א אֵלּוּ שֶׁכּוֹפִין אוֹתָם לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה: מִי שֶׁנּוֹלַד לוֹ רֵיחַ הַפֶּה אוֹ רֵיחַ הַחֹטֶם, אוֹ שֶׁחָזַר לִהְיוֹת מְקַבֵּץ צוֹאַת כְּלָבִים אוֹ בּוּרְסְקִי, אוֹ לִהְיוֹת מְחַתֵּךְ נְחשֶׁת מֵעִקָּרוֹ. וְאִם רָצְתָה תֵּשֵׁב עִם בַּעְלָהּ. וְאִם יָדְעָה בָּהֶן קֹדֶם שֶׁנִשֵּׂאת, אֵין כּוֹפִין לְהוֹצִיא, דְּסָבְרָה וְקִבְּלָה (טוּר בְּשֵׁם הָרְמַ"ה). נַעֲשָׂה הָאִישׁ מֻכֶּה שְׁחִין, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה; וְאַף עַל פִּי שֶׁהִיא רוֹצָה לֵישֵׁב עִמּוֹ, אוֹ שֶׁהִתְנָה עִמוֹ קֹדֶם שֶׁנְשָׂאָהּ, אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ, אֶלָּא מַפְרִישִׁין אוֹתָם בְּעַל כָּרְחָם, מִפְּנֵי שֶׁהִיא מְמִיקַתּוּ. וְאִם אָמְרָה: אֵשֵׁב עִמּוֹ בְּעֵדִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא עָלַי, שׁוֹמְעִין לָהּ. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמוּמָר כּוֹפִין אוֹתוֹ עַל יְדֵי כּוּתִים לְהוֹצִיא (ב"י סִימָן קל"ד בְּשֵׁם א"ח וּבְמָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְגָרֵשׁ), וּבִלְבַד שֶׁיְּבַטֵּל בִּשְׁעַת הַגֵּט (שָׁם בְּמָרְדְּכַי). וְיֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים דְּאֵין כּוֹפִין לְמוּמָר אוֹ שְׁאָר עוֹבֵר עַל דָּת (תְּשׁוּבַת מור"ם), אֶלָּא אִם כֵּן פּוֹשֵׁעַ לָהּ, כְּגוֹן שֶׁמַאֲכִילָהּ דְּבַר אִסוּר (מהרי"ו סִימָן כ"ב), אוֹ שֶׁעָבַר עַל חֵרֶם שֶׁשִּׁעְבֵּד עַצְמוֹ נֶגְדָּהּ שֶׁלֹּא לְהַקְנִיטָהּ וְשֶׁלֹּא לְהַכּוֹתָהּ, אוֹ שֶׁנוֹדֵר וְאֵינוֹ מְקַיֵּם שֶׁבָּנָיו מֵתִים בַּעֲוֹן נְדָרִים (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי סוֹף אִשּׁוּת). מִי שֶׁהוּא רוֹעֶה זוֹנוֹת וְאִשְׁתּוֹ קוֹבֶלֶת עָלָיו, אִם יֵשׁ עֵדוּת בַּדָּבָר, שֶׁרָאוּ אוֹתוֹ עִם מְנָאֲפִים אוֹ שֶׁהוֹדָה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, אֲבָל מִשּׁוּם שֶׁמְבִיאִין לוֹ יְלָדִים כּוּתִים אֵין לָחוּשׁ, דִּלְמָא מְשַׁקְרִים עָלָיו (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה דִּיבָמוֹת):
ב מִי שֶׁהָיָה בַּעְלָהּ בַּעַל רֵיחַ הַפֶּה אוֹ רֵיחַ הַחֹטֶם, אוֹ מְלַקֵּט צוֹאַת כְּלָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהּ, וּמֵת וְנָפְלָה לִפְנֵי אָחִיו וְיֵשׁ בּוֹ אוֹתוֹ מוּם שֶׁהָיָה בְּבַעְלָהּ, יְכוֹלָה הִיא לוֹמַר: לְאָחִיךְ הָיִיתִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל וּלְךְ אֵינִי יְכוֹלָה לְקַבֵּל, וְיַחֲלֹץ וְיִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּה:
ג הָאוֹמֵר: אֵינִי זָן וְאֵינִי מְפַרְנֵס, כּוֹפִין אוֹתוֹ לָזוּן. וְאִם אֵין בֵּית דִּין יְכוֹלִים לְכוֹפוֹ לָזוּן, כְּגוֹן שֶׁאֵין לוֹ בַּמֶּה לְפַרְנֵס וְאֵינוֹ רוֹצֶה לְהִשְׂתַּכֵּר לְהַרְוִיחַ וְלָזוּן, אִם תִּרְצֶה הִיא, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא מִיָּד וְלִתֵּן כְּתֻבָּה. וְכֵן הַדִּין לְמִי שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְשַׁמֵּשׁ. הַגָּה: וְכֵן אִישׁ שֶׁרָגִיל לִכְעֹס וּלְהוֹצִיא אִשְׁתּוֹ מִבֵּיתוֹ תָּמִיד, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, כִּי עַל יְדֵי זֶה אֵינוֹ זָנָהּ לִפְעָמִים וּפוֹרֵשׁ מִמֶנָה בְּתַשְׁמִישׁ יוֹתֵר מֵעוֹנָתָהּ וְהָוֵי כְּמוֹרֵד מִמְזוֹנוֹת וְתַשְׁמִישׁ (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תרצ"ג). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ע' וְסִימָן ע"ז. אִישׁ הַמַכֶּה אִשְׁתּוֹ, עֲבֵרָה הִיא בְּיָדוֹ כְּמַכֶּה חֲבֵרוֹ. וְאִם רָגִיל הוּא בְּכָךְ, יֵשׁ בְּיַד בֵּית דִּין לְיַסְּרוֹ וּלְהַחֲרִימוֹ וּלְהַלְקוֹתוֹ בְּכָל מִינֵי רִדּוּי וּכְפִיָּה, וּלְהַשְׁבִּיעוֹ שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה עוֹד, וְאִם אֵינוֹ צַיִּת לְדִבְרֵי הַבֵּית דִּין יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, וּבִלְבַד שֶׁמַתְרִין בּוֹ תְּחִלָּה פַּעַם אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם כִּי אֵינוֹ מִדֶּרֶךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכּוֹת נְשׁוֹתֵיהֶם, וּמַעֲשֵׂה כּוּתִים הוּא. וְכָל זֶה כְּשֶׁהוּא מַתְחִיל, אֲבָל אִם מְקַלַּלְתּוֹ בְּחִנָם אוֹ מְזַלְזֶלֶת אָבִיו וְאִמוֹ, וְהוֹכִיחָהּ בִּדְבָרִים וְאֵינָהּ מַשְׁגַּחַת עָלָיו, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּמֻתָּר לְהַכּוֹתָהּ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּו אִשָּׁה רָעָה אָסוּר לְהַכּוֹתָהּ. וְהַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה הִיא עִקָר. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ מִי הַגּוֹרֵם, אֵין הַבַּעַל נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁהִיא הַמַתְחֶלֶת, שֶׁכָּל הַנָשִׁים בְּחֶזְקַת כְּשֵׁרוֹת, וּמוֹשִׁיבִין בֵּינֵיהֶן אֲחֵרוֹת לִרְאוֹת בְּשֶׁל מִי הָרָעָה הַזֹאת, וְאִם הִיא מְקַלַּלְתּוֹ חִנָם, יוֹצֵאת בְּלֹא כְּתֻבָּה. וְנִרְאֶה לִי, דַּוְקָא בִּרְגִילָה בְּכָךְ, וְאַחַר הַהַתְרָאָה, וּכְמוֹ שֶׁנִתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן קט"ו. וְאִם הָלְכָה מִבֵּיתוֹ וְלָוְתָה וְאָכְלָה, אִם יָצְתָה מִכֹּחַ שֶׁהִכָּה אוֹתָהּ תָּמִיד, חַיָּב לְשַׁלֵּם (כָּל דִּבְרֵי הַגָּ"ה זוֹ תִּמְצָא בְּמָרְדְּכַי פֶּרֶק נַעֲרָה בְּשֵׁם מוהר"ם וב"ז סִימָן פ"ח), וּכְמוֹ שֶׁנִתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ע':
ד הָאִישׁ שֶׁנּוֹלְדוּ בּוֹ מוּמִין אַחַר שֶׁנָּשָׂא, אֲפִלּוּ נִקְטַעַת יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ, אוֹ נִסְמֵת עֵינוֹ, וְלֹא רָצְתָה אִשְׁתּוֹ לֵישֵׁב עִמּוֹ, אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה; אֶלָּא אִם רָצְתָה תֵּשֵׁב, וְאִם לֹא רָצְתָה, דִּינָהּ כְּדִין מוֹרֶדֶת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה בְּיָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ אוֹ עֵינוֹ אַחַת, אֲבָל בְּב' יָדָיו וּב' עֵינָיו וּב' רַגְלָיו, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא (טוּר וְהָרֹא"שׁ):
ה אִישׁ הַמִּשְׁתַּטֶּה מִידֵי יוֹם יוֹם, וְאוֹמֶרֶת אִשְׁתּוֹ: אָבִי מֵחֲמַת דָּחֲקוֹ הִשִּׂיאַנִי לוֹ וּסְבוּרָה הָיִיתִי לְקַבֵּל וְאִי אֶפְשִׁי כִּי הוּא מְטֹרָף וִירֵאָה אֲנִי פֶּן יַהַרְגֵנִי בְּכַעֲסוֹ, אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרֵשׁ, שֶׁאֵין כּוֹפִין אֶלָּא בְּאוֹתָם שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים. הַגָּה: מִי שֶׁהוּא נִכְפֶּה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ מוּם וְאֵין כּוֹפִין עַל זֶה לְגָרֵשׁ. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ שֶׁתִּהְיֶה עִמוֹ, הוֹאִיל וּבָאתָה מֵחֲמַת טַעֲנָה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמֵדִיר בְּשֵׁם ראבי"ה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי מוּם בָּאִישׁ, וְכוֹפִין לְגָרֵשׁ (הָרֹא"שׁ כְּלָל מ"ב):
ו הָאִשָּׁה שֶׁתּוֹבַעַת גֵּט בְּטַעֲנָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִבָּנוֹת מִמֶּנּוּ, אֵין שׁוֹמְעִין לָהּ. וְאִם טָעֲנָה שֶׁחֲפֵצָה לֵילֵד כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהּ בֵּן שֶׁתִּשָּׁעֵן עָלָיו, וְאֵין לָהּ כְּבָר שׁוּם בֵּן, וְאוֹמֶרֶת שֶׁהוּא גּוֹרֵם שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כַּחֵץ, אִם שָׁהֲתָה עִמּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא נִתְעַבְּרָה, וְאֵינָהּ תּוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ כְּדֵי שֶׁנָּחוּשׁ שֶׁתּוֹבַעַת גֵּט כְּדֵי לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ, וְגַם אֵין לִתְלוֹת תְּבִיעַת הַגֵּט בְּשׁוּם דָּבָר אַחֵר, שׁוֹמְעִין לָהּ, אֲפִלּוּ יֵשׁ לוֹ בָּנִים מֵאִשָּׁה אַחֶרֶת, דְּשֶׁמָּא נִתְקַלְקֵל אַחַר כָּךְ, וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא, וְיִתֵּן מָנֶה מָאתַיִם, אֲבָל לֹא תּוֹסֶפֶת, וְיִתֵּן נְדוּנְיָתָא מַה שֶּׁהִכְנִיסָה לוֹ. וְיֵשׁ לוֹ לְהַחֲרִים סְתָם עַל מַה שֶּׁטּוֹעֶנֶת דָּבָר שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת בּוֹ בְּוַדַּאי, וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן כְּתֻבָּה. וְאִם אָמַר אֶשָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עָלֶיהָ וְאֶבְדֹק עַצְמִי, שׁוֹמְעִין לוֹ. וְאִם יָלְדָה הַשְּׁנִיָּה, תֵּצֵא הָרִאשׁוֹנָה בְּלֹא כְּתֻבָּה, וְאִם לָאו יוֹצִיא שְׁתֵּיהֶן וְיִתֵּן כְּתֻבָּה, אוֹ יִשָּׂא שְׁלִישִׁית, אִם אֶפְשָׁר לֵהּ לְמֵיקַם בְּסִפּוּקַיְהוּ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם אָמְרָה גַּם הַשְּׁנִיָּה שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כַּחֵץ, יוֹצִיא שְׁתֵּיהֶן וְיִתֵּן כְּתֻבָּה. וּבְכָל גַּוְנָא, אִם יָדוּעַ שֶׁהוּא עָקָר, וְהִיא בָּאָה מֵחֲמַת טַעֲנָה, יוֹצִיא מִיָּד. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם שָׁהָה י' שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, וּבָאָה מֵחֲמַת טַעֲנָה, שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא וְלִתֵּן כְּתֻבָּה, וְהָתָם לֹא מְהַנֵי מַה שֶּׁאוֹמֵר: אֶבְדֹּק עַצְמִי וְאֶשָּׂא אַחֶרֶת, דְּמִכָּל מָקוֹם לֹא אִבְּדָה הָרִאשׁוֹנָה כְּתֻבָּתָהּ, הוֹאִיל וְלֹא הֻחְזְקָה בְּג' אֲנָשִׁים. וְהָא דִּצְרִיכָה לִטְעֹן שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כַּחֵץ, הַיְנוּ שֶׁיָּדוּעַ שֶׁהָיוּ לוֹ כְּבָר בָּנִים, אָז תָּלִינָן בְּדִידַהּ אִם לֹא שֶׁטּוֹעֶנֶת שֶׁאֵינוֹ יוֹרֶה כַּחֵץ, אוֹ בַּבַּעַל הַשְּׁלִישִׁי שֶׁכְּבָר הֻחְזְקָה כָּךְ נִרְאֶה סְבָרַת הַטּוּר וְהוּא מַסְקָנַת הַתוס' וְהָאֲשֵׁרִ"י:
ז אִם טוֹעֶנֶת: אֵין לוֹ גְּבוּרַת אֲנָשִׁים לָבֹא עָלֶיהָ, וְשׁוֹאֶלֶת גֵּט, וְהוּא מַכְחִישָׁהּ, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהִיא נֶאֱמֶנֶת ואֲפִלּוּ לֹא שָׁהֲתָה י' שָׁנִים (טוּר), וְכוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא מִיָּד, וְלֹא יִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּה. וְאִם מְגָרְשָׁהּ מֵעַצְמוֹ בְּלֹא כְּפִיָּה, יִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף עַל פִּי שֶׁיָּכוֹל לִבְעֹל אַחֶרֶת, צָרִיךְ לִתֵּן לָזֹאת הַכְּתוּבָה; הוֹאִיל וְלֹא יָכוֹל לָבֹא עָלֶיהָ, יְכוֹלָה לוֹמַר: מָסַרְתִּי עַצְמִי לְךְ, וּמָה אֶעֱשֶׂה לְךְ יוֹתֵר (ב"י בְּשֵׁם א"ח). בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵינָהּ תּוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ. אֲבָל אִם תּוֹבַעַת כְּתֻבָּתָהּ, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת, וְאַף לְהוֹצִיא אֵין כּוֹפִין. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְמַן הַזֶה שֶׁיֵּשׁ נָשִׁים חֲצוּפוֹת, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק עֲשָׂרָה יוֹחֲסִין). וּמִכָּל מָקוֹם, בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אֲמַתְלָאוֹת וְאֻמְדָּנוּת שֶׁאוֹמֶרֶת אֱמֶת, נֶאֱמֶנֶת (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ע"ב). וְאִם יֵשׁ לִתְלוֹת שֶׁלֹּא יוּכַל לָבֹא עָלֶיהָ מִשּׁוּם שֶׁרַחְמָהּ צָר וְהִיא בְּתוּלָה, שֶׁלֹּא יוּכַל לָבֹא עָלֶיהָ מִכֹּחַ רַכּוּת שָׁנָיו וְחֻלְשָׁתוֹ, תּוֹלִין בָּזֶה וְאֵין כּוֹפִין לְהוֹצִיא (תְּשׁוּבַת הָריצְבָ"א סוֹף אִשּׁוּת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ, מִכָּל מָקוֹם אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לְהִתְפַּיֵּס עִמוֹ, וְאֵין דָּנִין אוֹתָהּ כְּדִין מוֹרֶדֶת, אֶלָּא מַאֲרִיכִין הַדָּבָר עַד שֶׁיִּתְפַּשְּׁרוּ אוֹ עַד שֶׁיִּשְׁהֶה עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא תֵּלֵד (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קל"ה בְּב"י בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וְהוּא הַדִּין אִם קִדֵּשׁ אִשָּׁה וַאֲסוּרָה לְהִנָשֵׂא לוֹ וּלְאַחֵר, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל מ"ג). אִם טוֹעֶנֶת שֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ שׁוֹכֵב עִמָהּ וְאֵינוֹ בָּא עָלֶיהָ, דִּינָהּ כְּדִין טוֹעֶנֶת שֶׁאֵין לוֹ גְּבוּרַת אֲנָשִׁים:
ח אִם יָדוּעַ שֶׁהָאִישׁ רוֹצֶה לֵילֵךְ לְאֶרֶץ אַחֶרֶת, יַשְׁבִּיעוּהוּ שֶׁלֹּא יֵלֵךְ אוֹ יִכְפּוּהוּ שֶׁקֹּדֶם שֶׁיֵּלֵךְ יְגָרֵשׁ אוֹתָהּ לִזְמַן:
ט אִם הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לַעֲמֹד בְּמָקוֹם שֶׁנְשָּׂאָה, מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְגָרְשָׁהּ, כִּי הִיא אֵינָהּ צְרִיכָה לָלֶכֶת אַחֲרָיו:
י נָשָׂא אִשָּׁה וְשָׁהֲתָה עִמּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, יוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה אוֹ יִשָּׂא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לֵילֵד. וְאִם לֹא רָצָה, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיּוֹצִיא. וְאִם אָמַר: אֵינִי בּוֹעֲלָהּ וַהֲרֵינִי שׁוֹכֵן עִמָּהּ בִּפְנֵי עֵדִים כְּדֵי שֶׁלֹּא אֶתְיַחֵד עִמָּהּ, בֵּין שֶׁאָמְרָה הִיא בֵּין שֶׁאָמַר הוּא, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא יוֹצִיא וְיִשָּׂא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לָלֶדֶת. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה דְּלֹא הוֹלִיד כְּלָל, אֲבָל אִם הוֹלִיד זֶרַע קַיָּמָא, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא קִיֵּם עֲדַיִן פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, אֵין כּוֹפִין לְהוֹצִיא (רִיבָ"שׁ סִימָן ט"ו). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן א' דְּבַזְמַן הַזֶה אֵין נוֹהֲגִין לָכֹף כְּלָל. וְנֶאֱמָן הָאִישׁ לוֹמַר שֶׁיּוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁאֵינוֹ מוֹלִיד, וְאֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה (נ"י פֶּרֶק הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ):
יא הָלַךְ בִּסְחוֹרָה בְּתוֹךְ י' שָׁנִים, אוֹ שֶׁהָיָה הַבַּעַל חוֹלֶה, אוֹ שֶׁהָיְתָה הִיא חוֹלָה, אַף עַל פִּי שֶׁמְשַׁמְשִׁים יַחַד, אוֹ שֶׁהָיוּ חֲבוּשִׁים בְּבֵית הָאֲסוּרִים, אֵין עוֹלִים לָהֶם אוֹתוֹ זְמַן מֵהַמִּנְיָן:
יב הִפִּילָה, מוֹנֶה מִיּוֹם שֶׁהִפִּילָהּ. אִם הִפִּילָה וְחָזְרָה וְהִפִּילָה שָׁלשׁ פְּעָמִים, הֻחְזְקָה לִנְפָלִים, וְיוֹצִיא וְיִתֵּן כְּתֻבָּה; וּמִכָּל מָקוֹם מֻתֶּרֶת לִנָּשֵׂא לְאַחֵר:
יג הוּא אוֹמֵר: הִפִּילָה בְּתוֹךְ עֶשֶׂר, כְּדֵי שֶׁתֵּשֵׁב עִמּוֹ; וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא הִפַּלְתִּי, הִיא נֶאֱמֶנֶת:
יד הוּא אוֹמֵר: הִפִּילָה שְׁנַיִם, וְהִיא אוֹמֶרֶת: הִפַּלְתִּי ג', הִיא נֶאֻמֶנֶת:
טו בְּכָל זֶה מַשְׁבִּיעָהּ (שְׁבוּעַת) הֶסֵת שֶׁלֹּא הִפִּילָה, אוֹ שֶׁהִפִּילָה ג', שֶׁבְּטַעֲנָה זוֹ יִתְחַיֵּב לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּה:
טז שָׁהָה עִם אִשְׁתּוֹ עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, וְהוֹצִיאָהּ, מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא עִם הַשֵּׁנִי. שָׁהֲתָה עִם הַשֵּׁנִי עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, דִּינָהּ עִמּוֹ כְּדִינָהּ עִם הָרִאשׁוֹן:
יז גֵּרְשָׁהּ, לֹא תִּנָּשֵׂא לִשְׁלִישִׁי. וְאִם נִשֵּׂאת לִשְׁלִישִׁי, תֵּצֵא שֶׁלֹּא בִּכְתֻבָּה; אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה אַחֶרֶת, אוֹ שֶׁקִּיֵּם מִצְוַת פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. וְאִם הִכִּיר בָּהּ, יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה:
יח שָׁהֲתָה עִם הַשְּׁלִישִׁי עֶשֶׂר שָׁנִים וְלֹא יָלְדָה, אִם לֹא גָּבְתָה כְּתֻבָּה מֵהָרִאשׁוֹנִים, לֹא תִּגְבֶּה. וְאִם גָּבְתָה, לֹא תַּחֲזִיר:
יט הוֹצִיאָהּ הַשְּׁלִישִׁי בְּלֹא כְּתֻבָּה, וְנִשֵּׂאת לִרְבִיעִי וְיָלְדָה, אֵינָהּ יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּה מֵהַשְּׁלִישִׁי, דְּשֶׁמָּא עַתָּה נִתְרַפְּאָה:
כ כָּל הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה, אֲפִלּוּ בְּאִסוּר דְּרַבָּנָן כְּגוֹן שְׁנִיּוֹת, כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיא:
כא כָּל אֵלּוּ שֶׁאָמְרוּ לְהוֹצִיא, כּוֹפִין אֲפִלּוּ בְּשׁוֹטִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁכָּל מִי שֶׁלֹּא נֶאֱמַר בּוֹ בַּתַּלְמוּד בְּפֵרוּשׁ כּוֹפִין לְהוֹצִיא, אֶלָּא יוֹצִיא בִּלְבַד, אֵין כּוֹפִין בְּשׁוֹטִים אֶלָּא אוֹמְרִים לוֹ: חֲכָמִים חִיְּבוּךְ לְהוֹצִיא, וְאִם לֹא תּוֹצִיא מֻתָּר לִקְרוֹתְךְ עֲבַרְיָן. הַגָּה: וְכֵיוָן דְּאִכָּא פְּלוּגְתָא דְּרַבְּוָתָא, רָאוּי לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא לָכוֹף בְּשׁוֹטִים, שֶׁלֹּא יְהֵא הַגֵּט מְעֻשֶּׂה (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה בַּעֲבֵרָה, לְכֻלֵּי עָלְמָא כּוֹפִין בְּשׁוֹטִים. וְכָל מָקוֹם שֶׁאֵין כּוֹפִין בְּשׁוֹטִים, אֵין מְנַדִּין אוֹתוֹ גַּם כֵּן (מָרְדְּכַי רֵישׁ הַמֵדִיר). וּמִכָּל מָקוֹם יְכוֹלִין לִגְזֹר עַל כָּל יִשְׂרָאֵל שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת לוֹ שׁוּם טוֹבָה אוֹ לִשָּׂא וְלִתֵּן עִמוֹ (שם בְּשֵׁם ר"ת וּבַמַהֲרִי"ק קל"ה), אוֹ לָמוּל בָּנָיו אוֹ לְקָבְרָם, עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ (בִּנְיָמִן זְאֵב פ"ח). וּבְכָל חֻמְרָא שֶׁיִּרְצוּ בֵּית דִּין יְכוֹלִין לְהַחֲמִיר בִּכְהַאי גַּוְנָא, וּמִלְּבַד שֶׁלֹּא יְנַדּוּ אוֹתוֹ. אֲבָל מִי שֶׁאֵינוֹ מְקַיֵּם עוֹנָה, יְכוֹלִין לְנַדּוֹתוֹ וּלְהַחֲרִימוֹ שֶׁיְּקַיֵּם עוֹנָה אוֹ שֶׁיְּגָרֵשׁ, כִּי אֵין זֶה כְּפִיָּה רַק לְקַיֵּם עוֹנָתוֹ, וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (רִיבָ"שׁ סִימָן קכ"ז). וְכֵן מִי שֶׁגֵּרַשׁ אִשְׁתּוֹ בְּגֵט כָּשֵׁר, וְיָצָא קְצָת לַעַז עַל הַגֵּט, מֻתָּר לְכוֹפוֹ לָתֵת גֵּט אַחֵר. וּבְכָל מָקוֹם דְּאִכָּא פְּלוּגְתָא אִם כּוֹפִין אוֹ לֹא, אַף עַל גַּב דְּאֵין כּוֹפִין לְגָרֵשׁ, מִכָּל מָקוֹם כּוֹפִין אוֹתוֹ לִתֵּן כְּתֻבָּה מִיָּד, וְכֵן הַנְדוּנְיָא דְּאַנְעַלַת לֵהּ (מָרְדְּכַי רֵישׁ הַמֵדִיר):
כב צָרִיךְ לְהָטִיל חֵרֶם עַל כָּל הָעוֹמְדִים בִּשְׁעַת נְתִינַת הַגֵּט, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל הַגֵּט. וּמַזְכִּירִין שֶׁרַבֵּנוּ תָּם גָּזַר בִּכְנוּפְיָא עִם תַּלְמִידָיו עַל מִי שֶׁמוֹצִיא לַעַז עַל הַגֵּט הַנִתַּן:
כג אִם נִשְׁבַּע הַבַּעַל לִתֵּן גֵּט, טוֹב שֶׁיַּתִּירוּ לוֹ קֹדֶם, שֶׁלֹּא יְהֵא דּוֹמֶה לְאֹנֶס; אַךְ עֵרָבוֹן יִתֵּן, אִם יִרְצֶה. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קל"ד סָעִיף ד'. וּבְגֵט מוּמָר אֵין צְרִיכִין לִשְׁאֹל אִם נִשְׁבַּע אוֹ נָדַר, מֵאַחַר דְּצָרִיךְ לְגָרֵשׁ מִדִּינָא; אַךְ שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ אִם מְגָרֵשׁ בְּרָצוֹן, וְכֵן שׁוֹאֲלִין לְאִשְׁתּוֹ:
כד מִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו נְזִירוּת שִׁמְשׁוֹן לְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, מֻתָּר לְגָרֵשׁ, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם מְגָרֵשׁ בְּאֹנֶס. וְטוֹב לְגָרְשָׁהּ בִּשְׁנֵי גִּטִּין, וְיִתְּנֵם לָהּ זֶה אַחַר זֶה:
א סָעִיף א מחתך נחשת מעיקרו פי' ממקום מוצאו מן הארץ והטעם בכל אלו שאומנתן מוסרחת:
ב סָעִיף א מפני שהיא ממיקתו לשון המק בשרו פי' שהתשמיש קשה לו ומה שצריך ליתן כתובה אע"פ שהתנה תחלה כיון שהכפייה אינה בשבילה אלא בשבילו:
ג סָעִיף ד אבל בשתי ידיו כו' כתב רש"ל דאפי' נעשה כן אחר נשואין אין יכול לומר לה נסתחפה שדך דהבעל הוא אינו שדה שלה אלא האשה שדה של הבעל כ"כ התוס' פרק המדיר:
ד סָעִיף ו אין שומעין לה דאינה מפקדא על פריה ורביה:
ה סָעִיף טו תצא ראשונה בלא כתובה פי' אם הוא רוצה שיוציאנה ועיין מ"ש בסעיף ט"ו בדברי הטור והם דברי הש"ע כאן:
ו סָעִיף ז י"א שהיא נאמנת הטעם בטור כיון שטוענת טענה שהבעל יודע אם היא אמת או לאו לא היתה מעיזה פניה נגדו אם אינו אמת והקשה הדרישה ממ"ש הטור סי' ע"ז בשם הרמב"ם שאם טוענת שהוא מוריד לתשמיש והוא אומר לא אלא כדרך כל הארץ אני עמה כו' ועושין פשרה כפי כח הדין ולא כתב שם שכופין אותו להוציא כיון שהיא אינה מעיזה בדבר שהוא יודע ותירץ דאה"נ דכופין שם להוציא אלא שהיא אינה מבקשת להתגרש אלא שיתן לה כתובתה ויוציאה ותירוצו זה אינו עולה יפה דלענין כתובה ודאי אין שומעין לה כלל אפילו בטענת גרשתני כדלעיל וקושיא זו נראה דלק"מ דלענין אם החילוק ביניהם במורד מתשמיש דבר זה תלוי בבחירה (שאינו רוצה) או שונא אותה בזה ודאי ראוי לחפש כל מה דאפשר לעשות שלום (ביניהם) כדנקט התם שמייחדים אותם ולפי' (הרא"ש) עושין שיעור עד (שיתפייסו) ועושין פשרה כפי הדין היינו שנותנים זמן לפי ראות עיני הב"ד מתי יוכלו להתפייס ולא מוקי' אנפשיה בהרחקת תשמיש עמה ואח"כ יוציא ויתן כתובתה כ"ז שלא יהא אפשרי בהשוואה משא"כ כאן שיש בו חסרון כפי דבריה שאין לו גבורת איש בזה לא (שייך לומר) השוואה אלא צריכין לעשות הדין שיוציא אותה בגט (ע"י כפיי') ואה"נ באם יש אפשרות ברפואה כמו שהעתיק ב"י תשובת (רשב"ץ אם) טוען שזה מום עובר ע"י רפואות קרובות להועיל כו' ודאי (דאין כופין) ואם כופין הוה שלא כדין כ"ז הוא פשוט לפי ע"ד:
ז סָעִיף ז אינו שוכב עמה כו' תימא הוא זה שהרי מבואר (דאין הדין דומים לאין לו גבורת אנשים וכפי מה שביארנו והיא מוכרח עכ"פ (ובטור מביא תשובה) בכאן ע"ש וכתב לענין זה לא חלתה השבועה (כי כבר היה מחויב הראשונה לפרנס) כתב בדרישה וקשה דלעיל סי' קי"ח כ' תשובת (הרא"ש ראובן חייט) שנשבע ליתן לשמעון חצי מה שירויח ובאותו חצי שהרויח אין בו כדי סיפוקו לפרנסת אשתו ואשתו תובעת מזונות והשיב שהשבועה חלתה וצריך לקיימה וי"ל הך דהכא שלא חלתה השבועה היינו שלא חלתה על כל מה שירויח אבל על החציה חלתה ולעיל נמי לא חלתה אלא על החצי אלא שאין טעם לדבר (וגם שם בתשובה) לא תלה הטעם במה שהניח החצי אלא משום דאין שיעבוד על גופו עכ"ל ולפי ע"ד לק"מ דכבר קי"ל דאע"ג דאין איסור חל על איסור מ"מ באיסור מוסיף חל איסור על איסור כדאי' פ' ד' אחים ובהרבה דוכתי ה"נ לעיל סי' קי"ח דנשבע לתת חצי הריוח וחלה השבועה עכ"פ באם ירויח כ"כ שיספיק החצי לאשתו ע"כ ה"ל איסור מוסיף וחל על הכל אפילו אם לא יספיק אלא שעדיין י"ל שם כיון שבשעה שבאים לדין כבר מונח המעות שהרויח ויש להאשה ג"כ שייכות על הממון מצד חיוב פרנסתה נמצא ה"ל ממון זה משועבד לשניהם לזה כתב שם דאפי' במוכר נכסיו אין שיעבוד למזון האשה והבנות על אותו הממון ק"ו כאן בשיעבוד גופו אבל כאן דנשבע לשני' לתת לה כל מה שירויח אפי' אם ירויח הרבה נמצא מפקיע חיוב שעליו לפרנס הראשונה ואין השבועה חלה בזה רק שעכ"פ חייב לפרנס גם השניה מצד שהיא ג"כ אשתו לזה פסק שיחלוק הדין ב' ב"ח הבאים כאחד ומ"ש הרא"ש אח"ז ואין היתר לשבועתו כיון שנשבע לה על טובה שעשתה לו במחילת המזון מה שכבר נתחייב לה קשה הא א"צ היתר כלל דהא אינה חלה כלל צ"ל דה"ק שאין שום סברא לומר אעפ"י שנאמר שהשבועה חלה מ"מ ירצה להתיר השבועה זה אינו עוד הקשה דכאן כתב הרא"ש מה קדימה שייך במזונות ופרנסה יכול לשעבד עצמו לכמה חובות דלא שייך (קדימה) אלא בשעבוד קרקעות משמע דבשעבוד קרקעות שייך קדימה אפילו במזונות ופרנסה ולעיל סי' קי"ח כתב אפי' אם מוכר אדם נכסיו אין מוציאין מהם למזון האשה והבנות כו' וכ"ה בח"מ סי' צ"ז בדין סידור ב"ח דאין משיירין למזון אשתו כו' והאריך בזה ולפע"ד אין כאן קושיא כלל דודאי גם כאן אם היה בו קרקע ושיעבד אותה בפי' לאשה ראשונה לפרנסתה פשיטא שאפילו אם היה אחר (כך) לאדם אחר חוב עליו שאין לו בה כלום וכ"ש אשתו השניה שאין אחר השעבוד כלום ולא אמרו אין מוציאין למזון האשה אלא כשלא שעבד לה בפירוש קודם לזה אלא שלא תטעה לומר שמה ששעבד גופו לפרנסת הראשונה בכתובה ואנא אפלח ואזין כו' ה"ל כמו שעבוד קרקע בפי' ויש לה קדימה לזה כתב הרא"ש שאינו דומה לקרקע שהוא יכול לשעבד גופו לכמה נשים ואין זה שעבוד בפי' לבטל זכות השניה. נמצא דלק"מ מן סימן קי"ח דכתב שם אפילו אם מוכר נכסיו אין מוציאין דשם לא מיירי ששעבד הנכסים בפי' תחלה לראשונה ע"כ אמר שם דיש ק"ו דאפי' בקרקע שנמכרת לזה מוציאין כ"ש באשה וזה פשוט לפע"ד ואין כאן קושיא כלל:
ח סָעִיף י אין שומעין לו פי' אע"פ שהוא אומר שרוצה לישא אחרת דלא נאמין לו בכך:
ט סָעִיף יא אעפ"י שמשמשים שאנו תולין שהעון שגרם להיות חולים או חבושים גם מנע אותן מלהוליד כ"כ הרא"ש:
י סָעִיף יג היא נאמנת דלא היתה מחזקת נפשה בעקרה וכן בסעיף י"ד נאמנת דלא מחזקת עצמה באפולי בנים:
יא סָעִיף טו שבטענה זו ויתחייב ליתן לה כתובה פי' שע"י שיתחייב להוציאה ולתת כתובתה ונהי דמשום חיוב להוציא אין עליו שבועה דאין כאן טענת ממון מ"מ יש עליו טענת ממון משום כתובה דאלו לא הוציאה אין עליו חיוב כתובה וכתב בטור ואם הוא אומר אשא אשה אחרת ואבדוק עצמי שומעין לו והוא דאפשר בסיפוקייהו ואם ילדה האחרת יוציא הראשונה בלא כתובה והקשה מו"ח ז"ל והא כתב הטור לעיל סי' זה בשם תשו' הרא"ש אין לגרוע כח הראשונה במה שאין לה בנים כיון שלא הוחזקה בג' אנשים בין לענין מזון בין לענין כתובה ותירץ דלעיל לא בא בטענת ברי וכאן טוען ברי ושהיא מתקשה בשעת תשמיש או מפלטת ש"ז ובחנם טרח כזה דהא אמרי' יוציא (ולא) יתן כתובה ע"כ אין הב"ד כופין אותו להוציא דהא יכול לקיים פריה ורביה מן האחרות אלא ע"כ דהאשה מבקשת שיוציא ויתן לה כתובה כזה אמרי' דלענין גט יש לה זכות אם באה בטענה שנזכר בסעיף ו' אבל לא לענין כתובה וכן העתיקו לעיל סעיף ו' בש"ע דאם ילדה השניה תצא הראשונה בלא כתובה כו' בדרך שזכרתי אבל הרא"ש לעיל לא מיירי שהיא תובעת גט אלא הוא באה להוציאה ולא ליתן לה כתובה בזה כתב שלא גרע כחה עד שתוחזק מג' אנשים וזה פשוט:
יב סָעִיף כד נזירות שמשון דזה אין לו התרה וע"כ טוב בשני גיטין דהא' יקיים שבועתו ושנית לעיקר הגט:
א סָעִיף א כתובה. ולענין תוספת כתובה פסק הב"ש דאין לה תוס' בכל הני אפילו במוכה שחין דצריך לגרשה לטובתו אפ"ה אין לה תוספת ע"ש והא דכופין היינו כשאינו רוצה לגרש כלל אבל אם רוצה לגרש בתנאי אין כופין רשד"ם חא"ה ס"ס מ"א. כל היכא דכופין להוציא ולתת כתובה אם לא יכפוהו להוציא כגון דליכא קמן האשה תובעת גיטה וכתובתה: ב"ד יורדין לנכסיו ומגבין לה הרד"ך בית ב' חדר יו"ד:
ב סָעִיף א בהן. ולכמה פוסקים אפי' ידעה בהן י"ל סבורה הייתי שאני יוכל לקבל ועכשיו א"י לקבל. לכן נראה אפילו להרמ"א שכתב אין כופין להוציא מ"מ אין דינה כמורדת אם אין רצונה לדור עמו וי"ל קים לי כהני פוסקים עיין ב"ש:
ג סָעִיף א שחין. מוכה שחין שאומר שנתרפא ואשתו אינה סומכת עליו יש להסתפק אי מהימנינן ליה הר"א ששון סימן רי"ד. הי' לו נגעים בפיו ומוציא ליחה סרוחה כופין אותו להוציא הר"י אדרבי סימן מ"ב. מי שמשתין בתוך המטה ואינו מרגיש אין כופין אותו להוציא ואין כופין אותה להיות עמו הרדב"ז ח"ב סימן ר"ס וכ"כ באר שבע דף קי"ב. וע"ל סי' ל"ט ס"ק ד' חולה הצרפתי אם יסכימו הרופאים שהתשמיש ממיקתו וגם יש בו מיאוס וסרחון חזק כופין אותו להוציא עיין כנה"ג קפ"א ע"א וכן בנכפה אם התשמיש קשה לו מפרישין אותו ממנה הרמ"ט (ח"ב) [ח"ג] סימן רי"ב:
ד סָעִיף א ממיקתו. פי' בשרו נופל חתיכות חתיכות מלשון המק בשרו:
ה סָעִיף א בעדים. ולא צריכין שיהיו העדים יושבין ושומרין כל הלילה אלא כדרך כל הישנים בבית א' סגי הראנ"ח ח"א סימן ז':
ו סָעִיף א זונות. ראובן שבא על א"א וחוזר בתשובה ואשתו תובעת ממנו גט וליתן לה כתובה. פסק חכם צבי בתשובתו סימן קל"ג דאין כופין אותו להוציא. דל"ד לרועה זונות דמוחזק לכך ועומד במרדו ורועה זונות יאבד הון וסופו לא יהיה בידו לפרנסה משא"כ כאן דשב בתשובה ע"ש:
ז סָעִיף א בדבר. ואין להחרים אחר עדות זה דכל ישראל בחזקת כשרות ב"ש:
ח סָעִיף ג מפרנס. ל"ד האומר איני זן אלא כי היכא דלית ליה פשיטא שכופין. וכתב מהר"ם מטראני ח"א סימן ע"ו. אין לך אינו רוצה גדול מזה שיש כמה שנים שנפרד ממנה ולא רצה לשלוח לה מזונות ולא קרב אליה והולך ובורח ממקום למקום. ע"ש ועיין כנה"ג קפ"א ע"ב. טען חמיה תבא לביתי ואזונה אין לכופו בשוטים אבל במילי כייפינן ואם אינו רוצה להוציא יכולה לקחת כל הנכסים הנמצאים אתה בין מנדונייתה בין מתכשיטין שנתן לה בעלה וללכת לבית אביה וחייב ליתן לה מזונות כל זמן שאינה מוציאה בגט. אלא שאם מזונות שבעיר דירתו הם יותר בזול ממה שהם במקום דירת אביה שמין כשער הזול ממהרי"ט ח"א סימן קי"ג:
ט סָעִיף ג לזון. לכמה פוסקים כופין אותו לגרש ע"כ אם היא אינו רוצה לדור עמו אין נעשית מורדת וי"ל קים לי כהני פוסקים כמש"ל בס"ק ב':
י סָעִיף ג לשמש. כלומר בענין הכפיה שווין הדינין. אבל לענין מורד להוסיף על הכתובה אין שווין. דבתשמיש מוסיפין על הכתובה. ובאינו רוצה לזון אין מוסיפין עיין ב"ש:
יא סָעִיף א ידיו. והיינו שנולדו בו אבל אם היה בו לסברת הרמ"א סעיף א' אין כופין להוציא דסברה וקבלה. ועכ"פ (דהיא) [היא] לא נעשית מורדת די"ל סבורה הייתי שיכולה לקבל כמש"ל ס"ק ב' ב"ש:
יב סָעִיף ה מום. אע"ג דבאשה הוי מום כמ"ש בסי' (קט"ז) [קי"ז] מ"מ אשה ניחא לה בכל דהו ודוקא דאין סכנה בדבר אם משמשת עם בעל נכפה דאם היה סכנה בדבר כופין אותו להוציא כמש"ל ס"ק ג' בשם מהרמ"ט:
יג סָעִיף ה באיש. עיין כנה"ג דף קפ"ג ע"ב שהעלה אם נתיישן החולי נכפה אצלו וגם הרופאים אמרו נואש אם יראה בעיני חכמי הדור שנכוף אותו לגרש אף אני אהיה סניף להם ע"ש ועמ"ש דף קל"ב ע"א מש"ש:
יד סָעִיף ו שום בן. בנ"י כתב אפי' בת אם יש לה לא כייפינן ליה ב"ש:
טו סָעִיף ו גורם. עיין ב"ש:
טז סָעִיף ו תוס'. היינו תוספת שמוסיף לה דרך מתנה. אבל תוספת שליש הנהוג בינינו נותן לה מהרי"ק שורש פ"א. עיין כנה"ג קפ"א ע"ב סעיף כ"ח. ודף קפ"ב ע"א סמ"ג. דורונות ומתנות ששלח לה הבעל בשעת שידוכין הם של הבעל. הרש"ך ח"ג סימן קי"ב. וכן המתנות שנתנו לבעל. הם לבעל. מהרח"ש בתשובה סי' מ"א. דורונות ומתנות שנתנו לה אחרים בשעת נשואין הם שלה בין שנתנו לה קרובי החתן בין קרובי הכלה הרש"ך וכנה"ג הביא תשובת ב"י דאף אלו הם של בעל ע"ש קפ"א ע"א סעיף נ"א:
יז סָעִיף ו כתובה. כיון שמבורר שהוא יורה כחץ תלינן המניעה בה:
יח סָעִיף ו כתובה. ר"ל יוציא מיד ואין צריך להמתין י"ש בשניה. כיון דשהה עם הראשונה ואם הראשונה באה תוך י"ש לגרשה ובדק נפשיה תוך י"ש ושניה אומרת שאינו י"כ מ"מ אינו יוכל הראשונה לגרשה תוך י"ש דחיישינן שמא עיניה נתנה באחר כיון שהוא תוך י"ש והוא רוצה לגרש ב"ש:
יט סָעִיף ו יו"ד שנים. ב"ש האריך והעלה דדברי רמ"א תמוהים ע"ש:
כ סָעִיף ז נאמנת. הטעם כל שהבעל יודע אם משקרת אין מעיזה להכחישו מש"ה אפי' תוך י"ש נאמנת. ודוקא שאמרה כן בפניו כמ"ש בסימן י"ז באמרה גרשתני. ואפילו לא טענה בעינא חוטרא לידי מהני כאן כיון דא"י לקיים העונה עיין כנה"ג קפ"ב ע"א סעיף ל"ב. והרדב"ז ח"א סימן קי"ח. כל שלא אמרה בפניו אעפ"י שנשמעו הדברים להבעל שלא בפניו מיקרי ואינה נאמנת. הראנ"ח ח"א סי' ס"ג. אבל בספר בנימין זאב כתב דאם נשמעו דבריה לו בפניו מיקרי ע"ש סימן קכ"ו וכנה"ג קפ"ד ע"א:
כא סָעִיף ז כתובה. כיון דהוא מכחישה ואם הוא מודה צריך ליתן לה כתובה. ולענין תוספות כתובה צ"ע. ואם תפסה מהני תפיסה. ותוספת דידן נוטלת דדין נדוניא יש לו ואם היא מכחישה צ"ע אי נוטלת אפי' נדוניא שלה עיין בפוסקים:
כב סָעִיף ז כתובה. ולענין תוספת כתובה נמי צ"ע. ואם יוכל להתקשות ויוכל להכניס עטרה ואין לו כח למרק נמי צ"ע אם יש לה ת"כ עיין ב"ש. הטוענת על בעלה ששכב עמה בנידתה ובעלה מכחישה בדורות הללו שהנשים פרוצות אינה נאמנת מהר"מ ווייל סי' כ"ז משפט צדק ח"א סי' נ"ט כ' אם תובעת כתובה אינה נאמנת אבל אם אינה תובעת כתובה נאמנת ודוקא שטענה כך בפני הבעל ובפני הב"ד. היכא דאיכא קטטה בינו לבינה מתחלה ואמרה ששכב עמה בנדתה אינה נאמנת. אבל אם אין אנו יודעין סבת הקטטה מה היא והיא טוענת שבשביל שרוצה לשכוב עמה בנידתה מריב עמה נאמנת. משפט צדק שם:
כג סָעִיף ז כתובתה. ל"ד תובעת כתובתה בפירוש אלא אפי' הזכירה ברמז אינה נאמנת וכל דבר הנראה לב"ד שמערמת היא להסתיר טענת הכתובה לא מהימנא כנה"ג קפ"ד ע"א. אם תפסה מנכסי בעלה כדי כתובתה שאינה צריכה לתבוע כתובתה יש להסתפק שמא טענה שקר רלנ"ח סי' כ"ט:
כד סָעִיף י כתובה. עי' ב"ש. והיכא דלית ליה למיתב לה כתובה תהא כתובתה חוב עליו עד שתשיג ידו ע"ל סימן קי"ט ס"ק ז' מש"ש ועיין כנה"ג קפ"ב ע"ב סנ"ג ונ"ד:
כה סָעִיף י להוציא. והיינו כשהיא ראויה להוליד עוד אבל כשהיא זקנה כופין להוציא ב"י בשם הריב"ש ע"ש ובד"מ. ואם היו לו בנים ומתו עיין ב"י וד"מ וכנה"ג קפ"ד ע"ב:
כו סָעִיף יא בסחורה. ואם הלך מח"ל לא"י מונין י"ש מיום ביאתו לא"י טור:
כז סָעִיף יב ג"פ. כאן בעינן ג"פ משום הרבה נשים מפילים בתחלת עיבורם בית יוסף:
כח סָעִיף יב לאחר. ולא תנשא אלא למי שקיים פו"ר ש"ג:
כט סָעִיף יג היא נאמנת. היינו כשאין חשש דעיניה נתנה באחר כגון שהב"ד כפו אותו לגרש רק הוא אמר שהפילה תוך י"ש נ"י עיין ב"ש אם יש עדים שהפילה אפי' הן נשים אינה נאמנת רשד"ם חא"ה סי' ק"ג וכתב כנה"ג נראה היכא שבא להוציאה אחר עשר מפני שלא ילדה והיא אומרת שהפילה תוך עשר דהיא אינה נאמנת דבהא ליכא טעמא דאם איתא דהפילה לא הוי מחזקת נפשה בעקרה ומיהו אם יש עדות נשים נאמנת ע"ש קפ"ב ע"ב שנ"ה:
ל סָעִיף טו היסת. כיון דיש טענת ברי מה שהוא טוען ומכחיש אותה:
לא סָעִיף יז לשלישי. דקי"ל בנשואין כרבי שני פעמים הוי חזקה. אבל לענין ממון קי"ל כרשב"ג דלא הוי חזקה עד ג"פ מש"ה אית לה כתובה מן השני תוס'. והא דצריך ג"פ בהפילה כתבתי בסמוך ס"ק כ"ז:
לב סָעִיף יז בכתובה. היינו תצא מיד אפי' הכיר בה דהא אסורה לו כשלא קיים פו"ר ואין לו אשה אחרת. אלא לענין ממון יש חילוק אם הכיר בה צריך ליתן לה כתובה ואם לא הכיר בה הוי כמקח טעות ואין לה כתובה אפי' לא שהה עם הג' י"ש. ואם נשאת למי שקיים פו"ר או שיש לו אשה אחרת צריך ליתן לה כתובה אפי' לא הכיר בה ולא אמרינן מקח טעות הוא ב"ש:
לג סָעִיף יח תחזיר. משום דאמרי' השתא היא דכחשי. ודוקא אם גבתה כבר אז לא תחזיר מחמת טענה זו. אבל אם לא גבתה עדיין אפילו תפיסה שלה לא מהני כיון דאין לה טענת ברי דהשתא כחשה עב"ש:
לד סָעִיף כא בשוטים. עיין דינים אלו בתוס' ובהרא"ש ס"פ הבע"י ובמר' ר"פ המדיר. ובכה"ג קפ"ג ע"א. וב"ש כתבו כללא הוא הנושא אשה בעבירה כופין אפי' בשוטים וכן אם נשא שניה וכן כל הני דאי' בסימן ז' לכ"ע כופין בשוטים. משום דמפורש בש"ס דכופין אותם. וכל הני דכופין מחמתה אין נותנים להם תוספת כתובה. אבל כשהב"ד כופין לגרשה כשלא ילדה י"ש יש לה תוספת כתובה דלאו מחמתה הוא. וכשבאה מחמת טענה. בש"ס איתא דכופין והיינו בשוטים. והרשב"א בתשובה סימן אלף קצ"ב כתב דלא כפינן ליה בשוטים אלא מוסיפים על הכתובה כדין מורד ומי ששהא עם אשתו י"ש. לדעת הרי"ף כופין בשוטים וכ"כ הרמב"ם פט"ו מה"א. ובהג"מ פרק הבא ע"י כתב צ"ע בזמן הזה אם יוכל לגרשה בע"כ כיון שגזר ר"ג שלא לגרש בע"כ. ואח"כ הביא תשובת ר"ג דפסק דיוכל לגרשה בע"כ. ובתשובת ריב"ש סימן ט"ז כתב דהעלימו חכמי דורות את עיניהם בענייני הזיווגים משום דהיה צריך לכפות את כולם לכן כל שאינו איסור מצד הנשואים העלימו עיניהם. וב"ש כתב עליו מ"מ האיסור במקומו עומד אף שחכמי הדור אין כופין מ"מ האיסור חל על כל אדם לכן נראה אפילו בזמן הזה דאיכא חר"ג מ"מ אם לא ילדה י"ש יוכל לגרשה בע"כ. ובכל אלו נראה אפי' הורה חכם להתיר ונשאת כופין אותו להוציא ב"ש ע"ש:
לה סָעִיף כב העומדים. יזהיר הדיין שלא תתייחד עמו ולא תדור בשכונתו ולא תתן מעות מידו לידה משפטי שמואל סי' קכ"ג. המנהג לקרוע הגט אחר הנתינה סדר הגט:
לו סָעִיף כג גט. הנשבע שלא לגרש וגירש אי הוי גט עיין בהרשד"ם חי"ד סי' קמ"ו. כנה"ג דף קפ"ג ע"ב. ועיין קפ"ו:
א סָעִיף א ריח הפה כו' ע' בת' הרא"ם ח"ב סי' י"ט מבואר מדבריו דכל הני דחשיב במתני' דוקא אם הסרחון חזק וקשה עד שאין האדם יכול לסובלו ע"ש. ומ"ש הבה"ט בסק"ג חולה הצרפתי כו' כפי הנראה הוא מדברי הרא"ה שם:
ב סָעִיף א מקבץ צואת כלבים או בורסקי. עיין בתשו' כנסת יחזקאל סימן ע"ד באיש אחד שאחר שנשא אשה רצונו להיות סופר סת"ם ולעבד בעצמו הקלפים ומלאכה זו נעשה קצת ע"י צואת כלבים ואשתו מוחה בו כדין המתני' ואלו כופין להוציא מקמץ כו' והאריך בזה ומסיק דאם הוא איש שלא יצלח למלאכה אחרת כ"א למלאכה זו אין אשתו יכולה למחות בפרט בעתים הללו שהמחיה קשה עלינו לפרנס ב"ב כו' וגם כי מלאכת שמים היא ורוצה לעבד לשמה ואינו מאמין לאחרים אם יש להבעל מחיה אחרת או יודע מלחכה אחרת לפרנס ביתו ודאי דיכולה לעכב עש"ה:
ג סָעִיף א ידעה בהן. עבה"ט בשם ב"ש שכתב דאף להרמ"א אין דינה כמורדת דיכולה לומר קים לי. ועיין בספר ב"מ שכתב דזה צ"ע דהא דינא לפחות מכתובה והוא המוחזק בממון ועיין סימן ק"ו סעיף א' עכ"ל:
ד סָעִיף א ויש חולקין. עיין בתשו' מהר"ם אלשקר סימן ע"ג שפסק כדיעה ראשונה וכתב שם שדברי מהר"מ שכתב בפירוש שאין כופין דבריו בטלין ברוב מנין ובנין וגם אין ראייתו מכרעת ע"ש: ובת' עה"ג ס"ס ל"ט כ' כיון דהוה פלוגתא דרבוותא אין לנו להקל כי ספיקא דאוריי' היא ע"ש. ועיין בספר בית מאיר האריך קצת ומסיים וז"ל לכן המוטב לענ"ד שלא לכפותו על הגט כי אם על החיוב מזונות ופרנסה או לתשלומין הנדוניא והכתובה עד שמכח זה בע"כ ירצה עצמו לגט ע"י פשרה קצת ובזה אין שום חשש ע"ל. ועיין בספר גט מקושר בס"ג שני סוף אות כ"א מ"ש בזה:
ה סָעִיף א ששעבד עצמו נגדה. עיין בתשו' נו"ב תניינ' סי' צ' שנשאל במעשה שאחד נשא שתי נשים וגירש את השני' ורוצה להשאר עם הראשונה והראשונה תובעת גירושין אחר שבגד בה ונעלם מעיניה י"ב שנים ועזב אותה ריקם בלי מזון והוסיף חטא על פשע לעבור חרג"ה ונשא אשה על אשתו והבעל טען שמה שנשא אחרת היה ע"פ איש שאמר לו שמתה אשתו והאמין לדבריו ואמנם זאת נתברר שאחר שכבר נודע שאשתו בחיים והתרה בו רב אחד לגרש את השניה אעפ"כ שהה עם השניה והבעל אומר חטאתי בזה ולא אוסיף והנני לשוב ולדור עם אשתי הראשונה ולא אבגוד שוב בה והאשה אינה רוצה בשום אופן להשאר עמו רק תובעת גירושין. והנה דעת הרב השואל לכופו לגרש אף בשוטים משני טעמים טעם א' ע"פ דברי רמ"א אלו בעבר על חרם ששעבד עצמו נגדה כו' וכיון שזה עבר על חרגמ"ה שהוא כלפי דידה שנשא שתי נשים שחד' נעשית צרה לחברתה כו' ולטעם ב' ע"פ דברי רמ"א לקמן ס"ג בהגה שכ' וכן איש שרגיל לכעוס ולהוציא אשתו מביתו כו' וכיון שאיש הזה ברח מאשתו ונעלם ממנה י"ב שנים ומנע ממנה כל משך זמן זה כל עניני אישות יש לדמות להגהת רמ"א הנ"ל ובזה כופין אפילו בשוטים שהרי דברי רמ"א לקוחים מדברי הרשב"א כו' ואפילו לדעת י"א שהובא בסעי' כ"א מ"מ בזה מודה דכופין בשוטים כיון דכ' הרשב"א דבזה שמואל מודה לרב והרי לרב כופין בשוטים כמ"ש התוס' עכ"ד הרב השואל. והוא ז"ל השיב לו שאין דעתו כן כי על טעם א' יש להשיב דמה דפשיטא לי' שזה עבר על חרגמ"ה מבעי לי טובה ולא מטעם שיש פוסקים שחרגמ"ה יש לו זמן עד סוף אלף החמישי אלא מטעם אחר שהרי תחילת נישואין של זה עם השניה הי' ע"פ עד א' שהטעו הגם שהב"ש בסי' קנ"ח סק"א מסופק אם עד א' נאמן בזה אטו אם הבעל לא ידע מדברי הב"ש כו' ואין כאן אלא שגגה וגם כבר אמרתי שאין דברי הב"ש מוכרחין (עמ"ש לעיל סי' א' ס"ק י"ד) וכיון שתחילת הנישואין היה אצלו בהיתר או עכ"פ בשגגה יש מהפוסקים שס"ל שגזירת רגמ"ה לא היה רק על תחילת הנישואין כו' (עמ"ש בסי' א' סק"ך) ואף שדעת אחרונים שלנו אינו כן היינו להחמיר אבל להחליט דבר זה אף לקולא הדבר קשה כיון שהדבר תלוי ברבוותא ומי יקל ראשו לכופו ובפרט כשכבר גירש השני' ואף אם הי' מתברר שגם תחילת הנישואין הי' באיסור שלא אמר לו עד א' כלל שמתה אשתו. מ"מ אם דינו של הרב ב"י (רמוז ג"כ בסי' א' שם) אמת. שאם נשא אינו חייב לגרש א"כ זו התראה מהרב שלא כדין הי' ומה שעבר בתחילת הנישואין הי' בלא התראה א"כ אף לדינו של הגהת רמ"א בעבר על החרם הנוגע לדידה כופין להוציא אכתי מאן יימר דלא בעי התראה ולמה גרע כח הבעל מכח האשה שמבואר בסי' קט"ו שצריכה התראה ואף לדעת הסוברים דבעוברת על דת משה א"צ התראה היינו משום שהכשילתו אבל הוא לא הכשיל אותה ועוד דזה דפשיטא לי' להרב השואל דכוונת הגמי"י והרמ"א שכתבו כופין להוציא היינו אפילו בשוטים לא בריר' לי והגמי"י שם לא נחית לדבר זה כלל כו' וכן הרמ"א בהגה כאן לא נחית עדיין לפרטי הדינים מי כופין בשוטים ומי בדברים. וטעם שני שכ' הרב השואל אני תמה ובאומר איני זן ואיני מפרנס אפי' לרב דכופין מ"מ מי לא בעי התראה כו' ועוד דכל זה ביש לו ואינו זן אבל איש הזה שמתוך עוני הלך מאשתו לחפש איזה שירות וכל אותן י"ב שנים סבל בעצמו עוני גדול הרי רמ"א בהגה לעיל סי' ע' ס"ג הביא דעת ר"י בשם ר"ת שאין כופין כו'. והאריך ב"ה וסיים בהא סלקי ובהא נחתי שחלילה לכוף האיש הזה בשוטים לא בנידוי כלל ואפילו בדברים לומר לו שאם לא יגרש הוא עבריין ג"כ אינו מסכים כיון שהוא אומר שרוצה לדור עם אשתו ולהשכיר עצמו לזון ולפרנס ואם אין ידו משגת מי יעביד עובד' נגד דעת ר"י ור"ת דעני אין כופין אותו. ואמנם הא ודאי שהאשה יכולה לטעון מאוס עלי מחמת בגידת הזמן הארוך הזה ואף שלא התרו בו ולכן אין כופין אותו לגרש מ"מ גם הוא אינה מחוייבת לדור עמו. ובר מן דין עכ"פ יכולים ליקח כל אשר נמצא בידו ולהחזיר לה עבור הוצאות מעירה לכאן כיון שע"פ דבריו באתה שהבטיח שתבא ויתן לה גט דלא גרע מהאומר לחבירו לך ואני אבוא אחריך בח"מ סי' י"ד בהגה עכ"ד ע"ש:
ו סָעִיף ג כופין אותו לזון. עבה"ט מ"ש לכמה פוסקים כו' עד ויכולה לומר קים לי. והוא מדברי הב"ש. וע' בס' ב"מ שכתב כבר כתבתי (ע"ל סק"ג) דלענ"ד י"ל הבעל חשוב מוחזק בכתובה ויכול לומר קים לי דיש לה דין מורדת אך עמ"ש ר"ס ע"ז עכ"ל. ושם כתב בזה דלפי דברי הב"ש דאתי עלה מטעם קים לי הי' נראה דאם הוא עשיר וזנה בפחות מהראוי וגלל כן אינה רוצה לדור עמו יש לה דין מורדת דהא בכה"ג גם להטור אין כופין לגרש אלא לזונה כראוי (עבה"ט בסי' ע' סק"ה) . אבל לע"ד בלא קים לי אינה מורדת בכה"ג שאינה מורדת כדי לצערו כ"א לכופו לזונה כראוי. דהא קיי"ל בח"מ סימן ד' עביד אינש דינא לנפשי' וא"כ מי יכריחנה לילך לב"ד לכופו אם היא תוכל לכופו במרדה וכן מורה הלשון סי' ע"ז ס"ב ואם מרדה כדי לצערו מפני שעשה לי כו' וכיוצא בדברים אלו משמע דוקא כיוצא באלו שהם אך נקמה על העבר אבל לכופו על העתיד במה שהדין עמה אינה מורדת כו' עכ"ד ע"ש: (ו) ואינו רוצה להשתכר. עיין בס' בית מאיר מבואר מדבריו דבאופן זה שאפשר לו להשתכר אלא שאינו רוצה גם הי"א דלעיל סי' ע' ס"ג בהגה מודים דכופין להוציא ומש"ה לא הגיה הרמ"א כאן כלום וכ"כ בתשו' ח"ש סי' קל"א והובא באריכות לעיל סי' ע' סק"ב ע"ש עוד) .
ז סָעִיף ג וכן הדין למי שאינו רוצה כו' עיין בס' גבורת אנשים סימן כ"ח וסי' מ"ח שהעלה דהעיקר לדינא דבמורד ממזונות לחוד אין כופין להוציא וכן במורד מתשמיש אין כופין להוציא אם לא בבאה מחמת טענה בעינא חוטרא כו' ואף במונע ממנה כל ענייני אישות דנראה עיקר לדינא דכופין להוציא אפילו אינה באה מחמת טענה מו"מ למעשה יש לחוש לסברת האומרים שאין לכוף דלא ליהוי גט מעושה ובניה ממזרים וכ"כ עוד בכלל הדינים שם בסופו וז"ל וה"ה במורד ממנה מתשמיש או ממזונות לחוד אין כופין להוציא. וי"א דאפילו במונע ממנה כל עניני אישות אין כופין בשוטים על הגט ויש להחמיר לענין מעשה ולכן אם קידש אשה שאסורה לו ולאחרים בענין שצריך להוציאה בגט אין כופין אותו בשוטים או בנידוי להוציא. וכן מי שרגיל לכעוס כו' עכ"ל וע' בס"ק שאח"ז. ועמ"ש לקמן סכ"א ס"ק צ"א:
ח סָעִיף ג שרגיל לכעוס כו' כופין אותו להוציא. עיין בס' ג"א סימן מ"ט שכ' דאין להורות כן למעשה מטעם שכתבתי (הובא בס"ק הקודם וגם דין דהרב רמ"א לקוח מתשו' רשב"א סי' תרצ"ג ושם לא כ"כ בהחלט רק בלשון אפשר וכ"כ הב"י בשמו וא"כ פשיטא דלא סמכינן אלישנא דאפשר להוציא אשה מבעלה במקום שיש לחוש דהוי גט מעושה ובניה ממזרים עכ"ד וכ"כ עוד בכללי הדינים שם בסופו וז"ל ונן מי שרגיל לכעוס ולהוציא אשתי מביתי אין כופין להוציא אף על פי שע"י זה אינו זנה לפעמים וגם פורש ממנה יותר מעונתה. מיהו יכולים לכפותו בשוטים לזונה או לשמש או ליתן לה גט (בדרך ברירה) ואין זה נקרא כפי' על הגט רק כדי לקיים שארה ועונתה עכ"ל ע"ש. ועמ"ש לעיל סק"ה בשם ת' נו"ב:
ט סָעִיף ג י"א דמותר להכותה. בגליון ש"ע של הגאון רע"ק איגר ז"ל כתיב כאן עיין יש"ש פ"ג דב"ק סימן ט':
י סָעִיף ד אבל בשתי ידיו כו' עיין בס' ג"א סימן מ"ד שכ' דנ"ל למעשה אין לכוף בשוטים אפילו נקטעו ב' ידיו או ב' רגליו או ניסמו ב' עיניו אע"פ שהטור כתב סתמא בכה"ג דכופין היינו שנמשך אחר דברי הרא"ש בפסקיו ס"פ המדיר והר"י בתשובה לא פסק הרא"ש כן וכ"נ מדקאמר ת"ק סתם האיש שנולדו בו מומין אין כופין להוציא משמע דאין חילוק בדבר וגם הר"ף והרמב"ם והסמ"ג ושאר כל הפוסקים לא חילקו בכך כו' ע"כ נראה עיקר דאע"ג דלהלכה ס"ל להרא"ש דכופין מ"מ בתשובת שאלה שהיה מעשה לא רצה להורות כן וכ"נ דעת הרמ"א שכ' דיעה זו בלשון וי"א. גם בלבוש מסיים על זה דאין נוהגין כן. ומנהג זה לפי דעתי תורה הוא והמשנה מרבה ממזרים בישראל כו' עכ"ל וכן הוא דעת רבינו הגר"א ז"ל ס"ק ט"ז ע"ש:
יא סָעִיף ה וי"א דהוי מום. בגליון ש"ע של הגאון רע"ק איגר ז"ל כתוב כאן ע' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' קי"ג (ועמ"ש לעיל סי' ט"ז ס"ק ז' בשם תשו' ת"ס סי' קט"ז):
יב סָעִיף ו שום בן. עבה"ט ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקע"ה שכ' דהה"נ אם יש לה בני בנים או בנות בנים או בני בנות או בנות בנות שאין לה שוב טענא בעינא חוטרא כו' ע"ש:
יג סָעִיף ו ואומרת שהוא גורם עב"ש ס"ק י"א וס"ק י"ז וע' בס' ב"מ באריכות:
יד סָעִיף ו יוציא מיד. עב"ש ס"ק ט"ז שכתב שדעת הרא"ש אינו כן אלא דאפילו אם הוא עקר חיישי' שמא עיניה כו' כיון שהוא תוך י"ש כו' וע' בביאור הגר"א ז"ל שכתב דמ"מ דברי התוס' וטור וש"ע עיקר ע"ש גם בס' בית מאיר כתב בזה אחרי שרבינו הטור בנו פסק דלא כוותי' מי יחוש חוץ ממנו וכדאי המה התוס' והטור לסמוך עלייהו ע"ש:
טו סָעִיף ז שהיא נאמנת. עבה"ט מ"ש ואפילו לא טענה בעינא חוטר' לידי מהני כאן. והוא מדברי הב"ש. ועיין בס' גבורת אנשים מסי' ח' עד סי' כ"ט שהאריך הרבה לפלפל בזה בדברי תשובת הרא"ש כלל מ"ג ובדברי תשו' רמב"ן סי' קל"ט וסימן קמ"א דסתרי אהדדי בענין זה וגם בדברי תשובת הרשב"א שם תרות זא"ז ובסוף דבריו הפלה לדינא דודאי לענין שיהיה מחוייב להוציא בלא כפייה בשוטים אינה צריכה לבא מחמת טענה אבל לכופו בשוטים אין כופין אלא אם כן באה מחמת טענה ע"ש. ומה שכ' הבה"ט כל שלא אמרה בפנינו כו' אבל בספר בנימין זאב כתב כו' הנה בס' ג"א סימן ד' הביא ג"כ דברי ב"ז אלו וגם הביא שגם מדברי מהרי"ק סוף שורש ע"ב לכאורה נראה כן שכ' שם וז"ל ודאי מודה אני דהיכא שהיא עמו בעיר אי לא אמרה בפניו ממש איכא ריעותא ואיכא למיחש דילמא משקר' אבל בהיותה חוץ למקומו לא חזינן בה ריעותא אפשר דכ"ע מודו דנאמנת דכיון דיודעת בודאי שא"א לה להתגרש מבעלה כ"א בהוודע לו טענותה עליו א"כ שייך חזקה דאין אשה מעיזה כו' עכ"ל. והוא ז"ל כתב דזה סותר מ"ש בב"י בשם הרשב"ץ דצריכים אנו שנשמע שתאמר כן בפני בעלה אבל שלא בפניו באיזה ענין שיהיה לא כו' וכ"כ הריב"ש סימן קכ"ז דמה שפרסמה טענתה לרבים אין זה כאילו אמרה בב"ד בפני בעלה כו' ואחר העיון נראה דגם מהרי"ק ובנימין זאב מודי דצריכה לטעון כן בב"ד ובפני בעלה אלא דקאמר דל"ת כיון שטענה כבר שלא בפניו גריעה טענתה ולא תועיל אח"כ אפילו תטעון בפניו לפי שעתה מעיזה בפני בעלה להחזיק דבריה הראשונים וכמו שנראה קצת מדברי הריב"ש שם לכך קאמר דוקא היכא שהוא בעיר עמה ואינה רוצה לטעון בפניו כלל איכא ריעות' אבל כשאינו בעיר והוא יודעת שטענתה יוודע לו בהכרח א"כ לא גריע' טענתה והלכך נאמנת כטוענת אח"כ בפני בעלה כו' ואפילו תאמר שמהר"ק וב"ז חולקים ארשב"ץ וריב"ש מ"מ לענין דינא נראה עיקר שצריכה לטעון כן דוק' בפני בעלה ובב"ד כו' וכ"כ בתשובה ר"ל בן חביב סימן ל"ג וכתב שם שאין מקבלין טענה זו ממנה לא ע"י שליח ולא ע"י אנטלר אלא צריכה לבא דוקא בעצמה בפני ב"ד ותאמר כן בפני בעלה ע"כ. מיהו אם מתחילה אמרה כן שלא בפניו סגי כשתטעון אח"כ כן בפני בעלה ובב"ד ואף שבד"מ ובהגהת דרישה סט"ז כתבו שצריכה לטעון דוקא בפעם הראשון בפניו אין דברים נכונים בעיני כו' עכ"ד ע"ש באורך:
טז סָעִיף ז ולא יתן לה כתובה. עבה"ט ובב"ש ס"ק י"ט כתב בזה וז"ל ועיין סימן י"ז שם הביא הפלוגת' כשאומרת גרשתני אם היא נאמנת להוצי' הכתובה וכאן סתם ופסק דלא יתן הכתובה ובאמת דינים הללו שוים ועיין תוס' סוף נדרים עכ"ל. ובביאור רבינו הגר"א ז"ל ה"ק מ"א ב' בזה על דברי הש"ע ולא יתן לה כתובה וז"ל הוא כסברא האחרונה בסי' י"ז ס"ב וי"א דאינה נאמנת לענין כו' אבל כל הפוסקים חולקין בזה כמ"ש שם וכ"כ הרשב"א והריב"ש סי' קכ"ז בהדיא כאן עכ"ל. גם בס' ג"א מסי' נ"ח עד סימן ס"ה האריך בזה והביא דעת הרבה פוסקים מאד דס"ל דנאמנת אף להוציא כתובה ונדוני' ומסיק כן לדינ' דבין לענין גרשתני ובין לענין טענת גבורת אנשים נאמנת אף לענין כתובה זולת כשתובעת כתובה אינה נאמנת כלל בשום ענין כו' ע"ש: ועיין בתשו' נו"ב תניינא סימן פ"ט שכ' על דבר הטענה שבין איש לאשתו שטענה שאין לו גבורת אנשים והוא הודה. הנה זה פשוט כיון שהודה יוציא ויתן כתובה. ואשר פסק הרב השואל שימתינו איזה זמן ובתוך כך יעסוק הבעל ברפואות אולי יש תרופה. יפה פסק וכ"כ כל הגאונים הראשונים שלא למהר הגירושין בזה ולדבר על לב האשה אולי יש תקנה ברפואות ולא תאמר שזהו רק בנושא בתולה ובימי בחרות אבל בזו שכבר הוליד עמה ואח"כ נתקלקל אין להמתין על רפואות לא כן הוא אלא אפילו בזקן יש תרופה כמ"ש הריב"ש בסימן קכ"ז. ואשר פסק שבמשך זמן הזה הוא יהיה בפני עצמו והיא תהיה בפ"ע והבעל יספיק לה כל צרכה בזמן ההוא מלתא דמסתבר פסק כי חכמי הרופאים כתבו שהגרם הגדול לדבר זה הוא שנאת הנבעלת ואלו שיש כבר מריבה ביניהם ובהיותם יחד השנאה מתגברת כו' ע"ש:
יז סָעִיף ז יתן לה כתובה. עבה"ט ומ"ש הטוענת על בעלה ששכב עמה בנדתה כו' עיין בזה בתשובת הרדב"ז ח"ג סימן ת"ז שדעתו ג"כ דאינה נאמנת אף באינה תובעת כתובה וכתב שם דאף בזמן התלמוד אין להאמינה בטענה זו כיון דמשוי ליה רשיעא ולא אשכחן דנאמנת אלא האומר גרשתני או שאינו יורה כחץ דהא משוי ליה רשע בטענתה וכ"כ הריטב"א ז"ל ומכ"ש בדורות אלו דנפישי עזות כו' ע"ש:
יח סָעִיף ז שיכול לבעול אחרת כתב בס' ג"א סי' ס"ו וז"ל פי' שיש לו גבורות אנשים קצת ויכול לבעול אחרת וזו אינו יכול מחמת שרחמה צר ואילו היה לו ג"א ממש היה יכול לבעול גם את לכך צריך ליתן לזאת הכתובה ולא מיירי שיש לו ג"א ממש ואינו יכול לבא על זו מחמת שאינה ראויה לביאה דבכה"ג כתבו הרא"ש והטור והש"ע סימן קי"ז ס"ב דאין לה כתובה דכיון שהחסרון הוא מחמת' אין לך מום גדול מזה וכ"פ בתשובה רש"ך סימן צ"ו באשה שהיא סתומה שאין לה כתובה א"ו כדפי' והא דכתב ריצב"א והרמ"א לקמן ברחמה צר אין כופין להוציא ותשמע דגם כתובה אינו נותן לה וכ"ה בתשו' ריצב"א להדי' התם מיירי כשיוכלים לתלות ברכות שניו וחולשתו ובהמשך הזמן יוכל לבא עליה אבל הכא מיירי שלא ישתנה טבעו עכ"ל:
יט סָעִיף ז וי"א דבזה"ז כו'. עיין בס' ג"א סי' ס"ז שכ' זהו מהמרדכי בשם מהר"ם ולא הוזכר זה בשום פוסק יותר ואדרבה כל הפוסקים וכל האחרונים כתבו בסתם נאמנת וקצתם הורו כן הלכה למעשה בדורותיהם. והעתיק שם דברי הר"ל בן חביב סימן ל"ג והר"ר יוסף בתשובת רש"ך סי' ק"ס ומהרי"ק שורש ע"ב' ובנימין זאב סי' קס"ו ומהריב"ל ס"ג סי' ק"א (וכ' שם דממ"ש בא"ח בשם הרמ"ה מביאו ב"י סי' י"ז גבי גרשתני דה"מ בדורות הראשונים כו' אין ראיה דס"ל כמהר"ם די"ל דדוקא בגרשתני החמיר שלא תצא מבעלה בלא גט והוי בניה ממזרים וגם הואיל שאפשר לתקן ע"י שיתן עכשיו גט משא"כ הכא) ובסוף מסיק לענין דינא דהיכא דאמרה בפירוש איני רוצה כתובה יתן לי גט הריני מוחל לו הכתובה נאמנת אף בזה"ז בלי שום אמתלא דהרי כל הפוסקים חולקים על מהר"ם וגם מהר"מ יכול להיות דמודה באמרה כן בפירוש ובפרט לפמ"ש לעיל דאין כופין בטענת ג"א א"כ ליכא כאן חשש איסור דאוריית'. והיכא דתובעת גט סתם ולא הזכירה כלום מענין הכתובה נאמנת היכא דאיכא אמתל' כו' ע"ש:
כ סָעִיף ז במקום שיש אמתלאות. עי' בתשו' מהר"ם אלשקר סי' פ"ט באורך. ושם פקפק עמ"ש מהרי"ק כי יש לאותה אשה אמתלאה שישבה עם בעלה ששה שנים ולא ילדה (עי' בד"מ אות ו') והוא ז"ל כתב עליו ואינו יודע האי ששה שנים מאי עבידתייהו ועשרה שמענו ומנין אחר לא שמענו לא לאמתלאה ולא לזולתה כו' ע"ש. וע' בס' ג"א סי' ס"ח השיג שם על כל דברי מהר"ם אלשקאר בתשובה ההיא ובאמצע דבריו השיג ג"כ על מ"ש עשרה שמענו ומנין אחר לא שמענו כו' וכתב עליו שלא דק כי התם איירי היכא דמדינ' דגמ' לא מהימנ' לא סגי בפחות מי' שנים אבל הכא מדינא דגמ' נאמנת מיד אלא שמהר"ם החמיר בדורות הללו שיש פרוצות וא"כ פשיטא דאם יש איזה אמתל' דהיינו בה' או ו' שנים מוקמי' לה אדינא וכ"כ מהרי"ק עצמו שם באותה תשו' אח"ז כמו ג' עמודים ומהר"ם אלשקר לא עיין היטב כו' וכן מסיק שם הלכה למעשה היכא דתובעת גט סתם דנאמנת היכא דאיכא אמתלא מועיל גם אמתלא כזו ששהתה עמו ה' או ו' שנים ולא ילדה וכן כשכרתו הכיס שלו לפני כמה שנים להוציא האבן דהוי אמתלא וכמו שפסק הר"ר יוסף בתשובת רש"ך סימן ק"ס וכן אם עדיין היא בתולה סגי בב' או ג' שנים וה"ה בשאר שום אמתל' או רגלים לדבר נאמנת. וא"צ אומדנות דמוכיחות רק ברגלים לדבר קצת סגי וכמ"ש באגודה פ' הבע"י ע"ש:
כא סָעִיף ז וי"א דאפילו במקום כו'. כתב בס' ג"א סי' ע"א נראה מדברי הרב דהיינו בתובעת כתובה דאינם נאמנת ואין כופין או שהו' רך בשנים דאין כופין מ"מ אין כופין אותה להתפייס עמו ומשמע לי' הכי מדברי הרשב"א כו' ולפע"ד זה אינו לא מסתבר כלל לומר כן דכיון דאינה נאמנת א"כ הרי היה מחוייבת לדור עמו כדין אשה עם בעלה ולא קאמר הרשב"א התם אלא בטוענת אין לו ג"א ולסברתו דס"ל דאין כופין אותו על הגט כו' אבל הרמ"א דס"ל דבטענת ג"א כייפי' ליה ע"כ דקאי אהיכ' דאינה נאמנת ובהא לא איירי הרשב"א כלל וא"כ דברי הרב צ"ע. וגם מ"ש הרב או עד שתשהא י"ש גם זה לא הוזכר ברשב"א כלל כו' עכ"ד וכ"כ עוד בכללי הדיינים שם וז"ל כשתובעת כתובה אינה נאמנת כלל בשום ענין אפילו שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה דאמרי' מחמת חמוד ממון אומרת כן וצריכה לדור עמו כשאר אשה עם בעלה עכ"ל:
כב סָעִיף ז וה"ה אם קידש אשה כו' כופין אותו להוציא. עיין בספר ג"א סימן כ"ח וסי' ע"א שכ' דאין להורות כן למעשה לכוף אלא בבאה מחמת טענה וגם הרב רמ"א גופיה כ' כן בסתם לקמן סי' קס"ה ס"א גבי חליצה וא"כ כ"ש גבי גט וכדאיתא בכל הפוסקים ע"ש ועמ"ש לעיל סק"ז:
כג סָעִיף ז טוענת שבעלה כו'. עיין בס' ג"א סי' נ"ד שכ' דאין כוונת הרמ"א שטוענת שיכול ובכיון אינו שוכב עמה דהיינו שמורד דז"א דבזה ודאי דאינה נאמנת וכמ"ש בש"ע ס"ס ע"ז והטעם דבזה ליכא העזה שהרי אם יקבל עליו שלא ימרוד ותהי' בטוח בו לא תטעון עליו שום דבר משא"כ בטענת אינו יכול דיש כאן העזה שהרי בטענה זו מוכרח הוא לגרשה שהרי לא יועיל לו שום דבר וכ"כ בתשו' מהר"ל בן חביב סי' ל"ג כו' רק כוונת הרמ"א שטוענת שאינו שוכב עמה מחמת שאינו יכול או שאינו בקי בדרך ארץ וכמ"ש התוס' סוף נדרים והגם דפשט לשון הרמ"א ז"ל לא משמע כן מ"מ העיקר כמו שאמרנו דאם טוענת שמורד מתשמיש אינה נאמנת כו' ע"ש:
כד סָעִיף ח שלא ילך או יכפוהו כו'. עיין בספר בית מאיר שהביא לשון הריב"ש סי' קכ"ז שכ' על זה דאין זה כפי' על הגט במוחלט אלא שכופין על מה שיש לו לעשות ואם יגרשנה יפטר כו' וכתב עליו דמלשונו משמע שא"א לכפותו אלא בדרך ברירה או שישבע או יתן גט לזמן וא"כ אם הוא חשוד על השבועה א"א לכופו על גט זמן לחוד ולע"ד אילו כן כוונת הרא"ש הול"ל יכפוהו או שישבע שלא ילך או שיתן גט לזמן לא כן עתה משמעות שהברירה ביד הב"ד אם הוא אינש מהימן על שבועה ישביעוהו ואם לא יכפוהו לגט לזמן. ומה שלא חש לגט מעושה זה לא שייך אלא בכפי' על גט מוחלט מיד דשמא אין בדעתו לעגנה והוי גט מעושה שלא כדין משא"כ בגט לזמן מה בכך שהוא עתה בכפי' הא הברירה בידו לשוב ויהיה הגט בטל ואם עובר הזמן ומקיים הגט זה ברצונו עושה ועיקר הגירושין נתקיימו מרצונו ותו דאם בזדון לבו מעגנה הרי למפרע הכפי' על הגט מפורש בגמ' דהא מונע ממנה כל עניני אישות וצ"ע עכ"ל. ולפמ"ש לעיל סק"ז בשם הש"ך בס' ג"א דאף במונע ממנה כל עניני אישות יש להחמיר למעשה שלא לכוף כו' א"כ גם כאן נראה דאין ברירה ביד הב"ד אלא יש לעשות כדכתב הריב"ש ז"ל שיתנו לו הברירה כו':
כה סָעִיף י ושהתה עמו י"ש. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' ק"ב בעובדא שבא לפניו איש אחד ולפי דבריו האשה אשר לקח ילדה לו בנים ומתו וזה עשר שנים וקרוב לשמנה חדשים מיום מיתת האחרון ורצונו לעלות לא"י ולקחת אשתו עמו אולי יזכה שם להבנות בזרע קיימא והאשה אין רצונה בזה וגם לקבל גט וכתובה אינה רוצה ושלח לה להתרות אותה והי' מסרבת ומחזקת בחדא מלתא שאם לא יתן לה סך מסויים כפי רצונה לא תקבל גט וגם לארץ ישראל אי אפשר לה ליסע. ועתה מבקש הבעל להתיר לו לישא אחרת. והאריך שם בזה ותורף דבריו דאי אפשר לדחות דברי הירוש' שהביא הרשב"א בחידושיו יבמות דף ס"ד והנ"י שם דה"ה להיו לה בנים ומתו כו' ושוב. כתב דיש לחקור מה דינו בזה"ז אם גזר רגמ"ה בכה"ג והנה בת' מהרי"מ סי' י' מחמיר בזה ע"ש בעובד' דגרשון שנשא אשה על אשתו והרעיש עליו הרי"מ שעבר על חרגמ"ה אך נראה דהרי"מ מחלק בין הברירה בידו לגרש הראשונה ובין אין הברירה בידו ועובד' דהאי גרשון הי' בידו לגרש הראשונה מרצונה דאל"כ דבריו תמוהים מאד וכבר נתעורר חכם אחד בתשו' שב יעקב סי' מ"ב לפרש כן עובדא דהרי"מ וכתב שגם הראנ"ח פי' כן וגם הכנה"ג כ"כ ואף שהש"י שם דחה דבריהם דבריו תמוהים באופן שיפה פי' החכם דברי הרי"מ דמיירי שהבעל לא רצה לגרש אבל אם הבעל רצה לגרש והאשה אינה רוצ' יכול לישא אחרת. ואפי' אם נניח פירושינו ונימא שאוסר אפי' אין הראשונה רוצה להתגרש כלל מ"מ היינו בלא התרת מאה רבנים דומי' דעובד' דידיה אבל מודה הר"י מינץ שע"פ התרה ממאה רבנים מותר ואנן שליחותא דרגמ"ה עבדינן בזה. ואמנם מה שלא אירע בכמה דורות להתיר מי ששהא עם אשתו י"ש כמו שאירע בנשתטית אשתו אמת כי בדורו של הב"י התיר הרב"י בתשובה סי' י"ד לישא אחרת והשיג על הר"י מינץ והתיר הלכה למעשה והסכימו עמו המבי"ט ושאר גאוני זמנו אך בדורות הקרובים לזמנינו לא שמענו נראה שזהו משום שחששו לדעת קצת פוסקים שאין דין זה נוהג בח"ל וכמ"ש בחבורי נו"ב סי' א' (ע"ל סי' א' ס"ק ט"ז) ואמנם העליתי שם דמי ששהא עם אשתו י"ש ואח"כ נשאו לבו ללכת לא"י ואשתו אינה רוצה ליסע עמו אז ממ"נ מותר לישא אחרת אך אחרי שהדור פרוץ לא מלאני לבי להתיר בלי התרה מק' רבנים (ומבואר עוד שם דאין אנו גוזרים עליו שיעלה תיכף לא"י ורשאי למבדק נפשי' לישא אשה גם במדינה זו ואם גם זו לא תלד אז יסע לא"י. ויתנה תיכף עם האשה החדשה אשר יקח ויקבע לה זמן שאם לא תלד לזמן הזה מחוייבת היא לילך עמו לא"י וע"ז האופן מוסר לו ליקח אשה על אשתו) והנה כשמתירין לו לישא אחרת כשהראשונה מסרבת לקבל גט פשיטא שאין לה על הבעל שום חיוב משאר כסות ועונה. ואמנם כתובתה הא ודאי בכל עת שתבא ותאמר תן לי גט וכתובה פשיטא שאז בשעה שתקבל גיטה גובה כתובתה ותוס' ככל הנשים אבל כל זמן שמסרבת מלקבל גט אין לה עליו שום תביעה מחמת הכתובה ואף דבאשה שנשתטית אין נותנין התרה לבעל עד שישליש הכתובה כמבואר בב"ש סי' א' ס"ק כ"ג שאני התם שהיה אנוסה וא"א לה לקבל גט אבל בזו שיכולה לקבל גט כו' ואף שהדבר פשוט וא"צ ראיה הנה הדבר מפורש בתשו' הריב"ש סי' צ"א הובא בב"י סי' א' כו'. וא"כ כל האמור הנה בנ"ד האשה אינה רוצה לעלות לח"י וגם אינה מתרצית לקבל גט וכתובה ואף שהיא מתרצית לקבל גט כשירבה לה מוהר ומתן הא ודאי שדינה שוה למי שאין רצונה לקבל גט כלל דאטו תרקבי' דדינרי יתן לה מעתה קם הדבר על דת ודין להתיר להבעל לישא אחרת באופן אם כדבריו כן הוא שכבר עבר עשר שנים מיום מיתת האחרון ועוד קרוב לשמנה חדשים יתרים להשלים אם לפעמים לא הי' איזה שבועות בביתו וכבר ראיתי על מעשה כיוצא בזה ממש התר' מכבוד הכהן הגדול מהר"ר רפאל הכהן (ע' בזה בתשו' ושב הכהן סי' נ"ד) ג"כ על אופן שיסכימו מא' להתי' ובעובד' דידי' עדיין לא נשלמו עשר שני' מיום מיתת הבן האחרון והור' לו שישה' עם אשתו עד כלות י"ש ואח"כ כשלא תרצ' ליסע עמו לארץ הקדוש' ולא לקבל גט ברצון מותר להבעל לישא אחרת ע"פ התרה מק' רבנים. וכהן קורא ראשון ואחריו לוי שגם אני נמנה להתיר אחר שיושלמו לו מאה רבנים משלש מדינות ולאו דוקא רבנים אלא לומדים כו' ועמ"ש לקמן סעיף כ"ט:
כו סָעִיף י אין כופין להוציא עבה"ט (מ"ש והיינו כשהיא ראוי' להוליד אבל כשהיא זקינה כופין כו' ועיין בתשו' מעיל צדקה סימן ל"ג שכ' הגם כי מדברי הריב"ש נראה כן אבל מדברי הנ"י דלא חילק בכך אין נראה כן ועוד כיון דאית להו להנ"י ושאר מפרשים דעל שיש לו בן אחד לא תנן במתני' מנלן שוב לחדש מלבינו וכן ראינו מעולם אנשי השם שלא גירשו נשותיהם הזקינות אף שאין להם כ"א בן א' או בת אחת כו' ע"ש שהאריך בזה בדברים נכונים) . ומ"ש ואם היו לו בנים ומתו כו' עיין בתשו' נו"ב תניינא סימן ק"ב וק"ג מ"ש בזה:
כז סָעִיף י אין נוהגין לכוף. עיין בתשו' בגדי כהונה סימן א' שנשאל מאיש ירא אלקים אחד ששהא עם אשתו יותר מעשר שנים ולא ילדה וקשה עליו הגירושין כי היא אשת חיל ויראת ד' ועל ידה יכול להתמיד בלימודו והוא אינו בריא כ"כ כשאר בני אדם אבל הוא חלוש ועוסק תמיד ברפואות והיא משגחת עליו בבריאות גופו וגם מנחת אותו לגדל יתום בתוך ביתו וללמוד עמו. אם מחוייב ע"פ הדין לגרשה ואף שאין כופין בזמן הזה מ"מ אולי עכ"פ עליו נשאר החיוב לעשות הגירושין מעצמו במה דאפשר לו בכל היכולת ופן יביאהו אלקים במשפט על זה אם יהיה בשב וא"ת. והשיב לי שאינו מחוייב לגרשה כו' לשיטת הראב"ן וראב"י וסמ"ג ותוס' כמו שהביא הגמי"י פט"ו מהל' אישות בשמם ורבינו ירוחם בנתיב כ"ג אין דין זה של עשר שנים בחוץ לארץ כלל. ואף לשיטת הרא"ש דח"ל עולה מן המנין אעפ"כ יש היתר בנ"ד לפ"מ דפסק הרא"ש והטור והמחבר (בסעי' י"א) חלה הוא אע"פ שמשמשים כו' ובנ"ד הבעל אינו בריא כשאר בני אדם ועוסק ברפואות תמיד ואף להנ"י שפירש חלה ממש שאינו יכול לשמש או להוליד וגם ס"ל ג"כ דח"ל עולה מן המנין בכל אדם מ"מ יש לצדד שלא להפריד בין הדבקים לפמ"ש הפוסקים הובא בב"י א"ח סימן תרנ"ו וברמ"א שם שאין אדם מחוייב לבזבז הון רב בשביל מצוה אחת ואפילו מצוה עוברת כגון אתרוג ולולב. ומצות פו"ר בנדון זה דשהא עשר שנים גרע משאר מ"ע ועכ"פ לא עדיף יותר דהא בשאר מ"ע לכ"ע כופין ובשהא עשר שניה פליגי אמוראים בכתובת דף ע' אם כופין או לא והיינו טעמא כיון דספק הוא אם יבנה מאחרת וא"כ אם בכל מצוה עוברת אינו מחוייב לבזבז אף שליש מהונו רק חומש מכ"ש שאין חייב לבזבז להוציא את אשתו זאת ולפ"ז בנ"ד שכתובתה ותוספתה מרובה שיצטרך לבזבז כל הונו אפשר דאינו מחוייב ואף שליש מהונו אינו מחוייב לבזבז ומעתה יש לו סמך להיות בשב וא"ת דיוצא ידי שמים מכל הני טעמי ועוד יצורף לזה שאינו יודע אם יזדמן לו אשת חיל וי"א כזו אשר יכול לישב וללמוד כמו עכשיו ולרמב"ם הובא בש"ע לעיל סימן א' ס"ג אם מתייר' ליש' אשה כדי שלא יטרח במזונו ויבטל מ"ה מותר להתארה וכתב הב"ש שם דלרמב"ם באמת אין לו קצבה אף לעולם אם יצרו מתגבר עליו וא"כ ביש לו אשה דאין שייך יצרו מתגבר אפשר דאין צריך ואף דהרא"ש כתב קצבה לאותו לימוד לא ידעינן שלא יתכן שיתבטל מפו"ר כל ימיו י"ל דמודה היכא דשהא עשר שנים דספיקא הוא אם יבנה גם מאחרת וזו היא אשת חיל וכבר קבוע בפרנסתו ויכול לישב ולעסוק בתורה מה שאפשר שלא יהיה כן באחרת דאינו מחוייב להוציא. רק ירבה בלימוד התורה יותר ויגדל יתום בתוך ביתו כאשר עשה עד הנה וטוב לו עכ"ד ע"ש: (כז) אין עולים להם כו'. עיין בתשובת מעיל צדקה סימן נ"א שכ' דזה ברור בלי ספק דכל ימי נדותה אין גורעין ממנין של עשר שנים ודלא כמו שעלה בדעת חכם השואל שם ולכן לא פרט הגמרא שם בלפיכך דאמר שם לפיכך חלה הוא או חלתה היא או שהיו שניהם חבושים ולא קאמר או פירשה נדה כדאמר בריש כתובות א"ו משמע דפירסה נדה עול' לה למנין שנים ואל"כ לא הוה מסתם סתומי (לע"ד מהגמ' אין ראיה רק לשיעור שהיה אשה טמאה בזמנם משא"כ לפי חומרת הפוסקים שצריכה להמתין ה' ימים קודם שהתחיל לספור ז"נ כביו"ד סימן קצ"ו סי"א בהגה ועמ"ש לעיל סימן ע"ו סק"ז אך מסתימת הפוסקים מבואר שגם אילו הימים עולים לה) אלא דאפשר שאם היה לה וסת יותר מסדרי כל הנשים והם אינם קבועים שהרי נגלה שהוא מחולי ומדוה גופה והרי זה כמו חלתה היא שאין עולה לה. וגם זה ברור דלא בעינן דוקא שבעל בכל לילה אלא כל שקיים עונתו תמידין כסדרן כל אדם לפי מה שהוא ואפשר דאף אם ביטל לפעמים כל שלא היה סמוך לטבילה שהוא זמן שרוב נשים מתעברות אלא שאין בי כח להקל בכך אלא צריך שלא ביטל א' מן העונות וכל שביטל צריך להשלים אותו וזהו בכלל הלך בדרך לסחורה וכיון שלא חילקו בין זמן לזמן מאין לנו לבדות מלבינו זמנים ולחלק בכך (לע"ד כן מבואר מלשון הרמב"ם בפ' המשניות דאין חילוק שכ' וצריך שיהיה כל העשר שנים מתמיד בתשמיש כו' ע"ש) חבל יותר מן העונות לא. ובענין שכ' השואל על נדון השאלה שהיה חייב לקיים עונתו בכל לילה לא כן עמדי אלא כל מי שהוא לומד בתמידות הן אם הוא מהמורים בעם או מן התלמידים רשאי לקיים עונתו רק אחד בשבת כולי ואני אומר בענין עונות הטיילינין בזה"ז שנתנו עולם הקשה עליני אין בינינו כלל דין הטיילנין כידוע מפסק הרמב"ם אף כי השמיטו הטור ולפחות ת"ח של זמנינו זה שהחמירו על עצמן ללמוד בענין ההלכה כמו שנאמר בחומר ובלבנים בעבודה קשה אין להם דין טיילנים עכ"ד ע"ש):
כח סָעִיף כ כגון שניות. עיין בשו"ת מנחת עני סי' נ"ד והובא קצת לעיל סי' ט"ו סי"ח:
כט סָעִיף כא שלא לכוף בשוטים. עבה"ט והוא לשון הב"ש. ומ"ש לתמוה על הג"מ פ' הבע"י דמתחילה כתב צ"ע בזה"ז אם יוכל לגרשה בע"כ ואח"כ הביא תשובת ר"ג כו' ע' בזה בתשו' נו"ב תניינא סי' ק"ב שכ' ליישב זה. ומ"ש לכן נראה אפילו בזה"ז כו' יוכל לגרשה בע"כ. הנה כ"כ גם לעיל סי' א' ס"ג. עיין בתשו' שב יעקב סי' א' שחולק עליו והוצי' כן מלשון הרמ"א בסי' א' ס"י בהגה במ"ש או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט יש להקל ולהתיר לו לישא אחרת ע"ש ובס' בית מאיר כ' עליו ואינו מוכרח כ"כ די"ל דאיירי דומיא דנשתטית שא"א לגרשה בשום צד כן זו שאינה רוצה ליקח גט היינו באופן דאזלה מקמי' וא"א לו לגרשה בע"כ כתב תקנה באשה אחרת וצ"ע עכ"ל. ועיין בתשו' נו"ב קמא סימן א' ובנו"ב תניינא סי' ק"ב מבואר שדעתו דאין להתיר לגרש בע"כ ע"ש ועמ"ש לעיל ס"ק כ"ה וגם בסי' א' ס"ק ט"ז. ועיין בשו"ת תורת יקותיאל סי' ה' האריך בזה ודעתו ג"כ דאין כופין אותה ודלא כב"ש ע"ש. (ובספרו שו"ת ושב הכהן סי' נ"ה האריך מאד לחזק דבריו הראשונים להלכה כתב בסוף היוצא מכל מה שכתבנו דיותר י"ל שתקנת ר"ג הוי אפילו בשהה עשר שנים ולא ילדה ועכ"פ מידי ספק לא יצאנו א"כ הוי ספק איסורא ולחומרא כמ"ש מהרי"ק שורש ק"ז כו' גם אין לומר כיון דודאי לא תיקן ר"ג שתהא עדיפא ממנו כמ"ש הרא"ש בתשובה כלל מ"ב הובא בב"י ס"ס קי"ז וא"כ לדעת הפוסקים דס"ל היכי שבאה מחמת טענה כופין אותו להוציא א"כ ה"ה אם הוא רוצה לגרש דכופין אותה דלא עדיפא מיני' ז"א די"ל אותו הוא דכופין משום דתלינן מן הסתם בדידי' כדאמרי' בש"ס איהי כיון דלא מפקדא לא מענשי כו' אלא דלפ"ז אם נודע שהמניעה ממנה כופין אותה דבה ודאי לא תיקן ר"ג משום דלא עדיפ' מיני' אבל מן הסתם דתלינן בדידי' אין כופין אותה. וממיל' דה"ה שארי כפיות אין יכולים לעשות לה ולא דמי למ"ש הרמ"א בהגה ומ"מ יכולים לגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה כו' דשאני התם דאפילו אם הדין דאיז כופין אותו בשוטים עכ"פ אם אינו מוציא עובר על דברי חכמים שאמרו יוציא ולכן מענישין אותו על שעובר על ד"ח ויכולין לגזור עליו שלא לישא וליתן עמו וכיוצא בזה כי לא מיקרי כפי' אבל הכא שהספק אם תיקן ר"ג בכה"ג ואי נימא דגם בכה"ג תיקן וגם לא דמי לבאה מחמת טענה משום דתלינן מן הסתם בדידיה א"כ אין עלי' שום חיוב כלל לקבל גט א"כ אין לעשות לה שום כפי' כלל מספק ופשיטא דאינו יכול למנוע ממנה שאר וכסות דהוי כפי' גמורה כמ"ש בהגמי"י פכ"ד מה"א כו' ואין שייך לומר בזה כיון שהבעל מוחזק בשאר וכסות יאמר קום לי כהפוסקים שרשאי לגרש בע"כ משום דהוי ספק איסורא ולחומרא כמ"ש לעיל: בשם מהרי"ק כו' ולא אוכל לעמוד ע"ד הב"ש שהחליט להלכה לגרשה בע"כ ולא ידעתי על מה סמך להקל בדבר חמור כזה הלא מדברי כל הפוסקים שהבאתי לעיל עכ"פ מידי ספק לא יצאנו וגם לפי הנראה לא היה לפניו תשובת רש"ל שכתב להלכה שלא לגרש בע"כ כו' ועוד נראה בנ"ד כפי שמובא בשאלה שהיה קטטא ביניהם כ"ע מודים דאין כופין אותה לקבל גט וכמ"ש הדמ"א בס"ס קע"ח דאם היה לו קטט עמה אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד דודאי מחמת שנאה אומר כן וא"כ ה"ה בנ"ד ודאי דנשאר תקנת ר"ג במקומו וחיישי' שמא מחמת שנאה רוצה לגרשה ואולי לא ישא אש' כלל או ישא אשה שאינה בת בנים כו' ובפרט בזה"ז שאין כופין על פו"ר דודאי יש לחוש לזה דאולי אח"כ לא ישא כלל או ישא שאינה בת בנים ונמצא דהכפי' לזו היא שלא כדין כו' מכל הלין טעמי נלע"ד דצריך לפייס אותה שתקבל גט ברצון ובאם לאו צריך ליתן לה עכ"פ שאר וכסות עכ"ד: ושם בסוף הספר תשובה ארוכה מן חתנו הגאון מוה' צבי הירש ז"ל אב"ד דק"ק פיורדא בכמה השגות על תשובת חותנו הגאון הנ"ל ומסיים אך כ"ז לא כתבתי להורות הלכה כי מיראי הוראה אני ומה גם שעומד לנגדי תשו' רש"ל שהביא תשו' ראב"י שכ' שאין להתיר לגרש בע"כ כי מוטב שתאבד נפש אחת משיצא תקלה בישראל כו' ולכן העצה היעוצה כשיבואו לדין לפני הב"ד יאמרו לה שהדין שתקבל גט ברצון כדי שלא יבטל הבעל מפו"ר ולכן נכון שתתרצה לכך וגם היא מצוה בכך לשמוע דברי חכמים ואם בכל זה לא נתרצה לקבל גט ראוי להסתלק מן הדין הזה שלא להכניס עצמו בהתרת חרמים אמנם אם בנדון כזה ששהא י"ש וזרע אין לו כלל אם הבעל מעצמו מונע ממנה תשמיש לחוד או שאר וכסות לחוד והאשה תוכל להספיק עצמה בצמצום אין למחות בידו אבל אם מונע ממנה כל החיובי' שכו"ע או אפילו מזונות לחוד והיא א"י להסתפק אפילו בצמצו' אז ראוי לחוש שלא יצא תקלה בישראל ח"ו וראוי להחרים בב"ד על תנאי דהיינו אם כונתו לש"ש לקיים פו"ר אין כאן לא חרם ולא שמתא אבל אם און בקרבו שכל חפצו לפוטר' בגט מבלי לישא אחרת בת בנים אז יהיה הנידוי חל ומעתה אין לחוש לתקלה כי מי שיש בו פניה אחרת הנידוי מעכב אותו מלעשות שלא כהוגן כו' וגם זה לא כתבתי אלא להלכה אבל לא למעש' עד שיסכימו גדולי המורי' עש"ב: וע' בתשו' מעיל צדקה סימן ל"ג שנשאל ג"כ על נידון זה והאריך לבאר דודאי מעיקר הדין מן הראוי שיכפו הב"ד בשוטים לכל שוהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה שיוציאנה ויתן לה הכתובה וכל השברות שכתבו הפוסקים שלא לכוף בזה אין בהם כדי סמיכה (גם בביאור רבינו הגר"א ז"ל לעיל סי' א' סק"י כתב אבל לדינא כל אילו טענות דחויות הן כו' ע"ש) אלא שאין לנו כח להעמיד משפטי הדת על תלם בכל דבר מפני בעלי זרוע ויש שמחה שאנו מוצאים סמך להניח אותן בלי כפי' אבל הבעל בעצמו עכ"פ מחוייב לעשות אשר בכחו ולעמוד על נפשו כו' אמנם אם אין רצונה בשום אופן לקבל גט ברצונה אם רשאי ליתן לה גט בע"כ או לישא אחרת עליה הנה דינים אילו מבואר בדברי ראשונים ואחרונים אם תיקן רגמ"ה במקום מצוה או לא כו' אך לדעתי במדינות אלו שני דרכים אלו לא טובים בעיני האומות ויש חששות בזה ע"כ אין צורך להאריך בזה אך בענין אם רשאי לכופה במניעת שאר כסות ועונה נ"ל דרשאי לכופה בכך כו' ופשיטא דאין כח ביד שום ב"ד לכופו על זאת המניעה דיכול לומר קים לי כהפוסקים דס"ל דבמקום מצוה לא תיקן כלל כו' וטב ליה למיעבד הכי בלי פקפוק ע"ש: ושם האריך עוד בענין אם יש תקנה לבנות ישראל אלו לשוב לבעליהן באם שהבעל אחר הגירושין יתחייב וישעבד עצמו עליה באופן המועיל שאחר שיקיים המצוה באחרת שיקח לו יגרש אותה וישוב ליקח הראשונה ויש בזה מקום ספק מפני ששנינו המוצי' את אשתו משום איילנות לא יחזיר והעלה דודאי רשאי להחזירה לא מיבעי' בסתם אשה ששהת' י"ש ולא ילדה כמ"ש תוס' בגיטין וביבמות ס"ה בד"ה אי איהי שתק' דעל זה לא תיקנו כלל כדמסיק שם דאמרי' השתא הוא דברייתא ומכ"ש היוצאת מבעלה ראשון לבד דאמרי' דלא זכה הראשון להבנות ואין כאן קלקול כו' אלא אפילו באשה שיש בה קצת סימני אילונית (כמו בנדון השאלה שם) אפ"ה כל שלא אמר לה משום איילונית אני מוציאו רשאי להחזירה והאריך שם בביאור דברי הרמב"ם פ"י מה' גירושין בזה (ע' לעיל סימן י' ס"ג ומ"ש שם) ומסיים באם יסכימו עמי בעלי הוראה נ"ל להקל בכיוצא בזה דלא יאמר לה בעת הגירושין ואז רשאי להחזירה אח"כ אם ירצה לאחר שקיים פו"ר. וכתב עוד דנראה דבכה"ג הרשות ביד הבעל לגרש השני' אפילו בע"כ כל שנשאת לו בתחלה בתנאי הזה וגם בכל אשה שנשאת מתחלה בתנאי שתהיה אשתו רק לזמן מה או עד שיקיים פו"ר ואח"כ יגרשנה י"ל דיכול לגרשה אח"כ בע"כ וע"ז לא תיקן הגאון (עמ"ש לקמן סימן קס"ה סק"ג) ומכ"ש בכה"ג שיש לחוש באם לא יוכל להפטר מן השני' לא יפרד מן הראשונה שהיא אשת נעוריו ויתבטל המצוה הזאת יאמר שבמקום מצוה לא תיקן ועוד כיון שהוא חב לראשונה ומשתעבד לה בראשונה קודם שישא השני' על אותן התנאים הוא נושאה וא"א לו למחול התנאי שנאמר שמחיל לה בשעת בעילה כו' לכן נ"ל שישתעבד אל הראשונה באופן המועיל דלית ביה משום אסמכת' וקנין דבר שלב"ל כפי המבואר בח"מ סי' ס' וסימן ר"ז ואח"כ יקח השני' על תנאי הזה שתצא ממנו בע"כ אחר שיקיים המצוה עמה ומ"מ אין להקל בכיוצא בזה במקום אחר כ"א בנדון הזה וגם בזה צריך הסכמה משני מורי הוראה עכ"ד ע"ש):
ל סָעִיף כא ומ"מ יכולין כו'. עיין בס' ג"א ס"ס ע"ב הביא בשם מהריב"ל דהאידנ' שהרחקות חשובים כנידוי אין לעשות לו שום הרחקה רק שאומרים לו מותר לקרותך עבריין והוא ז"ל כתב שטוב להחמיר:
לא סָעִיף כא שאינו מקיים עונה כו'. כי אין זה כפי' כו' עיין בס' ג"א סימן מ"ח שתמה על הרמ"א בזה דהריב"ש כ"כ לפי שטתו דס"ל במורד מתשמיש אין כופין להוציא אבל להרב שסתם בר"ס ע"ז ובסי' ע"ז ס"ג כהמחבר דכופין להוציא מה לנו לכופו שיקיים עונה ומה לו לטעם שאין זה כפיה ממש הא אפילו כפיה ממש עושין במורד מתשתמיש וגם לישנא דלנדותו שכתב בסוף דבריו מגומגם דעדיפא מיניה הו"ל לאשמעי' דאפילו להכותו ולכפותו בשוטים ע"ז יכולים לעשות שיקיים עונה וכ"ז מוכח בריב"ש עצמו שם כו' ומסיים מ"מ לדינא העיקר כמ"ש למעלה דבמורד מתשמיש אין כופין להוציא אם לא בבאה מחמת טענה ואף במונע ממנה כל עניני אישות יש לחוש למעשה כו' (הובא לעיל סק"ז וסק"ח) עיין שם:
לב סָעִיף כא מותר לכופו לתת גט אחר. כן הוא במרדכי בהגה גיטין סימן חס"ח בשם ר"ת מעשה בבחור כו' וקודם נישואין יצא קול כו' וכפה ר"ת את הבחור לתת לה גט כו'. ת' בגדי ישע בתשו' הרב הג' מהר"ר יודא בכרך ע"ש. ועמ"ש לעיל סימן ק"נ סק"ג:
לג סָעִיף כא מ"מ כופין אותו ליתן כתובתה. בגליון ש"ע של הגאון רע"ק איגר ז"ל כתוב כאן עיין בש"ג פ' המקבל דף קל"ג ע"ב:
לד סָעִיף כג ליתן גט. עבה"ט ומ"ש הנשבע שלא לגרש וגירש כו' עמ"ש בזה לעיל סימן קל"ד סק"ו:
לה סָעִיף כד נזירות שמשון. לשון הט"ז דזה אין לו התרה וע"כ טוב בשני גיטין בא' יקיים שבועתו ושני לעיקר הגט עד כאן לשונו ועמ"ש לעיל סימן קל"ד סק"ז:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.