א הַמְגָרֵשׁ עַל תְּנַאי, אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת; וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת; וַאֲפִלּוּ הוּא כֹּהֵן, מֻתֶּרֶת לוֹ. וּכְבָר נִתְבָּאֲרוּ מִשְׁפְּטֵי הַתְּנָאִים בְּסִימָן ל"ח:
ב הַמְגָרֵשׁ עַל הַתְּנַאי, כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת; בְּשָׁעָה שֶׁיִּתְקַיֵּם, לֹא בִּשְׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְיָדָהּ. לְפִיכָךְ, יֵשׁ לַבַּעַל לְבַטֵּל הַגֵּט, אוֹ לְהוֹסִיף עַל תְּנָאוֹ, אוֹ לְהַתְנוֹת תְּנַאי אַחֵר, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי הָרִאשׁוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ לְיָדָהּ. וְאִם מֵת הַבַּעַל, אוֹ אָבַד הַגֵּט, אוֹ נִשְׂרַף, קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת; וְאִם נִשֵּׂאת, תֵּצֵא. וְאִם אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת מֵעַכְשָׁו, אוֹ מֵהַיּוֹם, עַל תְּנַאי כָּךְ וְכָךְ, אוֹ שֶׁאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְגֹרֶשֶׁת עַל מְנָת כָּךְ וְכָךְ וְעַיֵּן לְקַמָּן סִי' קמ"ד סָעִיף ד' דְּיֵשׁ אוֹמְרִים דְּעַל מְנָת לָאו כְּמֵעַכְשָׁו דָּמֵי, כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי, תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת מִשְּׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְיָדָהּ; לְפִיכָךְ, אֵינוֹ יָכוֹל לְבַטֵּל הַגֵּט וְלֹא לְהוֹסִיף עַל תְּנָאוֹ מִשֶּׁהִגִּיעַ לְיָדָהּ; וְאִם אָבַד אוֹ נִשְׂרַף, (וַאֲפִלּוּ מֵת הַבַּעַל) קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי, הֲרֵי זוֹ מְקַיֶּמֶת הַתְּנַאי אַחַר מוֹתוֹ, וּכְבָר נִתְגָּרְשָׁה מִשְּׁעַת נְתִינַת הַגֵּט לְיָדָהּ. וּלְכַתְּחִלָּה לֹא תִּנָּשֵׂא קֹדֶם קִיּוּם הַתְּנַאי, וְאִם נִשֵּׂאת, יִפְרשׁ מִמֶּנָּה עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וּמִיהוּ, בִּתְנַאי שֶׁהוּא בְּיָדָהּ, וְהוּא בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, לֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא תַּעֲבֹר עָלָיו, וּלְפִיכָךְ מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא מִיָּד, בִּתְנַאי דְּעַל מְנָת אוֹ מֵעַכְשָׁו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא אָמַר: מֵעַכְשָׁו וְלֹא מֵהַיּוֹם וְלֹא עַל מְנָת, דִּינוֹ כְּאוֹמֵר: מֵהַיּוֹם, מִשּׁוּם דִּזְמַנּוֹ שֶׁל גֵּט מוֹכִיחַ עָלָיו, הִלְכָּךְ, אָזְלִינָן בָּהּ לְחֻמְרָא. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בִּתְנַאי דְּמֵעַכְשָׁו יָכוֹל לְבַטְּלוֹ, וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר (עִטּוּר, וְכֵן מַשְׁמָע בְּהָרֹא"שׁ):
ג אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, וּמֵת בְּתוֹךְ הַשְּׁלשִׁים יוֹם, קֹדֶם שֶׁנְּתָנָתַם לוֹ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לְקַיֵּם הַתְּנַאי, שֶׁאִם תִּתֵּן לְיוֹרְשָׁיו אֵינוֹ כְּלוּם, וְכֵיוָן שֶׁכֵּן, כֵּיוָן שֶׁשָּׁלְמוּ שְׁלשִׁים יוֹם וְלֹא נָתְנָה לוֹ, בָּטְלוּ הַגֵּרוּשִׁין וְחוֹלֶצֶת אוֹ מִתְיַבֶּמֶת. וְאִם אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז, וְלֹא קָבַע לָהּ זְמַן, וּמֵת קֹדֶם שֶׁתִּתֵּן לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאָבַד הַגֵּט אוֹ נִקְרַע קֹדֶם שֶׁיָּמוּת, הֲרֵי זוֹ לֹא תִּנָּשֵׂא לְזָר עַד שֶׁתַּחֲלֹץ:
ד אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, וְנָתְנָה לוֹ בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם בְּעַל כָּרְחוֹ, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה לְקַבֵּל, הֲרֵי זֶה גֵּט פָּסוּל, עַד שֶׁתִּתֵּן מִדַּעְתּוֹ:
ה אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, וְחָזַר וְאָמַר לָהּ בְּתוֹךְ הַשְּׁלשִׁים יוֹם; הֲרֵי הֵם מְחוּלִים לָךְ, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁהֲרֵי לֹא נַעֲשָׂה הַתְּנַאי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁלֹּא אָמַר לָהּ אֶלָּא: הֲרֵי הֵם מְחוּלִים לָךְ לְבַד, אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: לֶהֱוֵי גִּטָּא בְּלֹא שׁוּם תְּנַאי, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת וְאֵין צָרִיךְ לִטְּלוֹ מִמֶּנָּה:
ו אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי כְּלִי פְּלוֹנִי אוֹ בֶּגֶד פְּלוֹנִי, וְאָבַד אוֹתוֹ כְּלִי אוֹ אוֹתוֹ בֶּגֶד, אוֹ נִגְנַב, אַף עַל פִּי שֶׁנָּתְנָה לוֹ אֶלֶף זוּז בְּדָמָיו, אֵינוֹ גֵּט עַד שֶׁתִּתֵּן אוֹתוֹ כְּלִי אוֹ אוֹתוֹ בֶּגֶד עַצְמוֹ, אוֹ שֶׁיֹּאמַר לָהּ: לֶהֱוֵי גִּטָּא בְּלֹא שׁוּם תְּנַאי. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הוּא מִתְרַצֶּה בְּקַבָּלַת הַדָּמִים, הָוֵי גֵּט:
ז אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי מָאתַיִם זוּז מִכָּאן עַד שְׁלשִׁים יוֹם, אֲפִלּוּ לֹא נָתְנָה לוֹ עַד יוֹם שְׁלשִׁים בְּסוֹפוֹ, מְגֹרֶשֶׁת. וְאִם אָמַר לָהּ בִּתְחִלָּה יוֹם רִאשׁוֹן לַחֹדֶשׁ, וְנָתְנָה לוֹ בְּסוֹף לֵיל רִאשׁוֹן לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
ח הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁתַּעֲשֶׂה דָּבָר זֶה, סְתָם, הֲרֵי זֶה כִּמְפָרֵשׁ יוֹם אֶחָד, הוֹאִיל וְלֹא פֵּרַשׁ כַּמָּה זְמַן תַּעֲשֶׂה. כֵּיצַד, אָמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתַּעֲשִׂי עִמִּי מְלָאכָה, עַל מְנָת שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אַבָּא, עַל מְנָת שֶׁתֵּנִיקִי אֶת בְּנִי, אִם עָשְׂתָה עִמּוֹ מְלָאכָה אוֹ אִם שִׁמְּשָׁה אֶת אָבִיו יוֹם אֶחָד, אוֹ שֶׁהֵנִיקָה בְּנוֹ יוֹם אֶחָד בְּתוֹךְ הַזְּמַן שֶׁהַבֵּן יוֹנֵק בּוֹ וְהוּא בְּתוֹךְ כ"ד חֹדֶשׁ, הֲרֵי זֶה גֵּט. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּצְרִיכָה לְשַׁמֵּשׁ הָאָב כָּל יְמֵי חַיָּיו, וּצְרִיכָה לְהֵנִיק הַתִּינוֹק עַד סוֹף כ"ד חֹדֶשׁ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְאִם מֵתוּ לְאַחַר שֶׁהִתְחִילָה לְקַיֵּם הַתְּנַאי רַק יוֹם אֶחָד, הָוֵי גֵּט (טוּר). מֵת הַבֵּן אוֹ מֵת אָבִיו קֹדֶם שֶׁתֵּנִיק אוֹ שֶׁתְּשַׁמֵּשׁ, אֵינוֹ גֵּט. אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁתֵּנִיקִי אֶת בְּנִי אוֹ שֶׁתְּשַׁמְּשִׁי אֶת אָבִי שְׁתֵּי שָׁנִים, הֲרֵי זוֹ מַשְׁלֶמֶת הַזְּמַן שֶׁפֵּרַשׁ. מֵת הַבֵּן אוֹ הָאָב בְּתוֹךְ הַזְּמַן שֶׁפֵּרַשׁ, אוֹ שֶׁאָמַר הָאָב: אֵין רְצוֹנִי שֶׁתְּשַׁמְּשֵׁנִי, אֵינוֹ גֵּט, שֶׁהֲרֵי לֹא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁאֵין הָעִכּוּב מִמֶּנָּה, הָוֵי גֵּט (טוּר בְּשֵׁם ר"י), וְנִרְאֶה לִי, דְּאָזְלִינָן בְּכָל זֶה לְחֻמְרָא:
ט יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכִי אָמְרִינָן דְּהֵנִיקָה אוֹ שִׁמְּשָׁה יוֹם אֶחָד הָוֵי גֵּט, לָאו דַּוְקָא יוֹם אֶחָד, דַּאֲפִלּוּ בְּשָׁעָה אַחַת סָגֵי. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּיוֹם אֶחָד דַּוְקָא, כְּלֵיל שַׁבָּת וְיוֹמוֹ:
י הַנּוֹתֵן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ עַל מְנָת שֶׁתִּתֵּן לוֹ מָאתַיִם זוּז, וְחָזַר וְהִתְנָה עָלֶיהָ תְּנַאי אַחֵר בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁתְּשַׁמֵּשׁ אָבִיו שְׁתֵּי שָׁנִים, לֹא בִּטְּלוּ דְּבָרָיו הָאַחֲרוֹנִים אֶת הָרִאשׁוֹנִים, אֶלָּא הֲרֵי זֶה כְּאוֹמֵר לָהּ: עֲשִׂי אֶחָד מִשְּׁנֵי תְּנָאִים, רָצָת מְשַׁמֶּשֶׁת, רָצָת נוֹתֶנֶת; וְאֵין אֶחָד מֵהָרִאשׁוֹנִים וְאֶחָד מֵהָאַחֲרוֹנִים מִצְטָרְפִים. אֲבָל אִם הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁתִּתֵּן לוֹ מָאתַיִם זוּז, וְחָזַר וְהִתְנָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם שֶׁתִּתֵּן לוֹ שְׁלשׁ מֵאוֹת זוּז, כְּבָר בִּטֵּל הַתְּנַאי שֶׁל מָאתַיִם זוּז, וּצְרִיכָה לִתֵּן שְׁלשׁ מֵאוֹת זוּז. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. הַגָּה: וְי"א דְּכָל זֶה דַּוְקָא בְּשֶׁלֹּא מָסַר לָהּ הַגֵּט לֹא בִּתְנַאי רִאשׁוֹן וְלֹא בִּתְנַאי שֵׁנִי, אֶלָּא אַחַר שְׁנֵי הַתְּנָאִים מָסַר לָהּ הַגֵּט בִּפְנֵי עֵדִים הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים. אֲבָל מָסַר לָהּ הַגֵּט בִּשְׁעַת תְּנַאי הָרִאשׁוֹן אוֹ הַשֵּׁנִי, אוֹתוֹ תְּנַאי דַּוְקָא (הָרַ"ן פֶּרֶק מִי שֶׁאֲחָזוֹ):
יא הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ וְהַנְּיָר שֶׁלִּי, אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת, שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתֻת. עַל מְנָת שֶׁתִּתְּנִי לִי אֶת הַנְּיָר, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת, וְתִתֵּן:
יב הִתְנָה עַל דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ, כְּגוֹן: עַל מְנָת שֶׁתַּעֲלִי לָרָקִיעַ, אוֹ שֶׁתֵּרְדִי לַתְּהוֹם, אוֹ שֶׁתִּבְלְעִי קָנֶה שֶׁל אַרְבַּע אַמּוֹת, אֵינוֹ תְּנַאי, וְהַגֵּט גֵּט. אֲבָל אִם הִתְנָה בְּדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ, אֲפִלּוּ בְּאִסוּר, כְּגוֹן עַל מְנָת שֶׁתֹּאכְלִי בְּשַׂר חֲזִיר, הָוֵי תְּנַאי, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתֹּאכְלֶנּוּ וְתִלְקֶה; וְאֵין זֶה מַתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁאֵינוֹ מַתְנֶה שֶׁתֹּאכְלֶנּוּ עַל כָּל פָּנִים, שֶׁאִם לֹא תֹּאכְלֶנּוּ לֹא תִּתְגָּרֵשׁ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָאִסוּר תָּלוּי בָּהּ לַעֲבֹר עָלָיו. אֲבָל אִם תָּלוּי בַּאֲחֵרִים, שֶׁאָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁתִּבָּעֲלִי לְאַבָּא, לֹא הָוֵי תְּנַאי, שֶׁאָבִיו לֹא יִשְׁמַע לָהּ לַעֲשׂוֹת אִסוּר:
יג אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּבָּעֲלִי לְאַבָּא, וְנִבְעֲלָה לוֹ, אֵינוֹ גֵּט. אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁאֵין עֵדִים שֶׁנִּבְעֲלָה לוֹ, אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִבְעֲלָה לוֹ. וּמֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תִּבָּעֵל לוֹ (טוּר):
יד אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּנָּשֵׂא לְאַבָּא, וְנִשֵּׂאת לוֹ, הָוֵי גֵּט, שֶׁאֵין לוֹ בָּהּ נִשּׂוּאִין:
טו אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁתִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי, אִם נִשֵּׂאת לוֹ, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים: לֹא תִּנָּשֵׂא לוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ נְשׁוֹתֵיהֶם נוֹתְנִים בְּמַתָּנָה זֶה לְזֶה. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לֹא הִתְנָה עִמָּהּ בְּפֵרוּשׁ שֶׁתִּנָּשֵׂא לִפְלוֹנִי, אֶלָּא שֶׁנִּכָּר שֶׁגֵּרְשָׁהּ מִשּׁוּם זֶה, כְּגוֹן שֶׁאוֹתוֹ פְּלוֹנִי נָתַן לוֹ מָמוֹן כְּדֵי לְגָרְשָׁהּ וְהוּא מַעֲלֶה לָהּ מְזוֹנוֹת כְּדֵי שֶׁיִּקָּחֶנָּה, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי בְּקִדּוּשִׁין). וְאִם נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא. וְאִם נִשֵּׂאת לוֹ תְּחִלָּה, וְגֵרְשָׁהּ, מֻתֶּרֶת לַכֹּל, שֶׁהֲרֵי נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, נִשֵּׂאת לְאַחֵר קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי, תֵּצֵא מִמֶּנּוּ, וְלֹא יַחֲזֹר עוֹלָמִית, וּצְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט. וְהַוָּלָד מִמֶּנּוּ מַמְזֵר. הַגָּה: נִשֵּׂאת אַחַר כָּךְ לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי שֶׁהִתְנָה עִמָּהּ הַבַּעַל, הָוֵי גֵּט לְמַפְרֵעַ וְאֵין הַבָּנִים מַמְזֵרִים (טוּר), אֲבָל לֹא יַחֲזִירָהּ עוֹלָמִית מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּמַחֲזִיר גְּרוּשָׁתוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרְמַ"ה). נִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר, תֵּצֵא וְלֹא תַּחֲזֹר לוֹ אֶלָּא אַחַר מִיתַת הַבַּעַל, אוֹ שֶׁיִּתֵּן לָהּ גֵּט אַחֵר בְּלֹא תְּנַאי (ג"ז שָׁם):
טז אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי עַד זְמַן פְּלוֹנִי, הֲרֵי זֶה גֵּט. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁלֹּא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁיָּמוּת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁמֻּתֶּרֶת לִנָּשֵׂא מִיָּד, כֵּיוָן שֶׁבְּיָדָהּ לְקַיְּמוֹ, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִנָּשֵׂא לוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּהּ. וְאֵין תַּקָּנָה לְהַתִּירָהּ לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי אֶלָּא אִם כֵּן יְקַדְּשֶׁנָּהּ הַמְגָרֵשׁ וְיַחֲזֹר וִיגָּרְשֶׁנָּהּ סְתָם, אוֹ שֶׁמֵּת הַבַּעַל קֹדֶם שֶׁנִּשֵּׂאת לְשׁוּם אָדָם (בַּב"י בְּשֵׁם הָרַשְׁבַּ"ץ). וְאִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר, וְגֵרְשָׁהּ אוֹתוֹ הָאַחֵר, סְתָם, עֲדַיִן לֹא הֻתְּרָה לְאוֹתוֹ פְּלוֹנִי. וְאִם נִשֵּׂאת לוֹ, נִתְבַּטֵּל הַגֵּט, וּבָנֶיהָ אַף מֵהַשֵּׁנִי מַמְזֵרִים:
יז זִנְּתָה עִם אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, הַוָּלָד כָּשֵׁר וְהַגֵּט כָּשֵׁר; שֶׁלֹּא הִתְנָה אֶלָּא עַל נִשּׂוּאִין:
יח אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁתִּבָּעֲלִי לִפְלוֹנִי, נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, שֶׁנִּבְעֲלָה לוֹ, בֵּין בִּזְנוּת בֵּין בְּנִשּׂוּאִין, הֲרֵי זֶה גֵּט. וּלְכַתְּחִלָּה לֹא תִּבָּעֵל לוֹ, דְּהָא אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת עַד שֶׁתִּבָּעֵל לוֹ, נִמְצֵאת תְּחִלַּת בִּיאָה בְּאִסוּר:
יט עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּבָּעֲלִי לִפְלוֹנִי, הָוֵי גֵּט, וְלֹא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁיָּמוּת אוֹתוֹ פְּלוֹנִי, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא תִּבָּעֵל לוֹ בְּאֹנֶס:
כ צָרִיךְ שֶׁלֹּא יַתְנֶה עָלֶיהָ תְּנַאי שֶׁעוֹמֶדֶת בּוֹ כָּל יָמֶיהָ, כְּגוֹן עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֹּאכְלִי בָּשָׂר אוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן לְעוֹלָם, אוֹ כָּל יְמֵי חַיַּיְכִי, שֶׁאִם הִתְנָה כָּךְ אֵין זֶה כְּרִיתֻת. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: כָּל יְמֵי חַיַּי, אוֹ כָּל יְמֵי חַיֵּי פְּלוֹנִי, אוֹ עַד חֲמִישִׁים שָׁנָה, הֲרֵי זֶה גֵּט. וְיֵשׁ מִי שֶׁכָּתַב, שֶׁאֲפִלּוּ הִרְחִיב הַזְּמַן יוֹתֵר מִכְּדֵי חַיֵּי הָאָדָם, כֵּיוָן שֶׁהוּא דָּבָר פָּסוּק, הֲרֵי זֶה גֵּט:
כא אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֵּלְכִי לְבֵית אָבִיךְ עַד זְמַן פְּלוֹנִי, אַף עַל פִּי שֶׁהַגֵּט כָּשֵׁר וְהַתְּנַאי קַיָּם, אֵין לְשׁוּם אָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל בַּגֵּט שֶׁיִּנָּתֵן בִּתְנַאי זֶה, כִּי אִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל נַפְשָׁהּ מִלֶּכֶת לְבֵית אָבִיהָ, וְנִמְצָא גֵּט בָּטֵל וּבָנֶיהָ מַמְזֵרִים. וְאִם הַמְגָרֵשׁ הוּא מֵאוֹתָם שֶׁכּוֹפִין לְהוֹצִיא, וְלֹא רָצָה לְגָרֵשׁ אֶלָּא בִּתְנַאי זֶה, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ בְּלֹא תְּנַאי זֶה:
כב אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּנָּשְׂאִי לִפְלוֹנִי, וְלֹא קָבַע זְמַן, אֵינוֹ גֵּט, שֶׁאֵין זֶה כְּרִיתֻת; דּוֹמֶה לָאוֹמֵר: עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן לְעוֹלָם, אוֹ כָּל יְמֵי חַיַּיְכִי. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין הַתְּנַאי נִמְשָׁךְ אֶלָּא כָּל יְמֵי חַיָּיו, הָוֵי לֵהּ כְּאוֹמֵר: עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן כָּל יְמֵי חַיֵּי פְּלוֹנִי, שֶׁהִיא מְגֹרֶשֶׁת. וְנָקְטִינָן כְּדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם, לְהַחֲמִיר:
כג אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁלֹּא תִּשְׁתִּי יַיִן זֶה לְעוֹלָם, אוֹ שֶׁלֹּא תַּעֲלִי בְּאִילָן זֶה אוֹ בְּכֹתֶל זֶה לְעוֹלָם, וְנִשְׁפַּךְ הַיַּיִן וְנִקְצַץ הָאִילָן וְנָפַל הַכֹּתֶל, אֵין זֶה כְּרִיתֻת, מֵאַחַר שֶׁלֹּא הֻתְּרָה לְעוֹלָם בַּמֶּה שֶׁנֶּאֱסֶרֶת. וְי" א שֶׁכֵּיוָן שֶׁאֵין הַתְּנַאי נִמְשָׁךְ אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהַיַּיִן קַיָּם אוֹ הָאִילָן אוֹ הַכֹּתֶל קַיָּמִים, הֲרֵי זֶה כְּרִיתֻת, וְנָקְטִינָן כְּדִבְרֵי שְׁנֵיהֶם, לְהַחֲמִיר:
א סָעִיף ב סעיף ב' נתבאר רובו בסוף סי' זה כי שם הביאו הטור (ואני הצגתיו על סדר הש"ע): לפיכך יש לבעל הגט זו הנוסח' ברמב"ם שבידנו אבל הטור העתיק כאן לבטל התנאי וב' הגי' אמת:
ב סָעִיף ב ואם ניסת תצא זה דעת הפוסקים כיון שבאיסור א"א בא עליה שהרי עדיין לא חלו הגירושין אסורה עליו עולמית אפילו אחד שיחולו הגירושין שהרי אסורה עליו מכח אחד לבועל וא' לבעל אבל ברמב"ם כתב בזה אם ניסת לא תצא ותמהו עליו ראשונים ואחרונים והטור העתיק דבריו כאלו הם מתוקנים ולע"ד נראה ליישב דמיירי שניסת בשוגג שהיתה סבורה כמו שיש היתר באמת בתנאי ע"מ ה"נ יש היתר בלא ע"מ ועי"ז לא נאסרה על הבועל אח"כ דגם על הבעל לא נאסרה בזינתה בשוגג כ"ה אע"ג דמהרי"ק שורש קס"ח אוסר בזינתה שסברה שמותר לזנות ורמ"א מביאו בסימן קע"ח מ"מ ל"ד לכאן דהתם האיסור משום שהיא מתכונה לזנות עכ"פ כמ"ש מהרי"ק שם מה שאין כן כאן שנתכוונה לנשא בהיתר אלא שטעתה בעיקר הדין:
ג סָעִיף ב כשיתקיים התנאי תהיה מגורשת משעת נתינת הגט הטור כתב כיצד אמד לה ה"ז גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז לאחר ל' יום חל הגט מיד כו' וקשה למה לו להזכיר כאן לאחר ל' יום הא בסתמ' נמי דינא הכי דכשאו' ע"מ שתתן לי ר' זוז חל הגט מיד לכשתתן לו מגורשת למפרע ובגמ' איתא באמת הכי בסתם ונראה דרבות' קמ"ל דלא מבעי' בסתום דיש לה רשות בכל פעם שתרצה ליתן ולגמור ענין הגט פשיט' דמועיל למפרע אלא אפי' כל אחד ל' יום דתוך ל' אין לה יכולת לגמור הגט בנתינתה דהוא קפיד שלא תתן לו תוך ל' יום אפ"ה מועיל הנתינה לאחד ל' יום למפרע:
ד סָעִיף ב לפיכך אינו יכול לבטל הגט כו' גם כאן העתיק הטור התנאי קשה ממ"ש הרמב"ם בפ"ח הלכה כ"ג ה"ז גיטך ע"מ שתתן לי כלי פלוני ואבד אעפ"י שנתנה לו אלף זוז בדמיו אינו גט עד שתתן אותו כלי עצמו או עד שיתבטל הרי דאפילו באומר ע"מ יכול לבטל התנאי ואפי' לגירסא שגורס כאן לבטל הגט מ"מ גם התנאי אינו יכול לבטל שהרי כתב אחר כך ולא הוסיף על תנאי א"כ מכ"ש שאין יכול לבטלו לגמרי וה' המגיד כתב שם וז"ל עד שיבטל התנאי פי' שיכול לומר ה"ז גיטך בלא שום תנאי וא"צ לחזור וליטלו ממנה ולתנו לה ואינו דומה לדין הנזכר למעלה הרי את מותר' לכל אדם חוץ מפלו' שצריך ליטלו ממנה דשאני התם הואיל וקנאתו לפסול בו מן הכהונה וא"א שלא תפסול בו ומכאן תלמוד שדין הנזכר למעלה באומר מחולין לך שאינה מגורש' שאם אמר להוי גיטא בלא שום תנאי מגורש' כ"כ וכך הם דברי רבינו עכ"ל הנה לדבריו ודאי קשיא עדיין מה שזכרנו דהא כתב הרמב"ם כאן דאין יכול לבטל התנאי באומר ע"מ ונ"ל דכשתבטל התנאי לחוד ולא הוסיף לומר הרי זה גיטך בזה אין לו כח לבטל כשאומר ע"מ אבל אם אמר באותו פעם ה"ז גיטך בלי שום תנאי שפיר מועיל כיון דהוה כאלו נותן הגט מחדש ונעקרו דברו הראשונים ואע"ג דאין לו רשו' לבטל הגט מ"מ יש לו זכות לתנו באופן אחר ממ"ש מעיקרא ומ"ה כתב שפיר כאן בש"ע סעיף ה' אבל אם אמר לה להוי גיטא בלא שום תנאי ומו"ח ז"ל הוקשה לו קושיא שזכרנו ולא ירד לחלק כמו שזכרנו ע"כ הוצרך להכנס לתירוצים דחוקים:
ה סָעִיף ב וי"א דאפילו בתנאי כולי כ"כ הטור ס"ס זה בשם הרא"ש וז"ל אעפ"י שהתנאי לטובתה ולא היתה מקבל' הגט אלא בתנאי ואינה רוצה בביטולו אפ"ה יכול לבטלו דכיון שבא הגט לידה מגורש' ולא בעינן דעתה עכ"ל:
ו סָעִיף ב וי"א דאפילו בתנאי דמעכשיו יכול לבטל תנאו כולי בטור ס"ס זה מביא תשוב' הרא"ש באחד שנתן גט מעכשיו אם לא יבא תוך שני שנים שיכול לבטל התנאי ותינשא מיד כולי וכתב ה"ה בכל תנאי שמתנה בשעה שנותן הגט ומבטלו אעפ"י שהתנאי לטובתה ולא היתה מקבל' הגט אלא בתנאי אפ"ה יכול לבטלו דכיון שבא הגט לידה מגורש' דלא בעינן דעתה וכן כתב העיטור עכ"ל וקשה שזה סותר מ"ש תחלה קודם לזה בשם הרמב"ם והסכים עמו דבאומר ע"מ אינו יכול לבטל התנאי דלא חלק עליו אלא לענין שלא תינשא מיד וזה אפילו שלא במקום צער דהרמב"ם כתב שם תחלה כשיתקיים התנאי כולי וזהו פשוט בכל התנאי וע"ז אמר בע"מ אינו יכול לבטל והאיך כתב אחר כך סמוך לזה היפך מזה והבית יוסף כ' ע"ז דלא נתבאר כל הצורך בדברי רבינו הטור ביאור דברי הרא"ש דדוקא בכה"ג שלא היתה כוונתו לצערה אדרבה לטובתה נתכוון שאם יבא תוך הזמן שישוב אליה כו' אבל בתנאי שהוא לצער' ודאי אינו יכול לבטלו כדלעיל והוא תמוה דהא הטור כתב בשם הרא"ש אע"פ שהוא לטובתה כו' דמשמע כ"ש אם הוא שלא לטובתה דיכול לבטל וזה אינו דלצעור' פשיטא שאינו יכול לבטל כדלעיל גבי אצטלא ונראה דדברי תשובה זו לא בעי לחלק בין לצעורה או לטובתה שזה תלמוד ערוך אלא מיירי בכל תנאי שמתנה ותלוי בו כי ההיא דאם לא יבא תוך יב"ח יכול הבעל לומר הנה בודאי לא אבוא ואפילו אבא הרי הוא כאלו לא בא אלא כיון שבידו הוא שלא יבוא ודומה למ"ש הרמב"ן הביאו ב"י בשם הר"ן באומר ע"מ שתתני לי ר' זוז והיא אומרת שלא תקיים התנאי ואף אם אקיים הרי הוא כאלו לא אקיים כי דעתה שלא יהיה וע"כ התנאי הוה כאלו לא נתקיים והגט בטל וה"ה נמי באומר שיבטל התנאי והגט יהיה גט גמור מיד דשומעין לו ואין לחלק בין התם שהוא לבטל הגט ובין הך דלהוי גט מיד דחד טעמא הוא וכן מבואר בר"ן שכתב על הרמב"ן בזה ואני תמה אם איתא שהיא יכולה לבטל הגט למה אסיקנא גבי מחולין לך דאינה מגורש' נהי דמעיקרא לצעורה מכוין למה לא יהיה בידו כאלו נתקיים כשם שהיא אומר' נתקיים כאלו לא נתקיים כולי ש"מ דהני תרי שוין ע"כ כתב הרא"ש דמידי דבידו הוא לקיים מה שהתנה עמה יוכל לבטל אותו התנאי וכאלו לא נתקיים כגון שאומר שאם לא אעשה דבר פלוני יהיה גט יוכל אחר כך לומר איני רוצה לעשותו לעולם ממילא הגט קיים מיד וזה אינו בכלל לצעורה דלצעורה לא שייך אלא במה דתלוי בדידה וע"כ אמר הרא"ש וכן בכל תנאי שהוא מתנה יש לומר שהוא מתנה על עצמו כמ"ש ברישא אם לא אבוא כו' וה"ה בכל מידי דתליא בדידיה לטובתו דפשיטא דיכול לבטלו אלא אפילו אם מה שתלוי בדידיה הוא לטובתה מ"מ יכול הוא לבטלו ולזה הביא גם כן דעת בעל העיטור דמיירי בכה"ג בתנאי התלוי בו והרמב"ם שכת' דבאומר ע"מ אינו יכול לבטל התנאי ולא להוסיף עליו היינו בתנאי שתלוי בדידה וזה מבואר בלשונו שם שכתב מקיימ' התנאי אחר מותו ש"מ דבתנאי התלוי בדידה מיירי ומה דכתב שם בתנאי דע"מ שתנשא לכתחלה אף שלא נתקיים התנאי (אי) ס"ד דתליא בתנאי בדידיה היאך תנא שמא הוא לא יקיים התנאי אלא פשוט דמיירי דתלוי בדידה וע"ז אמר דאם לא אמר ע"מ ולא מעכשיו יכול לבטל אפילו מידי דהוא לצעורה ואם אמר על מנת אינו יכול לבטל ולפ"ז אין פלוגתא בין הרמב"ם להרא"ש כלל ושפיר הביא הטור שניהם סמוכים זה לזה ולא כרמ"א שעושה מחלוק' אליביה דהטור השווה דעתו להרא"ש וה' המגיד כתב בפ"ח דכל הפוסקים ס"ל כרמב"ם זולת העיטור כו'. כל התנאים שנזכרו בסי' זה דהוה גט על תנאי היינו באומר מעכשיו או ע"מ אבל אם אמר חוץ מבואר בסי' קל"ז דינו דהוה שיור בגט:
ז סָעִיף ג וחולצת או מתייבמת הטור כ' בזה והרמב"ם כתב דהוה ספק דחולצת ולא מתייבמת ולא נהירא עכ"ל וכתב ב"י ונראה שהוא סובר כדעת רמב"ם שהיא ספק מגורש' ומ"ה כ' דלא נהירא וכפי האמת גם לרמב"ם אינו גט ולא כ' ולא תנשא לזר עד שתחלץ אלא מפני שלא קבע לה זמן כו' עכ"ל פי' דבריו שהוא פי' דברי הטור שהכין ברמב"ם דהוה ספק מחמת הלשון שאמר ע"מ שתתן לי אי משמע גם ליורשי או דוקא לי ויש פלוגתא בזה בגמ' בין ת"ק לרשב"ג וע"ז כ' הטור ולא נהירא דבודאי הלכה כת"ק דלי ולא ליורשי וע"ז כתב ב"י דהרמב"ם לא נסתפק בזה אלא דנסתפק במאי דלא קבע זמן וכמ"ש המ"מ שנעתיק בסמוך ממילא לפ"ז בקבע זמן אין ספק דמתייבמ' דודאי לי ולא ליורשי קאמר ומו"ח ז"ל לא עיין שפיר בדברי ב"י ולפיכך היו קשים מאד בעיניו ובסמוך אח"ז נזכיר בס"ד דהטור לא נתכוין לזה כפי מה שהבין בו ב"י:
ח סָעִיף ג ולא קבע לה זמן כל סעיף זה דברי הרמב"ם ופירש בו המ"מ וז"ל וחלק הוא בין אם אמר ר' זוז תוך ל' לאומר סתם ר' זוז דבקבע לה זמן כיון שעבר הזמן ולא נתנה אינה מגורשת ובמקום יבם חולצת ואינה מתייבמ' ואם לא קבע לה זמן לעולם אין הגט בטל אע"ג שמת הוא וא"א לקיימו ובמקום יבם חולצת ולא מתייבמת ומצאתי סברת רבינו ממ"ש הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד יב"ח ומת בתוך הזמן שאע"פ שא"א שיבוא והיא מגורשת לא תנשא במקום יבם עד אחר הזמן כשיתקיים התנאי וזה הדין בעיא דלא איפשטא בגמ' אם היא מותרת תכף כשמת או לאחר הזמן והולכין בו להחמיר כו' מתבאר מזה אע"פ שנתבטל התנאי דכיון שמת ודאי לא יבא אעפ"כ אינה מותרת ואין מחזיקין אותה בגרושה עד שיהיה מקוים בבעל ואף כאן אע"פ שא"א שיתקיים התנאי כיון שמת הבעל אין מחזיקין הגט בבטל עד שיהיה התנאי מבוטל בפועל וא"א להיות מבוטל בפועל כיון שלא קבע לו זמן חולצת ולא מתייבמת וזה דקדוק נפלא מודה על שכ' רבינו זה מה שנראה לי בדעתו ז"ל עכ"ל פי' דל"ש לומר לא נתקיים אלא במידי דתלוי ברצון האשה והבעל דהיינו בזמן קבוע לעשות מעשה הנתינה בזמן קצוב והיא מפסדת באותה שעה שאינה נותנו באותו זמן משא"כ כאן שאין זמן קבוע שתאמר שלא קיימה התנאי והטור השיג עליו ב' פעמים בסימן זה הא' מ"ש כאן על דברי הרמב"ם ולא נהירא ואח"כ מביא דברי הרמב"ם במ"ש בסעיף זה וכתב עליו ואיני מבין דבריו כיון שאינה יכולה לקיים התנאי א"כ למה לא יתבטל הגט עכ"ל ונ"ל דהטור ס"ל דל"ד כאן לההיא דאם לא באתי מכאן עד יב"ח דהתם כיון דעכ"פ זכר בתנאי זמן יב"ח יש לנו לומר שאותו דבר הוא עיקר וע"כ יש לה להמתין עד שמגיע אותו זמן משא"כ כאן בלא קבע זמן רק שתתן לו מאתים זוז וכיון שא"א ליתן לו שהרי מת על מה ימתינו עוד וזהו חילוק ברור. ובמה שהשיג הטור השג' על הרמב"ם והם ענין אחד ובשנוי לשון דתחלה אמר סתם ולא נהירא ואח"כ כתב ואיני מבין דבריו וזכר הקושיא בטעם מה שקשה דהיינו דהוא הקשה למה לא יתבטל הגט ודאי צריך ביאור לדעת רבינו הטור ונראה דתחלה הקשה על הרמב"ם דמיירי שגירש ע"מ שתתן ר' זוז אחר ל' יום ולא סיים אימת לאחר ל' יום ע"כ חשב ליה הרמב"ם לאין זמנו קבוע וע"כ אין כאן ביטול הגט מחמת שא"א לקיים התנאי כדלעיל לדעת הרמב"ם ע"ז אמר הטור ולא נהירא אפי' לפי סברתו דכל שאין זמן קצוב אין מבטל הגט מ"מ אין כאן לומר כן דהא יש כאן זמן קצוב דהא איתא לקמן סי' קמ"ד שיש שיעור לאומ' לאחר ל' יום דהיינו אחר הרגל או אחר ל' יום וא"כ הוה זמן קצוב ואח"כ הביא דעת הרמב"ם אפי' במקום דהוה בבירור לא קבע זמן לנתינתו דלמה לא יהא בטל הגט כיון שבודאי לא יוכל להתקיים שהרי מה זמן שייך בזה וע"ז אמר רבינו הטור ואיני מבין כו' דמה אכפת לן באין זמן קבוע כיון דעכ"פ א"א לקיימו תיתי מהי תיתי עכ"פ הגט בטל וירא' דגם הרמב"ם נסתפק בזה אם לא נימא כסברת הטור ע"כ עושה זה לספק ואינה מתייבמ' ובפריש' נזדקר טעות לפניו שהי' סבור דמיירי כאן שיש לה ליתן תוך ל' יום והאמת דקאי הכל אמ"ש שלא תתן עד אחר ל' יום וכאשר כתבנו נכון דעת הטור ולשונו בלי פקפוק דלא כמתמיהי' על הטור והשאירו בצ"ע:
ט סָעִיף ד בע"כ ה"ז גט פסול כו' היינו מדרבנן דד"ת הוא גט גמור אלא שפסול מדרבנן בנתינה בע"כ והביא ב"י כאן תשובה מרבו מהר"י בי רב למ"ד נתינה בע"כ הוה נתינה אלא שלא קבלה אין חשש בזה שאין חיוב על הנותן אלא ליתן והוכיח זה מדברי התו' דף ע"ה פ' מי שאחזו ד"ה מכלל כו'. במ"ש ב"י וחכם אחד השיב על ראייתו שאינה ראיה והביא ראיה אחרת וב"י עצמו הביא ראיה שלישי' ותמהתי למה לא הביא ראיה פשוטית מדברי התו' הנ"ל במה שהקשו למ"ד לא הוה נתינה א"כ למה היה נטמן בראשונה כו' ואי ס"ד דעכ"פ צריך קבלה למ"ד הוה נתינה אע"פ שהוא בע"כ למה לא הקשו התוס' גם למ"ד הוה נתינה למה היה נטמן היה לו לסרב מלקבל אלא ודאי דא"צ קבלה כלל להך מ"ד וזו היא ראיה ברורה שאין עליה תשובה:
י סָעִיף ו אותו כלי או אותו בגד כו' דלצעורה קא מכוון והא לא מצטערה ע"כ הגט בטל:
יא סָעִיף ו שאם הוא מתרצה כו' זה דעת הרא"ש וז"ל ויראה דמדעתו הוה גט ואע"ג דמחולין לך לא הוה גיטא שאני התם דלא ציערה אבל הבא דיהיב דמי וציערה על גוף הטלית יכול למחול עכ"ל ורש"ל הקשה ע"ז א"כ כי פליגי רבנן ורשב"ג באצטלית דלרבנן אצטלית דוקא קאמר ולא בדמיה היינו שאינם מתרצ' א"כ קשה תפשוט מדקי"ל כרבנן דנתינה בע"כ לא הוה נתינה והרשב"א פירוש להדיא דאפי' מתרצה בקבלת דמים לא מיקיים תנאה ולא הוה גט עכ"ל רש"ל. ול"נ דלק"מ דיש לנו לומר אף רבנן ס"ל בעלמא בע"כ הוה נתינה משא"כ כאן דמן הדין חייבת ליתן אצטלית כאשר התנה עם הבעל רק באם הוא מתרצה לעשות לפנים משורת הדין וליקח מעות אז הוה עכ"פ גט ואם אינו מרוצה אין שייך כאן נתינה בע"כ כיון שהוא נגד הדין ע"כ ס"ל לרבנן לא הוה גט ולרשב"ג הוא הדין כן ליקח מעות וקי"ל כרבנן זה נ"ל פשוט ותמהני על הרב רש"ל שלא הרגיש בזה:
יב סָעִיף ז (עד ל' יום בסופו) עד ל' יום שיהיו שלמים קאמר:
יג סָעִיף ז ה"ז ספק מגורשת דמספקא לן אי בעי מעת לעת או ל' יום כדאמרי אנשי דלא קפדי בההוא לילא דעבר לה מיומא קמא כ"כ הטור בשם הרמ"ך בטור העתיק דברי הרמב"ם אם מת בתוך ל' כו' לא קבע זמן כו' וכ' שם ולא בטל התנאי והוא ט"ס וצ"ל הגט וכ"ה ברמב"ם והדרישה הקשה מהא דכתב הטור בסמוך בשם רמב"ם ורי"ף בע"מ שתשמש את אבא או תניק בני שני שנים ומת בתוך הזמן שאין העכבה מצדה אפ"ה ס"ל לחכמים דאינו גט דמשמע דאפי' מתייבמת ואת"ל דשם מיירי כשבבר עברו ב' שנים מ"מ ק' הא לא קבע זמן לשימוש האב ודומה ללא קבע זמן ומת דס"ל לרמב"ם דהוה ספק מגורשת עכ"ל ואשתמיטתיה דברי התו' פ' מי שאחזו ד"ה כלל אמר רשב"ג אלחנן מ"ש מת הבן או האב דהוה גט ממחולין לך דמאתיים זוז דלא הוה גט אפי' לרשב"ג וי"ל דבאמת האב או הבן ודאי להרווחה מכוון וכיון שמת ולא צריך הוה כמו נתקיים התנאי אבל התם שתתני לי ר' זוז בדעתו שיקבלם ולבסוף שאינו רוצה לקבלם לא נתקיים התנאי עכ"ל א"כ לק"מ גם מההיא דלא קבע זמן:
יד סָעִיף ט כליל שבת ויומו פי' לאפוקי אם התחילה באמצע היום או בתחלת היום ונקט ליל שבת כו' דלשבת בעי דקדוק בתחלה בשקיעת החמה וכן ביציאתו ותמהני מאד על מ"ש כאן דבר זה בשם י"א דבאמת אין כאן פלוגתא כלל דזה שכ' כאן הם דברי הרמ"ה בטור דזכ' שם בהדיא שפירש הבעל יום אחד אז הוה דוקא כן לכ"ע וי"א קמא דס"ל לאו דוקא היינו דברי הר"ן ומיירי באמר סתם וכ"כ ב"י בהדיא וז"ל ואפי' לדעת הרמ"ה כו' התם מיירי שפירש יום אחד ודבר פשוט הוא דליכא לשום דעה דסגי בשעה אחת ואומר בפי' יום אחד ופלוגתא שנזכר כאן ליתא כלל:
טו סָעִיף י לא בטלו דבריו האחרונים כו' הטעם ברש"י דלא בא להוסיף מדלא אמר שתתנו ר' זוז ונוסף על תנאי הראשון ולעקור נמי לא בא מדלא בטל דבריו הראשונים אלא ה"ק או תנאי הראשון או השני ונתן לה הברירה:
טז סָעִיף י ואין א' מהראשונים כו' פי' שאין כאן עדות שהיה שם תנאי אלא מהראשונים אומר בפני עוד אחד נעשה תנאי פלוני וא' מהאחרונים אומר כן על תנאי האחרון אין זה כלו' להחזיר תנאי בגט זה והוה כאלו אין עדות כלל:
יז סָעִיף י כבר ביטלה התנאי הא' נראה הטעם דכאן אין שייכו' לברירה בין נתינה ר' או ש' וכתב הטור בשם הרמ"ה ה"ה נמי איפכא שאמר תחלה ש' ואח"כ ר' והקשה ב"י ב' כתובות א' של מאתיים וא' של שלש מאות דה"ק לה אי גביאת מזמן ראשון גבי מאתים אי אי מזמן שני גבי ש' א"כ ה"נ יש לנו לומר כן שאין כאן ביטול כלל אלא אחילוק זמן הנתינה והיינו דכל שאינו אומר זמן קבוע יש בידה לאחר ולעכב הזמן כפי שתרצה והגט תלוי ברצונה אימת שתרצה ליתן וא"כ ה"א דה"ק מתחלה אמר ש' והיינו כל זמן שתרצה ליתן אפי' לזמן מרובה אלא שאם לא תעכב ותתן תכף לא תתן רק ר' וממילא אם היתה מעכבת אין די אלא בש' כתנאי הראשון אבל איפכא שאמר תחלה ר' והיינו אפי' תעכב לא תתן רק ר' ואין שייך אח"כ לו' אם תקדים תתן ש' אלא ודאי דעקריה לתנאה קמא והחמיר עליה משא"כ באומר תחלה ש' שפיר י"ל דאין כאן עקירה אלא בחילוק הזמנים תליא מלתא קמ"ל דגם בזה אמרינן דהוה עקירה ואפי' מעכבת הרבה א"צ ליתן כי אם ר' כנ"ל נכון וברור:
יח סָעִיף יא ה"ז מגורשת ותתן בגמרא פרק מי שאחזו (גיטין דף ע"ה) איתא בהאי מלתא בע"מ שתחזור לי הנייר הגט כשר משום דאין כאן תנאי כיון דהוה תנאי ומעשה בדבר אחד פי' התו' שהתנאי סותר דאין הגט אלא אחר שיתקיים התנאי ואז אין הגט בידה עכ"ל רב אשי אמר הא מני רבי דאמר כל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי פירש"י ואשתכח דבשעת גירושין נקיטא לגט ולאחר זמן היא מחזרת (ומתנה ע"מ להחזיר שמה מתנה) וא"כ הא דאמרי' כאן דהתנאי קודם שתתן הנייר לבעל אחר כך היינו ודאי כרב אשי וא"כ כל שאומר ע"מ או מעכשיו אין כאן תנאי (קודם למעשה) צ"ל (ומעשה בדבר א') והקשה מו"ח ז"ל דהא כתב הטור סי' ל"ח בשם הרא"ש כל דיני תנאי אפי' באומר ע"מ וחשיב נמי שלא יהא תנאי ומעשה בדבר אחד וכ"ה ברא"ש פ' מי שאחזו והשאיר זה בצ"ע ונראה דודאי אם נפרש הך תנאי ומעשה בענין א' דוקא אם הם סותרי' כמ"ש התו' וראי כל שאומר ע"מ שוב אין חשש מחמת תנאי ומעשה כאחד דשוב לא יסתרו אהדדי וא"כ א"צ להזכיר ד"ז שלא יהיו בענין א' כיון שנזכר ע"מ אלא די"ל דהרא"ש והטור פירשו לאו משום דסתרי אהדדי אלא בכל גווני לא יהיה בענין אחד א"כ אפילו באומר ע"מ דאז אינם בענין אחד בתנאי דתחזיר לי אבל מ"מ יש למצוא תנאי ומעשה בענין א' שלא בתנאי זה אלא במידי אחריתא כגון שאומר הא לך גיטך ע"מ שתקבלהו מעומד וכיוצא בזה וזה אמרו אף שאמר ע"מ מ"מ צריך להזהר משאר תנאי ומעשה בענין אחד. ובאמת נ"ל דגם התו' ס"ל דפוסל התנאי כשהוא עם המעשה בדבר א' אפי' אם אין סותרים זא"ז דודאי כן הוא דהא ילפינן לה מבני גד ובני ראובן מה להלן מעשה בדבר אחד שיכנסו לארץ ותנאי בדבר אחר שיתן להם מעבר לירדן אף כל תנאי כך וזה אינו תלוי בסתירות אחד לחברו והתו' לא כ"כ אלא מטעם דהיה קשה להם הא כאן הוה גט משנותן אותו הבעל והחזר' הוה אפי' לזמן מרובה כשתרצה להחזיר אותו ולא הוה בענין אחד אלא לענין לגמרי דעכשיו אנו קיימין דע"מ לא הוי כמעכשיו לזה אמרו שאלו דברים תלוים זה (בזה) דסותרים אהדדי דהחזרה תעשה ב' דברים א' גמר הגירושין והשני קיום התנאי שהם שני דברים (דסתרי הדדי) וכתבו ע"ש דההיא סוגיא דאתרוג דס"ל דע"מ כמעכשיו ולא כרב אדא בר אהבה דהכא וכ"כ התו' בפ' י"נ גבי אתרוג שיש מחלוקת בין רבא דהתם לרב אדא דכאן:
יט סָעִיף טו אמרו חכמים לא תינשא לו דלאחר פשיטא דאסורה שהרי לא נתקיים התנאי ואפילו לו לא תנשא שמא יאמרו כו':
כ סָעִיף טז עד זמן פלוני דאלו בלא זמן אין זה כריתות דהא אגודא ביה לעולם כמ"ש סעיף כ"ב:
כא סָעִיף טז ואין תקנה להתירה אותו פלוני הקשה מו"ח ז"ל מ"ש ממ"ש הטור סוף סי' זה דאפי' בע"מ ומעכשיו אם לא ישא עד זמן פלו' יכול לבטל התנאי ומותרת לינשא לאלתר ותירץ דכאן לצעורי קא מכוין אינו יכול לבטל התנאי כדלעיל גבי מחולין לך בסעיף ה' אבל לקמן בלא מכוין לצעורי כגון ה"ז גיטך מעכשיו אם לא אבא תוך ב' שנים דלטובתה נתכוין ע"כ ולא נראה דלא מקרי צער לה אלא מה שיהיה אחר גט מה שלא היה לה בלא גט כגון שתתן כך וכך משא"כ בשלא תנשאי לפלוני מה צער נתחדש לה ע"י הגט הלא בלא גט היתה אסור' על כל אדם וקושיא הנ"ל נראה דלא ק"מ דכאן שנאסרה בשעת הגט על אותו פלוני נמצא דהוה עליו כא"א גמורה כאלו לא קבלה גט כלל ואותו איסור היאך יכול להתירו בביטול שלו והיכן הלך איסור א"א בלא גט שני כמ"ש אח"כ בשלמא כשאר תנאי בו שייכת איסור א"א שהגט הוא מתירה לכל דבר רק שיש לו איזה תנאי בדבר אחר עמה זה יוכל לבטל בדבור פיו כנ"ל פשוט:
כב סָעִיף טז אא"כ יקדשנ' המגרש כו' אבל לא סגי תיכף גט שני דהגט היה גט גמור אלא שהטיל תנאי שלא תינשא לפלוני והרי קיימה התנאי במה שלא עברה עליו משא"כ בסעי' הקודם לזה שכתב שם או שיתן לה גט אחר שם סגי שפיר בגט אחר דהיה תנאי בקום עשה דהיינו שתינשא לפלוני וכ"ז שלא ניסת הוה כלא נתגרשה לגמרי ע"כ מהני גט אחר בלא תנאי:
כג סָעִיף יט שמא תבעל לו באונס קשה הא לעיל סעי' י"ג אין חוששין שמא תבעל לאבא והיינו משום איסור ערוה ה"נ לגבי אותו הנאסרה עליו היאך יבעול באונס הא יש אצלו אשת איש ויש לומר שיבעלנ' אחר מיתת המגרש ואע"ג דע"י זה יגרום שבעלה האחרון עבר על א"א למפרע לא איכפת ליה כזה כ' בטור ומטעם זה ע"מ שתתני לי ר' זוז לא תינשא עד שתתן שמא לא תתן שלא יהיה לה ממה ליתן עד כאן לשונו ולא העתיק זה בש"ע לפי שהטור כתב ר"ס זה בשם רמב"ם דכתכ שיכולה להינשא מיד ולא חיישינן שמא לא יתן כיון שהיה תנאי במעכשיו:
א סָעִיף א תנאי. איש ואשה שהסכימו לגרש אלא שהאשה היתה רוצה להתגרש לחלוטין והאיש היה רוצה לגרש בתנאי ועמד הדבר ימים רבים. ושוב גירש ובשעת גירושין שכח התנאי. אם האיש תבע האשה לגרשה הגט הוא גט מוחלט בלי תנאי ואם האשה תבעה להתגרש הגט הוא על תנאי שהיה רוצה האיש מהרי"ט ח"ב ס"ק ל"ח. וכנה"ג קע"ב ע"א:
ב סָעִיף ד פסול. ואם נשאת לא תצא. מיהו לדעת הרא"ש והרשב"א הוי ספק מגורשת. וכל זה כשהיא נתנה המעות בפניו אבל שלא בפניו לא הוי נתינה כלל. וכשהוא אינו בכאן ונתנה ביד ב"ד עיין בתשובת הרשב"א בב"י בח"מ סימן ע"ג. ועיין ב"ש ס"ק יו"ד. כתב הר"ם אלשקר סי' ל"א אפילו למ"ד נתינה בע"כ לא שמיה נתינה היינו דוקא היכי שאמר ע"מ שתתני לי ר' זוזי אבל האומר ע"מ שאתן לך מאתים זוז לכ"ע לא בעינן שיקבלם המקבל. וע"ל סימן נ"ז הביא הב"ש ס"ק ב' בשם מהרי"ט דאפילו בכה"ג לא הוי נתינה:
ג סָעִיף ה אינה מגורשת. ר"ל דהגט בטל בודאי ואין כאן אפילו ספק גט. וב"ח כתב בשם רש"י דהוי ספק מגורשת. וב"ש חולק עליו. וכן נמי אם שמה משכון ביד ב"ד בשביל המאתיי' זוז אינה מגורשת הרא"מ ח"א סי' פ"ה ואם מפרש שיועיל במחילת המאתיים זוז לאו לצעוריה קא מכוין אלא כל זמן שמקפיד עליהם כנה"ג קע"ג ע"ב:
ד סָעִיף ו תנאי. מלת בלא שום תנאי הם דברי הבעל בעצמו שאומר יהא גט בלא תנאי עיין ספר מקור ברוך סימן כ"ו. כנה"ג קע"ד ע"ב:
ה סָעִיף ח א'. היינו בגיטין מסתמ' לצעורה מכוון מש"ה אמרינן דכוונתו רק יום א'. אבל בעלמא אמרינן אם ליתן מזונות או כיוצא בזה להנאתו מכוון כל ימי חייו קאמר בה"מ סי' ס' ב"ש:
ו סָעִיף ח חייו. משום חומרא. ואם שמשה יום א' וקידש' אחר חוששין לקדושיו. ואם אמר ע"מ שתשלם שכר הנקה לכ"ע שכר ב' שנים קאמר ב"ש:
ז סָעִיף ח א'. ל"ד אפי' שעה אחד ומתו די. ב"ש:
ח סָעִיף טו נשאת לו. דוק' נשאת אבל (נתקדש) [נתקדשה] אינו גט. הרמ"ט ח"א סי' של"ג:
א סָעִיף א על תנאי. עבה"ט בשם מהרי"ט. ושם הביא ראי' לזה מתוספתא דקידושין (שהובא בש"ע לעיל סי' כ"ט ס"ח ובח"מ רכ"א) ע"ש. ולכאורה אינו מובן מאי ראי' מדיני קדושין ודיני ממונות לענין גיטין דקיי"ל גילוי דעתא בגיטא לאו מלתא היא כדאי' בפ' השולח וראוי לומר כאן דאף אם האשה תבעה להתגרש מ"מ כל שלא הזכיר התנאי בעת נתינת הגט הוא גט מוחלט בלי תנאי. ומצאתי סברא זו בת' הרדב"ז ח"א סי' פ"ג דשם נשאל במעשה בראובן שהי' הולך למה"י ואמרו בו שיניח גט לאשתו ונתרצה אבל אמר שיהי' הגט לג' שנים והפצירו בו קרובים שיהי' הגט לשנה ועל הסכמה זו הלכו לסופר וכתב הגט סתם ונתנו לה סתם ולא הזכירו התנאי כלל כי הבעל סמך על מה שהסכימו עמו הפשרנים שהוא לזמן הנז' ובא מעשה לפני חכמי צפת ונחלקו קצתם אמרו שהיא מותרת מיד וקצתם אמרו שהתנאי קיים ועל דעת כן גירש. והוא ז"ל השיב דאשה זו מותרת מיד ואינה צריכה להמתין כלל דקיי"ל גילוי דעתא בגיטא לאו כלום הוא ואע"פ שזה המגרש גלה בדעתו שאינו רוצה לגרש אלא על תנאי לאו כלום הוא דדילמא חזר בו וגירש לחלוטין בלי תנאי דגרסי' בפ' השולח גידל בר רעילאי כו' וק"ו הדברים אי לא מהני גלויי לבטל את השליח כ"ש דלא מהני לבטל מה שעשה המגרש בעצמו שגירש סתם בלי תנאי דאם איתא דלבו על תנאי הי' לו להזכיר בשעה שנתן הגט כו' היש לך גלוי דעתא טפי ממי שהזכיר תנאו אלא שלא כפל אותו או שהקדים הלאו להן ואמרינן דתנאו בטל והמעשה קיים ומגורשת מיד בלי תנאי (אין זה מוסכם כמבואר. לעיל סי' ל"ח ס"ד והוא ז"ל בעצמו בתשובה אחרת שיובא לקמן חשש מאד לסברא זו וגזר אומר דאם לא קיימה תנאה אפילו אם נשאת תצא) וכ"ש בנ"ד. ונ"ל ראי' ממה ששנינ' בתוספתא פ"ד כו' כ"ש בנ"ד שלא אמר לסופר כלום אלא לפשרנים אמר התנאי והם לא היו לא סופרים ולא שלוחים דפשיטא כיון שנכתב הגט סתם ונתנו לה סתם ולא הזכירו התנאי שהיא מגורשת מיד: עוד ראי' דע"כ לא פליגי רבוותא (ע' בסי' קמ"ז ס"ב בב"ש סק"ג אלא אם הי' התנאי על פה קודם כתיבת תורף הגט דלדעת הרמב"ם ורש"י ותוס' כו' וע"כ לא פליגי אלא שהזכיר התנאי בשעת כתיבת הגט אבל אם אמר התנאי לפשרנים ולא הזכירו בשעת כתיבת הגט יש לנו לומר חזר בו ומחל התנאי ואפי' שכך הי' דעתו בשעת הכתיבה ג"ד בגיטא לאו מלתא היא. וא"ת יהי' ספק מגורשת לדעת הרמב"ם ז"ל ובעלי שיטתו כיון שהזכיר התנאי על פה קודם כתיבת התורף. לא קשיא דלא אמרינן הכי אלא אם הזכיר התנאי בשעת כתיבת הגט ולפני כתיבת התורף כגון שאמר כתוב לאשתו ע"מ כך וכך אבל בנ"ד שהזכיר התנאי לפשרנים ולא הזכירו בשעת כתיבת הגט אין זה תנאי אלא גילוי דעת. כללא דמלתא לכתחלה צריך שיהי' התנאי על פה ובשעת הנתינה הי' על פה. ובשעת כתיבת הגט קודם כתיבת התורף ספק מגורשת ונכון להחמיר: ואם לא הזכיר התנאי כלל בשעת כתיבת הגט אלא לפני אחרים שאינם לא סופרים ולא עידי הגט כנ"ד אין כאן תנאי והאשה מותרת מיד כו' ואפשר לומר דמהרי"ט הנ"ל ס"ל כדעת הב"ח לעיל ר"ס קל"ד ומהרח"ש בדיני מודעא שהזכרתי לעיל סי' קל"ד סק"א דס"ל הא דג"ד בגיטא לאו מלתא היא דוקא היכא שהג"ד הוא לבטל מעשה שכבר עשה אבל היכא דהג"ד בא לבטל מה שעתיד לעשות מלתא היא וא"כ בנ"ד הוא ג"ד על מה שעתיד לעשות ומלאא היא. אך א"כ לא יהי' הלכה כהרי"ח בזה דהא הב"מ שם לא ס"ל כדעת הב"ח הנ"ל וכתב שכן משמע מכל הפוסקים. ויותר נראה דמהרי"ט ס"ל שזה לא מיחשב ג"ד כלל רק אמירה ממש שנותן הגט רק באופן זה (עב"ש לעיל סי' קמ"ח ס"ק צ"ח בשם הט"ז ומ"ק שם) וע' בתשובת מהר"ם לובלין סי' קכ"ג בתשובת בעל הלבוש ז"ל אודות הגט דווינא שכ' וז"ל ואע"פ דקיי"ל כאביי וכו' היינו בג"ד חלוש בעלמא כגון ברוך הטוב והמיטב כו' שנוכל לפרש לתרי אפי אבל ג"ד והוכחה גמורה שאין בו פקפוק ונדנוד כלל אפי' אביי מודה עכ"ל אך הרי בגט ההוא כל חכמי הדור חלקו עליהם ויצא בהכשר כמ"ש הב"ש לקמן סימן קמ"ה וצ"ע. ועיין עוד בענין הנ"ל תשובה להרדב"ז ז"ל בס ' תקע"ב בעובדא בראובן שבא לגרש את אשתו והוא אינו בקי במשפט התנאים ואמר למסדרי הגט איני רוצה לגרש אלא על תנאי זה ומסדרי הגט טעו ולא כפלו את התנאי (ר"ל בעת שהיו מקרין אותו לומר לה ה"ז גיטך ע"מ כך וכך לא כפלו את התנאי (ונשאל אי אמרי' כיון שלא נעשה כתנאי ב"ג וב"ר התנאי בטל והמעשה קיים והרי היא מגורשת אע"פ שלא נתקיים התנאי או דילמא בתר דעתיה אזלינן ודעתו הי' שלא תתגרש אלא על תנאי זה. והשיב אם הי' התנאי במעכשיו או ע"מ לדעת הרי"ף והרמב"ם ורוב הפוסקים לא מבעיא לך כו' כי תיבעי לך לדעת ר"ח וקצת מפרשים דס"ל דגם במעכשיו צריך לכפול התנאי א"נ במתנה בלשון אם ולכ"ע דאפי' למאן דפסק כרבנן דפליגי עליה דפ"מ כו' (ע"ש דהלשון מגומגם וצריך תיקון) הילך בגיטין וקידושין אם לא כפיל תנאו ולא נתקיים התנאי חוששין לה ואין מחזיקים אותה לא במגורשת ולא בשאינה מגורשת כו' ואפי' לפי ספיקך אינה מותרת לינשא כיון שלא קיימה תנאו ואם עברה ונשאת תצא מזה ומזה וכל הדרכים האלו בה. אבל קושטא דבנ"ד תנאי גמור הוא כיון שהוא אמר להם בהדיא שאינו רוצה לגרש אלא על תנאי זה אם לא קיימה תנאה אינה מגורשת כלל דלא אזלינן בתר טעות מסדרי הגט אלא בתר דעתא דידיה דאע"ג דקיי"ל גלוי דעתא בגיטא לאו כלום הוא הכא לאו גילוי דעתא הוא אלא אמירה ממש שאין רוצה לגרש אלא בתנאי זה ואם אתה אומר כי מפני טעותם יהיה הגט גט והתנאי בטל נמצא אתה מגרש אשתו ממנו בע"כ והוי גט מעושה ואע"ג דלדעת רוב הפוסקים יותר הוא מועיל בדיני ממונות גילוי דעת או אומדנא דמוכח מתנאי שלא נעשה כתיקונו ובגיטין כיון דגילוי דעת אינו מועיל כ"ש דתנאי שלא נעשה כתיקונו אינו מועיל ה"מ בזמן שהבעל בעצמו הוא המתנה ולא התנה כתיקון חז"ל דכיון דלא קפיד בתנאי דעתו לגרש לגמרי אבל בנ"ד שהבעל אומר בהדיא שאינו רוצה לגרש אלא בתנאי וסמך על מסדרי הגט והם טעו תנאי גמור הוא ואם לא נתקיים התנאי אינה מגורשת כלל עכ"ד ע"ש: ועיין עוד ברדב"ז ח"ב סי' תקצ"ב שנשאל על ראובן שכתב גט לאשתו ואמר לעדים שהוא רוצה ליתנו לה ע"מ כך וכך ומיד הלכו עידי הגט ובאו עדים אחרים ונתנו לה סתם מאי מגורשת על תנאי או בלא תנאי. והשיב הדבר ברור שאם היו שם העדים הראשונים אשר שמעו התנאי מפיו והם עידי המסירה אין ספק שהיא מגורשת על תנאי אע"ג שמסרו לה סתם ודאי על תנאו הראשון סמך וכ"כ הראשונים ז"ל אבל כיון שלא מסר הגט בפניהם אלא בפני אחרים שלא שמעו התנאי מגורשת בלא תנאי אע"פ שהוא צווח ואומר על תנאי הראשון סמכתי שהרי העדים הללו משוו לה מגורשת בלא תנאי דקי"ל עידי מסירה כרתי ואפי' למ"ד ע"ח כרתי הרי לא נחתם הגט על תנאי ותו כיון שהוא יודע שאין אלו העדים אשר שמעו התנאי ולא הזכירו בשעת מסירת הגט אחולי אחליה לתנאו והשתא קא הדר ביה ואין שומעין לו עכ"ד (ע' בת' הרא"ש כלל ל"ה שהובא בב"י ס"ס זה ובתשו' מהר"מ לובלין סי' קכ"ב) . ויש לעיין בשלשה תשובות אלו של הרדב"ז ז"ל ולכוון הדברים שיהיו מתאימים ומכוונים זה לזה. ועמ"ש לעיל סי' י' ס"ג סק"נ:
ב סָעִיף א ואפילו הוא כהן עיין בתשו' מהרי"ט סי' ג' ובס' שעה"מ פ"ח מה"ג דין א' בד"ה ודע עוד:
ג סָעִיף ב ואפי' מת הבעל. ע' בספר שעה"מ פ"ח מה"ג דין א' שהקשה ע"ז מסוגיא דפ"ק דיומא די"ג דמסיק שם אלא לחדא אמר לה כו' אי חזי לה דקא בעיא למימת קדים איהו ועייל לב"ה כו' דמשמע בהדיא דלאחר מיתתה אם ילך לב"ה אינה מגורשת למפרע ותירץ שדעת הרמב"ם כמ"ש בתוס' ישנים שם לחלק בין ההיא ובין האמור במשנה ס"פ מי שאחזו (ובש"ע סי' קע"ד ס"ג) מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש ומת בתוך יב"ח ה"ז גט דש"ה שמתה קודם שנתקיים התנאי ועל מי יחול הגט ע"ש. וכתב וז"ל וכפי האמור זכינו לדין דמי שנתן גט לאשתו ואמר לה הז"ג ע"מ שאתן מנה לפלוני וכיוצא בזה ומתה היא קודם שקיים הבעל התנאי ואחר מיתתה בא הבעל לקיים התנאי אינה מגורשת למפרע ואם נשאת קודם התנאי הולד ממזר עכ"ל:
ד סָעִיף ב וי"ח דאפילו בתנאי כו'. עיין בשעה"מ פ"ח מה"ג דין א'.
ה סָעִיף ג שאם תתן ליורשיו אינו כלום. מדברי המל"מ פ"ג מה' זכיה ומתנה דין יו"ד מבואר דדוקא באמר שתתני לי ומשום דמלת לי מיותרת שהיה לו לומר שתתני אבל אם באמת אמר שתתני ולא אמר לי לא אמרי' לי ולא ליורשי יעו"ש וע' בס' שעה"מ פ"ז מה' אישות דין יו"ד שתמה עליו דמדברי הירוש' שהביא הרשב"א בחידושיו פ' מי שאחזו מבואר בהדיא דאפי' בע"מ שתתני גרידא אמרינן לי ולא ליורשי ע"ש וע' בתשובת פרח מ"יא ח"א סי' ז"ח:
ו סָעִיף ג עד שתחלוץ. עיין במל"מ פ"ח מה"ג דין כ"ב ובס' שעה"מ שם מ"ש בזה:
ז סָעִיף ה הרי הם מחולים לך אינה מגורשת. ע' בס' יד המלך פ"ח מה"ג דין כ"א שכ' וגדולה מזו יש ספק גדול אצלי קרוב הדבר בעיני דבתנאי זה של נתינת מאתים זוז אם קיים אחר התנאי עבורה ונתן בשבילה משלו ר' זוז לא מהני אף דבקידושין בודאי מהני כה"ג דהא לא עדיף נתינת מעות התנאי מנתינת גוף כסף קידושין בעצמם דבהילך מנה ותתקדש לפלוני שהיא מקודשת (לעיל סימן ר"ט ס"ה) ואף דהמקדש בעצמו לא נתן מאומה ומכ"ש דמהני בקדושין נתינת אחרים בכסף של קיום התנאי (ע' בח"מ סי' רמ"א ס"ז בהגה ומ"ש בפ"ת שם) אבל בתנאי דגירושין נראה דלא מהני נתינה של אחרים דכיון דהוא קפיד לצעורה בנתינה זו וכי נתנו אחרים בשבילה לא נתקיימה מחשבתו בזה דבנתינה זו לא ציער אותה כלל ולדינא צ"ע עכ"ל:
ח סָעִיף ח כל ימי חייו עבה"ט שכ' משום חומרא כו' והוא מדברי הב"ש וכ"כ הב"י דהפי' בדברי הרא"ש שכ' דראוי לפסוק כרבא לחומרא היינו משום דספוקי מספקא ליה ומה דאיכא בין רבא לרב אשי הוו ספק מגורשת ע"ש וע' בס' קרבן נתנאל שם בפ' מי שאחזו אות נ"ט שהשיג עליהם וכתב וז"ל ואני אומר נשתקע הדבר ולא נאמר אלא ה"פ דבגט לצעורה קא מכווין לכך אנו דנין לשונו להחמיר משא"כ לענין ממון כו' ואשתמיטתיה להרב"י תשובת הרא"ש כלל ו' סימן י"ד שמבואר שם להדיא כמו שפירשתי עכ"ל. ומיהו לדינא אין נ"מ בזה דאף אם הפירוש בדברי הרא"ש כדבריו מ"מ הוי ספק מגורשת משום דעת הרי"ף דהרמב"ם.
ט סָעִיף ח וי"א דכל שאין העיכוב. עב"ש סקי"ז ומ"ש בסוף דבריו ולשאר פוסקים כו' אא"כ התחילה להניק כך הוא בתנאי שתתן לידו ונתנה קצת מעות ומת הוי גט כו' ועיין בהגהות יד אפרים שכ' עליו ולענ"ד צ"ע מה דס"כ בנתנה קצת מעות הוי כהתחילה לקיים התנאי כמו בהתחילה להניק ואין הנדון דומה דגבי הנקה כך דרכה להניק יום יום עד תשלום הזמן ואם כן בהתחילה להניק הוי התחלת קיום התנאי שהרי א"א שתניק כל השיעור בפ"א שהוא דבר התלוי בזמן משא"כ בהתנה שתתן מאתים זוז אם היא רוצה בידה לקיים התנאי בפ"א הלכך אע"פ שאם נתנה לי מקצת ואחר כך השאר נמי קיימה התנאי וכדאמרי' בקדושין בחסר דינר מקודשת וישלים מ"מ האופן תנאי אינו רק בתשלום כל המאתים ותנאי א' הוא וכל כמה שלא נתנה לו כל הסך אף התחלת קיום התנאי לא מקרי כיון שאינו דבר התלוי בזמן כך יש מקום לחלק ביניהם וצ"ע עכ"ד.
י סָעִיף טו כדי שיקחנה. עיין בתשו' חוות יאיר סו' קצ"ו שנשאל באלמון אחד מטופל בבנים שהיו בעירו איש ואשתו עניים מרודים ומכמה שנים רבתה המחלוקת ביניהם ושניהם רוצים בגט אך שהאשה מבקשת מבעלה חמשים זהו' שתלביש עצמה אח"כ ותוכל להנשא ואין באיש למלאות רצונה ושאל האלמן הנז' אם רשאי לשלוח אל האיש שרוצה להתקשר עמה שישאנה באשר היא וילבשנה לכן תתגרש מאישה בלי בצע כסף כו' והשיב באף ובחימה ובקצף גדול שאל יוסיף לראות פניו בבקשת עצה נגד מנהג עולם כי לא נכון לדבר עם אשת איש מענין נישואיה אחר גירושיה ע"ש. ועיין בשו"ת בית דוד סי' י"ד שנשאו על ענין כיוצא בו והשיב להתיר דכל שהבעל לא דיברו זה עם זה כלום לית לן בה דאין לנו להוסיף על גזירת חז"ל ע"ש. וכפי הנראה לא ראה דברי החו"י הנ"ל:
יא סָעִיף טז ואין תקנה. עיין בביאור רבינו הגר"א ז"ל סק"מ כנראה שחולק על דין זה. גם בתשו' מהרי"ט ח"א סי' מ"ט חולק על זה ועיין בזה בתשו' המבי"ט ח"ב סי' א' ובתשו' הרדב"ז ח"ד סי' פ"ה ובס' שעה"מ פ"ז מהל' אישות דין י"ב ופ"ח מהל' גירושין דין א' ובספר בית מאיר ובס' תורת גיטין סי' זה ועיין בתשו' גליא מסכת סי' א' תשובה ארוכה בזה במעשה שאירע בא' שגירש אשתו ובשעת נתינה אמר שלא תנשא לגבר משך ג' שנים. והאריך מאד בזה ובדברי הגר"א ז"ל הנ"ל ובסוף דבריו כתב אמנם כל זה אם היה הבעל מפרש ואומר הרי זה גיטך ע"מ שלא תנשאי עד זמן פ' אך בעובדא דנא כפי המבואר בשאלה שהמגרש אמר לא תנשא עד ג' שנים וכפי הנראה אמר מקודם כל המבואר בסדר גיטין אות רל"א וא"כ בין שאמר כך בלה"ק או בל' אשכנז אין כאן בית מיחוש דאין כאן לא ענין חוץ ולא ענין תנאי ועל מנת כו' ע"ש. גם בתשו' הגאון מהרי"מ ז"ל מבריסק סי' מ"ו האריך בזה בעובדא באחד שאמר בעת נתינת הגט והרי אמל"א ולא תנשא בלשון תנאי באופן שלא תנשא או ולא תנשא ונודע אח"כ שעשה זה בעצת חבריו שהסיתו אותו לצערה והמגרש הוא כהן ואח"כ בערך ב' שנים סידרו לו גט אחר בלי תנאי והאריך שם דבנדון זה איכא התירא אפילו לדעת תשובת הרא"ש ומסיק שם להקל ע"ש. גם בת' עמודי אור שנדפס מחדש סי' צ' תשו' ארוכה בזה באחד שאמר בשעת נתינת הגט והרי אמל"א מכאן ועד עשר שנים ומסיק שם ג"כ להתיר אחר שנתן גט שני בלא תנאי באם יסכימו עמו ע"ש:
יב סָעִיף טז אא"כ יקדשנה. ע' בת' הרדב"ז ח"ד סי' ס"ה יובא לקמן סכ"ב סקכ"ב מבואר דכאן מקדש אותה בברכה ע"ש:
יג סָעִיף טז ויחזור ויגרשנה סתם. פשוט דצריך דוקא לכתוב גט שני אבל לא בגט ראשון אפי' אם הוא באותו יום עצמו דליכא חשש מוקדם. ועיין בת' גליא מסכת סי' ג' אות ה' כתב שם וז"ל וכפי הנראה דבר זה מוסכם מכל הפוסקים שאם אדם מגרש את אשתו בגט ואח"ז חזר וקידשה לא יתכן כלל שיגרש אותה באותו גט עצמו שגירשה בראשונה אף דהיה הכל ביום אחד דליכא מוקדם כו' וטעמא דמלתא משום דדומה ממש לשט"ח שנמחל שעבודו כו' עכ"ל ע"ש. ועמ"ש לעיל סי' קכ"ו ס"ק מ"ו לענין איך יכתבו כאן בגט אם אנתתי או ארוסתי ע"ש:
יד סָעִיף טז ואם נשאת לו. עיין בתשובת ב"י בדיני גיטין סי' י"ג בענין אם לא נשאת לו רק נתקדשה לחוד וכתב דלכאורה נראה דאע"פ שנתקדשה לו לא עברה על תנאו כל זמן שלא נכנסה עמו לחופה שעל זה מורה לשון נשואין אך להיותי מיראי הוראה לא מלאני לבי להתיר יעו"ש וע' בשעה"מ פ"ח מה"ג דין י"ב שכתב עליו דהרב המבי"ט כתב בפשיטות בח"א סי' של"ד דאינו נקרא נשואין עד שנכנסה לחופה (עבה"ט סק"ח) ושכן כ' הרשב"ץ בת' ואנכי הרואה שיש לדקדק מדברי התוס' הפך דבריהם כו' ע"ש. ועב"ש לעיל סימן נ"ג סק"ד ובספר בית מאיר שם ובסי' ס"א. ומ"ש בפ"ת שם בסי' ס"א סק"ח מענין זה:
טו סָעִיף טז נשאת לו נתבטל הגט. עב"ש ס"ק ל"א מה שהקשה מלעיל סעיף י"ד דפסק דאם נשאת לאב הוי גט כו' ובהגהות הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל כתב וז"ל י"ל דדעת המחבר כמ"ש הר"ן דבע"מ שלא תנשא לפלוני תפסו נישואי פלוני והגט בטל ע"ש עכ"ל. ומ"ש ומכל הני פוסקים כו' ולא כדעת ה"ג כו' ער"ש לקמן ס"ק י"ט:
טז סָעִיף כ שלא יתנה עלי' תנאי. ע' בשעה"מ פ"ח מה"ג דין י"ב והובא קצת לעיל סי' קל"ז סק"ה:
יז סָעִיף כ שלא תאכלו בשר כו'. כתב במל"מ פ"ח מה"ג דין י' וז"ל ונראה דה"ה במתנה בקיום מעש' כגון האומר ה"ז גיטך ע"מ שתדורי בבית זה לעולם דאינו גט משום דכל ימיה אגידא בי' (ועיין בשעה"מ שם שכ' עליו דאשתמיט מיניה דברי התוס' פ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ה ע"ב) בד"ה מת הבן שכתבו כן בהדיא ע"ש) . ונסתפקתי בנותן גט על תנאי אלא שהתנה שני תנאים שבהתקיים אחד מהם יהי' גט כגון האומר ה"ז גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז או ע"מ שלא תשתי יין לעולם וכוונתו הוא שאם תתן המאתיים זוז יהי' גט ויכולה לשתות יין וכן אם לא תשתה יין יהי' גט אף שלא תתן לו מאתיים זוז עכ"ל. ועיין בספר יד המלך שם שכ' עליו לא ידעתי מקום הספק כלל ומהיכי תיתי לא תהי' מגורשת בזה דמאי איכפת לן מה שהוסיף והתנה גם שלא תשתה יין לעולם הא עכ"פ אם תתן לו הר' זוז תהי' מותרת ביין ולא תהי' אגידא בי' עוד ואם נאמר דמשום דאי לא תתן תהי' אגודה ביה באיסור שתיית יין אין זה גט כריתות א"כ בכל תנאים דעלמא ואף בתנאי דע"מ שתתן ר' זוז לחוד אם לא תקיים התנאי הרי כל גופה אגידא ביה והיא כאשתו לכל דבר ובכל זאת בתנאי דמעכשיו כל כמה שיש בידה לקיים התנאי אף דעדיין לא קיימה מותרת להנשא לכתחלה ומשום דאמרי' דלכדי שלא תקלקל א"ע ותשוב להיות אגידא ביה מסתמא תקיים התנאי וכמו כן אם הוסיף עוד תנאי דאם לא תתן תהיה אסורה בשתיית יין לעולם מותרת ג"כ להנשא לכתחילה דכיון דבעינן דבר הכורת וכי נשאר עוד אגידת דבר ביניהם אינו גט משום הא גופא מותרת להנשא לכתחילה דאמרי' דבכדי שלא תקלקל א"ע ותבטל הגט ע"י איסור שתיית יין מסתמא תקיים התנאי והיא תתן המאתים זוז וכי נתנה הר' זוז אזי התנאי של איסור שתיית יין בטל למפרע ע"ש:
יח סָעִיף כ שלא תשתי יין לעולם. בהגהות הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל כתב בזה וזה לשונו ואם אמר סתם ע"מ שלא תשתי יין עיין מהריב"ל ח"א דף ס"ה ע"ד עכ"ל:
יט סָעִיף כ או כל ימי חיי פלוני ע' בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' קכ"ו תשובה מבנו הגאון מהר"ש איגר נ"י וז"ל השאלה איש אחד עוד בימי נעוריו עזב את אשתו ואת ביתו וזה שנתים נודע כי אוה משכן לו במדינת האללאנד והרעישו הב"ד במכתבים להשתדל ממנו ג"פ לאשתו אך אבותיו ואחיו מגודל השנאה להאשה המתגרשת מחמת הקנאה כי מסחר אחד לה ולהם הרבו גם הם בדבריהם להטותו לגרש על תנאי שבעוד שנה תעקור משכנה מעירם לעיר מולדתה לבית אבותיה ומחשש עיגון הוסכם על גט בתנאי והנה כמו ד' חדשים אחר הגירושין שבק הבעל המגרש חיים לכל חי והאשה רוצה לקיים תנאה שלא להצטרך חליצה. ויש מי שעורר לחוש לסברת בה"ג (עב"ש סוס"ק ל"א) שכ' בשם רבנן קדמאי הביאו הה"מ פ"ח מגירושין בהתנה ע"מ שלא תשתי יין כל ימי חיי פ' ונשאת לאחר ומת בעלה הראשון בחיי פלוני ועברה ושתתה בחייו דלא נתבטל הגט. ומסתברא כמו דאין מעשה שלאחר מיתת המגרש מבטל הגט כן אין מעשה מועיל לקיים הגט. ודעת הרב השואל נוטה שאין לחוש לסברא זו שהרי הר"ן פרק המגרש והה"מ פ"ח דחו את זה בראיה מכרעת ותו בש"ע לא הביא דיעה זו כלל עכ"ל השאלה. והשיב ע"ז באריכות לבאר דברי רבנן קדמאי הנ"ל על שלשה דברים. הא' בטעם הדין למה לא נתבטל הגט ע"י ביטול התנאי שאחר מיתתו הב' ליישב קושיית הה"מ והר"ן וגם עוד איזה קושיות שיש להעיר על דבריהם הג' למצוא מקום מאין הוציאו דין זה. ואחרי אשר העמיק והרחיב בענין זה העלה בנדון השאלה להתיר דגם הני רבנן לא אמרי' לדינייהו אלא בתנאי דשב ואל תעשה אבל בקום ועשה מודים דמתקיים התנאי גם אחר המיתה. גם י"ל דבנ"ד כיון דזקוקה ליבם והיא אגודה מחמתו מועיל קיום התנאי גם אחר מיתת הבעל. ושם בסוף התשוב' הסכמת כבוד אביו הגאון החסיד ז"ל על הפתק הנ"ל. ובסי' קכ"ז שם תשובת גיסו הגאון מהר"ר משה סופר ז"ל על ענין הנ"ל וביאר ג"כ דברי רבנן קדמאי הנ"ל לסלק מעליהם כל קושיא ונדון השאלה העלה ג"כ להתיר מצד אחר משום דטעמא דרבנן הנ"ל הוא שכל תנאי שהוא לצעורי אמרינן דשבק ומחל בשע' מיתתו (ולפ"ז בנ"ד לא היתה צריכ' כלל לקיים התנאי רק משום דמספקא לן דלמא להרווחה קמכווין) וממילא בנדון שלפנינו בין יהי' כוונתו להרווחת בני משפחתו במסחרם בין לצער אשתו אם תקיים התנאי ומרויח מקום לבני משפחתו הרי היא מותרת לשוק בלי חליצה. ובסוף התשובה שם סיים אך כל זה אם הי' לשון התנאי ככתוב בשאלה שבתוך שנה תסע משכונתה ועיר' ותדור בעיר אביה. שאם שתסע לשם ותדור שם יב"ח או תקנה בית שם שהיא בכלל בני העיר שם הרי נתקיים התנאי והרי זה כריתות אע"פ שאפשר אח"כ תחזור לדור במקומה הראשון ותפסיד לבני משפחתו במסחר מ"מ י"ל שלא חשש הבעל לזה אבל אם לשון התנאי וכוונתו ע"מ שלא תדור בעיר משפחתו וקיי"ל האומר סתם ע"מ שלא תכנס לבית אביך כוונתו לעולם ה"נ כוונתו לעולם לא תדור א"כ אין זה כריתות כלל ע"ש.
כ סָעִיף כ חיי פלוני. ע' בשעה"מ פ"ח מה"ג דין י"א ויובא לקמן סכ"ב ס"ק כ"ג מבואר מדבריו שלדעת הרשב"א דוקא בכה"ג שתלה הדבר רק בחיי איש אחד אבל אם אמר כל ימי חי פלוני או פלוני אין זה כריתות ולדעת הר"ן אינו כן ע"ש וצ"ע:
כא סָעִיף כא שלא תלכי לבית אביך. עב"ש ס"ק ל"ג וע' בזה במל"מ פ"ח מה"ג ובשעה"מ שם באורך:
כב סָעִיף כב ע"מ שלא תנשאי. עיין בתשו' הרדב"ז ח"ד סי' פ"ה שכ' וז"ל ובענין מה שאמרו העדים שאמר ע"מ שלא תנשא ולא חמר שלא תנשאי ביוד אין הכי נמי שלשון תנשאי הוא יותר מדוקדק אבל גם אם אמר ע"מ שלא תנשא תנאי גמור הוא כו' ולענין אם יכול לגרש בגט שני בלא תנאי איני רואה לסמוך בזה (על הרמב"ם) להקל נגד כל גאוני עולם שאמרו שזה כריתות וכיון שנתגרשה פעם ראשונה ע"מ שלא תנשא לפלוני מה יועיל הגט השני אשה מגורשת היא מגרש הילכך אין לו תקנה אלא שיחזור ויקדשנה ולא יברך ואח"כ יכתוב לה גט אחר וימסרנה לה בלא תנאי ותהי' מותרת להנשא לאותו פלוני ותקנה זו כתבה הרא"ש ז"ל בתשובה (הובא לעיל סט"ז) ומה שכתבתי שלא יברך ברכת אירוסין הוא לחוש לסברתו של הרמב"ם ז"ל שאמר שאין זה כריתות הלכך אכתי אשתו היא והויא ברכה לבטלה עכ"ל ע"ש עוד ועמ"ש לעיל ס"ק י"א וי"ב.
כג סָעִיף כב וי"א כו' הו"ל כאומר כו' ע' בס' שעה"מ פ"ח מה"ג דין י"א שכ' נראה ברור דאפי' לדעת הרמב"ן והרשב"א (הוא הי"א אלו) דוקא באומר שלא תנשאי לפנוני (שהתירה לכל העולם ולא אסרה רק על אחד) דאיכא למימר דילמא מיית ההוא גברא ולא אגידא ביה כלל אבל באוסרה לכ"ע אינו מתירה אלא לאחר ודאי ליכא למימר דילמא מייתי כ"ע. וגדולה מזו נראה דלפ"ד הרשב"א ז"ל בההיא דע"מ שלא תלכי לבית אביך דאע"ג דאפשר דנפל הבית לנפילה דלא שכיח לא חיישינן (הובא במל"מ שם) א"כ אפי' באומר ע"מ שלא תנשאי לפ' ולפ' אינו גט משום דמיתה דתרי הוי מלתא דלא שכיח ולא חיישינן כדאי' פ"ק דיומא. ואפילו למה שנראה מדברי הר"ן ז"ל דאפילו למיתה דכל זרעו דלא שכיח חיישינן (הובא ג"כ במל"מ שם) מ"מ באוסר' לכ"ע הא ודאי אין הפה יכול לדבר דילמא מייתי כ"ע ונמצא א"כ דכל ימיה אגידא בי' ולא מקרי דבר הכורת בינו לבינה והאריך בזה בדברים נכונים. ושוב כתב שמצא בתשובת הרשב"ץ ח"א סי' ד' שכ' דיכול לאוסרה אפי' על הרבה בני אדם כו' ואולם אין סתירה מדבריו ז"ל לדברנו דהוא מיירי שם באוסרה לזמן קצוב כו' ע"ש ועמש"ל לעיל סי' קל"ז סק"ד:
כד סָעִיף כב ונקטינן כדברי שניהם. עיין בתשו' הרדב"ז ח"ד סי' פ"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.