א הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְקַבֵּל גִּטָּהּ מִיַּד שְׁלִיחַ בַּעְלָהּ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁעָשְׂתָה שָׁלִיחַ אַחֵר לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ. אֲבָל אִם אָמְרָה לִשְׁלִיחַ הַבַּעַל: יִהְיֶה גֵּט זֶה פִּקָּדוֹן אֶצְלְךָ, אוֹ שֶׁאָמְרָה לוֹ: הֲרֵי אַתָּה שָׁלִיחַ לְקַבְּלוֹ לִי, וְיֵשׁ אוֹמְרִים אֲפִלּוּ לֹא אָמְרָה לוֹ רַק: תִּתְקַּבֵּל (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וְהָרַשְׁבָּ"א), הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת, עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ, וּמִשֶּׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ תִּתְגָּרֵשׁ וַדַּאי. הַגָּה: אָמְרָה הָאִשָּׁה לִשְׁלוּחָהּ לְקַבֵּל הַגֵּט מִיַּד בַּעְלָהּ, אֵין לְקַבְּלוֹ מִיַּד שְׁלוּחוֹ. אֲבָל אָמְרָה: קַבֵּל גֵּט מִבַּעְלִי, יָכוֹל לְקַבְּלוֹ מִיַּד שְׁלוּחוֹ (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א אֶלֶף ר"נ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְקַבֵּל מִיַּד שְׁלִיחַ בַּעְלָהּ:
ב נַעֲרָה הַמְאֹרָסָה, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְגָּרֶשֶׁת בְּקַבָּלַת גִּטָּהּ בְּיָדָהּ כְּמוֹ קַבָּלַת אָבִיהָ, אָבִיהָ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחַ קַבָּלָה; אֲבָל הִיא אֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחַ קַבָּלָה, אֶלָּא אִם כֵּן אֵין לָהּ אָב, אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת:
ג קְטַנָּה, אֲפִלּוּ אֵין לָהּ אָב, אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת, אֵינָהּ יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת שְׁלִיחַ קַבָּלָה; אֲבָל אָבִיהָ יָכוֹל לַעֲשׂוֹתוֹ, אִם הִיא אֲרוּסָה:
ד הַמְקַדֵּשׁ קְטַנָּה עַל יְדֵי אָבִיהָ, וְגֵרְשָׁה כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה בְּעוֹדָהּ אֲרוּסָה וְאָבִיהָ חַי (טוּר), אָבִיהָ מְקַבֵּל גִּטָּהּ, וְלֹא הִיא שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהִיא יְכוֹלָה לְקַבֵּל גִּטָּהּ:
ה נִשֵּׂאת, אֵין אָבִיהָ יָכוֹל לְקַבֵּל גִּטָּהּ.
ו קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, וּמֵת, אוֹ שֶׁנִּשֵּׂאת, אִם מַבְחֶנֶת בֵּין גִּטָּהּ לְדָבָר אַחֵר, דְּהַיְנוּ שֶׁנּוֹתְנִים לָהּ צְרוֹר וּזְרַקְתּוֹ, אֱגוֹז וְנוֹטַלְתּוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַיְנוּ מִשֶּׁתַּגִּיעַ לְעוֹנַת הַפָּעוֹטוֹת, דְּהַיְנוּ בַּת שִׁית אוֹ בַּת שֶׁבַע, כָּל חַד וְחַד לְפוּם חֻרְפֵהּ (טוּר), מִתְגָּרֶשֶׁת עַל יְדֵי עַצְמָהּ. וְאִם אֵינָהּ מַבְחֶנֶת, וְגֵרְשָׁהּ עַל יְדֵי עַצְמָהּ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל עַל יְדֵי אָבִיהָ מִתְגָּרֶשֶׁת, אֲפִלּוּ אֵינָהּ מַבְחֶנֶת. וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק וְאוֹמֵר שֶׁכָּל שֶׁאֵינָהּ מַבְחֶנֶת אֵינָהּ מִתְגָּרֶשֶׁת אֲפִלּוּ עַל יְדֵי אָבִיהָ. הַגָּה: וְעַיֵּן לְקַמָּן בְּסֵדֶר הַגֵּט סָעִיף צ"ו כֵּיצַד כּוֹתְבִין לִקְטַנָּה הַמִּתְגָּרֶשֶׁת עַל יְדֵי אָבִיהָ:
ז כָּל הֵיכָא שֶׁיֵּשׁ לִקְטַנָּה יָד לְקַבֵּל גִּטָּהּ, יֵשׁ לָהּ תּוֹרַת חָצֵר אוֹ ד' אַמּוֹת (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה) לְקַבְּלוֹ, כְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ לִגְדוֹלָה:
ח כְּשֶׁהִיא עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה, צְרִיכָה לַעֲשׂוֹתוֹ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים. וְצָרִיךְ לְקַבֵּל הַגֵּט בִּפְנֵי שְׁנַיִם, אֲפִלּוּ אִם הַשְּׁנַיִם הַמְּעִידִים עַל הַשְּׁלִיחוּת הֵם מְעִידִים עַל קַבָּלַת גִּטָּהּ, אוֹ אֶחָד מֵעִיד עַל הַשְּׁלִיחוּת וְאֶחָד עַל הַקַּבָּלָה וְאֶחָד מִצְטָרֵף עִם כָּל אֶחָד לִהְיוֹת מֵעִיד עַל זֶה וְעַל זֶה. הַגָּה: וּלְכַתְּחִלָּה לֹא יִמְסֹר הַבַּעַל הַגֵּט לְיַד הַשָּׁלִיחַ, עַד שֶׁיְּבָרֵר תְּחִלָּה שֶׁנַּעֲשָׂה שְׁלִיחַ קַבָּלָה בְּעֵדִים (מָרְדְּכַי רֵישׁ הִתְקַבֵּל בְּשֵׁם מוהר"ם):
ט מַה שֶּׁצָּרִיךְ שְׁנֵי עֵדִים עַל הַקַּבָּלָה, דַּוְקָא כְּשֶׁאֵין הַשָּׁלִיחַ כָּשֵׁר; אֲבָל אִם הוּא כָּשֵׁר, מִצְטָרֵף עִם עֵד אֶחָד. וְיֵשׁ מִי שֶׁנִּרְאֶה מִדְּבָרָיו שֶׁחוֹלֵק עַל זֶה. וְהוּא הַדִּין לִשְׁלִיחוּת לְהוֹלָכָה:
י בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶּׁצָּרִיךְ עֵדֵי קַבָּלָה, כְּשֶׁאָבַד הַגֵּט אוֹ נִקְרַע. אֲבָל אִם הָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יַד שְׁלִיחַ קַבָּלָה, אֵינוֹ צָרִיךְ עֵדֵי קַבָּלָה. וְעַיֵּן לְקַמַּן סִימָן זֶה סָעִיף י"ג:
יא אֵין שְׁלִיחַ לְהוֹלָכָה צָרִיךְ עֵדִים, אִם הוֹדוּ הַשָּׁלִיחַ וְהַמְשַׁלֵּחַ. וְאִם הַמְשַׁלֵּחַ כּוֹפֵר, הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשְּׁלִיחַ הוֹלָכָה צָרִיךְ לְמַנּוֹתוֹ בְּעֵדִים. הַגָּה: מִיהוּ, הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁעֲשָׂאוֹ בְּעֵדִים, וְאֵין צָרִיךְ עֵדוּת עַל כָּךְ (רַבִּי יְרֻחָם ח"ג נכ"ד). וְנוֹהֲגִים לְהַצְרִיךְ הַרְשָׁאָה וְעֵדִים עַל הַרְשָׁאָה שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁלִיחַ. וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף כ"ד:
יב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין שְׁלִיחַ הָאִישׁ צָרִיךְ עֵדִים, כְּשֶׁמָּסַר לָהּ גֵּט שֶׁחֲתוּמִים בּוֹ עֵדִים. אֲבָל אִם אֵין עֵדִים חֲתוּמִים בּוֹ, וְהָלַךְ הַשָּׁלִיחַ וּמְסָרוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
יג יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁשְּׁלִיחַ הוֹלָכָה וּשְׁלִיחַ הוֹבָאָה אֵין צָרִיךְ לַעֲשׂוֹתוֹ בְּעֵדִים, וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק. הַגָּה: כֶּפֶל דְּבָרִים הֵן בְּכָאן, כִּי בָּבָא זוֹ נִתְבָּאֵר סָעִיף י"א. וְיֵשׁ מַחֲלֹקֶת בְּדִין זֶה בְּדֶרֶךְ אַחֵר, דְּיֵשׁ אוֹמְרִים דִּשְׁלִיחַ הוֹלָכָה אִם מָסַר לָהּ הַגֵּט בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, וְאִי אֶפְשָׁר לַחֲזֹר וְלִתְּנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, דִּמְגֹרֶשֶׁת מֵאַחַר שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ בְּחוֹתְמָיו (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּפָסוּל (טוּר בְּשֵׁם הַגְּאוֹנִים). מִיהוּ, אִם הַגֵּט מְקֻיָּם בְּחוֹתְמָיו, מִתַּחַת יָדָהּ, אֵינָהּ צְרִיכָה שֶׁתָּבִיא עֵדֵי מְסִירָה בְּפָנֵינוּ, רַק שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁקִּבְּלָה אוֹתוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם כָּרָאוּי (טוּר). וְהוּא הַדִּין בִּשְׁלִיחַ קַבָּלָה מִן הַבַּעַל:
יד בֵּין שְׁלִיחַ קַבָּלָה בֵּין שְׁלִיחַ הוֹלָכָה אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּשְׁמַע מִפִּיהֶם שֶׁמְּמַנִּים אוֹתוֹ שָׁלִיחַ. לְפִיכָךְ, בֵּין הָאִישׁ בֵּין הָאִשָּׁה יְכוֹלִים לַעֲשׂוֹת בִּפְנֵי עֵדִים שָׁלִיחַ הָעוֹמֵד בְּמָקוֹם אַחֵר, וְהָעֵדִים כּוֹתְבִים וְחוֹתְמִים שֶׁמִּנָּה לִפְלוֹנִי שָׁלִיחַ. וְעַיֵּן לְקַמָּן סָעִיף ל"ה:
טו בַּעַל שֶׁעָשָׂה שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לוֹ: תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, אוֹ שֶׁיֹּאמַר לַסוֹפֵר וְלָעֵדִים שֶׁיִּכְתְּבוּ וְיַחְתְּמוּ גֵּט וְיִתְּנוּ לְאִשְׁתּוֹ, אוֹ לָשׁוֹן שֶׁמַּשְׁמָעוֹ שֶׁיְּגָרְשׁוּהָ, כְּמוֹ: גָּרְשׁוּהָ אוֹ שַׁלְּחוּהָ אוֹ שִׁבְקוּהָ אוֹ תִּרְכוּהָ אוֹ כִּתְבוּ אִגֶּרֶת וּתְנוּ לָהּ; אֲבָל אִם אָמַר: פַּטְּרוּהָ, פַּרְנְסוּהָ, עֲשׂוּ לָהּ כַּדָּת, עֲשׂוּ לָהּ כַּנִּמּוּס, עֲשׂוּ לָהּ כָּרָאוּי, לֹא אָמַר כְּלוּם. אָמַר לָהֶם: עִזְבוּהָ, הוֹצִיאוּהָ, הַתִּירוּהָ, הַנִּיחוּהָ, הוֹעִילוּ לָהּ, הֲרֵי זֶה סָפֵק:
טז הָאוֹמֵר: כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לַבַּעַל בְּיָדוֹ, וְאֵין נוֹתְנִין לְאִשְׁתּוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר לָהֶם לִתֵּן לָהּ. וְאִם נָתְנוּ לָהּ, אֵינוֹ גֵּט. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּבָרִיא. אֲבָל בִּמְסֻכָּן, וְהוּא אָדָם שֶׁקָּפַץ עָלָיו הַחֹלִי בִּמְהֵרָה וְהִכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ מִיָּד, וְהַיּוֹצֵא בְּקוֹלָר, אֲפִלּוּ עַל עִסְקֵי מָמוֹן, וְהַמְפָרֵשׂ בַּיָּם וְהַיּוֹצֵא בְּשַׁיָּרָא, וְאָמַר: כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ וְיִתְּנוּ לָהּ, שֶׁהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לִכְתֹּב וְלִתֵּן לָהּ:
יז בָּרִיא שֶׁאָמַר: כִּתְבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, וְכָתְבוּ וְנָתְנוּ לָהּ, וְהָרַג עַצְמוֹ מִיָּד, כְּגוֹן שֶׁהִשְׁלִיךְ עַצְמוֹ מִן הַגַּג, אוֹ הִפִּיל עַצְמוֹ לַיָּם, הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. וְאִם לֹא כְּתָבוּהוּ, כּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין לָהּ כָּל זְמַן שֶׁיֵּשׁ בּוֹ נְשָׁמָה. עָלָה לַגַּג וּדְחָפַתּוּ הָרוּחַ וְנָפַל וָמֵת, אֵינוֹ גֵּט:
יח סָפֵק מֵעַצְמוֹ נָפַל סָפֵק הָרוּחַ דְּחָפַתּוּ; אִם לְאַלְתָּר נָפַל, הֲרֵי זֶה גֵּט; וְאִם לֹא נָפַל לְאַלְתָּר, הֲרֵי זֶה סָפֵק:
יט וְכֵן מִי שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ לַבּוֹר וְאָמַר: כָּל הַשּׁוֹמֵעַ קוֹלִי יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי, וּפֵרַשׁ שְׁמוֹ וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ, שֵׁם עִירוֹ וְשֵׁם עִירָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ יִכְתְּבוּ [וְיִתְּנוּ] לָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֶעֱלוּהוּ וְלֹא הִכִּירוּהוּ, הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר, שֶׁזֶּה כִּשְׁעַת הַסַכָּנָה הוּא, שֶׁכּוֹתְבִין וְנוֹתְנִין אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי שֶׁרָאוּ לוֹ דְּמוּת אָדָם וְחָזוּ לֵהּ נַמֵּי בָּבוּאָה דְּבָבוּאָה, הָא לָאו הָכִי חָיְשִׁינָן שֶׁמָּא שֵׁד הוּא, שֶׁדֶּרֶךְ הַשֵּׁדִים לִמָּצֵא בְּבוֹרוֹת וְכֵן בַּשָּׂדוֹת:
כ אִם הָיוּ שָׁם שְׁלשָׁה, וְאָמַר: כָּל הַשּׁוֹמֵעַ קוֹלִי יִכְתֹּב גֵּט לְאִשְׁתִּי, אֶחָד כּוֹתֵב וּשְׁנַיִם חוֹתְמִים, וְאֵין צָרִיךְ מַעֲמַד כֻּלָּם, דְּאַף עַל גַּב דְּאָמַר: כָּל, לֹא הֲוֵי כְּאוֹמֵר: כֻּלְּכֶם כְּתֹבוּ:
כא הָיוּ רַבִּים עוֹמְדִים בְּיַחַד, וְאָמַר: הוֹלִיכוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי, אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁיִּרְצֶה יוֹלִיךְ אוֹתוֹ בִּשְׁבִיל כֻּלָּם וְעַיֵּן בְּסָמוּךְ סוֹף סָעִיף כ"ג. וְאִם אָמַר: שְׁנַיִם מִכֶּם יוֹלִיכוּהוּ, יוֹלִיכוּ שְׁנַיִם. אֲפִלּוּ הָיָה בִּכְלָלָם אָב וּבְנוֹ, דַּעְתּוֹ גַּם עַל הַבֵּן, וְנַעֲשָׂה הַבֵּן שָׁלִיחַ בִּמְקוֹם הָאָב:
כב וְהוּא הַדִּין לָאוֹמֵר לִשְׁלֹשָׁה: שְׁנַיִם מִכֶּם יִכְתְּבוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְיַחְתְּמוּ וְיִתְּנוּ לָהּ, וְהָיָה בָּהֶם אָב וּבְנוֹ, בֵּין שֶׁחָתַם הַבֵּן עִם הָאַחֵר, בֵּין שֶׁחָתַם הָאָב עִם הָאַחֵר, הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר:
כג אָמַר לַחֲבוּרָה: כֻּלְּכֶם הוֹלִיכוּהוּ, אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיּוֹלִיכוּהוּ כֻּלָּם. וְהָאִדָּנָא תִּקְּנוּ חֲכָמִים שֶׁהָאוֹמֵר לְרַבִּים לְהוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, יֹאמַר: כָּל אֶחָד מִכֶּם יוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתִּי:
כד מַה שֶּׁכָּתוּב בְּתִקּוּן שְׁטָרוֹת שְׁטַר הַרְשָׁאָה בְּשׁוֹלֵחַ גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם, אֵין צָרִיךְ, אֶלָּא לְפִי שֶׁכָּתוּב בָּהּ שֶׁנּוֹתֵן הַבַּעַל רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת כַּמָּה שְׁלוּחִים אֲפִלּוּ לֹא יֶחֱלֶה וְלֹא יֵאָנֵס. הַגָּה: וְלָכֵן אִם נֶאֱבַד שְׁטָר הַרְשָׁאָה אוֹ נִפְסַל, וְהוּא שְׁעַת הַדְּחָק, נוֹתְנִין הַגֵּט בְּלֹא הַרְשָׁאָה (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ כ"ו). וְהַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן עַל הַשְּׁלִיחוּת וְלוֹמַר שֶׁעֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ בְּעֵדִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמָן לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קמ"ב סָעִיף ג'. אֲבָל לְכַתְּחִלָּה כּוֹתְבִין הַהַרְשָׁאָה בְּדִקְדּוּק, וְנִזְהָרִין שֶׁלֹּא לִכְתֹּב בָּהּ רָאשֵׁי תֵּיבוֹת (בְּתִקוּן מהר"י מִינְץ בְּשֵׁם מהרא"י). גַּם שֶׁלֹּא לְשַׁנּוֹת בָּהּ בִּדְבָרִים הַכְּתוּבִים בַּגֵּט, כְּגוֹן אִם כָּתוּב בַּגֵּט שֵׁם זַנְבִיל בְּב', לֹא יִכְתֹּב בַּהַרְשָׁאָה בְּוָי"ו (ג"ז שָׁם), וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְנֻסַּח הַרְשָׁאָה, עַיֵּן בא"ה סִימָן קמ"א וּלְמַטָּה סָעִיף ל'. וּשְׁאָר דִּינִים וְסֵדֶר הַשְּׁלִיחוּת, עַיֵּן לְקַמָּן בְּסֵדֶר הַגֵּט. עֵדֵי הַרְשָׁאָה לֹא יִהְיוּ קְרוֹבִים זֶה לָזֶה, וְלֹא לָאִישׁ וְלֹא לָאִשָּׁה, וְלֹא לְעֵדֵי הַגֵּט (סֵדֶר גִּטִּין סי' ע"ג). וְאִם נִמְצְאוּ עֵדֵי הַרְשָׁאָה פְּסוּלִים, נִתְבַּטֵּל כָּל הַשְּׁלִיחוּת, שֶׁהֲרֵי הֵם מְעִידִים עַל עִקַּר הַשְּׁלִיחוּת וְשֶׁבִּפְנֵיהֶם עָשָׂה הַבַּעַל לַשָּׁלִיחַ, וְלֹא דָּמֵי לִשְׁאָר פְּסוּלֵי הַרְשָׁאָה, כֵּן נִרְאֶה לִי. וְנָהֲגוּ שֶׁהָרַב הַמְסַדֵּר הַגֵּט מְקַיֵּם הַהַרְשָׁאָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לְקַיְּמָהּ בִּשְׁלֹשָה; מִיהוּ, אִם אֵינוֹ נִכָּר רַק חֲתִימָה אַחַת, סָגֵי (גַּם זֶה בַּסֵדֶר). וְיֵשׁ נוֹהֲגִין לִכְתֹּב כְּתָב (שֶׁל) [אֶל] מְקוֹם הַנְּתִינָה, לְהוֹדִיעַ אִם יֵשׁ שִׁנּוּי בְּאֵיזֶה דָּבָר בַּהַרְשָׁאָה (שָׁם בְּשֵׁם מהר"ר ז"ךְ):
כה אִם הַבַּעַל אוֹ הַשָּׁלִיחַ רַךְ בַּשָּׁנִים, טוֹב לְהַצְרִיךְ לְדַקְדֵּק אַחֲרָיו אִם הֵבִיא סִימָנִים כְּשֶׁעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ, שֶׁאֵין קָטָן עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ וְלֹא נַעֲשֶׂה שָׁלִיחַ; וְאִם יֵשׁ לוֹ זָקָן בְּפָנָיו, אֵין לָחוּשׁ. הַגָּה: אֲבָל אֵין צָרִיךְ לְדַקְדֵּק כָּל כָּךְ בְּעֵדֵי חֲתִימָה, דְּעֵדֵי מְסִירָה כַּרְתֵּי, וּרְגִילִים לִהְיוֹת הַרְבֵּה גְּדוֹלִים אֵצֶל נְתִינַת הַגֵּט (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח). וּלְפִי מַה שֶּׁנּוֹהֲגִין לְיַחֵד עֵדֵי מְסִירָה, יְדַקְדֵּק בָּהֶם שֶׁיִּהְיוּ גְּדוֹלִים:
כו נָהֲגוּ לְהַקְנוֹת לְעוֹשֵׂה שָׁלִיחַ, לְהוֹדִיעַ שֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ. וְאִם אָמַר: בְּלֵב שָׁלֵם אָמַרְתִּי וְגָמַרְתִּי לַעֲשׂוֹת דָּבָר זֶה, אֵין צָרִיךְ קִנְיָן:
כז עַל שְׁטַר שְׁלִיחוּת קַבָּלָה יַחְתְּמוּ שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים. וְצָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ בְּנֵי אָדָם יְדוּעִים שֶׁתִּהְיֶה חֲתִימָתָן נִכֶּרֶת בִּמְקוֹם הַנְּתִינָה, וְאַף אִם יְקַיְּמוּהָ בְּהֶנְפֵּק, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ חֲתִימוֹת הַדַּיָּנִים נִכָּרוֹת וִידוּעוֹת לִבְנֵי מְקוֹם הַנְּתִינָה. וְעַיֵּן בְּטוּר אֶבֶן הָעֶזְר סִימָן קמ"א נֻסַּח שְׁטַר שְׁלִיחוּת הַקַּבָּלָה:
כח צָרִיךְ לִזָּהֵר וּלְדַקְדֵּק, שֶׁתִּהְיֶה הָאִשָּׁה שֶׁעוֹשָׂה שְׁלִיחַ קַבָּלָה גְּדוֹלָה בְּשָׁנִים וּבְסִימָנִים. וְאִם אֵין (הַנָּשִׁים יוֹדְעוֹת) [הַשָׁנִים יְדוּעוֹת] כִּי עִם עַל פִּי הָאָב, צָרִיךְ רִבּוּי שְׂעָרוֹת שְׁחוֹרוֹת וּגְדוֹלוֹת כְּדֵי לָכֹף רֹאשָׁן לְעִקָּרָן:
כט בִּשְׁעַת נְתִינַת הַגֵּט בְּיַד שְׁלִיחַ קַבָּלָה, יֵשְׁבוּ בֵּית דִּין כְּשֵׁרִים שֶׁאֵינָם קְרוֹבִים זֶה לָזֶה וְלֹא לַבַּעַל וְלֹא לָאִשָּׁה, וְנָהֲגוּ לִזָּהֵר גַּם כֵּן שֶׁלֹּא יִהְיֶה קָרוֹב לַשָּׁלִיחַ, וְיַכִּירוּ חֲתִימוֹת הַהַרְשָׁאָה, וְאַחַר כָּךְ יָבִיא הַבַּעַל הַגֵּט, וְיִקְרְאוּהוּ וְיַחְזִירוּהוּ לוֹ, וִיבַטֵּל כָּל מוֹדָעוֹת וְיִפְסֹל עֵדִים שֶׁיָּעִידוּ דָּבָר שֶׁגּוֹרֵם בִּטּוּל הַגֵּט, וְיִתְּנֵהוּ לְיַד הַשָּׁלִיחַ וְיֹאמַר לוֹ: הִתְקַבֵּל גֵּט זֶה לִפְלוֹנִית אִשְׁתִּי וַהֲרֵי הִיא מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי (מְעַכְשָיו) וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁלֹּא יַטִּיל בּוֹ שׁוּם תְּנַאי. וְיַחְזְרוּ לִקְרוֹתוֹ אַחַר הַנְּתִינָה, וְהַדַּיָּנִים יִכְתְּבוּ עֵדוּתָם וְיִהְיוּ הַחֲתִימוֹת נִכָּרוֹת וִידוּעוֹת (טוּר), וְיִתְּנֶנּוּ לְיַד הַשָּׁלִיחַ. הַגָּה: וְנֻסַּח (הַגֵּט) [הַשְּׁטָר] שֶׁנּוֹתְנִים לוֹ, עַיֵּן בְּטוּר סִימָן זֶה. וְכָל זֶה הוּא מִדִּינָא, אֲבָל יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁנָּכוֹן לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לְגָרֵשׁ עַל יְדֵי שְׁלִיחַ קַבָּלָה כְּלָל (טוּר בְּשֵׁם הָר"פ), וְכֵן נוֹהֲגִין:
ל בְּנֻסַח הַרְשָׁאַת שְׁלִיחַ הוֹלָכָה, צָרִיךְ לְהוֹסִיף עַל הַנֻּסָח שֶׁכָּתוּב בְּטוּר אֶבֶן הָעֵזֶר: בְּפָנֵינוּ עֵדִים חֲתוּמֵי מַטָּה מָסַר פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי גֵּט כְּרִיתֻת בְּיַד פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי לְהוֹלִיכוֹ לְאִשְׁתּוֹ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי וְלִתֵּן אוֹתוֹ בְּיָדָהּ. וְכָךְ אָמַר בְּפָנֵינוּ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי הַבַּעַל לִשְׁלוּחוֹ פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי: הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּמְצָאֶנָּהּ וְתֵן אוֹתוֹ בְּיָדָהּ אוֹ בְּיַד שְׁלוּחָהּ אוֹ בְּיַד שְׁלִיחַ שְׁלוּחָהּ וּתְהֵא יָדְךָ כְּיָדִי וּפִיךָ כְּפִי וְדִבּוּרְךְ כְּדִבּוּרִי (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּגִטִּין) הַגָּה: וְאִם יֵשׁ תְּנַאי בַּגֵּט, מַזְכִּירוֹ כָּאן וְכוֹתְבִין: עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ, וְכֵן חוֹזֵר וּמַזְכִּירוֹ בַּסוֹף אַחַר שֶׁכָּתַב וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם (גַּם זֶה בַּהַגָּ"ה הַנַּ"ל) וַעֲשִׂיָּתְךָ כַּעֲשִׂיָּתִי וְנוֹתֵן אֲנִי לְךָ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ וּשְׁלִיחַ שָׁלִיחַ עַד מֵאָה שְׁלוּחִים אֲפִלּוּ בְּלֹא אֹנֶס וְתֵכֶף שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט זֶה לְיַד אִשְׁתִּי הַנִּזְכֶּרֶת אוֹ לְיַד שְׁלוּחָהּ אוֹ לְיַד שְׁלִיחַ שְׁלוּחָהּ מִיָּדְךָ אוֹ מִיַּד שְׁלוּחֲךָ אוֹ מִיַּד שְׁלִיחַ שְׁלוּחֲךָ תְּהֵא מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנּוּ וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם וְנוֹתֵן אֲנִי לְךָ רְשׁוּת לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ וּשְׁלִיחַ שָׁלִיחַ עַד מֵאָה אֲפִלּוּ בְּלֹא אֹנֶס עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ וְתֵכֶף שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט זֶה לְיַד אִשְׁתִּי הַנִּזְכֶּרֶת אוֹ לְיַד שְׁלוּחָהּ אוֹ לְיַד שְׁלִיחַ שְׁלוּחָהּ מִיָּדְךָ אוֹ מִיַּד שְׁלוּחֲךָ אוֹ מִיַּד שְׁלִיחַ שְׁלוּחֲךָ תְּהֵא מְגֹרֶשֶׁת מִמֶּנִּי וּמֻתֶּרֶת לְכָל אָדָם. הַגָּה: וְכוֹתְבִין גַּם כֵּן בַּהַרְשָׁאָה שֵׁם הָעִיר עִם הַנְּהָרוֹת שֶׁלָּהּ, כְּמוֹ בַּגֵּט (בְּסֵדֶר גִּטִּין). וְכֵן כּוֹתְבִין כָּל כִּנּוּי הָאִישׁ וְהָאִשָּׁה, כְּמוֹ בַּגֵּט (מהרא"י סִימָן ט"ז וְי"ז). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכוֹתְבִים אַף כִּנּוּי הַשָּׁלִיחַ (בְּסֵדֶר בְּשֵׁם מהר"ר ז"ךְ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לְהַאֲרִיךְ בַּהַרְשָׁאָה בִּדְבָרִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִין (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן ט"ו). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לָחוּשׁ לְהַאֲרִיךְ בְּדָבָר שֶׁעִקַּר הַשְּׁלִיחוּת תָּלוּי בּוֹ, מֵאַחַר שֶׁכָּל אֶחָד יָכוֹל לִכְתֹּב כְּפִי צַחוּת לְשׁוֹנוֹ וְאֵינוֹ תִּקּוּן חֲכָמִים (ב"י). וְעַיֵּן לְקַמָּן בְּסֵדֶר הַגֵּט סָעִיף כ"ו כֵּיצַד כּוֹתְבִין בְּהַרְשָׁאַת מוּמָר. שְׁלִיחַ הוֹלָכָה שֶׁמֵּבִיא הַרְשָׁאָה וְכָתַב בָּהּ שֶׁהוּא שְׁלִיחַ קַבָּלָה, אִם הַשָּׁלִיחַ אֵינוֹ מַכְחִישׁ הַהַרְשָׁאָה רַק שֶׁאוֹמֵר שֶׁנַּעֲשָׂה שְׁלִיחַ הוֹלָכָה וְקַבָּלָה, אָז הַשְּׁלִיחוּת כָּשֵׁר וְנַעֲשָׂה שְׁלִיחַ הוֹלָכָה וְנוֹתֵן הַגֵּט לָאִשָּׁה. אֲבָל אִם הַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר שֶׁלֹּא נַעֲשָׂה שְׁלִיחַ קַבָּלָה מֵעוֹלָם, הֲרֵי הַהַרְשָׁאָה מַכְחֶשֶׁת אוֹתוֹ וְנִתְבַּטֵּל כָּל הַשְּׁלִיחוּת, גַּם הַגֵּט עַצְמוֹ פָּסוּל מֵאַחַר שֶׁמּוּכַח שֶׁמְּסַדְּרֵי הַגֵּט הָיוּ עַמֵּי הָאָרֶץ וְלֹא יָדְעוּ שֶׁאֵין הַבַּעַל עוֹשֶׂה שְׁלִיחַ קַבָּלָה, יֵשׁ לָחוּשׁ לְכַמָּה מִינֵי פְּסוּלִין (ב"י מ"כ מַעֲשֶׂה בכה"ג נַעֲשָׂה בִּפְנֵי ר"א מִזְרָחִי), וְכֵן כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁנִּכָּר שֶׁאוֹתָן שֶׁסִּדְּרוּ הַגֵּט הָיוּ הֶדְיוֹטוֹת (רִיבָ"שׁ):
לא הַכֹּל כְּשֵׁרִים לִשְׁלִיחוּת הַגֵּט, בֵּין לְקַבָּלָה בֵּין לְהוֹלָכָה, אֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, עֶבֶד וְנָכְרִי. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הָעֶבֶד הוּא שְׁלִיחַ הוֹלָכָה, הָוֵי סָפֵק:
לב הָיָה הַשָּׁלִיחַ קָטָן כְּשֶׁנָּתְנוּ לוֹ הַגֵּט, וְהִגְדִּיל וְהֵבִיאוֹ; אוֹ חֵרֵשׁ וְנִתְפַּקֵּחַ, שׁוֹטֶה וְנִשְׁתַּפֶּה, עֶבֶד וְנִשְׁתַּחְרֵר, נָכְרִי וְנִתְגַּיֵּר, פָּסוּל. אֲבָל אִם נָתַן לוֹ הַגֵּט כְּשֶׁהוּא פִּקֵּחַ, וְנִתְחָרֵשׁ וְחָזַר וְנִתְפַּקֵּחַ, שָׁפוּי וְנִשְׁתַּטֶּה וְחָזַר וְנִשְׁתַּפֶּה, כָּשֵׁר, כֵּיוָן שֶׁתְּחִלָּתוֹ וְסוֹפוֹ בְּכַשְׁרוּת:
לג הַנָּשִׁים וְהַקְּרוֹבִים, כְּשֵׁרִים לִשְׁלִיחוּת הַגֵּט. הַגָּה: וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, דִּבְמָקוֹם שֶׁאֶפְשָׁר, לְכַתְּחִלָּה לֹא יְהֵא הַשָּׁלִיחַ קָרוֹב לָאִישׁ וְלֹא לָאִשָּׁה וְלֹא לַדַּיָּנִים שֶׁנּוֹתְנִים הַגֵּט לִפְנֵיהֶם (בְּסֵדֶר גִּטִּין). וַאֲפִלּוּ הַפְּסוּלִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, בַּעֲבֵרָה, כְּשֵׁרִים לִשְׁלִיחוּת הַגֵּט. אֲבָל הַפְּסוּלִים בַּעֲבֵרָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, פְּסוּלִים לַהֲבָאַת הַגֵּט אֶלָּא אִם כֵּן נִתְקַיֵּם הַגֵּט בְּחוֹתְמָיו. וְיֵשׁ פּוֹסְלִים אַף בְּנִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְדִין מוּמָר, כְּדִין פְּסוּלֵי עֵדוּת מִדְּאוֹרָיְתָא כֵּן מַשְׁמַע בְּהַגָּהוֹת אַלְפָסִי דְּגִטִּין:
לד הָיוּ פְּסוּלִים כְּשֶׁנִּתְמַנּוּ שְׁלוּחִים, וְחָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה קֹדֶם שֶׁנְּתָנוּהוּ לָאִשָּׁה, כְּשֵׁרִים:
לה הַשּׁוֹלֵחַ הַגֵּט בְּיַד גּוֹי שֶׁיִּתְּנֶנּוּ לִפְלוֹנִי, וּמִנָּה הַבַּעַל בִּכְתָבוֹ לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי שָׁלִיחַ לְהוֹלִיךְ הַגֵּט לְאִשְׁתּוֹ, כָּשֵׁר, מִפְּנֵי שֶׁהַגּוֹי אֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא מַעֲשֵׂה קוֹף בְּעָלְמָא. הַגָּה: מִיהוּ, יֵשׁ חוֹלְקִין וּסְבִירָא לְהוּ דְּאֵין לְמַנּוֹת שְׁלִיחַ הוֹלָכָה עַל יְדֵי כְּתָב, גַּם לֹא רָאִיתִי נוֹהֲגִין כֵּן:
לו נָתַן הַגֵּט לַשָּׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ: הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, אָמַר לוֹ הַשָּׁלִיחַ: אֵינִי מַכִּירָהּ, אָמַר לוֹ הַבַּעַל: תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי שֶׁהוּא מַכִּירָהּ וְיִתְּנֵהוּ לָהּ; הָרִאשׁוֹן לֹא נַעֲשָׂה שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין רַק לְהוֹלִיךְ הַגֵּט לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי, וְלֹא יָכוֹל לְשַׁלְּחוֹ לוֹ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ (טוּר), וְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי הוּא שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין וְנוֹתְנוֹ לָהּ, אוֹ מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר אִם חָלָה אוֹ נֶאֱנַס. וְאִם נָתַן לָהּ הַגֵּט, הָרִאשׁוֹן אוֹ שְׁלוּחוֹ, הֲרֵי זֶה סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. הַגָּה: הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְאֵין הַשָּׁלִיחַ מַכִּירָהּ, יִתְּנֵהוּ לָהּ עַל פִּי שְׁנַיִם שֶׁזֹּאת אִשְׁתּוֹ (טוּר):
לז נָתַן הַגֵּט לְשָׁלִיחַ וְאָמַר לוֹ: לֹא תִּתְּנֵהוּ לָהּ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, אִם חָלָה אוֹ נֶאֱנַס בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים, יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ שֶׁיִּתְּנֵהוּ לָהּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עַכְשָׁו שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין, הוֹאִיל וּלְאַחַר שְׁלֹשִׁים יִהְיֶה שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין, וּבִלְבַד שֶׁיֹּאמַר הַבַּעַל: נֶאֱמֶנֶת עָלַי שֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּי, אִם הִיא נְשׂוּאָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁלֹּא יִמְסֹר מִיָּד לְשָׁלִיחַ שֵׁנִי, אֶלָּא יִמְסֹר שְׁלִיחוּתוֹ לְבֵית דִּין, וְהֵם לֹא יַעֲשׂוּ לַשֵּׁנִי שָׁלִיחַ עַד אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם:
לח הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְאָמַר לוֹ: הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, אוֹ שֶׁאָמַר לֵיה: אַתָּה הוֹלֵךְ, לֹא יִשְׁלְחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר, אֶלָּא אִם כֵּן חָלָה אוֹ נֶאֱנַס, אוֹ שֶׁפֵּרַשׁ לוֹ שֶׁיּוּכַל לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ וּשְׁלִיחַ שָׁלִיחַ עַד כַּמָּה שְׁלוּחִים. פֵּרַשׁ לוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁלְחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר, לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ, אֲפִלּוּ חָלָה אוֹ נֶאֱנַס (כֵּן מַשְׁמַע בְּטוּר). וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹלֵק וְאָמַר דִּבְהוֹלֵךְ סְתָם יָכוֹל לְשָׁלְחוֹ עַל יְדֵי אַחֵר, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָלָה. וּבְאַתָּה הוֹלֵךְ, לֹא יִשְׁלְחֶנּוּ עַל יְדֵי אַחֵר, אֶלָּא אִם כֵּן חָלָה אוֹ שֶׁפֵּרַשׁ לוֹ שֶׁיּוּכַל לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ:
לט דִּין שָׁלִיחַ שֵׁנִי כְּדִין שָׁלִיחַ רִאשׁוֹן, שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ אֶלָּא אִם כֵּן נֶאֱנַס אוֹ שֶׁפֵּרַשׁ לוֹ:
מ כְּשֶׁמְּמַנֶּה הַשָּׁלִיחַ שָׁלִיחַ אַחֵר, אִם הוּא צָרִיךְ לוֹמַר "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם", צָרִיךְ לְמַנּוֹתוֹ בִּפְנֵי בֵּית דִּין. וְאִם אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר: "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם", אֵין צָרִיךְ לְמַנּוֹתוֹ בִּפְנֵי בֵּית דִּין, אֲבָל צָרִיךְ לְמַנּוֹתוֹ בִּפְנֵי עֵדִים. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קמ"ב סָעִיף ט':
מא שָׁלִיחַ שֶׁעָשָׂה שֵׁנִי, וְשֵׁנִי שְׁלִישִׁי, אִם מֵת הַבַּעַל נִתְבַּטְּלוּ כֻּלָּם. אֲבָל אִם הַבַּעַל קַיָּם, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הַשָּׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן, לֹא נִתְבַּטֵּל שְׁלִיחוּת הַשְּׁאָר, מֵאַחַר שֶׁהַבַּעַל קַיָּם:
מב אִם מֵת שָׁלִיחַ שֵׁנִי, יָכוֹל שָׁלִיחַ רִאשׁוֹן לִטְּלוֹ מִיּוֹרְשָׁיו שֶׁל שֵׁנִי, וְיוֹלִיכֶנּוּ אוֹ יִשְׁלְחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר:
מג שְׁלִיחַ קַבָּלָה אֵינוֹ יָכוֹל לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ, וַאֲפִלּוּ נֶאֱנַס, וַאֲפִלּוּ נָתְנָה לוֹ רְשׁוּת לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ, מִשּׁוּם דַּהֲוָה לֵיהּ מִלֵּי, וּמִלֵּי לֹא מִמְסְרָן לְשָׁלִיחַ. וְיֵשׁ מַתִּירִין אִם נָתְנָה לוֹ רְשׁוּת לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ. וְאָז יוּכַל לְמַנּוֹת אַחֵר בְּלֹא בֵּית דִּין, רַק לִפְנֵי שְׁנַיִם (ב"י בְּשֵׁם הָרַשְׁבַּ"ץ):
מד אִם עָשְׂתָה שְׁלִיחַ קַבָּלָה, וְחָזְרָה וְעָשְׂתָה שָׁלִיחַ, אֲפִלּוּ עֲשָׂרָה זֶה אַחַר זֶה, אוֹ שֶׁעָשְׂתָה עֲשָׂרָה בְּבַת אַחַת, כָּל שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיַד אֶחָד מֵהֶן, מְגֹרֶשֶׁת. וַאֲפִלּוּ נָתַן בְּיַד אֶחָד מֵהֶם גֵּט פָּסוּל, וְלַשֵּׁנִי גֵּט כָּשֵׁר, מְגֹרֶשֶׁת (מָרְדְּכַי רֵישׁ הַשּׁוֹלֵחַ):
מה הַשָּׁלִיחַ שֶׁשִּׁנָּה בִּשְׁלִיחוּתוֹ מִמָה שֶׁאָמַר לוֹ הוּא אוֹ הִיא, לֹא עָשָׂה כְּלוּם. כֵּיצַד, אָמַר לֵיהּ: תְּנֵהוּ לָהּ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר; אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא בַּעֲלִיָּה, וּנְתָנוֹ לָהּ בַּבַּיִת, אוֹ אִפְּכָא; אוֹ אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא בְּיָמִין, וּנְתָנוֹ לָהּ בִּשְׂמֹאל, אוֹ אִפְּכָא; לֹא עָשָׂה כְּלוּם:
מו יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם אָמַר לוֹ: אַל תְּגָרְשֶׁנָּה אֶלָּא בִּימִינְךָ, אֵינוֹ יָכוֹל לְשָׁלְחוֹ בְּיַד אַחֵר, אֲפִלּוּ אִם חָלָה, דַּהֲוָה לֵהּ כְּאִלּוּ פֵּרַשׁ: לֹא יְגָרְשֶׁנָּה אַחֵר אֶלָּא אַתָּה:
מז אָמַר לֵהּ: תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי, הֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וּנְתָנוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, הֲרֵי זֶה גֵּט, שֶׁאֵין זֶה קְפֵידָא אֶלָּא מַרְאֶה מָקוֹם:
מח אָמַר לוֹ: תְּנֵהוּ לָהּ בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וּנְתָנָהּ לָהּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן, אֵינוֹ גֵּט. אַל תִּתְּנֵהוּ לָהּ אֶלָּא בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וּנְתָנוֹ לָהּ בֵּין מִלְּפָנָיו בֵּין מִלְּאַחֲרָיו, אֵינוֹ גֵּט:
מט הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה לִשְׁלוּחָהּ: קַבֵּל לִי גִּטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְקִבְּלוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר, אֵינוֹ גֵּט. אֲבָל אִם אָמְרָה: הָבֵא לִי גִּטִּי בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְהֵבִיאוֹ לָהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, כָּשֵׁר:
נ אָמְרָה לוֹ: הִתְקַבֵּל לִי גִּטִּי בְּבָבֶל וּפְעָמִים תִּמְצְאֶנּוּ בְּדַמֶּשֶׂק, בְּכָל מָקוֹם שֶׁיְּקַבְּלֶנּוּ הָוֵי גֵּט, וּבִלְבַד לִכְשֶׁיַּגִּיעַ לְבָבֶל לַמָּקוֹם שֶׁאָמְרָה הִיא:
נא אָמַר הַבַּעַל לְשָׁלִיחַ: טֹל מִמֶּנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי וְתֵן לָהּ גֵּט זֶה, הֲרֵי זֶה לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר. וְאִם שְׁלָחוֹ בְּיַד אַחֵר וְנָתְנָה הָאִשָּׁה לַשָּׁלִיחַ הַחֵפֶץ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָתַן הַגֵּט, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם נָתַן לָהּ הַגֵּט תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָתְנָה הַחֵפֶץ, אֲפִלּוּ בְּיַד שָׁלִיחַ רִאשׁוֹן אֵינוֹ גֵּט. אָמַר לוֹ: תֵּן לָהּ הַגֵּט וְטֹל מִמֶּנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי, הֲרֵי זֶה לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר, שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ שֶׁיִּהְיֶה פִּקְדוֹנוֹ בְּיַד אַחֵר. וְאִם שְׁלָחוֹ בְּיַד אַחֵר, הֲרֵי זֶה גֵּט, בֵּין שֶׁנָּתְנָה תְּחִלָּה בֵּין שֶׁלֹּא נָתְנָה אֶלָּא בַּסוֹף. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכְּשֶׁאָמַר לוֹ: טֹל מִמֶּנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי וְתֵן לָהּ הַגֵּט, אִם שְׁלָחוֹ בְּיַד אַחֵר, אֲפִלּוּ נָתְנָה לוֹ הַחֵפֶץ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נָתַן לָהּ הַגֵּט, מֵאַחַר שֶׁלֹּא נָתְנָה הַחֵפֶץ בְּיַד שָׁלִיחַ רִאשׁוֹן קֹדֶם שֶׁתְּקַבֵּל הַגֵּט מִשָּׁלִיחַ שֵׁנִי, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה, יִטְּלֶנּוּ הָרִאשׁוֹן מִיָּדָהּ, וְיַחֲזֹר וְיִתְּנֶנּוּ לָהּ בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין, אַחַר שֶׁהִגִּיעַ לְיָדוֹ הַחֵפֶץ:
נב כָּל תְּנַאי שֶׁהִתְנָה הַבַּעַל עִם הַשָּׁלִיחַ, כְּגוֹן אַל תְּגָרְשֶׁנָּה אֶלָּא בַּבַּיִת אוֹ בָּעֲלִיָּה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אִם לֹא הִרְשָׁהוּ הַבַּעַל לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ אֵינוֹ יָכוֹל לְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר לְכַתְּחִלָּה, שֶׁמָּא לֹא יְדַקְדֵּק הַשֵּׁנִי בִּשְׁלִיחוּתוֹ וְיִתְבַּטֵּל הַגֵּט. הַגָּה: מִיהוּ, אִם עָשָׂה שָׁלִיחַ שֵׁנִי, אֲפִלּוּ לֹא הִגִּיד לוֹ הַתְּנַאי אוֹ הֶחֱלִיף לוֹ, אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הָוֵי גֵּט (רִיבָ"שׁ סִימָן שי"ו). אִם הִתְנָה שֶׁתִּמְחוֹל לוֹ כָּל זְכוּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ עָלָיו, אַף עַל גַּב דִּלְעִנְיַן דִּינָא יֵשׁ לָדוּן מַהוּ בִּכְלַל "כָּל זְכוּת", מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לְהַחֲמִיר לְעִנְיַן גֵּט שֶׁתִּמְחוֹל כָּל זְכוּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ עָלָיו וְאַחַר כָּךְ תָּדוּן עִמּוֹ מַהוּ בִּכְלָל, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (שָׁם סִימָן שי"ז):
נג שָׁלִיחַ הַמֵּבִיא גֵּט בְּמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם", נוֹתְנוֹ לָהּ וּמִתְגָּרֶשֶׁת בּוֹ וְנִשֵּׂאת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין חֲתִימוֹת הָעֵדִים, וְגוֹבָה כְּתֻבָּתָהּ מִבְּנֵי חָרֵי. וְאִם בָּא עֵד אֶחָד וְעִרְעֵר לוֹמַר שֶׁהוּא מְזֻיָּף, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ. בָּאוּ שְׁנַיִם וְעִרְעֲרוּ, אֲפִלּוּ נִשֵּׂאת כְּבָר, תֵּצֵא. וְאִם בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר וְאָמַר: לֹא גֵּרַשְׁתִּי מֵעוֹלָם, וְגֵט שֶׁהוּבָא לָהּ מְזֻיָּף הוּא, יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו; וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם וְלֹא נוֹדְעוּ עֵדָיו כְּלָל, תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אָבַד הַגֵּט, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
נד חֲמוֹתָהּ וּבַת חֲמוֹתָהּ וְצָרָתָהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה נְשׂוּאָה לְאַחֵר, וִיבִמְתָּהּ אֲפִלּוּ הִיא אֲחוֹתָהּ, וּבַת בַּעְלָהּ, אֵינָן נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא אֶת גִּטָּהּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין צָרִיךְ לוֹמַר: "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם", דְּשֶׁמָּא מְזֻיָּף הוּא וְהֵם מְכַוְּנוֹת לְקַלְקְלָהּ. וְאִם הוּא בְּמָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר: "בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם", וַאֲמָרוּהוּ, נֶאֱמָנוֹת, וְאִם הוּא בְּמָקוֹם שְׁאֵין צָרִיךְ לוֹמַר וְאֲמָרוּהוּ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁנֶּאֱמָנוֹת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת:
נה עָשְׂתָה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה בְּעֵדִים, וְהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ, וְהַבַּעַל אוֹמֵר: מְזֻיָּף הוּא, אִם נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו אוֹ בְּעֵדֵי מְסִירָה, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם הוּא מוֹדֶה שֶׁכְּתָבוֹ, אֶלָּא שֶׁאוֹמֵר שֶׁלֹּא נְתָנוֹ בְּתוֹרַת גֵּרוּשִׁין אֶלָּא בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן, וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר שֶׁקִּבְּלוֹ (בִּשְׁבִילָה) שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ בּוֹ, הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן, אֲפִלּוּ אִם שְׁלָשְׁתָּם בְּעִיר אַחַת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם שְׁלָשְׁתָּם בְּעִיר אַחַת, הַבַּעַל נֶאֱמָן, דְּאִם אִיתָא דִּבְתוֹרַת גֵּרוּשִׁין יַהֲבֵהּ, לְדִידָהּ הֲוָה יָהֵיב לָהּ. וְדַוְקָא כְּשֶׁטּוֹעֵן שֶׁלְּפִקָּדוֹן נְתָנוֹ לוֹ, אֲבָל אִם טוֹעֵן שֶׁעֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה, וְרוֹצֶה לַחֲזֹר בּוֹ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ, אֵינוֹ נֶאֱמָן. וְאִם אֵינָם בְּעִיר אַחַת, הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן, וְהוּא שֶׁבָּאִים בְּפָנֵינוּ עֵדִים שֶׁעֲשָׂאַתּוּ שָׁלִיחַ קַבָּלָה, וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר שֶׁמְּסָרוֹ לוֹ בִּפְנֵי עֵדִים. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדוֹ, אֲבָל אֵין הַגֵּט בְּיָדוֹ אֵינוֹ נֶאֱמָן, אֲפִלּוּ הָיָה לוֹ עֵדִים שֶׁרָאוּהוּ תַּחַת יָדוֹ (כֵּן מַשְׁמַע מֵהַטּוּר לְדַעַת הָרֹא"שׁ). וְלִסְבָרָא זוֹ טוֹב לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לְגָרֵשׁ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ כְּשֶׁהַבַּעַל וְהָאִשָּׁה בְּעִיר אַחַת, מִשּׁוּם דְּמָצֵי מִפָּק מִנֵּיהּ חֻרְבָה, שֶׁאִם יִטְעַן שֶׁלֹּא נְתָנוֹ לוֹ לְגֵרוּשִׁין, שֶׁהוּא נֶאֱמָן. הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בָּזֶה בֵּין שְׁלִיחַ הוֹלָכָה לִשְׁלִיחַ קַבָּלָה (כ"כ הָרִי"ף). מִיהוּ, בִּזְמַן שֶׁהַרְשָׁאָה בְּיָדוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה שָׁלִיחַ לְגָרֵשׁ, אֵין חִלּוּק בֵּין אִם הַבַּעַל בָּעִיר אוֹ לֹא (מהר"ם פַּדָּוואָה סִימָן ג'). וְאִם הָאִשָּׁה אוֹמֶרֶת: בְּפָנַי קִבְּלוֹ שָׁלִיחַ לְגֵרוּשִׁין, נֶאֱמֶנֶת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא כְּשֶׁהַגֵּט בְּיַד הָאִשָּׁה:
נו הָיָה הַגֵּט יוֹצֵא מִיַּד הָאִשָּׁה וְהִיא אוֹמֶרֶת: שָׁלִיחַ זֶה נְתָנוֹ לִי לְגֵרוּשִׁין, וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר: כֵּן נְתַתִּיו לָהּ וּלְגֵרוּשִׁין, וְהַבַּעַל אוֹמֵר: לֹא נְתַתִּיו לוֹ אֶלָּא לְפִקָּדוֹן, הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן וְהִיא מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם אָבַד הַגֵּט וְאֵין עֵדִים שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ בְּיָדָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁהַבַּעַל אוֹמֵר: לְגֵרוּשִׁין נְתַתִּיו לַשָּׁלִיחַ, וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר: נְתַתִּיו לָהּ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת; שֶׁהֲרֵי הֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ, וְאֵין כָּאן אֶלָּא עֵד אֶחָד וּבַעַל. וַאֲפִלּוּ אָמְרָה הָאִשָּׁה: בְּפָנַי נְתָנוֹ לוֹ לְגֵרוּשִׁין וּנְתָנוֹ הַשָּׁלִיחַ לִי, הוֹאִיל וְהַבַּעַל וְהַשָּׁלִיחַ מְסַיְּעִים אוֹתָהּ אֶפְשָׁר שֶׁתָּעִיז פָּנֶיהָ, וְשֶׁמָּא לֹא נִתְגָּרְשָׁה:
נז שְׁלִיחַ קַבָּלָה שֶׁקִּבֵּל הַגֵּט לְאִשָּׁה, וּשְׁלָחוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים, וְהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ וּנְטָלַתּוּ, וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, וְהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת אִם בַּעְלָהּ שְׁלָחוֹ לָהּ אוֹ שְׁלִיחַ קַבָּלָה שֶׁלָּהּ אוֹ שְׁלוּחוֹ שֶׁל בַּעַל, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר שֶׁלֹּא כְּתָבוֹ, אוֹ שֶׁהוּא גֵּט בָּטֵל, יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו, שֶׁהֲרֵי עֵדִים מְעִידִים שֶׁהַגֵּט שֶׁנָּתְנוּ לָהּ יָצָא מִתַּחַת יַד שְׁלוּחָהּ שֶׁיָּדוֹ כְּיָדָהּ, וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא אֵינָהּ יוֹדַעַת הֲרֵי הָעֵדִים יָדְעוּ. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם שְׁלָשְׁתָּם בְּעִיר אַחַת, אִכָּא לְמֵיחַשׁ שֶׁמָּא יֹאמַר הַבַּעַל: לְפִקָּדוֹן נְתַתִּיו. וַאֲפִלּוּ אֵינָן בְּעִיר אַחַת, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין הַשָּׁלִיחַ נֶאֱמָן רַק כְּשֶׁהַגֵּט בְּיָדוֹ (כֵּן מַשְׁמַע מֵהַטּוּר לְדַעַת הָרֹא"שׁ) דְּהָוֵי כְּשָׁלִישׁ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּחֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן נ"ו:
נח כֵּיוָן שֶׁהַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ, הוּא חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וּבְכָל תְּנָאֵי כְּתֻבָּה עַד שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ אוֹ לְיַד שְׁלִיחַ קַבָּלָה. וְאִם מֵת קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ, אֵין גֵּט לְאַחַר מִיתָה:
נט הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וּבִטְּלוֹ קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ לְיָדָהּ, הֲרֵי זֶה בָּטֵל. וְאִם הִגִּיעַ לְיָדָהּ, אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטְּלוֹ, אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמוּמָר אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְהוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יְבַטְּלֶנּוּ (מהרי"ו סִי' קכ"ו). וְאַף אִם מְקַבֵּל עָלָיו בְּחֵרֶם וּבִשְׁבוּעָה שֶׁלֹּא לְבַטְּלוֹ, לָא מְהַנֵּי, דְּחָיְשִׁינָן שֶׁמָּא יַעֲבֹר עַל שְׁבוּעָתוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהַמוּמָר עוֹשֶׂה הַשָּׁלִיחַ תְּחִלָּה שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה וְאוֹמֵר לַשָּׁלִיחַ: זְכֵה בְּגֵט זֶה לְאִשְׁתִּי פְּלוֹנִית וּבוֹ תְּהֵא מְגֹרֶשֶׁת וְכוּ', וְנוֹתְנוֹ לַשָּׁלִיחַ, וְאַחַר כָּךְ חוֹזֵר וְלָקְחוֹ מִן הַשָּׁלִיחַ וְעוֹשֶׁה אוֹתוֹ שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה, וְאוֹמֵר: הוֹלֵךְ גֵּט לְאִשְׁתִּי וְכוּ' (ת"ה סִימָן רל"ז וּבִפְסָקָיו סִימָן מ"ב), וְכֵן נוֹהֲגִין. אֲבָל לֹא יַעֲשֶׂה הַשָּׁלִיחַ תְּחִלָּה שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה וְאַחַר כָּךְ שָׁלִיחַ לְקַבָּלָה. וּכְבָר נִתְבָּרֵר כָּל זֶה לְעֵיל סִימָן ק"מ סָעִיף י"א:
ס לְכַתְּחִלָּה אֵין לוֹ לְבַטְּלוֹ אֶלָּא בִּפְנֵי הַשָּׁלִיחַ עַצְמוֹ אוֹ בְּפָנֶיהָ, אֲבָל בְּדִיעֲבַד אֲפִלּוּ בִּטְּלוֹ שֶׁלֹּא בִּפְנֵיהֶם, מְבֻטָּל, וְהוּא שֶׁיְּבַטְּלֶנּוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם. הַגָּה: וְאֵין הַבַּעַל נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁבִּטְּלוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הַשָּׁלִיחַ אוֹ הָאִשָּׁה מוֹדִים בַּדָּבָר אוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֵדִים שֶׁבִּטְּלוֹ (ב"י וְכֵן הוּא בְּהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י בְּפֶּרֶק הַשּׁוֹלֵחַ). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵלּוּ הַשְּׁנַיִם שֶׁמְּבַטֵּל לִפְנֵיהֶם הַשָּׁלִיחַ צְרִיכִים לִהְיוֹת בְּיַחַד, אֲבָל זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה, לֹא. אֲבָל אִם מְבַטֵּל הַגֵּט עַצְמוֹ, אֲפִלּוּ לְאַחַר שֶׁנִּכְתַּב, מְהַנֵּי אֲפִלּוּ זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה (רִיבָ"שׁ סִי' רל"ב):
סא שְׁלָחוֹ עַל יְדֵי שְׁנַיִם אוֹ עַל יְדֵי עֲשָׂרָה, יָכוֹל לְכַתְּחִלָּה לְבַטֵּל זֶה שֶׁלֹּא בִּפְנֵי זֶה, וְאוֹתָם שֶׁבִּטֵּל שְׁלִיחוּתָם בָּטֵל, וְאֵינָם יְכוֹלִין לְעַשׂוֹת שְׁלוּחִים אֶלָּא אִם כֵּן יִתְמַנּוּ פַּעַם אַחֶרֶת. וּבַעֲשָׂרָה שֶׁעֲשָׂאוּם שְׁלוּחִים, (בֵּין) לִכְתֹּב וְלִתֵּן גֵּט בֵּין שֶׁעֲשָׂאָם שְׁלוּחִים לְהוֹלָכָה, אִם בִּטֵּל מִקְצָתָם לֹא נִתְבַּטְּלוּ כֻּלָּם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּבִשְׁלִיחוּת, אִם בִּטֵּל אֶחָד מֵהֶם נִתְבַּטְּלוּ כֻּלָּם:
סב בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהוּא בָּטֵל, כְּשֶׁבִּטְּלוֹ בְּפֵרוּשׁ. אֲבָל אִם לֹא בִּטְּלוֹ בְּפֵרוּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁגִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁחָפֵץ בְּבִטּוּלוֹ, כְּגוֹן שֶׁאָמַר לוֹ הַשָּׁלִיחַ: לֹא נְתַתִּיו לָהּ עֲדַיִן, וְאָמַר: בָּרוּךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב, וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה, אֵינוֹ בָּטֵל. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ הָיָה מְחַזֵּר לָרוּץ אַחַר הַשָּׁלִיחַ לְבַטְּלוֹ, וְלֹא הִסְפִּיק לְהַגִּיעַ אֵלָיו עַד שֶׁהִגִּיעַ לְיָדָהּ, אֵינוֹ בָּטֵל. הַגָּה: וְכֵן אִם אוֹמֵר לַשָּׁלִיחַ: הַחֲזֵר לִי גֵּט זֶה וַאֲנִי נוֹתֵן לְךְ גֵּט אַחֵר, אֵינוֹ אֶלָּא גִּלּוּי דַּעַת וְאֵינוֹ בָּטֵל (מָרְדְּכַי רֵישׁ הִתְקַבֵּל). כָּתַב כְּתָב אַחַר הַשָּׁלִיחַ שֶׁלֹּא לִתֵּן הַגֵּט, הָוֵי בִּטּוּל, דְּיָכוֹל לְבַטֵּל עַל יְדֵי כְּתִיבָה (תְּשׁוּבַת הָרַ"ן בַּבֵּית יוֹסֵף). הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְאָמַר לַשָּׁלִיחַ: אִם תִּרְצֶה הָאִשָּׁה לָבֹא אֵלַי אֲקַיְּמֶנָּה, וְאִם לֹא פְּטֹר אוֹתָה בַּגֵּט, וְהָלַךְ הַבַּעַל מִן הָעִיר הַהִיא, וְאַחַר כָּךְ בָּאתָה הָאִשָּׁה עִם הַשָּׁלִיחַ לְאוֹתָהּ הָעִיר, יָכוֹל הַשָּׁלִיחַ לִתֵּן הַגֵּט, דְּהָא לֹא בָּאתָה הָאִשָּׁה אֶל הַבַּעַל, כִּי יָצָא מִן הָעִיר קֹדֶם בּוֹאָהּ. וַאֲפִלּוּ הָיָה הַבַּעַל בָּעִיר, אִם לֹא יוּכַל לְהִתְפַּיֵּס עִמָּהּ יוּכַל הַשָּׁלִיחַ לִתֵּן הַגֵּט, דְּמַה שֶּׁאָמַר תְּחִלָּה: אִם תָּבֹא אֵלַי אֲקַיְּמֶנָּה, אֵינוֹ אֶלָּא דְּבָרִים בְּעָלְמָא, וְלֹא הָוֵי אֶלָּא גִּלּוּי דַּעַת, שֶׁאֵינוֹ כְּלוּם (טוּר בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ):
סג בְּאֵיזֶה לְשׁוֹנוֹת מְבַטֵּל גֵּט, אָמַר: בָּטֵל הוּא, אִי אֵיפְשִׁי בּוֹ, גֵּט זֶה לֹא יוֹעִיל, לֹא יַתִּיר, לֹא יַעֲזֹב, לֹא יְשַׁלַּח, לֹא יְגָרֵשׁ, יְהֵא כַּחֶרֶס, הֲרֵי הוּא כַּחֶרֶס; אִם אָמַר אֶחָד מִלְּשׁוֹנוֹת אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, הֲרֵי זֶה בִּטְּלוֹ. אֲבָל אִם אָמַר: גֵּט זֶה אֵינוֹ גֵּט, פָּסוּל הוּא, אֵינוֹ מוֹעִיל, אֵינוֹ מַתִּיר, אֵינוֹ מְשַׁלֵּחַ, אֵינוֹ מְגָרֵשׁ, חֶרֶס הוּא; לֹא אָמַר כְּלוּם. אָמַר: גֵּט זֶה בָּטֵל, וְלֹא אָמַר: הוּא, אוֹ שֶּׁאָמַר: גֵּט זֶה בָּטַל, שֶׁמַּשְׁמָעוֹ פֹּעַל עָבַר, כְּמוֹ "חָמַק עָבַר" (שִׁיר הַשִּׁירִים ה, ו) הֲרֵי זֶה סָפֵק:
סד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם אָמַר: יְהֵא פָּסוּל, בִּטְּלוֹ. אָמַר: לֹא תֵצֵא לִצְמִיתוּת, הָוֵי בָּטֵל, וּכְאִלּוּ אָמַר: הַיּוֹם אֵין אַתְּ אִשְׁתִּי וּלְמָחָר אַתְּ אִשְׁתִּי (ב"י בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָרַ"ן סִימָן מ"ג):
סה אִם לֹא גִּלָּה דַּעְתּוֹ מִתְּחִלָּה שֶׁרוֹצֶה לְבַטְּלוֹ, וְאָמַר אֶחָד מִלְּשׁוֹנוֹת שֶׁאֵינָם מוֹעִילִים לְבַטֵּל הַגֵּט, מִכָּל מָקוֹם עִרְעוּר הוּא, לְפוֹסְלוֹ, וְצָרִיךְ שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו:
סו הַשּׁוֹלֵחַ גֵּט בְּיַד שָׁלִיחַ וּבִטֵּל הַגֵּט, הֲרֵי זֶה חוֹזֵר וּמְגָרֵשׁ בּוֹ כְּשֶׁיִּרְצֶה, שֶׁלֹּא בִּטֵּל מִתּוֹרַת גֵּט אֶלָּא מִתּוֹרַת שְׁלִיחוּת. לְפִיכָךְ, אִם הָיָה הַגֵּט בְּיַד הַבַּעַל וּבִטְּלוֹ, כְּגוֹן שֶּׁאָמַר: גֵּט זֶה בָּטֵל הוּא, אֵינוֹ מְגָרֵשׁ בּוֹ לְעוֹלָם. וְכֵן אִם פֵּרַשׁ בְּעֵת שֶׁבִּטְּלוֹ, וְהוּא בְּיַד הַשָּׁלִיחַ, וְאָמַר: גֵּט שֶׁשָּׁלַחְתִּי הֲרֵי הוּא בָּטֵל מִלִּהְיוֹת גֵּט, אֵינוֹ מְגָרֵשׁ בּוֹ; וְאִם גֵּרַשׁ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
סז מִי שֶׁשָּׁלַח גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְחָזַר וּבִטְּלוֹ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֲחֵרִים; וְכֵן מִי שֶׁמָּסַר מוֹדָעָא עַל הַגֵּט, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת, מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֵם לִהְיוֹת מַמְזֵרִים:
סח שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט, אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בִּטְּלוֹ הַבַּעַל אוֹ שֶׁמָּא מָסַר מוֹדָעָא, וְנוֹתְנוֹ לָאִשָּׁה בְחֶזְקָת שֶׁהוּא חַי, אֲפִלּוּ הִנִּיחוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא חוֹלֶה בִּידֵי שָׁמַיִם, אֲבָל הֻכָּה וְנַעֲשָׂה טְרֵפָה, דִּינוֹ כְּגוֹסֵס (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי). אֲבָל אִם הִנִּיחוֹ גּוֹסֵס, לֹא יִתְּנֶנּוּ לָהּ, שֶׁרֹב גּוֹסְסִים לְמִיתָה; וְאִם נְתָנוֹ לָהּ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּהָא דְּאָמְרִינָן בְּזָקֵן, דַּוְקָא בְּפָחוֹת מִבֶּן שְׁמוֹנִים אוֹ מִבֶּן מֵאָה וָמַעְלָה, אֲבָל מִבֶּן שְׁמוֹנִים (טוּר בְּשֵׁם הָרְמַ"ה) עַד בֶּן מֵאָה, דִּינוֹ כְּגוֹסֵס:
סט עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ חַיִל מֵאוֹתוֹ מַלְכוּת, וְהָיוּ בְּמָצוֹר, וּסְפִינָה הַמְטֹרֶפֶת בַּיָּם, וְהַיּוֹצֵא לִדּוֹן בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת, הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת חַיִּים; וְאִם הָיָה גֵּט אֶחָד מֵהֶם בְּיַד שָׁלִיחַ, נוֹתְנוֹ לְאִשְׁתּוֹ וְתִהְיֶה בְּחֶזְקַת מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל עִיר שֶׁכְּבָשׁוּהָ כְּבָר, אוֹ עִיר שֶׁהִקִּיפוּהָ חַיִל מִמַּלְכוּת אַחֶרֶת, וּסְפִינָה שֶׁאָבְדָה בַּיָּם, וְהַיּוֹצֵא לֵהָרֵג בְּדִינֵי כּוּתִים, וּמִי שֶׁגּוֹרָרְתוֹ חַיָּה אוֹ שְׁטָפוֹ נָהָר אוֹ נָפְלָה עָלָיו מַפֹּלֶת, נוֹתְנִים עֲלֵיהֶם חָמְרֵי חַיִּים וְחָמְרֵי מֵתִים, וְאִם הָיָה גֵּט אֶחָד מֵהֶם בְּיַד הַשָּׁלִיחַ אֵינוֹ נוֹתְנוֹ לְאִשְׁתּוֹ, וְאִם נְתָנוֹ לָהּ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם נוֹדַע שֶׁמֵּת הַבַּעַל קֹדֶם שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדָהּ, אֵינוֹ גֵּט:
א סָעִיף א האשה יכולה לעשות שליח כולי בפ' התקבל אמר רב אין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה ור' חנינא או' אשה עושה שליח כולי מ"ט דרב איבעית אימא משום בזיון דבעל פירש"י קסבר קלותי בעיני' שאינה מקבלה בעצמ' דאלו כי עבדה שליח לקבלו מיד הבעל אין כאן בזיון דהא ידע ולא קפיד עכ"ל ואב"א משום חצרה הבאה לאחר מכאן פירש"י לאחר שנתן לה הבעל גט בחצר של אחרים קנאתו דההוא לאו גיטה הוא דבעינן בידה או בחצרה דאתרבאי מידה וזה בשע' שנתן לא היה החצר שלה וגזרינן שלא ליקח שליח האשה מיד שליח בעל' דדמי להא שקדם הבעל ומסרו ליד השליח ואח"כ עשתה היא שליח לקבלו ואתו נמי למימר חצר הוה שליח הבעל וכשקנאתו היא נעשה החצר עצמו שלוחה מאי בינייהו דקדמה איהו ושווי' שליח מעיקרא קודם שמסר הבעל הגט ליד שלוחו דהשתא ל"ד לחצרה בא לאחר מכאן ולענין הלכה נחלקו הפוסקים דרמב"ם שהיא דיעה קמייתא פוסק כר"ח והי"א הוא דעת בעל התרומה פוסק כרב:
ב סָעִיף א הרי זו ספק מגורשת הטעם דלא חזרה שליחות אצל הבעל פירש"י שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתוק משליחות הראשון עד שלא הי' לו שהות לחזור אצל שלוחו ולומר עשיתי שליחותך ושליחות שאינו ראוי לחזור ולהגיד אינה שליחות ודבר זה הוא ספק בגמרא אם הוא פוסל השליחות ע"כ אמרו דהוה ספק גט אלא דמ"ש כאן דמשהגיע הגט לידה תתגרש בודאי הוא לשון רמב"ם בפ"ו וכתב ה' המגיד דפשוט הוא ולי הוא תימה רבתי מה מועיל מה שמגיע לידה כיון שכבר נתבטל השליחות של שליח הבעל במה שניתק משליחותו בשעה שקיבל עליו להיות שליח האשה לקבל' דהא א"א לו להיות כפעם אחת שלוחו ושלוח' אלא ודאי דניתק משליחו' הבעל כמ"ש רש"י בהדיא וא"כ ממי תתגרש בהגעת הגט לידה אח"כ כיון שאינה מקבלת לא מיד הבעל ולא מיד שלוחו וזה דומה ממש למ"ש בסימן ק"מ סעיף ח' בעשאתו שליח להובאה ואמר שהוא שליח קבלה דאמרינן עקריה לשליחותי' לגמרי ולא מהני אפי' הגיע גט לידה ה"נ ממש הוה כן דלפי דעתו עקרי' לשליחות הבעל ונתבטל השליחות כמ"ש רש"י בהדיא דשליחות שאינו ראוי לחזור ולהגיד אינו שליחות דמשמע דשליחות הבעל בטל מחמת זה וכיון דכאן עבד השליח ועשה כן דהי' סבר שיכול לעשות עכ"פ עקרי' לשליחות בעל וכגון דאצריכא רב' ליישב הך מלתא ונראה ליישב דרמב"ם מפרש מ"ש בגמרא לא חזרה שליחות אצל הבעל היינו שלא ניתק השליחות של הבעל כלל דהוא לא קיבל דברי' וזה דלא כפירש"י שזכרנו אלא דקשה דהא איתא ספ"ק דכל שלא חזרה שליחות אצל בעל אפי' מטא לידה אינה מגורשת ע"ש דף כ"ד:
ג סָעִיף א לקבל הגט מיד בעלה ברשב"א שמביא ב"י ס"ס זה מבואר הטעם דדלמא בהקפדה אמרה כן דוקא מידו של בעל' ועוד דכשתמצא לומר דהלכ' כרב ומשום בזיון דבעל דלמא אף כאן משום בזיון דיד' כאלו הבעל מבזה אות' שלא לתנו אלא ע"י שליח ולא ע"י עצמו עכ"ל משמע לפי הטעם שיש בזיון יש חשש אפי' לא אמר' מיד בעלי אלא מבעלי וכן מבואר בדבריו אח"כ שכתב אבל אם אמר' תתקבל לי גיטי לא הוי קפידא לכשתמצא לומר הלכה כר' חנינא או אפי' לרב ללישנא דגזירה משום חצרה דאחר כך עכ"ל ואם כן אין להג"ה זו של רמ"א מקום אלא לדיעה קמייתא כאן דפוסק כר"ח דהרשב"א הוא פוסק כותי' כמ"ש ב"י ר"ס זה ע"כ יש חילוק בין מידו של בעל לקבלו מבעלי אבל להי"א דכתב הש"ע אחר כך אפי' אמרה מבעלי יש איסור. ומזה יש ללמוד דאם עשתה שליח קבלה ובעלה זרק לתוך חצרו של שליח דיש כאן חשש פסול למאן דפסק כרב דלטעמא דבזיון דבעל בגמרא במה שהיא אין עצמה מקבלת מיד שלוחו וכן בזיון דאשה אם הוא ניתן ע"י שלוחו לדעת רשב"א ה"נ יש בזיון דהאשה במה שאינו נותן ליד השליח עצמו שתאמר קלותי בעיניו שלא רוצה לתת ליד שלוחי בעצמו דמה לי שנותן ליד שליח והשליח יתנו לשלוח' דהוה בזיון כיון שאינו נותן בעצמו ה"נ במה שהוא נותן לחצר השליח ולא לשליח עצמו אע"ג דחצר' כידה היינו ריבוי דונתן אבל בלא רבוי ה"א שחצר לאו כידה ואשה זו אפשר דלא גמיר' האי מלתא והיא מקפדת על בזיונ' ואפי' ידעה מ"מ יש בזיון וגם למ"ד משום חצרה דאח"כ דפירש"י שהרוא' טעה לומר דחצר הוה שלו ונפיק מיני' חורב' ה"נ נפיק מיני' חורב' דהרואה שהבעל נותן לחצר השליח סבור שחצר משום שליחות הוא יטעה לומר ששליח קבלה עושה שליח שני וזה ודאי אסור כמ"ש סי' קמ"א וא"כ אסור לרב בדבר זו ואפי' לר' חנינא יש איסור אם אמרה לשליח קבל לי גיטי מיד בעלי והוא לא קבלו בידו אלא לחצרו ויש כאן הקפדה לדעת הרשב"א ומכל זה אין לתמוה על הטור שכתב בר"ס ק"מ דמסתבר' שדין חצר של שליח הוי כידו ומהני דאיהו אזל לטעמי' שפוסק כאן כר' חנינא וכ"ת הא אפי' לר"ח יש קפידא באומרת מיד בעלי אפשר דהטור לא ס"ל שיש בזה הלשון הקפד' והוה כאומרת מבעלי אלא דלמאי דמביא כאן י"א דפוסקי' כרב ואפילו לר"ח יש קפידא עכ"פ באומרת מיד בעלי יש חשש איסור בזה דהיינו בחצרו של שליח קבלה שלה וא"כ אינו מתוקן מ"ש הרב ב"י בר"ס ק"מ דלא ידע שום ספק דנימא דלא הוה חצר השליח כידו ופסק כן לקולא בש"ע שם ואתה הראת לדעת שיש לנו חשש חומרא בזה כנלע"ד (דברי המגי' כתב ב"ש בסי' ק"מ סק"ב הט"ז כתב אליבא דרב דאמר אין האשה יכולה כו' אז אל יזרוק לחצר השליח דאיכא בזיון דאשה שלא נתן ליד השליח אף על גב שהחצר משום יד היא מ"מ האשה לא תדע את זאת ודבריו אינן מוכרחים עכ"ל ולא ידעתי שום טעם בדבר על מה החליט דברי הט"ז לאין מוכרחים רק מתוך כתיבת לשונו שכתב אע"ג דהחצר משום יד הוא כו' ולא העתיק דברי הט"ז ככתבן וכלשונן שכתב אע"ג דחצרה כידה כולי משמע שלמד בדברי הט"ז מ"ש הט"ז אשה זו אפשר דלא גמירא האי מלתא כו' פידושו דהאשה לא תדע דהחצר משום ידה אתרבי רק שתהי' סבורה דמשו' שליחות אתרבי ומשום הכי כתב אע"ג דהחצר משום יד הוא מ"מ האשה לא תדע זאת ולא כתב אע"ג דחצרה כידה מ"מ האשה לא תדע זאת משום דר"ל דהאשה לא תדע שהוא אתרבי משום ידה אלא תהי' סבורה דמשום שליחות אתרבי ומכח זה כתב דאין מוכרחים דבריו דיש להקשות ע"ז טובא חדא דאפי' אם תסבור האשה דמשום שליחות אתרבי ליכא בזיון דבשלמא כשהבעל נותן לשלוחו והשליח נותן לשלוחה איכא בזיון דאשה שתאמר קלותי בעיניו שלא רצה לתת ליד שלוחי בעצמו משא"כ כשהבעל נותן לחצר השליח והחצר הוי שליח שלוח' אין כאן בזיונה שתאמר קלותי בעיניו דאם הוא נותן לשליח שלוח' ואינה קלה בעיניו כ"ש שלוח' עצמו ועוד דא"כ דחייש כן בשלוחה גם בנותן לתוך חצרה נחוש כן ולא תהי' מגורשת משום בזיונ' שתאמר קלותי בעיניו לתת לידה ונותן לחצרה שהוא שלוח' לפי דעתה ועוד רבי' כאלה אין להאריך בהם דפי' הט"ז אינו כן הוא אלא פי' הט"ז הוא פשוט דהאש' לא תדע כלל לא משום ידה ולא משום שליחות רק שתדע בנותן לתוך חצר' היא מגורשת יהי' מטעם שיהי' שגזרת הכתוב כן הוא דהוי גט אפי' אינו נותן לידה רק לחצרה ואם כן כשיתן לחצר השליח תאמר קלותי בעיניו שלא רצה ליתן בעצמו לשלוחה ונותן לחצרו שהוא חשוב לו יותר משלוח' דמה לי נותן לשלוחו ושלוחי לשלוח' דחיישי' כן או שנותן לחצרו ומחצרו בא לשלוח' כיון שאינו נותן בעצמו ליד שליחה נמי חיישי' כן והיא לא תדע דחצר' כידה והוה כנותן בעצמו ממש ליד שלוח' במה שנותן לחצרה וע"ז כ' הט"ז כיון דמרבוי דונתן נפקא דחצר כידו ובלא"ה לא הוה ידעינן זה א"כ גם האש' כיון דלא גמיר' האי מלתא לא תדע דחצר' כידה ותאמר קלותי כו' דדוקא כשהוא נותן בעצמו לחציר' ל"ש קלותי כיון שהיא בלתי ידיעתה תאמר שהוא נותן בא' מהדרכים שמועיל נתינת הגט משא"כ כשהיא עשתה שליח והבעל אינו נותן לידו הוי כאלו אין זה לפי כבודו לתת לו וע"ז כ' הט"ז אפי' ידעה מ"מ יש בזיון ר"ל אפי' ידעה דמרבוי ונתן הוי חצר ביד מ"מ יש בזיון דכיון דבלא רבוי לא הוי ידעינן תאמר דחצרה חשוב לו יותר משלוח' ועוד משמע מדברי הב"ש שכתב הט"ז כ' אליבא דרב דאמר אין האשה יכולה כו' משום בזיון דהבעל משמע מדבריו דלטעם משום חצרה הבאה לאחר מכאן מותר לתת לחצר השליח אבל הט"ז כ' בהדיא דגם לטעם זה יש חשש שמא יטעה לומר דחצר משום שליחות הוא כמו שפירש"י לענין משום חצרה הבאה לאחר מכאן דהרוא' יאמר דחצר הוה שליח ה"נ יאמר דחצר הוה שליח ויטע' לומר דשליח עושה שליח שני ודברי' של טעם הם דהרא"ש בפ"ק דב"מ כ' והלכתא קטנה יש לה חצר ויש לה ד"א קטן אין לו חצר ואין לו ד' אמות דחצר דאיתתא משום ידה אתרבי כו' אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבי כו' וכן משמע בגמ' שם דף י"א דקאמר והכא בקטן קמפלגי כו' ופירש"י דלא אשכחן דרבי בי' קרא הרי בהדיא דחצר דגבר' משום שליחות רק שתרצה לומר הואיל וגברא מכחה דאיתת' קאתי הוח ממש כידה ומ"ה גם חצרו כידו מחמתה ע"ז כ' הט"ז בסי' ק"מ סק"א סבר' בכוונה דלא היה ממש כידה כיון דלענין שוי שליח לא מצי משוי כמו היא בעצמ' ה"ה נמי לענין לא הוי כידה ממש ואפי' לר' חנינא כתב הט"ז שיש איסור ע"ש עכד"ה):
ד סָעִיף ב אינה יכולה לעשות שליח כולי דלא אלימא ידה כיד אביה לענין זה:
ה סָעִיף ד ויש אומרים שהיא יכולה זה דעת רש"י אחר שחזר בו וכתב הטור וכ' א"א הרא"ש ז"ל וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי לנו להחמיר שלא תקבלנו אלא ע"י אביה עכ"ל ותמה בה שהרי הרא"ש כתב שם שכן עיקר דהיינו (שלא) כדעה ראשונה ותימא על תמיהתו דבכל הדפוסים הן חדשים הן ישינים יש זה באשר"י כמ"ש הטור משמו וצ"ל דמ"ש הרא"ש שכן עיקר היינו מצד הדין אלו דאח"כ מסיק החומרא ובודאי אשתמטתיה להרב ב"י סוף דברי הרא"ש וכתב ד"מ בשם ב"י דבא"א יש לסמוך על המקילין:
ו סָעִיף ו בת שית או בת י' כתב הטור אבל בפחות מכאן אינה יודעת לשמור גיטה משמע אפי' חריפה ביותר:
ז סָעִיף ו ע"י עצמה אינה מגורשת דבעינן ושלח' ואינה חוזרת יצתה זו שהיא חוזרת לבעלה אבל מ"מ משתמרת ע"י אביה ע"כ מתגרשת ע"י אביה:
ח סָעִיף ח אפי' אם השנים המעידים כו' התו' בדף קס"ג הקשו מאי אפי' הא עדיף טפי דלא הוה חצי דבר ותירצו דבבת אחת דומה לשקר דהאיך מתרמי שהיו בשעת אמיר' ובשעת קבלה ועוד האריכו שם:
ט סָעִיף ט מה שצריך שני עדים כו' תחלה נבאר דברי הטור דלפי הנרא' לא יצא רבינו ב"י ידי חובות העיון בזה כדי צרכו דהוא הקשה דברי הרמב"ם אהדדי לפי דעת הטור שכ' תחל' דלרמב"ם א"צ עדים להובאה ואח"כ כ' בשמו דלעד א' עולה וע"כ כ' הוא לחלוק על הטור ולחלק בדברי הרמב"ם בין ענין נתינת הגט ליד האשה מן השליח דלזה נאמן השליח ובין החזקות עשויות בשליחות אינו נאמן דה"ל בעל דבר ואינו נאמן על עצמו ודברים אלו אין להם מקום והתחלה דאמאי יהיה לנוגע בדבר בהחזקת השליח יותר מהנתינות הגט לאשה שהרי גם שם מעיד על עצמו שנעשה שליח לגרש האשה וגירש' כדאמרינן הן הן שלוחיו הן הן עדיו שגירשה וק"ו הוא לענין החזקות בשליחו' דהא הרמב"ם לא מצריך בזה עדים ובנתינה ליד האשה צריך עדים והוא מפורש במשנה ותו דבאשר"י ר"פ השולח מביא הירושלמי שמביא הטור וז"ל עשה שליח להוליך הגט צריך לתנו לה בפני שנים ואין השליח עולה משם השנים עשה שליח להוליך את הגט צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח משם השנים הא דאמר צריך לתנו לה בפני שנים היינו כר"א דאמר עדי מסירה כרתי או אפילו כר"מ כמ"ש ר"א דאין דבר שבערוה פחות משנים וכאן שניתר' לשוק בגט זה אין סומכין על עדי חתימ' ואין השליח משם השני שהרי הוא עומד במקום הבעל עכ"ל בטור לא הביא הירושלמי זה רק לענין להחזיקו לשליח כי לא היה צריך לזה כמו שנפרש בס"ד ועכ"פ הרי לפניך דעל הנתינה כ' הרא"ש שאין השליח נעשה לעד דלא כדברי ב"י ותו יש לי להקשו' דהא גם הרמב"ם כ' בפ"ו דגירושין וז"ל שליח שהביא גט נותנו לה בפני שנים ואותן השנים יקראו אותו ואחר כך ינתן לפניהם שדין השליח עם האשה כדין הבעל עמה שהרי תחתיו הוא קם עכ"ל א"כ למה דקדק הטור מדכ' הרא"ש שהרי הוא בא במקום הבעל ש"מ שגם לע"א אינו נאמן והרי גם הרמב"ם כ"כ ואמאי סיים הטור שהרמב"ם ס"ל דלע"א מהני וחולק על הרא"ש דהרי כתבו חד לישנא ממש ודא ודאי קושיא רבתי היא על הטור. אבל אחר העיון נראה דדברי הטור נכונים ושפיר הבין דברי הרמב"ם דהכלל בזה מ"ש הטור סי' קל"ג דלהרמב"ם צריך לכתחלה עידי מסירה ולא סגי בעדי חתימה ובדעבד סגי בעידי חתימה לחוד. לר"ת והרא"ש פסול בלא עידי מסירה דהיינו אם ודאי לא היו שם עידי מסירה וטעם דרמב"ם דמחמיר לכתחלה הוא ג"כ מטעם דאז הוא דבר שבערוה צריך שנים ע"כ אין לסמוך על עידי חתימ' לחוד וע"כ כתב הרמב"ם שפיר שהשליח צריך עדים לנתינ' הגט לאשה שהוא קם תחתיו דבעל והיינו לכתחלה אבל בדעבד כ' שם דאם מת השליח והגט יוצא מתחת ידי האשה והוא מקוים כשר שכן הדין גם בבעל עצמו כמ"ש בפ"א דגרושין ונמצ' מיושב שפיר לשון קם תחתיו דהיינו לענין לכתחלה ולענין הובאה והולכ' ס"ל להרמב"ם דאפילו לכתחלה א"צ דאין שם מעשה בגט דמעשה גט לא יתחיל אלא בנתינ' הגט לאשה הן בנתינת הבעל לאשה הן בנתינ' השליח לאשה משא"כ בנתינת הבעל לשליח דאין זה רק הכנה למעשה הגט ע"כ א"צ עדים רק להודיע אמיתת הדברים משום הכי הוצרך הירושלמי גם כן להחזיק השליח בעדים דהיינו לברר אמתת הדברים אבל בנתינה לאשה צריך עדים בשביל גוף המעשה דהוה דבר שבערוה ומ"מ עדות השליח ג"כ מהני במקום ע"א ולא מיבעיא בנתינ' הגט לאשה דהעדות אינו הכרח כ"כ אלא דוקא לכתחלה כיון שיש עידי חתימה פשיטא דהוה השליח במקום ע"א אלא אפי' בקידושין דשם צריך עדים אפי' בדעבד דהא אין שם שייכת עידי חתימה והוא דבר שבערוה ואפ"ה כתב הרמב"ם פ"ג דאישות שהשליח הוא עד אחד ובגירושין לא כתב רמב"ם דין זה דנלמד מק"ו כמו שזכרנו והטור חולק בענין שליחות הובאה דמדקדק מירושלמי דצריך ג"כ עדים כמו בנתינה לאשה נמצא דלדעת ר"ת והרא"ש דסימן קל"ג דאף בדעבד בבעל עצמו פוסל בלא עידי מסירה בנתינה לאשה ה"ה נמי בהבא' השליח דהוה פסול בלא עדים וחדא הם ע"כ הוקשה להטור על הרא"ש שכ' שהשליח במקום הבעל וכיון דהבעל פסול בלא עידי מסירה ה"נ בשליח ולא הוי אפי' ע"א וזה אינו דמ"ש מההיא דאמר לשנים גרשו אשתי דהן שלוחיו ועדיו וע"ז מייתי הטור שפיר מהרמב"ם דב' לענין קידושין בפ"ג דשליח נעשה עד ושם היה כמו עידי מסירה בגט להרא"ש ור"ת דפוסל בלא מסירה אפי' דעבד וכי היכא דלרמב"ם הוה בקידושין עכ"פ ע"א ממילא להרא"ש ור"ת ה"נ לענין גט מהני והשתא א"ש דברי הטור מכל הצדדים אלא שבדרישה כתב שרש"ל כתב על דברי הטור וז"ל דא"כ מה צ"ל ואין השליח משם השנים מאחר שכתב וצריך ליתנו בפני שנים ועוד מסתמא דומיא דלהחזיקו בפני ב' קאמר ומה שדייק הטור בפני ב' הוא דאינו עולה הא במקום א' עולה אין זה דיוק דה"ק אינו במקום ב' לפי הסברא שראוי להיות במקום ב' ומאחר שבמקום ב' לא קאי ה"ה במקום א' לא קאי עכ"ל ולק"מ על הטור דאדרב' נימא דהירושלמי קמ"ל בהאי מלתא דאין השליח משם השני להיות דדוקא במקום שנים אינו עולה אבל במקום אחד עולה ומה שהקשה דדומיא דלהחזיקו קאמר לפי מה שזכרנו ודאי שפיר הוא דומיא דלהטור גם בהובאה הוה כמו בנתינה לאשה ופסול אפי' בדיעבד בלא עדים לפי דברי הירושלמי ובתרוייהו הוה השליח נאמן כע"א ומעתה לא נשאר עלינו רק לתרץ דברי הרא"ש שכ' בשליח הנותן לאשה הוא עומד במקום הבעל ולמד מזה רבינו הטור דאפי' בע"א אינו עולה וא"כ קשה על הרא"ש מתלמוד ערוך דאמר לשנים קדשו לי אשה דאמרי' הן שלוחיו הן עדיו והרא"ש עצמו הביא זה בפ' האיש מקדש וזה ודאי קשה אמאי לא יהיה השליח כאן במקום ע"א דלא ידענא סברא לחלק בין שני שלוחים במקום שני עדים ובין שליח א' במקום א'. והנלע"ד לדקדק בדברי הרא"ש שכ' דכיון שנתרת בגט זה פרושו דממילא הוה דבר שבערוה ואין מועיל פחות משנים על מסירה דוקא מ"מ סיים הרא"ש דאין השליח משם שנים כיון שעומד במקום הבעל תיפוק ליה אפי' אם לא עומד במקום הבעל אלא יהיה נחשב כאיש אחד לא מהני דהא בעינן שנים דוקא משום דהוה דבר שבערוה ואפי' אם השליח והאשה מודים על הנתינה לא מהני בפני ע"א כמו בקדושין ע"כ נ"ל דמ"ש הרא"ש שהשליח עומד במקום הבעל אין פירושו מצד שאין לו נאמנות דנאמנות לא מהני אלא פירושו דל"ת דכאן א"צ עדי מסירה כלל אלא די בעדי חתימה דלא הצריכו עדי מסירה אלא כשהבעל בעצמו נותן לאשה לזה כ' שאינו כן שהרי השליח עומד במקום הבעל והוה דינו כמו הבעל עצמו דצריך דוקא לשני עדי מסירה ולא מהני אחד אבל באמת אם יש עוד אחר עמו מהני דהוה כאן ב' עדים כמו בקידושין דאין שייך כלל לנוגע כאן בדבר וכן משמעות דברי רמב"ם שזכרתי בסמוך שכתב שליח הנותן הגט יתננו בפני שנים והם יקראוהו תחלה כמו בנתינ' הבעל לאשה שהרי תחתיו הוא קם אין כוונתו שכיון שקם תחתיו צריך שנים אחרים אלא כוונתו שצריך לזה השליח כל מה שצריך להבעל עצמו הן שצריך לשנים הן לענין שיקראוהו תחלה שהרי הוא קם תחתיו וכל דיניו כמוהו אבל לעולם השליח נחשב במקום ע"א אליבא דכ"ע וכדעת הטור ובחנם עשה רבינו הטור מחלוק' עם אביו בזה במחילה מכבוד רבינו דבאמת כ"ע ס"ל דמהני שליח במקום ע"א ובזה אתיא הכל על נכון דלא כראיתי מחלקים בזה בדברי הטור בין הובאת הגט לנתינתו לאשה ולחלק בדברי הרא"ש בין עושה שליח אחד דאז אין נחשב לעד ובין עשה ב' שלוחים דאז יש שם עדות עליהם כל זה אין לו שחר והנכון כאשר זכרנו בסייעתא דשמיא:
י סָעִיף יא מיהו השליח נאמן לומר שעשאו בעדים הטעם לזה הוא נכון על הדרך שזכרנו בסמוך דלא מצד נאמנות הצריכו כאן שנים אלא דאין דבר שבערוה פחות משנים וע"כ די באמירת השליח שנעשה כראוי שכיון שיש לפנינו גט חתום בשני עדים אמרי' דודאי נעשה כראוי ונמסר בפני ב' עדים כמו שאמרי' לענין הבעל עצמו בסימן קל"ג ונראה דאפי' אם השליח הוא קרוב לאשה נאמן בזה אף שלא נתקיים ההרשאה כיון שהוא נאמן אעפ"י שהוא ע"א ה"נ בזה וכן משמע פשוט דהא הש"ע כתב בסעיף כ"ז דא"צ הרשאה בשולח גט ובסעיף ל"ג כ' הנשים והקרובים כשרים כנ"ל פשוט ולא כמו ששמעתי קצת מגמגמים בזה להקל כ"כ בשליח קרוב וכן מוכח בסימן קמ"ב סעיף ד' שכ' בד"א שנתן לה בפני ב' כשאין השליח קרוב או פסול כו' עכ"ל והתם קאי דלא נתקיים בחותמיו צ"ל בפ"נ ובפ"נ ומשמע דעכ"פ השליח שהוא קרוב נאמן כשאומר בפ"נ ובפ"נ כשאומר בפני ג' והתם קאי על הגט וכ"ש כאן בהרשאה ותו דאפי' אשה עצמה נאמנת לומר בפ"נ:
יא סָעִיף יג כפל דברים הם בכאן כו' זה ודאי שסעיף זה נכלל במ"ש בסעיף י"א אלא שמ"מ יש כאן ב' פלוגתו' האחת אם שייך דבר שבערוה לענין מנוי השליחות דלרמב"ם אין שייך זה אלא בנתינה לאשה ולהטור הוה זה כמו הנתינה ממש ואפי' שניהם מודים במינוי השליחות לא סגי ומחלוקת השניה אי בודאי לא היו עדי מסירה בשעת נתינה לאשה מהשליח די בעדי חתימה והוא דעת הרמב"ם והי"א דפסול הוא דעת ר"ת והרא"ש כמ"ש הטור סימן קל"ג לענין הבעל עצמו ושליח הולכ' פירושו שהבעל עושה אותו שליח להולכה ושליח הובאה שהאשה אומרת לו הבא לי גיטי כדלעיל סימן ק"מ:
יב סָעִיף טז שקפץ עליו החולי במהרה בטור כ' בחולי לאחר ג' ימים או תוך ג' ימים ונתחזק עליו החולי ולא ידענא למה לא העתיקו כאן בש"ע:
יג סָעִיף יז שיש בו נשמה כ' בטור וכן למי שהוכה מכות רבות אפי' שא"א להחיות מהן כגון ששחטוהו ברוב שנים וצוה שיכתבו הנט לאשתו כותבין ונותנין כל עוד נשמתו בו אעפ"י שבודאי ימות עכ"ל ובקצת ספרי' עוד חסר בבא זו:
יד סָעִיף כא דעתו גם על הבן בטור כתב בזה יצטרפו האב או הבן עם אחד מהם להיות שלוחים וכתב רש"ל וז"ל ולא נאמר מסתמא אין אדם עושה שליח לבן במקום אב אלא דעתו היה על האב לא אמרי' הכי ודעתו היה על הבן כמו על האב ואיתא בזה פלוגתא בס"פ התקבל ופסק רבא הלכתא הכי ומהר"י קארו הקשה אמאי יצטרכו דוקא לאחד למה לא יהיו שניהם שלוחים הלא אב ובנו כשרים לשליח ולק"מ בודאי האב ובנו בשרים לשליחות אבל בסתם לא אמרי' שהיה דעתו על אב ובנו כי אם אחד מאחר דאיכא א' בהדייהו ולפ"ז מיושב מה הקשו עוד הלא בגמרא לענין כתיבה (נאמר) ולמה כתב לענין שליחות השתא לק"מ דמ"ה כתב דין זה גבי שליחות להודיע שאפי' בשליחות מן הסתם לא סגי בהנהו תרתי בלא צירוף א' עכ"ל ולא נתיישב בזה דמנא ליה להטור דין זה לחלק (לענין שליחות) בין סתם או לא כיון דליתא בגמרא:
טו סָעִיף כד אין צריך אלא כו' פי' כיון שאומר בפני נכתב כו' נאמן על השליחות ולפי מה שבארנו לעיל דעת הטור הולכה הוה כקבלה וצריך דוקא עדים וכ"כ ב"י לדעת הרא"ש ולהלכה קי"ל להקל:
טז סָעִיף כד או נפסד והיא שעת הדחק כו' בתשובת ר"מ מינץ סימן קי"ד כתב שפעם אחת היה חסר בהרשאה ופיך כפי והיה כתוב בה ותהא ידך בידי ועשייתך כעשייתי וחשש שהבעל לא צוה להשליח לדבר לדבר מאומה רק לעשות המעשה ליתן הגט לידה ונתינה בלא דיבור לאו כלום הוא כמו בבעל עצמו ושאל את השליח האיך הי' דבור הבעל אליו ואמר דלא ידע מזה ולא רמי אנפשי' היאך היה הדיבור הבעל ע"כ פסק שם להחזיר השליח ריקם ולא ליתן הגט עכ"ל והנה כאן פסק רמ"א להקל בשביל פיסול של הרשא' ולי נראה תמוה מאוד על חשש דזכרנו בשם מהר"מ מינץ חדא לפי דבריו לא מהני מידי אף אם נכתב ופיך כפי דשמא על דברים אחרים אמר כן דהא לא נזכר תחלה שיאמר השליח לאשה ה"ז גיטך שתשלח לך בעלך ולא הוצרכו להזכיר זה בהרשאה אלא במה שיאמר הולך גט זה לאשתי כו' סגי דהשליח יאמר מעצמו דבריו להאשה שהוא השליח מבעלה דודאי בהלשון תן גט זה לאשתי נכלל זה דהיינו שיתן אותו לה כדינו של שליח והאי לשנא דפיך כפי אינו הכרח כלל אלא לרווחא דמלתא מוידיך כידי ועשייתך כו' ג"כ אינו הכרח לעיכוב אם לא נכתב דהכל נכלל בלשון שעשאו שליח ותו הרבה דינים יש לשליח כשנותן הגט להאשה אטו צריך הבעל להזכיר אותן הדינים כולן בשעת מסירה לשליח אלא הבעל סומך עצמו שיעשה הוא כל המוטל על השליח ותו דבודאי ט"ס בהרשאה הך חסרון דפיך כפי כמו שמצינו בשטרי חוב דאמרינן אחריות ט"ס הוא מטעם דלא שרי אינש זוזי בכדי ה"נ כאן דודאי לא שלחו בענין שלא יהא גט אלא סמך עצמו שיכתבו כל לשון הצריך לרשאה כמו בכל יפוי של שטרי חובות שאין המלוה מזכיר בפי' כל הלשונות השייכי' אלא סומך שהסופר יכתיב כל היפוים כ"ש בכאן שיהיו ב"ד אצל מסירת הגט מן הבעל לשליח והסופ' טעה ודילג לשון זה והוא אינו הכרח ועיכוב ע"כ נלע"ד שחומרא יתירה נהג זה הרב בזה וגם רמ"א שכתב כאן אם נפסל והוא שעת הדחק דוקא היינו במידי שיש בו פסול ממש כי כן מורה ל' נפסל משא"כ בהאי חסרון דפיך כפי דאינו אלא שופרא דלשנא בשעת הדחק אין חשש לעכב נתינת הגט כנלע"ד פשוט:
יז סָעִיף כד ויש נוהגין לכתוב כתב למקום הנתינה כצ"ל ופירושו שהרב המסדר יכתוב לאותו מקום שהגט ינתן שם באם יש איזה שינוי אם נהגו בדברים אחרים באותו מקום כגון ימחא באלף או כיוצא בזה כדי שלא יהא נדחה נתינ' הגט כ"ה בסדר גיטין:
יח סָעִיף כה שאין קטן עושה שליח (כתב בד"מ) הרבה מקשי' מאי נ"מ בזה דאם הוא קטן אין קדושיו קדושין ואין לו נשואין אפ' מדרבנן כמ"ש סי' מ"ג (ואינה) צריכה ממנו גט (כו' עוד איכא למיחש שמא יגדיל קודם הנתינה ויתיחד עם אשתו) ולכן צריך דקדוק דהוה גדול בשעת עשיית השליחות דדלמא אחר השליחו' לה גט נתייחד עמה (והשליח יתן לה הגט אחד היחוד) דלא תנשא בזה לכתחלה משום דהוה ישן כדלקמן ומ"מ מאחר דאם ניסת בו לא תצא איכא למיחש לקלקול אם הוא קטן בשעת השליחות דאז אינו גט כלל לכן צריך דקדוק כנ"ל עכ"ל וקשה ע"ז דא"כ למה לו למימר כאן הטעם שאין קטן עושה שליח תיפוק ליה מטעם חורבה זו דנקט רמ"א דהיא שייכא אפי' אם הוא עושה שליח ולעד"נ דלכאורה היה נראה דאף אם הבעל עצמו נותן נט ראוי לבדקו דשמא הוא קטן ויש כאן ממ"נ דהיינו אם הוא קטן א"צ לגט כלל כי אינה מקודשת לו ואם הוא גדול הרי הגט כשר ויש לחוש לחורבה דהיינו אם אתה נותן הגט מספק יש לחוש שמא יש לו אח שנשא אחות אשה זו המתגרשת ואותו אח ימות בלא בנים ונפלה לפני זה המגרש ויטעו לומר שאינה זקוקה לו כיון שהוא אחות גרושתו ובאמת אין הגט כשר וזקוק' יבמתו לו ועוד יש חשש חורבה דשמא יקדש זה המגרש אחותה או אמה ויסברו לומר שאין הקידושין תופסין כדין כל העריות ובאמת אין כאן גירושין כי לא היתה אשתו מעולם ושפיר תופסין הקדושין באחותה או אמה ואם כן ראוי שלא יגרש עד שיהיה ודאי גדול וכ"ת ה"נ לא יגרש עד שיבדקוהו זה ודאי אינו דלא מצינו כזה בשום פוסק אלא ע"כ צ"ל דלא חיישינן להנהו חורבות דאנן מוקמינן ליה בחזקת גדלות כיון שהוא בגדלות מצד שנותיו אנו אומרים דודאי גדול הוא מסתמא דדוקא באשה צריך בדיקה לחליצה אף על גב דהיא גדולה בשני' דשם יש חשש פסול בחליצה זו עצמה דשמא לא הביאה שערות משא"כ כאן דאין חשש בהך מעשה גט רק שאתה חושש שמא יבא חורב' בפעם אחרת לזה אנן סמכינן על החזקה דשנים דמסתמ' יש לו ג"כ סימני גדלות בשערות וא"כ שיש לפנינו ב' חששות בהך נתינ' הגט רק שאנו סומכין על החזקה די בכך בנתינת הגט ע"י עצמו שאז אין ריעותא בזה שלא מצינו איסור בזה אלא שיש חשש מצד א' אבל ע"י שליח שיש כאן ריעותא שאין קטן עושה שליח וזה ריעותא בהך מעשה עצמו וצריך אתה לסמוך על הממ"נ לא מסתבר להקל כולי האי כיון שאפשר ליתן בעצמו ע"כ כתב טור להצריך לדקדק אחריו כולי דמשמע דאינו מצד הדין:
יט סָעִיף כט שלא יטיל בו שום תנאי תמה ב"י מאי שנא מאשה עצמה ותירץ דאפשר שידעו איזה עדים בקבלת הגט ולא ידעו בתנאי ואזלי ומסהדי שהגיע הגט ליד שלוח' ונמצא גט בטל וזה דחוק דמאן דידע בנתינת הגט ידע ג"כ בתנאי דהא באותו פעם נעשה התנאי ומו"ח ז"ל פי' דתוכל האשה לומר לא מניתי שליח זה אא"כ יקבל לי בלי שום תנאי ולפ"ז אם אמר בפי' לשליח שיקבל הגט אפילו אם יאמר תנאי יכול הבעל להתנות תנאי:
כ סָעִיף כט ויהיו החתימות ניכרות כו' בטור כתב בשם הרי"ף אבל נכון שלא תעשה האשה שליח לקבלה כי ברוב פעמים אינו מצוי שיהיו ג' בני אדם ידועים וחתימתן נכרת במקום כתיבת הגט בעדים שיכירו חתימת כל הג' דיינים וצריך הג' דיינים שהם בשע' נתינה שיכירו החתימות בשטר שעשתה אותו שליח קבלה ולא סגי בחתימו' שיקיימהו מעיר לעיר דשמא לא יכירו החתימ' מכולם וצריך לקיים כל ג' בגט דקיום שטרות בג' לכך נכון להחמיר שלא לעשות שליח לקבלה ע"כ כן הנוסחא בטור של ב"י ונראה פרושו דהעדים חותמין על שטר הרשא' שליח קבלה ושם מקיימין ג' אנשים את חתימות העדים וצריך באמת שבמקום כתיבת הגט שהב"ד דלשם יכירו כל הג' החתומים על הקיום של הב"ד שקיימו חתימות עידי הרשאה והיינו שהחתימו' של ג' המקיימי' יהיו ניכרות שלשתן לפני ב"ד שבמקום כתיבת הגט ולא יסמכו על מה שיקיימו את חתימת המקיימין דרך ההולכה מעיר של הרשא' לעיר של כתיבת הגט דהיינו שסמוך לעיר הרשאה יקיימו חתימות של ב"ד המקיימין ההרשאה ואח"כ יקיימו בעיר אחרת אותן שיקיימו קיום וכן בעיר אחרת עד עיר של כתיבת הגט דשמא ע"י גלגול זה לא יכירו החתימות של המקיימין כולן רק ב' מהם ואע"ג דבדיני ממונות סגי בזה מ"מ בגט ראוי להחמיר שצריך דוקא להכיר כל הג' דאי לא יכירו רק ב' מהם הוה השלישי כאלו אינו כלל ואנן בעינן קיום שטרות בג' וכאן לא הוי קיום רק בב' כיון שאין מכירין את השלישי ע"כ שמקום הגט יכירו כל הג' המקיימי' ההרשאה וזה אינו מצוי ברוב פעמים כן הוא פי' הדברים וב"י הקשה כאן קושיו' ולא תירץ כלום כי לא נחית לפ' הדברים ע"ד שזכרנו ובפרישה פי' הדברים דצריך שהג' דיינים של הגט שראו הנתינה יהיו חתימתן נכרת בכל המקומות כדי שיהיה לה ראיה כשתרצה להנשא וזה אינו מצוי ברוב פעמים ולא מסתבר לפ' כן דכל שהגט נכתב וניתן כראוי ודאי א"צ להכיר במקום שתרצה להנשא כל הג' שיהיו אצל הנתינה דאף בשנים מהם סגי שאין זה אלא לראיה שניתן הגט כדינו וכמ"ש בסי' קנ"ב סעיף א' דאפי' אין גיטה בידה תינשא ע"פ ב' עדים משא"כ לפירושנו דקאי על נותני הגט שצריך שהם יכירו בשעת הנתינה את כל ג' המקיימים עידי הרשאה שזהו עיקר בשעת נתינה ולא סגי בגלוי מלתא ותו קשה דאם באת לחוש במקום שתרצה להנשא הא ודאי שתקח האשה הגט מן השליח אפי' בינו לבינה ויהיה לראיה להינשא בו ואינה צריכה יותר להודיע לכל אם נתגרשה ע"י עצמה או ע"י שליח לקבלה אלא גיטה מוכיח עליה ואף אם אין גיטה בידה כגון עכשיו שנוהגין שהרב מקרע הגט אחר הנתינה ויש לה כתב משני עדים שנתגרשה א"צ יותר וכאן אין עסק מזה כלל אלא מיירי מדינים ששייכים בעיקר נתינת הגט:
כא סָעִיף כט שנכון להחמיר ז"ל הטור בשם הר"ר פרץ הנה פרשנו דין שליח לקבלה אבל (נכון) שלא תעשה אשה שליח לקבלה שאין אדם יכול לצאת חובתו נקי כי ברוב פעמים אינו מצוי שיהיו ג' בני אדם ידועים וחתימתן ניכר' במקום כתיבת עדים שיכירו חתימות כל הג' דייני' וצריך שהג' דיינים שהן בשעת נתינה שיכירו החתימות שחתמו בשטר שעשתה אותו שליח קבלה ולא סגי בחתימות שיקיימוהו מעיר לעיר דשמא לא יכירו החתימות מכולן וצריך לקיים כל ג' בגט דקיום שטרות בג' לכן נכון להחמיר שלא לעשות שליח לקבל' ע"כ עכ"ל וכ' מו"ח ז"ל בתשובה על א' שהיה עתים חלים ועתי' שוטה וחלומתו היה מעט והלך למרחוק בשטותו ונתעגנה אשתו אם יש לה תקנה לעשות שליח קבלה במושב ב"ד שהבעל רגיל להיות שם כשיבא שם בעת חלימתו יכתוב גט ויתנו ביד שליח קבלה ויודיעו אב"ד אח"כ שבשניהם קבל השלי' הגט להאשה והשיב דלא החמיר הר"ף הנ"ל בטור אלא בשהשליח הולך מעיר לעיר עד מקום הבעל דיש לחוש שמא לא יכירו כל ג' דייני הקיום אבל בזה דעושה שליח קבלה במקום כתיבת הגט וחוזרת למקומה דאין מקום לחשש זה אין להחמיר עכ"ל באמת אין יסוד לחלק כנ"ל אלא שבלא"ה נראי' הדברי' שלא נעשה חומר' זו של הר"ף דרך גזירה כמו תקנת רבינו גרשון בדברים אשר גזר כגון שלא לגרש בע"כ וכיוצא בזה דהחליט הדבר לאיסור גמור ולא יועיל שום ענין לבטל הגזיר' משא"כ כאן לא בא הר"ף אלא לתת עצה נכונ' כן משמעות לשונו שכ' לכך נכון להחמיר ולא אמר בכך (להחמיר אלא מכח שא"א למצוא כל אלה) ויקש' מאד (אבל) בנדון דידן שפיר דמי לעשות שליח לקבלה בכל הדינים הנזכרים בו ויש עדות ברורים על שמכירים חתימות הג' דיינים שהיו שם בשעת מעשה השליח וכתיבת הגט לנתינתו לידו של שליח קבלה אין עון אשר חט' בזה:
כב סָעִיף כט שלא לגרש ע"י שליח לקבלה כתבתי בסמוך לפני זה הטעם וגם רש"ל כ' שכן נוהגין:
כג סָעִיף לג ויש פוסלים אף בנתקיים מחלוקת זה הוא בטור בין רמב"ם להרא"ש וביאור דבריו דהרמב"ם ס"ל בפסול מד"ת ולא נתקיים הגט בחותמיו אלא סומכין על דברי השליח שאומר בפני וכו' דאז הגט בטל כלומר ואין לו תקנה ומ"ה הוסיף הטור על לשון הרמב"ם שכ' אינו גט ובטור הוסיף תיבת כלל להורות שהרמב"ם ס"ל דאין לו תקנה עוד ואינו כן דעת א"א הרא"ש שכ' בפסולי' מד"ת פסולים להביאו משמע דגוף דגט כשר ונ"מ אם יתקיים עוד בחותמיו ואח"כ כתב דהרמ"ה ס"ל אפי' בא"י שאצ"ל בפ"נ כולי פסול זה להבאת הגט וא"א הרא"ש ס"ל שאין פסולין אלא בח"ל שצ"ל בפ"נ כו' אבל בא"י כשר להביאו ויש להקשות הלא גם הרמב"ם דס"ל כהרמ"ה דהא כתב בנתקיים בחותמיו דפסול אם הביאו והיינו כמו א"י בלא נתקיים בחותמיו והיינו כהרמ"ה ולמה הוצרך להביא דברי הרמ"ה ושהרא"ש חולק עליו היה לו לכתוב פלוגתא דהרא"ש גם בזה על דברי הרמב"ם שהביא מעיקרא לענין ביטול גט נראה כוונת רבינו הטור דאפשר דבזה מודה הרא"ש לרמב"ם דמה דפסול לרמב"ם בנתקיים היינו דגזרינן אטו לא נתקיים דשמא גם בלא נתקיים יבואו לסמוך על זה הפסול מד"ת אבל בא"י דאין שייך גזירה זו מודה רמב"ם דכש' מ"ה לא פסל הרא"ש אלא בח"ל דמשמע אפילו בנתקיים והיינו מטעם גזירה כמו שזכרנו ע"כ הביא הפלוגתא על הרמ"ה שבתב בהדיא אפי' בא"י והרא"ש חולק עליו זה נ"ל נכון מאוד ומתורץ תמיהת ב"י שלא פי' כמו שזכרנו וכתב שדברי הטור הם מעורבבים ובדריש' פי' שהרא"ש חולק על הרמב"ם בתרתי ותירץ מה שהכניס הטור לדברי הרמ"ה לתוך פלוגתא דרמב"ם בתירוץ דחוק ודרך חידוד ופלפול שלא ע"צ האמת והנכון כמו שזכרנו בס"ד וכ' הרב המגיד דמה שכתב הרמב"ם שהפסול מד"ת אין סומכין עליו בעדות הגט כלל הטעם שאפי' בעדות אשה שמת הבעל אינו נאמן וכן נראה קצת מן הגמ' בסנהדרין כחשוד על העריות דאינו נאמן על עדות אשה לא לאפוקי ולא לעיולי עכ"ל ונראה שגם הרא"ש ס"ל כן במקום שצריך לסמוך עליו בקיום הגט ובדרישה כתב שהרא"ש נחלק על הרמב"ם בזה ובא להקשות על הרא"ש מחמת טעם הרמב"ם שזכר הרב המגיד ובמחילה מכבודו אין זה אלא כי ניים אמר להא שמעתא דאין בזה מחלוקת כלל בין רמב"ם להרא"ש אלא יש מחלוקת אחרת על הרמב"ם גם בזה דהיינו שהראב"ד חולק וכתב וז"ל ולא ידעתי מאין הוציא זה דעבד נכרי פסול בגמ' לפי שאינו בתור' גיטין אבל מי שחילל שבת או בא על א"א למה יהיה פסול להביא גט והלא ישראל גמור הוא לכל דבריו עכ"ל ובזה צריך לתרץ הא חשוד על עריות פסול לעדות אשה כמ"ש ה' המגיד ונראה דלק"מ דשאני הכא דהגט מוכיח ע"ז וכעין שאמרו ספ"ב דגיטין אף הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלך בשרות להביא את הגט ואמרי' שם מה בין גט למיתה ומתרצינן שם הטעם דגיט' מוכיח עלי' וא"כ לק"מ מההיא דסנהדרין שזכר ה' המגיד דשם אין שם גט אלא בא להעיד בפיו ובזה ודאי אינו נאמן וזה ברור לפי ע"ד:
כד סָעִיף לח אא"כ חלה או נאנס נראה דלענין אמר לו לחתום הגט לא מהני אלא או נאנס להתיר לומר לאחר לחתום דהוי מילי וכמ"ש לקמן סעיף מ"ג:
כה סָעִיף מב לטלו מיורשיו נראה הטעם דשליח א' נגד הב' הוה כבעל נגד השליח לפ"ז אפי' השליח הב' הי' יכול הא' לבטלו וליקח אצלו הגט דאם תאמר שנסתלק הא' לא הוה לו לחזור ליטלו מיורשי שני ולגרש בו אלא ודאי דהשליח הא' הוא ממש במקום הבעל שהרי כתב לו ידך כידי כו' וכאן לא נתכוין אלא שליח כיון דמת חב' הוה הגט בטל באלו מת הבעל:
כו סָעִיף מג משום דה"ל מילי פי' דהא אין מוסר לו שום דבר לאפוקי בשליח להולכ' הוא מוס' לו הגט וגם אם האשה עושה שליח להובא' לא היה מילי כיון דגמר השליחות נעשה ע"פ הבעל שמוסר הגט עפ"ד והיש מתירים היא הטור בשם הרא"ש שכתב וז"ל דלא אמרי' מילי לא ממסרן לשליח כשמוס' לו דבר לעשותו אינו יכול למוסרו לאחר כגון מי שעשה שליח לחתום הגט שאינו יכול לומר לאחר לחתמו אבל כשאומר לו בהדי' לומ' לאחר לחותמו יכול לעשותו כדאמרינן לקמן כאומר לשנים אמרו לפלוני כו' עכ"ל וכבר כתבתי בסי' ק"ך סעיף ד' דהך לקמן הוא ט"ס וצ"ל לשמואל ורש"ל כת' כאן וז"ל ולא מצאנו בס' הטור לקמן אלא בח"מ לענין מתנה בסי' רמ"ך ולא כתב שם אמרו לפלוני וכו' אלא הבי' בסתם אומר אמרו דכשר במתנ' מ"מ ש"מ דאומר אמרו לא מקרי מילי ומ"ה כשר במתנ' והוא דעת רמב"ן דכיון דאומר אמרו לא הוה מילי לפיכך דוקא בגט פסול מטעם אחד כיון שלא שמעו מפי הבעל לא הויין במקומו ואינו מקוים וכתב להטור גופי' לא ס"ל כרמב"ן אלא בגט פסול מטע' אחר דמשו' כסופא דסופר כדלעי' סי' ק"ך ומ"ה כשר במתנ' בכל ענין א"נ י"ל דס"ל כרמב"ן ולפסו' בגט בכל ענין ומ"ש כאן אבל כשא"ל בהדי' לחתום ה"ק יכול לעשותו ולא הוי מילי אלא שפסו' גבי גט מטעם אחר דבעינן וכ' לה אבל דוחק הוא עכ"ל וכאשר הגהתי נראה עיקר וכמו שזכרנו בסי' ק"ך באר היטב מה שצריך לכאן ע"ש:
כז סָעִיף מה במקום פלוני פירש"י שאינו רוצה שילעיזו עליו במקו' אחד וקפידא הוא עכ"ל:
כח סָעִיף מה אלא בעלי' נרא' הטעם בזה דלא הוה קפידא אלא באמר אל תתנוהו כו' כיון דאין טעם מסתבר למה אינו רוצ' בבית וכן להיפך ע"כ מסתמא לא הוה קפידא עד שיאמר כן בפירוש וכן בשמאל משא"כ כשאומר במקום פלוני הוה קפידא אפי' בסתמא כיון שיש טעם נכון ע"ז כמו שזכרנו בשם רש"י ובפריש' נתן טעם משום דקי"ל שאומר לחבירו בית אני מוכר לך יכול ליתן לו עלי' וכמ"ש הטור ס"ס רי"ד בח"מ מ"ה לא הוה שינוי מעליא אם לא דאמר אלא עכ"ל ותמוה הוא מה יעש' בימין בזה:
כט סָעִיף מו אלא בימינך דמדלא אמר סתם בימין משמע על ימין דידי' דוקא ולא ימין אחר ואפי' חלה לא מהני בזה כיון דאמר אל תתנו אלא כו' גרע טפי מאת הולך:
ל סָעִיף מח בתוך הזמן אינו גט זה דברי רמב"ם וכתב הטור משמע מדבריו שלא יקדים אבל יכול לאחר ונ"ל הטע' בזה דאיתא בפ"ב דגיטין י"ח כתבו' לגט ואנחי' בכיסי' דאי מפייס' בקטטות שביניהם תיפייס לא מקדים אינש פורענות לנפשי' פירש"י לא רגילי אינשי למעבד הכי לאנחי' בכיסו דכיון דלא ניחא לי' בגרושין פורענות הוא לגבי ולא מקדים לי' עכ"ל מ"ה כאן נמי מדלא צוה לתנוהו תכף ש"מ דלא ניחא לי' ע"כ בודאי קפיד הוא שלא יקדמו הזמן ולפ"ז נראה באומר תנוהו לי היום יכול לאחר ולנותנו למחר דכאן לא חזינן דלא ניחא ליה בגירושין וצ"ע לענין מעשה:
לא סָעִיף מח אינו גט דגם היא מקפדת שלא ילעיזו עליה למקום ההוא ובהבא לי גיטי בסיפא דהוה גט כתב הרב המגיד בפ"ו הטעם לפי שהאשה מתגרשת בהגעת גט לידה אפי' בע"כ וכיון שהיא מקבלתו אפי' הביאו ממקו' אחר כשר עכ"ל לכאורה משמע ביאור דבריו דכיון שהיא בודאי אינה מקפדת על שינוי המקום וא"כ אם (לא) קבלה היא עצמה אלא זרק לתוך חצרה אינו גט כיון דלא הוה שלוחה בזה אלא דקשה ע"ז דלמה לו להמ"מ לכתוב בזה שהאש' מתגרש' בע"כ דא"צ כאן בזה אלא היא סברה וקבלה לפי זה אלא נראה דה"ק כיון דהאשה אינה יכולה לעשות שליח להולכה אלא דמועי' אם מסכי' הבעל לזה ונותן אדעתא דהכי ממילא שויה איהו שליח להולכה וע"כ אין אנו משגיחין במקום שהיא מקפדת דהא יכול לגרשה בע"כ וא"כ אפילו זרקו לחצרה מגורשת ונראה דאפילו לפי מנהג מדינותינו שאין מגרשין בע"כ של אשה בכה"ג הוה גט אפילו היא מקפדת כיון שכבר נתרצית אלא שמקפדת במקום בזו לא תיקן ר"ג שלא לגרש בע"כ:
לב סָעִיף נא ה"ז לא ישלחנו כו' זהו ל' הרמב"ם ובמשנה אמר לו טול ממנה חפץ פלו' לא ישלחנו ביד אח' שאין וצונו שיהא פקדונו ביד אח' ומפ' הרמב"ם במשנה שלא הקפיד שיטול החפץ קודם נתינת הגט לכתחלה לא ישלחנו ביד אח' אלא שאם עבר ושלחו ביד אחר הוה גט ונמצא דמשנה לא מיירי אלא מלכתחלה וזו היא שאמר כאן בסיפא אמר לה תן גט וכולי והטעם הוא דאע"ג דלא הקפיד בפי' נטילת חפץ מ"מ כיון שזכר נטילת החפץ בשעת שליחות הגט יש לו לגט קצת שייכות בחפץ ויזהר לכתחלה שלא יתן הגט עד נטילת החפץ אבל אם הקפיד על נטילת החפץ תחלה אז אפילו דעבד לא הוה גט אלא דאם נתנה החפץ תחלה אפילו להשליח השני סגי בכך ומזה לא מיירי המשנה אבל התוספות בשם ריצב"א והרא"ש מפרשים המשנה על דעבד דאפי' בדעבד פסול אם שלחו ביד אחר דהיינו אפי' נתנה החפץ תחלה ליד השליח השני פסול כיון שלא בא ליד השליח הראשון קודם נתינת הגט אין מועיל מה שנתנה להשני ואם לא הקפיד על נטילת החפץ לא הוזכר במשנה ממילא מותר לכתחלה לשלחו ביד אחר כיון דאין תלוי זה בזה וזהו שכתב הטור לדעת הרא"ש באם הקפיד כולי לפיכך יכול לשלחו ביד אחר פי' הגט ישלח ביד אחר אפילו לכתחלה ויכול אח"כ לילך וליקח החפץ כדי שלא יעבור על דעת משלחו בזה אבל אין הגט תלוי בזה אע"ג שהזכירו בשעת נתינת הגט ה"ל שלי' לשני דברים כל חד מלתא אחריתא ובזה מבוארים דברי הטור שפי' ואתיא שפיר מה שכ' ב"י על מ"ש הטור שהרא"ש ס"ל שאפי' לכתחלה ישלח ביד אחר אם לא הקפיד חולק על הרמב"ם כזה שאין הוכחה בדברי הרא"ש כזה אלא (ממה) דכתב דמתניתין איירי דשקול חפץ והב גט משמע ליה דמתנית' דקתני לא ישלחנו ביד אחר דוקא כדא"ל שקול חפצא והב גיטא הא אלו א"ל הב גטא ושקול חפצא מותר לשלוח ע"י אחד עכ"ל הדברים מבוארים עפ"י מה שכתבתי וההיתר הזה היינו מצד הגט ויקח אח"כ החפץ אבל לא עלתה על דעתו להתיר ליקח החפץ ע"י אחר ומו"ח ז"ל הבין דברי הב"י שגם בלקיח' חחפץ יש היתר לשלוח ע"י אחר ותמה ע"ז שהרי אמרו בגמרא זו אפי' תינוקת של בית רבן יודעים שאין השואל רשאי להשאיל ודחק לתרץ אליבי' דהכא מותר לשלוח החפץ ע"י אחר כיון דגלי דעתי' דלא קפיד אחפץ שיהא ביד האשה לאחר הגט ה"ה דלא קפיד שיהיה ביד אחר ומתוך כך דחק לפרש דברי הטו' שכתב וא"א כתב כסברא הראשונ' קאי על תחילת הדברים אבל בזה גם הרא"ש ס"ל כרמב"ם דאסור ותמוה מאוד שהרי גם הטור כ' סעי' זה דאם לא הקפיד כו' לפיכך יכול לשלחו ביד אחד משמע אפי' לכתחלה אלא הדברים כמו שזכרנו דהרא"ש חולק בשני דברים והטו' אחריו וב"י לא מיירי מהיתר שליחות החפץ כלל כמו שזכרנו:
לג סָעִיף נג תצא והולד ממזר זה דברי רמב"ם בפ"ז והטעם דכל שלא נתקיי' מחזקינן כאש' איש גמור' ואע"ג שקיום שטרו' דרבנן הכא שהבעל מערער וטוען בברי שהוא מזויף והיא אינה יודעת וחתימות העדים אינן מצויים העמידנ' על חזקת' שהוא א"א אבל כשאבד הוה ספק גט דדלמא אי הוה גט קיים הי' מתקיים בחותמיו כ"כ ה' המגיד ויש להקשות בק"ו להיפך דמה כשהגט עדיין לפנינו אלא שאין מקויים ואפשר היום או למחר לקיימו ואע"ג דאין עדים מצוים מ"מ יש אפשריו' שיבואו עדים ויקיימוהו אפ"ה אין משגיחין בגט ומשוינן לה א"א גמורה מחמת החזק' שלה כיון שהבעל מערער כ"ש אם אבד הגט והבעל מערע' ואומר מזויף הי' וא"א בעולם לקיימו נימא דהוה ספק מגורש' כיון דאם היה קיים הי' אפשר לקיימו אין זה אלא תימה דאם באמת קיים הוה אינו גט ובאבד נימא שמא אם הי' קיים כו' וי"ל דכשהוא בכאן ואינו יכול לקיימו גרע טפי דאם אמת הוא הגט תלך לשם ותקיימו ומדלא עשתה כך ודאי זיוף הוא משא"כ באבד אין הוכחה להוציא מידי ספק וגם בזה אינו מיושב שפיר דמזה אין כ"כ הוכח' לעשות הולד ממזר בפרט אם הוא במקום רחוק שא"א לה לילך לשם לקיימו ונראה דממזר ספק קאמר וכ"כ ב"י דלא הוה אלא ספק ממזר אלא דק"ל ממ"ש הגהו' מרדכי בקידושין לענין שטר שחתומין עליו ב' עדים שפלוני קידש פלונית ואינו מקוים והיא מכחשת דאין כאן קדושין כלל ומביא ראי' דתקון זמן בגיטין משום (שמא) יחפה על בת אחותו ועתה מה הועילו חכמים בתקנתן אכתי יחפה שיכתב גט לעצמו ויחתום עדים כרצונו ואע"ג האשה מודה ואין שם הכחשה מ"מ כיון דמוכח להצל' עבד אנן טענינן מזויף הוא אלא ש"מ כל היכא דאיכא הכחשה לא אמרי' קיום שטרות דרבנן אלא דאוריית' בעי קיום ובלא קיום חספא בעלמא הוא ע"כ והשתא כיון דכתב רמב"ם כאן דאם נאבד ה"ז ספק גט אכתי תקשה לך קושית המרדכי שמא יחפה על בת אחותו דהיינו שיכתוב לה גט ויחתו' מעצמו עדים וירא' הגט לפני אנשים ואח"כ יאבדנו במזיד ויאמר שגט בשר הי' והנאבד באונס נמצא נשאר הדבר ספק ולא ימיתוה ב"ד מספק וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן וצ"ע רב ליישב דבר זה:
לד סָעִיף נד ואמרוהו נאמנות דבמקום שאומר השליח בפני נכתב כו' לא משגחינן תו בערער הבעל ואומר מזויף ואין כאן קלקול הכי אמרי' ספ"ב דגיטין:
לה סָעִיף נד וי"א שאינן נאמנות הטעם כיון שבשאר פעמים אין אומר בפני נכתב כו' ואי אתי הבעל לערער משגחינן בי' וא"כ יש לחוש שהאשה שהיא שנאה תכוין לקלקל' דהיא לאו גמירא דינא וסבורה שגם בזו יכוין הבעל לקלקל אף ע"פ שיאמר בפ"נ כו':
לו סָעִיף נה נתקיים בחותמיו דשליח קבלה אינו עדיף מאשה עצמה שאינ' נאמנת בלא עידי חתימ' ומסיר' אם טוען הבעל מזויף הוא:
לז סָעִיף נה אינו נאמן כיון שהוא מודה דעכ"פ נתנו לו בתורת שליחות ואין כאן הוכחה דלדיד' הוה יהיב ליה:
לח סָעִיף נה וי"א דוקא כו' כ"כ הטור בשם הרמב"ם דס"ל דמהני עדים שראו תחת ידו ולא בעינן דוקא יוצא מתחת ידו והב"י כתב דפשיטא לכ"ע ל"צ תחת ידו כיון שהשליח נאמן כך לי גט יוצא מתחת ידו כמו עדים שראוהו ולפ"ז מה שסיים הטור אה"ז וא"א הרא"ש כתב כסברא ראשונה לא קאי על מה דסמיך לי' דהיינו אין הגט בידו אלא אמ"ש רמב"ם תחל' שהשליח נאמן בכל ענין פי' אפי' אם הם בעיר אחת והיינו דפסק כרב חסדא כמ"ש ב"י ע"ז חולק הרא"ש דפסק כרב הונא והיינו כסברא ראשונה ותמוה היא לכאורה דהא כתב הטור בתחלת דין זה עשתה שליח לקבל' בעדים והגט יוצא מתח' ידו כו' משמע דדוקא מתח' ידו בעינן וא"כ ודאי מ"ש וא"א ז"ל כתב כסברא ראשונה ודאי קאי גם ע"ז דהרא"ש כ' בהדיא וז"ל דאינהו מיירי כשהגט כיד השליש כו' ובד"מ כ' ע"ז וז"ל וכ"כ בח"מ סי' נ"ו דאין שליש נאמן אלא בעוד ששלישתו בידו ולא כדברי ב"י דכ' דאין חילוק בדבר עכ"ל ובאמת נכונים דברי ב"י דכיון שראו עדים הגט ביד השליח והוא שליח לקבלה ה"ל כאלו יצא מיד האשה ואין זה דומה כלל לשליש דממון הנזכר בח"מ דשם אין שייך כן וגם מ"ש הטור בתחילת דין זה שהגט יוצא מתחת ידו לא בא לומר דוקא שבפנינו תחת ידו עדיין אלא לאפוקי אם נאבד וראיה לזה שהרי גם רמב"ם פי"ב כתב יצא מתחת ידו ע"כ נראה שאין כן ב' דיעות והאי י"א שמביא רמ"א ליתא כלל:
לט סָעִיף נה ואם האשה אומרת כו' נאמנת במגו דהבעל מסרו לידה והיינו אפי' אם הגט ביד השליח דתוכל לומר נתנו לי והפקדתיו ביד השליח וי"א דוקא יוצא מתחת ידי אשה דאז יש לה מגו דוקא:
מ סָעִיף נו ה"ז פסק מגורשת דיש לנו לומר חזקה שליח עושה שליחתו ואמרי' בגמ' פ' התקבל דלחומרא אמרי' חזקה עושה שליחותו ולא לקולא:
מא סָעִיף נו אפשר שתעיז פי' אע"ג דקי"ל אשה שאומר' לבעל גרשתני נאמנ' חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ה"מ דליכא דקא מסייע לה משא"כ כאן:
מב סָעִיף נז שליח קבלה כו' הוא לשון הרמב"ם המכוין מדין זה שהשליח שלחו בפני עדים להאשה והאשה ראתה גט זה ביד אדם אחד ולא הגיד לה שהוא שליח מן שלוח' אלא סתם נטלתו ממנו ואינ' יודעת אם נתקיים שליחתו של שליח לקבלה שעשתה היא ונתגרשה בקבלתו של שלוח' או אפשר שלא נתקיים אותו שליחות אלא הבעל שלח לה הגט עי"ז היא מגורשת מ"מ דאף אם הוא שליח בעלה הוה שליח להולכה ונתגרשה עכ"פ משהגיע לידה וזהו לדעת רמב"ם דהשליח נאמן (כשהבעל טוען לפקדון נתתי) כמ"ש לדעה קמייתא דסעיף כ"ה אבל לי"א דשם (דהבעל נאמן אם הם בעיר א') הוה הדין כן באינה בעיר אחת (דבעיר א' חיישי' שמא יאמר הבעל לפקדון נתתי ויהיה הבעל נאמן ואינה מגורשת) ואיני יודע שום חידוש בדין זה והרב המגיד כתב וז"ל ולא חידש רבינו בזאת הבבא אלא שכל שיש ב' עדים שראוהו יוצא מתחת יד שליח קבלה א"צ לידיעה כיצד בא לידה עכ"ל ולא נתיישב לי כלל מאי קמ"ל בזה דהא אף אם לא (כא) כלל לידה אלא דנאבד מיד השליח ויש עדים שראוהו בידו והוא שליח קבלה היא מגורשת כדמשמע בסעיף הקודם לזה דאין חשש באבד אלא באין ב' עדים וכאן יש ב' עדים מה לי אח"כ להגעת ידה ולידיעתה וצריך לדחוק ולומר דקמ"ל דל"ת כמו בשטרות של ממון שהם מקיימים והלה טוען שהוא מזויף וזה אומר איני יודע אם אתה חייב לי דודאי ל"מ הקיום וכאן שהגט יוצא מיד' והיא אינה יודע' באיזה אופן ואפשר שהוא מזויף לגמרי וזה גרע משאר שליחות קבלה שהגט תחת ידו שהוא טוען ברי קמ"ל דאפ"ה מהני הקיום כיון שהשליח היה ברור לו ובפרישה כ' על מ"ש הטור וכ' הרמב"ם אפי' בפני נתנו השליח לגירושין כו' וז"ל בעל פרישה ז"ל מ"ו (היינו רש"ל) באמת שאין חידוש גדול מאחר שבעל מודה שנתן ליד השליח לגרושין עכ"ל ר"ל שאין חידוש במ"ש אפי' אמרו בפני נתנו לשלי' הואיל שגם הבעל מודה שנתנו לידה עכ"ל ואתה רואה שאין כוונת רש"ל כלל לפי מה שהבין בו בעל הפרישה שאין נתיישב כלל אלא ברור לי שרש"ל לא כ' דברים אלו בטור אחד דין שקאי עליו בעל הפרישה אלא מ"ש הטור אח"כ דברי הרמב"ם האלו שאנו עוסקין בו שכאן אין חידוש כמו שזכרנו וע"ז כתב דברים אלו ולפי מה שזכרנו ניחא קצת אבל יפה כתב רש"ל שאי כאן חידוש גדול:
מג סָעִיף נט השולח גט לאשתו ביטלו כולי נלע"ד דאם השליח עצמו ביטל שליחותו ואמר שהוא מבטל השליחות והיא ק"ו מבעל המשלחו שיוכל לבטל השליח לא כ"ש הוא עצמו וראיה לזה ממה דאמרי' בפ' התקבל באו' התקדשי לי לאחר ל' יום וחזרה בה בתוך ל' יום ר' יוחנן אמר חוזרת דאתא דבור ומבטל דבור ובפ' השולח מייתי לה ופירש"י דתחלה היתה מתקדש' ע"י דבור שנתרצה בקידושין אתי דבור דחזרה ומבטל הדיבור ואמרי' שם דטפי סברא לומר בגט דדבור מבטל דבור מגבי שליח והנה שליחות השליח הוי כקדושי אשה שגם השליח נעשה שלוחו ע"פ מה שנתרצה תחלה להיות שליח אתי דבור דחזרה ומבטל דבור דתחלה ומייתי התם הרבה מילי דדבור מבטל דבור וכבר ראיתי מי שטע' בזה לומר דאין שליח מבטל שליחותו ע"פ עצמו כיון דלא מצינו דבר זה ובאמת גמרה ערוכה היא כמו שזכרנו ומבואר עוד דבר זה בדברי ריב"ש שמביא ב"י ס"ס ק"מ וז"ל אבל שלא בשעת נתינת הגט אין שליחות האשה מתבטל מפני דבורו של בעל וגם מפני רצון השליח להיות שליח להולכה לא נתבטל שליחות הקבלה דאי הוה שליח להולכה כ"ש דהוה שליח קבלה דהא א"א להולכה בלא קבלה כו' עכ"ל משמע דאי לאו האי מלתא דבכל הולכה קבלה אלא הוה עקירה לשליחות קבלה הוה שליח בטל לגמרי מפני שהוא עצמו מתבטל שליחותו ואע"פ שעדיין לא נמסר הגט לידו:
מד סָעִיף נט אפי' בתוך כ"ד ק"ל במה דאמרי' דיש השולח הגיע לידה אין יכול לבטלו ופריך פשיטא ואמאי לא מתרצינן דקמ"ל דאפי' תכ"ד וצ"ע:
מה סָעִיף סא יכול לכתחלה לבטל כו' בטור כ' אפי' לא ביטל כ"א בפני ב' מן השוק אלא מבטלו בפני שליח לבדו מותר לכתחלה (ונ"ל) דודאי ההיתר ביטל בפני השליח הוא יותר טוב מביטל בשנים אחרים בלא בפני השליח כמ"ש בסעיף ט' אלא דכאן קמ"ל דמפני השליח א"צ לצרף אליו כלל וכתב דבר זה כאן שיש לטעות מדאמרי' בגמ' זה שלא בפני זה משמע אבל מן השוק עכ"פ בעינן שיהיו בשע' ביטול השליח ויש סברא לזה דהא עכ"פ חפץ הוא בנתינ' הגט אלא שלא יהי' ע"י זה כ"א ע"י אחרים מן הו' א"כ בודאי אינו מקפיד כל כך אם יעבור זה ויתן אותו אלא דניח ליה בנתינת האחרים וע"כ צריך שיהי' שם שליח א' וכל שמבטלו הוה ביטל הגט לגמרי פשיט דא"צ אלא בפני השליח לבדו ובדרישה האריך בחנם בזה:
מו סָעִיף סא לבטל זה שלא בפני זה בטור כ' ודוקא שלא יבטל שליחות כולן זה שלא בפני זה דכיון שאפי' אם ביטל כולן שלא בפניהם הוה בטל נפיק מיניה חורבי' דזימנין דבטיל לכולהו שלא בפניהם ולא ידעי ואזלי ויהבי לה ומנסבא בי' עכ"ל וכ' ב"י לשון זה קשה בעיני דמאי איריא לבטל כולן שלא בפניהם אפי' לבטל א' מהם שלא בפניו אסור לכתחלה משום דנפיק מיניה חורבה ומ"ה לא הביא כאן בש"ע ולע"ד דברי הטור נכונים דה"ק שאם אמר לי' אחד מכם יהיה שליח יכול לבטל כל הט' בכל אחד בפניו אלא שלא בפני חבירו כיון שאין מבטל אלא שליחותייהו ונתינת הגט יהיה ע"י העשירי אבל אם בא לבטל גם העשירי שהגט בטל גלי דעתיה שמה שביטל היה ג"כ דעתו שיתבטל גט לגמרי אלא (מה שלא אמר להם שהגט יהיה בטל מפני) שסמך עצמו בביטול בפני כ"א בפני עצמו שאח"כ יבטל גם בפני האחרים (עד שיהיו כולן בטילים ויהיה ביטול הגט ממילא) בזה ודאי גזרינן שמא יבא לבטל כולן שלא בפניהן ויסמוך עצמו שאח"כ ידוע להם שביטל שליחת' ונפיק מיניה חורבה שבתוך כך ילך א' מהם ויתן הגט וגזירה זו אינה שייכה אלא במבטל כולן זה שלא בפני זה כיון שאנו רואין שסמך עצמו על מה שיבטל אח"כ בפני אחרים ה"נ יסמוך עצמו על מה שיודיע לאחרים אבל במבטל קצת מהם זה שלא בפני זה אין כאן גזרה שמא יבטל שלא בפניה' דאמאי ניחוש לזה כיון שאין אנו רואין שסומך על מה שיעשה אח"כ ודאי אין גוזרין בפניו אטו שלא בפניו כנ"ל ברור פי' דברי הטור ואלו נחית רבינו בעל הש"ע לדברינו אלה ודאי היה קובע' בש"ע וראיתי דברי' בזה ולא תירצו מ"ט לא גזרינן גם בביטול מקצתן זה שלא בפני זה אטו שיבטל שלא בפניהם ובקשתי ומצאתי את שאהב' נפשי בס"ד:
מז סָעִיף סב דמה שאמר תחלה אם תבא אלי ואקיימנה כו' כי לא הטיל תנאי במינוי השליחות שתתבטל אם תבא האשה אליו כ"כ בטור בשם הרא"ש ומבואר שם אפי' אם היה העיכוב מצידו שלא היה רוצה להתפייס לא הוה ביטול ונ"ל פשוט דדברי הרא"ש האלו אינם אלא אחר שמינה אותו שליח לגמרי אלא שאחר זה אמר לו אם תכא אלי כו' שכ"כ שם ראובן שמינה שליח להוליך גט לאשתו בכ"מ שימצאנ' ואמר לשליח אם תאבה האשה ללכת אחריך ולבוא אלי ואקיימנה כו' דהטעם בזה כיון שהוא שליח גמור תחלה אלא שנאמר שאח"כ ביטלו בזה אמרי' דלא הוה ביטול אלא גילוי דעת וגילוי דעת בגט לאו כלום היא לבטל המעשה שנעשח כבר אבל אם בשעת מינוי השליחות אמר כן הולך גט זה לאשתי אם תאבה לבוא אלי אקיימנה כולי בזה ודאי מהני לכ"ע הגלוי דעת שלו באיזה אופן נעשה שליח וכל שלא נתקיימו מחשבתו לא הוה שלוחו וראיה ממה דאמרי' לעיל תנהו לה במקום פלוני ונתן במקום אחר לא הוי גט אף ע"ג דאין כאן תנאי אלא גילוי מלתא לחוד באיזה אופן ניחא ליה שיהיה שלוחו וכן צריך להתקיים ותו דלדעת בעל התרומה דלעי' ר"ס זה שאין האשה יכולה לעשות שליח קבלה מיד שליח בעלה משום בזיון דבעל והא התם לא אמר הבעל מידי אלא דאמדינן דעתי' כ"ש היכא דמגל' דעתי' בפירוש כ"ז נ"ל פשוט אלא דרמ"א קיצר בלשונו בזה בהעתקתו שכתב השולח גט לאשתו ואמר לשליח אם תרצה כו' דיש מכשול ח"ו לפרש דבשעת שליחות אמר כן ולא אמר תחלה שיגרשנה בגט זה כמו שהוא בתשובת הרא"ש וזה אינו אלא דוקא אם עשאו תחלה שליח לגמרי אלא שאח"כ אמר לו אם תאבו כו' דאין בזה דין ביטול ונ"ל עוד דהיינו דוקא אם אמר כן אח"כ אחר כדי דבור אבל תוך כ"ד מהני גם בזה גלוי דעת שלא במינוי השליחות דע"כ לא אמרי' לעיל בסי' זה סעיף נ"ט דבהגיע גט לידה אינה יכול לחזור אפילו תכ"ד היינו לענין חזרה ולבטל ביטול גמור דל"מ אפי' תכ"ד כיון שכבר הגט בידה משא"כ לענין מינוי השליחות שיוכל לחזור כ"ז שלא הגיע לידה בביטול גמור כל שהוא תוך כ"ד סגי בגלוי דעתה באיזה אופן הוא משלחו:
מח סָעִיף סג בטל הוא משמע יהא בטל וכן בלשון אי אפשי בו כפירש"י והכלל בזה שצריך שיאמר בלשון שמשמעתו להכא וכן צריך שיאמר בלשון שהוא מבטלו ולא שהוא מעצמו פסול דהא באמת אינו פוסל:
מט סָעִיף סד יש מי שאומר הוא דעת הרמ"ה בטור אע"ג דאין יכול לפסול גוף הגט כיון שאמר יהא לשון להבא רוצה לומר יהא פסול בו לגרש מידי דהוי איהא חרם אף ע"ג דחזינן לאו חרם אמרינן דלענין גרושין קאמר ה"נ יהא פסול לגירושין קאמר והטור חולק דשאני גבי חרם דזה א"א להתקיים בגט כלל לפיכך צריכין לפרש דלענין גירושין קאמר משא"כ ביהא פסול ששם פסול שייך על גט ר"ל שיהא פסול ובאמת אינו פסול הלכך אינו כלום ובאמת דברי הטור נכונים אלא דאין להכניס ראשי בין הרים גדולים להכריע ביניהם מ"מ ראוי להחמיר מ"ה אף שהביא בש"ע כאן דעת רמ"ה דבטל בזה אין לסמוך ע"ז רק להחמיר כאלו אינה מגורשת אבל אם אירע כן וקידשה אחר צריכה גט ממנו דלא הוה אלא ספק גירושין כנלע"ד. בטור כתב בשם רמב"ם השולח גט ומבטלו בפני ב' אחרים או המוסר מודעה על הגט מכין אותו מכת מרדות שמרבה ממזרים בישראל כו' ואע"ג דבסימן כ"ו כ' הטור דהרא"ש חולק על הרמב"ם ופוסק כנהרדעי דלא מלקינן אלא למקדש בביא' נ"ל דלענין מעשה פוסק הטור ברב דמנגיד גם ע"ז ולא פסק כהרא"ש סימן כ"ו אלא לענין מקדש בלא שדוכין או מקדש בשוק דזה אינו אלא פריצותא ואין שם חשש ממזרות משא"כ באלו דזכר כאן שיש חשש ממזרות ודאי פוסק כרב ומנגדינן ליה כנ"ל ובדרישה האריך בזה וחילק באיזה ענין מיידי ונלע"ד שאין צורך לזה ועמ"ש סימן קל"ד סעיף ו':
נ סָעִיף סח בפחות מבן שמונים שאז אינו קרוב למות כ"כ ובן ק' ויותר כיון דאפלוג אפלוג פי' כיון שהאריך ימים כל כך אינו קרוב למות כשאר כל אדם:
א סָעִיף א מגורשת. א"ל למה כאן היא ספק מגורשת ובסי' קמ"ב סעיף י"ג אינו גט כלל משום דכאן בתחלה היה שליחות הראוי לחזור לבעלה. אבל שם לא היה כלל שליחות הראוי להשיב שליחתו ב"ש:
ב סָעִיף א מיד בעלה. וכן אם הוא צוה ליתן ליד אשתו יש קפידא ליתן דוקא לידה אלא אם אמר ליתן לאשתו אז יכולה לעשות שליח לשיטה זו ב"ש:
ג סָעִיף א יכולה וכו'. ובתשובת הריב"ש סי' נ"ה כתב דהעיקר הוא דהאשה יכולה לעשות שליח לכן היכא דאיכא שום חשש איסור אם ישלח ע"י שליח לידה עדיף טפי שתעשה היא שליח קבלה לקבל מיד שלותו ועיין ב"ש:
ד סָעִיף ד גיטה. עיין בבדק הבית מה שהביא בשם תשובת הר"ל בן חביב ועיין ב"ש:
ה סָעִיף ט עד א'. הן לענין הקבלה מצטרף הוא ודי אם קיבל הגט לפני ע"א והוי כאלו קיבל בפני שנים והן להעיד על שליחתו שהוא ש"ק די אם ע"א מעיד על שליחתו דרישה וב"ח. וכן בש"ה די אם ממנה אותו לפני ע"א כי מצטרפים השליח ג"כ עם העד. וכן בשעה שמוסר הגט ליד האשה די אם מוסר הגט לפני ע"א. והחולק הוא הרא"ש וס"ל השליח הוא במקום הבעל והאשה לכן אין מצטרפין אותו כלל לא להעיד על שליחתו ולא בעת שמוסר לה הגט וצריכים שני עדים בעת כשממנה אותו וכן בעת המסירה. אבל מ"מ נאמן הוא לומר שעשה אותו לשליח בפני עדים כמ"ש בסמוך. ואם שנים הם שלוחים לכ"ע נעשה עדים והיינו דתנא הן הן שלוחין והן הן עדים דרישה וב"ח:
ו סָעִיף י קבלה. כלומר א"צ עדים שקיבל בפניהם הגט אבל צריך עידי אמיר' שעשאו אותו לש"ק עיין ב"ש:
ז סָעִיף יא בעדים. היינו ש"ה אבל ש"ק אינו נאמן לומר דעשאו בעדים לש"ק כיון דהגט אינו בידו עיין ב"ש:
ח סָעִיף טו שלחוה וכו'. כתב המגיד בשם הראב"ד בכולם בעינן שהיה מדבר עמהם מעיסקי גיטין דאל"כ מהיכי יודעין הם שהוא נותן לגירושין ואפי' אם אמר גרשוה יש לפרש כמו גרש את האמה. אמר לשלשה כל מה שתירצו לעשות בכתיבת גט לאשתי יהא עשוי נראה דמהני לכתוב ולתת דלא גרע מגרשוה. הרמ"ט ח"א סי' קצ"ה. ח"ב סי' יו"ד. אמר לראובן כל מה שתרצה לעשות בגט זה עשה באופן שכל מה שעשה ויגמר על ידך בגט זה כאלו אני בעצמי עשיתיו. שליח שווי' הרמ"ט שם:
ט סָעִיף טו כלום. מיהו ספק גט הוי. פוסקים:
י סָעִיף טז החולי. ה"ה שאר חולה אחר ג' ימים וכן מצוה מחמת מיתה דינו כמסוכן ד"מ בשם הר"ן:
יא סָעִיף טז בשיירא. פרש"י היוצא למדבריות. משמע ההולך מעיר לעיר שלא דרך מדבר לא טריד ב"י. שבוי שהשבאים מוליכין אותו ולא היה יוכל להתמהמה דלא בעי למימר תנו הראנ"ח ח"א סי' ע"א. מי שהיה רוצה ללכת לדרך ורצה לתת גט לאשתו ונדחה הענין אעפ"י שאמר כתבו וחתמו לא יתנו הרא"ם ח"א סי' ל"ג:
יב סָעִיף יז נשמה. וצריך בדיקה ג"פ שמא נטרפה דעתו. ר"ן:
יג סָעִיף יט קולי וכו'. או מייחד למי השומע קולו הוא נעשה שלוחו ואם אמר כל הרוצה לכתוב יכתוב. כתב הב"ש לתירץ ראשון של תוספ' בגיטין דף ס"ו ע"א בד"ה כל השומע קולי וכו' מהני. ולתירץ ב' לא מהני. ועפ"ז הקשה מריש פרק המדיר ע"ש. ולא הבנתי. חדא דלפי דבריו דלמד הפשט בתוס' בתירץ א'. דכי אמר כל הרוצה לתרום יתרום דהוי שליחות ממש רק לענין נדרים לא חשיב הנאה. א"כ קשה אמאי לא אמר כל השומע קולו יתרום כמו שאמר גבי גט. ועוד קשה לפי דבריו מה מתרץ תוס' בתירץ ב' דהכא לא קאמר כל הרוצה לכתוב וכו'. א"כ אי לא הוי שליחות באומר כל הרוצה לתרום וכו' אמאי מהני גבי תרומה. וע"ק לדבריו. למה הקשה קושייתו על המקשן דלפי חילוק של תוס' לא הקשה המקשן מידי בכתובות וכו'. למה לא הקשה לפי האמת דקי"ל דצריך שיאמר כל הזן אינו מפסיד. למה לא אמר כל השומע קולי יזון דאע"ג דהוי שליחות לענין גט מ"מ לענין מודר הנאה לא חשיב הנאה. ע"כ אני אומר דאישתמיטתיה ליה דברי הר"ן בנדרים דף ל"ו ע"ב ע"ש ובתוס' י"ט פרק ד' דנדרים משנה ג'. דמצינו למידן דג' חילוקים יש. דלגבי תרומה צריך שיאמר דוקא כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. ובגט דוקא כל השומע קולי. ובמזונות דלא צריך גילוי דעת ולישנא מעלייא מהני אם אמר כל הזן אינו מפסיד עפ"ז לא קשה מידי ודו"ק. וע"ל סי' ע' ס"ק כ"א:
יד סָעִיף יט אדם. ע"ל סי' י"ז סעיף יו"ד שם כתב בזמן הזה לא סמכינן על ראית בבואה דבבואה:
טו סָעִיף כא האב. אבל שניהם האב והבן לא נעשו שלוחים ולא היה דעתו אלא על אחד מהם מהרש"ל:
טז סָעִיף כד למקום. דוקא ממקום למקום א"צ הרשאה ע"פ הדין. אבל בעיר א' צריך הרשאה ע"פ הדין ועיין רש"ך ח"א סימן קמ"ב:
יז סָעִיף כד אלא לפי וכו'. אבל בש"ק צריך ומחמירין בקיום דידיה כמ"ש בסמוך:
יח סָעִיף כד בה וכו'. ואם שינה דינו כמו בר"ת וכשר. ב"ש:
יט סָעִיף כד הגט. בתשו' מהר"ם מינץ סי' כ"א כתב בדיעבד אין לפסול אם עידי הרשאה קרובים לעידי הגט משום דעידי הגט מעידים על הגט ועידי הרשאה מעידים על שליחות של זה ב"ש. ומ"מ כמה רבנים לא רצו להורות להתיר כנה"ג דף קס"ג ע"א:
כ סָעִיף כד השליחות. והגט פסול ד"מ ועיין ב"ש:
כא סָעִיף כד סגי. ב"ש העלה אפי' אם אין ניכר שום חתימה או אפי' אין מקוים כשר:
כב סָעִיף כה לדקדק. כלומר באמת אין קפידא ממ"נ אם הוא גדול יוכל לעשות שליח ואם הוא קטן אין קידושיו קידושין וא"צ גט. ובד"מ כתב דיש לחוש שמא יתעכב הדבר ויתגדל בינו לבינו ויתייחד עמה קודם הגט:
כג סָעִיף כז ניכרות. ול"ד להרשאה של ש"ה דא"צ להכיר החתימות. דשם מקילין משום הגט בידו משא"כ בש"ק. דלכתחלה צריכים להכיר כל ג' חתימות. אבל במקום עיגון מקילין אפי' בש"ק אם הביא שטר חתום. מכ"ש אם יש עליו מעשה ב"ד אע"ג דא"י לקיים החתימות דקי"ל קיום שטרות מדרבנן. וכשרוצים לקיים החתימות צריך להושיב ג' שיכירו חתימות העדים החתומים בשטר קבלה. אפי' אם הם בעצמם מכירים החתימות מ"מ צריך להיות הקיום בשלשה דלא כסמ"ע בח"מ סי' מ"ו ס"ק ז' ע"ש ועיין ב"ש:
כד סָעִיף כט לגרש וכו'. כתב ט"ז אם אי אפשר בלא ש"ק יכולה לעשות ש"ק אם יש עדות ברורה שמכירים חתימות השלשה דיינים. וב"ח ג"כ התיר לעשות ש"ק ומעשה היה באחד שהיה עתים שוטה ועתים חלים וחלימתו היה מעט והתיר שהאשה תעשה ש"ק במקום שהוא בעת חלימתו והיא תחזור למקומה ובעת חלימתו ימסור הגט ליד ש"ק שלה:
כה סָעִיף ל הרשאת. כתב הד"מ בתחלה ממנין השליח קודם שמצוה לכתוב ואחר הנתינה ליד השליח אז יכתבו הרשאה דאם יכתוב קודם מחזי כשקרא. וכותבין פיך כפי ואם לא כתב הכי לא יתן לה. וכותבים ושליח שליח עד מאה. אבל אם כותב סתם ואני נותן לך רשות לעשות שלוחים עד מאה י"ל דקאי הכל על הראשון דהוא יוכל לעשות שלוחים עד מאה אבל השני א"י לעשות שליח אחר לכן כותבין ושליח שליח. וכותבין אפילו בלא אונס. ואם לא כ"כ בפירוש מ"מ יוכל לעשות שליח בלא אונס. וכינוי שליח אין כותבין. עב"ש:
כו סָעִיף לא מחש"ו. ורשעים כשרים לשליחות אלא דאין לסמוך על דבורם מה שאומרים ב"נ לכן בעי' כשרים לשליחות. וכן כשהגט מקוים דא"צ לומר ב"נ כשר לשליחות. כתב הריב"ש סי' ש"צ העדים שנמסר הגט בפניהם יכולים להיות דיינים ולא אמרינן בכה"ג אין עד נעשה דיין ב"ש:
כז סָעִיף לג מומר. כתב הרדב"ז ח"א סי' ר"ה הגונב מן הנכרי ודאי פסול מן התורה אלא שיש להכשירו מטעם דאיהו סבר מצוה קא עביד ולכן כל שלא התרו בו והודיעוהו שהוא נפסל לעדות מותר לגרש בזה שהביא ומתקיים ע"י שאומר בפ"נ. ועיין מ"ש הכנה"ג דף קס"ד ע"א. החשוד על העריות אפי' שלא בא על הערוה ממש אלא שעסקו עם הנשים תמיד ומייחד עמהם לא יהיה שליח להביא את הגט ואם הביא ונתקיים הגט בחותמיו כשר הרדב"ז שם:
כח סָעִיף לו שזאת אשתו. בעל ת"ה סי' (רל"ה) [רל"ח] חוכך להחמיר בזה דלא סגי קרוב או פסול והר"ם מטראני ח"ב סי' קי"ט כתב דבעד א' לא סגי אלא צריך שני עדים. וכ"כ הראנ"ח ח"א סי' פ"ט ועיין כנה"ג קס"ד ע"א:
כט סָעִיף לז או נאנס. ואם יש בידו הרשאה דיוכל לעשות שליח אע"ג דלא כתב דיוכל לעשות בלא אונס דרשינן לישנא יתירא דרשות בידו לעשות שליח בלא אונס דהא באונס יוכל לעשות שליח אחר בלא רשות שלו ול"ל הרשות אלא ע"כ דנתן לו רשות לעשות שליח אפילו בלא אונס ב"י ד"מ ב"ש ועיין ס"ק כ"ה:
ל סָעִיף לז הבעל. וכן אם נותן בעצמו הגט לידה ומתנה שאל תהא מגורשת עד זמן פלוני צריך להתנות שתהא נאמנת ש"ג:
לא סָעִיף לז ימסור. משום דיש לחוש שמא ישנה ויתן לה תוך למ"ד יום:
לב סָעִיף לח אחר. ואם גילה דעתו דאינו מקפיד יוכל לעשות שליח ב"ש:
לג סָעִיף לח אחר. וא"ל ממעשה דרבא בגיטין דף כ"ט ע"ב דאמר רבא מ"ט משום דאנוס האי נמי אנוס הוא וכו' ע"ש. ולמה לא שאל שמא פירש לו המשלח שלא ישלחנו ביד אחר. דהואיל דאמר רבא לשליח מסור מילך קמן דידן דלבתר תלתין יומין משוינן שליח וכו'. ממילא אי הוי המשלח פירש לשליח שלא ישלחנו ע"י אחר. הוי השליח אמר לן ולא הוי שתק. דע"כ לסמוך אנן אשליח דאל"כ לעולם לא נוכל לעשות שליח שליח דילמא המשלח פירש לו שלא ישלחנו ביד אחר. אלא ודאי מסתמא היכא דשמע השליח ומרוצה שנעשה שליח אחר אמרינן מסתמא דלא פירש המשלח דאל"כ הוי השליח הזה אמר לנו ולא הוי שתק. ובזה יתורץ קושית הב"ש. ומה שהקשה הר"ן למה לא שאל שמא אמר הולך סתם ויוכל לעשות בלא אונס ע"ש. גם זה אינו קושיא למה ישאל בחנם הא השתא הוי אונס ומאי נפקא מיניה עיין ודו"ק:
לד סָעִיף לח סתם. אמר לשליח כל מה שיעשה ויגמר בגט הנזכר ע"י כאלו אני עשיתי בעצמי יכול למנות שליח אחר בלי אונס הר"ם מטראני ח"א סי' קצ"א:
לה סָעִיף מב מיורשיו. וה"ה אם השני חי יוכל הראשון ליקח ממנו הגט ט"ז ב"ש:
לו סָעִיף מג מילי. כיון דאינו מוסר לו שום דבר אבל ש"ה מוסר לשליח הגט עיין ב"ש. ועיין כנה"ג דקס"ד ס"ב:
לז סָעִיף מג ב"ד. בהא השליח א"צ לומר בפ"נ. וכן יוכל לעשות שליח בלא אונס עיין ב"י:
לח סָעִיף מד א'. כתב הרשב"א אם אמרה כל מי שירצה הבעל ליתנו לו יהא שלוחי לקבלה אפשר נאמר בזה אין ברירה עיין ב"ש:
לט סָעִיף מה פלוני. אפילו לא אמר אל תתנהו אלא במקום פלוני הוי קפידא. משא"כ אם אמר שיתן בעלייה או באיזה יד מסתמא ליכא קפידא אא"כ שאמר אל תתנהו אלא כך וכך וכו':
מ סָעִיף נג בחותמיו. משמע אם ערערו העדים לא מהני הקיום ב"ש:
מא סָעִיף נג מגורש'. אבל חוששין לקדושין של אחר ב"ש:
מב סָעִיף נה נאמן. אפילו בלא מיגו:
מג סָעִיף ס שנים. אבל כשמבטל בפני השליח א"צ שנים כ"ה דעת הרמב"ם וטור. אבל תוס' ר"פ השולח מסופקים בזה ב"ש:
מד סָעִיף ס בדבר. ואם הגט בידה וקידש אותה איש אחר אינה נאמנת לומר דביטל זה השליחות לאסור א"ע על השני גם כשהמגרש כהן אינה נאמנת להתיר את עצמה לו עיין ב"ש:
מה סָעִיף סב לרוץ. וה"ה אם עשה שליח לבטל והשליח לא ביטל עד שבא לידה:
מו סָעִיף סב אקיימנה. ט"ז כתב דאיירי בשלח שליח סתם להוליך גט לאשתו ואחר שעשה אותו לשליח אמר לו אם תרצה וכו' אז הוי גילוי מלתא. אבל אם בעת שעשה אותו לשליח אמר לו בעת שתרצה וכו' או תוך כדי דיבור אז השליחות נעשה ע"מ כן. ואז אם ראובן בעיר ולא יוכל להתפייס עמה א"י ליתן לה הגט ב"ש:
מז סָעִיף סג עבר. בטל בפתת תחת הטי"ת לשון עבר. וצירי תחת הטי"ת משמע להבא:
מח סָעִיף סה דעתו. אבל אם גילה דעתו לבטל אז לא הוי ביטול דקי"ל גילוי דעת בגט לאו כלום הוא וערעור גט לא הוי דהא ראינו דכוונתו הי' לבטל ולא לערער ב"ש:
מט סָעִיף סו לעולם. ואם גירש ה"ז ספק עב"ש:
נ סָעִיף סח שמים. ובשבו"י נסתפק הראב"ח סי' ע"א שלא ליתן אותו לכתחלה בחזקת שהוא קיים עיין כנה"ג דף קס"ה ע"ב:
נא סָעִיף סט עכו"ם. ולכמה פוסקים בין בדא"ה בין בד"י הוי ספק עיין ב"ש וע"ל סי' י"ג ס"ק קי"ג:
א סָעִיף א ספק מגורשת. עבה"ט בשם ב"ש של' א"ל למה כאן היא ס"מ ובסי' קמ"ב סי"ג אינו גט כלל כו' וע' בס' בית מאיר שתמה על הב"ש וכ' דהעיקר דגם בסי' קמ"ב שם היא ספק מגורשת ע"ש.
ב סָעִיף א ומשיגיע לידה תתגרש ודאי. הוא לשון הרמב"ם בפ"ו וכתב ה"ה דפשוט הוא ועיין ט"ז סק"ב שכ' י"ל ולי הוא תימה רבתי מה מועיל מה שמגיע לידה כיון שכבר נתבטל השליחות של שליח הבעל במה שניתק משליחותו בשעה שקיבל עליו להיות שליח האשה לקבלה דהא א"א לו להיות בפעם אחת שלוחו ושלוחה א"ו דניתק משליחות הבעל כמ"ש רש"י בהדיא וא"כ ממי תתגרש כו' וזה דומה ממ"ש למ"ש בסי' ק"מ סעיף ח' כו' עכ"ל. ועי' בת' מהרי"מ מבריסק סי' ל"ח שכ' ליישב קושיא זו בטו"ט דכאן אף דקיבל דבריה להיות ש"ק מ"מ לא ביטל לגמרי השליחות אלא הוי רק כמו ג"ד בגיטא ולאו מילתא היא ועדיין יכול להיות שליח להולכה אם רוצה ושאני התם בסי' ק"מ כיון דבתחילת שליחותו גילה לבטל שרצונו דוקא להיות ש"ק הגם דלא ביטל בפירוש שליחות הולכה של האשה מ"מ שליח להולכה בבעל תליא והבעל סמך על דברי השליח ולא עשהו כלל ש"ה כיון דחזי דרצונו דוקא בשליח קבלה אבל הכא שכבר נעשה שליח הבעל אלא שאח"כ עשהו האשה ש"ק אמרינן ג"ד לאו מלתא היא כו' ומסיים וכיון דדעת הרמב"ם ז"ל הוקבע להלכה בש"ע והאחרונים סתמו כוותיה הכי נקטינן להלכה. ויצא לנו מזה דאף אי נימא דשליח יכול לבטל שליחותו בלי ידיעת הבעל היינו אם ביטל בפירוש אבל גילוי דעתא לבד גם בשליח לאו מלתא היא (לאפוקי מדעת הרב השואל שם) עכ"ד ע"ש ועמ"ש בזה לקמן ס"ס קנ"ד בסה"ג סעיף צ"א:
ג סָעִיף א שאין האשה יכולה. עבה"ט דהריב"ש כ' דהעיקר כו' ועיין בס' גט מקושר בסג"ש אות כ' שכ' דלפום נוסחא דידן דאומר תן אותו לידה אפילו בשעת הדחק אינה יכולה לעשות שליח לקבלה דהיכא דאמר לידה ודאי איכא קפידא אפילו להפוסקים כר' חנינא כמפורש בת' הרשב"א שהביא הב"י ס"ס זה והריב"ש שלא חילק בזה לא ראה תשובת הרשב"א וא"כ הרב ב"ש נתן מכשול למעיינים כמה שהביא להלכה דברי הריב"ש דהא לפי נוסח דידן שאומר לידה הוי קפידא לכ"ע וא"א שיקבל שלוחה מיד שליח בעלה אם לא שפירש הבעל לידה או ליד שלוחה וגם היא נתנה רשות לשלוחה לקבל מיד הבעל או שלוחו אבל בלא"ה אפילו בדיעבד יש להחמיר ע"ש:
ד סָעִיף ג קטנה כו' עי' בס' שעה"מ פ"ב מה"ג דין י"ח מ"ש בזה:
ה סָעִיף ד לקבל גיטה. עבה"ט וע' לקמן ס"ס קנ"ד בסה"ג סעיף צ"ו ומ"ש שם:
ו סָעִיף יב ה"ז ספק מגורשת. ומסיים הרמב"ם שאין השליח נאמן להתיר ערוה אע"פ שהוא עד אחד אלא מפני כתב העדים שחתמו שהן כנחקרה עדותן עד שיהא שם מערער כמו שבארנו. ואם היו שם שני עדים שיעידו שגט זה הבעל נתנו לשליח לגרש בו הרי זו מגורשת ע"כ. וכתב על זה בספר בית מאיר וז"ל נשמע מזה שגט בלא עדים חתומים עליו הבא ממקום למקום אי אפשר זולת בעידי קבלה מיד הבעל וזה ברור אף לר' אלעזר. ואפילו ירצה השליח לו' בפ"נ לא מהני כיון דלא שייך עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה כו' ויש לתמוה על התוי"ט פ"א מ"ג המביא גט ואינו יכול לו' בפ"נ ובפ"נ אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו. כתב אם יש כו' דקיי"ל עדי מסירה כרתי נראה דקשה לו מה זה לשון אם דמשמע דאפשר בלא עדים הא לר"מ לא סגי בלאו הכי ופירש דקיי"ל כר"א והוא תימה דמשמע הא יכול לומר בפ"נ כשר אף אם אין עליו עדים וזה בלתי אפשר אף לר"א זולת ע"י עדי קבלה מן הבעל ואז א"צ לכלום (כבסי' קמ"ב סי"ב) אמנם מדברי הר"ן שם נראה שמפרש אם יש עליו עדים היינו עדי קיום כו' עכ"ד. וקצרה דעתי מהבין דבריו מ"ש ואפילו ירצה השליח לומר בפ"נ כו' וכן חזר ושנה לשון זה עוד בתמיהתו על התוי"ט וכ' משמע הא יכול לומר בפ"נ כו' ולא ידעתי איך שייך לומר שהשליח יכול לומר בפ"נ כיון שאין עדים חתומים בו איך יאמר ובפני נחתם והרי מבואר במשנה פ"ב ובש"ע סי' קמ"ב סי"ו דאם אמר בפני נכתב ולא אמר בפני נחתם אינו כלום וצ"ע. ובחידושי כתבתי בזה קצת ישוב לדברי התוי"ט הנ"ל:
ז סָעִיף טז אבל במסוכן כו'. עיין בס' יד המלך פ"ב מהל' גירושין דין י"ב שכתב דמסתימת לשון הרמב"ם וכל הפוסקים משמע דא"צ שיתנו לה דוקא בעודו חולה אלא אפילו אם טרם שנתנו לה חזר לאיתנו רק שבכל זאת החריש ולא ביטל השליחות יכולים ליתן לה הגט דהעיקר הוא בעת אמירה ואם היה אז מסוכן אזי אמרינן לדעתו שכוונתו הי' לכתוב וליתן והוי כמו עשאם בפירוש שלוחים לכתוב וליתן וכל כמה דלא ביטל שליחותם כותבים ונותנין לה ע"ש:
ח סָעִיף טז הרי אלו יכתבו. עיין בס' תו"ג דג"כ יחתמו כדמשמע לקמן סעיף כ' ע"ש:
ט סָעִיף יז והרג עצמו מיד. כ' בס' תו"ג נראה דשיעור לאלתר הנא' בירושלמי היינו כדי שיעור כתיבת הגט ונתינתו דהא בדעתי הי' שע"י הנפילה ימות מיד ורצה לגרשה ע"כ כוונתו היתה שיכתבו ויתנו קודם הנפילה והי' דעתו לעכב הנפילה עד שיעור כתיבה ונתינה. ואפילו ירד מהגג אחר שאמר כתבו וחזר ועלה להפיל עצמו או המית עצמו במיתה אחרת הדין כך עכ"ל:
י סָעִיף יח ואם לא נפל לאלתר. עב"ש ס"ק כ"ד ועיין בתשו' נו"ב ר"ס מ"ד מ"ש בזה:
יא סָעִיף כד אלא לפי שכתוב בה כו'. עיין מהריב"ל סי' א' כלל ד' סימן כ"ב שמדייק מזה דלזה השטר הרשאה הכרחי ובדבורו אינו נאמן ולפ"ז ה"ה אם ההרשאה אינה מקויימת אינו נאמן כו' וצריך שטר הרשאה שיכירו חתימת העדים כו' ע"ש ועיין בס' ב"מ שכ' עליו המעיין בתשו' הרשב"ץ ימצא מקום להקל אם ההרשאה מעשה ב"ד כנהוג. גם דיוקו דמהריב"ל מלשון הר"פ והש"ע כאן יש לדחות דאף דמשמע דבדבורו אינו נאמן מ"מ כשיש בידו הרשאה ונזכר בתוכה רשות זה כבר יש חזקה דעדים החתומים כו' ונאמן שוב לקיימו כדכתב הרא"ש ז"ל ובפרט לדידן שכבר הענין מתוקן הכי בכל השטרות הרוב מסייע לו וע' סעיף ל"ח וצ"ע עכ"ד. ועיין בספר גט מקושר בסג"ש אות ך' חולק לגמרי על מהריב"ל הנ"ל וכתב ולפע"ד פשוט אם נאמן על עיקר הגט והשליחות וסמכינן עליו שהגט מקויים כ"ש שיש להאמין על הרשות לעשות שליח כו' ומ"ש שתקנו הרשאה לפי שכתוב בה שנותן הבעל רשות כו' היינו משום דלפעמים לא רמיא עלי' דשליח לזכור שזכר לו בפירוש הרשות לעשות שליח אחר וכשיש עמו הרשאה יוכל לסמוך על זה כו' ע"ש:
יב סָעִיף כד ולכן אם נאבד כו'. עיין בתשובת חמדת שלמה סי' ע"ו אודות הגט עוזב דת שהביא השליח בלי הרשאה וכתב דיש לפקפק טובא דבעוזבים דת היוצא מן הכלל שיש להם דין להכעיס (כמ"ש התוס' פא"מ דף כ"ו ע"ב ד"ה אני שונה) איכא למיחש שמסר לו גט פסול כו' ע"ש:
יג סָעִיף כד אבל לכתחלה כו'. עיין בתשובת ב"ח החדשות סימן פ"ז כ' וז"ל ע"ד קיום הרשאה שנתקיים ב' פעמים משום שנכתבה סמוך לערב ומחמת הנתינה נכתב בו בשלשה ועשרים לירח ודילג תיבת יום הגם דאין בזה חשש לפסלו דליכא כאן למטעי בשום דבר אחר כו' עכ"פ אין ראוי להוציאה מתחת ידינו בחסרון זה והסכמנו לתקנה ולקיימה שנית ע"י העדים החתומים בהרשאה כבר וע"פ הב"ד החתומים בהנפק ולא רצינו לכתוב הרשאה אחרת כיון שעבר יומו והיינו צריכין לשנות מנוסח הרשאות עכ"ל ע"ש. וכוונתו דא"כ הי' צריך לכתוב בו שני זמנים א' זמן מסירת הגט לשליח וב' זמן חתימת הרשאה ואין נכון לשנות נוסח הקדמונים וכמ"ש בד"מ ס"ק ט"ו מעשה בעדים שחתמו על הגט חתמו גם כן על ההרשאה והצריך מהרי"ק לכתוב אחר ועדים אחרים על ההרשאה כי לא רצה לשנות לשון הרשאה ע"ש והיינו משום דל' כל הרשאות ועדיו החתומים בו פב"פ ופב"פ וכאן הי' כתוב ועדיו החתומים בו הם החתומים למטה. מיהו פשוט דאם אין פנאי לכתוב ביומו יכולים לכתוב למחר ואין עיכוב בזה. ועמ"ש בביאור סדר גיטין בשג"ש אות נ"ב:
יד סָעִיף כד נתבטל כל השליחות עב"ש ס"ק ל"ה ועיין בס' תו"ג מ"ש בכוונתו. ובסוף כתב דמ"ש הג"ש דמהני כשמביא הרשאה אחרת היינו שממנה אותו הבעל מחדש להיות שליח לפני עדים כשרים (ע' בס"ק שאחר זה) אי נמי שמביא מעשה ב"ד שנעשה שליח לפני ב"ד ג"כ מהני דאין הב"ד נפסלין ע"י צירוף קא"פ כמו שהארכתי במקום אחר עכ"ל והיא בספרו נה"מ סימן ל"ו ועמ"ש לקמן סי' קס"ט ס"ב ס"ק ג':
טו סָעִיף כד כל השליחות. עבה"ט שכ' והגט פסול ד"מ ובב"ש מסיים אפשר משום דמוכח דמסדרי גט היו ע"ה מש"ה פסול הגט כמ"ש לקמן עכ"ל ועיין בס' גט מקושר בסג"ש אות ה' שכ' עליו ואינו נראה דמי לא עסקינן שנתברר הפסול אח"כ שנודע עליהם גניבה או שאר פסול או קורבא אלא נראה דס"ל כיון דהרשאה כראשונה היתה פסולה צריך להמנות השליח מחדש בפני עדים כשרים וכיון שהשליח במקום האשה ס"ל דאין ממנין שליח בכתב כנזכר בסעיף ל"ה אבל אם מחזיר השליח הגט לבעל שפיר הי' יכול למנותו מחדש אלא דלפ"ז ה"ל מוקדם ובגט מוקדם מחמרינן שלא לשלחו אף ע"י שליח כמ"ש רמ"א בסי' קכ"ז ס"ה ואין לומר אכתי משכחת לה שהיו עוד עדים בשעת מינוי השליחות והם היוו כשרים י"ל דלא מכשרינן לי' על ידם דשמא כיוונו להעיד ג"כ ונתבטל גם צירופן ולכן הוא פסול בכל גווני אמנם אם הוא במקום קרוב שאפשר (באותו יום) להחזירו לבעל ושיחזור וימנה אותו ויתן לו הרשאה בעדים כשרים יש להכשיר בודאי כיון שלא נעשה מוקדם בחזרתו ליד הבעל כן נ"ל עכ"ל. וע' בס"ק שלפני זה:
טז סָעִיף כד חתימה אחת סגי. עבה"ט ובב"ש כתב הטעם דסומכין אהא דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה כו' ועיין בס' תו"ג שכ' ואין זה עיקר דהא לא סמכינן ע"ז בשליח שלא אמר בפ"נ ופסלי' ליה רק עיקר הטעם מבואר בתשו' הר"ש בן הרשב"ץ שהביא הב"י בסי' ל"ה שסומכין על הנך פוסקים דס"ל דקיום ב"ד א"צ קיום עכ"ל. ולפ"ז באינו מקויים כלל אפשר דאין להקל אם אינו שעת הדחק:
יז סָעִיף כה להצריך לדקדק עבה"ט ועיין בזה בתשובת הראנ"ח ח"א סי' מ"ז ובתשובת מהרי"ט חה"מ סי' מ"א ובע"ל פ"ו מה"ג דין ג' באורך ועיין בתשו' ברית אברהם סי' קי"ח שהאריך הרבה בזה:
יח סָעִיף כז וצריך שיהיו ב"א ידועים. כתב בס' ב"מ לענ"ד זה דוקא לפי המבואר סעי' כ"ט שב"ד שבמקום הנתינה עושים לה מעשה ב"ד שנתגרשה לפניהם לחלוטין אז האי צריך הוא לעכובא אבל אם בשעת הנתינה לא יעשו מעשה בית דין אלא הש"ק יביא הגט אצל הב"ד שבמקום האשה והם כשיכירו כתב עדות שבידו שקיבל הגט לפני עדים כראוי ואף תביא העדי שליחות לפניהם אז הב"ד שבמקומה יתירוה ויכתבו לה מעשה ב"ד אם כן האי צריך אינו אלא אזהרה לכתחילה כמבואר סעי' ח' בהגה כו' ע"ש:
יט סָעִיף כז נוסח שטר ש"ק. כתב בס' ב"מ לע"ד ראוי נמי להזכיר בשטר ש"ק והכרנו שהאשה גדולה בשנים ובסימנים כי עיקר שליחו' תלוי בזה:
כ סָעִיף כח ואם אין הנשי' יודעות. ע' בתשו' בית אפרים חאה"ע סי' ק"ל בד"ה איברא שהגיה שצ"ל ואם אין השנים ידועים וע"ש מ"ש בזה וע"ל סימן קס"ט סי"א:
כא סָעִיף כט ונוסח הגט שנותנים לו כו' כ' בספר בית מאיר ע"כ צ"ל דכוונתו נוסח שיאמר בשעה שניתן לו הגט אבל נוסח הגט עצמו לא ישונה כמבואר בפסקי מהרא"י סי' מ"ו באין ספק וגם בטור לא נזכר מידי ע"ש:
כב סָעִיף כט שלא לגרש ע"י ש"ק עבה"ט מ"ש ומעשה הי' כו' והתיר שהאשה תעשה ש"ק במקום שהוא בעת חכימתו כו' הנה זה המעשה מבואר באריכות בתשו' הב"ח סימן ק"א. ושם בסוף התשובה הביא עוד תקנה בשם חכמי צרפת שהאשה תוכל למנות שליח קבלה במקומה רק יתלוו עם השליח שני עדים למקום הב"ד של הבעל להעיד על מינוי השליחות בב"ד ע"ש. ועיין בתשובת שובת ציון סי' פ"ו שנשאל על שאלה כזו ממש והביא שם דהגאון מפ"ב (רבי משה סופר זצ"ל) פקפק בדבר זה שלא תעשה האשה ש"ק במקומה ויתלוו עמו שני עדים כמו שהביא הב"ח שם ואין תקנה להאשה כ"א שתלך להעיר אשר שם הבעל ותעשה ש"ק שם בעת שהבעל בחלימתו ולא סגי בלא"ה כי יש לחוש פן בשעה שתמנה השליח קבלה יהי' הבעל בשטותו ואינו ראוי ליתן גט ובטל השליחות מטעם כל מלתא דלא מצי למיעבד השתא לא משוי שליח כמבואר בנזיר דף י"ב וכן מבואר בהגהת מל"מ פ"ו מה"ג הלכה ג' שחכמי קוסטאנטינא הסכימו להורות באשה שנשתטית שאין רשאי הבעל לצוות לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו ויתנו לה כשתשתפה משום מלתא דלא מצי למיעבד השתא כו' (עמ"ש לעיל סי' א' ס"ק ט"ז ובס"ס קכ"ט בש"נ אות ד') ומזה יצא הגאון הנ"ל לדון גם בשליח קבלה שאין האשה מצות לעשות שליח בשעה שאינו מבורר שהבעל חלים ומסתייע ג"כ מלשון הב"ש הנ"ל (שהועתק בבה"ט) שהביא דברי הב"ח שהתיר שהאשה תעשה ש"ק בעת חלימתו כו' ומשמעות לשונו שצריכה לעשותו בעת חלימתו דוקא והיינו משום דכ"מ דלא מצי למיעבד השתא כו' והרב המחבר ז"ל האריך לברר דאין בזה מיחוש כלל דהרי בדברי הב"ח בתשובה שם מפורש שהשאל' הי' שהאשה תעשה ש"ק בב"ד שרגיל הבעל לבא שם חבל בשעת עשיית שליח אין הבעל שם ואינו מבורר אם הוא באותה שעה חלים או שוטה וע"ז השיב להתיר לעשות כן ואין בזה לחוש להגדר שהביא הטור בשם הר"פ שלא לעשות ש"ק בזה"ז ולבסוף הביא התקנה דחכמי צרפת הנ"ל ולא הזכיר שום דבר מזה שצריך להיות מינוי השליחות מהאשה דוקא בשעה שהבעל חלים מזה נראה שלא חש לזה כלל וגם הב"ש שהביא דבריו נראה שלא חש לזה כלל ומ"ש שהתיר לעשות ש"ק במקום שהוא בעת חלימתו אין זה קאי על עשיית השליח שיהי' בעת חלימתו אלא הכוונה במקום שיהי' הבעל בעת חלימתו אשר שם עתיד ליתן הגט בב"ד ההוא כו' ובגוף הדבר למה לא חששו להא דכ"מ דלא מצי עביד השתא כו' י"ל דע"כ לא אמר כן דלא מצי למיעבד שליח במילתא דלא מצי עביד השתא אלא בדבר שאינו רגיל להשתנות וליכא מציאות למיעבד השתא כגון בהא דאמר רבא בנזיר שם בהי' לה אחות ונתגרשה לאחר מכאן דבשעה שאמר לשלוחו צא וקדש לי אשה היתה זו א"א ולא היתה עומדת להתגרש דסתם אשה לאו לגירושין עומדת כדאי' בזבחים דף ב' ולא הו' מציאות כלל שתתקדש לאיש אמר כו' וכן בפסק דחכמי קוסטאנטינא שהובא בהגהת מל"מ הנ"ל לא מיחשב מציאות שהאשה תשתפה כיון שהיא בחזקת שוטה מוקמינן לה אחזקתה משא"כ בנ"ד שהבעל מוחזק להיות ע"ח וע"ש ורגיל הוא להשתנות משטותו לחלימתו כו' ולבד זה נראה ברור דבשליח קבלה אשר האשה עושה השליח בזה לא שייך כלל הך דינא דכ"מ דלא מ"ע השתא ואין זה דומה לשאר שליחות שנעש' מהמשלח לפעול פעולה ברצון ובמחשבה על אדם אחר או על חפץ אחר כגון בשליח לקדש אשה השליח פועל על האשה שתהי' מקודשת להמשלח ותהי' אסור' לעלמא וכן בשליח להפר נדרי אשת המשלח הוא פועל על האש' להפר נדריה וכן' באשה האומרת לחברת' לושי קמח והפרישי חלה השליח פועל על העיסה להתיר וגם על החלה לאסור לזרים וכן בעל שעושה שליח להוליך גט לאשתו המובא בהגהת מל"מ הנ"ל בכל אלה צריך המשלח למסור כחו להשליח לעשות הפעולה בפועל היוצא לשלישי והשליחות מתייחס בפעולה לזה שנשלח אליו בזה אמרינן שאין ביד אדם למסור כחו לשלוחו בשעה שהוא בעצמו אין בידו לעשות זה והוי כמו מקנה דבר שאינו ברשותו משא"כ באשה שעושה ש"ק אין בשליחות הזה לפעול פעולה על הבעל דהא הבעל יכול לגרשה בע"כ והשליחות הוא רק הסכמה שתהא יד השליח כידה בזה לא שייך לומר כ"מ דלא מ"ע השתא לא משוי שליח כי האשה אינה צריכה לעשות שום דבר לגירושין כו' והאריך שם לתבוע מסמורת בסברא זו ומסיים ומעתה קמה וגם נצבה הוראת הב"ח והב"ש באיש שהוא ע"ח וע"ש האשה יכולה לעשות ש"ק שיקבל הגט מבעל' בעת שיהי' חלים אף שבשעה שנעשה ש"ק הי' הבעל בשטותו ולא הי' ראוי ליתן גט וכדאי הם תרי עמודי הוראה הב"ח והב"ש לסמוך עליהם ובפרט שהדבר מוכח בש"ס ולא מצינו חולק בפוסקים על דין זה עכ"ד ועיין עוד בס' דורש לציון דרוש י"ג מענין זה וגם בס' גט מקושר בסג"ש אות ס"א:
כג סָעִיף ל בנוסח הרשאת שליח. עבה"ט והוא מדברי הב"ש. ומ"ש וכותבין פיך כפי ואם לא כתב הכי לא יתן לה (והוא מתשובת מהר"ם מינץ סי' קי"ד) עיין בס' גט מקושר בסג"ש אות כ' שתמה עליו בזה ומסיק שאין מקום להחמיר בזה היכא דאי אפשר בקל להשיג גט אמר ע"ש ועמ"ש לקמן ס"ס קנ"ד בסה"ג ס"ל ס"ק כ' בשם תשובת שב יעקב. ומ"ש וכינוי שליח אין כותבין עיין בתשו' ב"ח החדשית ס"ס צ"ב שכ' א"ל וגם כינוי השליח כתבתי בהרשאה אע"ג דבכתבי מהרי"א נמצא דאין צורך מ"מ נראה טוב לכתוב גם הכינויים וכן ראיתי בהרשאה הנשלח ממצרים עכ"ל וע' בהגה ב' וע' בתשו' עה"ג סי' מ"ג כתכ ג"כ דאנו נוהגין לכתוב אף כינוי השליח ומכ"ש שיש לכתוב כהן או לוי ע"ש עוד:
כד סָעִיף ל או ביד שלוחה. לכאורה צ"ע דהא לעיל ס"א הביא המחבר י"א שאין האשה יכולה לעשות שליח לקבל מיד שליח בעלה אך באמת לק"מ לפי המבואר בב"ש שם סק"ד ע"ש וע' בס' בית מאיר ובס' גט מקושר בס"ג שני אות כ' מ"ש בזה:
כה סָעִיף ל או ביד שליח שלוחה. עיין בס' גט מקושר שם שכ' דטעות הדפיס הוא דהא לקמן סעי' מ"ג הביא בקמייתא דאין שליח קבלה יכול למנות שליח אפילו נאנס ואפילו נתנה לו רשות משום דהוי מילי כו' וכן בסה"ג סעי' ל' לא נזכר רק ליד שלוחה ולא נזכר שם שליח שלוחה ע"ש:
כו סָעִיף ל תנאי בגט מזכירו כאן. עי' בתשו' הרדב"ז ח"א סי' ש' בגט שנמסר לשליח הולכה ונכתב שטר השליחות כהוגן אבל התנאי שתמתין ג' שנים לא נזכר בשטר השליחות כלל אלא על פה והשליח הוא אחי המתגרשת ויש לחוש שמא יתננו לה בלא תנאי ותנשא בו ונמצא בניה ממזרים מה תקנה יעשו לזה. והשיב ודאי טעות היה כי היה צריך לכתוב התנאי בשטר השליחות אבל כיון שלא נכתב לית לן בה ויש תקנה שיאמר השליח התנאי עתה בפנינו ויכתבו מעשה ב"ד אחורי שטר השליחות בעצמו איך השליחות הנכתב מעבר הלז הודה השליח הנז' שהיה על תנאי כך וכך אע"פ שלא נכתב בשטר השליחות. והשתא ליכא למיחש למידי כי הב"ד אשר ינתן הגט בפניהם בודאי יראו מה שכתוב באחורי השטר ולשמא יגוז ליכא למיחש שיגוז גם שטר השליחות ולשמא ימחוק ליכא למיחש דמרתת פן יפסלו עי"ז את שטר השליחות ולשמא יעתיק שטר השליחית ולא יעתיק מה שאחורי הדף ליכא למיחש שהעדים אשר יעתיקו השטר לא יתרצו להעתיק אלא הכל או לא יעתיקו כלל ולרשיעי לא חיישי' הלכך אם יכתבו מעשה ב"ד אחורי השטר אין כאן בית מיחוש כלל ע"ש:
כז סָעִיף ל שמביא הרשאה כו'. עי' בתשו' בגדי כהונה סי' כ"ו אודות שליח הולכה שהביא גט עם הרשאה וכתוב בהרשאה ועדיו החתומים בו. עדים אחרים לא אותן החתומים על הגט רק שמות עדי הרשאה. וזאת ידוע בבירור שמסדרי הגט הם חתומים בקיום הרשאה. וכתב אין אני מכניס א"ע להתיר בזה ואף שמצאתי בתשובת ראלב"ח בספר מים עמוקים סי' ל"א שהביא בשם יש מי שכתב להכשיר בכהאי גוונא שאפשר לומר דהרשאה אינה סותרת לשליח והשליח הזה נעשה שליח גם על גט אחר שהיו עדיו כמ"ש בשטר הרשאה הזה כו' י"ל דמשם אין ראיה חדא דנראה דהיש מי שכתב זה הוא מהר"ם פדוא ושם משמע דהשליח הנ"ל אשר היה בידו הרשאה המכחשת לא היה כאן שכבר עשה השליח הראשון שליח שני אבל היכא דהשליח בפנינו ואמר שלא נעשה שליח על גט אחר רק על זה שבידו וזה הרשאתו בודאי הוא מוכחש מעידי הרשאה ובטל השליחות וכדאי' בת' הר"ם שהביא ב"י שמתחילה רצה להכשירו ואח"כ קרא להשליח ושאל לו ואמר להד"מ ופסל ליה. ועוד דהאי הכשר שכ' הראלב"ח ומהרמ"פ הנ"ל שייך באם נכתב בהרשאה עדים אחרים לא כשמות עידי הגט וגם לא כשמות עדי הרשאה אבל אם נכתב שמות עדי הרשאה יותר נראה דהב"ד טעו בפירוש ועדיו החתומים בו שהיו סבורים דקאי על הרשאה וא"כ בטל השליחות והגט דמוכח שהב"ד היו עמי הארץ. אם לא שנאמר דהב"ד לא הרגישו בטעות משום שלא קראו את הרשאה כדאי' בכתובות דף ק"ט הדיינים חותמין אע"פ שלא קראוהו ואי נימא כך מ"מ השליחות עכ"פ בטל (כפי הנראה צ"ל ההרשא' עכ"פ בטילה. וע"ל ס"ק ט"ו) וצריך הרשאה אחרת אך אין דעתי מסכמת לסמוך ע"ז להתיר השליחות והגט כי מרש"י בב"ב דף נ"ב ד"ה ראיה מוכח דמ"מ אורחא דמלתא למיקרי ע"ש ואנכי מיראי הוראה בענין כזה עכ"ד ע"ש: וע' בתשו' צמח צדק סי' ק"י שנשאל ג"כ על שאלה כזו ממש מחתנו הגאון בעל עה"ג (אלא שבעובדא דידיה לא היה ידוע בבירור שהחתומים בקיום הרשאה הם היו מסדרי הגט) והשיב ע"ז באריכות והעלה דאין לפסול הגט בשביל כן ומטעם הנ"ל דתלינן בטעות הסופר והא דלא הרגישו הב"ד בהטעות הוא מחמת שלא קראו את ההרשא' כדאי' בכתובות דף ק"ט כו' ועוד דאפי' את"ל דמסתמא היו קוראים את ההרשא' וטעו גם המה מ"מ מאן לימא לן דאותו ב"ד היו המסדרים את הגט דהא לא צריכין ב"ד לסידור הגט מן הבעל לשליח הולכה ואפשר דהרב שהי' מסדר הגט הוא בקי ויודע בטיב גיטין אלא שאותן ג' שקיימו חתימות עידי הרשא' לא היו בקיאין בו' ע"ש (וע' בזה בתשו' עה"ג סי' ל"ח עש"ה) . ועיין בס' ישועות יעקב ס"ק י"ב שגם לפניו בא מעשה כזה והאריך בזה ומסיק דאם ידוע מי היו המסדרים שהם בקיאים רק שטעות נזדמן לפניהם אין כאן מיחוש כל כך ביחוד במקום עיגון ע"ש:
כח סָעִיף ל וכן כיוצא בזה. עיין בתשו' שיבת ציון סי' צ"א בדבר הגט שנשלח לעיר אחת ונמצא בו ג' ריעותות והאריך שם דמצד הריעותות יש להקל בדיעבד אך מאחר שנמצא ג' ריעיתות יש לחוש פן לא ידע זה המסדר בטיב גיטין אכן אם מכירין את הרב המסדר והוא מוחזק לן שבקי בדיני גיטין והריעותות הנ"ל נעשו ע"פ מקרה אז יש להקל ע"ש. וע' בתשו' אא"ז פנ"מ ח"ג סי' מ"ז במעשה כיוצא בזה ורצה ג"כ לפסול הגט מצד שלא הרגישו מסדרי הגט בהריעותות ויש לחוש שהמה עמי הארץ כנזכר בסי' קמ"א ס"ל כו' ושוב כתב דנראה ברור דהתם מיירי שטעו בדבר שמפורסם לפסול משא"כ כאן י"ל שלא דקדקו ביו"ד יתירה הנכתב בצביתי וכן בווי"ן ארוכין כו' ע"ש ועמ"ל לקמן סי' קמ"ב ס"ט ס"ק י"ז:
כט סָעִיף לג והקרובים. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קכ"ח שכ' דנוגע כשר להעיד בפ"נ ובפנ"ח ואף להעיד לאשה שמת בעלה הארכתי בחיבורי נו"ב סי' כ"ז להכשיר הנוגע רק שסיימתי שם שאף שאנו דנין לא נעביד עובדא כיון שמהריב"ל סי' י"ח ומ"ב סי' ל"ח מחמירין ואח"כ סי' כ"ט הוספתי ראיות להתיר (הובא אצלינו בסי' י"ז ס"ג ס"ק י"ט) וכ"ז להעיד לאשה שמת בעלה שזו מה"ת צריכה עדות גמור וחכמים הוא שהקילו בה אבל להביא גט לאשה ולומר בפ"נ ובפנ"ח אשר מדאורייתא א"צ עדות כלל כי עדים החתומים על השטר כו' בזו ודאי נוגע כשר ודלא ככנה"ג בסי' קמ"א בהגהת הטור אות כ"ז. ואל תשיבני מתוס' גיטין דף ט"ו בשם הירוש' דשם בדברי עדותו הוא נוגע אבל הטעם חוץ לאמירת עדותו אינו מזיק ובספר פ"י שם חילק באופן אחר וגם מדבריו מבואר דלא שייך למפסל משום נוגע ומ"מ במקום שאפשר בקל לקיים הרשאה יש לקיים אבל אם אינו בנקל לקיים אין לפסול זה השליח הנוגע כי הוא נגד האמת עכ"ד ע"ש וע' בס"ק שאח"ז:
ל סָעִיף לג בעבירה מדברי תורה. עיין בתשי' ברית אברהם סי' קכ"ה אות ו' אודות השליח שבבואו למקום האשה לא רצה למסור הגט בעד סך ששה זהו' שהבטיח לו המגרש עד שהאש' תשלם לו יותר והתפשרו בסך ט"ו זהו' ומסר הגט. וכתב דיש לדון לפסול הגט לפ"מ דנסתפק בתשו' מהריב"ל ח"א כלל ג' בנוטל שכר להעיד אי פסיל מדאורייתא משום נגיעה או רק פסול מדרבנן ובתירוץ הב' שם העלה דנוטל שכר יותר מהראוי הוי פסול ד"ת וא"כ לדעתי נראה הא דשליח נוטל שכר אף דצריך להעיד בפ"נ ובפ"נ העיקר מה שאנו סומכים להקל בזה הוא ע"ד ת' הרשב"א שהובא ברמ"א ח"מ סי' כ"ד סי"ח דאם מתחילה נוטל שכר לילך להעיד מותר וכן מבואר במהריב"ל ח"ד סי' כ' בשם ת' הרשב"א דשליח שהתנה מתחילה על שכירתו יוכל להעיד בפ"נ ובפ"נ וא"כ בנ"ד שכבר הלך השליח למקום האשה וטרח ונטל שכר טרחתו מן הבעל ששה זהו' והוא מקום קרוב ואז חל עליו החיוב למסור הגט ולהעיד בפ"נ ובפ"נ ומה שנוטל שכר יותר מן האשה הוא נוטל יותר מהראוי כו' וכבר כתב בש"ע סי' קמ"א סל"ג דפסולים ד"ת פסול להביא גט כו' והאריך עוד בזה והביא דבתשו' קול בן לוי ס"ה כתב גם כן בזה בעובדא דידי' שהשליח לא רצה עד שיותן לו השכר וצירף להקל משום שלפ"ד השליח התנה על השכירות הזה קודם שנתמנה וע"פ דברי ת' הרשב"א הנ"ל. משא"כ בנ"ד שהשליח לא רצה עד שיוסיפו לו והגם די"ל דהטעם שנוהגים היתר בשליח היא מטעם שכתב הרמ"א בסימן ק"ל סכ"א בעדים משום דאסורים לישא המגורשת אך מדברי הש"ך סי' ל"ד ס"ק י"ח משמע דאין לסמוך ע"ז לחוד רק דעיקר הטעם משום דמתנין מתחילה ומכ"ש בנ"ד דהשליח קיבל על עצמו בעד שכירתו שהבטיח לו הבעל גם איסור נשואי המגורשת כמבואר בסדר גיטין ואח"כ חזר ולא רצה ליתן הגט עד שישלמו לו סך רב ונראה בעליל שלא היה אך להעיד ולא משום דחזר ולא רצה לאסור על עצמו המגורשת בודאי יש מקום לדון לפסול הגט עש"ב. מיהו כל עיקר ספיקו לא שייך אלא לדעת מהריב"ל משא"כ לדעת הנו"ב תניינא סי' קכ"ח שהבאתי בס"ק הקודם דנוגע כשר להעיד בפ"נ ובפ"נ לית כאן שום ספיקא דודאי הגט כשר. שוב ראיתי בתשו' מהרי"מ מפריסק סי' ל"ו נשאל על נדון כזה שהשליח לא רצה ליתן הגט עד שיתנו לו סך שלשי' רו"כ ונתפשרו עמו שאם יצא הגט בהכשר יתנו לו עשרים רו"כ ונסתפק השואל מצד דהשליח נוגע בעדות. והביא שם דברי הנוב"ת הנ"ל שדעתו בפשיטות להכשיר בגט אשה היכא דהשליח נוגע בדבר והוא ז"ל כתב עליו דאין ראיותיו ברורים והאריך בזה ומסיק דמ"מ יש לסמוך על הנו"ב ז"ל במקום עיגון ואם יסכים עוד גדול אחד אהי' סניף להתיר ע"ש ועיין בתשו' רע"ק איגר ז"ל סי' רכ"ב:
לא סָעִיף לג ויש פוסלים. עיין בתשו' גאוני בתראי סי' מ"ד דבמקום עיגון שא"א להשתדל גט אחר אפשר לסמוך אדיעה ראשונה ולהכשיר ע"י קיום ואפי' אפשר להשיג גט אחר רק שהבעל מבקש ממון הרבה יותר מהשיעור גם זה מקרי שעת הדחק וכמ"ש בכמה דוכתי אטו תרקבי דדינרי כו' ומ"מ אין להקל רק מהסכמת גדולי הדור (וכן הוא דעת אא"ז בתשו' פמ"א ח"ב ס"ס ס"ט וסימן ע"א דבמקום עיגון יש לסמוך על דיעה ראשונה ע"ש באורך) . וכ' עוד והנה אם יסכימו משום עיגונא להקל ולסמוך על קיום הגט בחותמיו יש לנו לדון איך יהיה הקיום כי נראה שנוסח שליחות שלנו אינו מספיק לחשבו לגט מקויים וכמ"ש הריב"ש סימן שי"ח (הובא לקמן סי' קמ"כ ס"א בהגה יעב"ש ס"ק מ"ד) וגם אין ראוי לקיימו כדרך שאר שטרות שהב"ד כותבין תחת חתימת העדים במותב תלתא כו' דאין ראוי להוסיף ולכתוב בגט שום דבר יותר ממה שתקנו בכל הגיטין ויש לחוש בזה לשינוי מטבע בגיטין. ואין לומר שכיון שקיים הגט מועיל אפי' אחר הנתינה א"כ נוכל ליתן מקודם בלא קיום ולקיימו אח"כ ואז יכולין שפיר לכתוב הקיום בגט עצמו דאחר נתינה אין חשש שינוי מטבע דנראה דדוקא בדיעבד אם כבר ניתן הגט לידה יכולין לקיימו אח"כ אבל לכתחילה בודאי צריכין לתקן ולקיים הגט קודם נתינה. ונראה שיש לקיימו ע"י סימנים דהיינו שיכתבו איזה שינוי שנמצא בגט או שינוי אותיות או תיבה או נקב בצד אות פ' או סימן בראשי ד' שיטות כו' ולפ"ז צריכין לשליח הגט למקום שהעדים שם כדי לקיימו בחתימתן שם דהיינו שהעדים עצמם החתומין על הגט או שאר עדים המכירין חתימתן יעידו לפני ב"ד של שלשה על חתימת העדים שבזה הגט והב"ד יכתבו הקיום בשטר בפני עצמו איך שאותן העדים החתומין על הגט שסימניו כך וזמנו ושמות איש ואשה כך ושנכתב באותו מקום נתקיימו אותן חתימות לפנינו כו' עכ"ד ע"ש ועיין בתשו' מהר"ם לובלין ס"ס כ"ה:
לב סָעִיף לג ודין עוזב דת. עב"ש ס"ק מ"ז וע' בזה במג"א סימן קפ"ט סק"א ובאבן העוזר שם ועיין בס' גט מקושר בסג"ר אות ז' באריכות. ומ"ש הבה"ט ס"ק כ"ז החשוד על העריות כו' עיין בזה לעיל סימן מ"ב ס"ה בהגה ובח"מ וב"ש שם ועיין בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סימן ע' וע"א מענין זה ועמ"ש לקמן ס"ס קנ"ד בסה"ג ס"ב ס"ק ד':
לג סָעִיף לד כשרים. עב"ש שכ' כאן א"צ תחלה וסוף בכשרות דהא הם כשרים לשליחות כו' ועמ"ש בפ"ת לח"מ סימן ל"ד סי"ט בד"ה לכשרותו ובס"ס ל"ז ע"ש. ועיין בס' גט מקושר בס"ג שני אות ו' שכ' דבזה צריכים לומר בפ"נ ובפ"נ אף אם הם שנים שהביאוהו דלא אמרינן ששנים שהביאו א"צ לומר ב"ו"נ ובפ"נ אלא היכא שהם כשרים להעיד כדלקמן סי' קמ"ב סי"ח וכאן אין להם דין עדות דבעינן תחילתו וסופו בכשרות ע"ש. ועמ"ש לקמן סי' קמ"ב סי"א ס"ק י"ט:
לד סָעִיף לד ומינה הבעל בכתבו. כתב בספר בית מאיר וז"ל לדעת יש אומרים דלעיל סעיף י"א איירי בעושה השליח ישראל לפני עדים. וגם ע"כ או דאיירי בארץ ישראל שא"צ לומר בפני נכתב (ע"ל סי' קמ"ב ס"א) או בגט מקויים וכן משמעות המרדכי פרק כל הגט עכ"ל. ובאמת משכחת לה להאי דינא עוד בשליח שני שהשליח ראשון אמר בפני ב"ד בפני נכתב והב"ד עשאו שליח בכתב לישראל פלוני במקום פלוני דיכולים לשלוח לו הגט ע"י כות' והשליח יאמר שליח ב"ד אני ע"פ כתב מהב"ד (ואפי' לדעת י"א דלקמן סי' קמ"ב ס"י בהגה דלא מהני שיאמר שליח ב"ד אני מאחר שלא שמע שהשליח אמר בפ"נ כו' מ"מ הא מבואר שם דהרשאה מהני ועמ"ש שם) וכן מבואר להדיא במרדכי שם ובשה"ג פ"ב דגיטין ובהג"א שם שכ' וז"ל ומצאתי כתוב אומר אני שבמקום שב"ד ירצו לעשות שליח שלהם על הגט שבא לידם ע"י שליח שהעיד בפניהם בפ"נ ובפ"נ שיכולין ב"ד לשלחו ע"י עובד כוכבים כה"ג ליד שליח כשר והוא יתננו לה ויאמר שליח ב"ד אני עכ"ל אלא משום דלשון הש"ע ומינה הבעל בכתבו כו' הוכרח לפרש דאיירי בא"י או בגט מקויים:
לה סָעִיף לה מיהו יש חולקין כו'. עיין בתשו' הגאון מהרי"מ ז"ל מבריסק סי' ל"ג שכ' הנה הרמ"א ז"ל החמיר ביותר ומשמעות לשונו דאין למנות שליח בכתב אפי' ע"י ישראל אבל פשוט שבמקום עיגון אין לחוש לזה וכן מבואר בת' אמונת שמואל סי' יוד דבמקום עיגין שרי למנות שליח בכתב אלא דבעובדא דידי' הובא הכתב ע"י ישראל אבל במקום עיגון בודאי יש לסמוך על ר"ת והרא"ש דגם ע"י א"י מתירין ושכן נהגו באשכנז וצרפת וכן בס' יאיר נתיב סי' י"א העתיק תשובת הרדב"ז שיש לסמוך על ר"ת והרא"ש והטור ורי"ו והג"א בשם ראבי"ה ואביו רבינו יואל כו' וסיים הרדב"ז שנתן הגט אפילו לכתחלה ואין לבו נוקפו בזה ע"ש עוד (ומה שהעיר שם מדברי הירוש' פ"ג דגיטין עבר א"י מהו נשמעיני' מן הדא אבא בב"ח אייתי וגיטא כו' הדא אמרה עבר א"י כשר. א"כ משמע כדברי האוסרים ואף דהירו' דחי שם דרבב"ח סי' הוה ביה ולעולם עבר א"י פסול אין ראיה מזה לדברי המתירין די"ל דעיקר חשש שיירות מצויות דתלינן דגיטו של זה נדחף ברגלי הדורסין וכמ"ש הרשב"א בחידושיו כו' הנה כבר קדמוהו בזה הקרבן עדה שם והפני משה פ' בתרא דיבמות ע"ש. אך בשור וש"ע לעיל סי' קל"ב ס"ד מבואר דבעבר א"י פסול מחשש נפילה וכן מבואר בב"ח שם אות י"ב וכ"כ הט"ז שם בהדיא הבאתיו שם סק"ב ע"ש וע' עוד בח"מ לעיל סי' לה ס"ק י"ח ודוק ושם בסי' (הקודם כתב בשם ת' בית אפרים סי' ק"י דמ"ש הרמ"א ז"ל שאין נוהגים לעשות שליח בכתב זה דוקא בממנה השליח רק בכתב בזה אפשר דהחמירו כיון דבפקח אינו יכול לגרש ע"י שיכתוב לסופר ולעדים לדעת המחמירין בזה (לעיל סי' ק"כ ס"ה ועמ"ש שם ס"ק י"ח) ה"ה דהחמיר הרמ"א שלא למנות שליח בכתב דהיינו דע"י כתבו נעשה שליח אבל היכא שאומר בע"פ שיהיה שליח רק הרב וב"ד מודיעים זאת בכתב בודאי מועיל ואין זה ענין לשליח בכתב ע"ש. ועיין בשו"ת מאמר מרדכי סי' פ"א ג"כ בענין זה במעשה בגט הנשלח ממדינה למדינה ולא יכול השליח לעבור הגבול מחמת שהיה עת מלחמה אם יכול לשלוח הגט ע"י הבי דואר ליד הרב דמקום האשה ולמנות שם שליח אשר הודיעו שמו ושם אביו. והאריך להתיר במקום דחק ועיגון וכתב דאף שהרמ"א הביא דעת החולקין ודעתו להחמיר. הנה מה דבאר הגולה (אות ד') הערה מקירו כי חש לדעת הגאונים שהביאו הרא"ע והרשב"א והר"ן דאין לשלוח גט ע"י א"י למוסרו לישראל כו' על דעתי לא כן הוא ובמחנ"ת אין לשון הרמ"א מורה ע"ז שהרי כת' דאין למנות שליח להולכה ע"י כתב ומדוע לא כתב עיקר הפסול משום דיד כותי באמצע שזה הטעם נזכר בשם הגאונים וגם הלא בד"מ לא הביא כלל שיטת הגאונים ואדרבא באות כ"ד מבואר שדעת הרמ"א להכשיר בזה כדעת הרא"ש ור"ת וסייעתם רק כוונת הרמ"א שהביא דעת חולקין הוא דעת הסוברים דאף לשליח הלכה בעינן קולו ולא סגי בפקח בכתב כו' וכן מורה הגהת רמ"א דלעיל סי"ד עמ"ש המחבר בין שליח קבלה בין ש"ה א"צ שישמעו מפיהם כו' כתב הרמ"א ז"ל וע' לקמן סעי' ל"ה. מבואר שרמז להיש חולקין שהביא כאן דס"ל דבעינן קולו אף לענין שליח להולכה כו' ומעתה הדבר ברור דדוקא באם מינוי השליח לא נעשה רק בכתב מחמיר הרמ"א ז"ל אבל אם אומר בפיו לפני הב"ד שממנה אותו פלוני לשליח אף שאין השליח לפנינו ושולח כתב שליחות עם הרשאה מקויימת ליד ב"ד ודאי מועיל לדעת כל הפוסקים דיש כאן קולו כו' זולת מה שיש לחוש הואיל ויד כותי באמצע והיא דעת הגאונים אמנם רבו המתירין וכדאים המה לסמוך עליהם עכ"פ בשעת הדחק ועיגון כמו בנ"ד ועוד דהא בגוף הדבר תמיהת הרא"ש היא תמיהא קיימת על הגאונים הנ"ל כו' וצ"ל שטעמם דכיון דהגט לא בא מרשות הבעל לרשות השליח כ"א ע"י כותי ומעשה קוף בעלמא הו"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע דאינו מועיל ולפ"ז נלע"ד דאם הבעל שילח הגט ע"י הכותי ליד הב"ד או ליד איש אחד וממנה בפיו ובכתבו להשליח אשר שם לקבלי מיד הב"ד או מיד האיש שהובא לידו בכה"ג אין שום קפידא והכל מודים בזה דמועיל דכיון דשליח להולכה מקבל את הגט לא מיד הכותי רק מרשותו של בעל דהיינו מרשותו של נפקד שלא בא לידו בתורת גירושין כלל כ"א כשאר מטלטלין תו לא הוי כטלי גיטך מעג"ק כי' והאריך בזה ומסיים עכ"פ כה יעשה והוא תקנה גדולה לתקנות עגונות עכ"ד ע"ש. ולע"ד מ"ש דהרמ"א ז"ל לא חשש להחמיר מטעם הגאונים הואיל ויד כותי באמצע דאדרבא בזה דעתו להכשיר רק שחשש לדעת הסוברים דבעינן קולו כו' הוא פשוט וברור וכן מבואר מדברי הב"מ כאן ומדברי תשובת מהרי"ש שהובא לעיל ונ"מ דגם בהובא הכתב ע"י ישראל מחמיר הרמ"א ז"ל. ועוד נ"מ בזה לענ"ד היכא דהשליח שמינהו הבעל בפנינו הולך ובא בעצמו למקום האשה רק מחמת שאינו רוצה להוליך עמו הגט פן יאבד בדרך רחוקה או שאר טעמים ולכן רוצה לשלוח הגט ע"י הבי דואר ליד איש אחד וכשיבא השליח יקבלו בעצמו מיד האיש שנשלח לו ע"י שמכיר הגט בט"ע ובסימנים וימסור בעצמו ליד האשה ובזה אי נימא כדברי באר הגולה דהרמ"א חשש לדעת הגאונים גם בזה יש להחמיר שכן מבואר מלשון הגאונים שהובא בראשונים דבעינן דכי נפיק גיטא מידא דבעל לידה דאתתא או לידא דשליח ישראל כו' אבל ביד כותי כלל כלל לא כו' (וכן משמע מלשון הט"ז לעיל סי' ל"ה סק"ח שכ' דטעם המחמירים גבי גט דכיון שנכתב הוי שם גט לפיכך ס"ל דעכו"ם דליתא בתורת גיטין לא יהא "מגע "יד בשליחותו אע"ג דלא עביד אלא מעשה קוף בעלמא כו' ע"ש) אמנם לד' הגדולים הנ"ל דהרמ"א לא חשש כלל לדעת הגאונים רק מצד דבעינן שהשליח ישמע קולו של בעל שממנה אותו לשליח א"כ בכה"ג אין שום חשש. ומ"ש דלפ"ז אם אומר בפיו לפני הב"ד כו' ודאי מועיל לדעת כל הפוסקים כו' הנה זה מכוין לדברי תשובת בית אפרים שהובא לעיל ומכל מקום צריך עיון ממש שכתב הרב הנ"ל בעצמו בכוונת הרמ"א לעיל סימן י"ד דרמז להיש חולקין כאן והרי שם איירי שממנה השליח בפיו רק שהוא שלא בפני השליח: אך מ"ש ליישב תמיהת הרא"ש ז"ל על הגאונים לפי דטעמם דכיון שהגט לא בא מרשות הבעל לרשות השליח כי אם עי"ג ומעשה קוף בעלמא ה"ל כטלי גיטך מעג"ק דאינו מועיל כו'. הנה שורש דבריו אלה כבר אמורים בספר קדמון בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' שכ"ו שכ' ג"כ דהשולח גט לשלוחו ע"י עכו"ם יש מקום לפסול הואיל ויד העכו"ם אינה כלום אלא כאבן ומעשה עץ בעלמא וא"כ ה"ל טלי גט מעג"ק (אלא דשוב כתב דנראה שיש לחלק בין מעשה עץ לידי העכו"ם דכיון שיש בו דעת למוסרו והוא לא נתמעט אלא מגזרת הכתוב לא הוי טלי מעג"ק שהרי הבעל מסרו לבן דעת שיתנהו לשליח כו' ואפי' ע"י בעלי חיים אפשר להכשיר כיוצא בזה כו' ומבואר בדבריו שם דבסברא זו פליגי הגאונים הפוסלים והמכשירים עש"ה וצ"ע) אמנם לא זכיתי להבין היכן מצינו גבי שליח להולכה דפסול טלי מעג"ק כי בש"ס ופוסקים לא נזכר פסול זה רק גבי אשה עצמה או שליח קבלה והטעם משום דבעינן ונתן ולא שתיטול מעצמה ערש"י בגיטין ך"ד בד"ה לא אמר כלום ובדף ע"ח בד"ה טלי אבל גבי ש"ה דידו כיד הבעל מאי איכפת לן אם לוקח הגט מעג"ק עכ"פ נעשה עתה שלוחו וידו כיד הבעל וקרינן ביה שפיר ונתן והרי זה דומה כאילו הבעל בעצמו מגביה הגט מהקרקע ונותנו להאשה או לשלוחו דודאי כשר בלי פקפוק. ואע"ג דלקמן ס"ס קנ"ד בסה"ג סעיף צ"ח בהגה איתא דקבל השליח (להולכה) הגט כמו האשה בעצמה פשוט דאינו רק חומרא בעלמא אבל מעיקר הדין הא קיי"ל דסגי באומר כתבו ותנו כדאיתא במשנה ס"ה ע"ב ובש"ע לעיל סט"ו וסט"ז ובסדר הגט שם ס"ל וסל"ג אף שאינו מוסרן ליד השליח כלל ועוד תנן בפ"ק דגיטין דף י"ג האומר תנו גט לאשתי שטר שחרור לעבדי ומת לא יתנו לאח"מ ופרש"י ותוס' והרא"ש שלא מסרם ליד שליח בחייו כו' מבואר דמחיים נותנין אע"פ שהשליח לקח בעצמו וא"כ ה"נ דיכול השליח ליקח מעג"ק וכן מצאתי בס' תו"ג בהגהותיו לסדר גיטין בסג"ש אות ל"ח שכ"כ בפשיטות דמ"ש הרמ"א דיקבל השליח הגט כמו האשה בעצמה הוא חומרא בעלמא דמדינא דש"ס שליח הולכה יכול ליטול הגט מע"ג קרקע כו' ויובא בדברינו שם עמ"ש עוד שם באות מ"ז וס"ב גם מ"ש בס' מאמר מרדכי הנ"ל להמציא תקנה לשלוח הגט ע"י הכותי ליד איש אחד בתורת פקדון והשליח להולכה יקבל מיד זה הנפקד כו' ודעתו לחלק בין אם זה האיש שנשלח לידו מינהו הבעל לשליח הולכה ובין אם זה האיש איננו שליח רק נפקד סתם. הנה חילוק זה אינו מובן לי כראוי דלפי דבריו דאם הוא ניפקד לא איכפת לן מה שהיה מקודם מונח ע"ג קרקע והיינו משום דיד נפקד כיד המפקיד והוי כאילו עתה הבעל אוחז בגט ומוסרו מידו ליד השליח אם כן ה"נ אם זה האיש שהביא הכותי לידו מינהו הבעל להיות שליח הרי יד שליח ודאי כיד המשלח פשיטא דהוי כאילו הבעל בעצמו מוסרו ליד האשה או ליד שליח שני ולמה יפסל (וכן מבואר להדיא בתשובת חתם סופר סי' פ"ב הובא קצת לעיל סימן ך"ז סק"ג דשליח לא גרע בזה מנפקד ואדרבה כתב שם דגבי פקדון איכא למימר דמפקיד גט שהוא שטר דאימעט מדין שומרים לא נעשה ידו כיד המפקיד משא"כ בשליח דודאי ידו כיד המשלח וכ' שם דבזה מיושב דברי הט"ז יו"ד סי' רס"ז סקמ"ד דמשמע מדבריו דבגט שחרור כשר טלי גט מעל גבי קרקע אף דודאי דמי לגט אשה דהא גמרינן לה לה ועוד דגם בשחרור כתיב או חופשה לא נתן לה היינו משום דמיירי בשליח ע"ש. עכ"פ מבואר דגבי ש"ה פשיט דל"ש ביה פסיל טלי מעג"ק ודברי תשב"ץ הנ"ל צע"ג: ולענין הל' הגם שהגדולים הנ"ל כתבו להקל במקום עיגון לשלוח הגט ע"י בי דואר כפי האמור לעיל ויש סעד לדבריהם משו"ת תשב"ץ סי' הנ"ל שהתיר הל' למעשה לשלוח גט ע"י כותי ליד ש"ה וכתב שם דכבר נפל המנהג בכל המקומות להכשיר אפי' לכתחילה על פי' דברי גדול האחרונים (הרא"ש) ז"ל ע"ש וגם בדברי הח"מ וב"ש לעיל סימן ל"ה סקי"ח משמע דלית דחש לדעת הגאונים בזה למעשה צ"ע רב בקיבוץ חכמים ועיין בתשו' ריב"ש סי' נ"ה שהביא הב"י תחלה סי' זה משמע ג"כ דיש חשש איסור בדבר (עב"ש סק"ד) עד שמפני זה כתב דמוטב שהיא תעשה ש"ק מיד שליח בעלה ע"ש. ועוד יש להעיר קצת בענין זה לענ"ד דאף לפי האמור למעלה דשולח גט ע"י כותי ליד שלוחו לית ביה פסול דטלי מעג"ק משום דש"ה יכול ליטול הגט אפי' מע"ג קרקע ממש אכתי אפשר דזה דוקא בשליח ראשון אבל לא בשליח שני דהא מבואר בש"ע לקמן סמ"ג דשליח קבלה א"י למנות שליח אחר משום דמילי לא ממסרי לשליח וכתבו הפוסקים לחלק דש"ה יכול לעשות שליח כיון דמוסר לו הגט לא הוי מילי משא"כ ש"ק שאינו מוסר לו שום דבר הוי מילי עב"ש שם סקנ"ט וא"כ בש"ה שעושה שליח אחר ואינו מוסר לו הגט רק אומר טלי מעג"ק או ששולחו ע"י עכו"ם דדמי לטלי מעג"ק נהי דמצד ונתן אין חשש דכולהו מכח בעל קאתי וקרינן ביה שפיר ונתן מ"מ איכא חשש מצד מילי לא ממסרי לשליח כיון דאינו מוסר לו שום דבר דמי לש"ק רק בשליח ראשון ליכא חשש זה משום דשליח ראשון ודאי דיכול להיות גם לדברים בעלמא וכמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' רי"ח סק"א משא"כ בשליח שני דא"י להיות אא"כ מוסר לו שום דבר ולפ"ז לדידן דאנן בח"ל קיימינן וא"א לשלוח הגט ע"י כותי ליד שליח ראשון דאיך יאמר בפ"נ ובפ"נ והאידנא אפי' בא"י נמי כדלקמן סימן קמ"ב ס"א ולקיים הגט בחותמיו הוא דבר קשה כמ"ש לעיל סקל"א וע"כ לעשות ע"י שהשליח ראשון ישלח הגט ע"י בי דואר ליד שליח שני כפי האמור בס"ק הקודם וא"כ כיון דעכו"ם לאו בר שליחות הוא ודמו לטלו מעג"ק י"ל דאינו מועיל מצד מילי לא ממסרי לשליח וא"כ נפל פיתא בבירא. מיהו באמת ז"א דמ"ש הפוסקים דש"ק א"י לעשות שליח כיון דאינו מוסר לו שום דבר ה"ל מילי אין הכוונה לפי דשליח ראשון אין מוסר לשליח ב' רק הכוונה לפי שלא נמסר ליד ש"ר שום דבר רק מילי בעלמא וזה מוכח מדברי הרמ"א ז"ל לעיל סי' ל"ה ס"ו בהגה במ"ש שם אבל אם לא מסר לו הבעל הקדושין כו' עח"מ שם וא"כ הכא שנמסר הגט מהבעל לידי שליח ראשון שפיר יכול לעשות שליח ב' אפילו ע"י טלו מעג"ק ואין בזה משום מילי לא ממסרי לשליח וזה פשוט. והנה כל זה היכא דאפשר לקיים חתימות קיום ב"ד על ההרשאה משליח ראשון לשליח ב' אבל באי אפשר לקיים זה יבואר לקמן ס"ס קמ"ב בעזה"י:
לו סָעִיף לו לא נעשה שליח לגירושין כתב בהגהת מל"מ פשט מה"ג דין ל"ט וז"ל נסתפק הרב מהר"א רוזאניס ז"ל אם שליח ראשון שויתן לגירושין מצי משוי שליח בחלה או נאנס לשליח אחר שיתנהו לפלוני שיוליכהו אותו פלוני לאשה מאחר שזה השליח השני שעושה הראשון שליח שלא ניתן לגירושין הוא אפשר דלא מצי למשוי אלא שליח כמוהו שיוכל לעשות שליח אחר אבל כיון שזה הב' לא מצי משוה שליח אפילו חלה איכא קפידא דהבעל בכהאי גוונא שמיעט בשליחותו עכ"ל:
לז סָעִיף לו ולא אוכל לשלחו לי ע"י שליח. טור כתב בס' ב"מ וז"ל כן מבואר בגמרא ואינו דומה לשולח ביד כותי (בסעיף הקדום) ולא חשבינן נמי זה למעשה קוף ובפרט דבנותי מכשיר אף לכתחלה ולא חיישינן שמא הכותי ישלחנו ע"י כותי אחר להשליח דשאני התם דזה ממנה עיקר השליחות בכתב כמבואר סעיף י"ד ולכן לא הוה הכותי אלא מעשה קוף ומה לי קוף זה או אחר משא"כ הכא דשליח גמור הוא שעל פיו יהא נעשה השני ש"ה אך מפני דשליח שלא ניתן לגירושין הוא אין כחו ככח הבעל ובשינוי כל דהו בטל השליחות ולכן אפי' נאנס אין יכול לשלחו ביד אחר אבל ודאי תורת שליחות עליו ולכן מועיל אמירתו בפ"נ כו' ע"ש וע"ל סי' קמ"ב ס"ק ך"ו:
לח סָעִיף לו או משלחו ביד אחר. וע' בתשובת נו"ב תניינא סימן קי"ב דרב א' הקשה לו על מה שביאר בנו"ב קמא סי' ע"ה (הובא לעיל סימן קי"ט סק"ו בעובדא שאחד גירש בע"נ ע"י שליח ופסק דאינו כלום מאחר דאיכא חר"ג לגרש בע"כ אין שליח לד"ע) שאם אשלד"ע ממילא אין שליחות ובטל המעשה דאם כן אמאי פסקינן דשליח להולכה לגירושין עושה שליח ב' והלא בקידושין כתב בהגמ"ר (בשם הקדוש מרדוש הובא לעיל סימן ל"ה ס"ו בהגה) דאין שליח עושה שליח והטעם (כמ"ש בח"מ שם ס"ק ט"ז) משום שאף שמסר לו כסף קידושין אכתי אין ביד השליח לגמור הדבר אולי לא תאבה האשה להתקדש לכך מיחשב מילי ומיל לא ממסרי לשליח משא"כ גט שיכול השליח לגרש בע"כ לא מיחשב ולדברי הנו"ב הנ"ל גם בגירושין מיחשב מילי שהרי שליח א"א לגרשה בע"כ והוא ז"ל השיב לו לא ידעתי מאי קשיא ליה אם על הקדוש כו' ואם על הש"ע קשיא ליה שפסק שליח גירושין עושה שליח שני ג"כ לק"מ דאטו דעת הקדוש מוסכמת והב"ש בסימן ל"ו סק"ד באמת לא פי' דברי הש"ע כפירושו של הח"מ (לכאורה בלא"ה לק"מ על הש"ע דהמחבר לא הזכיר בשום מקום חר"ג שלא לגרש בע"כ ואדרבא סתם לן בסימן קי"ט ס"ו דיכול לגרשה בלא דעתה רק הרמ"א הזכירו שם זולת בסי' קי"ז סי"א העתיק המחבר תשו' הרא"ש מי שנודע לו כו' והיינו לאותם מדינות שנתפשט ביניהם חרגמ"ה בזה) ואם על רמ"א קשיא ליה שלא חלק בסימן קמ"א על דין שליח עושה שליח ג"כ לק"מ דהרי משכחת לה במדינות שלא נתפשט חרגמ"ה וגם במדינות הללו אם זינתה לא שייך חר"ג וכמו כן שהה עשר שנים וכדומה ובכל אלו שליח עושה שליח וכיון שמצד דיני גיטין שליח עושה שליח אלא שבמדינות הללו מצד חרגמ"ה יש גיטין שלדעת הקדוש אין שליח עישה שליח ודעת הקדוש אינה מוסכמת מכל הפוסקים לכן לא דקדק רמ"א להגיה שום דבר מזה בסי' קמ"א עכ"ד. וכ' עוד ואמנם כל זה לפמ"ש בנו"ב סימן ע"ה כו' אבל שנים רבות אח"כ חדשתי מה שמבואר בנו"ב סי' ב' (הובא ג"כ בסי' קי"ט שם) שלדברי הרא"ש אפילו בזמן התלמוד לא היה יכול לגרשה ע"י שליח בע"כ כו' כתבתי על גליון הש"ע שלי שלדברי הרא"ש הללו באמת סותרים לדברי הקדוש ע"ש עוד ובהגה מבן המחבר שם: אמנם כלל דברי הנו"ב הנ"ל הוא רק ליישב דברי הש"ע והרב רמ"א אבל אכתי על המנהג קשה דכבר נהגו כל בתי דינים בכל דור ודור להיות שליח דגירושין עושה שליח בלי שום פקפוק והרי אנן יש לנו לחוש לדברי הקדוש הנ"ל כמו דחיישינן גבי קדושין ובפרט בגיטין דמחמירין כמה חומרות אף שלא מצד הדין. ומצאתי בס' ישועות יעקב בסימן זה ס"ק י"ד שכ' ג"כ בזה והוא לא ראה שום דבר מדברי הנו"ב הנ"ל רק הקשה סתמא דבזמה"ז שיש חר"ג שלא לגרש בע"כ נהי דבדיעבד אם גירשה מהני (דלא שמיעא ליה דברי הנו"ב הנ"ל דאף בדיעבד לא מהני ע"י שליח אם מצד אשלד"ע או מצד דברי הרא"ש הנ"ל) מ"מ כיון דעושה שליח סתמא ולא התנה לגרשה בע"כ בודאי דעתו הוא על אופן שתתרצה האשה לקבל הגט ואין ביד השליח לגרשה בע"כ א"כ לדברי הקדוש הנ"ל נימא דאינו עושה שליח וכתב ליישב לחלק בין קידושין לגרושין ע"ש באורך. ולפי ישובו אפשר ג"כ ליישב מנהגינו אף שנסבור כדברי הנו"ב הנ"ל ודו"ק וע"ש עוד מה שכתב ומ"מ לדינא צריך להתיישכ בזה למעשה בענין הך דשליח עושה שליח באם אומר אחר שתתן אשתי לך סך כזה אני ממנה אותך לשליח או שאומר לכשתרצה אשתי אני ממנה אותך שליח אי יכול בכה"ג למנות שליח אחר מאחר שהדבר תלוי בדעת האשה ע"ש:
לט סָעִיף לו שזאת אשתו. עבה"ט ועיין בתשובת הרדב"ז ח"א סימן ל"ו שדעתו להקל בדיעבד אם עבר ונתנו לה בהכרת קרובים ונשים או אפילו לכתחילה היכא דאיכא משום עגינא דהוי שעת הדחק סמכינן אהכרת קרובים ונשים ע"ש ועבה"ט לקמן סי' קמ"ב סק"ח וע' בס' גט מקושר בס"ג שלישי אות כ"ח מזה. ועיין בתשובת שב יעקב סימן ל"ה במעשה שהשליח לא היה מכירה ושני עדים הגידו לפני הרב בתורת עדות שיודעים ומכירים שזאת האשה היא אשת פב"פ כו' אך הרב היה אז ביחידי ונסתפק אי מהני דאף שהמנהג שם שהרב מקבל העדות ביחידי אבל ודאי לענין איסורא לא מהני במקום דצריך מן הדין שני עידים כשרים ולכן רצה הרב אח"כ לקבל אותן העדות במותב תלתא אך כבר הלכו להם עדים ולא נמצא רק עד א' וקיבל את העד הלז במותב תלתא והיה בדבר מקום עיגין להמתין אולי ימצא עוד א' ומסיק שם להקל דיש לסמוך על תשובת הרשד"ם סי' פ"ב שהוכיח מדברי תה"ד דאף דקרוב או אשה לא מהני גבי שליח מ"מ ע"א כשר מהני אפילו גבי שליח וא"כ בנ"ד הרי נתקבל עד א' במותב תלתא כדת וכדין ועוד דבתשובת דרכי נועם מבואר דמן הדין אפי' גבי שליח הום מהני אפילן אשה אחת או קרוב משום דהוי רק גילוי מלתא שא"צ עדות גמורה רק הטעם דצריך עדו' גמורה משום גזיר' שמא יטעהו וא"כ דבר זה הוי רק מדרבנן משום האי גזירה י"ל דמהני קבלת הרב ביחידי כמו דמהני לענין קיום שטרות דרבנן כמ"ש בח"מ סומן מ"ו ס"ד בהגה כו' ע"כ ספק דיש לצרף יחד קבלת הרב ביחידי לשני העדים וקבלת עד א' במותב תלתא ולסמוך ע"ז לסדר הגט ובפרט דהוי קצת עיגון אם ידחה הדבר עוד עכ"ד ע"ש. ולא ראה דברי הרדב"ז הנ"ל שהיה מסתייע מדבריו ג"כ להקל ובפרט דברדב"ז שם מבואר להדיא דאפילו לכתחילה א"צ בזה קבלת עדות בשלשה ע"ש בסוף התשוב' שכ' תדע דהכי הוא דאי אמרת בשלמא דלא בעינן עדים ממש היינו שמעידים בפני השליח וסגי בהכי אבל אי אמרת עדים ממש כשאר עדיות דעלמא ליבעי קבלת עדות בשלשה כו' ע"ש:
מ סָעִיף לז הואיל ולאחר ל' יום עיין במל"מ פ"ו מה"ג ד"ה ודע שכ' דהכא לא שייך לומר הואיל ואיהו השליח לא מצי מיעבד השתא לא יהא יכול למנות שליח במקומו משום דכולהו מכח בעל קאתי ואפי' מת שליח ראשון מ"מ שליחות השני קיים והשליח ראשון אינו אלא כמתרוקן להשני כח הבעל שהיה לו ולכך שפיר איכא למימר דאיהו מצי עביד השתא דהיינו הבעל יכול לגרש השתא עכ"ל:
מא סָעִיף לח לא ישלחנו ביד אחר. עב"ש ס"ק נ"ד בשם תוס' והר"ן. ומשמע מזה דהוא מן התורה וא"כ אפשר דאם עבר השליח ושלח ביד אחר הגט בטל ועיין בה' ישועת יעקב ס"ק י"ז שמפקפק על זה וכתב שבעיניו נראה שהוא רק מדרבנן ואפשר דהגט פסול ג"כ אף בדיעבד אבל לא בטל ואם ניסת לא תצא. ושוב הביא דברי היש"ש בגיטין שכ' ג"כ דהגט פסול ולא בטל ולענין אה ניהת חוכך בדבר להחמיר ע"ש:
מב סָעִיף מא אע"פ שמת השליח כתב המל"מ פ"ו מה"ג דין י"ו נסתפקתי אם שליח ראשון מבטל שליח שני מי אמרי' נהי דיש לו כח למנות שליח מ"מ כולהו מכח בעל קאתי ואין לו כח לבטל דומיא דמת שליח ראשון דמתגרשת ע"י שני או דילמא שאני מת מהיכא דביטל בפירוש ולא מצאתי גילוי לדין זה אך ראיתי בתשובת מהרמ"פ בסדר הגט (וגם בד"מ הי' זה העתיק כן) שכ' דמשביעין את השליח שאם יעשה שליח שלא יבטלנו ועדיין צריך אצלי תלמוד עכ"ל. ועיין בס' תורת גיטין שכ' עליו לא ידעתי מקום ספק בזה דהא בסעיף מ"ב מוכח דלא נגמר שליחות הראשון וכיון דהא שעשה השני לשליח דיבור הוא וכשמבטל אתי דיבור ומבטל דיבור כמו בבעל ע"ש. ועיין בס' יד המלך פ"ו מה"ג שהזכיר שם ספיקו של המל"מ הנ"ל ודעתו דשליח ראשון אין יכול לבטל שליח. שני משום דתיכף כשבא הגט מיד השליח ראשון ליד שליח שני כלתה שליחותו והיה כלא היה כלל ואין לראשון עוד תורת שליח כלל דהוי כאילו הבעל בעצמו מינה שליח השני לשליח הגט ואיגלאי מלתא למפרע דהשליח הראשון לא היה שום שליח כלל כו' הגע בעצמך אם השליח ראשון ביטל את השליח שני והבעל רוצה בקיומו דברי מי יקום בודאי של הבעל כיון דהבעל לא פירש בשעת מינוי השליחות שיהיה לו רשו' בין למנות ובין לבטל וכעת למצא ששינה מדעת הבעל כו' וממילא אף אם גם הוא נתרצה אח"כ ע"מ כיון דבשעת מעשה אין בביטולו של השליח כלום והגט כבר הגיע מיד שליח שני ליד האשה שוב אינו מועיל הריצוי של הבעל אחר כך עכ"ד ע"ש. ודבריו צ"ע מ"ש דכלתה שליחותו של הראשון כו' והרי לקמן סעי' מ"ב מוכח דלא כלתה שליחותו וכדברי התו"ג הכ"ל. ומ"ש הגע בעצמך כו' הרי על זה גופי' אנו דנין דבר מי יקום. ומ"ש כיון דהבעל לא פירש שיהי' לו רשות לבטל ונמצא ששינה כו' לכאורה ז"א דחה שמבטל עכשיו הוא עוקר דבור הראשון כאילו לא דיבר כלל לשליח שני ואין זה שינה מדעת המשלח וצ"ע. ושוב מצאתי בט"ז לקמן סעיף מ"ב ס"ק כ"ו כדברי התו"ג הנ"ל ממש. וז"ל הט"ז שם. נראה הטעם (מה דיכול שליח ראשון ליטול הגט מיורשי שליח שני) דשליח א' נגד הב' הוה כבעל נגד השליח ולפ"ז אפי' השליח הב' חי יכול הא' לבטלו וליקח אצלו הגט דאם תאמר שנסתלק הא' לא הוה לי' לחזיר ליטלו מיורשי שני ולגרש בו אלא ודאי דהשליח האחד הוא ממש במקום הבעל שהרי כתב לו ידך כידי כו' עד כאן לשונו עיין שם. ועיין בספר גט מקושר בס"ג שלישי אות כ"ה הביא שם דברי הט"ז הנ"ל דהשליח הראשון במקום בטל קאי ויכול לבטל השליח השני והוא ז"ל חולק על זה ודעתו דאין יכול לבטל והאריך בזה (גם בתשובת מהרי"מ מבריסק סימן ל"ח כתב הסברא פשוטה נראה דלת מצי לבטל השליח כיון דמכח הבעל קאתי) ומסיים דכן נראה ברור להלכה אך למעשה קשה להכריע בדברים אלו ע"ש:
מג סָעִיף מב יכול שליח ראשון. עיין בתשו' מוצל מאש סי' כ"ט שכ' יש להסתפק אם הבעל עשה שליח להולכה ואח"כ ביטלו ועשה שליח אחר ונתן לו רשות לעשות שליח דשליח עד מאה שלוחים כמנהג אם אחד מאלו השלוחים יכול לעשות שליח לאותו אשר כבר עשהו הבעל שליח וביטלו או נימא דגלי דעתי' שאין רצונו בזה וכשנתן רשות הוא חוץ מאותו או דילמא עתה שנתן לו רשות לעשות למי שירצה חזר בו ואינו מקפיד וכעת לא מצאתי בזה כלום עכ"ד ועיין בזה במל"מ פ"ז מה"ג דין ד' ש נסתפק ג"כ בזה וכתב דמסברא יראה הצד הראשון ע"ש:
מד סָעִיף מב ליטלו מיורשיו. עבה"ט בשם ט"ז דה"ה אם השני חי כו' ועיין בספר גט מקושר בס"ג שלישי אות כ"ה שכתב היינו אם השני רוצה ליתן לו אבל אם השני רוצה להוליכו אין הראשון יכול לעכב עליו ע"ש ועמ"ש לעיל ס"ק מ"ב העתקתי דברי הט"ז בזה ומבואר שדעת הט"ז עצמו אינו כן:
מה סָעִיף מג משום דהו"ל מילי. עב"ש ס"ק נ"ט שכ' ושליח סבאה שלם לא הוה מילי כו' ועיין בס' ישועות יעקב ס"ק י"ט מ"ש בביאור דבריו ומסיים וז"ל ואמנם היינו כשעושה שליח שני בשעה שהגט כבר בא לידו מן הבעל אבל מילתא דפשיטא דאם עשתה שליח להובאה ועדיין לא מסר הבעל הגט לידו אין השליח עושה שליח דכ"ז שלא בא הגט לידו חשיב מילי ולפי שחכם אחד פקפק בזה ולדעתי אין ס"ק דדומה ממש לשליח קבלה כתבתי זאת והדבר פשוט באמת עכ"ל:
מו סָעִיף מד ליד אחד מהן. עבה"ט מ"ש כתב הרשב"א אם אמרה כל מי מכם כו' ועמ"ש לעיל סי' ק"מ סק"ב ועיין בס' גט מקושר בס"ג שלישי אות כ"ה:
מז סָעִיף מה תנהו לה במקום פ' עיין בתשו' משכנות יעקב סכ"ה שנשאל על מעשה כזה שאירע בעיר אחת שצוה הבעל להשליח ליתן הגט להאש' בעיר אחת דהוא לא עשה כן ומסר לה בעיר אחרת וגם אמרו עם האשה שתשליש י"ג רו"כ ולא השלישה מאומה. והשיב דאין שום מקום כלל להכשיר הגט אם מצד שהקפיד הבעל ליתן בעיר פ' דוקא ומשנה שלימה שנינו תנהו לה במקום פ' כו' והגם שבנוסח ההרשא' אמר שיתנו לה הגט בכל מקום שימצאנה כן הוא טופס כל נוסחי ההרשאות וע"פ הנהוג אמר גם הוא כן ואין לבטל בזה מה שהקפיד בפירו' שלא יתן לה אלא באותו מקום והרי בשעה שאמר לו כן לא ביארו לו המסדרים שבזה"ז אין להקפיד על שום מקום ושיבטל דבורו וקפידתו ובודאי אתנאו קא סמיך ובפרט לפי המבואר בגב"ע בדברי השליח שהבעל א"ל כן גם לאחר שנתן לו הגט וא"כ בטלו דבריו האחרונים את הראשונים כו' וגם מטעם שגמרו עם האשה שתשליש י"ג רו"כ ולא השלישה מטעם זה בטל הגט ג"כ כו' ע"ש עוד בסי' ל"ח דשם האריך יותר בענין זה ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קכ"ז ויובא לקמן סנ"ה ס"ק נ"ב:
מח סָעִיף מה במקום פלוני. עבה"ט והוא מדברי הב"ש ועיין בס' תו"ג שהקשה על זה דהא בא"ח סי' ת"ט פסק המחבר דאם אחר ערב לו בבית ועירב לו בעלי' דאין עיריבו עירוב אע"ג דלא אמר אלא ומ"ש כאן דצריך שיאמר אלא וגם מן הסברא נראה כיון שהזכיר עליה מה שלא הי' צריך להזכיר קפידא הוי עכ"ד ע"ש ויש לעיין מח"מ סי' קפ"ב ס"י בהגה. ועיין בתשובת אא"ז פמ"א ח"ג סימן ד':
מט סָעִיף מה ונתנו לה במקום אחר. ע' בתשו' ברית אברהם סי' קי"ב בעובדא באיש ואשתו שנתרצו להיות הגט כורת ביניהם ולהיות שמקום דירתם אינו מקום כתיבת גיטין נסע האיש למקום משכן כבודו של הגאון בעהמ"ח ז"ל שהוא ברחוק פרסה וציוה לכתוב הגט ומינה השליח לכל מקום שימצאנה ונמסר הרשאה ביד השליח כדת ובא השליח למקום האשה ולא רצה הרב דשם לסדר נתינת הגט מחמת איזה טעם ונתן הבעל המגרש עגלה שלו להאשה ולהשליח הנ"ל ובאו למקום הכתיבה הנ"ל לסדר נתינת הגט מיד השליח ליד האשה. ואחד מן הלומדים פקפק ע"ז וערער דהשליח אינו רשאי ליתן במקום זה כי י"ל דהבעל לא מינהו להשליח אך ליתן במקום אחר מדלא בא תיכף עם האשה לכאן למסור לה הגט ע"כ אין רצונו שתתגרש פה. והוא ז"ל השיב ע"ז באריכות דאין שום קפידא בזה דהא ודאי דמקום מסירת הגט מהבעל להשליח לא גרע משאר מקומות ואפשר אף עדיף טפי דאפי' באמר בפירוש תנהו במקום פלוני אפבר דאין קפידא רק בנתנו במקום אחר ולא בנתנו לה במקום שקיבל מהבעל דהא עיקר היסוד הוא מסוגיא דגיטין דף ס"ה דבמקום פלוני הוי קפידא משום זילותא דבהאי אתרא סניא לי ולא רחמו לי (שם בגיטין לא נזכר זה אך כוונתו למה דאיתא בקדושין דף נ' ע"א ואי אשמעינן גבי גירושין בהאי אתרא ניחא לי' דניבזי כו' ע"ש ודוק) וא"כ במקום כתיבת הגט והנתינה ליד השליח שבלא"ה נתבזה הבעל שמה אין קפידא כו' אלא דחלילה לסמוך ע"ז להקל אך עכ"פ היכא דלא הזכיר הבעל שום מקום ומכ"ש דאמר בפי' לכל מקום שימצאנה פשיטא דאין לבדות מעצמינו שום קפידא על מקום הזה ויוכל לגרש במקום הזה במכ"ש והוא ממש כעובדא דתשו' הרא"ש שהובא בטור ס"ס קמ"א וברמ"א שם סעי' ס"ב כו' ומכ"ש בנ"ד אף אם לא אמר בכ"מ שימצאנה רק שלא הזכיר שום מקום ג"כ יוכל ליתן באיזה מקום שירצ' השליח ואין לחדש מדעתינו שום קפידא והא דלא בא תיכף עם האשה י"ל משום כיסופא לגרש לדידה בעצמו כמ"ש בחי' הרשב"א או איזה טעם אחר כו' ובפרט בנ"ד שאמר בפירו' בכ"מ שתמצאנ' אף אילו אמר תחיל' בפירו' שאין רוצה שתתגרש אשתו בכאן הלא בשעת המינוי מבטל כל הדברים הגורמים לביטול הגט או השליחות ומינה בפי' לכ"מ שימצאנה (ע"ל ס"ק מ"ז בשם משכנות יעקב) וגם אח"ז נתן לה העגלה שלו שתסע לכאן עם השליח לקבל הגט וכ"ז פשוט וע"ז סמכתי למסור הגט ליד האשה בכאן בלי שום פקפוק עכ"ד. ובסוף התשובה שם נזכר שגם הגאון דק"ק גלינא הסכים לזה דאין בפקפוק וערעור הנ"ל שום ממש ע"ש. ומ"ש שם לפלפל בענין אם לא מסרו השליח ביומו אם יש בזה חשש מוקדם כתבתי לעיל סי' קכ"ז ס"ק ח' ע"ש:
נ סָעִיף מח בתוך הזמן עב"ש ס"ק ס"ג מ"ש לכן יכול לאחר כו' ע' לקמן סי' קמ"ד בב"ש ס"ק י"א שכ' דלהרמב"ם מ"מ פסול ולהמחבר הוי ספין גט וחולק שם על הב"ח שכ' כאן דלכתחילה יכול לאחר ע"ש וכאן קוצר בדבר ושמך עמ"ש לקמן שם ועיין בס' תו"ג שם שהסכים עם הב"ח ע"ש ועיין במל"מ פ"ט מה"ג דין ל"ג:
נא סָעִיף נה אבל אם טוען. ע' בחידושי מהריב"ל בסוגיא דשליש ועיין בתשו' ברית אברהם סי' קי"א אות ז' מ"ש בזה:
נב סָעִיף נה מיהו בזמן שהרשאה בידו. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קכ"ז ע"ד האשה שנמגרש' מבעלה ע"י שליח הולכה ועכשיו הבעל מערער שהשליח עבר על התנאי. וכתב דין היזשה הזאת שאין הבעל נאמן בדבריו כלל אחר שהי' ביד השליח שטר הרשאה הגם שהשליח עצמו אומר שקודם הלוכו אמר לו הבעל דו מיסט מיר ברטנגין מאתים זהו' וגם מיינע זאכון כפי הרשאה. הנה אף אם הי' אומר לו בפירוש שבאם לאו לא ימסור הגט מ"מ בזה לא ביטל לא הגט ולא השליחות שהרי מתחלה בשעת סידור הגט לא התנה שום תנאי שאם התנ' אז איזה תנאי אז אין השליחו' חל כלל רק על תנאי זה וכשרוצה אח"כ למחול התנאי הי' מקום לדון אם די בביטול התנאי עיין סי' קמ"ג ס"ה וס"ו אבל זה שמתחילה עשה שליח בלי שום תנאי ובמה שאמר עכשיו דו מיסט מיר ברענגיין אף אם הי' אומר באם לאו לא תתנהו לה מ"מ לא נתבטל השליחות הראשון ואם חזר אח"כ ובטל התנאי נשאר שליחות הראשון והרי השליח אומר שאח"כ אמר לו ווערט פטור וויא איר קענט עס מאג זיין מאה זהובים וא"כ נשאר שליח בתוקפו והרי קיבל עכ"פ מאה זהו' אלא שאפילו לא אמר לו אח"כ ווערט פטור וויא איר קענט כיון שלא אמר לו בשעה שאמר דו מוסט מיר ברענגון שבאם לאו לא יתן הגט אין כאן ביטול הגט כי שמא כוונתו שאם לאו לא יתן פטורי' לחמיו שהרי גם על הפשר עם חמיו עשאו שליח בשטר החשאה בפ"ע ומ"מ כיון שהבעל מכחיש ואומר שהתנה התנאי מחוייב' האשה להשתדל שיקויים שטר הרשאה של הגט דהיינו שב' עדים יכירו חתימת עדי הרשאה או חתימת הדייני' ואח"כ תוכל להנשא בלי שום מוחה ומעכב עכ"ד ע"ש עוד בסי' קכ"ח מזה:
נג סָעִיף נה אין חילוק בין אם הבעל בעיר. עיין בס' גט מקושר בס"ג שני אות א' שחולק על זה. ועיין בתשו' שבו"י ח"ג ס' קל"ב שתמה ג"כ על זה ומסיק דאין להקל לכתחלה נגד משמעות הטור ותשו' תומת ישרי' ואורחות חיים דמשמע מדבריהם להיפך וכן ראיתי נוהגין מרבותי וחבירי ואין לשנות ושוב ראיתי בס' מכתב אלי' שער' ו' סי' י' שפסק ג"כ הכי וכן עיקר עכ"ד ע"ש. גם בספר ישועות יעקב ס"ס קנ"ד בשה"ג אות ט"ז האריך בזה ומסיק ג"כ להחמיר לכתחילה אף כשיש הרשאה מקויימת שלא לגרש ע"י שליח כששניהם בעיר אחת זולת בשעת הדחק וכדומה שא"א בענין אחר אז יש לסמוך על מהר"ם פדוא והרמ"א ז"ל ע"ש:
נד סָעִיף נח ובכל תנאי כתובה. עיין בתשו' חיים שאל סי' ע"ד אות ל"ו שכ' מעשה בא' ששלח גט לעיר אחרת ושאל רשות לישא אשה אחרת ואסרנו עד שיהא קרוב לודאי שהגיע גט לידה כמ"ש סי' קמ"א סנ"ח דחייב בכל תנאי כתובה עד שיגיע גט לידה וכך משמע מתשו' גו"ר כלל ג' סי' ד' ומדברי מהרש"ל בתשו' סי' ד' וכן נראה מתשו' המבי"ט ח"א סי' ר"י (הובא בבה"ט לעיל סי' א' ס"ק כ"ג) עכ"ל. והנה מ"ש עד שיהא קרוב לודאי עמ"ש לעיל סי' א' ס"ק י"ד וי"ח בשם נו"ב דבעינן ודאי גמור ואף חזקה שליח עושה שליחותו לא מהני בזה רק אם מגיע כתב מב"ד שקיבלה הגט אף שאינו מקויים סגי ע"ש היטב:
נה סָעִיף נט לאשתו ובטלו עיין בתשו' ברית אברהם סימן י"ג אות י' מ"ש שם ליישב מה שתמ' בספר פ"י על הטור והש"ע דהשמיטו בבא דשלח אחריו שליח די"ל דלפי דקיי"ל כרבי אין זה רבותא כו' וכתב עוד דלפ"ז י"ל דשליח הביטול מצי לעשות שליח שני דהשליחות הלזה הוי גמר מעשה ולא מיחשב מילי ע"ש:
נו סָעִיף נט תחלה שליח לקבלה. עיין בתשו' גאוני בתראי סי' מ"ד בעובדא שלא נעשה רק שליח להולכה ולא נעשה שליח לקבלה מקודם כפי תיקון חז"ל וכתב דכבר נעשה מעשה ורבו המתירין בדיעבד מפני חשש עיגון היכא דאי אפשר להשתדל גט אחר וכן הסכים הרב מהר"ר שמשון עכ"ל. וכן מבואר בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ח וס"ט. ושם מבואר עוד דאפילו אם לא נעשה שום תיקון שלא השביעוהו ולא קיבל באלה שלא לבטלו אפ"ה כשר במקום עיגון אלא שבעובד' דידי' היה עוד סניפים דכמה דברים הניכרים בזו בי' שבודאי לא יבטל ע"ש. ועיין בס' גט מקושר בסג"ש אות כ"א הביא תשובת הב"ח סי' ק"ב דנראה מדבריו לחלק אם לא הזקיקוהו לקב"ה שלא יבטל אין לחוש אם אין יודע הלכות הגט אבל אם הזקיקוהו לקבל שלא יבטל יש לחוש שביטלו. והוא ז"ל כתב דזה אינו דא"כ הך שמצווין אותו לקבל הוא הוספה המביא לידי גרעון ובאמת נראה דודאי מדינא לא חיישינן לביטול כל זמן שאינו מבורר בפנינו דהא ביטול בינו לבין עצמו ודאי דלא מהני כדמוכח בהשולח כו' אלא שיש לחוש שמא ביטל בפני עדים וא"כ ה"ל כההיא דקדושין עדים בצד אסתן ותאסר כו' מיהו נראה דכל זה במגרש מרצונו אבל אם גירש ע"י כפיה כמו שהוא לדעת רוב פוסקים (ע' לקמן סי' קנ"ד ס"א ומ"ש שם) או אפי' למי שמחמיר שאין כופין וכפוהו ע"י עצות מרחוק דהיינו שיש לה מזונותיה או מכח הכתובה וכדומה מאחר שאינו מגרש ברצון אפי' תהא הכפיה כדין בכה"ג ע"י שליח להולכה לחוד ודאי לא מיגרשה אפילו בדיעבד:
נז סָעִיף נט ואח"כ חוזר ולוקחו מן השליח. לכאורה נראה דהשליח צריך לחזור ולהקנות הגט להבעל בכדי שיהיה הגט של הבעל כדלעיל סימן ק"ך ועמ"ש לעיל סימן קל"ז סק"נ. אך באמת זה אינו דממ"נ אי זכות הוא סגי בנתינה ראשונה ואי לאו זכות הוא גם השלי' לא קני לגט ואם רצה לחזור יחזור וזה פשוט ועיין בס' ג"מ שם ודו"ק:
נח סָעִיף נט אבל לא יעשה. עב"ש לעיל ס"ס ק"מ שכ' דאם נעשה תחלה ש"ה ואח"כ ש"ק אז אם אין יכול לעשות ש"ק נתבטל גם ש"ה שהרי בטל לפנינו את ש"ה במסירתו לקבלה וכ"כ הת"ה עכ"ל וע' בתשו' ב"ח סי' ק"ב שכ' דמש"ה אין כאן ביטול בדיעבד מאחר שאנו אומרים לו שמא לא תועיל שליחות להולכה לכן יתנו ג"כ על דעת שיזכה לה ועושה על דעתינו א"כ אינו מתכוין לבטל שליחות ההולכה אך השליחות בטל מטעם אחר דלא חזרה שליחות אצל הבעל וכמו בעשתה האשה ש"ה של הבעל לש"ק דהוי ספק גירושין כדלעיל ס"א ע"ש וע' ס' ג"מ שם שכתב שדבריו תמוהים דהכא מעולם לא נעשה שליח להולכה ושליח של קבלה אלא או זה או זה כו' עש"ב.
נט סָעִיף ס אבל בדיעבד. עיין בתשובת שמן רקח ח"א סי' ס' באחד ששלח גט לאשתו ע"י שליח וקודם שהגיע הגט ליד האשה בישל הבעל את הגט בפני שני עדים ואח"כ אחר שנמסר לידה נפל למים שאין להם סוף מה דינה של האשה וכתב דלכאורה לפי הנהוג עתה דהשולח גט לאשתו ע"י שליח מקבל עליו בחרם ובשבועת התורה שלא לבטל את הגט ולא את השליח כמבואר בסדר גיטין א"כ אף אם עבר וביטל לא מהני דכ"מ דא"ר לא תעביד אעל"מ ואין לחלק בין איסור לממון מאחר דזה המעשה שעשה באיסור כמאן דליתא דמי אמנם זה נסתר מדברי הרמ"א בסעיף הקודם במ"ש דחיישינן שמא יעבור על שבועתו ע"ש והאריך לפלפל בסוגיא אי עביד לא מהני בזה ובשיטת הפוסקים ומסקנתו לצדד להקל בנ"ד באם יסכימו עמו עוד גדולים ובפרט כי בלא"ה רוב הנטבעים למיתה ואין כאן חשש איסור דאורייתא (כדלעיל סי' י"ז סל"ד) וכתב שם דנראה לו דאף הרמ"א בסעיף הקודם שכתב דבעוזב דת אין תקנה להשביעו כו' היינו לכתחלה ולרווחא דמלתא כיון דיש תקנה אחרת שיעשה השליח להולכה שיהיה ג"כ שליח לקבלה וראיה ע"ז ממה דנוהגין עתה להשביע את המגרש ע"י שליח אי' אם הוא עוזב דת מסתמא יש תועלת בשבועה זו דאף אם יעבור לא יועיל הביטול דאל"כ ממ"נ מי שחשוד לעבור על תקנת ר"ג גם על השבועה יעבור ובפרט בעוז"ד קרוב לודאי שלא ישגיח על השבועה כלל א"ו דאחר שנשבע לא יועיל הביטול ע"ש: וע' בתשובת גליא מס' בק"ח סי' ד' שפקפק עליו דאין זה ענין כלל למלתא דאי עביד לא מהני דאטו מי שכתב גט לגרש בעצמו או ע"י שליח נשבע שלא לקרוע את הגט ואח"כ עבר וקרעו קודם הנתינה היתכן לומר הואיל וזה עבר על שבועתו אין הקרע נחשב לקרע ויכול לגרש בו וה"נ כן הוא כו' ע"ש באורך (ולע"ד דעיון הזה אינו ברור כ"כ) וע' בתשובת ברית אברהם סי' קכ"א שגם בדעתו עלה היתר זה דעכשיו שנוהגין להשביע הבעל בשבועת התורה שלא לבטל הגט והשליחות אם עבר וביטל לא מהני ומטעם כ"מ דא"ר לא תעביד כו' האריך בזה בפלפול עצום ומסיק והיתר זה לאו כלום הוא ע"ש ועמ"ש לעיל סימן ק"ח ס"ג ובסימן קל"ד סק"ו:
ס סָעִיף ס שיבטלנו בפני שנים. ע' בתשובת משכנות יעקב סימן ל"ח בתשובה שניה אות ך"ב שהאריך להשיג על הגאון מהר"ז מרגליות ז"ל שכ' בעובדא דידיה כיון שהעד השני מסתפק קצת בלשונו אם היה בלשון המועיל לביטול רק עד אחד והעיד בבירור הוי כביטול בפני עד א' ואינו כלום דז"א דאטו משום שהעד השני אינו זוכר לא הוי עד כלל הא בשעה שאמר בפניהם שניהם שמעו מפיו הביטול ואם אמר באופן המועיל הרי הוא ביטול בפני שנים ומה לנו אם שכח אח"כ ואינו זוכר עדותו ואין הפרש בזה רק לעשותו ספק ביטול ולא ודאי ביטול ולא עוד אלא הנראה ברור דאפילו אם ב' העדים היו מסופקים אם אמר בלשון המועיל לביטול הרי הגט בטל מספק ואיתתא בחזקת א"א קיימא דאין לומר בזה אוקי הגט בחזקת כשרות דדמי ממש לסכין שנמצאת ספק פגומה כו' ועיד בעיקר הדין דביטול בפני עד אחד לא פשיטא כלל דלא הוה ביטול והגאון מהר"ז הנ"ל בעצמו בתשובותיו סימן קכ"ה חוכך להחמיר בביטול בפני עד א' מדברי הרמב"ם ז"ל ע"ש:
סא סָעִיף ס שמבטל לפניהם. כתב בס' תו"ג אם שלח שליח לבטל הגט נראה דא"צ להביא ע"י שליחות דדוקא להוציא מחזקת פנויה או מחזקת א"א חשיב דבר שבערוה ובעי שנים אבל הכא שעדיין לא נתגרשה והשליח אומר שאין גט זה ראוי לגרש בו שנתבטל. כשאר איסורין דמי שעד א' נאמן עכ"ל:
סב סָעִיף סב כתב אחר השליח. עיין בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד סימן נ"ט אות ב' ואות ה' מ"ש בזה:
סג סָעִיף סב לבא אלי אקיימנה עבה"ט שכ' ט"ז כתב דאיירי כו' אבל אם בעת שעשה אותו לשליח כו' ועיין בתשו' מהרי"מ מבריסק ס"ס ל"ח שכתב דנראה דהט"ז אזיל בזה בשיטת הב"ש ר"ס קל"ד דהא דג"ד בגיטא לאו מלתא היא דוקא ג"ד דלאחר כתיבה ונתינה ליד שליח אבל ג"ד קודם כתיבה או קודם נתינה ליד שליח מלתא היא ע"ש. ולע"ד צ"ע דא"כ יקשה על הב"ש דלעיל סי' קל"ד סק"א מבואר שדעתו דלא כהב"ח בזה וכתב שם דכן משמע מכל הפוסקים וכאן העתיק דברי הט"ז בסתם. ועוד דא"כ למה דקדק הט"ז באן וכתב אבל אם בעת שעשה אותו לשליח אמר לו כו' ולא ביאר דה"ה אם אמר לו מקודם שעשה אותו לשליח. ולכן נראה דדין זה אין לו שייכות כלל לדברי הב"ח הנ"ל וטעמו של הט"ז בזה דאם בעת שעשה אותו לשליח אמר לו כו' לא מיחשב זה ג"ד כלל רק אמירה ממש שעושה השליח רק באופן זה ע' בט"ז סקמ"ה שהביא ראיה ברורה לדבריו מלעיל סמ"ה תנהו לה במקום פלוני כו' וגם מלעיל ס"א לדעת י"א שאין האשה יכולה לעשות ש"ק מיד שליח בעלה משום בזיון דבעל והא התם לא אמר הבעל מידי אלא דאמדינן דעתיה כ"ש היכא דמגלה דעתו בפירוש באיזה אופן ניחא ליה שיהא שלוחו ע"ש. ולפ"ז אם אמר לו הבעל כן קודם שעשה אותו לשליח ואח"כ נתן לו בסתם אפשר שגם הט"ז מודה דזה לא מיחשב רק ג"ד ולאו כלום הוא (הגם דמדברי הט"ז בריש דבריו שם שכ' וג"ד בגיו לאו כלום הוא לבטל המעשה שנעשה כבר עכ"ל יש מקום לפרש דבריו דכוונתו לדברי הב"ח הנ"ל אך מסיום דבריו לא נראה כן וכוונתו במ"ש שנעשה כבר לא אתי לאפוקי מה שיעשה אח"כ רק לאפוקי מה שעשה בתוך כ"ד) וכפי הנראה דין זה יפול במחלוקת חכמי הדור שהיה בנדון הגט דווינא שהוזכר בתשו' מהר"ם לובלין סי' קכ"ב ומ"ב סי' ע"ה שרמזתי לקמן סי' קמ"ב ס"ט. ועמ"ש לעיל סקמ"ז וסקנ"ב ולקמן סי' קמ"ג סק"א:
סד סָעִיף סג חרס הוא לא אמר כלום. עיין בתשו' משכנות יעקב סימן ל"ח בתשובה שלישית אות כ"א שהביא דהגאון מהר"ז מרגליות ז"ל נתן טעם לדבר דכל המבטל גט אין עיקר הביטול חל רק בשעת חלות מעשהו ופעולתו והיינו שעת הנתינה שאז זמן פעולתו ולכן כשמבטל קודם נתינה צריך לבטל בלשון עתיד שיהיה חל הביטול בשעת נתינה אבל אם אמר לשון עבר אינו כלום דהא אכתי לאו זמן ביטולו הוא. ולכן הוציא מזה דבאומר כן בשעת נתינה אף בל' עבר מהני לבטלו דהא אומר כן בשעת גמר פעולתו ודברי הש"ס שאמרו חרס הוא לא אמר כלום מיירי שאומר קודם נתינה. והוא ז"ל האריך להשיג עליו דזה דאין חילוק כלל ע"ש:
סה סָעִיף סו ואם גירש ה"ז ספק. עיין בתשובת גליא מסכת סימן ג' באורך:
סו סָעִיף סז מפני שגורם להיות כ' בהגהת יד אפרים ודוקא בכה"ג שביטל שלא בפני השליח אבל בפני השליח אין חשש ממזרות ודלא כרש"י בקידושין דף י"ב כן כתבו התוס' שם. ואם ביטלו בפני אחד לכאורה ג"כ לא מנגדינן ליה שהרי לא הועיל ביטולו ואין חשש ממזרות אבל התוס' שם כתבו דאף למ"ד אינו מבוטל מ"מ הרי מוציא לעז על הגט. אך אפשר לומר דבא' ליכא הוצאת לעז ועוד דחד לא מהימן להלקותו על ידו וע"י הודאת פיו אין נראה להלקותו אמנם אם ביטל בפני ב' זה שלא בפני זה לדעת התוס' אע"פ שהביטול אינו מועיל מ"מ לוקה משום הוצאת לעז עכ"ל:
סז סָעִיף סח בחזקת שהוא חי. כ' בס' תו"ג ואם אחר שנתן לה הגט נתברר שמת וא"י אם קודם נתינה או אח"כ יש ללמוד זה מסי' קמ"ד סעיף ה' דאם הוא ספק איזה מהן קודם ה"ז ספק מגורשת עכ"ל ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קכ"ח מענין זה. ועיין בתשו' ברית אברהם סי' ס"ח שהוא ז"ל מסתפק בדין זה ומבואר שם דאם כבר ניסת קודם שנשמע שמת פשוט קצת להתיר ואין לחוש כלום שמא מת קודם מסירת הגט והיא ספק יבמה לשוק ואף הט"ז בי"ד סי' שצ"ז יודה לזה דכעין זה מפורש להדיא בט"ז ביו"ד סי' ח"י סק"י להשיג על הב"ח ומיישב דעת הש"ע שם דהיכא שהוראה יצאה להיתר והיה הזמן להיתר הוי חזקה טובה להסירה משא"כ כשלא היה זמן להיתר יעו"ש ואם כן כשניסת ודאי היה הזמן להיתר וכתב דאפשר גם בלא ניסת מקרי הוראה להיתר כיון דבשעת נתינת הגט היה ניתן כדין בחזקת שהוא קיים ויש כאן חזקה טובה להיתר כמו התם בנאבד הסכין שכ' הט"ז דאילו היה בא לשאול קודם שנולד הספק היינו מורין לו היתר והיה זמן להתיר ואפשר לחלק ולומר דדוקא בהתירוה דלא תצא מהתירה או דיש לחלק ולומר באם הידיעה הזאת שמת היה אחר ג' חדשים דהבחנה הותרה ממילא להנשא והוי חזקה להתירא משא"כ תוך ג"ח ואפשר דעכ"פ הותרה ממילא מיד שתנשא אחר ג"ח וזכתה בעצמה. והביא שם גם כן המשנה דס"פ מי שאחזו (הוא הדין דלקמן סי' קמ"ד ס"ה הנ"ל) ודברי הר"ן שם וכתב דאין ראיה משם די"ל דשם מיירי שעדיין לא התירוה כלום ולא זכתה בעצמה להנשא ע"פ גט זה אך דמיד בשעת נתינת הגט נשמע שמת דכן משמע לישנא דמתני' שם כתבו ונתנו לה ומת ומשמע שמיד נשמע שמת גם אפשר לפרש שבשעת נתינת הגט לא נתברר עדיין שהוא לאחר יב"ח אך שאח"ז נתברר בבת אחת שהכתיבה והנתינה היה אחר יב"ח ואז נשמע תיכף שמת ולא שייך לומר דזכתה בעצמה אבל היכא שבשעת נתינת הגט היה כדין י"ל דזכתה בעצמה להנשא בגט זה והוי זמן להיתר וסיים דעדיין צ"ע בזה וע' בהגה שם. וע' בתשובת חמדת שלמה סימן ע"ו:
סח סָעִיף סח זקן או חולה. עיין בגליון המשניות פ"ג דגיטין בתוספת ר' עקיבא איגר ז"ל אות ך"ז שהביא דברי היש"ש שכתב דה"ה זקן שהוא חולה. והא דנקט או חולה היינו משום הדיוק דוקא חולה אבל גוסס לא מש"ה הוי רבותא דאפי' אינו זקן ג"כ דוקא חולה אבל לא גוסס ע"ש. ועיין בס' בית מאיר הביא בשם יש"ש הנ"ל שמחלק מדעתיה דנפשיה בין זקן בן שבעים דה"ה חולה נמי ובן שמונים והוא חולה אין נותנים בחזקת חיים ובן מאה אפילו הוא חולה לא חיישי'. והוא ז"ל כתב עליו שכל דבריו אין נוחים בזה כלל כי הם מבלי יסוד ונקיט שטה לנפשיה שלא בדרך הראשונים ואולם משתיקתן של ראשונים ז"ל איכא למשמע דה"ה אף זקן וחולה דאל"ה לא הוה שתק מלהשמיענו חילוק זה וצ"ע עכ"ד:
סט סָעִיף סח גוסס לא יתננה לה. עב"ש ס"ק ק"ו. והנה מ"ש בשם המגיד המעיין שם יראה שלא כתב זה על דין זה כי ברמב"ם לא נזכר כלל גבי גוסס שלא יתננו לה רק בעיר שכבשה כרקום וספינה שאבדה כו' דשם כתב הרמב"ם ואם היה גט א' מהם ביד השליח כו' וכמ"ש בש"ע בסעיף שאח"ז על זה כתב המגיד משום דאין לו להחזיקה כו' וע' בס"ק ע"ב. ומה שרמז הב"ש לעיין בתשו' רש"ך ח"ב סימן ל"ט. כוונתו שגם הוא ז"ל העלה שם דמ"ש הרמב"ם דלכתחלה לא יתננו היינו דוקא במקום יבם אבל היכא דליכא יבם ליכא למיחש למידי ווכ' שם דחלקו עליו ורצו לאסור ליתנו לה אפי' שלא במקום יבום ובטל הרב סברתם יעו"ש וע' עוד בזה בתשו' לחם רב סי' ל"ג ובתשו' מהרי"ט ח"א ר"ס ס"ו ובת' ברית אברהם ס"ס ס"ד:
ע סָעִיף סט עיר שהקיפוה חיל. עיין בת' ברית אברהם מסי' ס"ד עד סי' ס"ח אודות שנשאל בעסק גט של בעל מלחמה יהודי ששלח גט מן המלחמה ונשתהא השליח בדרך עד ערך חצי שנה והמשלח נשאר עומד שם בתוך המערכה אצל המלחמה של קירה עם צרפתים ונסתפק הרב השואל אם יש ליתן הגט בחזקת שהוא קיים או דילמא דנותנין חומרי מתים ושמא בתוך כך נהרג במלחמה ואין גט לאחר מיתה וממילא תשאר האשה זקוקה ליבם. והאריך מאד לפלפל בזה ומסיק דאם היבם כאן במדינה יש להחמיר שלא להתירה רק ע"י גט וחליצה מתחלה יומסר לה הגט ואח"ז תחלוץ אך אם אין היבם במדינה נראה להתיר ע"פ גט לחוד ולרווחא דמלתא כשיתנו לה הגט יאמרו לה הב"ד שאם יתברר שהבעל היה מת תצא מבעלה ותידוק שפיר ויש לסמוך ג"כ אחזקה דאשה דייקה כו' עש"ב. בסי' ע' שם נשאל עוד על עסק כזה ממש והביא שם דבת' כתר כהונה סי' ס"ב נשאל ג"כ ע"ז ולא בא להתיר אך ע"פ כתבי אגרת אינו מקויים מבעלה שהוא חי זילת זה היה פשוט לדעתו דביוצא למלחמה נותנין עליו חומרי מתים מהא דאי' בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ט) במעשה דדוד עם בת שבע דקרי ליה ספק א"א וע"כ דהוה ספק חי ספק מת והוא ז"ל האריך לסתור ראייתו ומסיק שלא מצא בת' הנ"ל שום נדנוד פלפול להחמיר בזה ע"כ ככחי אז כחי עתה דאם היבם במדינה יומסר לה הגט ואח"ז תחלוץ אך באם א"א לחלוץ יש להתיר ע"פ גט לחוד ובתנאי שיסכים עוד גדול א' להתיר ע"ש. וע' בת' פנים מאירות ח"ב סימן ס"ח בת' הגאון מהר"ד אופנהיים ובסי' ס"ט בת' אא"ז הגאון בעל המחבר בהתרת ספק הששי שם מבואר דפשוט בעיניהם להתיר שגם ביוצא למלחמה נותנין הגט בחזקת שהוא קיים ע"ש ודוק. וע' בספר ישועות יעקב סקל"ב בענין מי שנשבה לבין הישמעאלים ושלח גט לאשתו ע"ש:
עא סָעִיף סט חיל המלכות אחרת. עיין בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ק"ג שהאריך בזה ועיין בספר קרבן נתנאל פ' כל הגט אות י"ד ועיין עוד בתשו' ברית אברהם סי' ס"ה באריכות:
עב סָעִיף סט ואם היה גט אחד מהם כו'. וע' בת' מהרי"ט ח"א סימן ק"ג באחד שאין לו בנים ששלח גט לאשתו ממקום רחוק ע"י שליח להולכה וקודם שבא השליח למקום האשה נעשה הבעל מאותם שנותנים עליהם חומרי מתים. והביא שם שיש סוברים בזה להחמיר ואם לא יתברר מיתתו תשב עד שתלבין ראשה שלא לתת הגט וגם שלא לחלוץ ונתלו בזה בדברי הרמב"ם פ"ו מה"ג שכתב שלא יתננו השליח לאשה ומסתייעים בזה מדברי תשובת רש"ך שכ' שני טעמים א' שלא תטעה האשה ותסבור שהיא מגורשת גמורה ותנשא לשוק והב' שלא תתבטל מצות יבום. ואמרו עוד כי מאחר שאנו חוששים שמא תנשא בלא חליצה אע"פ שהיבם הוא עומד כאן לחלוץ יש לחוש שמא לא יתרצה אח"כ כו' והוא ז"ל האריך לדחות דבריהם בארוכה והסכים עמו חכם אחד רבי אהרן חסון ז"ל. ושם בסי' ק"ד תשובת מהרא"א מונסין ז"ל שמחמיר מאד בדבר זה דבמקום יבום אין לשליח ליתנו בשום צד רק דאם עבר ונתנו חולצת והוכיח שגם הרדב"ז סי' קל"ב דעתו כן ע"ש באורך וקצת ראיותיו לענ"ד צ"ע. ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קל"ד אודות אשת עוזב דת ששלח לה בעלה גט על ידי שליח והשליח עדיין לא מסר לה זה שלש שנים ובין כך נשמע שנהרג בעלה ובנים אין לו ויש כאן אחיו והורה בזה הגאון מבראד שצריכה גט וחליצה וחכם אחד חלק עליו ונאחז בסבך דברי האוסרים בתשו' מהרי"ט (הנ"ל) והוא ז"ל השיב שיפה הורה הגאון הנ"ל והא ודאי שלא נשגיח בדברים הללו לעגן אשה כל ימיה והחשש שמא תנשא קודם החליצה הוא חשש רחוק כו' ועוד הרי בידינו להשביע' עד"ר שלא תנשא עד שתחלוץ וחשש ביטול מצות יבום לא שייך אצלינו שאין מיבמין. והרמב"ם שכתב ה"ז לא יתננו לה הכוונה שלא יתן לה בסתם בחזקת גירושין גמורים ומש"ה לא כ' הרמב"ם בבבא הקודמת בהניחו גוסס שלא יתנו לאשתו והיינו כיון שכתב שרוב גוססין למיתה פשיטא שלא יתנו בחזקת חי דרוב עדיף מחזקה. ועוד נראה דבנ"ד אף לדברי האוסרים שם אין חשש לא מיבעיא אם עשו כנהוג שנותן לכתחלה בתורת קבלה מטעם זכיה הרי הרבה פוסקים מתירים באמת תיכף משעת הקבלה וא"כ אף אם תנשא בגט לחוד אין כאן איסור ברור אלא אף אם לא עשו כן וכמו שנזכר במכתב הרב השואל שהעוזב דת לא מסר גט ליד השליח רק צוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום והלך לו וא"כ לא שייך כאן זכיה מ"מ ניחזי אנן לדעת המחמירים הנ"ל דמפרשים דברי הרמב"ם שלא יתנו לה שמא תקיל לעצמה ותנשא בלא חליצה אנו צריכין לפרש דלהכי לא כ' כן גבי גוסס כיון דרוב למיתה ודאי לא תקיל לעצמה לכך מותר ליתנו לה (קצת חידוש שלא הזכיר דברי הש"ע בסעיף הקודם שכ' גם גבי גוסס שלא יתנו לה) א"נ בנ"ד שהעיד עוזב דת מסל"ת שמת במלחמה אף שלא העיד קברתיו מ"מ רובן למיתה כו' וחשש השני שחששו שם איכא דשמע בחליצה ולא שמע בגיטא ויבא להתיר צרתה ג"כ לא שייך כאן שכל זמן שהוא עוזב דת לא ישא בחו"ק כו' ולמיחוש איכא דשמע בגיטא ולא שמע בחליצה ויאמר יש גט לאח"מ כמו שחששו בגיטין דף ע"ג גם כן ליכא למיחש דהרי בגיטין דף מ"ב מהיום ולאחר מיתה כו' וכן נראה שלא לעגן אשה זו ותשבע קודם הגט שלא תנשא בלא חליצה והרי גם בחשש איכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה מביא הב"י ס"ס קנ"ו דאפשר מהני שבועה שלא תנשא לכהן עכ"ד ע"ש: והנה מה שרוצה הגאון נו"ב ז"ל להעמיס גם בדעת האוסרים בתשו' מהרי"ט שם דמודו היכא דרובא למיתה. לא זכיתי להבין דהא האוסרים הנ"ל נשענו על תשובת רש"ך ח"ב סי' ל"ט ושם היה המעשה במי ששלח גט לאשתו וטבע במים שאין להם סוף וע"ז הביא הא דהרמב"ם ז"ל יעו"ש והרי במים שאל"ס ודאי דרובא למיתה ועוד דבסי' ק"ד שם כ' מהר"א מונסין דהרמב"ם מפרש הא דאמר רבא בגיטין כ"ח לא שנו אלא חולה אבל גוסס לא היינו דלא יתננו השליח בשום צד ואופן הרי להדיא שדעת האוסרים גם גבי גוסס כן ועוד מבואר כן מהראי' שהביא מהרדב"ז הנ"ל וצ"ע. ועיין בתשו' ברית אברהם סימן ס"ד שהאריך ג"כ בדברי מהרי"ט הנ"ל ודחה ג"כ דברי האוסרים הנ"ל ומסיק דע"פ גט וחלילה אין מקום לפקפק כלל ובפרט האידנא דאין מיבמין ע"ש באריכות. גם ישועות יעקב סי' זה ס"ק ל' כתב שנשאל על ענין כזה במעשה שאיש אחד הלך עם בעלי מלחמה ושלח גט לאשתו ואח"ז קודם שהגיע ליד האשה באו עדים והעידו שנטבע בנהר דונא. ועמדו שם משך זמן מה ולא נודע מקומו איו אם מותרת ע"י שתחלוץ מיבמה וגם השליח ימסור לה הגט. והאריך הרבה לפלפל בדברי מהרי"ט הנ"ל ומסיים וז"ל סוף דבר דעתי מסכמת לדעת מהרי"ט דמהני גט וחליצה כיון דאין לנו ראי' מוכרחת לאיסור והיא מילתא דרבנן להקל שומעין אמנם חלילה לי לעשות מעשה בזה אך בנדון שלפנינו שיש עוד צדדים להקל כמו שהאריך החכם השואל דעתי מסכמת להקל בזה להלכה ולמעשה אם יסכים עוד אחד מומחה בהוראה עכ"ל ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.