א הַבָּא עַל אַחַת מִן הָעֲרָיוֹת דֶּרֶךְ אֵבָרִים, אוֹ שֶׁחִבֵּק וְנִשֵּׁק וְנֶהֱנָה בְּקֵרוּב בָּשָׂר, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה, וְחָשׁוּד עַל הָעֲרָיוֹת. הַגָּה: וְהַבָּא עָלֶיהָ, בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ, כֵּיוָן שֶׁהֶעֱרָה בָּהּ דְּהַיְנוּ שֶׁהִכְנִיס הָעֲטָרָה, חַיָּב עָלֶיהָ מִיתָה אוֹ כָּרֵת. וְאֵין צְרִיכִין לִרְאוֹת כְּמִכְחוֹל בִּשְׁפוֹפֶרֶת, אֶלָּא מִשֶּׁיִּרְאוּ הָעֵדִים אוֹתָם דְּבוּקִים זֶה בָּזֶה כְּדֶרֶךְ הַמְנָאֲפִים, נֶהֱרָגִים עַל זֶה (טוּר), וְהָאִשָּׁה נֶאֱסֶרֶת עַל בַּעְלָהּ (נ"י פ' שֵׁנִי דִּיבָמוֹת). אִשָּׁה גְּדוֹלָה שֶׁבָּא עָלֶיהָ קָטָן פָּחוֹת מִבֶּן ט' שָׁנִים, אֵינָהּ חַיֶּבֶת מִיתָה עַל יָדוֹ (טוּר). וְנִרְאֶה לִי, דְּהוּא הַדִּין אֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת עַל בַּעְלָהּ. וְלָכֵן כָּתַב הָרַב בַּעַל הַטּוּרִים הַרְבֵּה דִּינִים אֵימָתַי חַיָּבִים מִיתָה אוֹ לֹא, נָפְקָא מִנַּהּ בַּזְּמַן הַזֶּה בְּאֵיזֶה בִּיאָה אִשָּׁה נֶאֱסֶרֶת עַל בַּעְלָהּ, וְעַיֵּן בִּפְנִים. אִשָּׁה פְּחוּתָה מִבַּת שָׁלשׁ, אֵין בִּיאָתָהּ בִּיאָה (טוּר), דְּכָל פְּחוּתָה מִשָּׁלשׁ שָׁנִים אֵין בִּיאָתָהּ בִּיאָה (טוּר) וּבְתוּלֶיהָ חוֹזְרִין (בְּהַגָּהוֹת דִּיבָמוֹת). אֲפִלּוּ נִתְעַבְּרוּ הַשָּׁנִים, בְּתוּלֶיהָ חוֹזְרִין (דִּבְרֵי הָרַב מֵהַיְרוּשַׁלְמִי):
ב נָשִׁים הַמְּסוֹלְלוֹת (פי' הַמְשַׂחֲקוֹת וּמִתְחַכְּכוֹת) זוֹ בָּזוֹ, אָסוּר, מִמַּעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם (וַיִּקְרָא יח, ג) שֶׁהֻזְהַרְנוּ עָלָיו. וְרָאוּי לְהַכּוֹתָן מַכַּת מַרְדּוּת, הוֹאִיל וְעָשׂוּ אִסוּר. וְיֵשׁ לָאִישׁ לְהַקְפִּיד עַל אִשְׁתּוֹ מִדָּבָר זֶה, וּמוֹנֵעַ הַנָּשִׁים הַיְדוּעוֹת בְּכָךְ מִלְּהִכָּנֵס לָהּ וּמִלָּצֵאת הִיא אֲלֵיהֶן:
א סָעִיף א שהכניס עטרה בדרישה עשה כאן מן העטרה ב' חלקים דהיינו שיש בשר שאינו שייך להעטרה ואזיל לטעמיה דכתב בסי' ה' וכבר כתבנו שם דאין זה נכון אלא בכלל עטרה ע"ש:
ב סָעִיף א נ"מ באיזה ביאה אשה נאסרה על בעלה ק"ל וכללה הוא והל' כ' הטור סוף סימן זה א' באונס וא' ברצון האונס פטור ממילא הרצון חייב א"כ קשיא מה שהקשו בפ' קמא דכתובות דף ט' וכ"ת מעשה דדוד מפני מה לא אסרוהו לב"ש עליו ומשני התם אונס הוי והא לגבי דוד הוה רצון ממילא הוא (חייב) וכל חייב הוא באיסור א"א עליו לפי דברי רמ"א דחיוב ואיסור שייכי להדדי ותו קשה במ"ש הטור בסי' זה על (כאן חסר לערך דף או ב'):
א סָעִיף א ונשק. לרמב"ם חייב מלקות מן התורה כשחבק או נשק חייבי כריתות או מיתות ב"ד. ובחייבי לאוין ליכא מלקות. והרמב"ן ס"ל אפי' בח"כ או מיתות ב"ד אינו אלא מדרבנן. אפי' אם אינו עושה דרך חבה ס"ל להרמב"ם מדאוריית' אסור והרמב"ן ס"ל דאסור מדרבנן עיין ב"ש:
ב סָעִיף א ונהנה. היינו או נהנה בקירוב בשר בה"י:
ג סָעִיף א מבת שלש. אם היא אנוסה לבוא עליה איש א' והיה ע"פ דין תיהרג ואל תעבור ולא מסרה נפשה מותרת לבעלה עיין ב"ש ח"מ:
ד סָעִיף ב אסור. אבל אינה נאסרת לבעלה ולא נפסלה לכהן רמב"ם עיין ב"ח ובה"י:
א סָעִיף א שהכניס העטרה. עב"ש סק"ג מה שחלק על הט"ז בענין זה וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' כ"ג שהאריך בזה והגביל מקום ההעראה באשה לכל מר כדאית ליה (ובתשובת חתם סופר ח"ב סי' צ"ה הסכים עמו ע"ש עוד) ובגוף הפלוגת' בין הט"ז והב"ש האריך להביא ראיות לדעת הב"ש וע"ש עוד בסי' יו"ד:
ב סָעִיף א כדרך המנאפים. עי' בתשו' נו"ב תניינא סי' י"א שכ' דמל' רש"י ספ"ק דמכות וב"מ דף צ"א מבואר דהיינו שהוא מתנענע עליה ועוסק בדישה כו' אכן בשיטה מקובצת ב"מ שם כתב בשם הר"ר יונתן נלו' שיעמוד האיש על כריסה כו' שכיון שכל כך פרץ פרצה כזו על אשת חבירו אי אפשר שלא גמר תאוותו עכ"ל משמע דלא כמו שכתבתי מ"מ משמעות רש"י בודאי הוא כן ועוד אמינא אפי' להר"ר יונתן היינו שראו אותם כך זמן מה ולא בלבל אותם אדם אמרי' ודאי גמר תאותו אבל אם פתאום בא איש ומצא אותם על תמונה זו ותיכף נפלה חרדה עליו וקפץ לא שייך לומר א"א שלא גמר תאוותו שאם שבודאי רצה לגמור תאוותו מ"מ נאנס ולא היה יכול לגמור ועוד נראה דכ"ז שראה אותם שוכבים זע"ז ברצון שניהם אבל אם בא פתאום ומצאום כך וקפץ מעליה מאן יימר שהיא נתרצית ואולי רצה לאנסה והיא לא נתרצית ולא הניחתו ואפי' באשת כהן אין לאוסרה שאין השכיבה בקירוב בשר ראיה אפי' להר"ר יונתן אלא כשהיא ברצון שניהם דמי מעכב על ידם לגמור תאותם אבל אם תחלת העליה לא נודע לנו באיזה אופן היה אז אמרי' אולי הוא עלה לאנסה והיא לא הניחתו ולא היה בידו לגמור תאוותו. והא דלא צעקה ומקרא מלא דבר הכתוב על דבר אשר לא צעקה שם מיירי שעדים רואים שבועל אותה בעיר והיא אינה מתחבטת נגדו כו' (עמ"ש בזה לעיל סי' ו' ס"ק י"ח) עכ"ד ע"ש:
ג סָעִיף א ולכן כתב הרב בעל הטורים. עי' בתשו' אא"ז פמ"א ח"ג סימן כ"ב ויובא קצת לקמן סימן ס"ח ס"ק ח'. ועיין עוד בקונ' אחרון בתשובת שער אפרים מענין זה ובספר יד המלך פ"א מהל' סוטה השיג עליו ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.