א שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחוּצָה לָאָרֶץ, אוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ, אוֹ מִחוּצָה לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אִם הָיָה הַשָּׁלִיחַ עוֹמֵד בִּשְׁעַת כְּתִיבַת הַגֵּט וַחֲתִימָתוֹ, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בִּפְנֵי שְׁנַיִם: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לָהּ בִּפְנֵיהֶם וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ; וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדָיו יְדוּעִים אֶצְלֵנוּ. וַאֲפִלּוּ הָיוּ שְׁמוֹת עֵדָיו כִּשְׁמוֹת הַכּוּתִים, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם. וְאִם בָּא הַבַּעַל וְעָמַד וְעִרְעֵר, אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. לְפִיכָךְ, אַף הַנָּשִׁים שֶׁאֵינָן נֶאֱמָנוֹת לוֹמַר: מֵת בַּעְלָהּ, נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גֵּט זֶה וְלוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְכֵן שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט בֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאָמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, אִם יָבֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר, אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. וְאִם אֵין הַשָּׁלִיחַ עוֹמֵד בִּשְׁעַת כְּתִיבָה וַחֲתִימָה, לֹא יִנָּתֵן לָהּ אֶלָּא אִם כֵּן נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְיֵשׁ לַשָּׁלִיחַ לִהְיוֹת מִכְּלַל הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁקִּיְּמוּ אוֹתוֹ; וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם, וְנָתַן לָהּ, הֲרֵי זֶה פָּסוּל, עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם. וְאִם בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר, וְלֹא נִתְקַיֵּם, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אָבַד הַגֵּט, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. וּמִפְּנֵי מָה הִצְרִיכוּ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, בְּחוּצָה לָאָרֶץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הָאִשָּׁה צְרִיכָה לְקַיְּמוֹ אִם יָבֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר, מִפְּנֵי שֶׁאֵין עֵדִים מְצוּיִים לְקַיְּמוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְנִרְאֶה לִי, דְּהָאִדָּנָא, אֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. הַגָּה: וּבַזְּמַן הַזֶּה, הַמֵּבִיא גֵּט, אֲפִלּוּ מִבַּיִת לְבַיִת בְּעִיר אַחַת, צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם (תּוֹסָפוֹת רֵישׁ גִּטִּין). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ"א סָעִיף נ"ה, דְּאֵין לִתְּנוֹ בִּזְמַן שֶׁהַבַּעַל בָּעִיר. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם יֵשׁ לַשָּׁלִיחַ הַרְשָׁאָה וְכָתַב בָּהּ מִי הֵם עֵדֵי הַגֵּט, דְּזֶה מִקְּרֵי נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו, וְאִם כֵּן אֵין הַשָּׁלִיחַ צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם (רַשְׁבָּ"א סִימָן תקס"א וּמָרְדְּכַי רֵישׁ הִתְקַבֵּל). וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים דְּהַרְשָׁאָה לֹא מִקְּרֵי קִיּוּם (רִיבָ"שׁ סִימָן שי"ח וּבִסְדָרִים). וְכֵן נוֹהֲגִין דְּשָׁלִיחַ אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אַף כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ הַרְשָׁאָה, וְאֵין לְשַׁנּוֹת:
ב בַּעַל שֶׁהֵבִיא רְאָיָה בְּרוּרָה בִּשְׁנֵי עֵדִים שֶׁגֵּט זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, מְזֻיָּף הוּא, הֲרֵי זֶה בָּטֵל:
ג כְּשֵׁם שֶׁאֵין צָרִיךְ לְקַיֵּם הַגֵּט כְּשֶׁאוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, כָּךְ אֵין צָרִיךְ לְקַיֵּם עֵדֵי הַשְּׁלִיחוּת, אֶלָּא נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁהַבַּעַל עֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ בְּעֵדִים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין חֲתִימַת עֵדֵי הַשְּׁלִיחוּת, אוֹ אֲפִלּוּ אֵין לוֹ שׁוּם עֵדוּת בַּשְּׁלִיחוּת אֶלָּא שֶׁאָמַר שֶׁהַבַּעַל עֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ כָּרָאוּי, נֶאֱמָן. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ"א סָעִיף י"א וְסָעִיף כ"ד כֵּיצַד נוֹהֲגִין לְכַתְּחִלָּה:
ד בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁנּוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם כְּשֶׁאֵין הַשָּׁלִיחַ קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, אֲבָל אִם הוּא קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, צָרִיךְ לִתְּנוֹ לָהּ בִּפְנֵי ג' זוּלָתוֹ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לְהַחֲמִיר, אֲפִלּוּ אֵין הַשָּׁלִיחַ קָרוֹב אוֹ פָּסוּל, לִתְּנוֹ לָהּ לִפְנֵי שְׁלשָׁה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא לִתְּנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אַף כְּשֶׁהוּא קָרוֹב אוֹ פָּסוּל (טוּר בְּשֵׁם הָרִי"ף), וְכֵן נוֹהֲגִין. וְיֵשׁ מַחֲמִירִין עוֹד, לִטֹּל שְׁנַיִם אֲחֵרִים לְעֵדֵי מְסִירָה, וְלֹא יִהְיוּ קְרוֹבִים לַדַּיָּנִים וְלֹא לָאִישׁ וְלֹא לָאִשָּׁה, גַּם הַשְּׁלשָׁה שֶׁיּוֹשְׁבִים לֹא יִהְיוּ קְרוֹבִים לְעֵדֵי הַגֵּט, וְלֹא לַשָּׁלִיחַ, (בְּסֵדֶר גִּטִּין). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ"א סָעִיף ל"ג. יֵשׁ מַחֲמִירִים וְאוֹמְרִים דְּהָרַב הַנּוֹטֵל שָׂכָר מִסֵּדֶר נְתִינַת הַגֵּט לֹא יִהְיֶה אֶחָד מִשְּׁלשָׁה הַיּוֹשְׁבִים לְדַיָּנִים, אֶלָּא יוֹשִׁיב ג' אֲחֵרִים וְהָרַב שׁוֹאֵל כָּל הַשְּׁאֵלוֹת וּמְסַדֵּר הַנְּתִינָה (בְּסֵדֶר גִּטִּין, כֵּן עָשָׂה מהרא"י):
ה אוֹתָם שֶׁנָּתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵיהֶם אֵין צְרִיכִין לֵישֵׁב. וּכְשֶׁאוֹמֵר הַשָּׁלִיחַ: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, צָרִיךְ לַעֲמֹד. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁלְּכַתְּחִלָּה צְרִיכִים לֵישֵׁב, אוֹתָם שֶׁאוֹמֵר בִּפְנֵיהֶם: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וּלְכַתְּחִלָּה יִתְּנוֹ לָהּ בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה (בִּנְיָמִין זְאֵב סִימָן קכ"ב):
ו אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹתְנוֹ לְיַד הָאִשָּׁה אוֹ סָמוּךְ לוֹ מִיָּד תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר. לְפִיכָךְ, נְתָנוֹ לָהּ וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם עַד שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק, פָּסוּל, עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו:
ז אִם אֵחַר מִלְּאוֹמְרוֹ יוֹתֵר מִתּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, אוֹ שֶׁלֹּא אֲמָרוֹ בִּפְנֵי הָאִשָּׁה (טוּר), אוֹ שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ; אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת, נוֹטְלוֹ מִמֶּנָּה וְחוֹזֵר וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם, וְאוֹמֵר בִּפְנֵיהֶם: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְאִם לֹא נְטָלוֹ מִמֶּנָּה, הֲרֵי זֶה פָּסוּל, עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. הַגָּה: וְלָכֵן, אִלֵּם לֹא יוּכַל לְהָבִיא גֵּט, אַף עַל פִּי שֶׁיּוּכַל לִכְתֹּב: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, דְּצָרִיךְ לוֹמַר בְּפִיו (רִיבָ"שׁ סִימָן ר"מ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּצָרִיךְ לְאָמְרוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְהַיְנוּ: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם (כֵּן מַשְׁמַע מֵהָרֹא"שׁ פ"ק מִסֵדֶר גִּטִּין). וְאִם עַם הָאָרֶץ הוּא, מַקְרִין אוֹתוֹ מִלָּה בְּמִלָּה וּמוֹדִיעִים לוֹ בְּלַעַ"ז הַפֵּרוּשׁ (גַּם זֶה בִּסְדָרִים). מִיהוּ, בְּדִיעֲבַד אִם אֲמָרוֹ בִּלְשׁוֹן לַעַ"ז, נִרְאֶה לִי דְּכָשֵׁר:
ח וְאִם לֹא אָמַר הַשָּׁלִיחַ: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וּמֵת הַבַּעַל, אֵין תַּקָּנָה לִטְּלוֹ מִמֶּנָּה וְלַחֲזֹר וְלִתְּנוֹ לָהּ וְלוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וְאֵין לוֹ תַּקָּנָה אֶלָּא לְהִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו:
ט שָׁלִיחַ שֶׁעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ, יַעֲשֶׂנּוּ בִּפְנֵי בֵּית דִּין, דְּהַיְנוּ שְׁנַיִם וְהוּא מִצְטָרֵף עִמָּהֶם אִם הוּא כָּשֵׁר לְדִין, וְאוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם בְּשָׁעָה שֶׁנּוֹתְנוֹ לַשָּׁלִיחַ, וְכֵן אַחֵר לְאַחֵר, עַד מֵאָה. וְכָל אֶחָד אוֹמֵר בִּפְנֵי בֵּית דִּין בִּשְׁעַת נְתִינָה אוֹ תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר (בְּסֵדֶר גִּטִּין): שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי. וְכֵן יֹאמַר הָאַחֲרוֹן כְּשֶׁנּוֹתְנוֹ לְיָדָהּ. הַגָּה: וְלָאו דַּוְקָא הַאי לִשָּׁנָא, אֶלָּא הוּא הַדִּין אִם אוֹמֵר: אֲנִי הַשָּׁלִיחַ נַעֲשֵׂיתִי לִפְנֵי בֵּית דִּין, סָגֵי (מ"כ תִּקוּן יָשָׁן). וַאֲפִלּוּ לֹא אָמַר כְּלוּם, אִם יֵשׁ לוֹ הַרְשָׁאָה, וְהוּא בִּמְקוֹם עִגּוּן, יֵשׁ לְהָקֵל (רִיבָ"שׁ סִימָן שי"ח). וְכֵן יֹאמַר כָּל אֶחָד לַחֲבֵרוֹ: הִנְנִי פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי מְמַנֶּה אוֹתְךְ פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי לִהְיוֹת שָׁלִיחַ בִּמְקוֹמִי וּבַחֲרִיקַאי וְיִהְיֶה יָדְךְ כְּיָדִי כוּ' לְגָרֵשׁ פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי אִשְׁתּוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי בְּכָל מָקוֹם שֶׁתִּמְצְאֶנָּה וְהִנְנִי נוֹתֵן לְךְ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ וּשְׁלִיחַ שָׁלִיחַ וְכוּ' וּמִיָּד שֶׁיַּגִּיעַ הַגֵּט לְיַד פְּלוֹנִית בַּת פְּלוֹנִי אֵשֶׁת פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי תְּהֵא מְגֹרֶשֶׁת כוּ' (הַכֹּל בְּסֵדֶר גִּטִּין), כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְקַמַּן בְּסֵדֶר הַגֵּט סָעִיף ל'. וְאֵין שְׁלִיחַ בֵּית דִּין צָרִיךְ הַרְשָׁאָה כְּמוֹ שָׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן, אֲבָל נוֹהֲגִין בְּהַרְשָׁאָה כְּמוֹ בַּשָּׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן (רִיבָ"שׁ סִימָן נ"ג). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ"א סָעִיף כ"ד. וַאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ חֲתוּמִים עַל הַהַרְשָׁאָה רַק שְׁנַיִם, וְכָּתְבוּ בִּלְשׁוֹן עֵדוּת וְלֹא בִּלְשׁוֹן דַּיָּנוּת, נֶאֱמָן הַשָּׁלִיחַ הַשֵּׁנִי לוֹמַר שֶׁהָיוּ ג' אוֹ שֶׁהוּא הָיָה עִמָּהֶם, וְלֹא שַׁיָּךְ בָּזֶה אֵין עֵד נַעֲשָׂה דַּיָּן (רִיבָ"שׁ סִימָן שי"ח). וְלֹא חַיְשִׁינַן לְבֵית דִּין טוֹעִין, אֶלָּא אִם כֵּן אָנוּ מַכִּירִין בְּאוֹתָן שֶׁסִּדְּרוּ הַגֵּט שֶׁאֵין בְּקִיאִין, שֶׁאָז אֲפִלּוּ כָּתוּב כַּהֹגֶן חוֹשְׁשִים לָהֶם (גַּם זֶה שָׁם):
י כְּשֶׁבָּא לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ אַחֵר, אֵין צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּפָנָיו, אֶלָּא אוֹמֵר בְּבֵית דִּין: הֲרֵי פְּלוֹנִי שְׁלוּחִי, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְכֵן יָכוֹל לִמְסֹר שְׁלִיחוּת לְבֵית דִּין שֶׁהֵם יַעֲשׂוּ שְׁלוּחִים אֲחֵרִים, וִיכוֹלִים לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי שָׁלִיחַ רִאשׁוֹן. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא מְהַנֵּי שֶׁיֹּאמַר: שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי, מֵאַחַר שֶׁלֹּא שָׁמַע שֶׁהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ הַרְשָׁאָה אוֹ שֶׁיִּתְקַיֵּם הַגֵּט בְּחוֹתְמָיו (רִיבָ"שׁ סִי' נ"ג):
יא הַסוּמָא בִּשְׁנֵי עֵינָיו, אֵינוֹ יָכוֹל לְהָבִיא גֵּט שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. לְפִיכָךְ, אִם נִכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּפָנָיו כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ, וְנִסְתָּמֵא, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: [בִּפְנֵי שְׁלשָׁה] בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וְנוֹתְנוֹ לָהּ. וְהוּא שֶׁמַּכִּיר הָאִשָּׁה בִּטְבִיעוּת קוֹל. וְאִם אֵינוֹ מַכִּירָהּ בִּטְבִיעוּת קוֹל, לֹא מְהַנֵּי מַה שֶּׁאֲחֵרִים אוֹמְרִים לוֹ שֶׁהִיא זֹאת, אַף עַל גַּב דִּמְהַנֵּי בְּפִקֵּחַ. וּבָעֵינָן גַּבֵּי פִּקֵּחַ שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים שֶׁאֵינָן קְרוֹבִים וְלֹא פְּסוּלִים (ת"ה סִימָן רל"ח):
יב אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁהַבַּעַל מָסַר לְסוּמָא זֶה גֵּט זֶה לְגֵרוּשִׁין, כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ עֵדִים אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, וְיָהִיב לַהּ בְּאַפֵּי הַנְהוּ סַהֲדֵי גּוּפַיְהוּ. וְאִם נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו, כָּשֵׁר בְּכָל גַּוְנָא:
יג הָאִישׁ שֶׁנָּתַן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְנִכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּפָנֶיהָ, וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ שָׁלִיחַ לְהוֹלָכָה עַד בֵּית דִּין פְּלוֹנִי וְהֵם יַעֲמִידוּ שָׁלִיחַ וְיִתְּנוּ לִיךְ גֵּט זֶה וְתִתְגָּרְשִׁי בּוֹ, הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר בִּפְנֵיהֶם: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וּצְרִיכָה לְאָמְרוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ (טוּר וְהָרֹא"שׁ). וְהֵם נוֹטְלִים אוֹתוֹ וְנוֹתְנִים לְשָׁלִיחַ לִתְּנוֹ לָהּ כְּמַאֲמַר הַבַּעַל. וְאִם לֹא הִתְנָה עָלֶיהָ הַבַּעַל תְּנַאי זֶה, וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, אֵינָהּ צְרִיכָה לוֹמַר כְּלוּם, וַהֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת מְגֹרֶשֶׁת, וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַיְּמָה חֲתִימַת יְדֵי הָעֵדִים; שֶׁעֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַגֵּט, כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין דָּמֵי, כָּל זְמַן שֶׁאֵין מְעַרְעֵר. וַאֲפִלּוּ אָמַר לָהּ: אַל תִּתְגָּרְשִׁי בּוֹ אֶלָּא בְּבֵית דִּין פְּלוֹנִי, תְּנָאָה בְּעָלְמָא הוּא; וּכְשֶׁתָּבֹא לְאוֹתוֹ בֵּית דִּין וְהַגֵּט בִּרְשׁוּתָהּ, מִתְגָּרֶשֶׁת בְּקַבָּלָתָה רִאשׁוֹנָה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם:
יד וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים שֶׁאֵין לְהַתִּירָהּ לִנָּשֵׂא עַל יְדֵי גֵּט שֶׁיּוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ, אִם לֹא נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עָלָיו עוֹרְרִים, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא שָׁמְעוּ מִי שֶׁנָּהַג קֻלָּא כָּזוֹ. הַגָּה: בַּעַל שֶׁמֵּבִיא גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְהוּא בְּעַצְמוֹ הוֹלִיכוֹ מִמָּקוֹם שֶׁכָּתְבוּ אוֹתוֹ עַד מְקוֹם הַנְּתִינָה, צָרִיךְ לְמָסְרוֹ לָהּ כְּשָׁלִיחַ, וְצָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, כְּמוֹ הַשָּׁלִיחַ, כְּדֵי שֶׁלֹּא לָבֹא לִטְעוֹת גַּם בְּשָׁלִיחַ אַחֵר, מֵאַחַר שֶׁעַכְשָׁיו אֵינָן בְּנֵי תּוֹרָה (ב"י בְּשֵׁם א"ח):
טו נִכְתַּב מִקְצָת הַגֵּט בְּפָנָיו, וְנֶחְתַּם כֻּלּוֹ בְּפָנָיו, אִם מִקְצָתוֹ הָרִאשׁוֹן הוּא, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אֲפִלּוּ לֹא נִכְתַּב בּוֹ אֶלָּא שִׁיטָה אַחַת בְּפָנָיו, וַאֲפִלּוּ שָׁמַע קוֹל קוּלְמוּס כּוֹתֵב, וְחָתְמוּ הָעֵדִים בְּפָנָיו, הֲרֵי זֶה אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְכֵן אִם יָצָא הַסוֹפֵר לַשּׁוּק, וְחָזַר וְהִשְׁלִים הַגֵּט, אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא אַחֵר מְצָאוֹ וְאָמַר לוֹ וּלְשֵׁם אִשָּׁה אַחֶרֶת כְּתָבוֹ. וְאִם בָּא לְהַחֲמִיר וְלַעֲמֹד עַל כְּתִיבַת כֻּלּוֹ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל גִּטִּין הָרִאשׁוֹנִים. וְכָל זֶה בִּכְתִיבָתוֹ, אֲבָל בַּחֲתִימָתוֹ צָרִיךְ לַעֲמֹד עֲלֵיהֶם מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף:
טז אָמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב, וְלֹא אָמַר: וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אוֹ אָמַר: בְּפָנַי נֶחְתַּם, וְלֹא אָמַר: וּבְפָנַי נִכְתַּב, אוֹ שֶׁאָמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב חֶצְיוֹ הָאַחֲרוֹן וְנֶחְתַּם כֻּלּוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב כֻּלּוֹ וְנֶחְתַּם עֵד אֶחָד אֲבָל לֹא הָעֵד הַשֵּׁנִי, אֵינוֹ כְּלוּם. אֲפִלּוּ אִם הוּא אֶחָד מֵעֵדֵי הַגֵּט, וְאָמַר: הָעֵד הָאֶחָד חָתַם בְּפָנַי, וְזֹאת הִיא חֲתִימָתִי, יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְאִם הֵעִיד הוּא וְאַחֵר עִמּוֹ עַל חֲתִימַת הָעֵד הַשֵּׁנִי שֶׁלֹּא חָתַם בְּפָנָיו, שַׁפִּיר דָּמֵי. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הֵעִידוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים עַל חֲתִימַת אוֹתוֹ הָעֵד שֶׁלֹּא חָתַם בְּפָנָיו:
יז הָיוּ שְׁלשָׁה עֵדִים חֲתוּמִים בּוֹ, וְהַשְּׁנַיִם חָתְמוּ בְּפָנָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהָאֶחָד חָתַם שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אֵין בְּכָךְ כְּלוּם:
יח עָשָׂה הַבַּעַל שְׁנַיִם שְׁלוּחִים לְהוֹלִיךְ גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתַּב וְנֶחְתַּם בִּפְנֵיהֶם, נוֹתְנִים אוֹתוֹ לָהּ וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת; וְהוּא שֶׁהָיוּ כְּשֵׁרִים לְהָעִיד, שֶׁהֲרֵי אֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְעַרְעֵר בְּגֵט זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקֻיָּם שֶׁהֲרֵי שְׁלוּחָיו הֵם עֵדָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר, צָרִיךְ לְהִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו (טוּר, וְכֵן מַשְׁמַע מֵהָרַ"ן לְדַעַת ב"י). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ לֹא עָשָׂה שָׁלִיחַ אֶלָּא אֶחָד, וְהַשֵּׁנִי מֵעִיד שֶׁבְּפָנָיו נָתַן הַבַּעַל לְזֶה הַגֵּט לְהוֹלִיךְ לְאִשְׁתּוֹ, אֵין צָרִיךְ לוֹמַר: בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּצְרִיךְ בָּזֶה שֶׁיִּמְסְרֶנּוּ בִּפְנֵי עֵידֵי שְׁלִיחוּת עַצְמָם:
יט שְׁנַיִם שֶׁמְּבִיאִים גֵּט, וְאֶחָד אוֹמֵר: בְּפָנַי נִכְתַּב, וְאֶחָד אוֹמֵר: וּבְפָנַי נֶחְתַּם, אִם אֵין שָׁלִיחַ אֶלָּא אֶחָד מֵהֶם, לֹא יִנָּתֵן לָהּ עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְכֵן אִם שְׁנַיִם אוֹמְרִים: בְּפָנֵנוּ נִכְתַּב, וְאֶחָד שְׁלִישִׁי אוֹמֵר: בְּפָנַי נֶחְתַּם, אִם אֵין שָׁלִיחַ אֶלָּא אֶחָד, לֹא יִנָּתֵן לָהּ עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. אָמַר אֶחָד: בְּפָנַי נִכְתַּב, וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים: בְּפָנֵנוּ נֶחְתַּם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָם, כָּשֵׁר, שֶׁהֲרֵי נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הֵבִיא הַשָּׁלִיחַ הַגֵּט מְקֻיָּם בְּחוֹתְמָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַכִּירִין חֲתִימוֹת דַּיָּנֵי הַקִּיּוּם, מִכָּל מָקוֹם בִּמְקוֹם דְּחָק וְעִגּוּן יֵשׁ לְהָקֵל וְלִסְמֹךְ עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר הַשָּׁלִיחַ: בִּפְנֵי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, הוֹאִיל וְאִי אֶפְשָׁר לְהַחֲזִיר וְלוֹמַר, יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל הַחֲתִימוֹת, דְּמִן הַתּוֹרָה עֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַשְּׁטָר כְּמוֹ שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין דָּמֵי (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רַשְׁבַּ"ץ):
א סָעִיף א ממקום למקום הטעם בכל אלו לרבא לפי שאין עדים מצוים לקיימו ושמא יבא הבעל ויערער ולא תוכל למצוא עדים לקיימו וכשיאמר השליח בפ"נ כו' האמינוהו ולא נחיש לערעורו של בעל ולא משגחינן בערעורו ואע"ג דבשאר קיום שטרות בעי' ג' הכא משום עיגונא הקילו רבנן:
ב סָעִיף א לפיכך אף הנשים כו' דליכא למיחש שמא מכוונת לקלקלה כיון שאין הבעל יכול לערער בלא שני עדים שיאמרו שהוא מזויף והטעם בגמ' כיון שכתב הגט שבידה מוכיח משא"כ באם באות להעיד שמת בעלה דשם אין כתב:
ג סָעִיף א אבד הגט בו' עיין סי' קמ"א סעיף ל"ג מה שהקשתי ע"ז:
ד סָעִיף ג א"צ לקיים עדי השליחות כו' ואם אחד נתן גט לאשתו שלא במקום דירתם והאשה רוצה ליקח כתב ע"ז שנתגרשה ולילך למקום דירתה והיא צריכה לכך לפי שעכשיו קורעין הגט והוא נשאר ביד הרב צריך שיהיו עכ"פ ב' עדים ע"ז ואין הרב נאמן להעיד יחידי בזה ול"ד לקיום העדות דסגי בחתימות הרב לחוד כמ"ש בח"מ סימן מ"ו התם א"צ לקיים אלא מדרבנן דבל קיום שטרות אינן אלא מדרבנן ומדאורי' עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי משא"כ כאן דצריך לאפוקה מחזקת א"א צריך שנים והיינו שיעידו בב"ד ע"ז ולא מתוך כתבם כדאיתא בח"מ סעיף י"א לענין שאר עדות (ואם כן כאן שרצונ' ליקח כתב לא מהני שני עדים על פי כתבם) אלא צריך כאן לג' דהיינו ב"ד וב"י הביא בסימן זה בשם תשובת רשב"ץ לענין אם השליח קבל הגט וקרעו ומביא ג' חתימות דיינים שקיימו חתימות ב' עדים ואין שם קיום על דייני קיום דסגי בהכי והכי נמי כן הוא בזה:
ה סָעִיף ז יותר מתוך כ"ד כו' זה דעת התוס' והרא"ש והוכחה לזה מדאית' בברייתא כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפ"נ כו' דדקדק ר"י מדאמר יטלנו אלמא דצריך לומר בפ"נ כו' בשעת נתינה וה"ה לאחר נתינ' תכ"ד מדאמר לעיל שנתן לה ולא הספיק לומר בפ"נ עד שנתחרש אלמא אם לא נתחרש הי' אומרו אחר נתינה וסגי בהכי אבל לאחר כ"ד יש להסתפק אי מהני כ"ז שעסוקין באותו ענין וקודם נתינה נמי יש להסתפק אי מהני והר' יעקב מקינון פי' דלהכי בעינן שיטלנו משום דבעינן שיאמר בפני שנים שהיו בשעת מסירת הגט ומיירי הכא כשמתו או הלכו למ"ה וכתב הרא"ש ע"ז ולא נהירא דלישנא דברייתא סתמא קתני דמשמע שאין לו תקנה אחרת עכ"ל ודיעה זו של הר"י מקינון מביא הטור בשם הרמ"ה וכתב עוד בשמו דצריך שיאמר בפ"נ בפני האשה ומסתברא דאי אמר להו לסהדי ולא לדילה וליתיה לשליח לחזור ולומר לא מצריכי לה מידי אחרינא עכ"ל וכתב ב"י ולא ידעתי מנא לי' אי מדקתני ויחזור ויתננו לה ויאמר בפ"נ כו' אין הכרע מזה דאפשר דאורחא דמלתא נקט והקש' עוד דהא צריך לאומרו בשעת נתינ' א"כ האיך אמר דאמר לסהדי ולא לדיל' ותירץ דלא אמר כמדבר עמה אלא כמדבר עם העדים ותימא ע"ז מנלי' הא מאחר שאומר עכ"פ בפני עדים ע"כ ואין לך דוחק גדול מזה לחלק בין מדבר עמה או לעדים ולעד"נ דלא זו הדרך כלל בדברי הרמ"ה ור"י מקינון דהם סבירא להו דאין צריך כלל לומר כן (מכאן חסר):
ו סָעִיף יא גבי פיקח ב' עדים כשרים זה דעת ת"ה סי' רל"ח ויליף לה מס' התרומה אהא דאמר בפ"ק דגיטין דסומ' פסול להיות שליח להולכה א"ר ששת לפי שאין יודע ממי נוטל ולמי נותנו מהכ' משמע לכאורה דאדם שעשה שליח להוליך גט לאשתו צריך שיכיר השליח את האשה קודם שנעשה שליח ולא סגי במה שיאמרו כשרים בשעת נתינת הגט זו היא אשתו של פלוני דהא סומא פסול לרב ששת כולי עד אמנם נראה דדוק' סומא שאינו יכול להכיר' כ"א בטביעת עין דקלא פסול פן יטעוהו אבל אדם אחר מותר על ידי עדים שיאמרו לו בשעת נתינה שהיא אשתו של פלוני ע"כ הרי בתחלה הזכיר בהדי' עדים כשרי' שלא יועילו ומסתמא בתר הכי דחזר ואמר מועילי' עדים ר"ל עדים כשרי' דנקט כבר כו' וסתם עדים כשרי' משמע נהי נמי דע"א כשר בכלל עדים כדאיתא באשר"י פ"ק דב"מ מ"מ קרוב או אשה לא אשכחן עכ"ל וקשה מ"ש מחליצה לענין אם אין מכירין אחי המת דפליגי רב אחא ורבינא ח"א צריך להכיר בעדי' וח"א אפי' קרוב או אשה והלכתא לקולא כיון דגלוי מלתא בעלמא הוא וא"כ ה"נ גבי שליח יהיה נאמן אפילו אשה או קרוב כיון דגלוי מלתא הוא ובת"ה שם תירץ ע"ז וז"ל י"ל דע"כ הכא איכא למיחש טפי פן יטעוהו ובעינן עדות גמורה דהא קמן סומא מסתמא בכל התורה יכול הוא לסמוך על שני עדים אם יעידו זהו איש פלוני וגבי שליחות הגט חיישינן שמא יטעוהו וא"כ איכא למימר נמי אפי' פיקח בעינן עדות גמור' ולא סגי בגלוי מלתא אע"ג דבמילי אחרינא סגי בכה"ג עכ"ל וק"ל דמנלן לומר דבפקח יש חשש טעות דלא מצינו לזה רמז בגמ' כלל ואם נפשך לומר דסברא הוא דיש טעות אפי' בפקח א"כ ה"ל כסומא ומאן פליג לך לומר דלחצאין יש חשש טעות דהיינו שלא סגי בקרוב שהוא כשר מן הדין כמו בחליצה ובעדים סגי ולא חיישינן לטעות כדחיישינן בסומא ותו דדברי בעל התרומה הם דברי התוס' בפ' ב' דגיטין דכ"ג וז"ל מכאן משמע דצריך שיכיר השליח שזה הבעל וזו אשתו ושמא יש לחלק דדוקא סומא שיכול להטעותו ויש לחוש יותר שמא יטעוהו עכ"ל הרי דלא חשו לטעות' אלא בסומא אבל בפקח אין חשש טעות ושבקוהו אדינא דהוה מלתא דעבידא לגלוי דאל"כ היה להם להזכיר דגם בפקח יש טעות ויש בו ג"כ חומרא דצריך דוקא עדים כשרים ולא סגי במה שהוא מן הדין דהיינו אפי' אשה או קרוב ככל גלוי מלתא אלא ודאי שבאמת שבוקה אדינא כזה. והא דנקט בס' התרומה מותר ע"י עדים היינו עדות המועלת ע"פ הדין וכמ"ש הרא"ש פ"ק דב"מ לענין אם ע"א פוטר משבועה אם מסייע לו וז"ל ואיכ' למימר שלא דקדק התנא בלשונו לשנות עדים ולא שמעינן דע"א לא מהני אלא אגב ריהטא נקט דאורחא בכל דוכתי למתני עדים ופי' עדות המועלת לו עכ"ל הרי דאפי' בלשון התנא אנו אומרי' לאו דוקא שני עדים כ"ש בלשון הפוסקי' דטפי נוכל לומר כיון דבסומא לא מהני אפי' עדים כשרים אלא הכרה דקול דוקא ע"ז אמר דבפקח מהני בלי הכרה אלא עפ"י עדות המועלת לו עפ"י הדין במלתא דעבידא לגלויי ולא בחנם נקט תחלה עדים כשרים ואח"כ נקט בעדי' סתמא ומ"ש בת"ה דפ"ק דב"מ קאי על ע"א משא"כ כאן דקאי על קרוב או אשה ואין בזה בכלל עדים תמהני מאד דכך לי כאן קרו' ואשה במו ע"א דשם דהא קי"ל ע"א בממון לאו כלום הוא אפ"ה מועיל לענין עד המסייע והוה עדות מועלת ה"נ כאן לענין קרוב ואשה וראיה לזה ממ"ש ה' המגיד בפ"ו וז"ל. וכתבו מן המפרשים דאפי' לרב ששת דאמר לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו לא אמר אלא בסומא לפי שהיה סבר שהוא אינו בר הכרה לעולם וע"י אחרים לא הוה הכר' אבל באינש דעלמא דהוא בר הכר' אם מתעכב שם במקום האשה הכר' ע"י אחרי' הוה הכרה ואעפ"י שאינו מכיר' אלא ששואל לאחרים יכול לתנו לה עכ"ל הרי לך דא"צ כאן שני כשרים כשאר דוכתי דאל"כ למה לו לכתוב להאריך שיתעכב שם במקום האשה עכוב זה ל"ל גם מה שכתב אח"כ אלא ששואל לאחרים כ"ז הוא ללא צורך אלא היה לו לומר אם ב' עדים מעידי' מהני אלא ברור ופשוט דכוונתו דא"צ לב' עדים כשרי' אלא גלוי מלתא בעלמא סגי ולזה כתב אם מתעכב שם ושומע אומרים שהיא אשתו ואעפ"י שהשמיע' היא מפי נשים או קרובי' סגי ואם אינו שומע כן כי אינו מעכב שם יכול הוא לשאול לאחרי' דהיינו מי שהם ואפי' נשים או קרובי' שאינם בתורת עדות בעלמ' יכול לתנו לה והטעם בזה לפי שהיא מלתא דעבידא לגלוי ושיטה זו שנקט ה' המגיד בשם המפרשי' היינו התוס' וס' התרומה שזכרנו אע"ג דנקט ס' התרומות לשון בעדים כולל עדות המועלת לו ואע"ג דלענין חליצה שזכרנו דפליגי רב אחא ורבינא ח"א בעדים וח"א אפי' אשה או קרוב ש"מ דבכלל עדים סתם לא הוה אשה או קרוב לק"מ דשם איתא בהדיא לחד מ"ד דאפי' אשה או קרוב וא"כ ודאי מ"ד השני בעדים כשרים קאמר ותו תמיה לי טובא דהא גבי גט נמי מציגו בסי' ק"כ סעיף ג' לענין עדים דבהכר' מהני אפי' אשה או קרוב וכמ"ש הרא"ש הביאו ב"י שם ש"מ דלהיכר איש ואשה סומכין על אשה או קרוב דהוה מלתא דעבידא לגלויי כו' וא"כ מ"ש היכר דהכא דהא אפשר לומר גם התם שיש להטעותם כמו בשליח אלא ודאי דאין חשש אלא בסומא כ"ז נ"ל עיקר אלא שאין בידי להקל נגד בעל ת"ה ורמ"א שמביאו ומ"מ נראה דודאי א"צ שום ב"ד לקבל עדות זו אלא שמיע' בעלמא סגי ומכ"ש אם ניסת ע"פ עדות אשה או קרוב לא תצא ואין כאן חומרא אלא לכתחל':
ז סָעִיף יב באפי הנהו סהדי גופייהו זו דברי הרמ"ה בטור ונתן הטעם לזה דלא להוי סהדותו חצי דבר עכ"ל פי' כיון דעכשיו בשעת מסירת הגט מן הסומא לאחר צריכים אנו לעדות שנמסר לסומא ויבואו ויעידו ע"ז לפנינו משא"כ בשליח שהוא פיקח א"צ עכשיו לפנינו עדות הראשונים וסגי במ"ש בפני נכתב כולי וק"ל ממ"ש התו' במרובה דף ע' דאם ב' מעידין שאכלה שנה ראשונה ושנים על שנה ב' ושנים על שנה ג' דמהני לענין חזקה ולא הוה חצי דבר דהתם ראו כל מה שהיו יכולין לראות באותו שנה משא"כ בא' אומר בגב' ואו' אומר בכריסה ומביא ראיה מגט דאיתא פ' התקבל האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה ב' כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפינינו קבל וקורע אלמא לא חשיב חצי דבר אע"ג דצריכי אלו לאלו עכ"ל וא"כ ה"נ הנהו עדים שמסר הבעל הגט בפניהם לשליח הסומי' בגרושין א"א להם לראות באותו זמן מה שימסור אח"כ השליח להאשה ואמאי חשבו הרמ"ה לחצי דבר וצ"ל דהרמ"ה לא ס"ל ההיא תירוצא דתוס' אלא כההיא שכתבו התוס' שם בשם רי"ף תירוץ אחר ולא ס"ל האי חלוקא וא"כ מ"ש כאן הרמ"ה דלהוי באפי' הנך סהדי א"צ לזה לשיטות התוס' ואנן קי"ל בהתו' שכתבו שתירוץ זה עיקר: וראיתי בד"מ וז"ל מצאתי בתקון מהר"י שלח גט מניישטאט לאוב"ן והיה מתיירא שבמקום הנתינ' לא יהיה עדים המכירים האשה וגבה במקומו שבת ראובן היא אשת שמעון המגרש ובמקום הנתינה לא הוצרכו אח"כ להעיד רק אשה זו היא בת ראובן אע"פ שלא ידעו לשם שהיא אשת שמעון עכ"ל וצ"ע אם זה לא מקרי חצי עדות וחצי דבר עכ"ל ד"מ ולפי מה שזכרתי אין חשש בזה:
ח סָעִיף יג וא"צ לומר בפ"נ זה סברת הרמב"ם פ"ז דבזה עדיפא האשה עצמה מן השליח המביא הגט כיון שהגט דידה והיש חולקים ס"ל דלא עדיפא והוא דעת הראב"ד שמביא ב"י בשם ריב"ש דכיון שהיא בחזקת א"א היאך נתירנ' ולא הבנתי דא"כ אף כי אמרה בפני נכתב כו' מה יועיל אמירת' או אמיר' השליח שהוא קרוב שלה בשלמא להרמב"ם לא ק' מה יועיל אמירת הקרוב דכל שאין הגט בידה עדיין אנו מצריכין אותו לומר כמו בשאר שליח ועכ"פ מהני אמירתו כיון דאי בעי הי' מוסר לה הגט בינו לבינה אבל להראב"ד קשה היאך מועיל להוציא עצמה מחזקת א"א וצ"ע וכתב הר"ן ריש גיטין דקרוב המביא גט נאמן אם אומר בפ"נ ואע"ג דכתב בגט מתנות נכסים ואינו נאמן עליהם מ"מ לענין הגט נאמן:
ט סָעִיף טו אלא שיט' אחת בפניו פי' לשמה וכ"ה באשר"י בהדיא וכל הנזכ' בסעי' זה שצריך שיהיה השליח יודע היינו משום חשש לשמה והקשה (ב"י) אמאי מצרכינן לשליח שירא שכותב הגט לשמה והא קי"ל כרבא דאמר דטעם דבפ"נ וב"נ הוא לפי שאין עדים מצויין לקיימו ודלא כרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה ותירץ דכיון דבריש גיטין אקשינן לרבא דאמר משום קיום אמאי צ"ל בפני נכתב כשיאמר בפ"נ סגי ותירצו משום דאתו לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בע"א וא"כ אנו נאמר ג"כ דכשיראו שצריך שיראה שכותב לשמה מינכר מלתא דדין גט לחוד ולא אתו לקיומי' לשאר שטר בע"א עכ"ל וק"ל לרב' אינו במשמעו' של בפני נכתב ענין לשמה אלמא דאין מרומז ענין לשמה בכלל אמירת השליח והדרא קושיא לדוכת' ולע"ד דלק"מ דהא דאמרינן דלרבא אין חשש משום לשמה היינו משום דאין חשש שמא לא ידעו הדין דצריך לשמה אלא אמרינן בקיאין הן אבל מ"מ יש חשש שמא באחת לא נעשה לשמה אלא סופר כתבו להתלמד בו או לשם אחר ששמו בזה ע"כ צריך השליח לראות שנכתב לשמה אלא שאין השליח צריך להעיד ע"ז דודאי כל שהשליח מביא גט כתוב וחתום אמרי' נכתב ונחתם לשמה דוגמא לדבר בסי' קל"ג לענין עידי מסירה דמשרואין אותו חתום בו תולין שנמסר בעידי מסירה אבל אם ידוע שלא נמסר בעדים אינו גט כלל ה"נ כן הוא ואין זה כלל במשמעות בפני נכתב כו' ותדע שהוא כן דהא כתבו רי"ף והרא"ש דקי"ל כרבא דסוגיין כוותיה ותקשה לך הא איתא בדף ה' דרב אמי ורב אסי ור' אליעזר ורב אשי כולהו עסקו בענין ראיית השליח שיהיה לשמה אטו כולהו ס"ל כרב' ואנן מסקינן כרבו אלא פשוט כמו שזכרנו ואין כאן קושיא כלל:
י סָעִיף יח וי"א דאם בא הבעל כו' הב"י הקשה על הטור שכתב כן וז"ל מ"מ כשיבא הבעל יבול לערער ולומר מזויף הוא והא כתב הרא"ש ברפ"ב וז"ל כיון שיש כאן ב' עדים לא יוכל לומר לא שלחתי' ומזויף הוא עכ"ל ולכאורה י"ל דהרא"ש לא קאמר אלא שלא יוכל להכחיש השלוחים ולומר לא שלחתי אתכם אלא זייף עשיתם אבל אם אינו מכחיש אותם אלא אומר נתתי לכם גט מזוייף כזה יכול לערער אבל קשה ע"ז דהא כתבו התוס' ריש גיטין דף ב' בד"ה דאתי' בי תרי וז"ל ולא חיישי' שמא החתים במזיד עדים פסולים דמסתמא כיון דשלח לה גט כדין עשה דאינו חשוד להכשיל' עכ"ל וכ"כ שם הרא"ש בשם ריב"א וא"ל דהאי לא חיישי' שכתבו התו' היינו מסתמא כל שאין הבעל בפנינו אבל אם הוא בעצמו בא וטוען כן יכול לערער זה אינו דהא כתב הרא"ש בהדיא בזה וז"ל ומתוך שהוא יודע שאם בא בערעור ערעורו בטל אף הוא מחתים הגט בעדים כשרים עכ"ל הרי שהערעו' בטל בזה ובדרישה כתב כמו שכתבתי לכאור' וכ"כ מו"ח ז"ל שכן הוא בתוס' ורא"ש דיבול לערער הבעל אם הוא יבוא והוא תמוה דאינו כן לא בתו' ולא ברא"ש אלא כמו שזכרתי וכן מוכח להדיא בגמרא לפי' ריב"א במה דאמרי' בדף ב' דאתיו' בי תרי דהיינו לרבא אצ"ל בפני נכתב אע"ג דהם לא יקיימוהו דכיון דיש שני שלוחים לא חיישינן לערעור להכחישה בשליחות דמשמע כל יפוי כח שיש לשליח א' בשאומר בפ"נ כן יש לב' שלוחים בלא אמיר' בפ"נ וכבר נתבאר ר"ס זה דכשאומר השליח בפ"נ לא יוכל הבעל לערער כלל אא"כ מביא ב' עדים ואי ס"ד דבכ' שלוחים יכול הבעל לערער א"כ צריך שפיר לאמירה בס"נ וכן תמה רש"ל על הטור וז"ל לא יכולתי להבין דהא איכא תרי סהדי ומה ערער שייך במקום תרי כדאית' דיש גיטין וכן הרא"ש לא הזכירו מידי מזה והרמב"ם כתב להדיא שאין כאן ערעור ובדברי הרא"ש פ"ק משמע להדיא שאין יכול לערער עכ"ל ובודאי יפה תמה ודברי טור צ"ע ליישבם: כתב הטור בשם הרמ"ה וז"ל היכא ששני שלוחים דלא סגי דלא מסרי לה תרווייהו ומקיימא כולהו מלתא בבת אחת אבל חד דמייתי אע"ג דאיכא תרי סהדי דמסהדי אשליח א"צ חד דמצטרף בהדי' לא אפסיקא מלתא לאכשורי סתמא דהא ודאי צריך לתנו לידה בפני עידי מסיר' ואי לא מסר לה באפי עידי שליחות גופייהו אע"ג דמסר לה באפי סהדי אחרינא לא מתכשר דה"ל שליחות דכל כת וכת חצי דבר ובהאי אפי' רבנן מודו דלא מצטרפו עכ"ל פי' דבריו דכל שהשליח הוא א' ואומר בפ"נ נגמר ענין השליחות ואין כאן שייכות עדות אלא אותן שנמסר אחר כך בפניהם וכן אם יש ב' שלוחים ואצ"ל בפ"נ אלא הם מוסרים הגט להאשה נמצא הן השלוחים והן הן העדים אבל אם א' מביא ואחרים מעידים על השליחות ואע"ג דאצ"ל בפ"נ מ"מ יש כאן חיוב הגדת עדים על השליחות וא"כ צריך שתהיה המסירה ג"כ בפניהם דאל"כ הוי על כל כת וכת חצי דבר כיון שיש כאן ב' כיתי עדים ומ"ש שליחות דכל כת וכת כו' ולא אמר עדות דכל כת אלא ר"ל הן אם יש כת של שנים המעידים על שליחות השליח הן אם יש אחר המעיד על שליחו' השליח ובזה הוא מצטרף עם השליח עצמו ובזה אמרי' דהוי חצי דבר וצריך עוד לעידי מסיר' ובזה אפי' דתנן דר"ע בפ' מרוב' דף ע' מודים כנ"ל בפשיטו' דברי הרמב"ם ובדריש' האריך לפרש דברי (הטור) בדרכי' שונים וכתב עליהם שהם דוחק וא"צ כלל בזה וכבר כתבנו לעיל סעי' י"ב דאנן לא ק"ל בביוצא בזה דהוי חצי דבר כיון שא"א לראות שני דברים אלו בפעם אחת כמ"ש תו' בפ' מרובה וממה שכתבנו נתבאר מ"ש הש"ע ויש מי שמצריך כו' שהוא דעת הרמ"ה:
יא סָעִיף יט עד שיתקיים בחותמיו דחכמים תקנו שהשליח יאמר תרווייהו בפני (נכתב ובפ"נ וכאן) לא אמר כל אחד מאלו אלא אחד מאלו:
יב סָעִיף יט שנים אומרים בפנינו נכתב וא' אומר בפני נחתם כו' קשה הא אמרי' רפ"ב א"ר חסדא אפי' שנים מעידים על חתימת ידי שני פסול פי' דאחד אומר בפני נכתב (צ"ל בפני נחתם חצי') ושנים אומרים בפנינו נחתם (יד שני) דפסול וע"ז אמרי' מתקיף ליה רב אשי מי איכא מידי דאלו אמר חד כשר השתא דאיכא תרי פסול פי' דאלו מסיק הראשון לומר ג"כ בפני נחתם (השני) היה כשר השתא דיש תרי על החתימה למה יהיה פסול והלכה כרב אשי וא"כ ה"נ אם מעידי' על הכתיבה ואחר על החתימ' נימא דלא יגרע השנים מן האחד דאלו אמר האחד ג"כ בפני נכתב היה מהני וכי אמרו שנים על הכתיבה לא מהני ויש לתרץ דבחתימה שהיא שייכ' לעיקד העדות ודאי שייך לומר דלא גרעו שנים מן האחד משא"כ בכתיב' שאין בה צורך לקיים הגט אלא סגי באומר בפני נחתם ולא בא הכתיבה אלא לבטל חשש דשמא אתו לאחלופי בשאר (שטרות) דלא יאמרו קיום שטרות באחד ע"כ צריך להשליח להזכיר גם הכתיבה להורות ההפרש שבין גט לשאר שטרות ואין היכר בזה אלא אם השליח עצמו מזכיר החתימה אז ירגישו בשינוי שהוצרך להזכיר גם הכתיבה משא"כ אם אין השליח עצמו מזכיר הכתיבה רק החתימה לא ירגישו בשנוי דיסברו דאין כלום בדברי העדים המעידים על הכתיבה ודבריהם אין לתועלת כלל אלא דברי השליח עיקר והוא אינו מזכיר רק החתימה ואתו לאחלופי כו' דהיינו אע"ג דאיכא תרי דמסהדי אכתיבה ע"ש: כתב הטור ס"ס זה אבל אם אחד מהאמוראים בפנינו (נחתם) הוא לבדו שליח. רבי' תמהו ע"ז והב"י האריך מאוד דקשה (דכיון דאיכא ב' שאומרים) בפנינו נחתם הרי כבר מתקיים ע"פ שנים ואין נפקותא אם השליח הוא עד הכתיבה או החתימה דהא עיקר אמירת השליח (בפ"נ ובפ"נ הוא משום דהלכתא כרבא דס"ל דטעם משום דאין) עדים מצוים לקיימו וכאן כבר נתקיים באמירת ב' עדים בפנינו נחתם וכמ"ש הטור עצמו ברישא ואין שום חשש כאן וב"י הביא בשם מהר"ר יעקב חביב ובנו מהר"ר לוי חביב ריעותא בזה ואע"פ ששני' שהביאו גט אצ"ל בפ"נ כו' הרי הוא בתנאי שיהיו שניהם שלוחים ויתקיים זה ממ"ש רש"י בתחלת הסוגיא בדף ט"ו ריש ע"ב על רישא דמתני' ב' אומרים בפנינו נכתב וא' אומר בפני נחתם כו' שנים שהביאו אצ"ל בפ"נ כו' דטעמא משום דאין עדים מצויין לקיימו והרי עדים מצויים לקיימו ואי קשיא כיון דסוף סוף ב' הם מה לי שניהם שלוחים מ"ל א' מהם הרי עדים מצוים לקיימו לא פלוג רבנן בין אם בא עם חבורת אנשים לבא יחידי דאין מבחין ובודק באלה דלא מוכחא מלתא ואם באת להכשיר את זה יכשיר את זה אבל כששנים הביאוהו מלתא דמוכחא ולא שכיחא היא ולא אחמור בה עכ"ל רש"י ולזאת השיטה צדקו דברי רבינו יעקב בעל הטור כו' עכ"ל ומאוד תמהתי איך הביאו ראיה מדברי רש"י דכתבו (דאף) דרש"י כתב דברי' אלו על ב' אומרים בפנינו נכתב וא"א בפני נחת' דצריך שיהיו שניהם שלוחים ולא מיירי דוקא בנדון זה) אלא דבאמת הוא הדין גם בנדון שזכרו הם דהיינו ב' אומרים בפנינו (נכתב כו') [צ"ל נחתם כו'] וא"נ כלל אלא דאין מאלו ראיה על ב' אומרים בפנינו נחתם דבזה אין שום ריעותא דכבר נתקיים עם דבריהם ובזה א"צ לשליח לומר כלו' ואני תמהתי יותר ממה שתמה ב"י דלמה לא יהיה סגי אם א' מעידי החתימה שליח ואני תמה הא אפי' אין אחד מהם שליח אלא איזה אחד הוה שליח אצ"ל בפ"נ כו' כיון דנתקיים כבר משא"כ בא' אומר בפני נכתב וא' בפני נחתם וכן בב' אומרים על הכתיבה וא' על החתימה שאין כאן קיום אלא שאתה צריך לימר שיוכל לקיימו כיון שיש כאן שנים בזה כתב רש"י שאותן השנים צריכים להיות שלוחים דמוכח' מלת' משא"כ באם כבר נתקיים בפנינו ע"פ ב' שאמרו על החתימה א"צ מוכח' מלת' דאין כאן חשש אחלופי דקיום זה מועיל גם בשאר שטרות: ואין להקשות ממ"ש בפ"ב דף ט"ז ללישנ' בתרא דאפילו גט יוצא מתחת ידי עידי חתימה כשר דמשמע דבעי' תרי אפילו בעידי חתימה שיהיו שלוחים כבר כתב הר"י חביב בשם הרמב"ן וז"ל והא דא"ר יוחנן אפילו גט יוצא מתחת עידי חתימה כשר ודייקינן קסבר ב' שהביאו גט א"צ כו' לאו דמתני' מיירי כשהביאו שנים דא"כ ברישא נמי בב' אומרים בפנינו נכתב ואחד בפני נחתם משכח' לה דכשר ביוצא מתחת יד השנים אלא ביוצא מתחת יד א' מעידי חתימה קאמר וקא דייקינן כיון דבקיום הגט סגי ש"מ נמי דב' שהביאו א"צ דבעידי קיום הוא עכ"ל אל תטעה בדברי הרמב"ן אלו לומר דעכ"פ א' מעידי חתימה בעי' דודאי מ"ש על החתימה לאו כלום הוא כיון דאין כאן קיום אלא מע"ח ונמצ' דאין תועלת בדבריו בזה וה"ל בלא אמר כלום ומועיל מטעם שכבר נתקיים הגט מצד שני עדים על החתימה אע"פ שאין כאן רק שליח אחד מ"מ כשר דאין אנו צריכין למוכח' מלתא בזה כיון שכבר נתקיים ודי בזה ואין אנו חוששין שמא נכתב שלא לשמה כרבה אלא כרבא א"כ ב' שהביאו ולא אמרו כלום ג"כ כשר כיון שכאן יש ב' שלוחים הוה מוכח' מלתא ומצוי לקיימו ה"ל כאלו אין מוכח' מלתא וכבר נתקיים ע"פ ב' עדים על החתימה לאפוקי ללישנ' קמא דלשם לא מהני בכל זה דעכ"פ צ"ל הכתיבה והחתימה משום חשש שלא לשמה הכלל בזה דבאם נתקיים כגון ב' על החתימה אפילו ביוצא מיד אחד מהם או אפילו מאחר כשר לרבא דהטעם משום קיום הגט וא"צ לב' שלוחים אלא בלא נתקיים כבר דהיינו שלא היו ב' אחתימה וכ"כ התו' בדף ט"ז וז"ל א' אומר בפני נכתב וב' אומרים בפנינו נחתם כשר לרבא אפילו ליכא מעיד על הכתיבה ולא נקט א' אומר בפני נכתב אלא אגב רישא דתנא אחד עכ"ל וכן מוכח להדיא בדף ט"ו ע"ב דבב' על הכתיבה וא' על החתימה אמרי' לרבנן גזירה משום אחלופי משמע אבל בב' על החתימה וא' על הכתיבה לא גזרי' והיינו מטעם שכבר נתקיים ואין שייך לאחלופי. ולמו"ח ז"ל ראיתי שכתב לתרץ קושיוית ב"י דאע"ג דקי"ל כרבא דהיכ' איכא עדים לקיימו א"צ לומר בפ"נ כולי היינו דוקא היכא דאין השליח א' מעידי הקיום אלא שמוסר הגט ואינו מעיד על הכתיבה ולא אחתימה דהשת' לא אתי לאחלופי שהרי אין הגט מתקיים אלא ע"י עידי הקיום שהם שנים אבל היכא שהשליח א' מעידי הקיום ואו' בפני נחתם יש לטעות דמקיימין בע"א דאין מבחין ובודק שיש עוד א' דמכיר חתימת העדים ואתי לאחלופי ע"כ צריך שיהיו שניהם שלוחים ע"כ הנה גם הוא נחית לחשש דהר"י חביב שזכרנו דצריך גם כאן ב' שלוחים כי היכא דלהוי גם מוכח' מלתא וכבר נסתר דבר זה דמה לנו להוכחה כאן דהא כבר העיד כראוי השני שאינו שליח בשעת נתינת הגט לאשה מן השליח על החתימה ונתקיים כראוי ככל השטרות ולא זכר רש"י הוכחא רק בלא נתקיים עדיין כראוי אלא שמצוי עדיין לקיימו אז בעי' הוכחא. ותו דא"כ למה כתב הטור אם האו' בפני נכתב הוא שליח אפילו הוא לבדו ה"ז ינתן כולי וכ"ש דהיה לנו לומר בזה דאין כאן הוכחה שיש אחרים מעידין על החתימה ואתו למטעי אפילו בגט דסגי באמירת בפני נכתב לחוד אלא ודאי דאין התחלה לדבר זה דודאי שיש בפנינו תרי סהדי שנחתם בפניהם א"צ להוכחה דהא הכל שומעים באותו הפעם מה שהועד בזה דהא צריך עדות זה בשעת מסירת השליח את הגט לאשה. ובענין פי' דברי הטור כתב הב"י שהגירס' הישינה הוא בלשון זה אבל אם אחד אומר בפני נחתם והוא לבדו שליח לא ינתן עד שיהיה אחד עמו אלא שאח"כ הניחו כמו שהיא לפנינו וכמ"ש הר"י חביב הביאו ב"י ונראה דגי' הישינה עיקר ופי' דבריו אם האו' נכתב הוא שליח וב' על החתימה אין כאן חשש עוד כיון שכבר נתקיים בפנינו וא"צ הוכחה וכמ"ש בסמוך ובזה ה"ה אפילו אם לא הזכיר השליח כלל הכתיבה היה כשר מצד שנתקיים בפנינו אלא דנקט כן בשביל הסיפא דהיינו שאין שם אלא א' על החתימה ואין כאן קיום אלא דיש מעלה מצד שראוי לקיימו עדיין כיון שיש כאן ב' שיודעים מהחתימה וא' מהם שליח שמביא הגט אפ"ה לא מהני כיון שאין כאן הוכחה ע"כ לא ינתן אלא צריך שיהיו שניהם שלוחים ממיל' יש כאן הוכחה אז מהני אפילו לא נתקיים עדיין גם הב"י הסכים שגירס' הזאת עיקר אלא דלא נחית לחילוק זה כבר נתקיים או ראוי להתקיים והוקש' לו בדברי הטור מה שהקשה ולפי פירושינו ניחא הכל בס"ד:
יג סָעִיף יט ויש אומרים דאם הביא השליח כו' זה דעת רשב"ץ בב"י בסי' זה לעיל וז"ל נראה משני התלמודים שקיום ב"ד צריך קיום ומה שאפשר לומר בהיתר אשה זו דכיון דקי"ל דלא הצריכו לומר בפ"נ כו' אלא שאין עדים מצוין לקיימו מעתה גט זה שבא מקוים כשר אעפ"י שקיום ב"ד צריך קיום עכשיו שהם חתומים בו ומן התורה כשר דנעשה כמי שנחקרה עדותן דמי ורבנן הוא דאצריך קיום משום עיגונ' נקל להתירה ועדיף טפי גט מקיום שלא נתקיים הקיום מעד א' אומר בפ"נ כו' עכ"ל ותמהתי מאוד על דברים אלו על הרב הרשב"ץ ועל רמ"א שקבע זה להלכה דהא אית' בפר"ק דלטעם דמשום קיום פרכינן ולבעי' תרי כמו בכל קיום שטרות ומשנינן כיון דמן התורה א"צ קיום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרכו קיום משום עגונא אקילו בה רבנן הרי דגם בלא שום קיום ב"ד א"צ לומר בפ"נ אלא מדרבנן והקילו משום עיגון להאמין לשליח כשאו' בפ"נ ואפ"ה איתא בגמר' ולעיל סעיף י' דאם לא אמר בפ"נ ולא נטלו ממנה ונשאת תצא שהגט פסול ולר' מאיר אמרי' בגמר' דהוה הולד ממזר א"כ כאן שהקיום צריך קיום מדרבנן למה יהיה מותר בדעבד כל שאינו חוזר ונטלו ממנה מה לי קיום חותמי הגט עצמו מה לי חתימות דייני הקיום כיון שגם הם צריכים קיום ולא נתקיים ולא נתקיימו בשלמ' בעדות השליח בפ"נ שפיר מהני דהם אמרו והם אמרו דהיינו החכמים הצריכו הקיום והם נתנו נאמנות לשליח והוא עכ"פ מעיד לפנינו בפ"נ משא"כ בקיום שלא נתקיים אין כאן שום עדות על אמתות הגט ושמא הכל שקר הגט והקיום וכדומה שאין לסמוך ע"ז למעשה:
א סָעִיף א ובפ"נ. ויש מי שכתב שלא יהא השליח סופר מפני שצ"ל אני כתבתיו ואין זה כתקנת חכמים שצריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ. אבל הרדב"ז כתב דאפי' יאמר כתבתיו מותר למנות תחלה לסופר שליח עיין כנה"ג דף קס"ט ע"א. אם לאחר שאמר השליח בפ"נ ובפ"נ ושאלוהו אם נכתב לשמה ואמר שאינו יודע כשר תומת ישרים סי' י"ט. אם לא אמר בפ"נ ובפ"נ ושאלוהו ב"ד נכתב ונחתם לפניך ואמר הן לא מהני תומת ישרים סי' ל"ז ול"ח. אם אומר בפני נכתב ואינו אומר בפני נחתם אלא שאומר ידעתי עיין כנה"ג דף קס"ט ע"א:
ב סָעִיף א בו. וגובה הכתובה מן הלקוחות. ול"ד למ"ש סי' קמ"א סעיף נ"ג דאינה גובה מלקוחות דשם אין היתר גמור דהא יש לחוש שמא יבוא עוד ויערער אבל כאן מותרת לגמרי ואין מועיל ערעור הבעל. מיהו תוס' כתובה אין גובה מלקוחות אבל מבעל עצמו גובה אפילו תוס' כתובה עיין ב"ש:
ג סָעִיף ג הגט. אשה שנתגרשת צריכה כתב מב"ד שנתגרשה ואין הרב נאמן להעיד ע"ז ב"ש:
ד סָעִיף א עיגון. אע"ג דכתב בסעיף א' דהרשאה לא מיקרי קיום מ"מ לענין זה מהני הרשאה ב"ש:
ה סָעִיף יא עיניו. אם הם שנים שלוחים המביאים הגט אפי' ב' סומים כשרים מהרח"ש בתשובה סי' ג':
ו סָעִיף יא ובפ"נ. וקול קולמוס לא מהני בסומא משום אם יאמר בפ"נ ובפני נחתם מיחזי כשקרא ואם יאמר שמעתי קל קולמוס לא יאמר כתיקון חז"ל וע"ל ס"ק א' מש"ש:
ז סָעִיף יא ובפ"נ. היינו בפני ג' דוקא עיין ב"ש:
ח סָעִיף יא קרובים. ובדיעבד אם נשאת מהני אפי' קרוב או אשה כמו בהכרת החלוץ ב"ש:
ט סָעִיף יב גוונא. כלומר אפי' היה סומא מעיקרא אפי' אין כאן [עדים] שמסר לו הגט אבל מ"מ צריך להכיר את האיש והאשה בטביעות קול. ודעת הרמב"ם דאפי' נתקיים הגט בחותמיו סומא פסול להביא את הגט מדרבנן דגזרו נתקיים אטו לא נתקיים מהריב"ל וכנה"ג דף ק"ע:
י סָעִיף יג פלוני. אם שולח ע"י א' ליתן הגט לשלוחו אז הראשון לא הוי שליח לגירושין כלל דאינו עושה אלא מעשה קוף וא"נ בדיבורו בפ"נ ובפ"נ. עב"ש:
יא סָעִיף יד ובפ"נ. ב"ש הניח בצ"ע דלא גזרינן אטו שליח אחר ע"ש:
יב סָעִיף טו בפניו. משמע בחתימות העדים לא מהני קול הקולמוס. ולכאורה תמוה הוא דהא כתבו תוס' ורא"ש דאין להכשיר סומא ע"י קול קולמוס משום דנראה כשקר אם יאמר בפ"נ ובפ"נ כמש"ל בס"ק ו' ואי ס"ל בחתימה לא מהני קול קולמוס אפי' מי שאינו סומא. מה הקשו בסומא וצ"ע. ועיין כנה"ג דף ק"ע ע"א מ"ש:
יג סָעִיף טז עמו. אבל הוא לבדו אם מעיד דיודע חתימות השני שלא חתם בפניו לא מהני לדעת התוס'. ולרש"י מהני עיין כנה"ג קס"ט ע"א. בעל שצוה לסופר ולעדים שיכתוב ויחתמו גט כשר עד מאה עד שיצא הגט כשר. והשליח ראה צוואת הבעל לסופר ולעדים ותיקון הקלף והקולמס והדיו והתחיל ליכתוב הגט ולא יצא כהוגן. ונכתב גט אחר שלא בפני השליח ויצא כהוגן ואותו הגט השני נחתם בפני השליח. המחבר תומת ישרים סי' ל"ח הכשיר והגאון מהר"ש ויליסוד כתב דפסול. ומהרח"ש הכריע כבעל תומת ישרים כנה"ג דף ק"ע ע"א:
יד סָעִיף יח בפניהם. ולהכי אפי' ב' סומים כשרים להביא הגט כמש"ל בשם הרח"ש ס"ק ה'. אע"ג דגבי אשה עצמה (שהביא) [שמביאה] את גיטה אע"ג דלא שכיחא אמרינן דצ"ל בפ"נ ובפ"נ כדי שלא תחלק בשליחות הכא שאני דלא גזרינן בתרי דלא שכיח אטו חד דשכיח הרא"ם ח"א סי' פ"ב כנה"ג ק"ע ע"ב. ועיין ב"ש ס"ק כ"ז ודו"ק:
טו סָעִיף יח וערער. היינו שערער שנתן לה גט מזוייף. משא"כ כשטוען ומכחיש אותם שלא שלח אותם אינו נאמן לכ"ע:
טז סָעִיף יט מהם. והשני לא ידע דנמסר לזה דאל"כ כשר לי"א שהביא בסעיף הקודם:
א סָעִיף א ובפני נחתם. עבה"ט ומ"ש אבל הרדב"ז כ' דאפי' יאמר אני כתבתיו כו' ומלשון זה משמע שגם הרדב"ז מסכים דאם הסופר הוא השליח צ"ל אני כתבתיו רק דסובר דאין בזה שינוי מתקנת חכמים. אך באמת לא העתיק יפה דבתשו' הרדב"ז ח"א סי' שנ"ט מבואר להדיא דגם הסופר אומר בפני נכתב (ויובא קצת לשונו לקמן סי"ו ס"ק ל') וכ"כ עוד שם בס"ס ת"ו אלא דשם כתב דאפילו אם יארע שיאמר אני כתבתיו ובפני נחתם כשר לכתחל' דבשלמא בחתימה יהא דאומר אני הוא עד שני שייך טעמא דרב אשי או כולו בקיום שטרות או כולו בתקנת חכמים אבל בכתיבה לא שייך כיון דמה דצריך לומר כלל בפני נכתב הוא רק משום דאתי לאחלופי כו' ומה לי שיאמר בפני נכתב ומה לי שיאמר אני כתבתי כיון שהצריכוהו להזכיר הכתיבה לא אתי לאחלופי כו' אבל לעיקר הדין דעתו שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם בסדר שתקנו חכמים בכל השלוחים ואין בזה משום מחזי כשקרא כיון דקושטא הוא שבפניו נכתב ע"ש. אמנם בעיקר דבר זה שכ' הרדב"ז דמותר למנות לכתחילה לסופר שיהי' שליח. כתבתי בזה לעיל סי' ק"כ ס"ק נ"א דבסדר הגט של מהר"י מרגליות כתב בהדיא דאין לעשו' הסופר לשליח והגאון מהר"ד אופנהיים בתשובה חולק על מהר"י מרגליות בזה ומכ"ש במקום עיגון ואא"ז בתשו' פמ"א ח"ב סי' ס"ט חולק על מהרד"א ומסכים עם מהר"י מרגליות ואפי' במקום עיגון ובס' ישועות יעקב מסכים לדעת מהרד"א במקום עיגון ע"ש באורך:
ב סָעִיף א וערער אין משגיחין בו. עב"ש רס"ק ב' ועיין בתשו' נו"ב סי' פ"ה בד"ה ובזה נראה:
ג סָעִיף א לפיכך אף הנשים. עיין בס' גט מקושר בס"ג שלישי אות כ"ה שכ' דמשמע ודאי דגם בהא שליח עושה שליח כמו בעלמא ומזה מוכח דשליח ראשון אינו יכול לבטל שליח שני כו' ע"ש עמ"ש לעיל סי' קמ"א ס"ק מ"ב:
ד סָעִיף א ובזמן הזה. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' ת"ו שנשאל בראובן שגירש אשתו ועשה את הסופר שליח להוליך הגט לאשתו והולכים עמו גם העדים החתומים על הגט לביתה אם צריך השליח לומר בפ"נ ובפ"נ כיון שהוא הכותב ובפני העדים בעצמם מגרש אותה או דילמא תקנת חכמים היא ואין לשנות בה כלום. והשיב בעיקר הדין אם משכונה לשכונה צריך לומר בפ"נ ובפ"נ איכא פלוגתא דהתוס' כתבו בשם ר"ת דהשתא בזה"ז כו' וכ"כ הרשב"א והסמ"ג אבל מדברי הרי"ף ז"ל שלא כתב הא דרבא דמשכונה לשכונ' נראה שהוא סובר דדוקא ממקום למקום וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל וכן העיד עליו המגיד הילכך כיון שעיקר הדין הוא מחלוקת הבו דלא לוסיף עלה ודוקא היכא שהשליח הוא שמוליך הגט שלא בפני עדים צריך לומר בפ"נ ובפ"נ לחוש לדברי ר"ת והנמשכים אחריו אבל היכא דהוי כעין נ"ד אין צריך כלל. וגדולה מזו אני אומר דאפי' ר"ת מודה בהא כיון שהעדים בעצמם מצויים וחתמוהו לפני ב"ד וכ"ש בזמן שהיא מתגרשת בפני עדי הגט הדבר ברור דלכ"ע אצ"ל בפ"נ ובפ"נ וליכא למימר דכיון שתיקנו שיאמר השליח בפ"נ ובפ"נ אין לנו לבטל תקנתם אפי' במקום דלא צריך ז"א דהא לא הית' התקנה סתמית אלא לפי שאין עדים מצויין לקיימו וכיון דתלי טעמא בהכי היכא דליכא למיחש אין צריך כו' עוד אני אומר שאם חתימת עדי הגט ניכרת לאותם שהיא מתגרשת בפניהם אין השליח צריך לומר בפ"נ כו' שהרי הם הם עדי הקיום והם הם עדי הגירושין כללא דמלתא שאם אין עדי הגט עומדים לפנינו ואין אנו מכירין חתימתם וצריך אחרים שיכירו חתימתן צריך השליח לומר בפני כו' אפי' באותה שכונה לחוש לר"ת וסייעתו ואם לא אמר נוטלו הימנה וחוזר ונותנו לה ואומר בפני כו' ואם הלך השליח או שמת תנשא לכתחלה ואם יבא הבעל ויערער יתקיים הגט בחותמיו ואם לא יתקיים תצא. אבל אם עידי הגט לפנינו או שהם מצויין בעיר בשעת הגירושין או שמכירין ב"ד חתימתן וכ"ש אם מגרשה בפני עידי הגט כנ"ד אין השליח צריך לומר בפ"נ כו' כיון שהוא משכונ' לשכונ' ואין להחמיר ולומר כי יש לחוש שמא יאמרו שזה מעכב ואם יארע שלא יאמר ימצאו מעגנין את האשה שלא כדין הלכך רואה אני שלא לאומרו כיון שאין בו צורך עכ"ד ע"ש וע' לקמן סעי' י"ב וסי"ח:
ה סָעִיף א ויש חולקים. עב"ש לעיל סי' קמ"א ס"ק מ"ד לחומרא בעלמא אמרו הריב"ש ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קכ"ח שכ' עליו דיפה כתב וכן מוכח בריב"ש שם ולדעתי לא החמיר הריב"ש אלא מטעם כיון שלא אמר בפ"נ ובפ"נ לא עשה כתיקון חכמים אבל בנ"ד (בעובדא דידי') שהשליח אמר בפ"נ ובפ"נ אלא שאנו מסופקים אם דבורן מהני ועכ"פ הוא לא עבר על תקנת חכמים מודה הריב"ש שקיום הרשאה מהני עכ"ד ע"ש ועיין בתשו' מהרי"מ מבריסק ע"ש סי' ל"ג מ"ש בזה.
ו סָעִיף א דהרשאה לא מקרי קיו'. עיין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס קכ"ח שכ' דמ"ש הגאון השואל (ה"ה מהר"מ ברבי ז"ל) דלאחר נתינה לא מהני להתקיים הגט בחותמיו כי דודאי עשו כמנהג בנל ב"ד לקרוע הגט אחר נתינה קרע ב"ד בכל הצדדין ואין קוראין מתוך הקרע ואין זה קיום העולם עכ"ל דברי שגגה הם ומה בכך שנקרע הגט אפי' נקרע חתימת העדים לשני קרעים ממש בכל אורך החתימה עד שנחלקו כל האותיות לשתים אפ"ה אם מתקרבין יחד והעדים מכירים כו' ובפרט לפי מנהגינו לחתוך בסכין בכל ארבע זויות חתך אחד באלכסון אינו מגיע כל החתך בחתימת העדים רק באות אחד או שתים וא"כ יכולים להכיר שאר החתימה שהרי כ' הש"ך בסי' מ"ו שא"צ להכיר כל אות רק רוב החתימה ע"ש:
ז סָעִיף ג לקיים הגט. עבה"ט מ"ש בשם ט"ז וב"ש אשה שנתגרשה צריכה כתב מב"ד שנתגרשה כו' ובב"ש מסיים בה ול"ד לקיום שטרות ר"ל בח"מ סי' מ"ו ס"ד בהגה שנהגו שהרב התופס ישיבה כו') דכאן מוציא אותה מחזקתה לכן צריכה היא מעשה ב"ד כו'. והנה זה פשוט דדוקא במקום שהיא מוחזקת בא"א וכמבואר מלשונם שכתבו דכאן מוציא אותה מחזקתה. אבל במקום שאין יודעין שהיתה א"א גם היא עצמה נאמנת לומר גרושה אני כדלקמן סי' קנ"ב ס"ו והכתב ראיה אינו רק לרווחא דמלתא פשיטא דמהני אפי' עד א' בכתב עמ"ש בסי' קנ"ב סק"ו. ומ"ש ואין הרב נאמן להעיד ע"ז יחידי. מ"ש ביחידי ל"ד הוא וה"ה הרב עם עוד אחד לא מהני וכמו שאסיים דצריכה מעשה ב"ד. והטעם דאין מועיל שנים הוא פשוט ומבואר לעיל סי' מ"ב בב"ש סקט"ו דהוי מפי כתבם (וכן מבואר להדיא בט"ז עצמו סק"ד דאפי' שנים צריך דוקא שיעידו בב"ד ע"ז ולא מתוך כתבם ע"ש) ולפ"ז אם מפורש בהכתב ראיה שנכתב מדעת המגרש והמתגרשת דאז דין שטר עליו שפיר מועיל שנים כמבואר מדברי הב"ש שם ועמ"ש בפ"ח שם. ואפשר דאם הרב ועוד דיין א' חתומים עליו סגי אף אם אין מפורש שנכתב מדעת שניהם דהא בב"י ובב"ש שם כתבו בשם הרשב"א דלא אמרינן בזה חזקה אין עדים חותמין אלא בריצוי הצדדים דאנן סהדי דאין העדים בקיאים בזה (ע' בח"מ סי' ל"ט סי"א) וא"כ גבי שני דיינים ל"ש זה וכן מצאתי ברדב"ז ח"ב סי' תשס"ה גבי שטר קדושין שנכתב ע"י סופרי העיר אמרינן חזקה דבקיאי בזה ולא חתמו אלא מדעת ע"ש וכ"ש כאן בנכתב ע"י דיינים וצ"ע ועיין בתשו' הרדב"ז ח"א סימן קס"ח שכתב וז"ל שאלת ממני על אשה מקנדיא שהיתה בחזקת שהיא מגורשת אלא שאין שם עדים שראו הגירושין ואין בידה גט כי אבד ואני עכבתי אותה מלינשא עד שנשלח לקנדיא וכתבו משם בזה"ל דאינו להגיד ולהודיע לכ"ת בתו"ע גמורה איך הבחורה הזאת היא מגורשת עד נתגרשה בב"ד שלנו והרי היא מותרת לכל אדם כו' (ושנים היו החתומים כן מבואר מל' התשובה להלן שיובא מיד) ואתה כתבת כי עדיין היא באיסור משום דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם ובאנו לפלוגתא דרבוותא. תשובה אין כאן מחלוקת ואשה זו מותרת לינשא דמעשה ב"ד הוא זה מה שכתבו מקנדיא שהרי אמרו נתגרשה בב"ד שלנו והרי היא מותרת לכל אדם ואין זה לשון עדות (ע' בח"מ סי' מ"ו סכ"ט ובש"ך שם ס"ק ע"א) ועוד כי יהודא חן הוא רב שבעיר ומשה קזני הוא חכם וזקן והם הם הב"ד שנתגרשה בפניהם ואע"פ שכתוב בתורת עדות גמורה לאו דוקא אלא לחזק הדבר כתבו כן ואע"ג דלא כתוב בה במותב תלתא סתמא דמלתא הכי הוי (אפשר שהוצרך לזה לפי שהכתב מקנדיא לא נכתב מיד אחר הגירושין לראיה רק תשובה לשואל ובודאי לא נכתב מדעת הצדדים עמ"ש לעיל) ולא חששו לכתוב לפי שסמכו עצמם על סוף הלשון וחתמו תרי מגו תלתא ואין בכ"ז דבר לעכב כדי לעגן האשה כו' וגדולה מזו אני אומר שאפי' היה עדות ממש כאשר חשבת יש להתירה לסמוך על האומרים דעדות כזו כשרה שכיון שבאה בחזקת גרושה אלא שאבד גיטה גלוי מלתא בעלמא הוא וסגי בעדות כזה אע"פ שהוא מפי כתבם ותו דבמלתא דעביד לגלוי לא משקרי. ואי משום דלא הזכירו שם המגרש כיון שאמרו שהיא מותרת לכל אדם ליכא למיחש למידי עכ"ל: וע' בתשו' מנחת עני סי' נ"ה שכ' לרב אחד וז"ל בנדון מעשה ב"ד אשר חשש לדברי הט"ז כו' נראה ברור דדברי הט"ז אינם אמורים רק בריחוק מקום שלא נתפרסם הגירושין ולא נתחזקה בגרושה אבל במקום קרוב כו' ועוד נראה דהא דאין אשה נאמנת לומר גרשני בעלי שלא בפניו היינו דוקא באומרת גרשני סתם משום דל"ש בזה חזקה דאין אשה מעיזה כו' אבל באומרת גרשני בעלי בפני ב"ד פלוני ועדים פלוני והוא במקום קרוב ודאי דנאמנת מטעם מלתא דעל"ג כו' דחזקה זו אלים טובא ואפי' במידי דאורייתא סמכינן עלה כמבואר בר"ה דף כ"ב ובבכורות דף ל"ו כו' ומכ"ש בנ"ד שהבעל במקום קרוב דודאי לא ישתוק אין לחוש כלל להצריך מעשה ב"ד כו' ע"ש עוד. והנה החילוק הראשון שכתב דהיכא דנתחזקה בגרושה א"צ עדים לענ"ד הוא פשוט וברור וכן מבואר מדברי הרדב"ז שיובא לקמן סי' קנ"ב ס"ח סקי"ד ואמנם צריך שיהיה חזקה ברורה לא קול בעלמא כמבואר ברדב"ז שם. ומזה הטעם מעשים בכל יום באשה עירנית שמתגרשת אין נותנים לה מעשה ב"ד אף שכמה פעמים נמשך זמן רב קודם שתנשא ואז אין עדים שהיא גרושה והיינו כיון דהאידנא אין מגרשין בצנעה ורגילין ליתן הגט במנין עשרה כמ"ש בש"ע ס"ס קל"ג ובסדר הגט סעיף ע"ז ממילא תתחזק בגרושה. אלא דאם רוצה ללכת למקו"א אז נותנין לה מעשה ב"ד. אך החילוק השני שכ' דדוקא באומרת נתגרשתי סתם אבל באומרת בפני ב"ד פלוני צ"ע טובא דמדברי הרשב"ץ שהובא בש"ע לקמן ס"ס קנ"ב לא נראה כן דהא כיון שיש בידה מעשה ב"ד בודאי כתוב בתוכו באיזו מקום נתגרשה ומסתמא גם היא אומרת כן ואפ"ה בעינן דוקא שיוכרו החתימות ולא מפליג שם בין אם הוא מקום רחוק או קרוב וכן מבואר מדברי הרדב"ז שהובא למעלה דאף שאמרה שנתגרשה בקנדיא לא סמך עליה ושלח לקנדיא (ועב"ש לעיל סי' י"ו סק"ד ודוק) . גם צ"ע מהא דאי' ביו"ד סימן רס"ח ס"ט גבי גר בימים הראשונים שאמר נתגיירתי בב"ד פלוני דפסקינן דאינו נאמן. מיהו בזה אפ"ל כיון דחיישי' שמא הוא משקר ועדיין עכו"ם הוא לא שייך האי סברא דהוא אינו חושש אם יתבדה קצת דומה לזה משני הש"ס שם ביבמות מ"ז בהא דאינו נאמן על הבנים משום לדבריך ע"ג אתה כו' אך מדברי הרא"ש שם בהא דאמרי עדים שמענו בב"ד של פלוני כו' ודאי קשה על סברא הנ"ל ועיין בתשו' נו"ב סי' ך"ז ובתשו' שיבת ציון סי' ל"ח ובט"ז יו"ד סי' קמ"ט ס"ק י"ח ובפר"ח שם והדברים ארוכים ואכמ"ל: שוב ראיתי בתשו' בית דוד סימן כ"ב שנשאל ג"כ בענין זה אם לסמוך על כתב ראיה שמביאה האשה שנתגרשה וחתום בו רק הרב המסדר לחוד. והזכיר שם דברי הט"ז הנ"ל דאפילו ב' עדים לא מהני משום דהוה מפי כתבם וכתב דאין להקשות על דבריו מהא דמהני ח"י ב' עדים בחליצה כמבואר ברי"ף ורמב"ם דכל שנים שראו החליצה יכולים לכתוב לה שטר שחלצה כו' דשאני חליצה דאינה יכולה לברר שחלצה כ"א בעדים ולכך תיקנו חכמי הש"ס שיתנו לה שטר לראיה וכדאמרינן אתקין רב יהודא בגיטא דחליצה ולכן דין שטר יש לו כו' ואח"ז כתב לצדד להתיר בנדון השאלה שלא היה כאן עדים שהיתה א"א כי הט"ז לא מיירי אלא באשה שנתגרשה במקו"א וחוזרת לעירה במקום שיודעין שהיתה א"א כמו שמבואר להדיא בדבריו אבל במקום שאין יודעין כו' (וכמו שכתבתי גם אני לעיל רס"ק זה) ושוב דחה זה כיון דבמדינתינו הנשואות מכוסות ראשיהן וא"כ סתם אשה הבאה לפנינו כדרך הנשואות היה כאנן סהדי שהיתה א"א ותו לא מהימנא לומר גרושה אני וצריכה מעשה בית דין והאריך בזה (עמ"ש בסי' קנ"ב סק"ו דאין זה ברור) ובסוף כתב דמ"מ ראה מכמה רבנן קשישאי דלא קפדי בזה וסומכים על היתר עדות הרב המסדר לחוד. וחתר למצוא טעם לדבריהם משום דהאידנא שכיחי שיירות ושכיחי פאסטין ועי"ז בידינו לברר אמיתתו בכל עת ודמיא לגלוי מלתא בעלמא דפרק החולץ גבי עדות אחוה דמיתנא דמועיל אפי' אשה וקרוב וממילא דסגי גם בעד א' בכתב כו' ע"ש באורך: ולע"ד גם על היתר זה קשה לסמוך היכא שיחזקה בא"א. חדא דא"כ נתת דבריך לשיעורין והרי גם בענין בפ"נ משכונה לשכונה שכתב התוספת ריש גיטין דהאידנא כ"ע ניידי כבני מחוזא והובא לעיל ס"א בהגה לא מצינו מי שהיקל בזה בזה"ז לומר דהאידנא אשתני דינא ועוד בגוף הדבר שכ' שם שהמציא לחלק בין מלתא דעל"ג דאמרי' בש"ס גבי עד אחד שמת בעלה ובין גלוי מלתא בעלמא דפ' החולץ דמלתא דעל"ג הוא שאין בידינו לברר רק אפשר שיברר וגלוי מלתא הוא שבידינו לברר אמיתתו בכל עת כו' הנה חילוק זה בעינו קדמוהו הריב"ש סי' קנ"ה והועתק דבריו בס' מה"צ סי' י"ז בפתיחה אות ו' (וכנראה שגם התוספת בבכורות ל"ו ע"ב ד"ה והלכתא כיוונו לחילוק זה) וגם התשב"ץ ח"א סי' פ"ג כתב לחלק בזה (אלא שמחולק עם הריב"ש בדעת הרמב"ם שלדעת התשב"ץ ס"ל להרמב"ם גם במלתא דעל"ג נאמן עד א' כשר מה"ת עש"ה) וכפי המבואר מדברי הרשב"ץ שם הנה בביאור מלתא דעל"ג דבריו אחדים ושפה אחת עם הריב"ש ותשו' ב"ד הנ"ל. אך בעי' גלוי מלתא בעלמא הוא ז"ל מוסיף בה דברים שכ' דגלוי מלתא בעלמא היא שגם בלא אמירת זה העד הדבר קרוב לנו להיות נודע כמו שהעיד זה אלא שהוא מכוסה ונעלם קצת כמו בהא דפ' החולץ שכשבאין לפנינו איש ואשה לחליצה בודאי דעתינו סומכת שיבם ויבמה הן כאילו הענין נודע אלינו כו' וכן נמי בהא דפ"ב דכתובות זכור הייתי באשה פ' שיצתה בהינומא ואמרי' מ"ט כיון דרוב נשים בתולות נשואות גלוי מלתא בעלמא הוא כו' עש"ב. וכיוצא בזה כ' המרדכי בפ' מ"ח. והובא בב"י לקמן סימן קס"ט בהא דאין סומכין במנין השנים ע"פ קרובים שכ' דאין להביא ראיה מדאשתמודעינהו דפ' החולץ דהתם גלוי מלתא בעלמא הוא דבלא"ה תופסים אותו בחזקת אחיו מן האב כו' ע"ש (ומה דהב"ש סי' קנ"ז סק"ב כ' על המרדכי דל"מ כן מדברי שאר פוסקי' היינו דלא בעי' חזקה גמורה) . ולפ"ז בנ"ד כיון דבלא הכתב ראיה אין דעתינו סומנת כלל שנתגרשה ואדרבה אנו תופסים שהיא בחזקת א"א לא שייך לו' דהוא גלוי מלתא בעלמא: וכ"ש לפ"ד הרי"ף והרא"ש בפ' החולץ שפי' גלוי מלתא בעלמא היא משום דלאו מלתא דאיסורא ולא אממונא מפסדי אלא מלתא בעלמא היא דמגלו דהדין הוא גברא פלן והא נהי איתתא פלניתא כו' וכמו שהובא בב"י סי' קס"ט ובפי' סדר חליצה בהאות ל"ח. א"כ פשיטא דבנ"ד שמביאה האשה כתב ראיה שנתגרשה בח"י הרב המסדר ודאי דאמלתא דאיסורא מסהיד ול"ש לומר גלוי מלתא בעלמא היא. וכוונת הרי"ף והרא"ש הנ"ל במ"ש אלא מלתא בעלמא הוא דמגלו כו' נראה שהוא על דרך שכתב הרמב"ם פט"ז מה' סנהדרין א"צ ב' עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו יוחזק בעד א' כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה כו' ואנל ה"ז לוקה כו' ועיין במל"מ פ"ג מה' שגגות דין ב' שכ' שדין זה נלמד מהירוש' פ' שני נזירין (וע' בתוס' חולין צ"ו ד"ה פלניא וזה מדוייק בלשון הרי"ף שם שמסיים וכיון דמודעי ליה הכי הרי אתחזק גביה דההוא סהדא כו' הילכך שרי ליה לסהדא למסמך אפומייהו ולמסהד עלויה דההוא גברא או עילוה דהך איתתא בין לענין איסורא כו' ומלשון זה הוציא הריב"ש סי' קפ"ב הובא בב"י ר"ס קנ"ז שאין אשה וקרוב נאמנין כשמעידין כן בשעת מעשה אלא שאם אמרו כן קודם מעשה שאין מעידין לא על ממון ולא על איסור הוחזק על פיהם ע"ש. והגם דהב"י כתב עליו דאין נראה כן מדברי הפוסקים כו' היינו משום דס"ל דענין זה אף בשעת מעשה הוי כמו קודם מעשה. אבל הא ודאי דאילו אתרמי שחלצה ממי שאין מכירין כאות' שכתב הא"ז הובא בפי' סדר חליצה אות ל"ה בהגה דבשעת הדחק יחלוצו אע"פ שאין מכירין ואח"כ תחזור אחר עדים המכירין. ועתה אחר החליצה באין אשה וקרוב להעיד שהן מכירין. פשיטא דגם הב"י מודה דאין נאמנים דעתה מעידין להתירה. וכמו שסיים שם ואח"כ תחזור אחר עדים. ומעתה בנ"ד שהכתב ראיה הוא אחר מעשה הגירושין וח"י הרב המסדר הוא להתיר האשה לעלמא פשיטא דאין זה ענין לגלוי מלתא בעלמא (והן עתה עיינתי שנית בספר הנ"ל וראיתי שהרב הגאון המחבר נ"י הרגיש בעצמו וכ' וז"ל ואף שלדברי הרי"ף ביבמות שפי' להך אשתמודעינהו אינו ענין לנ"ד מ"מ כדאי הוא הרמב"ם והריב"ש כו' עכ"ל ואין דבריו מובנים אצלי) ועמ"ש לקמן ס"ס קנ"ד בסה"ג ס"ד בשם תשו' חתם סופר ובשם גט מקושר מבואר ג"כ שדעתם דאפילו האידנא צריך לעיכובא מעשה ב"ד ע"ש. ע"כ לע"ד אין לסמוך על שום קולא בזה ואין לנו לזוז מדברי הש"ע והאחרונים דבעינן מעשה ב"ד של שלשה ובעינן אם צריך להכיר החתימות יבואר בע"ה לקמן ס"ס קנ"ב:
ח סָעִיף ד דהרב הנוטל שכר. ע' לקמן ס"ס קנ"ד בסה"ג ס"ד ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' ק"ד ודו"ק:
ט סָעִיף ז יותר מתכ"ד. עב"י שהביא דברי התוס' דלאחר כ"ד מספקא לר"י אי מהני כל זמן שעסוקים באותו ענין או לא וקודם נתינה מספקא לר"י נמי אי מהני ודברי התוס' כתבו הרא"ש והרשב"א והר"ן והמרדכי בריש גיטין והגהות כו'. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"א סימן תק"ה ודעתו להקל בזה וז"ל השאלה שם בשליח המביא גט ממ"ה שצריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ אם הקדים דיבור לנתינה או אחרו מאי והשיב כבר ידעת כי תכ"ד כדיבור דמי כו' ואם הי' אחר כ"ד ועדיין היו עסוקים באותו ענין נסתפק הרא"ש ור"י ז"ל בתוספותיו פרק הזהב (בהרא"ש שלפנינו לא נמצא דבר מזה בפ' הזהב. אך מבואר בהקדמת הפמ"ג ליו"ד בכללי הוראות או"ה אשר לבד ס' הרא"ש שבידינו הנקרא פסקים חיבר עוד ספר ונקרא בשם תוספות הרא"ש. מסתמא כתוב שם) אבל בתוס' שלנו כתבו דא"צ עוד כיון שהיו עסוקים באותו ענין והכי מסתבר כי היכא דאמרי' לענין קדושין ולכמה דברים והה"נ אם הקדים הדיבור והיו עסוק בענין שאמר לה בעליך שלחני לגרש אותך בגט זה ובפ"נ ונתנו לה אפי' אחר כ"ד כיון שלא הפסיק הענין סגי בהכי אבל אם הפסיק ונתנו לה צריך לחזור לקחתו כו' עכ"ל. והנה מ"ש אבל בתוס' שלנו כתבו דא"צ עוד. לא ידעתי מדוע העלים עיניו מדברי התוס' שלנו פ"ק דגיטין דף ה' ע"ב בד"ה יטלנו דשם כתוב בהדיא שהעלו הדבר בספק והגם דבתוס' פ' הזהב (בבא מציעא נ"ה ע"ב) בד"ה יטלנו משמע מדבריהם דמהני כל זמן שעסוקים באותו ענין מ"מ נראה שדבריהם בגיטין עיקר יותר חדא דבפ' הזהב לא כתבו כן רק לתרץ הקושיא משא"כ בגיטין שכתבו כן לדינא ועוד דבגיטין דשם עיקרא דמלתא בודאי דקדקו יותר (וכיוצא בזה בב"י לעיל סי' קל"ד במה שתמה על הרמב"ם שכ' דגט המעושה כדין בכותים פסול הוא ולא בטל וסמך על הא דפ' חזקת והקשה דאמאי דאיתמר בדוכתי אית לן למיסמך טפי ע"ש. וע' בה"ט בא"ח סי' קס"ז סק"ט בשם מהר"ם חאגיז ז"ל) ובפרט דכל הני רבוותא שהזכיר הב"י העתיקו רק דברי התוס' בגיטין הנ"ל. ע"כ לע"ד קשה לסמוך בזה על הרדב"ז ז"ל ולהקל נגד כל הני רבוותא. מיהו בזמנינו שכל שליח יש בידו הרשאה אף שכתב הרמ"א לעיל ס"א בהגה דיש חולקים דהרשאה לא מקרי קיום כבר כתבתי שם בשם הב"ש ותשובת נו"ב דהוא חומרא בעלמא אם כן בנד"ז שאמר בפ"כ רק שהי' אחר כ"ד אפשר להקל. עמ"ש לקמן ס"ק י"ב:
י סָעִיף ז אף על פי שיוכל לכתוב. עב"ש שכתב היינו דוקא באלם דא"י לדבר אז לא מהני כתיבה משא"כ כשיכול לדבר כו' עד ולא כש"ך שם. גם בספר קרבן נתנאל פ"ק דגיטין אות ל"ז תמה בזה על הש"ך ע"ש ועמ"ש בפ"ת לח"מ שם סי' מ"ו ס"ז בד"ה מתוך כתבם. וע' בס' בית מאיר כאן:
יא סָעִיף ח ומת הבעל. כ' בס' תו"ג ואם לא מת הבעל רק שאומר שמבטל השליחות בכדי שלא יהא נאמן כשיחזור ויטול ממנה יש לעיין כי אפשר לומר דדוקא כשמת שנתבטל השליחות ממילא משא"כ כשמבטל הבעל כיון דביטול הוא מטעם דאתי דבור ומבטל דבור כמבואר בר"פ השולח וכתבו שם התוס' דכל זמן שלא ניתן הגט חשיב דיבור ומצי מבטל וא"כ הכא שכבר ניתן הגט וחשיב דיבור שיש בו מעשה שוב לא אתי דיבור ומבטל דבור שיש בו מעשה ומכ"ש כשהבעל מודה שאינו מזוייף רק שטוען פקדון במיגו דמזוייף דודאי הוא דיבור שיש לו מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה וצ"ע עכ"ל:
יב סָעִיף ח ואין לו תקנה. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תשמ"ב שכ' על שליח שהביא גט ממדה"י ונתנו לה ולא אמר בפ"נ ובפ"נ ואיננו כי הלך לו וא"א לחזור וליתנו לה ולא נתקיים בחותמיו מה תקנה יש לו. תשובה כבר נהגו בכל ישראל שהמביא גט יש בידו שטר שליחות שעשאו הבעל ואם זה השליח הביא בידו שטר שליחות הגט כשר ואפי' לכתחילה לא הי' צריך לומר בפ"נ ובפ"נ אלא כדי שלא לחלוק כו' אך בתנאי שיהי' שטר השליחות מקויים או שאפשר לקיימו אבל אם א"א לקיים לא הגט ולא שטר השליחות הגט פסול ע"ש וע"ל ס"א בהגה ומ"ש שם סק"ה:
יג סָעִיף ט יעשנו בפני ב"ד. כתב בהגהת יד אפרים ואם לא נתמנה בב"ד יחזיר הגט לשליח שמינה אותו ויחזור למוסרו לו ולמנותו בפני ב"ד כדי שיוכל לומר שליח ב"ד אני כ"כ הריב"ש סי' שי"ח ועב"ש לקמן ס"ק כ"ה:
יד סָעִיף ט ואפי' לא אמר כלום. עיין בתשו' מהר"ם אלשקר סי' ז':
טו סָעִיף ט במקום עיגון. עבה"ט שכ' אע"ג דכתב בס"א כו' ועיין בתשו' מהרי"מ מבריסק סי' ל"ג שכ' לבאר זה בטו"ט ע"ש:
טז סָעִיף ט או שהוא הי' עמהם. כתב בס' ב"מ וז"ל לשון זה מורה שהשליח האחרון נמי מצטרף. וריש הסעיף מבואר שהמביאו מצטרף. וא"כ אם השליח שני נתמנה בפני המביאו יוכל כל הענין להעשות בפני אחד ושני השלוחים והם ב"ד לקבל אמירת בפ"נ והכי יאמר ע"פ זה שליח ב"ד אני. אבל בתשו' מהרח"ש סי' ג' דקדק מל' הריב"ש דהשליח השני אינו מצטרף כו' והטעם י"ל דהאחרון שאומר שליח ב"ד אני משמע שנתמנה מב"ד מבלעדו ואיך יצטרף משא"כ המגיד בפני ב"ד אף כי ע"י צירופו הוא דהוה ב"ד אין סתירה בלשונו. לכן שיצטרף האחרון צ"ע עכ"ל. וע' בהגהת יד אפרים:
יז סָעִיף ט חוששין להם. עיין בתשובת ברית אברהם ר"ס ק"ו שכ' דאף דמדברי הרמ"א אין הכרע רק לחוש על דיינים המסדרים כתיבת הגט דנפישי מילי משא"כ על דיינים המסדרים הנתינה ואינו מקום כתיבת גיטין מ"מ מדברי תשובת הרא"ש שהובא בב"י סימן ק"כ מבואר החשש על עידי הנתינה שהיו הדיוטות יע"ש. וע"ש עוד בס"ס ק"ד שהביא בשם תשו' פני יהושע ס"ס ב' שכ' דדוקא אם הטעות במידי דשכיח אבל בטעה במידי דלא שכיח לא הוי א"י בטיב גיטין והוכיח כן מסוגיא דקדושין דף ו' והעלה דאין להרהר בכיוצא בזה יע"ש. ועמ"ש לעיל סי' קמ"א ס"ל ס"ק כ"ח:
יח סָעִיף י וי"א דלא מהני כו'. עיין בהגהת יד אפרים שתמה על זה וגם על הב"ש ס"ק ט"ו ע"ש. גם בס' בית מאיר תמה בזה והניח דין זה בצ"ע ע"ש:
יט סָעִיף יא בשני עיניו. עבה"ט שכ' בשם מהרח"ש אם הם שנים שלוחים אפילו ב' סומים להעיד כשרים. ואיני מבין זה דהא לקמן סי"א מבואר עשה הבעל שנים שלוחים כו' והוא שהיו כשרים להעיד כו' וא"כ דהם סומים והם פסולים להעיד כמבואר בח"מ סי' ל"ה סי"ב מה מהני מה שהם שנים. והא דפתוח ונסתמא מהני מה שאומר בפ"נ ובפ"נ מבואר בב"ש ס"ק י"ז משום דלעדות זה אפילו אשה וקרוב כשרים משא"כ בסומא מעיקרא שא"י לומר ורק בעינן להכשירם מצד שהם שנים דשנים שהביאו גט א"צ לומר בפ"נ בעינן עדות גמורה וצ"ע. שוב מצאתי בס' גט מקושר בס"ג שני אות ו' שכ' בפשיטות דאפילו שני סומים פסולים להביא הגט אף דשני' שהביאו גט א"צ לומר בפ"נ היינו משום שהם עדים וכאילו אמרו בפנינו גירשה אבל סומים דפסולים להעיד לא מהני וכן אם היו פתוחים ונסממו מ"מ צרכי' לומר בפ"נ כיון דאין לו דין עדות דבעינן תחילתו וסופו בכשרות וכן בהך דינא דסי' קמ"א סל"ד כו' (הבאתיו שם ס"ק ל"ג) וזה ברור עכ"ד ע"ש:
כ סָעִיף יא בטביעת קול. עב"ש שהקשה לפמ"ש המגיד דבזה"ז אין שום אדם נאמן בטב"ע למה כאן מהני טביעות קול כתב ואפשר כיון דידוע לנו דזאת אשת המשלח כו' ולפ"ז אם א"י לנו שזו אשת המשלח לא סמכינן על הסומא כו' ועיין בס' קרבן נתנאל פ"ב דגיטין אות ע"ד שכתב ליישב קושיית הב"ש הנ"ל וגם בס' גט מקושר בס"ג שני אות ו' כתב לתרץ הקושיא הנ"ל ע"ש. ולפי דבריהם אף שאין אנו יודעין שזו אשת המשלח סמכינן על הסומא שאומר שמכיר בט"ק. גם בספר בית מאיר כתב על דינו של הב"ש הנ"ל דאינו מוכרח ע"ש:
כא סָעִיף יא ואם אינו מכירה כו'. עיין בספר גט מקושר בס"ג שני אות ו' שכתב בזה. אמת שכ"כ גם כן בטור אבל לפע"ד נראה שאין כן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלא הביאו כלל הך דרב יוסף כו' והאריך בזה ומסיים ולכן לפע"ד במקום עיגון יש לסמוך בהך מלתא על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וסגי במכיר טביעות קלא של העדים ע"ש:
כב סָעִיף יא אינו מכירה. כ' בס' תו"ג נראה דא"י לעשות שליח אחר המכיר' כיון דהוא אינו יכול לגרשה הוי כשליח שלא ניתן לגירושין ועוד נראה דאפי' בפני ב"ד אינו יכול ליתן דיש לחוש שלא יטעוהו בני אדם דיאמרו שהם ב"ד אף שאינם ב"ד מחמת שהוא סומא עכ"ל:
כג סָעִיף יא שאינן קרובים. עבה"ט בשם ב"ש דבדיעבד כו' ועיין בס' גט מקושר בסג"ש אות כ"ה שדעתו להקל אפילו לכתחילה במקום עיגון ע"ש ועמ"ש לעיל סי' קמ"א ס"ו ס"ק ט"ל:
כד סָעִיף יב באפי הנהו סהדי גופייהו. עב"ש ס"ק כ"א ועיין בס' גט מקושר בס"ק שני אות ו' באריכות:
כה סָעִיף יג הרי את שלוחי' להולכה עב"ש ס"ק כ"ג שכתב ואם אמר הרי את ש"ה עד לשם ושם הוי את ש"ק לא הוי גט כלל כו' ועיין בס' בית מאיר לעיל ר"ס קמ"א (הבאתיו שם סק"א) שתמה עליו וכ' דהעיקר דהיא ספק מגורשת ע"ש:
כו סָעִיף יג עד ב"ד פלוני. עבה"ט מ"ש ואם שולח ע"י א' כו' והוא מדברי הב"י בשם הרשב"ץ וסיים שם אא"כ באומר שהוא יעשה איזה שליח שירצה למסור לו הגט. וכתב ע"ז הב"ש ס"ק כ"ד לפ"ז נ"ל גם כשאמר לה שתמסור לב"ד דוקא אם אמר לה שתמסור לאיזה ב"ד שתרצה מהני מה שאמרה ב"נ וב"נ אבל אם מייחד הב"ד ואמר לב"ד פלוני תמסור אז היא לא נעשה לשליח כלל ולא מהני בפ"נ ובפ"נ מה שהיא תאמר ויש לחלק כיון דהבעל לא עשה הב"ד לשלוחו אלא על ידה הוא מצוה עכ"ל. ועיין בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ל"ה שדעתו דאף אם מייחד הב"ד מהני אמירתה בפ"נ ובפ"נ. וז"ל התשובה שם. על אודות אחד ששלח גט לאשתו ע"י שליח ולא רצה הבעל ששליח זה יתננו לה לפי שתתבייש האשה ממנו ואמר לו שיעשה הוא שם שליח את פלוני שהיא קרובה ומיודעה. ונתקשה הרב מהר"ם גלאנטי בענין דכיון שאין בדבר זה שום שליחות ומעשה קוף בעלמא הוא דעבד לא מהימן מתקנתא דרבנן שיהא השליח נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ. ולא מצא מקום להכשרו אלא שיכתבו ב"ד כתב מעשה ב"ד שנכתב ונחתם בבניהם לשמה. ואני לא ירדתי לסוף דעתו שאם הבעל עשאו שליח על הגט וימסרנו בב"ד ויאמר בפ"נ ובפ"נ וימנה הוא השליח האחר למה יהא נאמן כו' ומה שהביא ראי' מדברי הב"י בשם הרשב"ץ כו' אינו ראי' דדברי הרשב"ץ אינם אלא במי שעשה כבר שליח שם ושולחו לו ע"י זה שיתנהו ביד שלוחו נמצא דזה האיש אין לו תורת שליחות כלל ומעשה קוף בעלמא הוא דעבד השליח הגט כבר נעשה ע"פ הבעל כמו שהוכיח הרא"ש ז"ל בתשובה כלל י"ח (שהובא בש"ע סי' קמ"א סעי' ל"ה) ובענין זה הוא נדון של הרשב"ץ ז"ל וזהו מה שכ' ולא דמי לאשה עצמה שמביאה גיטה דכיון שאמר לה שוי שליח שתרצי הרי היא שלוחו של בעל כלומר כיון שיש בידה כח לעשות שליח שלוחו של בעל מקרי. וזה אין לו כח לעשות שום שליח שהרי הבעל מנה שליח מעכשיו. אבל אין כוונתו של הרב ז"ל לחלק בין כשיש בידו לעשות כל שליח שירצה להיכא דא"ל עשה שליח לפלוני לבד דבזה אין טעם לחלק כלל תדע דבס"פ תתקבל עסקינן באומר אמרו כו' ושוב מצאתי בתשובה מהר"י אדרבי ז"ל סימן שמ"ה שכתב גם הוא שאינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ ולא נהירא כלל כו' וההיא דאבא בר מניומי בפרק כל הגט (בש"ע סימן קמ"א סעיף ל"ו) ראי' גדולה היא דאילו אבא בר מניומי הוה הכא שפיר דמי והי' יכול השליח לומר בפ"נ ובפ"נ אע"פ שייחד השליח ותו ההיא דהאשה עצמה מביאה את גיטה כו' לא היתה יכולה לעשות כל שליח שתרצה מעצמה ללישנא בתרא דא"ל ומשוי בי דינא שליח דמשמע דב"ד יעשו ואפי' שלא בפניה כדאמרי' בשלהי כל הגט כי משוו ב"ד שליח אפי' שלא בפניו של שליח ראשון. אבל התקנה שאמר מר (מהר"ר גלאנטי) שיכתבו ב"ד כתב מעשה ב"ד שנכתב ונחתם בפניהם לשמה אינה דרך סלולה כמו שנראה מתשו' הריב"ש סי' שי"ח הובא בב"י ס"ס קמ"ב עכ"ד ע"ש: והנה מה דמהרי"ט ז"ל רוצה להעמיס כן בדעת התשב"ץ. המעיין בתשב"ץ עצמו ח"א סי' כ"ה יראה להדיא שמבואר מדבריו היפוך ממה דמפרש הרב מהרי"ט בדעתה וסבר ראיתי בתשו' ברית אברהם סי' צ"ח סוף אות ט' שהעיר בזה על מהרי"ט הנ"ל וכתב עליו שלא עיין בדברי הרשב"ץ כל הצורך ע"ש. אמנם בגוף הדין ודאי דראיות מהרי"ט עצומים בס' בית מאיר האריך לתמוה בזה על התשבץ ומסיים וז"ל לכן העיקר לע"ד שכל הפוסקים חולקים עליו וס"ל כמו שכתבתי סי' קמ"א סל"ו (עמ"ש שם ס"ק ל"ז) דאף שליח של"נ לגירושין שם שליח עליו לענין בפ"נ כו' ולהכי השמיטו הש"ע כו' ושוב מצאתי תשו' מהרח"ש בסי' ג' מביא בשם הרשד"ם שחולק על התשב"ץ והוא מאריך לקיים דבריו בדחוקים ולע"ד העיקר כהרשד"ם עכ"ל:
כז סָעִיף יג וצריכה לאמרו. עב"ש שכ' ואם מסרה ליד ש"ה ולא אמרה ב"נ וב"נ לא מהני כו' מיהו בתשו' ריב"ש כו' ועיין בהגהת יד אפרים שתמה עליו דדברי הריב"ש אינם ענין לזה כלל ע"ש.
כח סָעִיף יד בעל שמביא גט לאשתו. כ' בס' תו"ג וז"ל ומשמע מדברי הרמ"א דאפילו הביא ממדה"י ליכא חשש מוקדם והוא בכלל גיטין הבאים ממדה"י דקלא אית לי' וכ"כ הרש"ל ביש"ש גיטין באריכות ע"ש (עמ"ש בזה לעיל סי' קכ"ז סק"ה וסק"ח) ונוסח ההרשאה בבעל שמוליך הגט הוא בב"י בטור סי' קמ"א (בד"ה כתב בא"ח זהו לשון שליחות כו') עכ"ל:
כט סָעִיף טו וחתמו העדים בפניו עבה"ט שכ' משמע בחתימות העדים לא מהני קול קולמס כו' ועיין בס' ב"מ שכ' דבתשו' מהרא"ש סי' ב' ג' האריך בטעם הדבר כו' ועם שהרב מהרי"ט בסי' כ' העתיק ל' תוס' ארוכים שמצא דנשמע מהם להדיא דאף על החתימות יוכל להעיד ע"י קן קולמס כדמשמע נמי מכח הקושיא דסומא שבב"ש עכ"ז לא רצה לזוז מפסק הרמ"א והראב"ן והטור ודחקו מאד בישוב קושיא זו (גם בס' גט מקושר בס"ג שני אות כ"ו כ' ישוב לזו) אך בזה מסכים להלכה שאם במעמד השליח נחתם אלא שהסיח דעתו ולא נסתכל ממש בשעת החתימה על ידיהם אלא ראה הגט יוצא מת"י העדים חתום באופן שא"י להשתמט לומר לא חתמנו שליח כזה יוכל להעיד בפני נחתם עכ"ד ע"ש:
ל סָעִיף טז וזאת היא חתימתי. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' שנ"ט שכ' על ענין העד החתום על הגט אם ראוי להיות שליח הולכה בח"ל ולומר בפ"נ ובפנ"ח דעתי הוא שמותר להיות שליח אפי' לכתחלה כי דינו של רב אשי הוא כהלכתא בלא טעמא כו' וא"כ הבו דלא לוסיף עלה דוקא היכא דאמר ואני הוא העד השני דשייך טעמא דרב אשי מיהת אבל כשאמר בפ"נ ובפנ"ח הוי כולו שפיר כתקנתא דרבנן וכ"ת מניני שאמר בפני נחתם ומחזי דאחר חתמו ולא הוא מאי איכפת לן בהא סוף סוף קושטא הוא שנחתם בפניו וכן מעשים בכל יום במצרים שהסופר כותב גט ומוליכו לאשה ואומר בפני נכתב ובפנ"ח אע"פ שהוא בעצמו כתבו ה"נ אין לחוש אע"פ שהוא חתמו שיאמר בפני נחתם כו' והאריך בזה ומסיים וז"ל מכל הני לישני משמע שמפני דבורו שאומר אני הוא העד השני נפסל הגט לא מפני שהוא חתום על הגט הלכך יאמר השליח בפ"נ ובפני נחתם וכשר לכתחלה דכולו הוי כתקנתא דרבנן שפיר עכ"ל ע"ש. ועוד שנוי דבר זה בקצרה בס"ס ת"ו שם ע"ש. אכן בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ח הובא שם דבסדר הגט דמהר"י מרגליות כתב בשם א"ז דאין לעשות העד שליח הוסיף עליו דה"ה דאין לעשות הסופר לשליח. ואא"ז הגאון ז"ל מחולק שם עם הגאון מהר"ד אופנהיים בהוספה זו של מהרי"מ בענין הסופר אבל בענין העד שכבר יצא מפי הא"ז מסכימים שניהם דאין להקל בשום אופן אא"כ יתקיים בחותמיו כמבואר שם. וכבר כתבתי מזה לעיל סי' ק"כ ס"ק כ"א וגם בסי' זה לעיל ס"ק א' וע' עוד בתשו' הגאון מהרי"מ מבריסק סי' ל"ז:
לא סָעִיף יז אין בכך כלום. עב"ש ס"ק ל"ד מ"ש לתמוה על הרמ"א ז"ל ועיי' בתשו' בגדי כהונ' סימן י"ג מה שכ' זה ליישב. ועיין בח"מ הי' מ"ה סי"ב ובש"ך שם:
לב סָעִיף יח ונחתם בפניהם. עבה"ט מ"ש ולהכי' אפילו ב' סומים כשרים כו' ועמ"ש לעיל ס"ק י"ט שזה תמוה ע"ש:
לג סָעִיף יט דמה"ת עדים החתומים כו' ע' בט"ז ס"ק י"ח שתמה מאד על דין זה דהא בריש גיטין פרכינן לטעמא משום קיום ליבעי תרי כמו בכל קיום שטרות משני כיון דמה"ת עדים החתומים כו' ורבנן הוא דאצריך והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן. הרי דלא אקילו בעגונא אלא ע"י נאמנות השליח דהאמינו חז"ל כבי תרי אבל אם לא אמר השליח בפ"נ הגט פסול ולא סמכינן על הא דמה"ת א"צ קיום וסיים כמדומה שאין לסמוך ע"ז למעשה ע"ש. ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קל"ו שכ' דלק"מ דבאמת הרשב"ץ בעצמו הרגיש ליישב זה כמו שהובא לשונו בב"י סי' זה שכ' וז"ל ועדיף טפי גט מקויים שלא נתקיים הקיום מעד א' אומר בפ"נ ובפ"נ עכ"ל והיינו שהרי עד א' אינו מועיל מה"ת לממון וקיום שלא נתקיים מהני מן התורה וא"כ ק"ו אם השליח נאמן כו' ומסיק שם דבמקום עיגון ודחק גדול יש לסמיך על הרמ"א ז"ל ע"ש (ויתר דבריו בתשובה הנ"ל יובא לקמן ס"ס קנ"ב) . ועב"ש ס"ק מ"ב שכ כיין דס"ל לכמה פוסקים קיום ב"ד א"צ קיום בזה הוא מקיל כו' כנראה שכיון ג"כ ליישב קושיית הט"ז הנ"ל (ומ"ש דס"ל לכמה פוסקים כו' הוא ע"פ דברי הר"ש בן הרשב"ץ שהביא הב"י סי' קמ"א שכ' דמחלוקת ראשונים היא והירושלמי אומר דמעשה ב"ד לא צריך קיום כו' ע"ש. ולכאורה תמוה הא הרשב"ץ שהביא הב"י הי' זה כתב בהדיא נראה משני התלמודים שקיום ב"ד צריך קיום כו' וכן הוא בתוס' כתובות דף כ"א ע"א ד"ה עד ודיין בשם הירוש' דצריך קיום וכ"ה בר"ן שם והעתיק שם ל' הירוש' והוא נמי הלכה פסוקה בח"מ סי' מ"ו ס"ו. אמנם עיין בתשב"ץ עצמו ח"ג ס"ס ט"ז ובסי' כ"ב ובסי' ס"ו ותבין כוונת הר"ש בזה וגם יתר דבריו בתשובה הנ"ל) ועיין בתשו' הגאון מהר"מ ז"ל מבריסק סימן ל"ג כתב גם כן ליישב תמיהת הט"ז הנ"ל והביא שם דמשמעות האחרונים שיש לסמוך להקל בשעת הדחק ועיגון גדול וכן ראה במהריק"ש שכתב גם כן שהסכימו להקל בשעת הדחק וכן בס' יאיר נתיב מהרב בעל גינת וורדים כתב בפשיטות להקל בזה וגם הועתק שם בסי' י"א תשובת הרדב"ז שכ' וז"ל ואף על גב דגיטין חמירא משטרות קיום גיטין קיל מקיום שטרות דבקיום גיטין אף שאין מכירין דייני הקיום הגט כשר כו' והכי איתא במרדכי בגיטין עכ"ל. ושם בסי' ס"ה העתיק לשון המרדכי בזה שהוא בהלכות גט שלו סי' תנ"ג שכ' שם בהדיא וא"צ הכרת חתימת ב"ד כל זמן שלא יערער הבעל כו' ע"ש: ומה"ט השיב בתשו' מהרי"מ שם אודות גט שנשלח ממרחקים ערך ת"ר פרסאות ע"י בי דואר עם הרשאה מג' רבנים אשר השליח הא' מסר הגט והשליחות לרבנים הנ"ל והם מינו את פב"פ שבמקום הנתינה לשליח הולכה לגרש בו את האשה פב"פ מבעלה פב"פ. והובאו הגט וההרשאה עם אגרת להרב דמקום האשם מאוספים יחד כולם בדלוסקמא להעץ ונתנו בחפיסה בכיס והחותמ' על הכיס ונשלח זה על הבי"ד שטראחווע חתומים בחותמי העקספאדיציע. והאריך שם לצדד להקל ליתן הגט להאשה הנ"ל הואיל והוא מקום עיגון גדול שאם לא יועיל גט כזה לא יהי' לה תקנה לעולם. ותורף דבריו דמצד שהחמיר הרמ"א ז"ל בסי' קמ"א סל"ה דאין למנות שליח הולכה ע"י כתב פשוט דבמקום עיגון אין לחוש לזה כו' (כמו שהובא בסי' קמ"א ס"ק ל"ה) . ועיקר החשש בזה הוא כיון דהמקום מרחק רב וא"א לקיים חתימות עדי הגט ולא חתימות הרבנים שחתמו על הרשאה גם מצד זה אפשר להקל לפ"מ דמבואר ברמ"א ס"ס קמ"ב בשם הרשב"ץ דבמקום דחק ועיגון יש לסמוך כו' ואף שהט"ז הרעיש על דין זה מ"מ משמעות האחרונים שיש לסמוך להקל בשעת הדחק ועיגון גדול כו' (כמו שהובא לעיל) . והגם דלכאורה אינו דומה ממש לדינו של התשב"ץ דשם הי' מקויים על הגט אלא שלא הכירו החתימות אבל בנ"ד הגט אינו מקויים כלל אלא על ההרשאה כו' וכבר כתב הרמ"א ס"א דהרשאה לא מקרי קיום דחיישי' שמא הגט מזויף והרשאה נכתב על גט אחר מ"מ הרי בסעיף ט' מבואר ברמ"א בב"ש לענין שליח שני מהני הרשאה וטעם החילוק מבואר למעיין בריב"ש סימן שי"ח כו' ועוד נראה דבנ"ד ודאי אין חשש לומר שמא נכתב ההרשאה על גט אחר כיון שהיו מחוספים יחד וקשורים וחתומים בכמה חותמות דע"ז סמכינן מחשש חילוף באיסורי תורה בב' חותמות. וכן בתשו' אמונת שמואל סי' יוד סמך על זה שהיו הגט והרשאה קשורים בקשר של קיימא ונחתם בשני חותמות באופן שלא יוכל להזדייף ולהתיר הקשר ולסתור החתימות כו' וגם בס' יאיר נתיב סי' י"א כתב בשם הרדב"ז לענין החשש דהקיום אינו על הגט בעצמו צידד שם להקל כו' (ועמ"ש לעיל סי' קמ"א ס"ק ל"א בשם ת' גאוני בתראי סי' מ"ד) . ומה דיש עוד חשש בזה ממ"ש בתשו' פני ארי' סי' ך' דכתב הבא מרחוק ע"י בי דואר בעי קיום מדאוריי' בו' (הבאתיו לעיל סי' י"ז סעיף י"א ס"ק נ"ב) אמנם אין דבריו מוכרחים (ע' בתשב"ץ ח"ג סי' ס"ו) ובפרט שהוא בעצמו כתב מטעם שמקום הכתיבה אין מכירום ובנ"ד אנו מכירים ונוכל לברר משם ובפרט האידנא דנעשה ונכתב בספרי הבי דואר כו' והאריך עוד בזה לבאר כמה צדדים והוכחות ואומדנות בנדון הנ"ל ומסיק להקל באם יסכים עוד גדול אחד ע"ש. ומ"מ למעשה צ"ע רב בקיבוץ חכמים. ואפילו במקום דאפשר לקיים חתימות קיום ב"ד ואין חשש רק מחמת מינוי השליחות בכתב ומחמת שהובא ע"י א"י כתבתי ג"כ בסי' קמ"א ס"ק ל"ה דאין להקל כ"כ בפשיטות אפילו במקום עיגון ועב"יש בכה"ג שאי אפשר לקיים. ובפרש לפי טעמו של הב"ש הנ"ל כיון דס"ל לכמה פוסקים קיום ב"ד א"צ קיום כו' והרי באמת דיעה זו נדחה לגמרי וכמ"ש בתשו' מהריב"ל ח"ב סי' א' דרוב בנין ורוב מנין מכל הפוסקים דחו זה ופסקו דמעשה ב"ד צריך קיום ע"ש: וכן ראיתי בסמ"ק עם הגהות הגאון מהר"י צייעלים ז"ל נדפס תשובה ארוכה בזה ודעתו להחמיר ע"ש דף כ"ט ע"ב. גם כבוד ידידי הרב הגאון מו"ה ברוך מרדכי נ"י אב"ד דק"ק וואלקאוויסק כתב אלי שהאריך בתשובה להחמיר בגט הנשלח ע"י בי דואר ממרחקים ואין מכירין ח"י דייני הקיום כלל. והביא ראיה שלא כדברי הרשב"ץ הנ"ל מירושלמי (ותספתא) פ"ק דגיטין ה"ג המביא גט ממדה"י ולא נכתב לפניו ולא נחתם לפניו מחזירו למקומו ועושה לו ב"ד ומקיימו בחותמיו וא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני. מבואר דאפילו במביא גט מקויים צריך שיאמר שליח ב"ד אני אבל בלא"ה לא מהני אע"פ שמקויים אלא כיון דאומר שליח ב"ד אני הוי כמו דמקיימו לפנינו בקיום ב"ד כמו בשליח שעשה שליח מהני באומר שליח ב"ד אני דחזקה דנעשה כדין כמ"ש הריב"ש בתשובה רק הכא בגט מקויים סגי באומר שליח ב"ד אני אפילו בשליח ראשון אבל בלא"ה לא מהני גלל עכ"ד. והגם שלפע"ד יש להשיב על ראי' זו מ"מ למעשה יש להתיישב הרבה (ושמעתי שזה מקרוב יצא לאור עולם ס' תיקון עולם מגאון א' בדורינו והעמיק והרחיב בענין זה בעוצם בינתו אבל לא ראיתיו):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.