א הַיְבָמָה לֹא תַּחֲלֹץ וְלֹא תִּתְיַבֵּם עַד שֶׁיִּהְיוּ תִּשְׁעִים יוֹם מִמִּיתַת הַבַּעַל, חוּץ מִיּוֹם הַמִּיתָה וְיוֹם הַיִּבּוּם אוֹ הַחֲלִיצָה. וְאִם יִבֵּם אוֹ חָלַץ תּוֹךְ זְמַן זֶה, וְלֹא נִמְצֵאת מְעֻבֶּרֶת, הֲרֵי זוֹ נִפְטְרָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה כְּלוּם; אֲבָל לֹא תִּנָּשֵׂא לְאַחֵר אַף עַל פִּי שֶׁחָלְצָה, עַד שֶׁיַּשְׁלִימוּ תִּשְׁעִים יוֹם לְמִיתַת הַבַּעַל. וְאִם מֵת הַיָּבָם תּוֹךְ הַתִּשְׁעִים יוֹם אוֹ אַחֲרֵיהֶם, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצְּרִיכָה לְהַמְתִּין תִּשְׁעִים יוֹם אַחַר מִיתָתוֹ. וְאִם הָיוּ שְׁנֵי יְבָמִים וּמֵת אֶחָד מֵהֶם, מֻתֶּרֶת לְהִתְיַבֵּם לַשֵּׁנִי תּוֹךְ תִּשְׁעִים יוֹם לְמִיתָתוֹ שֶׁל זֶה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁחָלְצָה תּוֹךְ ג' חֳדָשִׁים, בֵּין נִמְצֵאת מְעֻבֶּרֶת וְהִפִּילָה, אוֹ לֹא נִמְצֵאת מְעֻבֶּרֶת, הֲוָה לָהּ חֲלִיצָה פְּסוּלָה וּצְרִיכָה חֲלִיצָה אַחֶרֶת מִכָּל הָאַחִין (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי סוֹף גִּטִּין). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ק"ע סָעִיף ה':
ב הַחוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ וְנִמְצֵאת מְעֻבֶּרֶת, וְיָלְדָה, אִם הַוָּלָד שֶׁל קְיָמָא אֵין הַחֲלִיצָה כְּלוּם, הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, וְלֹא פְּסָלָהּ מֵהַכְּהֻנָּה, וְאִם הִפִּילָה אוֹ יָלְדָה וְלֹא חָיָה שְׁלשִׁים יוֹם, צְרִיכָה חֲלִיצָה אַחֶרֶת, שֶׁחֲלִיצַת מְעֻבֶּרֶת לֹא שְׁמָהּ חֲלִיצָה, וְחוֹלֵץ לָהּ הוּא אוֹ אֶחָד מִשְּׁאָר אַחִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁלֹּא יַחֲלֹץ לָהּ הוּא אֶלָּא אֶחָד מִשְּׁאָר הָאַחִין (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ):
ג בִּיאַת מְעֻבֶּרֶת נַמֵּי לֹא שְׁמָהּ בִּיאָה. לְפִיכָךְ, הַכּוֹנֵס אוֹ חוֹלֵץ לִיבִמְתּוֹ תּוֹךְ שְׁלשָׁה חֳדָשִׁים, וְלָהּ צָרָה, לֹא תִּנָּשֵׂא עַד שֶׁתֵּלֵד זוֹ אוֹ שֶׁמָּא תַּפִּיל וְלֹא הָיְתָה הַבִּיאָה אוֹ הַחֲלִיצָה כְּלוּם, וְהַוָּלָד אֵינוֹ פּוֹטֵר עַד שֶׁיֵּצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם:
ד הַיְבָמָה לֹא תִּתְיַבֵּם בְּעֵת נִדָּתָהּ, אֲבָל חוֹלֶצֶת הִיא. וְאִם עָבַר וְיִבֵּם וּבָא עָלֶיהָ בְּעֵת נִדָּתָהּ, קְנָאָהּ:
ה הַכּוֹנֵס אֶת יְבִמְתּוֹ וְנִמְצֵאת מְעֻבֶּרֶת, מַפְרִישִׁים אוֹתָם וּמַמְתִּינִים לָהּ, אִם הִפִּילָה יַחֲזֹר וִיקַיֵּם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁכְּנָסָהּ קֹדֶם שֶׁהֻכַּר הָעֻבָּר, אֲבָל אִם כְּנָסָהּ מִשֶּׁהֻכַּר הָעֻבָּר צָרִיךְ לְהוֹצִיאָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִפִּילָה (נ"י פֶּרֶק הַחוֹלֵץ). וּכְשֶׁמְּקַיְּמָהּ, צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִבְעֹל, דְּבִיאַת מְעֻבֶּרֶת לֹא שְׁמָהּ בִּיאָה (ב"י בְּשֵׁם רבי' יְרוּחָם). וְאִם רָצָה לְהוֹצִיאָהּ, צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה:
ו וָלָד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ סִימָנָיו וְלֹא כָּלוּ חֳדָשָׁיו, קָרוּי נֵפֶל. וְאִם יָלְדָה וָלָד שֶׁנִּגְמְרוּ סִימָנָיו וְאֵין יָדוּעַ אִם כָּלוּ חֳדָשָׁיו, אֲפִלּוּ מֵת בַּיּוֹם שֶׁנּוֹלַד, הֲרֵי זֶה מוֹצִיאָהּ בְּגֵט וְחוֹלֵץ לָהּ, וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים. וְאִם נִתְקַיֵּם הַוָּלָד שְׁלֹשׁים יוֹם אַחַר שֶׁנּוֹלַד אוֹ שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו (הַמ"מ), הֲרֵי זֶה וָלָד שֶׁל קְיָמָא, וְאֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט, מִפְּנֵי שֶׁהִיא עֶרְוָה עָלָיו:
ז יָלְדָה וָלָד שֶׁל קְיָמָא לְאַחַר שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים מִשֶּׁנִּתְיַבְּמָה, הֲרֵי זֶה הַוָּלָד סָפֵק אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אִם בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן. לְפִיכָךְ, יוֹצִיא בְּגֵט, וְהַוָּלָד כָּשֵׁר. וְאִם בָּא עָלֶיהָ אַחַר שֶׁיָּלְדָה, וְנִתְעַבְּרָה וְיָלְדָה, אוֹתוֹ וָלָד סְפֵק מַמְזֵר:
ח כָּל יְבָמָה שֶׁהִיא סָפֵק מִדִּבְרֵיהֶם אִם יֵשׁ עָלֶיהָ זִקַּת יָבָם אִם לָאו, כְּגוֹן יְבָמָה שֶׁיָּלְדָה וָלָד שֶׁלֹּא נוֹדַע שֶׁכָּלוּ לוֹ חֳדָשָׁיו וּמֵת בְּתוֹךְ ל' יוֹם אוֹ בְּיוֹם ל', שֶׁדִּינָהּ שֶׁתַּחֲלֹץ מִסָפֵק מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, אִם הָלְכָה וְנִתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר אוֹ נִשֵּׂאת קֹדֶם חֲלִיצָה, חוֹלֵץ לָהּ יְבָמָהּ וְתֵשֵׁב עִם בַּעְלָהּ. וְאִם נִתְקַדְּשָׁה לְכֹהֵן שֶׁהוּא אָסוּר בַּחֲלוּצָה, אֵינוֹ חוֹלֵץ לָהּ, שֶׁאֵין אוֹסְרִין עַל זֶה אִשְׁתּוֹ מִשּׁוּם סְפֵק דִּבְרֵיהֶם. וְהוּא הַדִּין אִם אֵין הַיָּבָם כָּאן, שֶׁלֹּא תֵּצֵא מִבַּעְלָהּ יִשְׂרָאֵל, וּמֻתֶּרֶת לוֹ בְּלֹא חֲלִיצָה הוֹאִיל וּכְבָר נְשָׂאָהּ (ר"י מִינְץ בִּתְשׁוּבָה). גֵּרְשָׁהּ הַכֹּהֵן אוֹ מֵת, הֲרֵי זוֹ חוֹלֶצֶת לְכַתְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לַאֲחֵרִים:
א סָעִיף א צ' יום דאין העובר ניכר עד צ' יום מט"ז תמתין צ' יום מלהתיבם שמא יפגע באשת אח שלא במקום מצוה וכל שאינו עולה ליבום אינה עולה לחליצה:
ב סָעִיף א וא"צ כלום זה דעת הרמב"ם והטור והי"א שמביא רמ"א הוא דעת הגהות מרדכי סוף גיטין שצריכה חליצה אחר' מטע' שכיון שאינה ראויה אז ליבום ע"כ אינו עולה לחליצה ואיני כדאי להכריע בין הרים גדולים אבל נלע"ד עיקר כדברי הרמב"ם והטור דזה פשיטא שעכ"פ יש עליה שם חליצה דהא שנינו בריש החולץ אין הולד של קיימא הוא אסור בקרובתי' ופסלה מכהונה ש"מ אע"ג דאינה עולה ליבום בשעת חליצה אפ"ה מקרי חלוצה אלא דצריך אתה לומד דלחומרא דוקא הוה חליצה וא"כ ע"כ הך מלתא דאינו עולה ליבום אינו לעכוב לומר דוקא בזה תלוי וא"כ מנלן לומר דלקולא אזלינן דוקא בתר עולה ליבום ותו שכן משמע להדיא בברייתא דפ' החולץ ת"ר חלצה תוך ג' צריכה להמתין עד ג"ח מיום המיתה ש"מ דאחר ההמתנה סגי לה ומותרת להנשא דאל"כ המתנ' זו מה צורך יש בה וא"ל דקמ"ל דצריך להמתין קודם שיחלוץ שנית זה אינו דהא קתני סיפא חלצה לאחר ג' א"צ להמתין ג"ח (הני ג"ח שאמרו) מן זמן המיתה וא"כ ודאי דכי היכא דבסיפא א"צ להמתין ותנשא מיד אחר החליצה ה"נ ברישא דתנש' אחר ההמתנה דאין בין דישא לסיפא אלא המתנ' ומ"ש הגהות מרדכי לפסול משום דאינו עולה ליבום אין בזה פסול החליצה אם נעשית כבר אלא שלכתחלה לא תחלוץ משום זה וזה מבואר בהדיא בפ' החולץ (יבמות דף מ"א) במשנה לא תחלוץ תוך ג"ח ופרכינן לר' יוחנן דאמר חליצת מעוברת שמה חליצה ומשנינן דאפילו ר' יוחנן מודה דלא תחלוץ לכתחילה משום דר' יוסי דאמר כל שאינ' עולה ליבום כו' ופירש"י ולר' יוחנן לא תקשה דאי חלצה ודאי חלצה דהאי אינה עולה לחליצה לאו חליצה פסולה משמע שהרי כמה נשים שנינו חולצת ולא מתייבמת היכא דלא אפשר אלא חליצה היא ומיהו היכא דאפשר לאמתוני עד שתראה ליבום משהינן עכ"ל וכתבו התו' דלר' לקיש דאמר חליצת מעוברת לאו שמה חליצה נמי דרשינן כל שאינה עולה ליבום לא תחלוץ ונראה דר"ל לא פליג בהאי מלתא דתוך ג' דדוקא במעוברת פליג עליה אבל תוך ג' מודה לר' יוחנן דמנלן לעשות פלוגת' בזה פי' דמעוברת לא הוה חליצה כלל אלא דבתוך ג' מ"מ לכתחלה לא תחלוץ וכשעברו ג"ח ואינה מעוברת אין כאן פסול ולדברי הגהות מרדכי ודאי קשה עליו למה קראה חליצה פסולה הא בין לר' יוחנן בין לר"ל ע"כ אין כאן פסול דיעבד להצריכה חליצ' שנית תו מביא ראיה בהגהת מרדכי שם וז"ל וכן משמע בירושלמי דהוה חליצה פסולה דאמר בהחולץ חלצה תוך ג' מהו שתחלוץ אחר ג' נשמיענה מן הדא קטנה שחלצה תחלוץ לאחר שתגדיל ור' מאיר היא דאמר אין קטנה חולצת ואם חולצת חולצת עכ"ל ונראה פשוט דהירושלמי פליג אתלמוד דידן בזה ותו דאפי' להירושלמי אין כאן פסול דיעבד דהרי תוספ' פ' מצות חליצה (יבמות דף ק"ה) כתבו וז"ל ומיהו בירושלמי גרסינן תחלוץ משתגדיל ואם לא חלצה חליצת' כשירה וסובר הא דמקיש רבי מאיר אשה לאיש היינו מדרבנן אבל לרבי יוסי חולצת קטנה לכתחלה כדאשכחן בעובדא דלקמן ובירושלמי נמי מוקי לה כר"מ עכ"ל וא"כ כ"ש בחולץ תוך ג' דכשרה החליצה בדעבד ומזה תימא על הג"ה הנ"ל דטרח לתרץ שם אמאי לא חשיב להך תוך ג' בין שאר הפסולין והנך רואה דאין כאן פסול בדעבד ע"כ נלע"ד להלכה דודאי העיקר כדברי הרמב"ם והטור ורש"י ותוספות דאין כאן פסול כלל ובעל הגהות מרדכי יחיד בזה ואפי' למאן דחש לההיא דירושלמי אינו אלא לכתחלה להצריכה חליצה שנית כמו שזכרנו ואם לא חלצה שנית כשירה החליצה שהיתה תוך ג' כנלע"ד:
ג סָעִיף א יש אומרים שצריכה להמתין צ' יום אחר מיתתו דדוקא חלץ שהחליצה מוכחת שלא בא עליה אבל אם מת היבם אחר ג"ח צריכה להמתין ג"ח דיותר קרובה היבמה לביאה מארוסה דגזרו אטו נשואה:
ד סָעִיף א ואם היו ב' יבמין כו' דאין שייך כאן לגזור אטו נשואה דמאי חזית שהיא כנוסה של זה שמת אדרבה נימא שהיא כנוסה של זה החי ואפ' אם הי' זה שמת גדול הא מ"מ אינו אלא למצוה דהא קטן ובא עליה קנאה ול"ד לארוסה שהיא עומד לביא' הארוס מלעלמ' ע"כ דמיא לנשוא' משא"כ הכא:
ה סָעִיף א וצריכה חליצה כבר נתבאר כסמיך הלכה:
ו סָעִיף ג או שמא תפיל הטוד כתב עד שתלד זו דשמא תפיל כו' וא"כ הוה הך שמא תפיל טעם על הקודם שאמר עד שתלד אבל לגירסת הש"ע משמע דזה הוה זמן אימתי תהיה מותרת דהיינו עד הלידה או שתפיל וא"כ אין מיושב הלשון שאמר אח"כ ולא היתה הביא' אלא היה לו לומר כי הביאה כו' וגם בלשון הטור יש קצת גמגום דלמה לו להזכיר טעם על לידה דשמא תפיל לא היה לו לומר אלא לא תנשא לזר עד שתלד או תפיל דאין הולד פוטר עד שיצא לאויר העולם והביאה אינה פוטרת כיון שהיא מעוברת:
ז סָעִיף ד לא תתיבם בעת נדתה נראה דקמ"ל דל"ת דאתי עשה דיבמה יבא עליה וידחה ל"ת דנדה כי היכא דדחי איסור אשת אח קמ"ל דלא וטעמא לפי שאפשר לקיים שניהם שימתין עד שתטהר ובזה אין עשה דוחה ל"ת:
ח סָעִיף ד אבל חולצת היא ולא אמרי' כיון שאינה ראויה ליבום דהא ראוי' היא לכשתטהר:
ט סָעִיף ה מפרישין אותם וא"צ גט ואע"ג דלענין נושא מעוברת חבירו אי' בסי' י"ג דצריך לגרשה דוקא ולכשיגיע זמנה יכנסנה שאני התם דאסורא דרבנן הוא וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה והכא דאיסור תורה הוא אשת אח שלא במקום מצוה לא הוצרכו לקנסו דבדילי אינשי מיני' וכה"ג אי' בפ' החולץ (יבמות דף ל"ו) והפריש' נתן חילוק בזה דשאני הכא דמצוה קעביד וכ"כ בנ"י ותמהני למה לא חלקו כמו ששנינו בגמ':
י סָעִיף ז והולד כשר דממ"נ אין בו פסול אבל אחר שהוציא בגט ישנו בספק איסור אשת אח וע"כ בנו שנולד באותו ספק הוה ספק ממזר:
יא סָעִיף ח שאין אוסרין ע"ז אשתו כו' (ואם נתיבמה) כתב הטור בשם הרמ"ה (דאין מוציאין אותה ממנו) וחולק עליו (ע"ז) ולעיל מיניה הביא ג"כ דעת הרמ"ה בכנס' ונמצאת אחר כך מעוברת ויש לספקו בראשון דאין אוסרין אותה עליו ולא פליג עליו והטעם דשם כנסה בהיתר משא"כ בזה דכבר נולד הספק קודם שכנס' ע"כ החמיר בזו והך חלוצה מספק היינו כגון שילדה אחר מיתת הבעל ומת הולד תוך ל' ויש פלוגתא דרשב"ג ס"ל דהו' נפל ורבנן ס"ל דולד מעלי' הוא מ"ה אם נתקדש לישראל דאפשר בחליצה עבדינן כרשב"ג אבל בכהן דלא אפשר בחליצה עבדינן כרבנן ואע"ג דהשתא נשאר' תחת בעלה כהן בספק יבמה לשוק דאורייתא ואם היתה חולצת ונשאר' תחת בעלה אינה עומדת רק בספק חלוצה דרבנן מ"מ האי עדיפא דאי חלצה אמרי אינשי קמו רבנן בולד דנפל היה ולהכי הצריכוה חליצה ואתי למשרי חליצה לכהן אבל כי לא מצרכת חליצה אמרי קמו רבנן בולד דולד מעלי' הוי ולכך לא אצרכו' חליצה ולא אתי' למשרי יבמה לשוק:
א סָעִיף א יום. אפילו בידוע דאינה מעוברת. ב"ש:
ב סָעִיף א להמתין. דיבמה יותר קרובה לביאה מארוסה וארוסה צריכה להמתין ג"ח. ואפשר בזמן הזה דכופין על החליצה א"צ להמתין ג"ח דהא אינה קרובה לביאה ב"ש. אם עשה מאמר ואח"כ נתחרט ונתן גט למאמרו וחליצה לזיקתו אם צריכה להמתין ג"ח עיין כנה"ג בהגהת ב"י דיש פלוגתא בין הפוסקים:
ג סָעִיף א האחים. ואם אין אחים אחרים יחלוץ זה אחר ג"ח. ולמ"ד חליצה פסולה חוזרת ע"כ האחים. אחר ג"ח צריכה חליצה מכל האחים ומזה א"צ כי חליצתו גרוע משל האחים עיין סי' קע"ה . ב"ש:
ד סָעִיף ב חליצה. היינו לקולא אבל לחומרא הוי חליצה ופסולה לכהן וכן אסורה להתייבם. ואם נשאת ליבם מוציאין ממנו . נ"י ב"ש:
ה סָעִיף ב האחין. ולמ"ד חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחים צריכה חליצה מכל האחים:
ו סָעִיף ה שהפילה. כ"כ הנ"י והב"ח וכן הסכים התוס' י"ט. והב"ש כתב דתוס' ריש פרק החולץ לא ס"ל כן. דאל"כ ה"ל לתרץ דתני משום יקיים וכו' ע"ש. אינו מוכרח די"ל באמת וקיים לא אתי שפיר ותוס' חד מתרי טעמא נקט וכהאי גוונא אי' ביבמות דף מ"ח ע"ב. ותוס' כתובות די"א ע"א וכהנה רבות:
א סָעִיף א חליצה אחרת מכל האחין. עבה"ט וע' בתשובת זכרון יוסף סי' י"ג בעובדא באשה אחת שחלצה תוך ג"ח כי כיזבה הוא ושליח שהלך עמה ואמרו לפני הב"ד שכבר כלו ג"ח נפטרת בעלה יעתה נוגע הדבר ואם תצטרך לחזור על כל האחין הוא דבר קשה מאד כי יבם אחד במדינה רחוקה וגם היא כבר מקושרת להנשא לאיש א' דתלו בי' טפלי ואם יתארך הדבר יבוטל הקישור ותהי צריכה לשבת גלמודה והיא עניה. והאריך שם לבאר שדין זה דהרמ"א ז"ל שמקורו מהגמ"ר הוא נגד רוב פוסקים ראשונים דהיינו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם וטור וש"ע ונ"י ומשנה למלך דמדבריהם מבואר דא"צ חליצה אחרת כלל וכל הראיו' דמייתי הגמ"ר יש לדחות ואפילו הראיה שמביא מהירו' אינה ראיה כ"כ דהא קיי"ל דעבדינן כש"ס דילן וכל הדינים שנאמרו בש"ס דילן בענין זה ובפוסקים הראשונים לא נאמרו אלא לגבי חליצה מעוברת ולא לגבי חליצה תוך ג"ח ואפילו להירושה י"ל דדי לה בחליצת החולץ הראשון שנית אבל א"צ לחזור על כל האחין כו' ולכן מסיק בנ"ד שהוא שעת הדחק אפשר להתיר שתחלוץ זימנא אחרינא מן החולץ הראשון ומותרת להנשא לאיש שנתקדשה אליו בלי חליצה מן אחיו שבמדינה אחרת דאפשר וקרוב לודאי שלא כתבו הגמ"ר והרמ"א כן רק שלא במקום הדחק לחומרא בעלמא לכתחלה ולא בשעת הדחק כנ"ד ומסיים ומ"מ מיראי הוראה אני וקשה לפסוק הלכה למעשה נגד דעת הרמ"א ז"ל וגם הב"ש סק"ד קבע בו מסמורת ע"כ אין להתירה אם לא שיסכימו עוד שני רבנים שיהיה יוצא ההיתר מב"ד של שלשה ע"ש: (א) שלא נודע שכלו לו חדשיו. עיין ב"ש ס"ק י"א ועמ"ש בזה לעיל סי' קנ"ו ס"ק י"א מדינים אלו:
ב סָעִיף ח ומת בתוך ל'. ע' בגמ' שבת דף קל"ו ע"א אלא אמר אביי פיהק ומת דברי הכל מת הוא כי פליגי בנפל מן הגג כו' ובדברי הר"ן שם והובא בב"י לעיל סימן קנ"ו. וע' בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' צ"ח שכ' לתמוה על מה שלא הערו הראשונים והאחרונים כאן דבחלה ומת גם אשת כהן חולצת כשיטת רבינו יונה וביותר דעכ"פ בפיהק ומת איך נוכל להקל נגד דעת רבינו יונה והרז"ה והבה"ג. והב"י סי' קנ"ו הביא שיטת הפוסקים אלו וכ' עלה ואנן קיי"ל כרשב"ג ואף באכלו ארי בעי שיהוי ל' יום. וזהו באמת פשוט אבל מ"מ הא נ"מ באשת כהן ואמאי שתק הב"י בסי' קס"ד (כבר הזכיר תמיהא זו גם בס"ס פ"ט ושם כתב שגם דעת הרמב"ן במלחמות כרבינו יונה דחלה ומת הוי כמו פיהק ומת זולת באכלו ארי ורוצה להעמיס כן גם בדעת הטור דבסי' קנ"ו כתב בין שחלה ומת בין אכלו ארי ה"ז ספק נפל. והשמיט מה דסיים הרמב"ם וצריכה חליצה מד"ס רק כתב סתם דחולצת ולא מתייבמת. ולכן תמה על הטור בסי' קס"ד שכ' סתם דבמת תוך ל' באשת כהן אינה חולצת ולא ביאר דדוקא באכלו ארי. וביותר על שתיקת האחרונים בדין זה דעכ"פ בפיהק ומת ראוי לחוש לגדולי הפוסקים דקייל כאביי וגם באשת כהן חולצת והניח בצ"ע ע"ש) . וכ' עוד דמסוגי' דשבת שם יש להוכיח דפיהק ומת לאו דוקא שמת מתוך הפיהוק אלא דבפיהק כיון דחזינן דנחלש וזוטר חיותו אף דאכלו ארי בתוך הפיהוק חיישי' לנפל כ"ז שלא הבריא מתוך הפיהוק. וא"כ יהי' דין חדש דבאשת כהן ופיהק ואכלו ארי צריכה חליצה. ולישנא דפיהק ומת לא משמע כן וצ"ע לדינא עכ"ד: וע"ש עוד שהאריך בנדון שנשאל עליו חתנו הגאון ר' משה סופר ז"ל (שורש השאצה לא נזכר שם ואך מובן מתוך התשוב' דהמעשה היה שמת הולד ד' ימים אחר הלידה והי' נגמר שערו וצפרניו והשואל לא פירש אם ראו מיד בשעת הלידה שגמרו או אח"כ ראו. והיה כאן יבם שנקטעה רגלו (ע"ל סימן קס"ט סל"ה) וגם זה לא פי' השואל אם נשאר שיורים בשוק להלביש בו מנעול ולחלוץ אלא דאין המנעל יכול להתקיים במעט הזה עד שיקשרנו למעלה מהארכובא או דלא נשארו שיורים בשוק כלל שנחתך בתוך הארכוב' וכ' דודאי נ"ד ראוי לדמות לאשת כהן ועדיף מיניה כיון דלית ליה תקנתא ובזה סמכי' ארבנן דלא בעי שהה. אך מ"מ הא דעת הרשב"א מפורש דלרבנן סתם ולדות ל"צ שיהוי והוא דגמרו ובנ"ד לא נזכר בדברי השואל אם הי' גמרו בשעת הלידה דהכנון עם חתני נ"י דבעינן כן וכדדייק מלשון רש"י (נראה כוונתו מדברי רש"י ביבמות דף פ' סוף ע"ח בד"ה ובן ח' ע"ש) וכן מלשון הרמב"ם פ"א ממילה כו' ועוד דאף מה דמתירין באשת כהן זהו באכלו ארי אבל בנ"ד דחלה ומת כבר עמדתי לתמוה כו' (כנזכר למעלה) ומסיק וז"ל ומ"מ לדינא נראה דבחלה ומת כיון דהרז"ה דמחמיר בפיהק מיקל בחלה ומת יש לסמוך דאם עתה רואים שגמרו ולא ידעי' אם היה בלידה גמרו דאולי אף אם היכא דל"ג מיד לא מקרי גמר י"ל דמ"מ בליכא ריעותא לפנינו דלא ידעינן גם ההיפוך אם ל"ג בשעת לידה תלינן דגמרו מיד בשעת הלידה ולזה י"ל אף בנחתך בארכובה יש לדון להקל בשעת הדחק ועיגון אם יסכים לזה מר חתני הגנ"י. אבל אם בנ"ד פיהק ומת דאפשר דפיהק ד' ימים דאם מיד כשנולד לא היה בריא יש לומר דלא ידעינן מהו פיהק דאפשר דחלה היינו בריא ונחלה אבל אם חלה מיד הוי בכלל פיהק. בזה בנחתך בארכובה ממש קשה להקל אך בנשתייר מהשוק י"ל דסמכינן להקל גם בזה כיון דלא הוי ודאי פיהק. ועכ"פ אם בנ"ד לא היה בכלל פיהק בזה בחלה ומת בנשתייר מהשוק יש להקל בחליצה ובלא נשתייר מהשוק איני כדאי וגדולי הדור המה יכריעו ולא אני עכ"ל ע"ש (וע' בזה בתשובת חתם סופר ח"ב סי' ס"ט וסי' ע'): והנה בעיקר דבר זה מ"ש הגאון ז"ל שלא הערו הראשונים והאחרונים. באמת כבר העיר הריב"ש בתשו' סי' תמ"ו הובא בב"י סי' קנ"ו ומשמע מדבריו שדעתו דהעיקר כהרז"ה דבחלה ומת נמי פליגי רבנן ולכן באשת כהן אינה חולצת ע"ש (אלא דמ"ש שם שגם רש"י ס"ל כרבי' יונה דלאו דוקא פיהק ומת אלא ה"ה חלה ומת. ע' ברש"ל ובמהרש"א בשבת שם ד"ה שפיהק שדייקו מלשון רש"י שם איפכא דסתם מת בתוך ל' הוי כאכלו ארי ע"ש) גם בס' תבואות שור סימן ט"ו ס"ק י"ג נתעורר בזה וכתב וז"ל הנה נחלקו הפוסקים בחלה ומת כו' והרמב"ם אע"פ שכ' והועתק דבריו בש"ע א"ע סי' קנ"ו ס"ד דאפילו מת מחולי תוך ל' צריכה חליצה רק מדרבנן מ"מ אין ראיה כמאן ס"ל דלדידיה אפילו כל ספק דאוריי' אינו כ"א דרבנן כידוע בפוסקים והשתא כיון דפלוגת' דרבוות' היא פשיט' שיש להחמיר ולומר דחלה ומת דאוריית' הוא וצריכה חליצה אפילו באשת כהן עכ"ל ע"ש גם בתשו' ברית אברהם חיו"ד סי' כ' אות ו' הביא דבתשובת מהרי"ט ח"ב ס"ס ט"ו הוכיח דה"ה במת ע"י חולי צריכה חליצה לכ"ע ע"ש. אמנם מדברי הגאון רע"ק ז"ל הנ"ל מבואר שדעתו דבחלה ומת יש לסמוך להקל במקום דחק ועיגון אלא שלא רצה לסמוך על דעתו עד יסכימו עמו. וכן נראה דעתו בס"ס פ"ט ושם כתב כיון דבש"ע סימן קנ"ו סתם כלשון הרמב"ם דבין מת מחמת חולי בין אכלו ארי חולצת מד"ס משמע ודאי דההיא דסי' קס"ד כל יבמה כו' ומת תוך ל' כמו שנתבאר. וקאי אסי' קנ"ו משמע להדיא דגם חלה ומת בכלל כיון דחולצת מד"ס ומדשתקו הרמ"א והאחרונים משמע דס"ל הכי לעיקר עכ"ל. ועיין בביאור רבינו הגר"א ז"ל בא"ח סי' של"א סק"ב שהעיר ג"כ בזה ושם כתב דהמחבר בש"ע דעתו כשיטת הרי"ף והרמב"ם דס"ל דרבא דקאמר אם אשת כהן כו' ולא חילק בין פיהק פליג אאביי והלכה כרבא ע"ש וצ"ע למעשה וע' עוד בתשו' גליא מסכת סי' י"ג ובתשו' משכנות יעקב סי' מ' מענין זה.
ג סָעִיף ח הלכה ונתקדשה. עיין בס' בית מאיר שהביא לשון התה"ד סימן רי"ו שכ' דההוא דמת בתוך ל' דמסיק אם אשת כהן אינה חולצת מסתמא לא איירי במזיד דידע דצריכה חליצה ועבר ונשא כו' והוא ז"ל כתב עליו ולע"ד לשון הגמרא ועמדה ונתקדשה ולשון הפוסקים הלכה ונתקדשה לא משמע אלא מזידה ולחלק בין היא להוא שהוא צריך להיות שוגג קשה עלי לומר וגם סתימת ל' הרי שאין אוסרין על זה אשתו מפני ספק דדבריהם לא משמע כלל לחלק וצ"ע עכ"ל ועיין בתשו' גליא מסכת ס"ס י"ג שכ' דהנכון עם תה"ד דהכי דייק לשון רש"י בשבת וביבמות ע"ש וכן הוא דעת תשובת חוט השני סי' י"ב כמו שהבאתי לעיל סי' קנ"ן ס"ק ה' עש"ה ועיין בת' ברית אברהם ס"ק ק' מזה.
ד סָעִיף ח חולץ לה יבמה. עיין בתשובת חוט השני סי' י"ב שכ' דהא ודאי שאם אין היבם רוצה לחלוץ שמפרישין אותה עד שיחלוץ אלא שנראה שכופין אותו לחלוץ כיון שאינה ראוי' להתייבם אליו כלל דשמא הי' בן קיימא כו' ע"ש. ועמ"ש לעיל סי' קכ"ו ס"ט ס"ק כ"ב.
ה סָעִיף ח וה"ה אם אין היבם כאן. עיין בתשו' גליא מסכת סי' י"ג אודות אשה שילדה זכר אחר מיתת בעלה ומת הולד אחר המילה ונשאר יבם קטן בן ג' שנים והולד ודאי נגמרו שערו וצפרניו ועוד אומרת האשה שמן הטבילה נולד לה הולד בחודש העשירי. והאריך מאוד בפלפול רב והעלה דיש להתיר אשה הזאת להתנסבא בלא חליצה רק יש ספק אם אחר שיגדל היבם תהיה אשה זאת זקוקה לחליצה או לא ומסיק דעכ"פ כעת ראוי להתירה ובעת שיגדל היבם ידונו אז זקני הדור כאשר יערה עליהם רוח ממרום. וכ' עוד אמנם השאלה שהוזכר בשו"ת בית שמואל אחרון בענין שלא ראו כלל את הולד בחיים חיותו רק אחרי הוולדו ערך שני שעות מצאוהו מת מחמת שהקשתה בלדתה לא השגיחו על הולד והי' לה הכרת עובר יותר מששה חדשים והי' יבם קטן והתיר את היבמה. אילו הייתי שם לא הייתי נמנה להתיר עובדא דידי' ע"ש באורך (ועמ"ש לעיל ס"ק ב' וגם בסי' קנ"ו ס"ק ו') ולע"ד גם בעובדא דידי' הנ"ל קשה לסמוך להקל לכתחלה הגם שדבריו נאמרים בפלפול יפה אעפ"כ אין בהם יסוד לחדש הלכה. ושוב ראיתי בתשו' משכנות יעקב סי' מ' דמבואר מדבריו להחמיר בנ"ד ואין לנו אלא מה שהתירו חכמים בפירוש באשת כהן ובדיעבד ולא להוסיף מדעתינו להתיר לכתחלה משום עיגונא. והגם שבעובדא דידי' הוא צד חמור יותר דהולד לא חי אחר שנולד רק ערך ז' או ח' שעות ויש ספק אולי זהו בכלל פיהק ומת דהא לא נולד בו שום חולי עכ"ז מכלל דבריו במה שדחה דברי הרב השואל שם מבואר שגם בנדון של הרב בעל ג"מ הנ"ל אין להקל (וקרוב לו' דהרב השואל שם הוא בעל ג"מ הנ"ל) אך כתב שם בסוף דאפשר למצוא קצת צד שיתברר בבירור גמור שהוזכר עוברה כו' (והובא לעיל סי' קנ"ו שם) וע"ש עוד מ"ש בענין נאמנות הנשים על גמר שערו וצפרניו ע"ש:
ו סָעִיף ח גירשה הכהן. עיין בתשו' גליא מסכת ס"ס י"ג שכ' דיש לחקור בשאר ענינים שאמרו ניסת לא תצא (כמו בסי' ז' סכ"א ובסי' י"ז סל"ג ול"ד ובסי' מ"ה ס"א בהגה ועוד באיזה מקומות) איך הדין אם גירשה או מת הבעל אם מותרת אח"כ לכתחלה להנשא וכפי הנראה ראוי לומר בכל הני ענינים דעכ"פ בהיו לה בנים אין לאסור משום לעז בנים כענין שהוזכר בש"ע לעיל סי' יוד ס"ה ובסי' ק"נ ס"א עש"ב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.