א הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְחָזַר וּבְעָלָהּ בִּפְנֵי עֵדִים, אוֹ שֶׁגָּלוּי לַכֹּל שֶׁבָּא עָלֶיהָ, כְּגוֹן שֶׁנְשָׂאָהּ (הָרַ"ן פֶּרֶק כָּל הַגֵּט), קֹדֶם שֶׁתִּנָּשֵׂא לְאַחֵר, בֵּין שֶׁגֵּרְשָׁהּ מִן הַנִּשּׂוּאִין בֵּין מִן הָאֵרוּסִין, הוֹאִיל וְאִשְׁתּוֹ הָיְתָה, הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁהֶחֱזִירָהּ וּלְשֵׁם קִדּוּשִׁין בָּעַל וְלֹא לְשֵׁם זְנוּת. וַאֲפִלּוּ רָאוּ שֶׁנָּתַן לָהּ מָעוֹת, שֶׁחֲזָקָה הִיא שֶׁאֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת וַהֲרֵי בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ בְּעִילַת מִצְוָה. לְפִיכָךְ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשֵׁי וַדַּאי, וּצְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי:
ב נִתְיַחֵד עִמָּהּ בִּפְנֵי שְׁנֵי עֵדִים, וְהָיוּ שְׁנֵי עֵדִים כְּאֶחָד, וְרָאוּ הוּא וְהִיא אֶת הָעֵדִים, אִם הָיְתָה מְגֹרֶשֶׁת מִן הַנִּשּׂוּאִין, חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא נִבְעֲלָה, וְהֵן הֵן עֵדֵי יִחוּד הֵן הֵן עֵדֵי בִּיאָה. לְפִיכָךְ, הִיא סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת, וּצְרִיכָה גֵּט מִסָפֵק. וְאִם הָיְתָה מְגֹרֶשֶׁת מִן הָאֵרוּסִין, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ, שֶׁהֲרֵי אֵין לִבּוֹ גַּס בָּהּ. וְאִי חָזֵינָן לְהוּ דְּגַיְסֵי אַהֲדָדֵי, חוֹשְׁשִׁין לָהּ. הַגָּה: אֲבָל אִם נִתְיַחֵד עִם מְשֻׁדֶּכֶת שֶׁלּוֹ, אַף עַל גַּב דְּגָס בָּהּ, לֹא חַיְשִׁינָן, אֶלָּא אִם כֵּן בָּא עָלֶיהָ בִּפְנֵי עֵדִים (תְּשׁוּבַת הָרַמְבַּן סִימָן קל"ה):
ג מִי שֶׁשָּׁלַח גֵּט לְאִשְׁתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ בִּטְּלוֹ, וְהָלַךְ וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ, וְאַחַר כָּךְ נִתְבָּרֵר שֶׁכְּבָר הִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ קֹדֶם בִּטּוּלוֹ, אֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי, דְּוַדַּאי לֹא בָּעַל לְשֵׁם קִדּוּשִׁין, כִּי הָיָה סָבוּר שֶׁהַגֵּט הָיָה בָּטֵל, וְלֹא בָּעַל אֶלָּא עַל דַּעַת קִדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים:
ד מִי שֶׁגֵּרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ, וְקֹדֶם שֶׁגֵּרְשָׁהּ שֵׁנִית לְקָחָהּ אֶחָד לְשֵׁם פִּילֶגֶשׁ, אֲסוּרָה לִשְׁנֵיהֶם וּצְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם:
ה לֹא אָמְרוּ חֲזָקָה זוֹ דְּאֵין אָדָם עוֹשֶׂה בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת, אֶלָּא בְּאִשְׁתּוֹ שֶׁגֵּרְשָׁהּ אוֹ בִּמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וּבָעַל סְתָם, שֶׁהֲרֵי אִשְׁתּוֹ הִיא וּבְאִשְׁתּוֹ הוּא שֶׁחֶזְקָתוֹ שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה בְּעִילַת זְנוּת עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ שֶׁהִיא בְּעִילַת זְנוּת אוֹ יְפָרֵשׁ שֶׁעַל תְּנַאי הוּא בּוֹעֵל; אֲבָל שְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים בַּחֲזָקָה שֶׁבָּעַל לְשֵׁם זְנוּת, עַד שֶׁיְּפָרֵשׁ שֶׁבָּעַל לְשֵׁם קִדּוּשִׁין:
ו וְכֵן אִישׁ וְאִשָּׁה שֶׁהֵמִירוּ בְּאֹנֶס הַגְּזֵרוֹת, וְנִשְּׂאוּ זֶה לָזֶה בְּחֻקּוֹת הַכּוּתִים, אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְיַחֲדִים זֶה עִם זֶה בְּכָל יוֹם לְעֵינֵי הַכֹּל, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם מִשּׁוּם קִדּוּשִׁין וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן כ"ו:
ז נִתְיַחֵד עִם אִשְׁתּוֹ אַחַר שֶׁאָמַר לִכְתֹּב וְלַחְתֹּם גֵּט וְלִתְּנוֹ לָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ לֹא יִכְתְּבוּ. וְאִם כָּתְבוּ וְנָתְנוּ לָהּ אַחַר שֶׁנִּתְיַחֵד עִמָּהּ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת:
א סָעִיף א או שגלוי לכל שבא עליה כגון שנשא. ההגה זו אין לה פירוש ואין לה משמעות דאם נשאה למה הוצרך להזכיר הבעילה ובד"מ כתב ג"כ כמ"ש כאן בשם הר"ן פ' כל הגט ושם קאי לענין גט ישן וז"ל הר"ן וא"ת דהכא אמרינן דגט ישן אינו גט משמע אפי' דיעבד ובפרק הזורק אסיקנא דתינשא לכתחילה י"ל דהתם בנתינה דבעלמא אבל הכא כיון שנית' בודאי נבעל' חשבינן לה עכ"ל ואולי רצה הרב רמ"א לכתוב דבר זה בסימן הקודם לזה לענין שלא תינשא בגט ישן וטרדת הלימוד דטרדו כתבו כאן שלא בענין כלל:
ב סָעִיף ד אסור' לשניהם משום איסור א"א אחד הבעל ואחד הבועל וצריכה גט משניהם דאע"ג דאמרינן הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה לא חשבינן לה א"א ודאי לצאת מן השני בלא גט כ"ה בטור ונ"ל אם בא שלישי וקידשה דא"צ ממנו גט דממ"נ לא תפסי הקדושין בא עליה הראשון הרי היא א"א שלו ואם לא בא עליה הרי היא א"א של השני:
א סָעִיף א לאחר. אם בא על גרושתו אחר שנשאת לאחר וגירשה או נתאלמנה אינה צריכה גט דודאי בעילתו בעילת זנות ולא לשם קדושין שאם יבעול לשם קדושין לוקה ש"ג פרק מ"ש. גם מהר"י הלוי בתשובה סי' י"ד כתב שאם המגרש כהן אינה צריכה גט. וכנה"ג כתב ואני מפקפק בזה דכל שקדושין תופסין בה יש לחוש שמא לשם קידושין בעל דבין הכי ובין הכי עובר על לאו גרידא יש לחוש שמא לשם קדושין בעל ונראה שכל שאינו יוכל לקיימה לא חיישינן שבעל לשם קדושין ע"ש. וכ"כ בתשובת מהר"ם אלשקאר סימן פ"ח שאם גירשה מפני שזינתה תחתיו אפי' ראוה שנבעלה א"צ גט שני דודאי לשם זנות בעל ולא לשם קדושין דמידע ידע שלא יוכל לקיימה והפוכי מטרתא למה לך אבל הרדב"ז ח"א סי' רע"ז כתב דאם נתייחדה אינה צריכה גט ואם ראוה שנבעלה צריכה גט ע"ש וע"ל סי' קמ"ח ס"ק ב' מש"ש ודו"ק. אם היה לו אשה אחרת לא חיישינן דבעל לשם קדושין דלא עבר על חרם ר"ג מהרי"ט ח"ב סי' א' וכנה"ג הביא פוסקים דס"ל דחיישינן אפי' בכה"ג דבעל לשם קדושין ע"ש:
ב סָעִיף א מקודשת. ואם נשאת לאחר תצא עיין ב"ש שכתב ומכ"ש אם הלך הבעל למד"ה וא"א ליתן לה גט אחר דלא תנשא ולא כהגמ"ר עיין בד"מ עכ"ל לכאורה דבריו שבכאן סותרים למ"ש בסי' קמ"ח ס"ק ב' שכתב שם וה"ה וכו' והסכים עם הגמ"ר ע"ש. ואם גירש מחמת זנות למהר"ם אלשקר הנ"ל אפי' ראוה שנבעלה. אינה צריכה גט דלא בעיל לשם קדושין. ולהרדב"ז דוקא בנתייחדת אינה צריכה גט אבל ראוה שנבעלה צריכה גט כמ"ש בס"ק א'. אם אמר נתייחדתי בפני עדים ומתו. או לא בעלתי או בעלתי ולא לשם קדושין ליכא למיחש לקדושין ש"ג ולבסוף כתב שלא מלאו לבו להתיר ע"ש. ועיין ב"ש מ"ש בשם ש"ג. המתייחד עם גרושתו והי' בנדתה אינה צריכה גט שני ממנו הרדב"ז. מעשה שבא לפני במומר שנשא בגיותו בת ישראל שהמירה גם כן ושהו יחד שנים או שלשה שנים ולבסוף חזרה היא לדת אמת וקדשה אחר והתרתיה לו משום דודאי היא והוא לא נתכונו לקידושין בהזדווגם יחד בנדתה כנסת הגדולה דף קע"ט ע"ב. ועיין סעיף וי"ו:
ג סָעִיף ב יחוד. דוקא כשנתייחד עמה שיעור זמן ביאה או לפחות שיעור העראה שהוא שיעור כדי לצלות ביצה ולגמעה אבל אם אין שיעור זה אין כאן חשש יחוד כלל רלנ"ח סי' מ"ג הר"י הלוי סי' ו'. הא דאמרינן הן הן עידי יחוד. דוקא בנתייחדה מדעתה אבל אם הוא נתייחד עמה בע"כ אפי' אם נתייחד עמה כשיעור ביאה אם היא תתן אמתלא בדבריה למה שהתה כ"כ אין חוששין ליחוד זה רלנ"ח שם:
ד סָעִיף ב גס בה. ה"ה שאין לבה גס בו הרא"ם סי' ס"ז. ודוקא בכה"ג שכבר גרשה אבל אם כתב לה גט ועדיין לא נתן לה הגט ונתייחד עמה חוששין שמא בא עליה ופסול משום גט ישן ב"ש:
ה סָעִיף ב עדים. ב"ש כתב דנראה מתשוב' הרמב"ן אפי' בא עליה נמי אין חוששין לקדושין כיון שאין עסק קדושין ביניהם דוקא באשתו או בארוסה שהיה קדושין ביניהם חיישינן לקדושין אבל במשודכת דמיא לאשה דעלמא ועיין הרדב"ז ח"א סי' רי"ז. כנה"ג קע"ט ע"ב ע"ש:
א סָעִיף א שתנשא לאחר. עבה"ט ומ"ש בענין אם המגרש כהן עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן קפ"ב שכ' ג"כ להוכיח מרש"י גיטין ע"ג ע"ב בד"ה ואין חוששין דבאמת הדין דכהן שגירש ולנה עמו וראוה שנבעלה לא אמרינן בזה אין אדם עובב"ז לא מבעיא למ"ש המ"ל בשם הרדב"ז דאם היא נדה כיון דבלא"ה עושה עבירה בביאתו אבדה החזקה דאין אדם עובב"ז א"כ ה"ה הכא בכהן המגרש. אלא אף למה דדחה המ"ל דמ"מ י"ל דהוי חזקה דמה דיכול למיעבד בהיתר עושם (אני בעניי לא ידעתי מקומו דבמל"מ פ"י מה"ג דין י"ח הביא דברי הרדב"ז הנ"ל וכתב עליו שדבריו נכונים ויובא בס"ק שאח"ז ועמ"ש שם בשם אבני מלואים) מ"מ י"ל בכהן המגרש שאני למה דמבואר בקדושין דבבעילה בלא קדושין ליכא רק לאו אחד ובביאה ע"י קדושין לוקה בו משום לא יקח ומשום לא יחלל א"כ ממילא ה"ה בקידש בביאה דעבר על ב' לאוין וא"כ י"ל דל"ש לומר אין אדם עובב"ז דכל מה דמצי למיעבד בהיתר עושה דאדרבה יותר היתר בלא קדושין דעבר רק על לאו א' וע"י קדושין עובר בב' לאוין ולענ"ד זהו סברת הש"ג כו' ושוב כ' דמרש"י הנ"ל אין ראיה ומ"מ בלא ראיה נראה לדינא בזה סברא גדולה דלא אמרינן בכה"ג אין אדם עובב"ז עכ"ד ע"ש ומ"ש הבה"ט אם היה לו אשה אחרת כו' הנה כן מבואר נמי לעיל סימן ל"ג ס"א בהגה ועמ"ש לקמן ס"ק ו' מזה:
ב סָעִיף א ה"ז מקודשת. עבה"ט ומ"ש בשם הרדב"ז המתייחד עם גרושתו והיא בנדה א"צ גט. הנה במל"מ פ"י מה"ג דין י"ח הביא דברי רדב"ז הנ"ל דאפי' ראינו שנבעלה אין חוששין כו' אך ברדב"ז עצמו ח"א סימן שנ"א לא נזכר לשון זה רק כלשון שהביא הבה"ט בשמו המתייחד עם גרושתו כו' ומ"מ נכונים דברי המל"מ דמדברי הרדב"ז שם מבואר דאין חילוק שכתב הטעם בזה דממ"נ אם הוא זהיר בנדה הרי לא בעל ואם אינו זהיר בנדה כיון דלא חייש לאיסור כרת לא אייש לבעילת זנות כו' ע"ש. ועיין במל"מ שם שהסכים עם הרדב"ז בזה וכתב עליו שדבריו נכונים (אמנם הא ודאי דהכנה"ג שהביא הבה"ט ס"ק הקודם דמפקפק בזה עמ"ש בס"ק הקודם וגם לקמן בסמוך) וכתב עוד. ונראה לפרש דבריו דאפי' לא ידעינן אם יודע שהיתה נדה אין חוששין לה אפילו ראינו שנבעלה דמסתמ' הודיעה לו ולא חשש ועוד דחזקה זו דאין אדם עובב"ז על שניהם נאמרו ואין האשה מתקדשת אלא לרצונה וכיון שהיא לא חששה על איסור כרת לא חששה נמי על בעילת זנות עכ"ד וכתב עליו הרב המגי' ז"ל גם בס' בני חיי סי' ל"ח ובלקט הקמח דף צ' תפסו בפשיטות כסברת הרב המחבר דחזקה זו שייכא גם באשה והשיגו על הרב פ"מ ח"א סימן ס"ב אך בס' לקה"ק חזר בו והוכיח מדברי הרדב"ז דדוקא באיש שייך חזקה זו ולא באשה הנבעלת עכ"ל. ועיין בס' אבני מלואים לעיל סימן ל"ג סק"א שכ' על דברי רדב"ז הנ"ל דמדברי הרשב"א בתשובה סימן קפ"א והובא בש"י סי' י"ז מבואר שאינו סובר כן דשם מבואר דאפילו לא ראינו שנבעלה אמרינן הן הן עידי יחוד כו' ואע"ג דאסורה לו מה"ת דכשם שאסורה לבעל אסורה לבועל אפי' הכי כיון דקידושין תופסין בה אין אדם עובב"ז וגמר לשם קדושין ואפי' לא ראינו אלא היחוד אמרי' הן הן כו' ולא כהרדב"ז ומדברי הש"ג פרק מי שאחזו (שהובא בבה"ט סק"א) שכתב בגרוש' מן הנישואין שאם נשאת לאחר ונתארמלה ואחר כך נתייחדה עם בעלה ראשון אינה צריכה גט ממנו שאף אם בא עליה באותו יחוד אין בעילתו אלא לשם זנות שאם יבעל לשם אישות הרי הוא לוקה ע"כ אין מזה ראיה לדברי הרדב"ז דשאני התם במחזיר גרושתו דקיי"ל קידש לוקה בעל אינו לוקה אבל בנדה דבין לשם זנות בין לשם אישות איסורו שוה וכיון דאיסורא דעבד עבד אמרינן דלענין זה דאין אדם עובב"ז בחזקתו קאי דחשוד לדבר א' אינו חשוד לדבר אחר ודוקא בפרוצים לזנות הוא דליכ' חזקה זו. וע"ש עוד שפלפל בזה מדברי התוס' פ' הזורק (גיטין דף ע"ט.) וגם על דברי המל"מ הנ"ל דחזקה זו על שניהם נאמרו העיר על זה מדברי הש"מ בפ' המדיר (כתובות דף ע"ג) ע"ש: וכ' עוד ברדב"ז שם וכן הדין במי שהוא פרוץ בעריות ורגיל לבא ביאות אסורות דכיון דלא קפיד בהכי לא בעל לשם קדושין אלא לשם זנות בעלמא כשאר ביאותיו (וכן מבואר מדברי הריב"ש שהביא ב"י סימן זה וגם מדברי ת"ה שהובא לעיל סימן ל"ג ס"א בהגה) . ומ"מ אם אמר לעדים אני מתייחד כדי לבעול לשם קדושין הוי כמדבר עמה על עיסקי קדושיה ונתן לה סתם דהויא מקודשת אף הכא נמי אפי' בעל סתם הוי מקודשת ודאי: וכן הדין בעוזב דת (ע' ס"ו) שאם אמר לעדים בפניה אני מתייחד עמה לשם קדושין חוששין לקדושין ע"ש:
ג סָעִיף ב בפני שני עדים. עיין בתשו' הרדב"ז ח"ד סי' ד' שכ' דאם נתייחד עמה בפני עדים שרואים אותו והוא אינו רואה אותם אינו כלום. ואפי' אם יאמר אח"כ שבעל לשם קדושין אבל אם הוא יודע שיש שם עדים רואים אותו אע"פ שאינו רואה אותם גמר ובעל לשם קדושין כו' ע"ש ודבר זה נאמר ונישנית שם בסימן ער"ה. ושם כתב עוד וז"ל אך מה שיש להסתפק הוא אם הם אינם יודעים שיש שם עדים ועדים רואין אותם ומעידים ששמעו שבעל לשם קדושין וכן המקדש אשה בכה"ג מאי כיון דבעל לשם קידושין אדם יודע שאין קדושין בלא עדים ולא הוציא דבריו לבטלה אלא אמר בדעתו שמא יש עדים שרואים אותנו וכיון לקדשה אמר דבריו על הספק וחוששין לקידושיו או דילמא להכי שתקה וקיבלה קדושין לפי שאדם יודע שאין קדושין בלא עדים ורצתה לשחק בו ואת"ל בכה"ג פשיטא דאינה מקודשת שכן נראה מדברי הרשב"א (ע"ל סימן מ"ב ס"ג בהגה) אכתי מבעיא לן אי אמרה השתא שנתרצית להתקדש לו באותה שעה מאי מקודשת היא דהא מודית שלא רצתה לשחק בו או דילמא כיון דבאותה שעה שנתן לה היתה יכולה לומר להכי קבלתי קדושין לפי שלא היו שם עדים ולא תהיה מקודשת השתא נמי שהוא מודה לאו כלום הוא דהשתא לאו מידי יהיב לה ולא מידי קאמר לה ובמאי תתקדש. ואם אמר בפירוש שמוציא דבריו על הספק שמא יש עדים רואין אותם ואיהי שתקה וקבלה לא קא מבעיא לי דפשיטא דחוששין לקדושין אפילו אמרה שרצתה לשחק בו אבל אי אמר דבריו סתם והיא מודה לו שנתקדשה לו בכהאי גוונא איכא לאסתפוקי ודעתי נוטה להחמיר להצריכה גט כיון שהיו עסוקים באותו ענין והיא מודה שנתקדשה לו והוא נתכוון לקדשה אם יהיו שם עדים ונמצא שהיו שם עדים אע"פ שלא נודע להם בבירור גמרה וקבלה לשם קדושין. אבל לחייב הבא עליה משום א"א גמורה אין לנו ראיה מכרעת וצ"ע עכ"ד וע"ל סימן מ"ב ס"ג ובבה"ט שם:
ד סָעִיף ב עידי יחוד. עבה"ט ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סימן תקמ"א במעשה בראובן שגירש את אשתו ושידך אחרת ובתוך ג' חדשים חלה ונטה למות ונכנסה אשתו הגרושה אצלו בעודו חולה וכבד חליו ונתייחדה עמו בעדים ומת מתוך אותו חולי אחר ג' ימים ואין לו בנים ויש לו אח ונשאל אם צריכה חליצה. והשיב צריך שתדע כי היחוד אשר אנו חוששין לו שמא בעל לשם קדושין צריך שיהיה בו ד' תנאים א' שיהא כדי שיעור ביאה ב' שלא יהיה שם אדם אפי' עבד או שפחה חוץ משפחה דידה ג' שיהיו העדים רואים אותו. ד' שהיו יודעים שיש עדים רואים אותו ואחר שיתקיימו כל התנאים הללו הוי יחוד וחיישינן שמא בעל לשם קדושין וצריכה גט שני מספק. ולענין עיקר הדין אי חיישינן בנ"ד או לא אם אפשר לכופו לחלוץ או להטעותו מוטב משום לזות שפתים אבל אם אין יכולים לכופו אין כאן בית מיחוש מכמה טעמים ומותרת להנשא לכתחלה חדא דעיקר הדין תלוי במחלוקת דגרסינן בפ' הזורק כו' הרי בהדיא דאיכא מרבוותא קמאי דלא חשו לקדושין כלל וגם לפ"ד הירושלמי הא דאמרי ב"ה צריכא גט שני לכתחלה הוא ואם הלך בעלה למד"ה אחר שלנה עמו תנשא לכתחלה כדין גט ישן ונ"ד דומה להלך למ"ה שהרי הלך לבית עולמו והיבם אינו רוצה לחלוץ ולייבם אין יכול שהיא גרושת אחיו. ותו דאפי' לדעת המחמירין בשלמא גבי א"א דחמירא הצריכו גט שני מספק שמא בעל לשם קדושין אבל גבי יבמה לשוק דאיסור לאו הוא לא מחמירין כולי האי (ע' בנו"ב תניינא סימן ס"ו והובא קצת לעיל סימן י"ז סכ"ד ס"ק צ"ז) ותו כיון שהוכבד עליו חליו לא היה בו כח לבעול שכבר היה קרוב לגוסס (ע' לעיל סימן קמ"ח בבה"ט סק"ד ומ"ש שם וע' בנו"ב קמא סימן ס"ט שרמזתי לקמן סימן קנ"ו ס"ד) ותו שכבר נטרף דעתו ולא היה בו דעת לבעיל לשם קדושין ותו כיון שגירש את זו ושידך אחרת רגלים לדבר שאין חפץ בה עוד ולא בעל לשם קדושין כללא דמלתא דבהצטרפות כל הטעמים הנ"ל אין כאן בית מיחוש כלל ואם לא ירצה לחלוץ ולא יוכלו להטעותו תנשא לכתחלה עכ"ד ע"ש:
ה סָעִיף ב היא ספק מקודשת. עיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סימן תקס"ח שכתב דאם רוצה להחזירה הדבר ברור שצריכה קדושין אחרים ולא יברכו ברכת אירוסין כיון דהוא ספק שמא בעל לשם קדושין והוי ברכה לבטלה דמה שנעשה נעשה (נראה דנמשך בזה אחר דברי הרמב"ם שהובא בש"ע לעיל סי' ל"ד ס"ג אבל למ"ש הרמ"א שם גם הכא יש לברך) . ואפילו אם הוא אומר שלא בעלה לא מהימן דדילמא אמר הכי משום דרב מנגיד אמאן דמקדש בביאה אך ז' ברכות ודאי מברכינן דממ"נ צריך לברך ז"ב (עמ"ש לעיל סימן נ"ה ס"ג סק"ג ע"ש):
ו סָעִיף ב ספק מקודשת. עב"ש סק"ד מ"ש וכבר כתבתי אם גירש מחמת זנות לא חיישינן שמא כו' ובגליון ש"ע של הגאון רבינו עקיבא איגר זצ"ל כתב כאן וז"ל וכן אם בין גירושין והיחוד נשא אשה אחרת יש לדון בו דליכא חזקה דאדרבה חזקה דלא עבר על חרגמ"ה ע' בתה"ד סימן קמ"ט (אפשר שצ"ל ר"ט והוא מה שהביא הרמ"א ז"ל בשמו לעיל סימן ל"ג ס"א בהגה) עכ"ל. ועב"ש לעיל סי' קל"ו סק"ה שכ' בענין דלא מהני שמות הנשים לסימן משום דאפי' בזה"ז דאיכא חר"ג חיישי' שמא עבר ע"ש אך עמ"ש שם. וע' בבה"ט לעיל סק"א ומ"ש שם:
ז סָעִיף ב בפני עדים. עבה"ט בשם ב"ש דנראה מתשובות הרמב"ן אפי' בא עליה וכן מבואר בתשובת מהר"ם אלשקר סימן ג' ע"ש. ומה שרמז הבה"ט לעיין בתשובת הרדב"ז ח"א סימן רי"ו. הוא מה שהביא הבה"ט בשמו לעיל סימן י"ז ס"ק קס"א דמבואר שדעתו אינו כן ועמ"ש שם. ועיין עוד בתשו' הרדב"ז ח"ג ס"ה תקמ"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.