א הָאִישׁ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְהוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְזֶה נִקְרָא שְׁלִיחַ הוֹלָכָה. וְאֵינוֹ גֵּט, עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ; לְפִיכָךְ, יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ:
ב כָּל דִּין הָאִישׁ עִם הָאִשָּׁה, בְּעִנְיַן נְתִינַת הַגֵּט וּקְרִיאָתוֹ וְדִבּוּרוֹ, כֵּן דִּין שְׁלוּחוֹ עִמָּהּ. הַגָּה: וְהֶחָכָם הַמְסַדֵּר הַנְּתִינָה עִם שְׁנַיִם שֶׁעִמּוֹ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִי' קמ"ב סָעִיף ד', יְדַקְדֵּק בַּגֵּט תְּחִלָּה שֶׁכָּתוּב כַּהֹגֶן וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן בְּסֵדֶר הַגֵּט סָעִיף צ"א):
ג הָאִשָּׁה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה, וְהִיא מְגֹרֶשֶׁת בְּקַבָּלָתוֹ מִיָּד כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיָדוֹ. וְדִינוֹ כְּדִין הָאִשָּׁה לְכָל דָּבָר, לְעִנְיַן אִם זָרַק גֵּט לַחֲצֵרוֹ אוֹ לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹתָיו. הַגָּה: וְכוֹתֵב בַּגֵּט: הֲרֵי אַתְּ מֻתֶּרֶת וְכוּ', אֲבָל כְּשֶׁנּוֹתֵן הַגֵּט אוֹמֵר לוֹ: הִתְקַּבֵּל גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי (הָרַ"ן פ"ק דְּקִדּוּשִׁין):
ד אָמְרָה לוֹ: הִתְקַּבֵּל לִי גִּטִּי אוֹ טֹל לִי אוֹ יְהֵא לִי בְּיָדְךָ, כֻּלָּן לְשׁוֹן קַבָּלָה הֵן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין שָׂא לִי (ב"י בְּשֵׁם רַשִׁ"י וְהַמ"מ) אוֹ קַח לִי (ר"י):
ה יְכוֹלָה גַּם כֵּן לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְהוֹבָאָה, שֶׁתֹּאמַר לוֹ: הָבֵא לִי גִּטִּי, וְדִינוֹ כְּדִין שְׁלִיחַ הוֹלָכָה שֶׁל בַּעַל, שֶׁאֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ. אֲבָל הָאִישׁ אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ קַבָּלָה, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְחוֹבָתָהּ, שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ, וַאֲפִלּוּ הָיְתָה אֵשֶׁת מֻכֵּה שְׁחִין, אוֹ שֶׁהָיְתָה קְטָטָה בֵּינֵיהֶם וְתוֹבַעַת לְהִתְגָּרֵשׁ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר בְּזוֹ, שֶׁהִיא סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. הַגָּה: וְאִם בַּעְלָהּ מוּמָר, וְיָדְעִינָן שֶׁהִיא מְהַדֶּרֶת אַחַר גֵּט, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַמוּמָר יָכוֹל לְזַכּוֹת לָהּ גֵּט (ת"ה סִימָן רל"ז וּבִפְסָקָיו סִימָן מ"ג), וְיֵשׁ מַחֲמִירִין גַּם בָּזֶה (הָרַ"ן בִּתְשׁוּבָה). וְכֵן אִם הָיָה הַיָּבָם (עי' בב"י) מוּמָר, וְהַבַּעַל מְזַכֶּה לָהּ גֵּט כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּפֹּל לִפְנֵי הַיָּבָם (עַיֵּן בְּב"י). וְאִם אִשְׁתּוֹ מוּמֶרֶת, וְזִכָּה לָהּ גֵּט עַל יְדֵי אַחֵר (עי' בְּת"ה סִי' רל"ז וּבִפְסָקָיו סִי' מ"ד), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סי' א', אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרָה בָּהּ אַחַר כָּךְ, אֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט אַחֵר (שָׁם בת"ה). וְהוּא הַדִּין לְאִשָּׁה הַנֶּאֱסֶרֶת עַל בַּעְלָהּ, מְזַכֶּה לָהּ גֵּט עַל יְדֵי אַחֵר. וְיֵשׁ מַחֲמִירִין בָּזֶה (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קמ"א):
ו הָאִשָּׁה שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה, וְאָמַר לוֹ הַבַּעַל: אֵין רְצוֹנִי שֶׁתְּקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ, אֶלָּא הֲרֵי זוֹ גִּטָּהּ הוֹלֵךְ אוֹתוֹ לָהּ, הָרְשׁוּת בְּיַד הַבַּעַל, וְנַעֲשָׂה זֶה שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: הִתְקַּבֵּל לָהּ גִּטָּהּ, אוֹ הֵא לְךָ, אוֹ זְכֵה לָהּ, לֹא עָקַר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה. אֲבָל אִם אָמַר לוֹ: הוֹלֵךְ לָהּ, עָקַר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה וְנַעֲשָׂה שְׁלִיחַ הַבַּעַל. וְכֵן אִם אָמַר לֵהּ: הוֹלֵךְ וְתֵן לָהּ, עָקַר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה, וּבָזֶה וּבָזֶה לֹא נִתְגָּרְשָׁה עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְתֵן לָהּ הָוְיָא סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת (הָרַ"ן פ' הִתְקַבֵּל בְּשֵׁם י"א):
ז לֹא עֲשָׂאַתּוּ שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה, וְהַבַּעַל אוֹמֵר: הִתְקַּבֵּל לָהּ, לִכְשֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ מְגֹרֶשֶׁת; שֶׁאָדָם יוֹדֵעַ שֶׁאֵין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחַ קַבָּלָה, וְהִתְקַבֵּל וְהוֹלֵךְ לָהּ קָאָמַר:
ח עֲשָׂאַתּוּ שָׁלִיחַ לְהָבִיא לָהּ גִּטָּהּ, וּבָא וְאָמַר לַבַּעַל: אִשְׁתְּךָ עֲשָׂאַתְנִי שָׁלִיחַ לְקַבֵּל לָהּ גִּטָּהּ, וְהוּא אָמַר: הוֹלֵךְ כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה הִיא, אֲפִלּוּ הִגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם הַבַּעַל אָמַר לוֹ: הוֹלֵךְ לָהּ, אוֹ זְכֵה לָהּ, וְלֹא אָמַר: כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה הִיא, כְּשֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת:
ט עֲשָׂאַתּוּ שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה, וּבָא לַבַּעַל וְאָמַר: אִשְׁתְּךָ עֲשָׂאַתְנִי שָׁלִיחַ לְהוֹבָאָה, וְאָמַר לוֹ: הֵילָךְ כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה הִיא, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם נִשְׂרַף הַגֵּט אוֹ אָבַד קֹדֶם שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ, הָוְיָא סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
י עֲשָׂאַתּוּ שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה, וּבָא לַבַּעַל וְאָמַר: אִשְׁתְּךָ עֲשָׂאַתְנִי שָׁלִיחַ לְהוֹבָאָה, וְאָמַר לוֹ הַבַּעַל: הִתְקַבֵּל, וְלֹא אָמַר: כְּמוֹ שֶׁאָמְרָה הִיא, מִשֶּׁהִגִּיעַ לְיָדָהּ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. הַגָּה: עֲשָׂאַתּוּ שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה, וְכֵן אָמַר הַשָּׁלִיחַ לַבַּעַל, וְהַבַּעַל נָתַן לַשָּׁלִיחַ שְׁטָר הוֹלָכָה וְאַחַר כָּךְ נָתַן לוֹ שְׁטָר קַבָּלָה, אִם נָתַן לוֹ הַגֵּט כְּשֶׁנָּתַן לוֹ שְׁטָר הוֹלָכָה, הֲרֵי בִּטֵּל שְׁלִיחוּת הָאִשָּׁה, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁחָזַר וְנָתַן לוֹ לְקַבָּלָה הֲרֵי בִּטֵּל שְׁלִיחוּת הוֹלָכָה, וְאֵין הַבַּעַל עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה וְאֵין כָּאן שְׁלִיחוּת כְּלָל, וְאֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת בִּשְׁלִיחוּת זוֹ, אֶלָּא יַחֲזֹר וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ לְשֵׁם קַבָּלַת שְׁלִיחוּת הָאִשָּׁה. אֲבָל אִם לֹא נָתַן לוֹ הַגֵּט רַק בְּשָׁעָה שֶׁמָּסַר לוֹ שְׁטַר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה, מְגֹרֶשֶׁת מִיָּד שֶׁנָּתַן הַגֵּט לְיָדוֹ, דְּמֵאַחַר שֶׁלֹּא נָתַן לוֹ הַגֵּט בָּרִאשׁוֹנָה לֹא נִתְבַּטֵּל שְׁלִיחוּת הָאִשָּׁה (ב"י בְּשֵׁם רִיבָ"שׁ סִימָן שכ"ט):
יא מוּמָר, הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, מִלְּבַד שֶׁיַּשְׁבִּיעוּהוּ וִיקַבֵּל חֵרֶם וְכָל הָאָלוֹת הַתּוֹרָה שֶׁלֹּא יְבַטֵּל לֹא אֶת הַגֵּט וְלֹא אֶת הַשְּׁלִיחוּת, יַעֲשׂוּ תִּקּוּן אַחֵר, וְהוּא שֶׁכְּשֶׁיִּמְסֹר הַגֵּט לַשָּׁלִיחַ יֹאמַר לוֹ: זְכֵה בְּגֵט זֶה לְאִשְׁתִּי פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי וַהֲרֵי הִיא מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם, וְאַחַר כָּךְ יֹאמַר הֶחָכָם לַמוּמָר: כְּבָר אִשְׁתְּךָ מֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם, וּלְרַוְחָא דְּמִלְּתָא תִּקַּח הַגֵּט מִיַּד הַשָּׁלִיחַ, וְתַחֲזֹר לְמָסְרוֹ לוֹ, וֶאֱמֹר לוֹ: הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי וּתְהֵא יָדְךָ כְּיָדִי וּפִיךָ כְּפִי וַעֲשִׂיָּתְךָ כַּעֲשִׂיָּתִי וּתְהֵא מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִי' קמ"א סָעִיף נ"ט:
א סָעִיף ג לענין אם זרק גט לחצרו בטור כתוב שהוא מסופק בזה אם דין השליח כאשה לענין אם זרק לחצרו שתהי' מגורשת ומסתברא שדינו כדין האשה לכל דבר עכ"ל וכתב ב"י לא ידענא מהיכן ס"ד לפלוני בינייהו עכ"ל ולעד"נ אדרבא יש לתמוה ע"ז דהא עכ"פ אין השליח שוה לגמרי להאשה דהיא יכולה לעשות שליח והשליח קבלה אינו יכול לעשות שליח אחר כמ"ש סימן קמ"א בטור נהי דידו כידה לענין קבלה לענין שוי שליח לא מצוי (משוי) כו' וא"כ הכי נמי נימא דגבי דידה ריבתא תורה שחצרה יהיה כידה אבל השליח אין לו זכות זה אלא שהוא עצמו יהיה דוקא במקומה אבל לא ע"י חצרה דדלמא חצרו תורת שליחות הוא ול"ד למ"ש פ"ק דב"מ (לענין) גט (דחצרה קונה לה) בתורת יד ולא בתורת שליחות דשמא דוקא היינו לגבי דידה דרבינן ליה מונתן אבל בשליח שמא כע"י שליח אחר דמי וצ"ע ועיין מה שהארכתי בזה עוד בסימן קמ"א בסעיף א':
ב סָעִיף ה יכולה ג"כ לעשו' שליח להובאה נ"ל אם אין אומר כלום רק אחר שאמר לו אשתך עשאני שליח להולכה הוא נותן לו סתם די בכך דודאי נותן לו אדעתא דהכי וכ"כ ב"י בשם רשב"ץ ומו"ח ז"ל כ' דצריך שיאמר הילך כמו שאמרה ותמו' לי דבזה פשיטא דמהני ותו דא"כ לא הוה שתק הטור מזה:
ג סָעִיף ה ואפי' היתה אשת מוכה שחין כו' הטעם דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלא:
ד סָעִיף ה יכול לזכות הגט פי' והיא מגורשת תכף כשיקבלנו האחר ועיין מה שאכתוב אח"ז בס"ד:
ה סָעִיף ה ויש מחמירין גם בזה היינו הר"ן בתשובה שמביא ב"י כאן דמביא הר"ן דעת הר"פ הכהן דאע"ג דאיבעיא לן המזכה לאשה במקום קטטה מהו ומסקינן דאפ"ה חוב הוא מטעם טן דו מ"מ כתבו הראשונים דהיכא דידוע לכל שהוא זכות כגון במומר דזכות הוא לה דלא שייך טן דו שהכן יודעין שלא תרצה לדור עמו וטוב לה המות ממנו ודאי זכות הוא לה וכן יש לנו לומר בנדון זה שאנו יודעים ששאלה הגט כמה פעמים ואנו רואים שמחשבתו לזכות מצי למזכי שליח בשבילה והר"ן חולק עליו וכתב כיון דאסקינא בגמרא דאפי' במקום קטטה חוב הוא לה סתמא אמרי' ואפי' תובעת להתגרש והכי אמרי' בירושלמי פ' המקבל וכ"ב הרשב"א שאפילו היתה אשת מוכה שחין וקטטה ותובעת להתגרש אין חוששין לה אלא חולצת או מתייבמת עכ"ל ולפי הנלע"ד דהר"ן אינו חולק על מומר שזכר הרי"ף דבזה לא שייך טן דו ולא פליג אלא על אותו דין שזכר הר"פ באשה שתבעה גט כמה פעמים דמ"ה לא נחשב לה לזכות ולא אזלינן בתר דעת' דההיא שעתא וע"ז תביא ראיה מההיא דמוכה שחין וקטטה דלא מהני תובע' להתגר' אבל במומר גרע מכל הנהו ואפשר דבזה מודה הר"ן ובד"מ וכאן בהג"ה ס"ל דהר"ן חולק אפילו במומר ונלע"ד אין זה הכרח ותו יש דעה להחמיר דהיינו מהר"מ שמביא ב"י בשם מהרי"ל דהביא מתחלה להקל במומ' ואח"כ כ' בשם מהר"מ דלפרש"י דצריך חליצה ביבם מומר דגם במומר שייך טן דו א"כ אסור לקבל לה גיטא דשמא אינה זכות הוא לה וכן נוהגין עכ"ל מהר"מ והנה יש לתמוה טובא שלפי מהר"מ שלמד דדעת רש"י שמחייב בחליצה במומר ולא מהני גט שלא מדעתה דה"ה במומר המגרש אשתו שאין לאחר לקבל בשבילה דהא כתבו הגהות מרדכי סוף גיטין והב"י הביאו בסי' זה דמעשה היה בימי רש"י על מומר שנתרצה לתת גט לאשתו דהורה רש"י שאחד יקבל בשבילה שלא מדעתה ואח"כ דברי רש"י סותרין אהדדי וראיתי בת"כ סי' רל"ז שמיישב קושיא זו וז"ל דיש לחלק שפיר בין גט אשה לזיק' יבמה דודאי לא ניחא לה לטן דו דמומר (רק) אין הדבר שנוי לה שתהא מקפדת כ"כ דנימא דבשביל זה לא נתקדש' לבעלה תחלה דברצון נכנסה בספק להתקדש לבעלה שהוא כשר שאפי' עלה על דעתה שתזקק למומר לא היתה נמנעת להתקדש לבעלה משום דשייך טן דו אף במומר דאולי יחזור בתשובה משא"כ בגט אשה דאין כאן ספק אלא ודאי היתה צריכה להיות טן דו עם המומר אם לא תתגר' הא ודאי לא ניחה לה כו' עכ"ל ובמחילה מכבוד הרב הגאון הזה שכתב כאן חצי דבר ולא דבר שלם דאם עלה על דעתה בשעת קידושין שימיר היבם ודאי היתה כוונתה שאז למפרע לא תהיה מקודשת לבעלה כי זה טוב לה יותר מהיות טן דו עם המומר אלא ודאי (לא) עלה על דעת' בשעת קידושין מומרות כלל אבל נראה לע"ד חילוק אחר דגבי בעלה מומר ודאי יש זכות גמור ואין חוב כלל בגט כי אין לה חבור עוד אליו משא"כ לענין זיקה שתקבל גט מבעלה כדי ליפט' מזיקת יבם אין זה זכות גמור דבעלה חביב אעפ"י שהוא חולה ומסוכן מ"מ היא מצפה שמא לא ימות וקשה לה הפירוד בזה אמרינן דמהני קצת סברת טן דו אפילו ביבם מומר וזה חילוק נכון ליישב דברי רש"י אבל מדלמד מהר"מ גט מזיקה לדעת רש"י ע"כ לא ידע הוא מההיא דרש"י לענין גט מומר של בעל אבל אנן דשמעינן לה מההיא דהגהות מרדכי ודאי יש לנו לחלק כמו שזכרתי והנה לעיקר מלתא להלכה אין לנו אלא הכרעות ת"ה שנזכיר שגם רמ"א סמך עליה דהיינו שת"ה הביא שם הרבה דיעות להתיר בבעל מומר רק שמהר"מ הנ"ל החמיר והביא עוד דע' לתו' בשם ירושלמי להחמיר דהיינו אפי' יש זכו' בבירו' אינו מועיל להתיר' להינשא וזה ודאי אינו לפי גמרתינו דודאי זכות מועיל וכן המנהג במומרת ההולכין אחר זכות שלה וע"כ כתב שם דמ"מ יש לעשות ע"צ היותר טוב שנוכל וכן מעשה במומר א' והיה ביהודתו סופר גיטין והיה יודע הלכות גיטין דחששתי לעשות שליח להולכ' פן יבטל הגט כו' לכך אמרתי אל המומר צריך אתה לתת הגט על ב' דרכים הראשון עיקר והשני לרווחא דמלתא ובכה תעשה תמסור תחלה לשם קבלה שתתגרש מיד ואולי יש גמגום אם תועיל קבלה זאת ולכן תחזור ותקח ממנו ותמסרנו לו לשם הלכה וכו' וא"כ ממ"נ שפיר אי הוה זכות כדעת הגאונים די בקבלה הראשונה ואפי' אינו די מ"מ המומר אסח דעתיה מלבטל השליחות כי יאמר שנסמך על הקבלה לחוד בשעת הדחק כו' עכ"ד ת"ה הרי דבשע' הדחק מותר מחמת פעם ראשון שניתן לקבלה וא"ל דבהאמ' אין היתר כלל אלא אחר נתינה השני' אלא (דהשליח) (צ"ל המומר) טעה וסובר שדי בנתינה ראשונה וכן כתוב בלבוש וז"ל ואח"כ אומרי' לו כדי להטעותו שאעפ"י שאשתך מגורשת מעכשיו כו' עכ"ל ואני אומר דהך להטעותו היא טעות דבהדיא כתב בסדר גיטין וז"ל אבל מ"מ ההוא טעמא דטן דו לא שייך גבי מומר ומ"מ לא סמכתי על סברותי ודאי לגמרי וצונו להבעל וכן עשה הבעל המומר חזר ולקח הגט מיד השליח ואמרתי לו אולי אין זכות לאשתך שתתגרש ממך ע"כ לא יכול זה לזכו' לה שלא מדעת' וכן הוה כו' עכ"ל ונ"ל דבאותו זכות בראשונה יש בו תקנה ג"כ שלא יחשוב לבטל הגט דסבר שיתירו אות' מחמת הדחק ע"י זכר הא' ולא יבטל הרי שגילה להמומ' הדין הברור לנו למה אנו צריכין ב' נתינות ואי לא הוה רק להטעותו לא הוצרכו לומר לו דשמא אין זכות כו' אלא אדרבה הי' לו לומר מגורשת גמורה היא בלא ספק בעולם אלא דעכ"פ לרווחא דמלתא צריך עוד לגט להולכה לפי דינינו אלא פשוט דהאמת מגלין לו שיש כן גט בשעת הדחק ואנו רוצים לעשות ע"צ היותר טוב נמצא שעי"ז לא יבטל דלא אהני מעשיו ואף אם יבטל באמת לית לן בה דאנו סומכין על הקבלה ותו דהאיך שייך כאן להטעותו דודאי אין חילוק בין למדן ללמדן ואין לדקדק מלשון הכתוב בסדר גיטין וסבר דיתירו אותה כו' דמשמע שאין האמ' כן והא לאו מלתא היא דכה"ג מצינו בגמ' פ"ק דב"מ לא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע להו ופי' התוספות דכן הוא האמת וה"נ כן הוא דבשעת הדחק סמכינן על הנתינה הראשונה לחוד אלא דלכתחלה עבדינן ע"צ היותר שנוכל במשמעות לשון שכתב ת"ה צריכין לדקדק אחר תקנה שיצא בה כל החששו' הטוב שנוכל משמע שאם לא נוכל לעשותו כן מוקמינן לה אעיקרא דדינא שדי בנתינה בתורת קבלה לחוד וכן משמע בסדר גיטין שזכרתי שכתב שם לא סמכתי על סברתי ודאי לגמרי משמע אבל בשעת הדחק סמכינן עליה דע"ז מורה לשון לגמרי דזה מורה על לכתחלה ואיתא בסדר גיטין וז"ל על ששאלתני על גט מומר איברא כך ראיתי ושמעתי מכמ' גדולי עולם ולא שמעתי פוצה פה ומצפצף וכן נהגתי והוספתי ע"פ הגהות מרדכי ישן ומכאן דעתי על המומרי' ששחדום לשלוח גט לנשותיהם ודואגים פן יבטלו השליח ואמרתי לו שיאמר לשליח זכי בגט זה לאשתי ואז אינו יכול לבטלו עכ"ל מכל הנ"ל נראה דבנדון שמת השליח שלקחו מן הבעל מומר בתורת קבלה ומת בדדך ולא הגיעו ליד האשה כיון דא"א בענין אחר דהיינו שהמומר לא נודע מקומו איו ותצטרך להתעגן דבשעת הדחק בזה סמכינן שפי' על השליח לקבלה דזכו' הוא לה כדע' האחרוני' אלא דעדיין צריך לדקדק במ"ש רמ"א וידעינן שהיא מהדרת כו' משמע דבלא מהדר' כגון בענין זה שמת השליח לא מהני כלל וצריכה להתעגן אבל אחר העיון אין הענין כן דבת"ה סי' רל"ז אחר שכ' הדברים שזכרתי לעיל שע"צ היות' טוב יעשה ב' נתינות דלעיל כ' אחר זה וז"ל ועוד נראה אם אשת המומ' בקשה מכמה בני אדם מי שיוכל לפתות המומ' שיתן לה גט עושה לה טובה ואח"כ אירע ששמע א' מהם בקשת האשה ופתה את המומר לתת גט לאשתו כה"ג מצינו למסמוך על הנהו גאונים דס"ל דדי בקבלה לחוד דהא חזינן דזכו' הוא לה להתגרש הנה דלא בעינן מהדרת אחר גט אלא לענין שלא תצטרך לב' נתינו' בדלעיל אלא די בקבלה לחוד אבל מ"מ אם יש ב' נתינו' סגי אפילו אם לא יגיע לידה במקום שא"א כגון שמת השליח דסמכינן ארוב גאונים דמכשרי בקבלה לחוד וכן היא כוונת רמ"א שכתב דבמהדרת תליא מלתא היינו לענין זכות בקבלה לחוד סגי אפילו לכתחלה אלא שיש לי קושיא במה שזכר ת"ה דבמהדר' סגי בקבלה לחוד דהא הר"ן סבירא ליה דלא איכפת לן בתביע' להתגרש והעתקתי דבריו לעיל בסמוך דחולק על הר"פ דמתיר בקבלה לחוד אפילו באינו מומר רק ששאלה לפתות אותו על גט סגי בקבלת שליח ורמ"א דס"ל במהדרת תליא מלתא א"כ אפי' באינו מומר כיון דאיכא זכות לה כיון ששהתה אח"ז כבר וא"ל דתרתי למעליותא בעינן מהדרת וגם מומר דהא בת"ה מביא שם ראיה מפ"ק דקידושין דתליא מלתא באיש שגילה דעתו שחפץ בפלונית והשדכן קידש אותה לאותו איש דהוה קידושין הרי דאפי' בגלוי לחוד סגי ע"כ נראה דאפי' במהדרת בעינן ב' נתינו' הנזכרות בסוף סי' זה ובב' נתינות סגי אפי' באינה מהדרת וכמשמעו' האחרוני' כיון דא"א בע"א אין לך דחק גדול מזה וכ"כ באגודה הלכה למעשה אפי' בקכלה לחוד כמו שנעתיק אחר זה אלא שמהרי"ק דחק בפי' דבריו להחמיר ויתבאר בסמוך נגד דברי מהרי"ק דלא קי"ל כוותיה:
ו סָעִיף ה ויש מחמירין בזה היא דעת מהרי"ק בשורש קמ"א בענין מה שנוהגין להצריך גט לאשה שהמירה ע"י אחר אי מהני לה גט זה דודאי לפירש"י שפי' בשלהי האשה שלום דמבעיא לן מה לזכות גט לאשה במקום קטטה וכן במקום יבם שהספק הוא אם תתגרש מיד שזכה אחר הגט בעבורה או לאו דודאי הכא מתגרשת המומר' משזכה האחר הגט בעבורה שהרי ע"כ לא מבעיא לן אלא משום דשמא דצותא דגופא עדיף לה וכדפשיט מר"ל טב למיתב טן דו הא לאו הכי פשיט' דמזכין וא"כ הכא ליכא צותא דלא שייך כה למיתב טן דו שהרי היא אסורה עליו עולמית ודאי מזכין לה כו' אמנם לפי דברי רי"ף בפ"ק דגיטין גבי הא דתנן האו' תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי דבדעבד א"י לחזור בו לדברי חכמים דסברי זכות לעבד שיוצא לחרות שכתב וז"ל וה"מ לענין חזרה לא מצי רבו למהדר כו' אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטא גיטא לידה דתנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לו לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה וש"מ דלחזרה הוא דזכין לו לעבד אבל מיפוק לחירות לא נפיק עד דמטא גיטא לידיה ואשכחן זכייה בכה"ג כדלקמן כולי עד דגרסינן בפ' האשה שהלכה בעי מיניה רבא מרב נחמן המזכה גט לאשה במקום יבם מהו כו' עד א"ל רבינא לרבא המזכה גט לאשה במקום קטטה מהו עד ת"ש דאר"ל טב למיתב טן דו ע"כ דברי הרי"ף ומדהבי' כאן ב' המימרות הללו שהם ביבמות ובגיטין פ"ק גבי פלוגתא דר"פ ורבנן בזכיית גט שחרור לעבד אשר פירשו דוקא לענין חזרה ולא לענין יציאות חירות והתרה בבת חורין פשיטא שגם ההיא דיבמות מפרש כן לענין חזרה דבעל דוקא ולא לענין היתר אשה עד שיגיע גט לידה וכן יש לפרש ג"כ מ"ש באגודה פעם אחת אמרתי למומר לזכות גט לאשתו שהיתה במקום אחר וא"ל רבותי אשר יפה עשיתי עכ"ל אפשר לפרשו דמשום שהיה ירא מן המומר הזה מתחר' ומבטל הגט בטרם יגיע ליד אשה ומ"ה אמר לזכות לה ע"י אחר אבל לא להתירה עד שיגיע לידה וכדברי רי"ף עכ"ל וכתב שם שהתוספות והרמב"ם ס"ל כרש"י מ"מ כדאי הוא הרי"ף לחוש לדבריו באיסור תורה ואותן שנוהגין לזכות גט למומרת ס"ל כרש"י ותו' ורמב"ם דבמקום שהיא זכות לה א"צ כלל שיגיע גט לידה ותמהני טובא על הרב הגדול מהרי"ק בזה חדא אפי' לפי פירושו שס"ל דהרי"ף מצריך בהמירה עד שיגיע לידה לענין היתר למה לן לאכשולי נפשי' לפסוק דלא כרש"י ותו' ורמב"ם והמרדכי ס"ל ג"כ הכי והרא"ש ס"ל בהדיא פ"ק דגיטין דאין חילוק בין חזרא להיתר ונחוש לדברי רי"ף שהוא יחיד נגד כל הני. אמנם נ"ל דדברי מהרי"ק תמוהים מאד מנליה דרי"ף חולק בהמירה דאז הוה זכות גמור דבזה נראה דגם הוא ס"ל דמותרת תיכף בקבלת האחר דע"כ אינו מחלק בין חזרה להתרה אלא בשחרור עבד דיש סברא קצת לומר דחוב הוא לו לעבד דבהפקירא ניחא ליה טפי ואע"ג דרבנן דר"מ לא סבירא ליה האי סברא אלא ר"מ בדאיתא בפרק קמא דגיטין דף י"ג מ"מ התוספות כתבו שם דגם רבנן סבירא ליה האי סברא דניחא ליה בהפקרא אלא דגדול לו הזכות שלא יהיה משועבד יותר מהאי חובה דהפקרא וא"כ שיש עכ"פ קצת חובה סגי במעלה שיש לו זכות שלא יוכל לחזור אבל מ"מ בעינן להיתר הגעה לידה אבל המידה שאין שם חוב בשום אופן בעולם רק זכות לחוד אמאי נצריך הגעת הגט לידה וזה מוכח מדהוכיח חילוק בין חזרה להתרה מדתנן האומר תנו גט לאשתי ושטר שחרור לעבדי לא יתנו לאחר מיתה דמשמע דבעינן נתינה לידה היינו בשחרור עבד שיש שם קצת חוב כמו שזכרנו ובגט לאשה הוה פשיטא חוב אבל בהמירה לא מיירי מתניתין דשם כ"ע ס"ל דלא צריך כלל הגעה לידה כיון שאין שם חיוב כלל דאל"כ יאמר התנא רבותא דאפי' בהמירה האשה לא יתנו לאחר מיתה ול"מ קבלת השליח ומה שפירש מהרי"ק מדהביא הרי"ף ב' מימרות דיבמות בפ"ק דגיטין ש"מ דיש חילוק בין חזרה להתרה לא ירדתי לסוף דעתו דהא מסקינן במזכה במקום קטטה דלא הוה זכות דניחא למיתב טן דו א"כ אין כאן ריח גט ויוכל אפי' לחזור וכן במזכה במקום יבום מסקינן דהוא ספק וא"כ ודאי קי"ל דיכול לחזור ולא מצינו כאן חילוק בין חזרה להתרה והא ודאי לא נתכוין מהרי"ק אלא לפ' הבעיא דשם דשמא יש זכות ובזה פי' דאם נימא דהוה זכות אין הזכות מועיל אלא לחזרה ולא להתרה דהא ודאי לאו מלתא היא דמנלן לפ' כן סברת הבעיין דטפי ניחא לן דמהני בכל גווני ותליא פי' את"ל דהיתה סברת הבעיין לחלק מ"מ אין אנו למדין מזה דכיון דלפי המסקנא אין כאן אפילו חזרה מכח מיתב טן דו וזהו עיקר כוונת הרי"ף שהביא בעיות אלו בפ"ק דגיטין במקום שהוזכר בגמ' בזה דאינו יכול לחזור דמצינו במקום אחד דאפי' לענין חזרה אינו מועיל אלא יכול לחזור בזה שיש סברא שיש חוב לה אבל בהמירה שנאסרה עליו הוה זכות לחוד ולא חוב ודאי זכין שלא בפניה אפי' להתרה וכרש"י ותוס' ורמב"ם ואין כאן מחמירין כלל וזה ברור לע"ד ותו אמינא אפי' לדעת מהרי"ק אין לנו לחוש לחומרא להצריך בהמירה שיגיע גט לידה דהא המנהג בינינו בזה לזכות גט למומרת כמו שאירע הרבה פעמים בעו"ה וכ"כ בת"ה סי' דל"ז ובא"ז כתב נמי דאשה הנאסרת על בעלה הבעל ימסור הגט למי שירצה ויאמר זכי בגט זה לאשתי ומגורשת בקבלתו של זה והיינו ע"כ מטעם זכין לאדם שלא בפניו וגם המנהג הוא באוסטרייך דמי שהמירה אשתו ורוצה ליקח אחרת מזכה לה גט ע"י אחר משום חרם דר"ג ואם תחזור היא בתשובה לאחר זמן מגורש' בקבלה זו ונראה לפי דעתו שכן הוא המנהג שלא להצריכה גט אחר עכ"ל וכ"כ רמ"א כאן ולעיל סי' א' דהמירה אשתו מזכה לה גט ע"י אחר וכן נוהגין בקצת מקומות ובמקום שאין נוהגין אין להחמיר בו' עכ"ל הרי שלא יש חילוק במקומות אלא אם להחמיר על הבעל להצריכו גט משום חשש חרם דר"ג אבל בזה אין חילוק דאם גירשה ע"י אחד דמהני וממילא אם תשוב בתשובה תוכל לסמוך על גט זה שהוא כשר ע"י קבלת השליח ומהרי"ק שם ס"ל דבאמת אין לגרש את המומרת ע"י שליח קבלה כי אינו מהני לדעת הרי"ף אלא ישא אחרת בלא גירושין וא"כ תימא גדולה על רמ"א שהביא כאן דעת מהרי"ק כיון דהוא עצמו לא כ"כ בסי' א' ובודאי לא משגחינן בהאי י"א דהוא דעת מהרי"ק וגם הב"י כתב כאן דבסי' קמ"ה אכתוב נמי דברי מהרי"ק אלו עכ"ל:
ז סָעִיף ו אבל אם אמר לו התקבל גיטה או הילך כו' כצ"ל גם בטור ובספרים שלנו כתוב הולך והוא טעות סופר וצ"ל הילך ובזה ניחא תמיהת ב"י שלא זכר הטור דין הילך:
ח סָעִיף ו וי"א דנתן לה הוה ספק ל' זה אינו מדוקדק דהא קודם לזה לא נזכר תן לה אלא הולך ותן לה והכי ה"ל לכתוב אמר תן לה י"א שהוא ספק מגורשת:
ט סָעִיף ח אפי' הגיע גט כו' שהרי שליח עקר שליחותו ממה שנתרצה להיות שליח להובאה מפני שיש בו טורח יותר שצריך להגיע הגט לידה והבעל ג"כ לא עשאו שליח להולכה נמצא שאין כאן שליחות כלל ואפי' נמלך אח"כ להוליכו לה אינו כלום כיון שלא (בא) לידו בתורת שליחות כ"כ הטור וטעם כל זה שאותה אמירה שאומר הרי כמו שאמרה בדבר זה אין עליו שם שליחות כלל ממנו לגמרי אלא רצונו לו' איני מכניס עצמי בזה ואיני מבטל דבריה וכ"כ הרמב"ם וז"ל כלו' איני עוקר שליחותך אלא בין שעשתה אותך שליח קבלה או שליח הבאה הרי היא כמו שאמרה עכ"ל וא"כ שעיקר השליחות תלוי בה ובאמת נתבטל השליחות שלה כיון שעקר השליח שליחתו הכי אמרינן בגמרא דאמר כן רב אשי וא"ל ממ"ש בגמרא דהטעם תלוי בטעות שלו שטעה במה שעשאו שליח לקבלה דפרש"י דהיינו אליבא דמ"ד הטעם משום דאדבוריה דידה לא סמוך אבל לרב אשי לא הוי עלי' שם שליחות כלל:
י סָעִיף ח ואם הבעל אמר לו הולך לה או זכה כו' הטעם בזה דהוא אינו משגיח כלל בשליחות שעשא' הוא מדאמר הוא לשון שליחות דהיינו בהולך הוא פשיטא שהוא עשאה מעצמו שליח להולכה ואפי' אומר זכה שהוא לשון קבלה אין אנו אומרים שסמך על דברי השליח שאמר לו בשביל האשה שליחות קבלה דאין אומרים כן אלא אם לא אמר הוא כלל לשון שליחות אז לא הוה גט אבל כל שאומר הוא לשון שליח אמרינן דשליח להולכה עשאו ובלשון זכי נכלל ג"כ הולכה ובגמ' הזכירו בזה גם אם אומר התקבל לה דמהני לכשיגיע לידה דהתקבל והולך קאמר והוה כאן כאלו לא שלחה כלל דמהני אומר התקבל כמ"ש סעיף ז' וכ"ש אם היא עשאתה באמת שליח לקבלה והוא אומר האמת בפני הבעל והבעל אומר זכי לה דמגורשת כמ"ש הטור דאז אנו מפרשי' לשון זכי כפשוטו והיינו דכוונתו בלשון זכי לה איך שיהיה מועיל הן לשון קבלה דהיינו אם היא עשאתו באמת לקבלה הן אם שינה השליח יהי' מ"מ להולכ' וכל זה הוא כיון שאמר הוא בעצמו לשון שליחות משא"כ באו' הרי כמו שאמרה דאז אינו לשון שליחות כלל מצד עצמו:
יא סָעִיף ט אשתך עשאתני שליח להובאה בזה לא עקר שליח שליחותו אלא נתרצה להיות אפי' שליח להובא':
יב סָעִיף ט ואם נשרף כו' דספק הוא אי סמוך אדבורי' דידי' ממילא הוא שליח להובא' וע"כ אינו גט כיון שנשרף או אדבור' דיד' סמך ה"ל שליח לקבל' ומגורשת תכף:
יג סָעִיף י עשאתו שליח לקבלה יש תיוהא בהג"ה כי היא מן תשובת ריב"ש שהעתיק' ב"י כאן ע"ש שכתב שצריך שיטלנו מן השליח ויתננו כו' משמע הלשון דזה מועיל להתגרש ואח"כ כתב שנתבטל' השליחות לגמרי מדעת האשה להתגרש במסירה הראשונה וצריך שתעשה האשה שליחות קבלה מחדש כו' ונ"ל דחסר מלת היה וצ"ל הי' צריך שיטלנו כו' דאי לקבלה נתכוון דהיינו כפי מאמר האשה הי' צריך לחזור וליטול כו' דהא מסיר' הראשונה היתה כדרך הולכה וע"ז סיים דא"א בכך דכבר נתבטל השליחות לגמרי כו' והי' צריך שתעשה היא שליחות מחדש לקבל' ויחזור ויתננו לו נמצא דאם רוצה אח"כ ליתן לשם הולכה מועיל שפי' שיחזור ויתננו לשם הולכה וכן מבואר בד"מ שהעתיק דברי ריב"ש אלו וז"ל דהכל תלוי בנתינת הגט ליד השליח דאי נתן הגט לידו בשעה שנתן שטר הולכה הרי נתבטל שליחות האשה וכשחזר ונתן לו שטר הקבלה אם דעתו שתתגרש מעתה צריך שיטלנו מן השליח ויחזור ויתננו לו שכבר נתבטל השליחות ההולכה וגם לקבלה אינו שליח שהרי אין הבעל עושה שליח לקבלה ושליחות האשה כבר נתבטלה בראשונה ולכך אם לא חזר ונטלו ממנו ונותו לו בתורת הולכה אפי' מגיע לידה אינה מגורשת אבל כו' עכ"ל הרי מבואר שבזה אין מועיל חוזר ונותן לשם קבלה אלא להולכה או לקבלה אם תחזור (האשה) ותעשנו לקבלה וא"כ מה זה שכתב רמ"א כאן אלא יחזור ויתננו לו לשם קבלת שליחות האשה דהא ודאי זה ל"מ אא"כ תחזור האשה ותעשנו שליח לקבלה וע"כ יש כאן ט"ס האי אלא וצ"ל אפי' אם יחזור ויתננו לו לשם קבלת האשה והיינו כמו שזכרנו. אבל לא ירדתי לסוף דעת ריב"ש בזה למה נאמר דדעת' היה דוקא על מסירה הראשונה וכיון שלא מהני מסירה ראשונה נתבטל השליחות לגמרי ולמה לא נאמר דמסירה ראשונה הוה כאלו לא היה ואינו אלא כמשחק בעלמא והשליחות לקבלה שלה מתחיל משעת מסירה השני' ומאי שנא מההיא דמביא גט ולא אמר בפני נכתב וכו' דיטלנו ויחזור ויתן כולי ואמאי לא אמרי' שם דלא עשאו שליח אלא עד שתתגרש במסירה ראשונה ותו איתא בסי' קמ"א סעיף נ"א די"א אם אמר לו טול ממנה חפץ פלוני כו' כיצד יעשה יטלנו הראשון מידה ויחזור ויתננה לו בתורת גירושין כו' אמאי לא אמרי' גם שם דהשליח בטל במסירה ראשונה כיון ששינה מדעת משלחו בנתינת החפץ תחלה אלא ודאי דמה שאינו מועיל ע"פ הדין תחלה הוה כאלו לא היה אותו המעשה וה"נ נימא כן ואמאי צריכה לעשות שליח קבלה מחדש ואולי היתה זאת כוונת רמ"א כאן בהג"ה דכתב דמועיל חוזר ונותן לשם קבלת האשה וצ"ע:
יד סָעִיף יא ואח"כ יאמר החכם כו' דממ"נ אם יש בקבלה די כמו שסוברים הגאונים דזכות הוא לה תו לא צריך מידי ואפי' אם אינו די מ"מ המומר אסח דעתיה מלבטל השליחות כי יאמר שנסמך על הקבלה לחוד' בשעת הדחק וכן הוא האמת במקום שא"א שמגיע לידה כגון שהמומר אינו בנמצא די לנו בקבלה וכמו שהארכתי לעיל סי' זה סעיף ה':
א סָעִיף א עושה שליח. עבה"ט שכ' וא"צ ליתן לו הקלף כו' וע' בזה לעיל סי' ק"כ ס"א ומ"ש שם:
ב סָעִיף ג האשה עושה שליח לקבלה. עיין בתשו' נו"ב סי' צ"א אם יכולה אשה לברור שליח לקבלה שלא תייחדנו בשם רק שאומרת את מי שיבחר פלוני שיהי' שלוחי אותו אני ממנה. וכ' דאם אומרת כל הרוצה לקבל גיטה יהי' שלוחי זה ודאי לא מהני דכל הרוצה לאו שליחות הוא (ע' בזה בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקצ"ח) שאינה מייחדת אדם מיוחד וכמ"ש התוס' בגיטין דף מ"ו אבל באמרה כל מי שיבחר פלוני נראה דמהני דהרי בחרה דוקא במי שיבחר פלוני ושפיר הוי שליחות דומיא דכל השומע קולי יכתב גט ואף דיש לדחות דשם תיכף שימע השומע ונגמר המינוי אבל כאן אין השליחות נגמר אלא בעת שיבחר פלוני א"כ יש חשש למ"ד אין ברירה מ"מ נראה דכל דיני ברירה לא נאמרו אלא בדבר שאנו צריכין לומר שהוברר למפרע אבל מינוי השליחות א"צ להיות מבורר למפרע ודי שהוא שלוחה בשעת קבלה א"כ אין דבר זה ניגע לדיני ברירה כלל וראיה לזה מהאומר לעשרה כתבו וחתמו ותנו גט לאשתי (לעיל סי' ק"כ ס"ח) אחד כותב וב' חותמין וא' נותן והרי הבעל לא יחד מי מהם ואעפ"כ אין בזה חשש ברירה. וסיים ולפי שדיני ברירה מפוזרים וצ"ע בכמה מקומות לא קבעתי מסמורת לחלוטין בזה למעשה רק גבי עוזב דת שבלא"ה הרבה פוסקים לזכות הגט אף בלא מינוי שליחות מן המגורשת סמכתי ע"ז שהעוזב דת היה במקום רחוק שתמנה אשתו שליח על דרך הנזכר ואעפ"כ כתבתי למקום שהעוזב דת שם שיתן אח"כ הגט בתורת הולכה כנהוג עכ"ד ע"ש. וקצת תימה שלא הזכיר דברי הרשב"א שהובא בב"ש לקמן סי' קמ"א ס"ק ס"א דנראה שהרשב"א ז"ל מסתפק בסברא זו וצ"ע. ומצאתי בשו"ת תשו' מאהבה ח"א סי' מ"ו שתמה עליו בזה וכ' דלכן קשה לסמוך על הוראה זו אמנם בעוזב דת שבלא"ה הרבה פוסקים לזכות הגט כו' אך עדיין צריך ישוב הדעת ושאלה זו צריכה לגדולי הדור עכ"ל ע"ש. ושוב ראיתי בס' ישועות יעקב בסי' קמ"א סק"כ שהאריך בדין זה ממש באומרת מי שיבחר פלוני היא והוה שליח לקבלה והזכיר שם דברי הרשב"א שמסתפק בכיוצא בזה דאפשר נאמר אין ברירה וגם הביא דברי הר"ש שכ' בהדיא דלא שייך בכה"ג חשש ברירה (הוא ז"ל לא ציין מקומו אך נראה שכיוון לדברי הר"ש פ"ה דמעשר שני מ"א ע"ש) וגם הביא שראה בס' אחד מחכמי הזמן (כנראה שכיון על הגאון נו"ב הנ"ל שנשאל ע"ז וחשש להחמיר ותמה עליו שנעלם ממנו דברי הרשב"א וגם דברי הר"ש הנ"ל והאריך קצת ומסיים דנראה להקל ולומר דאין חשש בזה והגם שקשה להכריע נגד הרשב"א ז"ל מ"מ כיון דהוא בעצמו מסתפק בדבר ונתב לשון אפשר כנראה שגם בעיני הרשב"א ז"ל היה הדבר רחוק אלא שחשש בזה ע"כ אפשר לנו לצדד להקל בזה ע"ש. וע' בספר בית מאיר לקמן סי' קמ"א סמ"ג הזכיר שם דברי הנו"ב הנ"ל בקצרה ופקפק מאד עליו וכתב דגוף המצאת דינו צ"ע חדא דהדעת נוטה שגם זה בכלל מילי לא מימסרן לשליח ועוד דלשיטת הרי"ף ורמב"ן ורמ"ה (עב"ש סי' קמ"ב ס"ק כ"א) חצי דבר הוא שהרי כת שבמקומה א"י להעיד אלא שמנתה שליח ואינם יודעים למי והשני עדים אחרים מעידים שע"פ בחירות הבוחר נולד שלוחה ובין שניהם נגמר הדבר אין לך חצי דבר גרע מזה לשיטתם והאמת שהגאון הנ"ל עצמו מסיק שאינו דן הכי אלא בעוזב דת מ"מ לע"ד אין בפעולה זו שום ריוח מהנהוג שהבעל מזכה תחילה ע"י שלוחו. ובדיעבד אם עבר וביטל שליחו או שלא הגיע הגט לידה לע"ד אי אפשר להקל ע"י קבלה זו שום קולא יותר ממה ש אפשר להקל ע"י כזכוי ואפשר מגרע גרע דע"י פעולה זו הבעל לא עשאו שליח לזכות לה מכוחו אלא שסומך עצמו על שהוא מכחה ש"ק דידה והמכשולים של ברירה ומילי וחצי דבר מעכבין בשליחותה כו' עש"ב:
ג סָעִיף ג כדין האשה לכל דבר לענין אם זרק. עי' בס' ב"מ בענין אם צריך השליח להיות עומד בצד החצר ע"ש:
ד סָעִיף ג גט לחצירו. עב"ש סק"ב וע' במל"מ פ"ו מה"ג דין א' הביא ירוש' פ' האומר דמסתפק בזה כיון דשליח נלמד מנח ריבוי וחצר ג"כ מריבוי אתיא אי אמרי' ריבוי דריבוי ע"ש וע' בשעה"מ שם מ"ש בזה. וע' בס' תו"ג הזכיר ג"כ דברי המל"מ הנ"ל וכתב דמ"מ בשליח הולכה שנתן הגט לחצירו ואח"כ הקנה להאשה החצר מגורשת כיון דהגט בא מרשותו לרשותה דחצר של שליח הולכה הוי כידו כמבואר בר"ן ר"פ הזורק הביאו הב"ש סי' קל"ו ויש לחלק בין ש"ק לש"ה ע"ש:
ה סָעִיף ה ותובעת להתגרש. עי' בס' קרבן נתנאל ביבמות ס"פ האשה תניינא שכ' וז"ל ראיתי בשו"ת פני יהושע חא"ה סי' ה' שכ' יש להסתפק באשה שמנתה לה שליח להביא גיטה כיון דאנו רואים שעשתה מעשה בזה לא חזרה ועדיף מצוותה להתגרש או אין חילוק דשמא בעת קבלת הגט נתחרטה ואף שמקבלת הגט אח"כ כשהביא לה שמא חזרה ואח"כ שוב נתרצה ומסיק להלכתא דאפילו בכה"ג לא מהני ומביא ראיות ע"ש אמנם עדיין יש לי ספק אם היא עשתה שליח לקבלה אם מהני דכל ראיות שלו אינו אלא אם היא מנתה שליח להולכה דאיכא למימר דלא ניחא לה להתגרש מיד שליח לקבלה פן ינחם היא או בעיה עד שיגיע הגט לידה אבל אם היא עשתה ש"ק אית לן למימר דמהני אם זיכה לה הבעל ע"י אחר. יען באשת מומר אם שלחה מתחילה לקבל גט בזה ברור דמהני דודאי זכות הוא לה. וא"כ למאי דנהיגין בגט עוזב דת לעשות שליח לקבלה ואח"כ להולכה אם אירע שמת השליח וידעי' שבא הגט לידו יש לסמוך ע"ז שמגורשת מיד (ר"ל היכא דשלחה מתחילה לקבל גט) עכ"ל וע' בלשון התה"ד סי' רל"ז הובא קצת בב"י וע"ל סי"א ס"ק י"ג:
ו סָעִיף ה היבם עוזב דת. עי' בתשו' הרדב"ז ח"א סי' ע"ה:
ז סָעִיף ה וה"ה לאשה הנאסרת. עיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' י"א וי"ב דאפילו לדיעה זו דוקא באינה לפנינו ואינו ידוע אם האשה תקבל גט מדעתה או לא אז אמרי' מסתמא דזכות הוא לה משא"כ אם היא לפנינו וצועקת שאינה רוצה לקבל גט בודאי אינה מגורשת ע"י אחר. וגם זה פשוט מאד דאף באינו ידוע לנו דוקא בנאסרה מחמת זנות הדין כן ולא בעוברת על דת כו' ע"ש וע' בחידושי הרשב"א פ"ק דקדושין:
ח סָעִיף ה ויש מחמירין בזה. עבה"ט ובב"ש וע' בתשו' נו"ב סי' צ"ב על דבר אשה שבדחה מבית בעלה מחמת קטטות זה ערך שנתים וכבר נתברר ע"פ עדות ברורה שזינתה תחתיו ונאסרה עליו והיא הרחיקה נדוד ואין אנו יכולין לכופה לקבל גט אם יכולין אנו לזכות לה גט ע"י שליח כמו גבי עוזבת דת דזכות הוא לה אחרי שמפקרת עצמה לזנות מוטב שתהיה פנויה וזכין לה שלא בפניה. והנה השואל רצה לומר דאף היש מחמירין כאן לא החמירו אלא משום חומרת דאישות שלה דלא הותרה להנשא עד שהגיע גט לידה אבל לגבי בעל' לענין חרם רגמ"ה לא החמיר כלל. והוא ז"ל חולק עליו דמדברי הב"ש לא נראה כן וגם מדברי הרמ"א שכ' ויש מחמירין בזה. משמע אבל לא בעוזבת דת מבואר כהב"ש אלא ודאי שאין לחלק כלל בזה שאם היא לא הותרה ממילא חל על הבעל חרגמ"ה אם איתא שתיקן אף בנאסרת ובעוז"ד ומה שהחמיר הרמ"א בנאסרת יותר מבעוז"ד נראה לפי שעוז"ד עדיין היא עוזבת דת מסתמא עדיין זכות הוא לה אבל בזינתה אינה מוחזקת להיות מזנה עוד ומה זכות הוא לה. ולפ"ז בנ"ד אם וש לשלוח שליח להתרות בה ע"פ ב"ד שתקבל הגט מחוייב הבעל להתרות בם קודם ההתרה לישא אחרת. וכל זם אם נתברר שכבר נאסרה אבל אני תמה איך נתברר כיון שהיא הרחיקה נדוד ואין מקבלין עדות שלא בפניה ורוב הפוסקים הסכימו שאפי' בדיעבד לא מהני (לפמ"ש הוא ז"ל בעצמו בסי' ע"ב הובא לעיל סי' י"א ס"ד ס"ק י"ח אין זו תמיהא כלל. ומצאתי בח' ברית אברהם סי' צ"ב סוף אות י"ג שעמד עליו בזה וע"ש עוד בסי' צ"ד אות י"ז מזה) עכ"ד וע"ש בס"ס ע' שכ' כן שאפי' זינתה בודאי אין מזכין לה גט ע"ש: אכן בתשו' חמדת שלמה סימן ד' מבואר שמפרש דברי הרמ"א ז"ל כדברי החכם השואל הנ"ל והבאתיו בקצרה לעיל סי' א' ס"ק כ"ב. גם בס' בית מאיר דעתו כן וכתב לע"ד פשוט דבסי' א' לא כתב אלא שהבעל יוכל לישא אשה ע"י זכוי זה כו' אבל הכא דאיירי באיסור א"א החמור להתירה לינשא אחר שחזרה בה חושש להחמיר וקאי אף על עוזבת דת כו' וכתב עוד דראוי לנהוג בסידור גט כזה (ר"ל היכא שמזכין גט לעוזבת דת ולנאסרת בכדי שיוכל הבעל לישא אחרת יש לנהוג כמו בעוזב דתהמגרש שמבואר לקמן סעיף י"א שאחר הזכוי שוב יקבלנו מידו ויעשנו שליח להולכה בפי' כדי שיתירנה בהגיע לידה בלא ספק כי לולא כן אפשר לחוש בגט זה שאפילו בא לידה לא תתגרש כי לא שייך בהחלט לומר בזה (כמו בגט דעלמא המבואר לקמן סעיף ג') אדם יודע כו' והתקבל והולך קאמר אחרי שכמה פוסקים חולקים (ע' בר"פ האומר דף ס"ג הכי השתא התם אדם יודע כו' הכא טעי) ע"ש: וע' בס' גט מקושר בסג"ש אות כ"א שכ' ע"ד הב"ש הנ"ל לא ידעתי מאי קשיא ליה דהא היש מחמירין אלו הוא דעת מהרי"ק ומבואר בדבריו שלא נסתפק רק בשביל דעת הרי"ף פ"ק דגיטין שאינו גט עד שיבא לידה וא"כ נראה דמודה דאין הבעל יכול לחזור ומתגרשת אף בע"כ של בעל ולכן שפיר פסק הרמ"א בסי' א' בפשיטות לזכות גט לאשתו עוזבת דת דכיון שכבר מסר הגט לשליח ואין יכול לחזור לא שייך תקנת רגמ"ה עוד שהרי כבר היא ברשות עצמה והשליח נותן בע"כ של בעל אבל להתירה לעלמא כתב רמ"א יש מחמירין כו' ע"ש. ולע"ד אין תירוץ זה מספיק דהא מבואר בהדיא במהרי"ק שם דלדעת הרי"ף גם לענין חר"ג לא נתקן האיסור משום זכיית הגט ע"י אחר דסוף סוף עדיין היא אשת איש עד שיגיע לידה כו' ע"ש ובע"כ צריך לבא לחילוק הנ"ל דלענין חר"ג סמכי' על דעת רש"י ותוס' ואינך פוסקים. וע' עוד בתשו' ברית אברהם סי' צ' מדין זה. ועמ"ש לקמן סי"א ס"ק י"ג:
ט סָעִיף ו ונעשה זה שליח להולכה. עב"ש שכ' ונראה אפילו אמר התקבל לה כו' וע' בלח"מ פ"ו מה"ג דין שדקדק מלשון הרמב"ם (והש"ע) להיפך וצ"ע:
י סָעִיף י אלא יחזור ויתננו. עט"ז שכתב דלדברי ריב"ש צ"ל אפילו יחזור כו' אלא שתמה עליו ולכן מסופק אם לא הרמ"א חילק עליו ע"ש:
יא סָעִיף יא מלבד שישביעיהו. עמ"ש לקמן סי' קמ"א סנ"ט ס"ק נ"ו:
יב סָעִיף יא יעשו תיקון א'. עיין בתשובת גבורת אנשים סי' א' בתשובת אא"ז הגאון מהר"ם כ"ץ ז"ל שכ' וז"ל ולפ"ז כל עוזב דת שמגרש ויש לו שני שמות אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה צריך שני גיטין בא' יעשה ש"ק ויעשה מקום הכתיבה עיקר ובאחד יעשה ש"ה ויעשה מקום נתינה עיקר אבל לגרש בגט אחד א"א וזה לא נמצא בשום פוסק קדמון ואחרון ולא אשתמיט חד מנייהו אשר באמת בשינוי גמור בשם האיש נ"ל לפסוק הלכה ולסדר שני גיטין כמו שכתבתי עכ"ל:
יג סָעִיף יא כבר אשתך מותרת. עט"ז לעיל ס"ה שכ' דכן הוא האמת ודלא כהלבוש שכ' דלהטעותו אומרים לו כן דזה אינו. רק בשעת הדחק כגון שמת השליח בדרך וכה"ג שא"א שיגיע הגט לידה והמגרש לא נודע מקומו איו סמכינן באמת על הזכוי לחוד דהעיקר כדיעה ראשונה שזכר רמ"א שם דודאי זכות הוא לה ואף הר"ן בתשובה לא נחלק בעוזב דת רק על נדון דהר"פ. ואף שהרמ"א כתב שם וידעי' שהיא מהדרת כו' לא כתב זה אלא לענין לכתחילה כו' ואף שמהרי"ק מחמיר אף היכא דודאי זכות משום דחייש לדעת הרי"ף דבריו תמוהים מאד כו' עש"ב וע' בס' בית מאיר שהזכיר קצת מד' הט"ז אלו וכ' עליו ולע"ד לו יהא כדבריו היינו אפשר היכא שעובר על השבועה ומבטלו י"ל דבשעת הדחק סמכי' על הגאונים הסוברים שהוא זכות גמור בלא ספק (ר"ל היכא שהגיע לידה ואין חשש רק מחמת הביטול בזה ליכא חששא של מהרי"ק דהא גם להרי"ף לא יכול לחזור עמ"ש לעיל סק"ח) ולמעשה אף זה צ"ע: אבל היכא שלא בא לידה כלל ודאי אף במקום עיגון אין להקל כי דבריו בנויים ע"פ מה שחולק על המרי"ק ולע"ד בדברים בעלמא משיגו והדין עם מהרי"ק וע' ת' ב"ח סימן ק"ב עכ"ל ולע"ד איני יודע למה נטה להחמיר כ"כ כי באמת שורש חומרא זו של מהרי"ק שהובא בב"י ובט"ז ובב"ש סק"ו דחייש לדעת הרי"ף פ"ק דגיטין דאפילו כשיש זכות לה דוקא לענין חזרה ולא לענין התרה עד דמטי לידה. הנה לבד דברי הט"ז דלמה לנו לחוש לדעת הרי"ף בזה שהוא יחיד נגד כל הפוסקים (ובפרט במקום עיגון) ועוד דגם הרי"ף לא חילק בזה אלא לענין שחרור עבד שהיא קצת חוב כו' הנה זולת זה לא זכיתי להבין הרי דברי הרי"ף אלו הוא על המשנה האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור כו' ע"ז כתב והני מילי לחזרה כו' ובודאי דהפי' הפשוט בדברי הרי"ף שאינו מחלק כן רק באומר תן ולא באומר זכי. וגם ברש"י שם דף ט' ע"ב (קודם שחזר בו) שהוא כדברי הרי"ף לא כתב כן רק גבי תן ע' בתוס' שם וי"ל הטעם דאף דתן כזכי מ"מ מדאפקי' בלשון תן הוא מקפיד שינתן לו ולא יחול השחרור עד דמטי לידיה וכמ"ש הפ"י שם. וגם כל החולקים על הרי"ף הוא גם כן באומר תן וס"ל דגם באומר תן כיון דמסקינן בגמרא דהאומר תנו כאומר זכו דמי הוי כאילו הגיע הגט ליד העבד עי"ן בתוספת וברא"ש ובר"ן שם אבל באומר זכי יש לומר דגם הרי"ף מודה וכן מבואר להדיא ברמב"ם פרק ו' מהלכות עבדים שמחלק בין אמר זכי לאמר תן ומסתמא אזל בשיטת הרי"ף רבו. והגם שמדברי הר"ן (והרמב"ן במלחמות) שם שהקשה על הרי"ף מפ"ק דקדושין דקונה עצמ' בשטר ע"י אחרים ומפ' השולח דאמרי' חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר ומפ' האשה שלם המזכה גט לאשתי במקום יבם מהו כו' משמע לכאורה שהבין בדעת הרי"ף דה"ה באומר זכי. אך באמת ז"א דא"כ כ"ש דמפני קושיית חמורות אלו אית לן למימר דהרי"ף י"ל לא קאמר רק גבי תן וכדברי הרמב"ם הנ"ל ולא קשה כל הני קושיות. וע"כ לומר דכוונתו הוא רק לחזק הקושיא הראשונה דכיון דאומר תנו כזכי דמי הוי כאילו הגיע ליד העבד וע"ז מסיק ואייתי מכל הני גמרות ור"ל דליכא למימר דגם בזכי ס"ל להרי"ף הכי דזה ודאי אינו כדמוכח מכל הני דוכתי וא"כ גם בתן לית לן לחלק בזה וזה מבואר למעיין היטב בלשון הר"ן בזה. ומה דמהרי"ק שם מכריח מדהביא הרי"ף בסוף ההיא שמעתא הא דגרסי' בפ' האשה שלום בעי מיניה רבא מר"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כו' א"ל רבינא לרבא המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כו' ומדהביא כאן ב' המימרות שהם ביבמות ש"מ שגם ההיא דיבמות מפרש כן לענין חזרה דבעל דוקא ולא לענין היתר אשה עד שיגיע גט לידה הנה לבד דחיית הט"ז בזה גם מדברי הר"ן (והרמב"ן) שם מבואר להדיא שאין מפרש דברי הרי"ף כן ע"ש במ"ש וכן נמי מצינו זכיה אפילו בגט אשה להוציאה לגמרי כשת"ל דזכות הוא לה דגרסי' בפ' האשה שלים כו' וכמ"ש הרי"ף ז"ל בסמוך כו'. וכן מצאתי מפורש בטור יו"ד סי' רס"ז דאחר שהביא דברי הרי"ף דדווקא לחזרה כו' כתב וז"ל ואפילו לדבריו איכא למימר דוקא בשאמר תן לו אבל אמר זכה לו יצא מיד לחירות וכ"כ הרמב"ם כו' עכ"ל וכ' ע"ז הב"י דברים של טעם הם וכ"ש מאחר שהרמב"ם כתב כן דכיון דסבר כהרי"ף באומר תנו אית לן למימר דבאומר זכו נמי לא פליגי אהדדי ועוד דבהדיא אמרי' בגמ' חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר כו' ע"ש וכן פסק בש"ע שם סעיף ט"ו דבאומר זכה יצא מיד לחירות אע"פ שלא הגיע ליד העבד ולא נזכר שם באחרונים שום רמז חולק בזה. וגם בב"י כאן בסי' זה לאחר שהביא דברי מהרי"ק הנ"ל מסיים ובסי' קמ"ה אכתוב נגד דבריו (אלא דשם לא נמצא דבר מזה) . ומעתה שורש חומרא זו של מהרי"ק ז"ל שהוא היש מחמירין דלעיל ס"ה בסוף הגה אינו שורש חזק כ"כ מאחר דרש"י ותוס' והרא"ש והר"ן ובעהמ"א ורמב"ן במלחמות והמרדכי כולם חולקים על הרי"ף גם בתן ובדעת הרי"ף גופי' כמה ראשונים פירשו דבריו רק בתן ולא בזכי והוא הלכה פסוק' בש"ע יו"ד סימן רס"ז ומהרי"ק יחיד הוא בזה בדעת הרי"ף ז"ל וא"כ (באם נסכים דהעיקר כדיעה ראשונה דלעיל ס"ה בריש הגה דודאי זכות הוא לה) לא ידעתי מדוע נחמיר כ"כ אפילו במקום עיגון לחוש לדעת מהרי"ק ז"ל וצ"ע: ובינותי בספרי האחרונים ומצאתי בס' גט מקושר בסג"ש אות כ"א שהאריך בענין זה ומתחילה כתב לבאר דהעיקר כדיעה ראשונה שזכר רמ"א לעיל ס"ה דבעוזב דת המגרש בודאי זכות הוא לה (וכדברי הט"ז הנ"ל) ושוב כתב ג"כ לתמוה על מהרי"ק בזה במה שהחליט בדעת הרי"ף דגם בזכה בעינן מטא לידי' וכתב עליו מאחר שדברי הרי"ף ז"ל בזה הם תמוהים בעצם וכמו שתמהו התוס' והרא"ש שם א"כ הבו דלא לוסיף עלה ובאומ' זכה גם להרי"ף לא בעינן מטא לידי' וכדברי הרמב"ם ז"ל והאריך בזה (אך לא הביא שם מדברי הר"ן והרמב"ן הנ"ל וגם לא הזכיר דברי הטור ביו"ד סימן רס"ז הנ"ל דהוה תנא דמסייע ליה) ומסיק לדינא בעוזב דת השולח גט ונאבד הגט בדרך יש לסמוך להקל במקום עיגון כיון שזיכה לה הגט כו' וכ"ש בגילתה דעתה שרוצה להתגרש כו' עש"ה. ומ"מ למעשה צ"ע רב בקיבוץ חכמים. וא' לעיל סק"ב וסק"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.