א קְטַנָּה שֶׁאֵין לָהּ אָב, אוֹ שֶׁיֵּשׁ לָהּ אָב וְהִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, שֶׁהִיא כִּיתוֹמָה בְּחַיֵּי הָאָב, שֶׁהֲרֵי אֵין לוֹ עוֹד רְשׁוּת בָּהּ, וְהִשִּׂיאוּהָ לְדַעְתָּהּ, כֵּיוָן שֶׁאֵין קִדּוּשֶׁיהָ אֶלָּא מִדְּרַבָּנָן, אִם אֵינָהּ חֲפֵצָה בְּבַעְלָהּ אֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט, אֶלָּא יוֹצֵאת מִמֶּנּוּ בְּמֵאוּן. אֲבָל אִם הִשִּׂיאוּהָ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ, אוֹ אֲפִלּוּ לְדַעְתָּהּ, וְאֵינָהּ יוֹדַעַת לִשְׁמֹר קִדּוּשֶׁיהָ, אֲפִלּוּ מֵאוּן אֵינָהּ צְרִיכָה. הַגָּה: וּלְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לְבֵית דִּין לִזָהֵר שֶׁלֹּא לְהַשִּׂיא יְתוֹמָה קְטַנָּה בְּמָקוֹם שֶׁנִּרְאֶה לָהֶם שֶׁיָּבֹא לִידֵי מֵאוּן. וְאֵין לַדַּיָּן בְּזֶה אֶלָּא מַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת (הַגִּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק י"א בְּשֵׁם ר"י):
ב אֵיזוֹ הִיא קְטַנָּה שֶׁצְּרִיכָה לְמָאֵן, מִבַּת שֵׁשׁ שָׁנִים עַד בַּת עֶשֶׂר בּוֹדְקִין אוֹתָהּ לְפִי יֹפִי דַּעְתָּהּ אִם יוֹדַעַת לִשְׁמֹר קִדּוּשֶׁיהָ, וְשֶׁהֵם קִדּוּשִׁין, לֹא שֶׁתִּשְׁמֹר אוֹתָם כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּשַׁמֶּרֶת הָאֱגוֹז וְהַתְּמָרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה מֵאוּן. וְאִם אֵינָהּ יוֹדַעַת לִשְׁמֹר קִדּוּשֶׁיהָ, אֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן, אֶלָּא הוֹלֶכֶת לְבֵית אִמָּהּ כְּאִלּוּ לֹא נִתְקַדְּשָׁה מֵעוֹלָם. וּפְחוּתָה מִבַּת שֵׁשׁ, אֲפִלּוּ הִיא נְבוֹנָת לַחַשׁ בְּיוֹתֵר וְיוֹדַעַת לִשְׁמֹר, אֵינָהּ צְרִיכָה מֵאוּן. וִיתֵרָה עַל בַּת עֶשֶׂר, אֲפִלּוּ סְכָלָה בְּיוֹתֵר, צְרִיכָה מֵאוּן. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה כְּשֶׁנִּשֵּׂאת לְדַעַת אַחֶיהָ וְאִמָהּ, אֲבָל אִם נִשֵּׂאת שֶׁלֹּא לְדַעְתָּן, אֵינָהּ צְרִיכָה לְמָאֵן (הַגָהוֹת אַלְפִסִי פֶּרֶק בֵּית שַׁמַאי). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הִגִּיעָה לְפָעוֹטוֹת, צְרִיכָה לְמָאֵן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הִרִיטְבָ"א):
ג הַמֵּאוּן הוּא שֶׁתֹּאמַר: אִי אֶפְשִׁי בִּפְלוֹנִי בַּעְלִי אוֹ אִי אֶפְשִׁי בַּקִּדּוּשִׁין שֶׁקִּדְּשׁוּנִי אִמִּי וְאַחַי. וַאֲפִלּוּ לֹא אָמְרָה דָּבָר, אֶלָּא הָלְכָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה נְשׂוּאָה, קִדּוּשֶׁיהָ הֵם הֵם מֵאוּנֶיהָ:
ד מְמָאֶנֶת, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין, אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הַבַּעַל וְשֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין, רַק שֶׁיִּהְיֶה בִּפְנֵי שְׁנַיִם שֶׁיָּעִידוּ עַל הַדָּבָר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דִּלְכַתְּחִלָּה בָּעֵינָן ג':
ה כְּשֵׁם שֶׁמְּמָאֶנֶת בַּבַּעַל כָּךְ מְמָאֶנֶת בַּיָּבָם, אִם לֹא מֵאֲנָה בַּבַּעַל:
ו מֵאֲנָה בַּבַּעַל וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר, מְמָאֶנֶת בּוֹ. וְכֵן בַּשְּׁלִישִׁי וּבָרְבִיעִי, אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים, כָּל זְמַן שֶׁהִיא קְטַנָּה:
ז הַשְּׁנַיִם שֶׁמֵּאֲנָה בִּפְנֵיהֶם כּוֹתְבִין לָהּ גֵּט מֵאוּן וְחוֹתְמִין בּוֹ וְנוֹתְנִים לָהּ. וְאֵינוֹ כְּגֵט גֵּרוּשִׁין לִהְיוֹת נְתִינָתוֹ מְגָרֵשׁ, לְפִיכָךְ, אֵינוֹ צָרִיךְ כְּתִיבָה לִשְׁמָהּ, וְלֹא מְסִירָה, וְלֹא דָּבָר מִמִּשְׁפְּטֵי גֵּט הַגֵּרוּשִׁין. וְאֵין כּוֹתְבִין בּוֹ טֹפֶס הַגֵּט, לְפִי שֶׁאֵינוֹ אֶלָּא כְּמַעֲשֵׂה בֵּית דִּין:
ח אֵלּוּ שֶׁמְּמָאֶנֶת בִּפְנֵיהֶם צָרִיךְ שֶׁיַּכִּירוּ אוֹתָהּ וְאֶת בַּעְלָהּ. לְפִיכָךְ, כָּל מִי שֶׁיִּרְאֶה שֶׁמֵּאֲנָה בִּפְנֵי שְׁנַיִם יָכוֹל לִכְתֹּב לָהּ גֵּט מֵאוּן, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירָהּ, שֶׁוַּדַּאי הִכִּירוּהָ אוֹתָם שֶׁמֵּאֲנָה בִּפְנֵיהֶם. וְדַוְקָא לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד אֲפִלּוּ שֶׁאֵינָם מַכִּירִים הַבַּעַל רַק הָאִשָּׁה, סָגֵי (כ"כ הַב"י):
ט אוֹתָם שֶׁמְּמָאֶנֶת בִּפְנֵיהֶם צָרִיךְ שֶׁיִּתְבָּרֵר לָהֶם שֶׁהִיא קְטַנָּה:
י קְטַנָּה הַמְמָאֶנֶת אֵין לָהּ כְּתֻבָּה מָנָה וּמָאתַיִם, אֲבָל יֵשׁ לָהּ תּוֹסֶפֶת. וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא מֵאֲנָה, בַּעְלָהּ זַכַּאי בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבִמְצִיאָתָהּ, וְחַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ וּפִדְיוֹנָהּ כָּל זְמַן שֶׁהִיא תַּחְתָּיו, אֲבָל אִם הָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, וְלָוְתָה וְאָכְלָה אוֹ לְצֹרֶךְ פִּדְיוֹנָהּ, וְעָמְדָה וּמֵאֲנָה, אֵינוֹ חַיָּב לְשַׁלֵּם, אַף עַל פִּי שֶׁאָכַל פֵּרוֹתֶיהָ, וַאֲפִלּוּ הֵם בָּעַיִן עֲדַיִן, שֶׁלִּקְּטָן וּמֻנָּחִין בִּרְשׁוּתוֹ, אֵינוֹ מַחֲזִירָן. וּנְכָסִין שֶׁל צֹאן בַּרְזֶל וְשֶׁל מְלוֹג, אִם הֵם בָּעַיִן, נוֹטַלְתָּן; וּמַה שֶּׁאָבַד מֵהֶם מִנִּכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, חַיָּב לְשַׁלֵּם; וּמִנִּכְסֵי מְלוֹג, פָּטוּר. וְהוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו, וּכְשֵׁרָה לִכְהֻנָּה, וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְהַמְתִּין ג' חֳדָשִׁים מִלְּהִנָּשֵׂא; וְאִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר וְגֵרְשָׁהּ אוֹ מֵת, מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ גֵּרְשָׁהּ הָרִאשׁוֹן, וְהֶחֱזִירָהּ, וּמֵאֲנָה בּוֹ, וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר אַחַר שֶׁמֵּאֲנָה בּוֹ, וְגֵרְשָׁהּ הָאַחֵר, מֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן. שֶׁכָּל הַיּוֹצֵאת בְּמֵאוּן, אַף עַל פִּי שֶׁקָּדְמוֹ גֵּט, הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁלֹּא נִתְגָּרְשָׁה מִמֶּנּוּ בְּגֵט מֵעוֹלָם, וּמֻתֶּרֶת לַחֲזֹר לוֹ. אֲבָל הַמְגָרֵשׁ אֶת הַקְּטַנָּה בְּגֵט, יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה, וְאָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וַאֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו, וַאֲסוּרָה לִכְהֻנָּה, וּצְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים; וְאִם נִשֵּׂאת לְאַחֵר וּמֵאֲנָה בּוֹ, אֲסוּרָה לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן, מִפְּנֵי שֶׁיָּצְאָה מִמֶּנּוּ בְּגֵט, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצְאָה מִן הָאַחֲרוֹן בְּמֵאוּן, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם גֵּרְשָׁהּ הָאַחֲרוֹן אוֹ מֵת. וְכֵן אֲסוּרָה לַאֲבִי הָרִאשׁוֹן, וְלִבְנוֹ, וּלְאֶחָיו, כִּשְׁאָר הַגְּרוּשׁוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָת מִן הָאַחֲרוֹן בְּמֵאוּן. וְאִם מֵאֲנָה בָּרִאשׁוֹן, וְהֶחֱזִירָהּ וְגֵרְשָׁהּ וְנִשֵּׂאת לְאַחֵר וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה אוֹ מֵאֲנָה בּוֹ, אֲסוּרָה לַחֲזֹר לָרִאשׁוֹן וְלִקְרוֹבָיו. שֶׁכָּל שֶׁיָּצָת מִמֶּנּוּ בְּמֵאוּן לְבַסוֹף, דִּינָהּ כִּמְמָאֶנֶת; וְכֹל שֶׁיָּצָת מִמֶּנּוּ בְּגֵט לְבַסוֹף, דִּינָהּ כִּמְגֹרֶשֶׁת:
יא הַמְמָאֶנֶת בַּיָבָם, אֲסוּרָה בְּאָבִיו, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֵית כְּכַלָּתוֹ בְּעֵת שֶׁמֵּת בְּנוֹ וְנָפְלָה לְיִבּוּם. אֲבָל לִשְׁאָר קְרוֹבִים, מֻתֶּרֶת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם בִּשְׁאָר קְרוֹבִים. וְדַוְקָא בִּקְרוֹבֵי הַמֵת, אֲבָל בִּקְרוֹבֵי הַיָּבָם שֶׁמֵאֲנָה בּוֹ מֻתֶּרֶת (כ"כ הב"י). וּמִכָּל מָקוֹם אִם מֵאֲנָה בְּאֶחָד מֵהַיְבָמִים, מֻתֶּרֶת לִשְׁאָר אַחִין:
יב עַד מָתַי הַקְּטַנָּה מְמָאֶנֶת, עַד שֶׁתָּבִיא ב' שְׂעָרוֹת אַחַר י"ב שָׁנָה, אוֹ עַד שֶׁתֵּלֵד. וּמִשְּׁעַת הֵרָיוֹן הָוֵי כִּגְדוֹלָה (א"ז). וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא הֵבִיאָה ב' שְׂעָרוֹת וְלֹא יָלְדָה, חֲשׁוּבָה כִּקְטַנָּה, אֲפִלּוּ נוֹלְדוּ לָהּ סִימָנֵי אַיְלוֹנִית. אֲבָל אִם הִיא בַּת עֶשְׂרִים, וְנוֹלְדוּ בָּהּ סִימָנֵי אַיְלוֹנִית, חֲשׁוּבָה כִּגְדוֹלָה לְמַפְרֵעַ, מִזְמַן שֶׁהָיְתָה בַּת י"ב, אַף עַל גַּב שֶׁהֵבִיאָה אַחַר כָּךְ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת (בְּחֹשֶן הַמִשְׁפָּט סִי' רל"ה), וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְמָאֵן. וּבַת י"ט שָׁנָה וּשְׁלשִׁים יוֹם, דִּינָהּ כְּבַת כ', דְּל' יוֹם בַּשָּׁנָה חָשׁוּב שָׁנָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵינָהּ חֲשׁוּבָה בַּת כ' שָׁנָה עַד שֶׁתִּהְיֶה בַּת כ' שָׁנָה פָּחוֹת ל' יוֹם:
יג אִם הִיא בַּת כ', וְלֹא נוֹלְדוּ בָּהּ סִימָנֵי אַיְלוֹנִית וְלֹא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת, חֲשׁוּבָה כִּקְטַנָּה עַד שֶׁתָּבִיא ב' שְׂעָרוֹת אוֹ שֶׁתַּגִּיעַ לְרֹב שְׁנוֹתֶיהָ שֶׁהֵם ל"ה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד, שֶׁאָז הֲרֵי הִיא אַיְלוֹנִית אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִרְאוּ בָּהּ סִימָנֵי אַיְלוֹנִית, וַחֲשׁוּבָה כִּגְדוֹלָה וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְמָאֵן. וְע"ל סִי' קע"ב סִימָנֵי אַיְלוֹנִית מַה הֵם:
יד אֵין שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת סִימָן גַּדְלוּת אֶלָּא אִם כֵּן בָּאוּ מִי"ב שָׁנָה וְאֵילָךְ, אֲבָל אִם בָּאוּ קֹדֶם לָכֵן, אֲפִלּוּ תּוֹךְ שְׁנַת שְׁנֵים עָשָׂר, חֲשִׁיבִי כְּשׁוּמָא, וְאֵינָהּ נֶחֱשֶׁבֶת גְּדוֹלָה עַל יָדָם, אֶלָּא אִם כֵּן הֵבִיאָה אֲחֵרוֹת אַחַר שְׁנֵים עָשָׂר שָׁנָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הֵבִיאָה שְׂעָרוֹת בְּיוֹם אַחֲרוֹן שֶׁל שְׁנַת שְׁנֵים עָשָׂר חֲשׁוּבָה גְּדוֹלָה (טוּר בְּשֵׁם ר"ת וְכ"כ הָרֹא"שׁ). וּמִיהוּ, כְּשֶׁמּוֹצְאִים לָהּ שְׂעָרוֹת אַחַר הַזְּמַן, מַחֲזִיקִין אוֹתָהּ כִּגְדוֹלָה אֲפִלּוּ לַחֲלִיצָה, וְלֹא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא בָּאוּ קֹדֶם הַזְּמַן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם נִרְאוּ בָּהּ ב' שְׂעָרוֹת קֹדֶם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְעוֹדָם עָלֶיהָ אַחַר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵבִיאָה שְׂעָרוֹת אַחַר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, חֲשׁוּבָה כִּגְדוֹלָה לְמֵאוּן, וְאַף עַל פִּי כֵן חֲשׁוּבָה כִּקְטַנָּה לַחֲלִיצָה. סָפֵק אִם הִגִּיעָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שָׁנִים אוֹ לֹא, אָזְלִינַן לְחֻמְרָא (בִּתְשׁוּבַת רַשְׁבִּ"א אִלֶף רי"ו):
טו כְּשֶׁבּוֹדְקִין אוֹתָהּ, בּוֹדְקִין עַל יְדֵי נָשִׁים כְּשֵׁרוֹת וְנֶאֱמָנוֹת. וַאֲפִלּוּ אִשָּׁה אַחַת בּוֹדְקָהּ, וְשׁוֹמְעִין לָהּ אִם הֵבִיאָה וְאִם לֹא הֵבִיאָה, וַאֲפִלּוּ הִיא קְרוֹבָה. וְעַיֵן לְקַמָן סִימָן קס"ט, אִם נָשִׁים נֶאֱמָנוֹת עַל שְׁנוֹתֶיהָ:
טז שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּעִקָּרָן גֻּמּוֹת. וַאֲפִלּוּ שְׁתֵּיהֶן בְּגֻמָּא אַחַת הֲרֵי אֵלּוּ סִימָן. נִמְצְאוּ שְׁתֵּי גֻּמּוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ וְאֵין בָּהֶן שֵׂעָר, הֲרֵי אֵלּוּ סִימָן, חֲזָקָה אֵין גֻּמָּא בְּלֹא שֵׂעָר, וּשְׂעָרוֹת הָיוּ בָהֶם וְנָשְׁרוּ:
יז ב' שְׂעָרוֹת צְרִיכוֹת שֶׁיִּהְיוּ בִּמְקוֹם הָעֶרְוָה. וּבֵית הָעֶרְוָה כֻּלּוֹ מְקוֹם סִימָנִים, בֵּין לְמַעְלָה בֵּין לְמַטָּה, בֵּין עַל אֶבְרֵי הַזֶּרַע עַצְמָן. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ אַחַת בְּגַבָּהּ וְאַחַת בִּכְרֵסָהּ, אוֹ אַחַת בְּקִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתֶיהָ שֶׁל יָד וְאַחַת בְּקִשְׁרֵי אֶצְבְּעוֹתֶיהָ שֶׁל רֶגֶל, חֲשׁוּבָה גְּדוֹלָה לְמֵאוּן אֲבָל לֹא לַחֲלִיצָה:
יח שִׁעוּר אֹרֶךְ הַשְּׁתֵּי שְׂעָרוֹת, מִשֶּׁיִּצְמְחוּ וְיִהְיוּ רְאוּיִים לְהִנָּטֵל בְּפִי הַזּוּג (פי', מִסְפִּרַיִם) אוֹ לִקְרֹץ בַּצִּפֹּרֶן, חֲשׁוּבָה גְּדוֹלָה לְמֵאוּן. אֲבָל אֵינָהּ חֲשׁוּבָה גְּדוֹלָה לַחֲלִיצָה עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּהֶן כְּדֵי לָכֹף רֹאשָׁן לְעִקָּרָן. וְעַיֵן לְקַמָן בְּפֵרוּשׁ סֵדֶר הַחֲלִיצָה סִימָן כ"ז:
יט בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיְּכוֹלָה לְמָאֵן אַחַר י"ב שָׁנָה, כְּשֶׁבָּדְקוּ אוֹתָהּ וְלֹא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. אֲבָל סְתָמָא, מִשֶּׁיֵּשׁ לָהּ י"ב שָׁנָה אֵינֶנָּה יְכוֹלָה לְמָאֵן, חֲזָקָה שֶׁהֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת. וּמִכָּל מָקוֹם לֹא תַּחֲלֹץ עַד שֶׁיִּבְדְּקוּ אוֹתָהּ וְיִמְצְאוּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת:
כ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיְּכוֹלָה לְמָאֵן כְּשֶׁבּוֹדְקִים אוֹתָהּ וְלֹא הֵבִיאָה, כְּשֶׁלֹא בָּעַל אַחַר הֱיוֹת לָהּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד. אֲבָל אִם בָּא עָלֶיהָ אַחַר כָּךְ, אֵינָהּ יְכוֹלָה לְמָאֵן, שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוֹצְאִין לָהּ סִימָנִין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נָשְׁרוּ; שֶׁהוּא סָפֵק דְּאוֹרָיְתָא, שֶׁאִם הָיָה יָדוּעַ שֶׁהָיוּ לָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת קֹדֶם שֶׁבָּא עָלֶיהָ הֲווֹ קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים, שֶׁוַּדַּאי בָּעַל לְשֵׁם קִדּוּשִׁין, וְאִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר לֹא הָיְתָה צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט; וְכֵיוָן שֶׁהוּא סָפֵק דְּאוֹרָיְתָא חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא הֵבִיאָה סִימָנִין קֹדֶם שֶׁבָּעַל, וּצְרִיכָה גֵּט מִסָפֵק. וְאִם מֵאֲנָה בּוֹ אַחַר שֶׁנִּבְעֲלָה, וְנִבְדְּקָה וְלֹא נִמְצְאוּ לָהּ שְׂעָרוֹת, וְנִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר, צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט, מִסָפֵק, וַאֲסוּרָה לַחֲזֹר לוֹ, וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה; וְהַוָּלָד, סְפֵק מַמְזֵר מִשְּׁנֵיהֶם:
כא הֵבִיאָה שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַחַר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, וְלֹא בָּעַל אַחַר כָּךְ, הֲווֹ סְפֵק קִדּוּשִׁין. וְאִם בָּא לְהוֹצִיאָהּ צְרִיכָה גֵּט, מִדְּרַבָּנָן. וְאִם לֹא גֵּרְשָׁהּ, וְעָמְדָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר, צְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם. וְאִם יִרְצוּ, מְגָרֵשׁ רִאשׁוֹן וְנוֹשֵׂא שֵׁנִי. אֲבָל אִם גֵּרַשׁ שֵׁנִי, לֹא יְקַיֵּם רִאשׁוֹן, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: הֶחֱזִיר גְּרוּשָׁתוֹ אַחַר שֶׁנִּתְאָרְסָה. וְאִם בָּא עָלֶיהָ שֵׁנִי קֹדֶם שֶׁגֵּרַשׁ רִאשׁוֹן, תֵּצֵא מִזֶּה וּמִזֶּה, וְאֵין הַוָּלָד מִן הַשֵּׁנִי מַמְזֵר. וְאִם בָּא עָלֶיהָ רִאשׁוֹן קֹדֶם (גֵּרוּשֵׁי) שֵׁנִי, הַוָּלָד מַמְזֵר:
כב יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָאִדָּנָא יֵשׁ לְהַחֲמִיר שֶׁלֹּא תְּמָאֵן אַחַר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, אַף עַל פִּי שֶׁנִּבְדְּקָה וְלֹא נִמְצְאוּ לָהּ שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְגַם לֹא בָּעַל אַחַר שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה. הַגָּה: וּלְכֻלֵּי עָלְמָא אִם הִיא פְּחוּתָה מִבַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה מְמָאֶנֶת, אֲפִלּוּ בַּזְמַן הַזֶה. וְכֵן עָשָׂה מהר"ר יַעֲקֹב פּוֹלַק זַ"ל מַעֲשֶׂה בְּיָמָיו. וּדְלֹא כְּיֵשׁ מַחֲמִירִין וְאָמְרוּ שֶׁאֵין בַּת מְמָאֶנֶת בַּזְמַן הַזֶה כְּלָל (מהר"ם מֵרִיזְבּוּרְק וְר"י מִינְץ סִימָן י"ג):
א סָעִיף א והשיאוה לדעתה פי' באין לה אב והשיאוה אחיה או אמה וביש לה אב ונתגרשה והשיאוה אפי' אביה:
ב סָעִיף ד רק שיהיה בפני ב' ה"ה בחד סגי אלא שצריך שנים שיעידו עלי' כ"כ התוספות:
ג סָעִיף י אבל התוספות יש לה פרש"י דמתנה בעלמא יהיה לה בחיבת ביאה פי' דידע מתחלה שיכולה למאן ואפ"ה כתב לה מתנה זו בשביל חיבת ביאה כל זמן שהיא עמו משא"כ במנה או מאתים שאין כותב לה מדעתו מתקנת חכמים:
ד סָעִיף י מה שאבד מהם מנכסי צאן ברזל חייב לשלם ומנ"מ פטור בטור כתב ואם אינם בעין צריך לשלם והקשה ב"י דהא תנן עברי מלוג אם מתו מתו לה. ותירץ דמיירי שאבדם הוא הא לאי הכי לא וא"כ תימא דודאי מיירי כאן באבד הוא דמש"ה חייב לשלם לפי שיטתו בב"י ולמה פטור בנ"מ לפי דעתו דהא חייב בנ"מ באבד הוא לפי שיטתו ותו קשה דהרמב"ם פכ"ד מאישות כ' וז"ל והממאנת אין לה בליות כלל שאין מוציאין מהבעל דבר ממה שאבד או נגנב מנכסים בין מנ"מ בין מנצ"ב אלא נוטלת הנמצא ויוצאה עד כאן לשונו ע"כ העיקר בטור כספרים דגרסי אין צריך לשלם וכן כתב מו"ח ז"ל דספר מוטעה היה לפני ב"י דבריו כאן בש"ע אינם עיקר:
ה סָעִיף י ואינה צריכ' להמתין ג' חדשים אף על גב דקטני גרושה צריכה להמתין היינו דגזרינן אטו גרושה גדולה משא"כ במיאון דאין מיאון בגדול' כ"כ רש"ל:
ו סָעִיף יא אבל לשאר קרובים מותרת זה דעת רמב"ם וטור שכתבו בזה הל' הממאנת ביבם אסורה לאבי' מפני שנראי' לו ככלתו בשעה שמת בנו אבל מותר' בשאר קרוביו לפיכך מיאנ' בא' מהיבמים מותרת לשאר האחין עכ"ל. וכתב ב"י האי לפיכך אינו מתוקן דאינם תלויין זה בזה ומו"ח ז"ל (כתב) דגם הרמב"ם וטור לא התירו לשאר קרובים אלא לאחים בלבד דהיתה ראויה להם בשעת מיתת הבעל מצד יבום ואין הלשון סובל כן דהא כתב סתם מותרת לשאר קרוביו משמע אפילו לבן אחד מהיבמים ולא אסורה עליו משום אשת אחי אביו וכן הבינו כל גדולים מדברי הרמב"ם רק שחלקו עליו דמאי שנא מן אביו וזהו דעת הי"א שמביא כאן ובאמת צ"ע על הרמב"ן וטור דמתירין גם בבן יבם ונלע"ד דס"ל לרמב"ם וטור כיון דמן התורה מותרת באביו אפי' בחיי בעלה דאין קידושין תופסין בקטנה אלא דרבנן תקנו לה נשואין ממילא אסור' לאביו מפני שהיא כלתו מרבריהן כ"ז שלא מיאנה ביבם ובזה נמשך האיסור של דבריהם אפי' אחר שמיאנה כיון שלא היה שום השתנות באוסר כלתו מדבריהם בין בחיי בעלה בין אחר מיתת בעלה תמיד היתה אסורה מדבריהם מצד איסור כלתו אבל בשאר קרובים כגון בן אחי בעלה שהאיסור עליו אשת אחי אביו א"כ האיסור בא (מצד אביו שהוא) אחיו של המת ובזה יש השתנות דהא בחיי הבעל היתה אסורה מדרבנן על אחי הבעל ואחר מותו הותר לו אפי' מדרבנן אלא שעל בנו היתה אסורה מצד אשת אחי אביו וכיון שכן לא חשו למראית עין והמיאון על היבם מועיל לזה הבן אחיו שלא ימשוך האיסור של דבריהם אחר המיאון ביבם כיון שהאיסור מדעת אביו שהוא אחיו של המת ובו הוה שנוי להיתר ע"כ לא גזרו אחד המיאון כלל כנ"ל טעם הרמב"ם וטור וע"כ כתבו שפיר לפיכך כו' דטעם היתר שאר קרובים ואחי המת הם תלוים זה (בזה) משא"כ באביו של מת דנשאר איסורו עולמי' כיון שלא היה שם שנוי אחרי מות הבעל והאיסור היא מצד הבעל המת וזה חילוק נכון: מותר לשאר אחיו פירוש וכ"ש כל שלא מיאנה עדיין ביבם דמותרת לכולם דהא שייך שם יבום:
ז סָעִיף יב למפרע מזמן שהיתה בת י"ב כו' וכתב בפירש נלע"ד דה"ה קטנה שנולדו בה סימני איילוני' אלא שצ"ע אם מיאנה וניס' לאחר ואח"כ נודע שהיתה גדולה למפרע נמצא שבניה ממזרים וי"ל שאף אם ניסת לאחד בגדולה אם לא בא בעלה הא' עליה מן י"ב ואילך אין קדושיה קדושין מדאוריית' אלא מדרבנן ואין כאן אלא חשש איסור מדרבנן לא חיישינן עכ"ל ואישתמיטתי' סוגיא שלימה דריש פ' האשה בתרא דפליגי ר"מ ורבנן דר"מ חייש בקטן וקטנה שחולצין לר"מ ולא מייבמין דשמא תמצא איילנות ונמצא פוגע בערו' ורבנן ס"ל אזלינן בתר רובא דלא הוין סריס ואיילנות ה"נ כן הוא דלא חיישינן לשמא יולדו בה סימני איילנו' קי"ל כרבנן שם:
ח סָעִיף יח בפי הזוג כו' בטור כתב וקי"ל כדברי כולן להחמיר משיקרץ בצפורן לא תמאן ולא תחלוץ עד שיהיו כדי לכוף ראשן לעיקרן והרמב"ם כתב משיהיו נוטלת לפי הזוג חשובה גדולה ויראה מדבריו שהוא קודם קרצתן בצפורן עכ"ל ותמה רש"ל ע"ז דמאי נ"מ מפי' זה מאחר דקי"ל בכולן להחמיר דהיינו עד שיכוף ראשן לעיקרן כך יש לתמוה על הסמ"ע שהיא מביא פירש"י ורמב"ם ואין נפקותא בפרושם וצ"ע עכ"ל. ומו"ח ז"ל הביא קושיא זו וטרח לתרץ בדרך רחוק ואני לא חזינא תיובתא כלל ותמהני על גברי רברבי דודאי יש נ"מ גדולה לדינא דגם הרב המגיד כתב על הרמב"ם וז"ל ונראה שרבינו מפרש שניטלת בזוג הוא השיעור המלועט שבכולן אבל ברש"י פי' דלקרוץ בצפורן זה המועט עכ"ל וע"כ ודאי יש נפקותא דלדעת הטור דקריצת בצפורן הוא המועט ממילא כל שבדקינן בצפורן ואינו קורץ (לא אמרינן) לא תמאן דשמא תוכל להנטל בפי הזוג שהוא שיעור המועט שבכולן וע"כ (א"צ) לבדוק עוד בזה ממילא לרמב"ם אחר הזוג א"צ בדיקה בצפורן ותמאן משא"כ להטו' דצריך עדיין בצפורן ותמהני היאך לא הרגישו הגאונים בזה. וע"כ יפה פסק כאן בש"ע דיש ב' מיני בדיקות א' בצפורן וא' בזוג ממילא לא תמאן עד שיהיה בדיקה בשניהם כנ"ל נכון וברור:
ט סָעִיף יח אבל אינה חשובה גדולה עד שיהיה כדי לכוף כו' נהירנא בימי ילדותי דבאה שאלה מבני ישיבה דק"ק פראנקפורט לק"ק קראקא בשנת ש"ץ לפ"ק (ועיין בתשובת אמ"ז בב"ח סי' קנ"ט תשובה) דברי הש"ע אהדדי דכאן פסק דאם יש כדי לכוף ראשן לעיקרן סגי בכך ובסי' קס"ט בפי' סדר חליצה סעיף כ"ז כתב ולענין שיעור אורך השערות כו' שהוא ברוחב אצבע שקורין אמה עכ"ל ואי תימא דחד שיעורא הוא זהו ודאי אינו דא"כ היה לומר גם שם לשון שאומר כאן ימי"ח ז"ל פירש בזה בשני דרכים יעוין בספרו ואני הושבתי ע"ז מה שנלע"ד ותמהתי על החכמים דלשם דאין כאן קושיא כל עיקר והדברים ברורים דודאי מ"ש כאן ושם שניהם אמת דכאן כ' דאם יש כדי לכוף כו' דסגי היינו ע"פ התנאים הנזכרים כאן בסעיפים הקודמים דצריך שיהיה בירור שיש לה י"ב שנים והשערות יהיו בעיקר גומות אז דוקא מהני אותו שיעור ולקמן בסי' קס"ט מיירי שאין ידוע לה כמה שנים יש לה וגם אין רוצה לבדוק אחר הגומות של השערות זה אינו מועיל אלא אחר שיהיה לה רבוי שערות או שערות ארוכות כמו באיש גדול או אשה גדולה כמבואר שם בסי' קס"ט בפי' סדר חליצה סעיף י"א דאפילו בלא ידעה מן השנים סגי בזה וע"ז סומכין שא"צ לבדוק בגומות וע"ז אמר שם בסעיף כ"ז דכשיש בשערות כרוחב אצבע סגי בכך ומקרי גדולות כמו באשה גדולה ולא בעינן גדולים מאד לכשעור זה שפיר מקרי גדולה וא"צ לדרוש אחר השנים ולא אחר הגומות עכ"ל פשוט וברור. אלא שעדיין צריכין אנו למודעי במה שהקשה מו"ח ז"ל על פסק הש"ע כאן דהא צריך לבדיקות הגומות ואנן אין בקיאין בכך וראיה מדברי המרדכי בפ' מצות חליצה ולעד"ן דאדרבה דיש ראיה מדברי המרדכי שהרי כתב שם וז"ל ע"כ טוב לבדוק בדדין את האשה דאם הטו גדולה היא ומסתמא יש לה שערות ודבר זה יוכל האיש לבדוק בלי גנות וטוב הדבר כי טורח הוא לבדוק אם הביאה ב' שערות כדאמרינן לקמן דבעינן שיהא בעיקרן גומות אין אנו בקיאין להכיר בזה אבל אמנם אם יש רבוי שערות אי ארוכות מותרת לחלוץ דמסתמא הגיעה לגדלות עכ"ל מדכתב טוב הדבר כו' משמע דשפיר יש בדיקה אם יש גומות אלא דיותר טוב לבדוק בדדים דאל"כ היה לומר דעכשיו אסור לבדוק בגומות כמו הלשון שכתב הטור בשם ס' התרומה בסי' זה וז"ל ובסה"ת החמיר דבזמן הזה אינה ממאנת אחר י"ב שנה אע"פ שלא בעל משום דקי"ל גומות אעפ"י שאין שם שערות ואין אנו בקיאין (לה) (להבחין) בדבר זה שלא יהא בה גומות עכ"ל הרי דכיון דאין אנו בקיאין החמיר יאסר לגמרי למאן משא"כ כאן במרדכי לא אסר לגמרי משום חסרון בקיאות אלא דע"צ היותר טוב הורה לבדוק בדיקה אחרת דהיינו בדדים דבזה יותר הכל בקיאים אם הטו אם לאו משא"כ בההיא דסה"ת דשם יש חשש שמא יש גומות בלא שערות דבר זה צריך בקיאות הרבה לבדוק בכל הגוף אם יש שם איזה גומות כמו דמסיק אח"ז בשערות אפילו א' בגבה וא' בכריסה כו' בשביל חסרון בקיאות זה דהוא מן הנמנע אצלינו ע"כ אסור לגמרי משא"כ בחסרון בקיאות אם יש גומא במקום השער א"צ בקיאות גדול כ"כ עשה ע"כ יוכל לסמוך עליה באם הוא גדול וא"א בענין אחד שפיר נסמך על זה להחזיקה בגדולה אעפ"י שאין ס' בנדרים נמצא דברי הש"ע נכונים בשני המקומות להלכה ובחנם כ' מו"ח ז"ל בזה ב' דרכים ליישב כי הדברים ברורים במה שזכרנו בס"ד:
י סָעִיף כא הוי ספק קידושין דהקדושין שנתקדשה בקטנותה אפילו אחר שנתגדלה אינה אלא מדרבנן והספק הוא אי נימא דלאחר שגתגדלה גדלי קדושין עמה:
יא סָעִיף כב וכן עשה מהר"י פולק כו' ז"ל ד"מ שחלקו עליו כל גדולי אשכנז מ"מ לא אשגח בהו ויצא הדבר בהיתר וניסת לאחר בלא גט עכ"ל ובתשובת ר"י מינץ מבואר טעם החולקים:
א סָעִיף ח שמיאנה בפני שנים. עב"ש ס"ק מ"א מה שתמה בזה וכבר הקדמו הרב"י בבד"ה סימן זה ועיין בס' קרבן נתנאל ביבמות פי"ג אות ה':
ב סָעִיף ט שיתברר להם. עיין בתשוב' ברית אברהם סימן צ"ב אות י"ד שהביא בשם תשובת לחם רב סי' כ"ד שכתב לקבל עדות שהי' קטנה שתצא במיאון מקבלין שלא בפני בע"ד דהוי למיפטר ע"ש:
ג סָעִיף יב ומשעת הריון עב"ש ס"ק י"ח וע' בס' ק"נ פ"ק דיבמות אות ך' דהא"ז ס"ל דלא בעינן תנאי דכשתלד יהיו בני קיימא כמו שס"ל לתוס' ביבמות דף י"ג ובזה מסולק קושיית הב"ש בס"ק י"ח ע"ש גם בגליון ש"ע של הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל עמ"ש הב"ש מיהו מבואר בתוס' דוק' כשהוא בן קיימ' אבל אם הפילה ממאנת כו' נ"ב עיין בשו"ת מנ"ע סי' קי"ד דאף בהפילה אינה ממאנת ועיין בסדרי טהרה בחידושיו לנדה דף נ"ב בד"ה ודע דמסקינן כו' עכ"ל.
ד סָעִיף יב למפרע מזמן שהיתה כו' וכ"כ בש"ע ח"מ סי' רל"ה סי"ב ועיין בס' ב"מ שהאריך בזה ומסיים עכ"פ יראה לע"ד שדין למפרע האמור כאן ובח"מ לאו דברי הכל הוא אלא במחלוקת שנוי כו' ע"ש:
ה סָעִיף יב ויש מי שאומר כו' ע' בח"מ סימן ל"ה ס"ב בסמ"ע סק"ה וע' בתוי"ט פ"ה דנדה משנה ט':
ו סָעִיף יד ביום אחרון. עב"ש סק"כ וע' בהגהת מל"מ פ"ד מהל' אישות דין ז' וע' בסמ"ע וש"ך בח"מ סימן ל"ה ס"א וביאורים ותומים שם סק"א:
ז סָעִיף יד ספק אם הגיעה. עב"ש ועיין במל"מ פ"ב מה"א דין י"ט וע' בשו"ת הגאון מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי מ"ש בזה:
ח סָעִיף יח שיהיה בהן כדי לכוף. עיין בתשובת נו"ב סימן צ"ג בד"ה ולפ"ז שהקשה על דין דשערות דבעי' כדי לכוף ממ"נ היכא מיירי אי אין בהן גומות כי יש בהן כדי לכוף מאי הוה ואי יש בהן גומות א"כ אפילו בקטנות מאד דל שערות מהכא הרי בגומות לחוד סגי וצ"ל דנ"מ היכא שב"ש יוצאים מגומא א' דלענין שערות מהני אבל בלי שערות לא מהני גומא א' ובזה בעינן כדי לכוף ולפ"ז אם כל אחת יוצאת מגומ' אחת בפני עצמה אפי' קטנות ביותר מהני כו' ושוב כתב דיש להשיב דגומות לחוד ודאי מהני אבל בשערות יוצאים מגומות והם קטנות משיעורן גרע טפי שאין הגומות מצד עצמן סימן אלא שאנו אומרים חזקה היו בהם שערות ונשרו ואמרינן מסתמא היו בם שערות כדי כפיפה וכל זה אם אין שכרות כלל אבל אם יש בהם שערות ואנו רואים פחות מכדי כפיפה לא מהני הגומות אף ביוצאין מב' גומות עכ"ד ועמ"ש לקמן סי' קס"ט סעיף נ"א בשמו:
ט סָעִיף כ כשלא בעיל. עב"ש ס"ק כ"ט מ"ש וכ' במרדכי ובהגמי"י דאז נשים נאמנות כו' וכן כשלא בעל ונשים מעידות על שנים כו' וע' בשו"ת הגאון מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי סי' כ"ח שכ' דהתם מיירי דבשעת קידושין היתה קטנה בודאי רק שבשעת מיאון נסתפק לנו שמא היא עכשיו בת י"ב שנה אבל אם הספק הוא גם על שעת הקידושין אין עדות הנשים מועלת וצריכה עדות ב' אנשים כשרים וכמו דלא סמכינן אעדות נשים כשבעיל ומה לי קדושי ביאה ומה לי קדושי כסף כו' ע"ש עוד:
י סָעִיף כ שודאי בעל לש"ק ואם קדשה כו'. בגליון ש"ע של הגאון רע"ק איגר זצ"ל כתב בזה וז"ל והיכא דבא עליה תוך שנת י"ב ונתעברה וילדה בן קיימ' דקיי"ל לעיל סעי' י"ב דמשעת עיבור היא גדולה מסתפקנ' אם א"צ גט משני או די"ל כיון דמיעוט' דמיעוט' הם גדולים בשנת י"ב לא אסיק אדעתי' לבעול לשם קדושין וע' תוס' פ"ק דיבמות דף י"ב ע"ב ד"ה דאפי' לר"י כו' ודוק עכ"ל:
יא סָעִיף כא ועמדה ונתקדשה. בהגהות הגאון רע"ק ז"ל כתב בזה דוקא נתפייסה מיד אבל אם חטפ' בחזקה אף דלבסוף נתרצית מ"מ כיון דעביד שלא כהוגן אפקינהו רבנן לקדושין מיני' כ"כ הנ"י והוצי' כן מסוגיין עכ"ל וכ"כ בד"מ אות י"א בשמו וע' בס' ב"מ מ"ש בזה.
יב סָעִיף כא תצא מזה ומזה. ע' בטור ועיין בתשו' מהריב"ל ח"א כלל ג' סי' ח"י ובספר שעה"מ פ"ד מה"א דין י"ט:
יג סָעִיף יט דהאידנ' עב"ש ס"ק ל"ד ועיין בתשובת ברית אברהם חיו"ד סי' נ"ז אות ט"ו שכ' עליו דבריו תמוהים דהא לעיל סי"ט איתא דבלא בדיקה הוי חזקה שהביאה ב"ש א"כ עכשיו דאין בקיאין ודאי לא הוי ספק כלל אך חזקה דהביאה ב"ש ע"ש:
יד סָעִיף כב ודלא כיש מחמירין. כתב בשו"ת הגאון מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי סימן כ"א וז"ל פתח דבריו יאירו כו' ואעפ"כ להלכה למעשה אין לחוש משום שינוי מנהג ח"ו להיותו דבר שאינו מצוי כ"כ לינשא יתומה קטנה ולמאוס בו מיד ובדבר שאינו מצוי אין בו מנהג כמ"ש הרמב"ם כו' וזו היא דעת הרמ"א ס"ס קנ"ה וכ"ד הט"ז שם ונימוקו עמו שלא חשש לדעת מהר"י מינץ כו' ואף גם אם למדוה למאן הא תנן מלמדין את הקטנה שתמאן מכלל דהוי מיאון מעליא. ברם כגון דא צריך לאודועי כו' והלכך בנ"ד צריכה ב' עדים כשרים ולא על שעת חופה וקידושין בלבד אלא גם על שעת מיאון שלא היתה בת יב"ש ויום א' כי היא אינה נאמנת לו' שלא נבעלה מאחר שנתיחדה עמו והן הן עידי יחוד כו' עכ"ל ע"ש. וע' ביש"ש פ' ב"ש סי' י"ז שדעתו כהיש מחמירין והאריך שם ותורף דבריו דבזה"ז אין למאן ואפי' אם מיאנה לא תנשא עד שתתגרש אבל אם כבר נשאת ע"י המיאון לא מפקינן מבעלה רק שלא יהא לה י"ב שנה ויום א' ואותו המורה ראוי להורידו מגדולתו. ועל מעשה דר' יעקב פולק ז"ל שהורה למאן ונשאת לאחר כתב ששמע שלא עלה זיווגן יפה ע"ש. ועיין בתשו' גלי' מסכת בקו"א סי' ו' מענין זה בעובדא שהיה בעיר אחת בקטנה שהשיאוה אחיה ואמה ואח"ז נעשה בעלה חולה והוכבד חליו עד מות ולא היה זמן מספיק לעשות גט ואמר המורה שנמצא שם לעשות מיאון ע"פ שאמרו אחיה ואמה שהיא רק בת י"א שנה ומחמת שהי' המורה מסופק בדעתו אם מועיל מיאון בזה"ז עשה לה מיאון על תנאי אם יועיל ע"פ הדין ואם לא יועיל ע"פ דין לא יהי' המיאון מיאון מחמת שחש שעי"ז שיסתפק הדבר ויהי' חליצה פסולה תהי' צריכה לחזור על כל האחין ונשארו יבמין קטנים ואח גדול הלך למקום ירחוק הרבה והאריך בזה אם טוב עשה המורה בזה שלא חשש לדעת המחמירין וגם אם להתירה להנשא ע"פ מיאון ההו' שנעשה ע"פ לימוד מהמורה. וגם בענין דברי הנו"ב תניינא סי' נ"ב שכ' שאשה יכולה למאן ביבם אף אחר שהגדילה ע"ש באריכות:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.