א אָמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אִם לֹא אָבֹא בְּתוֹךְ שְׁלשִׁים יוֹם, אוֹ שֶׁאָמַר: עַל מְנָת שֶׁלֹּא אָבֹא בְּתוֹךְ ל' יוֹם, וְהָיָה בָּא בַּדֶּרֶךְ בְּתוֹךְ ל' יוֹם, וְחָלָה אוֹ עִכְּבוֹ נָהָר וְלֹא בָּא עַד אַחַר ל' יוֹם, הֲרֵי זֶה גֵּט, אֲפִלּוּ עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ: הֲרֵינִי אָנוּס, שֶׁאֵין אֹנֶס בְּגִטִּין. וְאַף עַל פִּי שֶׁגִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ לְגָרֵשׁ, כֵּיוָן שֶׁלֹּא הִתְנָה חוּץ מֵאִם יִקְרָאֶנִי אֹנֶס. אֲבָל אֹנֶס דְּלָא שָׁכִיחַ כְּלָל, כְּגוֹן אֲכָלוֹ אֲרִי אוֹ הִכִּישׁוֹ נָחָשׁ אוֹ נָפַל הַבַּיִת עָלָיו, לֹא אַסִיק אַדַּעְתֵּהּ לְהַתְנוֹת עָלָיו, וּמְבַטֵּל הַגֵּט וְהִיא זְקוּקָה לְיָבָם. וְשִׁבְיָה, הֲוֵי אֹנֶס דְּשָׁכִיחַ, וְאֵינוֹ מְבַטֵּל הַגֵּט מִדְּלֹא הִתְנָה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק מִי שֶׁאֲחָזוֹ):
ב הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְלֹא אָמַר: מֵעַכְשָׁו וְלֹא עַל מְנָת, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, הֲרֵי זֶה סָפֵק, וְחוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:
ג הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ מֵעַכְשָׁו, אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וּמֵת בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. אֲבָל אִם יֵשׁ לָהּ יָבָם, לֹא תִּנָּשֵׂא בְּלֹא חֲלִיצָה עַד שֶׁיַּעַבְרוּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ; וְאִם נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא:
ד נָתַן לָהּ גֵּט בַּלַּיְלָה וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ עַל מְנָת שֶׁתֵּצֵא חַמָּה מִנַּרְתֵּקָהּ, וּמֵת בַּלַּיְלָה, הֲרֵי זֶה גֵּט. אֲבָל אִם אָמַר לָה אִם תֵּצֵא מִנַרְתֵּקָה אוֹ שֶׁאָמַר לִכְשְׁתֵּצֵא חֲמָה מִנַרְתֵּקָה וּמֵת בַּלֵילָה הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְי" א דְּאַף בְּעַל מְנָת נָקְטִינָן לְחֻמְרָא, אֶלָּא אִם כֵּן אָמַר: מֵעַכְשָׁו, בְּהֶדְיָא:
ה אָמַר: אִם לֹא בָּאתִי עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי, אוֹ שֶׁאָמַר: כִּתְבוּ גֵּט וּתְנוּ לְאִשְׁתִּי אִם לֹא בָּאתִי עַד י"ב חֹדֶשׁ, אֵין כּוֹתְבִין תּוֹךְ י"ב חֹדֶשׁ, אֲפִלּוּ אִם לֹא יִרְצוּ לִתְּנוֹ עַד אַחַר י"ב חֹדֶשׁ. וְאִם כְּתָבוּהוּ בְּתוֹךְ י"ב חֹדֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוּהוּ לָהּ לְאַחַר י"ב חֹדֶשׁ, אֵינוֹ גֵּט. כָּתְבוּ וְנָתְנוּ לָהּ לְאַחַר י"ב חֹדֶשׁ, וּמֵת, אִם מִיתָה קָדְמָה לִנְתִינַת הַגֵּט, אֵינוֹ גֵּט. וְאִם גֵּט קוֹדֵם לַמִּיתָה, הָוֵי גֵּט (טוּר). וְאִם הוּא סָפֵק אֵיזֶה מֵהֶם קוֹדֵם, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. הַגָּה: לֹא נָתְנוּ לָהּ מִיָּד אַחַר י"ב חֹדֶשׁ, אֶלָּא זְמַן רַב אַחַר כָּךְ, אַף עַל פִּי שֶׁהָעִכּוּב הָיָה מִצַּד הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא רָצְתָה לְקַבְּלוֹ מִיָּד, אֲפִלּוּ הָכִי הָוֵי גֵּט, וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה הַבַּעַל חַי (עַיֵּן בְּב"י):
ו אָמַר: כִּתְבוּ וּתְנוּ גֵּט לְאִשְׁתִּי אַחַר הַשָּׁבוּעַ, אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא עַד שָׁנָה מֵאַחַר הַשָּׁבוּעַ. אָמַר: לְאַחַר שָׁנָה, כּוֹתְבִין עַד לְאַחַר חֹדֶשׁ מִשָּׁנָה שְׁנִיָּה. אָמַר: לְאַחַר הַחֹדֶשׁ, כּוֹתְבִין עַד לְאַחַר שַׁבָּת מֵחֹדֶשׁ שֵׁנִי. אָמַר: לְאַחַר שַׁבָּת, כּוֹתְבִין עַד סוֹף יוֹם שְׁלִישִׁי. אָמַר: כִּתְבוּ וּתְנוּ לָהּ קֹדֶם הַשַּׁבָּת, כּוֹתְבִין מִיּוֹם רְבִיעִי עַד סוֹף יוֹם שִׁשִּׁי, וְנוֹתְנִים לָהּ. הֲרֵי שֶׁאֵחֲרוּ אַחַר הַזְּמַן שֶׁאָמַר, וְאַחַר כָּךְ כָּתְבוּ וְנָתְנוּ לָהּ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אָמַר: אַחַר י"ב חֹדֶשׁ, כְּאִלּוּ אָמַר: אַחַר שָׁנָה. אָמַר: לְאַחַר שְׁלשִׁים יוֹם, כּוֹתְבִין יוֹם אֶחָד אַחַר שְׁלשִׁים יוֹם (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פ' מִי שֶׁאָחֲזוֹ):
ז הִתְנָה עָלֶיהָ שֶׁתִּתְגָּרֵשׁ כְּשֶׁיַּעֲבֹר מִנֶּגֶד פָּנֶיהָ ל' יוֹם, וְהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא הוֹלֵךְ וּבָא, וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ, כְּשֶׁיֵּלֵךְ וְיִשְׁהֶה ל' יוֹם, תִּהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת; וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא בְּתוֹךְ ל' יוֹם, הוֹאִיל וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ, הֲרֵי זֶה גֵּט כָּשֵׁר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהִתְנָה וְאָמַר: הֲרֵי הִיא נֶאֱמֶנֶת עָלַי שֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּיהָ. אֲבָל אִם לֹא הֶאֱמִינָהּ, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא פִּיְּסָהּ כְּשֶׁהָיָה הוֹלֵךְ וּבָא, וּמָחֲלָה לוֹ, וְחָזַר וּבִטֵּל הַגֵּט כְּשֶׁפִּיְּסָהּ, וּמִפְּנֵי חֲשָׁשׁ זֶה יִהְיֶה הַגֵּט פָּסוּל. וְכֵן הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ לְאַחַר י"ב חֹדֶשׁ, וְהָיָה עִמָּהּ בַּמְּדִינָה, דְחוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא פִּיְּסָהּ, עַד שֶׁיֹאמַר: נֶאֱמֶנֶת עָלַי שֶׁלֹּא פִּיַּסְתִּיהָ. וְכֵן כָּל הַתְּנָאִים שֶׁהֵם תְּלוּיִם בִּרְצוֹנָהּ. וְאִם רָצְתָה וּמָחֲלָה אוֹתָן לְבַעְלָהּ בָּטֵל הַגֵּט, דְּחוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא פִּיֵּס, עַד שֶׁיֹּאמַר: נֶאֱמֶנֶת עָלַי. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בְּמִתְגָּרֶשֶׁת מִן הַנִּשּׂוּאִין, שֶׁלִּבּוֹ גַּס בָּהּ. אֲבָל בְּמִתְגָּרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא פִּיֵּס. הֲרֵי זֶה גִּטֵּךְ מֵעַכְשָׁו, אִם לֹא בָּאתִי מִכָּאן וְעַד י"ב חֹדֶשׁ, אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בַּסֵתֶר בָּא, שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לָבֹא בְּצִנְעָא. וְאִם תַּם הַזְּמַן שֶׁקָּבַע, וְלֹא בָּא, הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף בְּזוֹ חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בַּסֵתֶר בָּא, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה בִּתְחִלָּה וְאָמַר: נֶאֱמֶנֶת עָלַי לוֹמַר שֶׁלֹּא בָּאתִי. וְרָאוּי לָחוּשׁ לְדִבְרֵיהֶם לְכַתְּחִלָּה, וְכֵן הַמִּנְהָג לְהַתְנוֹת בִּתְחִלָּה שֶׁתְּהֵא נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר שֶׁלֹּא פִּיֵּס. וְאִם כְּשֶׁהִתְנָה תָּלָה בִּיאָתוֹ בְּעֵדִים, שֶׁלֹּא יִתְבַּטֵּל הַגֵּט בְּבוֹאוֹ אֶלָּא אִם כֵּן יָעִידוּ עָלָיו עֵדִים שֶׁבָּא, וְעָבַר הַזְּמַן וְאֵין מְעִידִים שֶׁבָּא, לְדִבְרֵי הַכֹּל אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא בָּא, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֶאֱמִינָהּ:
א סָעִיף א ע"מ שלא אבא כו' בס"ס קמ"ג כתבתי דהא יכול לבטל ויהיה גט מיד וכן כל מידי דתליא בדידיה לדעת הרא"ש וכ' בטור אם לא בא נתקיים הגט למפרע זה קאי על ע"מ אף בלא ע"מ הוה גט מאותה שעה כדלעיל סי' קמ"ג:
ב סָעִיף א שאין אונס בגיטין פי' שאין אונס מבטל את הגיטין ואין האונס מבטל הגט אלא אמרי' דגמר ומגרש לא יזיקו לו האונס:
ג סָעִיף א שאין אונס בגיטין אע"פ שבכ"מ יש טענת אונס מ"מ הפקיעו חכמים את הקידושין ותקנו שלא יהיה הגט בטל משו' תקנת פריצות וצניעות כדאיתא דיש כתובו' וכ' בטור וכן אם אמר הרי זה גיטך ע"מ שאם לא אפייס אותך שתתרצי בתוך ל' יום יהא גט ופייס' ולא נתרצי' הוה גט אע"פ שהו' אנוס שהרי פייס' בהרב' פיוסין ולא נתרצי' ואפש' שתתרצ' אם היה לו ממון הרבה והוא אנוס שאין לו אפ"ה אין אונס בגט עכ"ל מ"ש דין זה בע"מ הוא לאו דוקא דמאי שנא מבבא דלפני זה דאין חילוק בין אם לא אבא או ע"מ שלא אבא ה"נ כן הוא וחד מינייהו נקט וברש"י דף ל' איתא בלשון זה מעכשיו אמסור לה גט ע"ת זה אי לא אפייסה וגם אם לא אתינא עד תלתין יומין כו' לא פירש כלום נראה דלא אתי לאפוקי אם לא מעכשיו או ע"מ כדין זה דפיוס דמאי שנא אלא שרש"י נתכוין על המסיר' שהיא עכשיו ונזכר שלא נטע' לפרש שלא מסר הגט עכשיו אלא דה"ק אם לא אבא תוך ל' או אמסו' לה גט זה דלמה לו להקדים הפורענות כיון שיהיה אחר כך בביתו לזה כתב דמעכשיו אמסר ע"ת אבל גבי ל' יום לא שייך למימר כן דהא אחר ל' לא יהיה בביתו עמה ומו"ח ז"ל כתב דדין זה מדבר במעכשיו או בע"מ ולא ידענו טעמו כלל ומ"ש הטור והוא אונס שאין לו לא תידוק מיניה הא אם יש לו ממון הרבה ויהיב לה ולא נתפייס' דלא הוה גט דזה ודאי אינו דא"כ אין לנו לידע איזה סך מקרי ממון הרבה ובגמרא נקט תרקבי דדינרא והוא דרך גוזמא כלומר אעפ"י שנותן לה סך גדול יש לומר אלו היה סך יותר גדול שמא היתה מתפייס והוא אונס במה שאין לו אותו סך ואין אונס בגט ומו"ח ז"ל דקדק לחלק דאי יהיב לה סך גדול ולא נתפייס לא הוה גט ולא דק ובב"י כתוב פשוט למ"ד יש אונס הוא ט"ס וצ"ל אין אונס כדאיתא להדיא בגמרא:
ד סָעִיף א לא אסיק אדעתי' להתנות בתו' בפ' מי שאחזו (גיטין דף ע"ג) אומר ר"י דאיכא ג' מיני אונס דאונ' השכיח לגמרי לכ"ע אין אונס דלא שכיח כלל יש אונס אפי' בגיטין ובשכיח ולא שכיח פליגי תרי לישנא וקי"ל דאין אונס עכ"ל ונ"ל דבאותו דבלא שכיח כלל אפי' אם אמר כפירו' אפילו אם יהיה אונס להוי גיטא מ"מ מבטל הגט כדאיתא בפ' מי שאחזו שם ההוא גברא דזבין ארעא וקיבל עליה כל אונס דאתי לידו לסוף אפיקו בה נהרא פירש"י שצוה המלך שיעבירו הנהר משם ואמרו שם דפטור דלא אסיק אדעתיה על אונס כזה דלא שכיח ואע"ג דכת' כאן דלא אסיק אדעתיה להתנות משמע אי אתנו אזלינן בתר תנאי' הא ל"ק דכאן מסתמא אין האונס מבטל (הגט) מדלא התנה דאם יהיה אונס לא יהיה גט ובזה אמרו דלא היה צריך (להתנות) על ביטול הגט בזה כיון דלא שכיח ממילא אם ישנה כאן המקבל' עליו אונס גם בזה מבטל האונס דלא שכיה בזה: דברי המגיה ר"ל אם לא התנה כלל או התנה סתם אפי' יהיה אונס להוי גט שניהם שוין בזה דאמרינן דלא אסיק אדעתיה אאונס דלא שכיח כלל דהרי גם בלא התנה אין האונס מבטל הגט כמו בהתנה שלא יבטל האונס הגט ואע"פ כן אמרינן באונס דלא שכיח דמבטל הגט משום דלא אסיק אדעתיה ה"ה נמי בהתנה אפי' יהיה אונס להוי גיטא נמי אמרי' לא אסיק אדעתי' על אונסא דלא שכיח עכד"ה): וקשה דכאן מדמינן עכבו נהר לחלה דהוה שכיח ולא שכיח ובח"מ סימן רכ"ה כתב אבל אם נפסק הנהר או שחזר הנהר לעבור בתוכה ונעשית בריכה דבזה לא שכיח' וצריך לחלק דכאן מיירי שקצת רגיל להיות כן אבל שם מיירי שלא שכיח כלל ומ"ה פירש"י שצוה המלך להעביר המים משם כלומר שהיה דבר שאינו מצוי:
ה סָעִיף א ושביה הוה אונס דשכיח ואינה מבטל הגט מדלא התנה הג"ה זו אין מקום לישבה חדא מצד רמ"א עצמו שכתב בח"ה סי' קע"ו סי' מ"ט וכן מי ששלח אחר חבירו וקיבל עליו לפדותו מכל הפסד ונתפס בדרך אפ"ה פטור לפדותו דאונסא דלא שכיח הוא. שנית מצד המקור של הג"ה זו שהיא מן המרדכי פי' מי שאחזו כתב שם וז"ל ובאונס דלא שכיח כגון אכלו ארי' או נשכו נחש יש טענת אונס דליכא למגזר משום צניעות כיון דלא שכיח כלל לא גזרו ביה ובריש פ' השואל אמרינן בשלמא שבורה ומתה דכתיב וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת אלא שבויה בשואל מנלן דחייב וכ"ת דנילף משבורה ומתה מה לי שבורה ומתה שכן אונס' דסליק אדעתא הוא פירש"י ע"מ כן שייליה מדלא אתני ע"מ שלא אתחייב בשבורה ומתה תאמר בשבוי' דלא סלקא דעתיה לאתנויי עכ"ל הרי תלמוד ערוך דלא שכיח ולא שייך מדלא אתני בזה וכ"ז דלא כהג"ה זו ואנו אין לנו אלא כתלמוד ערוך הנ"ל דאונס דלא שכיח הוא ומבטל הגט וכי ניים ושכיב כתב הרב להג"ה זו כנלע"ד:
ו סָעִיף ב הרי זו ספק כו' דספק אי קי"ל כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו והוה כאלו נכתב בו מעכשיו:
ז סָעִיף ג אבל אם יש לה יבם כו' דבעיא היא בגמרא אי נימא כיון שמת ודאי לא יבא אחר יב"ח וכתבו התו' דשמא יש לגזור מת אטו לא מת כי אין העולם יודעין שמת ויתמהו על שמתירין לה נשא אבל אחר יב"ח הכל יודעין שנתקיים התנאי עכ"ל עיין סי' קמ"ג סעי' ג' סק"ח שיש לחלק בין הך להתם דאמר תתן לי ר' זוז ובין (אחר ל' יום) צ"ל (ולא קבעו לו זמן) כמו שזכרתי שם א"נ ע"פ התו' כאן דטוב להמתין עד אחר יב"ח דאז לאו הוה חשש כלל בפני העול' משא"כ לעיל באין זמנו קבוע לנתינת ר' זוז אין לגזור אטו לא מת דשם אין תמהון בעיני העולם דמי יודע אם נתנה לו או לא ואדרבה הכל יאמרו כיון שניס' ודאי קיימה התנאי ונתנ' לו בחייו הר' זוז ובדריש' הטריח לחלק בזה ולע"ד הוא ללא צורך כלל:
ח סָעִיף ה כתבו גט ותנו לאשתי אם לא באתי א"ל דזה הוה מעשה קודם התנאי דאיתא לעיל דהתנאי בטל ממילא הגט קיים תכף דאין שייך לומר כן אלא במעשה הגט גופיה במה שהוא נותנו ע"ת אבל כאן לענין ציווי לכתוב הגט אין בזה מעשה הגט כלל כנלע"ד:
ט סָעִיף ה גט קודם למיתה פי' גם נתינת הגט הוא קודם המיתה:
י סָעִיף ה אפ"ה הוה גט פי' ומותרת מיד כ"כ ב"י שהיה זה מעשה בצפת תוב"ב והתירו בכנופיא ונ"ל דזהו בתנאי דאם לא יבא תוך איזה זמן דהא עכ"פ לא בא וחל הגט אחר הזמן שקצב אבל אם אומר ה"ז גט ולא יחול עד איזה זמן שקוצב דבזה צריכה להמתין מן הנתינה אותו זמן כי הוא מכוין לצערה שתשב בלא בעל אותו הזמן כנלע"ד:
יא סָעִיף ו אחר השבוע בטור כתב שהוא מחולק עם אביו בפי' דברי הרמב"ם והרא"ש מפרשם שלא יכתבו עד שנה אחר השבוע ואינו נראה כן אלא אדרבה ר"ל שיכתבו מיד אחר השבוע וכן באינך. ובאשר"י סיים אבל לאחר השבוע אין להקפיד אם מאחר זמן הכתיבה והטור לא הביא זה כי זה תלוי במחלוקת הנ"ל דלפי' הרא"ש עיקר הקפידא שלא יקדים לכתוב עד זמן שאחר השבוע ואין קפידא באיסור ולהטור אין קפידא בהקדמה רק שלא יאחר ונראה דהרמב"ם גופיה מספק' ליה בדין האיחו' אם יש בו ג"כ קפיד' אי לא וע"כ כתב באיחור שהוא פסול והוא מדבריהם וכמו שהעתיק כאן בש"ע ספק מגורשת ומש"ה ניחא מה שזכרנו בסימן קמ"ג סק"ח דבאומר שתתן ר' זוז לאחר ל' יוס ומת בתוך ל' דחולצת דהיה לרמב"ם ספיקא אם הוה זמנו קבוע או לא ונ"ל דהרא"ש חולק באמת על הני תרתי דהיינו מה שהוא מקפיד עליו שלא יקדימו ע"ז כתב דאינו כן אלא כותבין מיד אחר השבוע ומה שמסופק אם יש קפיד' באיחור ע"ז כתב דאין קפידא כלל באיחור כזה אתיין דברי הרא"ש כהוגן דודאי גם הוא גרס כרמב"ם אין כותבין אלא עד שנה כו' כמו שגורס הטור והאי יש לו ב' פירושים הא' שלא להקדים והב' שלא לאחר ואם מקדים הוא ודאי אינו גט ובאיחור היא ספק וחולק הרא"ש על שניהם דבקדימה ובאיחור אין חשש ולא חילקו בגמרא באלו דינים דלאחר שבוע ואילך אלא לאומר אם לא באתי אחר השבוע וטעמא דאם לא נתכוין רק למעט שלא יבא תוך השבוע היה לו לומר לא באתי תוך השבוע כיון שהוא אומר דרך שלילה אלא ודאי שנתכוין על זמן אחר מלבד תוך השבוע אבל אם אומר ה"ז גיטך לאחר שבוע ודאי לא נתכוין רק מיעוט תוך השבוע דכאן אין שייך לומר ה"ז גיטך שלא בתוך השבוע דהא צריך הוא לומר אימתי יהי גט ולא דרך שלילה ולא משגחינן בזה על האיחור כלל כיון שאינו מקפיד רק על הקדימ' שלא יהיה תוך השבוע אבל אח"כ יהיה תמיד זמן לזה. ורבינו הטור ס"ל דעל הקדימה אין קפידה שיהיה אחר השבוע אבל הקפידה על האיחור שלא ימתינו אחד זמן ששייך לאחר השבוע נחה ושקטה מה שתמהו רבים על הרא"ש ז"ל בהבנת דברי הרמב"ם ז"ל:
א סָעִיף א בגיטין. ותנאי שמתנה הוא לטובתו מה שהיא תעשה לא מהני טענות אונס כי הוא לא התרצה ליתן הגט כ"א בתנאי שתעשה את זאת. וה"ה אחר תקנות ר"ג דאין מגרשין בע"כ והיא (התנה) [התנתה] מה שהוא יעשה לא מהני טענות אונס אפילו אונס לא שכיח כלל מטעם הנ"ל ב"ש. הראנ"ח היה מהסס בגט הניתן ע"מ שלא לומר אם לא אבא בתוך זמן פלוני יהא גט שהיה חושש דילמא בתוך באמצע קאמר המתנה מהיום עד יום פלוני יש להסתפק אם אותו יום בכלל מהרי"ט: המתנה מכאן ועד יב"ח או מכאן ועד למ"ד יום יש להסתפק ליום אחרון אי עד ועד בכלל או לא מהרי"ט. וכתב הכנה"ג דף קמ"ה ע"א מאחר דיש לגמגם בין בלשון תוך בין בלשון מהיום בין בלשון מכאן ועד יום פלוני טוב לעשות התנאי בזה הלשון אם לא אתראה בפני שני עדים לפנים מחומת עיר פלונית ביום פלוני וכ"כ הראנ"ח:
ב סָעִיף א כלל. ואין חילוק בין אונס בידי שמים לבין אונס בידי אדם וכל שהוא אונס דלא שכיח בטל הגט ב"ש:
ג סָעִיף א דשכיח. כלומר דשכיח ולא שכיח. לכן בגיטין לא הוי אונס. אבל בממון הוי אונס ח"מ ב"ש עיין כנה"ג קע"ז ע"א. וב"ה בסימן נ' כתב דט"ס הוא וצ"ל ושביה הוי אונס דלא שכיח ומבטל הגט ואפי' לא התנה ע"ש:
ד סָעִיף ו השבוע. כלומר כותבים כל השנה אחר השבוע ולא אח"כ. וכן אחר שנה כותבים כל החודש אחר השנה וכן כולם ואם אמר אם לא באתי לאחר השבוע כתבו ותנו לא יכתבו עד שיעבור השבוע ושנה ראשונה של שמטה אחרת וכן בכולם. ואם אחרוהו יותר אין קפידא. ולר"ח אם אמר ה"ז גיטיך אחר השבוע אינו גט עד שיעבור שנה ראשונה שבשמינית וחודש הראשון של שנה שנייה וכן בכולם. עיין ב"ש:
א סָעִיף א ה"ז גיטך כו' עב"ש סק"א שכ' אע"ג דאונס מהני בכל התורה כאן בגט תיקנו כו' וכל המקדש כו' ועיין בס' פני יהושע בק"א למס' כתובות סי' ג' שכ' דקשה על זה דא"כ ישתנה הדין במי שכנס את יבמתו וגירשה בענין זה דאם לא באתי ואירעו אונס או שביטל הגט שלא בפני השליח (לדעת רשב"ג בפ' השולח (גיטין דף ל"ד) אבל אנן קיי"ל כרבי דבטלו מבוטל וכדלעיל סי' קמ"א סעיף ס') דהכא לא שייך האי טעמא דשוויא לבעילתו בעילת זנות דסוף סוף ביאת זנות נמי קונה ביבמה ודוחק לומר דאה"נ דבכונס יבמתו לא שייכי הני דיני וליכא למימר דבכונס יבמתו וגירשה כה"ג אפקעינהו רבנן נמי לקידושי קמאי של אחיו המת ושוויא בעילת זנות וממילא נפקע זיקת היבם והוי בעילת היבם נמי ב"ז דזה אינו דלא שייך לומר אפקעינהו לקידושין אלא במי שעשה שלא כהוגן ועוד דאין שום סברא לומר דאפקעינהו לקידושי קמא דהא נפיק חורבא מיניה בדאיכא צרה וניסת לשוק ע"י יבום דהך. ועוד הקשה שם על ענין זה דאפקעינהו לקדושין דא"כ לפ"ז תופסין לו קדושין באחותה ומצאתי בחידושי הרא"ה ז"ל דאה"נ דתופסין מדאוריי' ויש לתמוה שלא נזכר זה בפוסקים. וכתב לתרץ דבאמת לעולם לא באנו למדה זו דעיקר תקנת חכמים הי' בכל מגרשי על תנאי שיגרש אדעתא דרבנן וזולתם לא יועיל לו טענת אונס ואדעתא דהכי מגרשי ובזה אין צורך לאפקועי קדושין אלא שאם יערער עדיין ויאמר שלא גירש אדעתא דרבנן וירצה לבטל הגט מחמת אונס בזה הפקיעו הקדושין ושוויא בב"ז כיון שעבר על תקנת חכמים ולא גירש על דעתם ומאחר שתיקנו כן מסתמא לא יערער עוד ויעשה בב"ז ולא חיישינן להכי ואף אם ערער לא משגחינן בי' ואין ערעורו כלום ע"ש היטב. ועיין בספר בית מאיר הזכיר קצת ומדברי הפ"י הנ"ל וכתב עליו שקרובים דבריו לדברי הרשב"א בתשו' סי' אלף קס"ב כו' ע"ש. ועיין בתשו' ברית אברהם סי' נ"ט אות ה' שכ' שם כלל מחודש בענין דאפקעינהו רבנן לקידושין וכתב לתרץ ע"פ סברתו דברי הר"ן בסוף נדרים יעו"ש ויש לעיין בכל זה: ועיין עוד בס' ב"מ שכ' והנה לפ"ד יש להסתפק קצת אחרי שאין אונס בגיטין הוא מטעם צנועות ופריצות אולי דוקא במוסר גט ליד אשתו ולא במוסרו ליד שליח ומתנה אם לא באתי תן גט זה לאשתי ונאנס דטעמא דצניעות ודאי שייך אבל טעם פריצות י"ל דלא שייך דמה תאמר זמנין דשמעה כו' דהא אין הגט בידה ומהיכי תיתי לחשוד השליח בהכי ושמא מחשש צניעות לחוד לא תיקנו או דילמא סתמא אמרו אין אונס בגיטין בכל אופן והכי מסתבר וגם יש למשמע הכי מדברי הרשב"א בגיטין ד' ע"ז כו' וכן מדברי הראב"ד כו' דבכל ענין אין אונס בגיטין ע"ש:
ב סָעִיף א שאין אונס בגיטין. בתשו' הרדב"ז ח"ה סי' ב' אלפים רי"ט נשאל על מי שגירש את אשתו מעכשיו אם לא אעבור מכנגד פניך עד זמן פלוני והאמינה עליו כמאה עדים שלא בא ולא פייס והלכה האשה והחביאה עצמה וכשהגיע הזמן בא הבעל ובקשה ולא מצאה ואחר הזמן באת האשה ותובעת כתובתה והוא צווח ואמר אנוס אני. והשיב אשה זו מגורשת גמורה היא ונוטלת כתובתה ונעשה כמי שצווח על ביתו שנפל או על ספינתו שטבע בים חדא דקיי"ל אין אונס בגיטין ואפי' אונס דשכיח ולא שכיח וכ"ש הא דשכיח דכיון שיכולה להתחבא דבר מצוי היא שלא היתה חפצה בו והוה לי' לאתנויי וכיון דלא התנה גמר וגירש ולא הוציאו מזה הכלל אלא אכלו ארי וכיוצא בו דלא שכיחי ותו כיון שהאמינה עליו שלא נתפייסה מה לי אם עומדת לפנינו ואינה רוצה להתפייס ומה לי אם החביאה עצמה כדי שלא ירבה עליה רעים הרי לא נתפייסה ואינה רוצה להתפייס וגדולה מזו אני אומר אפי' עומדת לפנינו ועדים מעידים שבא ופייס היא נאמנת לומר שלא בא או שבא ולא פייס שהרי האמינה כמאה עדים וכ"כ הריב"ש סי' שנ"ח (עב"ש סס"ק י"ד ובאה"ג סוף הסימן וכמ"ש לקמן ס"ק ז') ולענין כתובה הרי כתב לה כשתנשאי לאחר כו' ושם בסי' שאח"ז האריך לדחות ולבטל דברי מי שחלק עליו בזה וסיים שם וז"ל ואתה השואל אל תשת לבך לדברי המתהללים כו' ואם יד החולקים תקיפה על עצמם תשלח את האשה לצפת ושם תנשא או תבא ירושלים ואני אשיאנה בהסכמת שאר החכמים ולא יהי' לבי נוקפי כלל כי הלכה זו ברורה אצלי מאד עכ"ל ע"ש:
ג סָעִיף א בגיטין. עבה"ט מ"ש בשם ב"ש וה"ה אחר תקנת ר"ג דאין מגרשין בע"כ כו' וכבר כתב כן הב"ש לעיל ר"ס ל"ח שהביא שם דברי הר"ן פ' האומר שמחלק בנאנס מקיום התנאי בין תנאי דקידושין לתנאי דגירושין דבקדושין לא מהני אונסו דאמרה לי' מה לי ולאונסך משא"כ בגירושין דיכול לגרש' בע"כ רק שהוא התנ' התנאי לרצונו וכי נאנס אח"כ מהני האונס לפוטרו מהתנאי וכ' שם הב"ש דהשתא אחר חר"ג דאין מגרשין בע"כ אף בגירושין אם נאנס בקיום התנאי יכולה האשה לומר אני לא נתרציתי רק אדעתא דתנאי ומה לי ולאונסך ע"ש. וע' בס' יד המלך פ"ד מהל' חליצה הלכה כ"ד שהשיג על הב"ש בזה מהא דחליצה מוטעת (לקמן סי' קס"ט סעי' נ' ועמ"ש שם) וכ' וז"ל הנה מדברי הב"ש נראה שדעתו דבהתנה תנאי בגירושין ובפשע ובזדון לבו לא רצה אח"כ לקיים התנאי דזה מקרי בודאי מגרש בע"כ וע"ז קאי החר"ג והרי מדין זה דחלוצה מוטעת מוכח להדיא דהיכא דלא רצה אח"כ לקיים התנאי זה לא מקרי כלל מגרש בע"כ דהא בגמ' אמרו בפירוש דחליצה מעושית פסולה ובכל זאת כי הטעתו בקיום התנאי לא מקרי בע"כ כיון שגוף החליצה היה ברצון ואף שהיה על תנאי ואינה רוצה אח"כ לקיימו זה הוי טעות ולא אונס וכמו כן בגט אין זה רק טעות ועל זה לא גזר כלל ר"ג ומלבד כל זאת גוף סברתו של הב"ש אינו מובן דאף אם נאמר דגם בכה"ג גזר ר"ג מ"מ אין כח גזירתו באם גירש בע"כ לפסול הגט בדיעבד (עב"ש לעיל סי' קי"ט ס"ק י"ב ומ"ש שם בס"ק ז') וכיון שהגט בכל אופן הוא כשר רק שהוא נלכד במצודת חר"ג וכי נאנס ואין בידו לקיים התנאי לענין זה בודאי מהני האונס לפוטרו מהח' ואין שייך לו' כאן מה לה ולאונסו הא אין הדבר נוגע לה כלל דבכל אופן היא מגורשת ממנו משא"כ בקדושין כו' ולפי דעתי ליכא שום צד בתנאי הגט ונאנס בקיום התנאי שיבוטל הגט ע"י זה וסברת הב"ש תמיה מאד בעיני וצ"ע לדינא עכ"ל. גם בס' בית מאיר חמה ע"ד הב"ש הנ"ל וכן בס' טיב קדושין לעיל ר"ס ל"ח פקפק עליו בזה ע"ש. ומ"ש הבה"ט הראנ"ח הי' מהסס כו' שלא לומר אם לא אבא בתוך כו' כ"כ בשמו בתשובת מהרי"ט ח"ב סי' ח' והוא ז"ל דן על זה דבכמה מקומות שנינו תוך תוך ולאו באמצע הוא רק כל המשך הימים נקרא תוך וההוא דתוך הגן שכ' רש"י ז"ל באמצע הגן וכן ת"א במציעות גינתא כבר כתב הרא"ם ז"ל דלאו דמלת תוך מורה על האמצע אלא דמיתורא דקרא דריש כן ועוד י"ל דאמצע שכ' רש"י לאו בנקודת האמצע קאמר כו' ע"ש (וקצת חידוש שלא הזכיר המשנה פ"ג דתרומות מ"ה האומר תרומת הכרי זה בתוכו כו' וע' בתשו' הרדב"ז ח"א סי' רנ"ו) . ומ"ש הבה"ט בשם מהרי"ט המתנה מהיום כו' הוא בתשו' הנ"ל ע"ש. ומ"ש המתנה מכאן ועד יב"ח כו' עי' בתפו' אא"ז פנים מאירות ח"ב ס" קע"ד:
ד סָעִיף א אונס דשכיח. עבה"ט בשם בה"י דט"ס הוא כו' וע' בספר בית מאיר שכתב דאפשר הדין עמו ע"ש:
ה סָעִיף ה ואם כתבוהו כו' אינו גט. עב"ש סק"ח (הציון בש"ע נרשם שלא במקומו) שכתב אע"ג דלא התנה בדין תנאי מ"מ כל מה שצוה לשלוחו א"י לעבור אפילו שלא התנה כדין תנאי כ"כ ב"ח בשם הרשב"א והר"ן עכ"ל וכבר כתב כן הב"ש לעיל סי' ל"ח סק"ב בשמם דכל התנאים שמתנה עם השליח אפילו לא כפל התנאי קיים שלא התרצה א"ע אלא בתנאי זה ע"ש ובס' בית מאיר שם פקפק בזה די"ל אף דקיי"ל שליח ששינה בטל השליחות אפשר היינו במה שמצוה אותו בהחלט בלא ל' תנאי או דבר שממילא נשמע וא"צ לתנאי אבל בלשון תנאי דינו שוה לבעל דבר ומכ"ש לגבי חסרון כפילות כו' ומה דפסקי' בסי' קמ"ד דאם כתבוהו תוך יב"ח אינו גט שמזה למדו דבריהם צ"ע כי לע"ד יש לדחות הקושיא מעיקרא דשם אין הפסול מדנכתב בלא קיום התנאי אלא דנהי דגוף המעשה תלה בלשון תנאי אם לא באתי ובאמת אפשר לומר דיהא התנאי בטל ואפי' יבא תוך יב"ח יוכלו לכתוב וליתן כל כמה דלא ביטל השליחות מ"מ הזמן שקבע לכתיבה בהחלט דהא אם אז משמע נמצא שלא צוה לכתבו עד אחר יב"ח והם שינו וכתביהו תוך יב"ח לכן בטל אבל אם לא כתבוהו עד אחר יב"ח אף שבא תוך יב"ח י"ל דתלה בדיני תנאים כמו בבעל דבר כו' אמנם מסיק שם לקיים דין זה ע"פ מה שהעלה הוא ז"ל בסי' ק"ך ס"ד לשיטת תיס' כתובת נ"ו בד"ה ה"ז מקודשת ותשו' הרא"ש כלל מ"ו ס"ס ב' שהובא בב"י ס"ס ל"ח דמבואר בדבריהם דכל זה שאנו צריכים למשפטי התנאים היינו משום דחידוש הוא דאתי דבור ומבטל מעשה לכן בעינן דומיא דהתם בתנאי ב"ג וב"ר לפ"ז לא בעינן משפטי התנאים אלא דוקא במקום מעשה אבל בענין שמתקיים בדבור פשיטא דאתי דבור דתנאי ומבטל דבור בלא כל משפטי תנאי כי זה ל"צ לילפותא דתנאי ב"ג אם כן בעושה שליח ע"ת דנמי מתקיים בדבור פשיטא דלא בעינן למשפטי התנאים ע"ש: ועיין בס' ג"פ לעיל סי' ק"ך סקמ"ג הביא שם דברי הרשב"א והר"ן הנ"ל שכתבו דמתנה בהדי שליח שאני דכל תנאי מהני ביה לפי שאינו נעשה שלוחו אלא במה שנראה מתוך דבריו וכתב ע"ז דמדבריהם לא שמענו אלא בתנאי דמתנה בהדי שליח עצמו שאינו עושה אותו שליח אלא בתנאי זה אבל באומר לשליח שיתן הגט לאשה בתנאי זה לא שמענו אך דבר זה למדנו מתורתו של הרא"ם ז"ל שכתב בתשובה ח"ב סי' כ"ב דגם באומר לשליח הולכה הולך גט זה לאשתי ותהא ידך כידי ופיך כפי כו' ותהיה מגורשת ממני אם לא אבא מכאן ועד י"ב חדש די וא"צ לכפול תנאו כו' שכל זה א"צ אלא בשעת נתינת הגט לאשה וכשיתן השליח לאשה אז יאמר לה התנאי ככל תנאיו עש"ה. ונלע"ד דמ"ש הרא"ם דכשיתן השליח לאשה אז יאמר לה התנאי ככל תנאיו זהו דוקא בגוונא דידיה שלא התנה עם השליח עצמו אלא שצוהו ליתן להאשה בתנאי בזה ס"ל להרא"ם דאף שלא פירש כל התנאי כהלכתו אמרי' מסתמא דעתו הוא שיאמר התנאי באופן המועיל ולכן צריך השליח לומר התנאי להאשה כהלכתו בכל תנאיו אבל בגוונא דהרשב"א והר"ן הנ"ל במתנה בהדי שליח עצמו שאינו עושה אותו שליח אלא בתנאי זה פשוט שא"צ השליח לומר כלל שום תנאי לאשה בעת נתינת הגט רק שהשליח יודיע לאשה או לב"ד שאין שליחותו אלא בתנאי כך וכך עמש"ל סי' קל"ז סק"ה. ועיין בבה"ט לעיל סי' ל"ח סק"ג לאחר שהביא דין דהרשב"א והר"ן דכל התנאים שמתנה עם השליח אפילו לא כפל כו' כתב על זה דכנה"ג הביא בשם ספר חוקות הדיינים דאפי' בתנאי הנעשה ע"י שליח כו' הנה ספר זה לא ראיתי אך כפי הלשון שהביא הבה"ט משמו י"ל דלא פליג כלל על דינו של הרשב"א והר"ן בתנאי דמתנה בהדי שליח אלא דפליג על דינו של הרא"ם הנ"ל בתנאי שעל ידי שליח גם במל"מ פ"ו מה' אישות בד"ה ושיהיה התנאי קודם למעשה הביא שם דברי הרא"ם הנ"ל וכתב הרב המגיה שם דיש חולקין על דין זה לע"ד י"ל נמי דכוונתו שחולקין על דינו של הרא"ם בתנאי הנעשה ע"י שליח אלא באופן דהרשב"א והר"ן כ"ע מודו דלא בעינן משפטי התנאי ודוק:
ו סָעִיף ה ואם הוא ספק. עמ"ש לעיל סי' קמ"א סקס"ז בשם ת' ברית אברהם:
ז סָעִיף ה אפ"ה הוי גט. עיין בב"י שכתב וז"ל הנותן גט לשליח ליתנו לאשתו ע"מ שאם לא יבא מאותו יום עד שתי שנים יהא גט ואם יבא תוך שני שנים לא יהא גט והאשה לא רצתה לקבלו עד שעברו יותר מששה חדשים אחר השתי שנים עשה מעשה בזה הר' יהודה בן בולא"ט ז"ל וציוה ליתנו לה והתירה מיד וכתב ע"ז פסק וגם על ידינו היה מעשה פה צפת ת"ו והתרנוה בכנופיא עכ"ל ומדנריו אלה משמע שאין חולק בדבר אך בת' הרא"ם סי' צ' הביא דברי מהר"י בן בולאט הנ"ל וחלק עליו ע"ש ובסימן כ"ג ול"א שבח"א ובח"ב סי' כ"ט האריך הרבה לבטל הגט הזה מתרי טעמי חדא משום דאיכא קפידא דבעל שאם היה נותנו לו בתוך הזמן עם התנאי היה נשמע הקיל שהוא גט של מצוה שחשש שמא ימות ותשאר עגונה כל ימים ויש לו בזה כבוד מכל העולם ואלו עכשיו שנתנו לה לאחר הזמן בלי שום תנאי יחשבו העולם שעתה שלחו לה כדי לגרש אותה בגט מוחלט יהוא גנאי גדול שיגרש אשתו בניו מוחלט בלתי שום סבה דלב"ש אינו מגרש אלא אם מצא בה ערות דבר וכיון דאיכא בזיון דבעל שהגט מוחלט אין קפידא גדולה מזי ועוד טעמא אחרינא שכיון שהשליח א"א שיתן אותו בתנאי אלא בסתם אין לך שינוי דעת הבעל גדול מזה ונתבטל שליחות השליח כי הבעל לא עשאו שליח אלא לגט של תנאי לא לגט מוחלט והאריך בקיום שני טענות אלו ע"ש. וגם בתשו' מבי"ט ח"ב סי' קל"א חולק על הב"י ע"ש. ועיין בתשובת פרח שושן כלל א' סי' א' וב' הביא שם לשונות הרבה מגדולי בעלי התשובות המדברים בענין זה והוא ז"ל נשא ונתן בדבריהם והעלה דבנשואה אין להתיר כלל ליתן הגט כיון שעבר זמן התנאי ואם עבר ונתנו לכתחילה לא תנשא מיהו אם נשאת לא תצא אך בארוסה יכול ליתנו לכתחילה ובלבד שיפרש בשעת הנתינה בפני ב"ד שגט זה שלחו ארוסה ליתנו לה לזמן כך וכך ולפי שעבר הזמן אני נותנו לה סתם ודוקא בשעת הדחק. ושוב ראה בתשובת תורת חיים ח"ג מהרב מהרח"ש סי' פ"ב נדפס שם תשובת גדול אחד שהסכים להתיר (אף בנשואה) לתת גט זה והסכים על ידו מהרח"ש ז"ל בסי' פ"ג וכתב שיאמר השליח בשעת נתינת הגט כ"ז גיטך ששלח לך בעלך על תנאי כו' וכבר עבר הזמן והרי את מגורשת מיד ע"ש באורך:
ח סָעִיף ז הרי היא נאמנת עלי. עב"ש סס"ק י"ד שכ' וז"ל וסתם נאמנות שנותן לה היינו לנגדו ולא נגד שני עדים כו' עכ"ל. ועיין בס' ג"מ סג"ר אות מ"ה סק"ו שכ' דהרב ב"ב נתן מכשול למעיינים בקיצור דבריו שכתב דסתם נאמנות ל"מ נגד עדים משמע דנאמנות מפורש מהני כנגד עדים ומגורשת אפי' העידו עדים שביטל הגט וחס לי' למרן דלימא הכי דפשיטא דאם באו עדים שביטל הגט שתצא ובניה ממזרים דאנן אעדים סמכינן ובכהן צ"ע די"ל שויא אנפשי' חד"א מהני אף נגד עדים כו' עכ"ד. ואיני יודע היכן משמע כך מדברי הב"ש דהא ודאי שאם העידו העדים שביטל הגט גם הב"ש מודה דלא מהני נאמנות וזה מבואר להדיא בדברי הב"ש ס"ק הקודם שכתב דאם נתייחד עמה אע"פ שנתן לה נאמנות כשתאמר שלא בא עליה לא מהני כו' וכאן כוונת הב"ש רק לאפוקי דנאמנות מפורש לומר שלא באתי מהני אפי' אם יעידו עדים שבא (ולא שביטל הגט) וכמו שמסיים ואם אמר נאמנת עלי לומר שלא באתי אפילו באמת אבוא עיין תשובת ריב"ש כו' והדברים מבוארים בב"י בשם הריב"ש שכ' דאם לא אמר בפי' תהא נאמנת כבי תרי לומר שלא באתי א"נ כל שיש עדים כו' אבל אי הימנה בפי' כנגד עדים נאמנת היא אפילו באו עדים דהא הימנה והרי הוא כאילו אמר יהא גט אפי' באתי כל שתאמר היא שלא באתי עכ"ל (אלא שמה שהביא שם לשון השמ"ג באומר נאמנת עלי שלא באתי שאפי' באתי כו' צ"ע למה הוצרך להביא מהסמ"ג הרי זה הלשון עצמו איתא בתוס' דף י"ח ע"ב ד"ה שמא פייס ע"ש) וגם הג"מ עצמו כתב כך בסוף אות רל"ד וז"ל שם מיהו אם האמינה בפי' נגד עדים שאף אם יאמרו עדים שבאתי תהא נאמנת לומר שלא באתי שפיר מהימנא טפי מעדים ואף שכתבתי לעיל בסוף דיני מודעי דאנן אעדים סמכינן מ"מ בכה"ג י"ל התנה לגרשה בכל ענין ותנאי בעלמא הוא אפי' תשקר מ"מ תתגרש מעכשיו עכ"ל ועמ"ש לעיל סי' קל"ד ס"ק ה':
ט סָעִיף ז וחזר וביטל הגט. עב"ש ס"ק ט"ו ועיין בס' שעה"מ פ"ח מה"ג דין א' וגם בספר גט מקושר אות רל"ד באריכות:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.