"כ דברי הרמ"ה בטור וסיים שם וה"ה בחצר דידה דהוי סמוכה לה בעידן דלימא לה ה"ז גיטך ואי לא סמיכה לה מתחלה ועד סוף מספקא לן ולחומרא עבדינן בה עכ"ל ולשון זה א"א להולמו דכוונת הרמ"ה במ"ש תחלה בחצרה דבעי' שתהא עומדת שם בשעת הנתינה ולבסוף בשע' הקנא' החצר ומסיק דה"ה בחצר דידיה בעי' תרווייהו דהיינו בשעת הנתינה ובשעת אמירת ה"ז גיטך אלא דסוף הל' א"א ליישבו במ"ש ואי לא סמיכה לה מתחלה ועד סוף דמשמע דבאמת צריכה להיות שם מתחלה ועד סוף דהיינו אפי' באמצעו כבר מבואר בהדיא שאינו כן וב"י כ' בזה וז"ל לאו דוקא דבתחלה וסוף סגי אע"ג דלא היתה באמצע עכ"ל ואין לזה פי' דמאי לאו דוקא דקאמר דהל' של רמ"ה משמע שנתכוין דוקא לזה דאל"כ למה נתכוין בל' זה ובדרישה מגי' ומחק הוי"ו של ועד צ"ל מתחלה עד סוף ר"ל אם לא סמכה מתחלה אלא עד סוף וזה א"א לפרש כן דהא כתב הרמ"ה ברישא דאם לא היתה בשע' הנתינ' אלא בסוף דהיינו שאמר ה"ז גיטך אינה מגורש' דמשמע לגמרי וכאן אמר דמספקא ליה ולחומרא ותו דאם היה כאן ספק גט בודאי היה צריך לחזור וליטלו ולא סגי במה שתטלנו וכמו שזכרנו בסמוך וא"א ליישב דברי הרמ"ה אלא בדרך זה דברישא אמר שאם היה בסוף ולא בתחלה אינה מגורשת וכאן אמר דאם לא היתה מתחלה ועד סוף אלא בתחלה לחוד דהיינו בשעת הנתינה ואח"כ בשעת אמירה ה"ז גיטך לא היתה שם בזה מסתפק ולזה יש לכוין דברי ב"י דלאו דוקא אמר ועד סוף משמע דלכתחלה צריך תחלה ואמצע וסוף וז"א דא"צ אמצע כלל:
ו סָעִיף ג ה"ז ספק מגורשת זה דעת רשב"א וטעמו דשמא ניחא לה בגט וה"ל זכות בזה וזכין לאדם שלא בפניו אבל הרמ"ה ע"כ לא ס"ל כן דהא כתב שאם לא היתה בשע' נתינה אינה מגורשת בודאי ממילא אם לא היתה שם כלל וא"כ תימא על הש"ע כיון שהביא בסעיף הקודם לזה דעת הרמ"ה וכאן הביא דברי רשב"א והם סותרים זה את זה:
ז סָעִיף ד אם יש לה מעקה פרש"י דאל"כ אינו גט באויר הגג דלא מינטר אויר הגג דאתי רוח ושדי' ממילא אם לא בא רוח אלא שנמחק שם אינו גט דאין כאן אויר שסופו לנוח ע"כ צריך מעקה ותוך אויר היה גט או אפי' בלא מעקה כל שהוא באויר סמוך לגג תוך ג"ט ואין ע"ז שם אויר אלא כמונח על הגג ממש:
ח סָעִיף ה ויש מי שאומר כו' הוא דעת הרמב"ם דס"ל דכאן שהוא למעלה והוא זורק הגט שלא כדרך הטבע של זריקה שהיה דרך ירידה ע"כ אין האויר ולא סמוך לגג ג"ט מהני אלא אם אח"כ מגיע לה ואם קדשה אחר קודם שמגיע לידה לאו כלום הוא וע"כ אם נשרף אפי' תוך ג"ט לא מהני כיון שאין מגיע לידת בסוף ובש"ע צ"ל קודם שיגיע לה וכו':
ט סָעִיף ו גבוהות מהגג דאל"כ לא הוי גט תיכף כשיצא מרשות הגג דאפשר שהרוח ישליכנו חוץ למחיצות ומקרי אין סופו לנוח ע"כ צריך מחיצות החצר עודפות שתיכף שיוצא מרשות הגג נכנס לאויר המחיצות של חצרה לאחר שהתחיל לירד דכשזרקו מידו כדי להעבירו את המעקה צריך לזרקו כלפי מעלה אם נמחק בעודו דרך עליה אפילו יצא מתחת הגג ונכנס לאויר מחיצו' החצר לא הוי גט אא"כ הוא דרך ירידה לאחר שהתחיל לירד כ"כ הטור וכן פרש"י וקשה אמאי לא כ' חילוק זה גם ברישא דהיא למעלה בגג והוא למטה בחצר דאינו גט עד שיתחיל לירד תוך אויר הגג אבל לא כל זמן שהיא דרך עליה אפי הוא תוך אויר הגג דאין הפרש ביניהם אפי' כחוט השערה לכאורה ונ"ל דבזה יש הפרש ביניהם דמחיצות המעקה ודאי שייכא לגג ממילא בסיפא דוקא שצריך לזרוק הגט בכח גדול שלא יפול על מחיצות המעקה עצמה אלא שיהיה למעלה מן המחיצה הרבה ע"כ אין עליה זו חשובה נתינה משא"כ ברישא שהוא למעלה א"צ להזהר שלא יפול על מחיצות המעקה דאע"ג שיפול שם הוה גט דמחיצות המעקה הוא ג"כ רשותה ע"כ א"צ לעליה גדולה על המעקה וכיון שאין עליה הכרחיו' בכלל ירידה נחשבת והוה כאלו עומד בחצרה וזורק הגט למעלה כדי שיפול למטה דודאי גם עליה זו מהני לקנין דהכל דרך נתינ' שלו אלא שבחנם הוא עושה עליה כנלע"ד דלכוונה זו כתבו רש"י וטור בסיפא כדי להעבירו את המעקה דלכאורה יתור לשון הוא דהא גם ברישא בהיא למעלה זורק כלפי מעלה שיפול לגגה דרך המעקה ולפי מ"ש ניחא:
י סָעִיף ח אע"פ שהגיע לתוך ג"ט כו' הטעם בטור כיון שלא היה סופו לנוח ברשותה ודין זה באויר שאין סופו לנוח אי הוה כמונח הוא בעיא בפ"ק דב"מ ולא אפשיטא וכתב הרב המגיד בפ"ה דהרמב"ן ורשב"א ס"ל דהוה ספיקא בממון ונראה לדבריהם דבגט הוה ספק מגורשת ורבינו הרמב"ם כתב כאן שאינה מגורשת ואפשר שהוא סובר דלגבי גט בודאי אויר שאינו סופו לנוח לאו כמונח דמי ממ"ש בגמרא גבי נמחק אבל דרך עליה לא דמעיקרא לאו למונח קאי וה"נ אגלאי מלתא דמעיקרא לאו למונח קאי הלכך לא הוי גט עכ"ל משמע מלשונו דגבי גט הוי כן ולגבי ממון נשאר בעיא דלא אפשיטא והוה ספק וכן משמעות דברי טור דכאן כתב אינה מגורשת משמע לשון זה דלא הוי ספק כלל ואי קבלה קידושין מאחר א"צ ממנו גט ובח"מ סי' רמ"ג כ' הטור דהוה בעיא דלא אפשיטא וזכה המוחזק ותימא דכיון דגכי גט חזינן דלא הוי כמונח אמאי לא פשטינן הבעיא בפ"ק דב"מ לענין ממון דמנ"ל לחלק ביניהם ובזה ניחא פרש"י בהזורק דף ע"ט במה דפרכינן והא לא מינטר ואנן בעי' אויר שסופו לנוח וקשה על זה דמאי דפריך הא האי מלתא הוה בעיא בפ"ק דב"מ אי בעי' כן או לא ולפי מ"ש ניחא והכי פריך תפשוט מכאן דלא בעי' אויר שסופו לנוח דמאי שנא גט מממון ותו דראוי לנו להחמיר בגט יותר מבממון ואמאי לא הוה ספיקא גם לענין גט והנלע"ד ליישב דברי הטור על נכון דאיתא בגמרא פרק הזורק במשנה נשרף הוי גט אר"נ אמר רבה בר אבוה ל"ש אלא שקדם גט לדליקה אבל קדמה דליקה לגט לא מ"ט מעיקרא לשריפה אזיל וה"נ אם זרק הגט בפתח זה ויצא בפתח אחר לא הוה גט כלל כיון דבזריקה זו שזרק בכח אנו רואין שהכרח הוא שיצא הגט בפתח אחר כמו שנעשה באמת וכל שהגט יוצא בפתח אחר אין עליו שם גט כלל א"כ ה"ל כאלו מתחלה השליכה לשרפת אש דמה לי אש ואויר ומה לי יוצא מרשותה בודאי באויר הלכך אין כאן אפי' ספק גט אבל גבי ממון דאותו הנותן הממון וזרקו בפתח זה ויוצא באחרת אין שם כמשליך לשריפה דהא כוונתו ליתן לו הממון הזה בכל הדרכים ואם לא יזכהו באויר דהיינו שיצא בפתח אחר מ"מ אפשר להמקבל מתנ' ליקח אותה גם משם אם יגבהנו אלא שאפשר להנותן לחזור בו מ"מ המקבל מתנה ראוי בכל גווני ולא הוה כמשליכו לשריפה מ"ה שפיר מבעיא לן שם אם קנה באויר שאין סופו לנוח או לא משא"כ גבי גט אין כאן ספק כלל דהוה כמשליכו לשריפה כל שיוצא מפתח אחר ולא מהני שם הגבהתה דה"ל טלי גיטך מע"ג קרקע מ"ה כ' הטור שפיר כאן כיון דלא היה סופו לנוח ברשותה פי' דהוה כמו משליכו לשריפה ואינו גט כלל ודברים אלו נראים נכונים וברורים הגם שנתקשו בו אחרים כתבנו הנכון בעזר חונן דעה ליצורים:
יא סָעִיף ט משא"כ בקופות לפי שאינן קביעות ויכול לחלק הפנימיות מהחיצונ':
יב סָעִיף ט שכלי האשה ברשות הבעל אינה קונה לה ואע"ג דכליו של לוקח ברשות מוכר הוא בעיא דלא אפשיטא בפ' הספינה סוגיא דהכא מוכח דלא קנה כ"כ הר"ן והב"י כתב ע"ז מ"מ כיון דלא איפשטא בהדיא משום הוכחה בעלמא לא נפקא מידי ספק ומ"ה כתב כאן בש"ע בסעיף שאח"ז דאם לא היתה גבוה י"ט ה"ז ספק מגורשת וא"כ תימא עליו למה כ' כן בל' אינה מגורשת היה לו לומר ספק מגורש':
יג סָעִיף י ה"ז ספק מגורשת הטעם דכיון שאינו גובה י"ט לא היה ע"ז שם רשות בפני עצמו אלא שם כלי וה"ל כליו של לוקח ברשות מוכר והוא בעיא דלא אפשיטא אם קונה אי לא:
יד סָעִיף יב על גג של אדם הטעם בטור שאין בני אדם מקפידים על מקום זה וע' מ"ש בסעיף י':
טו סָעִיף יד או לתוך מלבושה כ"כ ב"י בשם המרדכי וז"ל והטעם פי' רבינו יחיאל לפי שלפעמים מלבושי' שאולים ואולי הבעלים מקפידין על כך וא"כ לא הוה גיטא כיון דלא להכי אושלינהו וכו' עכ"ל וקשה ע"ז דהא בסעיף י"ב כתב אפי' בגג של כל אדם הוי גט וא"כ כ"ש כאן דיש כאן לכל הפחות ודאי שאלה ואמאי נימא שהבעלי' מקפידי' וצ"ל דרבינו יחיאל ס"ל כדעה קמייתא דסעיף י"ב:
טז סָעִיף טו קטפרס פי' ראשי אצבעותיה משופין כלפי קרקע שלא פשטה ידיה זקופה בדרך פושטי יד:
יז סָעִיף טו שאינה עומדת ברשותה פי' אלא בסימטא דאלו ברה"ר הא קי"ל דד' אמות אין קונות ברה"ר:
יח סָעִיף טו אבל אם עומדת ברשותה זה מדברי הר"ן שמביא ב"י וז"ל דהא לא איפשטא לן אויר דד"א אי קני או לא היינו במקום שאינה רשותה דכיון דד"א תקינו רבנן כי היכי דלא ליתא לאנצויי אפשר דארעא תיקון אויר אלא תיקון אבל ברשות הקנויה לאדם פשיטא שיש לו אויר דהא שלו הוא מתהום ארעא עד רום רקיעא עכ"ל וקשה ע"ז מהא דאמרי' בסעיף ט' כיון שזרק הגט לתוך אויר החיצונה כו' משמע אבל למעלה מאויר החיצונה לא הוה גט ולא אמרינן ששלו הוא מתהום ארעא עד רום רקיע ונראה לתרץ לכאורה דהתם אין מחיצת החיצונה של הפנימי' אלא שמחיצת החיצונה משועבדת לשמירה להפנימי' וזה לא מהני אלא בשיעור המחיצות ולא למעלה מהם דשם אין שייך שמירח להפנימיות כיון שאין שם בחיצונה רק אויר אבל כאן שהרשות שלה הוא ודאי מהני רום רקיע אלא דקשה ממ"ש בסעיף ו' דאם היה בגגו כו' בענין שמיד שזרק הגט מאויר הגג נכנס לאויר המחיצות כו' ש"מ שלמעלה מן המחיצות לא קנה באויר ע"כ צ"ל דמ"ש הר"ן כאן דכאן מהני הטעם דיש לו מתהום ארעא עד רקיעא היינו ג"כ כ"ז שעושה מחיצות גבוהות דכל שיש תוך אויר המחיצות הוא קנה ותו לא אלא דקשה לפ"ז פשיטא דאויר דד"א לא קנה כיון שאין שם מחיצות וצ"ע:
יט סָעִיף יז ה"ז פסול כו' זה דברי רמב"ם לגי' הטור דאינו גט אלא אם יש תרתי כפות וישן כמו שהעתיק הש"ע בסעיף הקודם ובכפות לחוד כתב דאינו גט ומשמע שאפי' לכהונה אינה פסולה דכן הוא הכלל בדברי רמב"ם במקומות שכתוב כהם אינו גט ובישן לחוד כ' שהוא פסול והיינו שמ"מ לכהונה פסולה וצ"ל טעמו דחצר המשתמר לדעתה ס"ל דהוה מן התורה דחצר מידה אתרבאי וידה הוא משתמרת לדעתה ומ"ה בכפות לחוד הוא יכול לשמור את עצמו (לא) הוה מדעתה ע"כ אינו גט כלל אבל בהא דחצר מהלכ' ראי' דפ"ק דשבת גופו נייחו ידו לא נייחו אלא מדרבנן לא קנה בחצר מהלכת ע"כ פסול עכ"פ לכהונה דמן התורה הוה גט כנ"ל דעת הרמב"ם:
א סָעִיף א בחצרה. דגיטה וחצירה באין כאחד. ודוקא חצר של נ"מ אז מיד בשעת הגט החצר שלה הוא. אבל חצר נצ"ב מחוסר גוביינא הוא אע"ג שהוא קרקע:
ב סָעִיף א לדעתה. פי' הב"י אפי' כשעומדת שם בעינן שתהא משתמר לדעתה לאפוקי אם הוא חצר גדול ועומדת בצד האחד אז מצד השני אינו משתמר לדעתה. ואם דחה הרוח הגט לחצרה והיא עומדת אצל החצר לא הוי נתינה אפי' אם אמר לה הא גיטך עד שיטול הגט ויתן לה ויאמר ה"ז גיטך. ואם היא עומדת אצל החצר וזרק גט לחצרה שלא מדעתה ואמר לעדים ראו גט שאני נותן מסופק הרשב"א בזה. ואם נתן לחצרה בשעה שהיא ישנה עיין בסי' הקודם ס"ג. ואם לא עמדה אצל החצר ואמרה שיזרוק לחצירה לא מהני אע"ג דגלתה דעתה דניחא לה. דיש לחוש שמא חזרה. ואם אמרה זרוק לחצירי ותזכה לי נעשה החצר שליח קבלה שלה. ואם זרק לחצרה ואח"כ אמרה תזכה לי חצירי לדעת הרמ"ה שהביא בסעיף ב' לא מהני אפילו אם אמרה אח"כ תזכה לי חצרי והוא אומר הא לך גיטך. ולהרשב"א מהני. ולהר"ן לא מהני אא"כ יאמר לה ה"ז גיטך אחר אמירה שלה שאמרה תזכה לי חצרי והיינו כיש חולקין בסעיף ב' עיין ב"ש:
ג סָעִיף ד שנח. דוקא שהתחיל לירד לאויר מחיצות ונמחק או נשרף הוי גט. ולא כשהוא בדרך עליה אפי' אם הוא באויר מחיצות לבוש ב"ש:
ד סָעִיף ה נמחק וכו'. עיין ב"ש:
ה סָעִיף יד הגט וכו'. ובנפל על בגדיה הוי כנתן לידה אפי' אם לא נשאת מתירין ב"ש בשם הריב"ש:
א סָעִיף א או מושכר. ע' בח"מ סי' שי"ג ס"ג ומ"ש שם ועיין בס' בית מאיר כאן ובתשו' רבינו עקיבא איגר סי' קל"ג:
ב סָעִיף א עומדת בחצירה (ע' בתשו' זכרון יוסף סי' ב' דגיסו הגאון מו"ה ישעי' ברלין ז"ל הקשה לו למה השמיטו הרמב"ם וטור וש"ע מה דאיתמר במס' עירובין צ"ב ע"ב אשה בגדולה וגט בקטנה מתגרשת אשה בקטנה וגט בגדולה אינה מתגרשת והוא ז"ל השיב דלק"מ שלפי שני הפירושים שכתבו התו' שם בד"ה אשה בגדולה כו' אידחי האי דינא מהלכתא כו' ע"ש. וקצת צ"ע מ"ש שם דחנן קיי"ל דבסמוכה סגי וכמ"ש בש"ע ס"ב וס"ג מ"ש בריש הסימן בחצירה לאו דוקא הוא דלא בעינן בתוכו ממש וא"כ אפי' אשה בקטנה וגט בגדולה מתגרשת ואפי' אין הקטנה שלה כו' ע"ש ומדוע לא הזכיר דברי הרמ"א ז"ל בח"מ סי' ר' ס"א שכ' וי"א דבעינן דוקא בתוכו אבל חוצה לו לא. דלפ"ז משמע כ"ש הכא האי עומדת בחצירה דוקא הוא ומה דאיתא לקמן ס"ב וס"ג סמוכה לחצר כו' בצד החצר כו' ע"כ דהיינו מן הצד שבתוכו. וע' בס' בית מאיר מזה) עב"ש סק"א מ"ש דחצר אתרבי משום שליח ומשום יד לכן בגט דלא שייך שליח כי חוב הוא לה ואינה מגורשת אלא משום יד לכן צריכה עומדת אצל החצר ואז הוי כידה עכ"ל והוא מהש"ס ב"מ ריש דף י"ב דאסיק רב אשי הכי. ובחידושי רב גדול אחד (שהזכרתי בסי' קכ"ט ס"ק כ"ד) כ' בזה וז"ל לכאורה יש לדון גם בגט משכחת דלא הוי חוב כגון בזינתה דאבדה כל תנאי כתובה ובעמוד והוצא קאי ונ"מ בעין גם אחר הגט לא אבדה א"כ הגט זכות ולא חוב לה י"ל דיכולה להתגרש ע"י חצירה המשתמרת בלא עומדת בצידה עכ"ל ולע"ד צ"ע עיין בסי' שאח"ז
ג סָעִיף יד או לתוך מלבושיה. ע' באר הגולה אות ק' וע' בס' גט מקושר בסג"ר אות ר"כ מ"ש בזה:
ד סָעִיף טו גבוהות מן הארץ ג"ט. כתב בס' תו"ג הנה יש לעיין אי מועיל שאר קנינים בגט כגון משיכה או אג"ק או ק"ס כיון שקונין במטלטלין או דילמא דוקא ידה בעינן ונראה דשאר קנינים דלא נתרבו מידם כגון ק"ס או אג"ק אינו מועיל בגט כדמוכח בב"ב דף קנ"א ע"ב דאמר דגט לאו בר קנין היא וכן מוכח מרשב"א (והר"ן עב"ש סי' קל"ו סק"ז) בגיטין דף ע"ז שחולק על רש"י וכ' דלא נתגרשה ע"י אגב אמנם הגבהה או משיכה שלא בידה כגון שמוגבה מכוחה או שמשכה אותו עג"ק באופן דלא הוי טלי גיטך מעג"ק כגון שקירב לה הגט באופן המבואר בסימן קל"ח דמהני מטעם טלי גיטך מועיל בגט ובכלל ידה הוא דהא אמרינן בפ' הזהב כו' ועוד דאלת"ה א"כ הי' צריך שיהי' כל הגט טמון באויר ידה שלא יהא קצתו חוץ לידה דהא בחצירה כה"ג אם הגט מונח קצת חוץ לחצירה ודאי דאינה מגורשת ואי הגבהה לא קני ידה לא עדיפא מחצירה דמחד קרא נפקא א"ו דהגבהה בגט קונה וקונה הגט מטעם הגבהה כו' ומטעם זה נראה הא דבעינן כאן שיהא ידיה גבוהות מן הארץ ג"ט אף דמוכח בכתובות דף ל"א בתו' ד"ה רב אשי דידי' קונה אפי' למטה מג' א"ו הטעם משום דחיישי' שמא יהא הגט קצתו חוץ לידה ואז בעינן שיהא גבוהים ג"ט שתקנה הגט בהגבהה. אמנם נראה דדוקא כשמגרש ברצונה מהני קנין הגבהה ומשיכה אבל כשכופה אותה בע"כ לעשות משיכה אי הגבהה שלא בידה כגון שקשור בה הגט וכופין לילך שיהא הגט נמשך או שיהא הגט מוגבה מכוחה ואין הגט בידה י"ל ואינה מגורשת כמבואר בח"מ סי' ר' דהגבהה בלא כוונת קנין לא קנה וה"ה בכל הקנינים בעינן כוונה וכשהיא בע"כ אין כאן כוונת קנין משא"כ חצירה וידה דקונין שלא מדעת קנין. ומטעם זה נראה הא דמצריכין אותה ליתן הגט לתוך סרבלה (כמ"ש הרמ"א בסעי' הקודם וסדר מהר"ם אות רל"ה ועיין בהרא"ש פ' הזורק סי' ז' ודוק) משום גזירה דלפעמים נותן לה בע"כ. ולא הוי כטלי גיטך עעג"ק דהא הבעל קירב לה הגט. ולפ"ז צ"ע במה שמטעין לפעמים האשה ונותנין הגט לתוך החפץ והיא אוחזתו בראש החפץ ואין מקנה לה החפץ דזה לא נחשב רק כהגבהה בלא דעת קנין. אם לא שנותן לה גם החפץ במתנה דאז דמי לכתב גט ונתן בחצירו וכתב לה שטר מתנה עליו דקנאתו ומתגרשת בו כדלעיל סי' קל"ח כליו מטעם חצר הוא כמ"ש הש"מ בב"מ דף ט'. ובעינן ג"כ שיודיע להאשה בשעת מעשה ולא מהני מה שמודיע להעדים דבחצר מסופק הרשב"א הביאו הב"ש סימן קל"ח סק"א. וגם בעינן שלא חזרה בה תכ"ד לקנייתה שאם זרקה תכ"ד החפץ מידה וחזרה מקנין החפץ דבקנין מהני חזרה תכ"ד וממילא לאו חצירה הוא דנהי דבגט לא מהני חזרה תכ"ד מ"מ לענין קנין של החפץ מהני החזרה וממילא נתבטל גם הגט עכ"ד ע"ש. והנה מ"ש התו"ג הנ"ל דאלת"ה הי' צריך שיהי' כל הגט טמון באויר ידה כו' עד א"ו דהגבהה בגט קונה כו' עיון בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' רכ"ב אות כ"ג מ"ש בביאור דברי הירושלמי (פ"ב דגיטין ה"ג) ר"ז בעי מסר לה פרה במסיר' כו' או שניא הכא דכתיב ונתן בידה עד שיהא כולו בידה (וז"ל שם וביותר י"ל דזה ודאי דבעי' בידה ממש כמ"ש הר"ן רפ"ח דגיטין בפשיטות אלא דהכא במסירה דתופסת בשערה או באפסר הקשור בבהמה הוי כאוחזת קצת הבהמה ממש ובזה י"ל כיון דגליון הגט בידה וקנתה כולו מהני או דבעינן שיהא הגט כולו בידה וכדדייק לישנא דהירוש' או שניא כו' עד שיהא כולו בידה) ומסיים וז"ל וחידוש בעיני דלא נזכר הדין דצריך שלא יהא מקצת הגט יוצא מידה דאף דקנתה כל הגט בהגבהה מ"מ אין כולו בידה. וצריכין ליזהר בזה דאם הגט על קלף גדול ומצוי דלפעמים מקצת הגט למעלה מידה ואינו כולו בידה וצ"ע לדינא עכ"ל מבואר מדבריו שלא כדברי התו"ג הנ"ל אלא דאף דקנתה בהגבהה יש ליזהר שיהא כולו בידה לצאת ידי ספיקא דהירוש' שם. גם בלוח הסימנים שם כתב בזה"ל צריך ליזהר במסירת גט שיהא כילו בידה ילא יהי' מקצת הגט יוצא מידה עכ"ל. אמנם לע"ד אף שרבינו הגאון רע"ק ז"ל צוה ליזהר בזה אכתי צ"ע בגלילות אלי שמכבר מכמה דורות לא נזהרו בזה אפשר דיש לחוש משום הוצאת לעז על גיטין הראשונים. והגם שמבואר בב"ש לעיל סי' קכ"ה סק"י דאין לחוש ללעז אלא בדבר שהוא חומרא בעלמא ולא בדבר שהוא מדינא ע"ש וא"כ הכא דבר זה הוא מדינא לדעת רע"ק ז"ל לצאת ידי ספיקא דהירוש' הנ"ל אין לחוש בזה ללעז. וביותר דנראה דזהירות זה שיהא כולו בידה אינו דבר חדש שכבר הזכירו הרמ"א ז"ל בש"ע לעיל סי' קל"ו ס"א בהגה שכ' שם ונוהגין שהבעל כופל הגט כו' כדי שתוכל לאחוז כולי בידה כשנותנו לה ע"ש (חידוש בעיני על התו"ג וביותר על הגר"ע ז"ל שלא הזכירו כלל דברי הרמ"א הנ"ל) אך אדרבא מהא תברא שהרי מדברי רמ"א אלו משמע דאינו אלא מנהג ולא מדינא. והטעם נ"ל דהנה לכאורה אין מקום כלל לספק זה בזמנינו שכבר נהגו דמצריכין אותה ליתן הגט לתוך סרבלה וא"כ נתגרשה אח"כ ע"י זה וכמ"ש התוי"ג בסמוך אלא דז"א דהא כתב הרמ"א ז"ל בסעי' הקודם דלכתחילה אין לגרש אפי' ליתן הגט לתוך חצירה או לתוך מלבושים כו' ואפי' בדיעבד כו' והגם שבב"ש ס"ק כ"ד כתב בשם הריב"ש שאם נפל על בגדיה הוי כמטי לידה כו' מ"מ משמעות לשונו דהיינו בדיעבד שכבר ניתן הגט באופן זה וכמ"ש בנו"ב תניינא ס"ס כ"ו הובא לעיל סי' קט"ו ס"ד ס"ק י"ד וא"כ גם עתה עיקר הגירושין לכתחילה הוא ע"י נתינה לתוך ידה ולכן שפיריש מקום לספק הזה גם בזמנינו דאולי בעינן דוקא שיהא כולו בידה. עכ"פ הרווחנו מזה דעתה אין זהירות הזה שיהא כולו בידה מדינא רק מצד חומרא דהא מדינא נתגרשה אח"כ ע"י מה שנותנת לתוך סרבלה ועפ"ז א"ש דברי הרמ"א דסי' קל"ו הנ"ל דתלי זה רק במנהג ובודאי דלא נעלם ממנו הירוש' הנ"ל רק דסמך עצמו עמ"ש בסי' זה דנהגו שמכנסת אותו תחת הסרבל ומעתה אינו מדינא רק חומרא לכתחילה וכנ"ל (ובזה א"ש טפי המנהג הזה שמכנסת אותו תתת הסרבל ואין אנו צריכין לדוחק שכ' התו"ג בסמוך דהא משום גזירה דבע"כ רק דהוא משום דחיישי' שמא יהא הגט קצתו חוץ לידה וכמ"ש התו"ג בטעם דבעינן שיהא ידה גבוהות מן הארץ ג"ט) . וכיון שביררנו דבזמנינו אין זהירות זה מדינא רק חומרא לכתחילה וא"כ הרי בדבר שהוא רק חומרא חיישי' ללעז וא"כ אחרי שמכבר מכמה דורות לא נזהרו בזה אפשר דגם עתה אין להחמיר שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים וצ"ע בכל זה. ועיין בספר הפלאה כתובות דף פ"ו ע"ב דנראה שנעלם ממנו דברי הירוש' הנ"ל וצ"ע:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.