א צָרִיךְ אָדָם לְהִתְרַחֵק מֵהַנָּשִׁים מְאֹד מְאֹד. וְאָסוּר לִקְרֹץ בְּיָדָיו אוֹ בְּרַגְלָיו וְלִרְמֹז בְּעֵינָיו לְאֶחָד מֵהָעֲרָיוֹת. וְאָסוּר לִשְׂחֹק עִמָּהּ, לְהָקֵל רֹאשׁוֹ כְּנֶגְדָּהּ אוֹ לְהַבִּיט בְּיָפְיָהּ. וַאֲפִלּוּ לְהָרִיחַ בִּבְשָׂמִים שֶׁעָלֶיהָ אָסוּר. וְאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּנָשִׁים שֶׁעוֹמְדוֹת עַל הַכְּבִיסָה. וְאָסוּר לְהִסְתַּכֵּל בְּבִגְדֵי צִבְעוֹנִים שֶׁל אִשָּׁה שֶׁהוּא מַכִּירָהּ, אֲפִלּוּ אֵינָם עָלֶיהָ, שֶׁמָּא יָבֹא לְהַרְהֵר בָּהּ. פָּגַע אִשָּׁה בַּשּׁוּק, אָסוּר לְהַלֵּךְ אַחֲרֶיהָ, אֶלָּא רָץ וּמְסַלְּקָהּ לַצְּדָדִין אוֹ לְאַחֲרָיו. וְלֹא יַעֲבֹר בְּפֶתַח אִשָּׁה זוֹנָה, אֲפִלּוּ בְּרִחוּק אַרְבַּע אַמּוֹת. וְהַמִּסְתַּכֵּל אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה שֶׁל אִשָּׁה וְנִתְכַּוֵּן לֵהָנוֹת מִמֶּנָּה, כְּאִלּוּ נִסְתַּכֵּל בְּבֵית הַתֹּרֶף (פי', עֶרְוָה) שֶׁלָּהּ. וְאָסוּר לִשְׁמֹעַ קוֹל עֶרְוָה אוֹ לִרְאוֹת שְׂעָרָהּ. וְהַמִּתְכַּוֵּן לְאֶחָד מֵאֵלּוּ הַדְּבָרִים, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְאֵלּוּ הַדְּבָרִים אֲסוּרִים גַּם בְּחַיָּבֵי לָאוִין:
ב לֹא תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל פְּרוּעוֹת רֹאשׁ בַּשּׁוּק, אֶחָד פְּנוּיָה וְאֶחָד אֵשֶׁת אִישׁ:
ג מֻתָּר לְהִסְתַּכֵּל בִּפְנוּיָה, לְבָדְקָהּ אִם הִיא יָפָה שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה, בֵּין שֶׁהִיא בְּתוּלָה אוֹ בְּעוּלָה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁרָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן. אֲבָל לֹא יִסְתַּכֵּל בָּהּ דֶּרֶךְ זְנוּת, וְעַל זֶה נֶאֱמַר: "בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה" (אִיּוֹב לא, א):
ד מֻתָּר לְאָדָם לְהַבִּיט בְּאִשְׁתּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא נִדָּה וְהִיא עֶרְוָה לוֹ; אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הֲנָאָה בִּרְאִיָּתָהּ, הוֹאִיל וְהִיא מֻתֶּרֶת לְאַחַר זְמַן אֵינוֹ בָּא בָּזֶה לִידֵי מִכְשׁוֹל. אֲבָל לֹא יִשְׂחַק וְלֹא יָקֵל רֹאשׁ עִמָּהּ:
ה אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאִשָּׁה כְּלָל, בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה, בֵּין שִׁפְחָה בֵּין מְשֻׁחְרֶרֶת, שֶׁמָּא יָבֹא לִידֵי הִרְהוּר עֲבֵרָה. בְּאֵיזֶה שִׁמּוּשׁ אָמְרוּ, בִּרְחִיצַת פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, אֲפִלּוּ לִיצֹק לוֹ מַיִם לִרְחֹץ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו אֲפִלּוּ אֵינָהּ נוֹגַעַת בּוֹ, וְהַצָּעַת הַמִּטָּה בְּפָנָיו, וּמְזִיגַת הַכּוֹס. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין בַּאֲכִילָה עִמָּהּ בִּקְעָרָה נַמִּי אָסוּר בְּכָל עֶרְוָה כְּמוֹ בְּאִשְׁתּוֹ נִדָּה (בִּנְיָמִין זְאֵב סִימָן קמ"ג). וְיֵשׁ מְקִלִּין בְּכָל אֵלֶּה, דְּלֹא אָסְרוּ דְּבָרִים שֶׁל חִבָּה אֶלָא בְּאִשְׁתּוֹ נִדָּה (רַשְׁבָּ"א אָלֶף קמ"ח). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה אֵינוֹ אָסוּר רַק בִּמְקוֹם יִחוּד, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם מְצוּיִים כְּגוֹן בַּמֶּרְחָץ, מֻתָּר לִרְחֹץ מכּוּתִיוֹת שְׁפָחוֹת, וְכֵן נוֹהֲגִים (מָרְדְּכַי פ' אע"פ בְּשֵׁם הָר"ש בַּר בָּרוּךְ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה דֶּרֶךְ חִבָּה, רַק כַּוָּנָתוֹ לְשֵׁם שָׁמַיִם, מֻתָּר. לָכֵן נָהֲגוּ לְהָקֵל בִּדְבָרִים אֵלּוּ (תּוֹסָפוֹת סוֹף קִדּוּשִׁין). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לִנְהֹג אֲפִלּוּ עִם אִשְׁתּוֹ בִּדְבָרִים שֶׁל חִבָּה, כְּגוֹן לְעַיֵּן בְּרֵישֵׁהּ אִם יֵשׁ לוֹ כִּנִּים, בִּפְנֵי אֲחֵרִים (נ"י פֶּרֶק חֶזְקַת הַבָּתִּים):
ו אֵין שׁוֹאֲלִים בִּשְׁלוֹם אִשָּׁה כְּלָל, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, וַאֲפִלּוּ עַל יְדֵי בַּעְלָהּ אָסוּר לִשְׁלֹחַ לָהּ דִּבְרֵי שְׁלוֹמִים. אֲבָל מֻתָּר לִשְׁאֹל לְבַעְלָהּ אֵיךְ שְׁלוֹמָהּ:
ז הַמְחַבֵּק אוֹ הַמְנַשֵּׁק אַחַת מֵהָעֲרָיוֹת שֶׁאֵין לִבּוֹ שֶׁל אָדָם נוֹקְפוֹ עֲלֵיהֶם, כְּגוֹן אֲחוֹתוֹ הַגְּדוֹלָה וַאֲחוֹת אָבִיו וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם הֲנָאָה כְּלָל, הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה בְּיוֹתֵר וּדְבַר אִסוּר הוּא וּמַעֲשֵׂה טִפְּשִׁים, שֶׁאֵין קְרֵבִים לָעֶרְוָה כְּלָל, בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין קְטַנָּה, חוּץ מֵהָאָב לְבִתּוֹ וּמֵהָאֵם לִבְנָהּ. כֵּיצַד, מֻתָּר הָאָב לְחַבֵּק בִּתּוֹ וּלְנַשְּׁקָהּ וְלִישֹׁן עִמָּהּ בְּקֵרוּב בָּשָׂר, וְכֵן הָאֵם עִם בְּנָהּ, כָּל זְמַן שֶׁהֵם קְטַנִּים. הִגְדִּילוּ, וְנַעֲשָׂה הַבֵּן גָּדוֹל וְהַבַּת גְּדוֹלָה עַד שֶׁיִּהְיוּ "שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ" (יְחֶזְקֵאל טז, ז), זֶּה יָשֵׁן בִּכְסוּתוֹ וְהִיא יְשֵׁנָה בִּכְסוּתָהּ. וְאִם הָיְתָה הַבַּת בּוֹשָׁה לַעֲמֹד לִפְנֵי אָבִיהָ עֲרֻמָּה, אוֹ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה, וְכֵן אִם הָאֵם בּוֹשָׁה לַעֲמֹד בִּפְנֵי בְּנָהּ עֲרֻמָּה, וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵם קְטַנִּים, מִשֶּׁהִגִּיעוּ לִכָּלֵם מֵהֶם, אֵין יְשֵׁנִים עִמָּהֶם אֶלָּא בִּכְסוּתָן:
א סָעִיף ו (עד כאן חסר) ומזה יליף בנ"י דרך ארץ שאין ראוי להתנהג עם אשתו בכיוצא בזה בדברים לפני אחרים עכ"ל וכ' בדרישה דנראה לו דוקא בחיק' אסור אבל לעיין ברישיה כשהוא יושב אפשר דמותר אבל בתשובת רשב"א סי' אל קפ"ח משמע דגם עיון ברישיה אין נכון שמדמין זה ליציקה על הידים ורש"י פי' בגמ' מידע ידיע דיצר הרע כו' דאין כאן חוצפה דאינני' בכנפי' דשרה דמידע ידיע דיצה"ר ליכא בהאי עלמא לא צריכנה לאצטנועי מיניה עכ"ל משמע דהעיקר משום דגני' בחיק' הוא וקשה דא"כ למה הוצרכו להזכיר דמעיינה ברישיה ונ"ל דתרי טעמים היו שם שלא רצה ליכנס שם דחדא משום אברהם גופיה דאין לו לאדם לעשות מילי דחיב' עם אשתו בפני אחרים משום צנועות כההיא מעשה שהטיח באשתו תחת התאינה והלקוהו וגם כאן הוא מעין תשמיש בזה שנית שלא יעורר תאות אחרים ע"י זה שיבא לידי הרהור שיזכור תשמיש ע"י זה ע"כ אמר דמצד אברהם עצמו היה שלא כהוגן ח"ו ששכב בחיק אשתו שנית אפילו עיון ברישיה לחוד אינו נכון כדי שלא יביא אחרים לידי הרהור ע"ז השיב אברהם דאפילו השכיבה בחיקה אין איסור כי בהאי עלמא א"צ לצניעות דידוע שאין כאן תשמיש ממילא אין כאן איסור אפילו לדידיה מכ"ש לאחרים א"כ מוכח מזה דאפילו עיון בראשו לחוד אינו נכון בפני אחרים ונראה דיש חילוק בזה דעיון לחוד אינו מפני אחרים דוקא באשתו דכל הרואה זה נזכר לקירוב שלהם ע"י תשמיש ויבא לידי הרהור ע"י זה משא"כ בבתו ואחותו ונכדו דאין כאן זכרון תשמיש מותר בפני אחרים אבל שכיבה בחיקה פשיטא דאסור בכולם אפילו שלא בפני אחרים דדבר זה הוא קירוב גדל ובשער עריות ואפילו בפנויה אסור אפילו עיון בראשו לחוד כנלע"ד נכון: א אבל מותר לשאול לבעלה כתב רש"ל ולפ"ז נהנו היתר באגרת שלומים שלנו שפורשים בו האשה ואעפי"כ נהגו להחמיר שלא להזכירה בשמה עכ"ל וכתב מו"ח ז"ל היינו שבתחילת האגרת כותבין ולאשתך כו' אבל לבסוף האגרת שרגילין לכתוב ותאמר שלום לפלוני אסור לכתוב ותאמר שלום לזוגתך דהיינו שולח לה ע"י בעלה שאלת שלום דאסור ונ"ל דכ"ז הוא מצד שמראה אהבה בדרישת שלום אבל אם יש צורך כגון שלא היתה בקו הבריאה או כיוצא בזה מותר לכתוב תודיעני משלום אשתך:
א סָעִיף א ביופיה. הר"י כתב דאסור מדאוריית'. והרמב"ם ס"ל דרבנן. ובפנויה לכ"ע מדברי קבלה. והרהור אפי' בפנויה אסור מדאוריית':
ב סָעִיף א אחריה. דהיינו בתוך ד' אמותיה מהרא"י ובה"י. וכנה"ג בשם הרדב"ז ח"ב כתב דלא סגי כשירחיק ד' אמות אלא כל שאינו מרוחק שאינו מכיר ומבחין בה בהלוכה ובתנועותיה אסור. איסור זה הוא בכל האנשים ובכל המקומות אפי' במקום שהנשים הולכות מכוסות מכף רגל עד ראש. כנה"ג בשם הרדב"ז ח"ב:
ג סָעִיף א זונה. ואם הוא חשוד על אשה א' מתרין בו שאל יעבור פתח ביתה ואם יעבור מלקין אותו ועיין ב"י מ"ש בשם רי"ו:
ד סָעִיף א קול ערוה. אבל קול פנויה או קול אשתו מותר אלא בעת תפלה אסור כמ"ש בא"ח. אבל בספר באר שבע דף קי"ט כתב בין בתולה בין אלמנה אסור ולא שרי אלא קול אשתו שלא בשעת תפלה. ודוק' קול ערוה אסור אבל קול דיבור שלה מותר. וא"ל מש"ס קידושין דף ע' ע"א דאי' שם קול ערוה אפי' בשאלת שלומה אסור תירץ הרשב"א קול דיבור זה מה שהיא משיב על שאלת שלמה גרע טפי בה"י ע"ש:
ה סָעִיף ב פנויה. פנויה היינו אלמנה או גרושה או בעולה. אבל בתולה מותר ב"ח ח"מ בה"י ב"ש. ופריעת ראש בחצר ליכ' איסור אלא משום צניעות. עיין ב"ש. אנוסה צריכה לכסות ראשה וכל שלא נבעלה אף שנתקדשה מותרת לילך בפריעת ראש כשאר בתולות. שבות יעקב ח"א סי' ק"ג ובתשובת חות יאיר סי' קצ"ו פסק דאף בתול' שנתקדשה יש לילך בכיסוי ראש וכן פסק בתשובת יצחק הלוי אחיו של הט"ז סי' ט' ע"ש:
ו סָעִיף ד ישחוק. ולהביט במקום התורפה אסור. ואם מביט כשהיא נדה עונש שלו דאית ליה בנים שאינם מהוגנים. וכשמביט בעת שרוצה לשמש נעשו בניו סומין. ובלא תשמיש אסור משום דמגרי היצר הרע בעצמו כמ"ש סי' כ"ה. ובעת נידתה אסור להביט במקומות המכוסים כמ"ש בי"ד סי' קצ"ה:
ז סָעִיף ה אלו. היינו באכילה בקערה א' או להושיט מידו לידה דאסור כשאשתו נדה מ"מ באשה אחרת לא חיישינן להרהור בכה"ג אבל רחיצת ידים והצעת המטה ומזיגת הכוס ל"פ הרשב"א ב"ש:
ח סָעִיף ה שפחות. ובדרישה מיקל ג"כ הואיל ודבר עבדות הוא. וב"ח כתב שראה במרדכי ישן כתב מותר לרחוץ משפחה אם יוכל לזהר מהרהור והנמנע מתברך עכ"ל. ואם אינה מכוסה בכל גופה ושערה אסור בה"י ע"ש:
ט סָעִיף ה שמים. ומזה נהגו לרקד עם הכלה כדי לחבבה על בעלה או משום כבוד אביה. ות"ח ראוי להחמיר רש"ל:
י סָעִיף ה ברישיה. אפילו יושב ואין מונח בחיקה אסור כ"מ מתשובת הרשב"א סי' אלף קפ"ח וכתב ט"ז ונראה דיש חילוק בזה. דעיון לחוד אין נכון בפני אחרים באשתו משום הרואה יבא לידי הרהור דנזכר קירוב שלהם ע"י תשמיש. אבל בבתו ואחותו ונכדו שאין כאן זכרון תשמיש מותרת בפני אחרים. אבל שכיבה בחיקה פשיט' דאסור אפי' שלא בפני אחרים. ובשאר עריות אפי' בפנוי' אסור אפי' עיון בראשו לחוד עכ"ל:
יא סָעִיף ו שלומה. וה"ה לשאול לאחרים על שלומה מותר כ"כ הב"ח. מיהו בש"ס בב"מ דף פ"ז ע"א דתירץ שם ע"י בעלה שאני. משמע לשאול לאחר על שלומה אסור. ומזה נהגו לכתוב בתחלת אגרת בשלום זוגתו אבל בסוף הכתב שרגילים לכתוב ותאמר שלום לזוגתך אסור דהיינו שאלת שלום ששולח ע"י בעלה ב"ח: וכתב ט"ז אם לא היתה בקו הבריאה מותר לכתוב תודיעני משלום אשתך:
יב סָעִיף ז הגדולה. וצדיק גמור שיודע בעצמו שלא יבא לידי הרהור מותר ח"מ:
יג סָעִיף ז שאין קרובים לערוה כלל. כנ"ל:
יד סָעִיף ז חוץ מהאב לבתו. וה"ה בת בתו מותר. וה"ה אחותו קטנה בת שלשה שנים מותר ב"ח ח"מ. ואם היא גדולה דשערה צמח אסור לישן עמה בקירוב בשר אפי' בבתו וה"ה לאותבי' בכנפיה הוי קירוב בשר. וכן לשכוב בחיקה לעיין ברישיה הוי כקירוב בשר ט"ז: אם היא מקודשת אסור אפי' אם היא קטנה והיא בתו. ואם הם מלובשים מותר לשכוב עמהן בבתו ובת בתו אפילו אם היא גדולה ומשמע אפילו אם היא נשואה מותר דהא לענין קירוב גדולה ונשואה או נתקדשה שוין. ולעיין ברישיה לא גרע מזה ומותר אם היא בתו או בת בתו ולעיין ברישיה אפי' אם היא גדולה ונשואה וכ"כ ט"ז. ושאר ערוה אסורה לעיין ברישיה וכן פנויה אסורה ואחותו מתיר בט"ז. מיהו אסור לישן עמה אפילו אם הם מלובשים וכן יחוד אסור כמ"ש סי' אח"ז ומכ"ש חבוק ונישוק אסור כמ"ש תוס'. והא דעולא היה מנשק לאחותו משום דהיה יודע שלא יבא לידי הרהור אבל לשאר בני אדם אסור אבל מותר לנשק לאתותו הקטנה עב"ש:
טו סָעִיף ז גדול. היינו אם הגדילו אסור לישן בקירוב בשר אבל חיבוק ונישוק מותר פרישה:
טז סָעִיף ז נכונו. היינו אפילו קודם שנתגדלו אם הביאו סימנים אסור. עיין ב"י ב"ח ח"מ:
א סָעִיף א להלך אחריה. עבה"ט ומ"ש בשם הרדב"ז הוא בח"ב סי' תש"ע. (ושם מסיים אלא ימהר לעבור לפניה אפי' שיעבור תוך ד' אמותיה או יסתלק לצדדין או יאנוס עצמו ויתעכב עד שתלך מלפניו כו' ואם אי אפשר באחד מכל אלה והוא ממהר לדבר מצוה ואם יתעכב יעבור זמן המצוה יתקע עיניו בקרקע וילך ולא יגביהם מן הקרקע ע"ש. ומשמע דתקנתא זו דיתקע עיניו בקרקע לא מהניא אלא דוקא בממהר לדבר מצוה וע' בגמ' ברכות ס"א ולמ"ד פרצוף הי מנייהו סגי ברישא אמר רנב"י מסתברא כו' דתניא כו' וע' במהרש"א:
ב סָעִיף ב אחד פנויה. עבה"ט שכ' היינו אלמנה כו' ובמג"א סי' ע"ה סק"ג נראה בעיניו דוחק לפרש כן וכ' דפרועות ראש דכתב באה"ע היינו שסותרות קליעות שערן והולכות בשוק דזה אסור אפי' בפנוי' כו' אלא דפנויה לא מיתסרי מדאוריית' כו' ע"ש אמנם בס' דגול מרבבה כתב דיפה כיוונו הח"מ והב"ש דהיינו אלמנה וגרושה והוא מדברי הירושלמי בפ"ב דכתובות סוף הלכה א' ע"ש (ולפ"ז י"ל דבתולה אין איסור אפי' סותרות קליעות שערן וע' במחצית השקל שם). ומ"ש הבה"ט היינו אלמנה או גרושה או בעולה כו' מלשון זה מבואר דבעולה בזנות קאמר והיינו כהשבו"י שהביא לקמן. אך באמת לא העתיק כראוי במה דנקט אלו הג' יחד כי אלו שלשתן לא הוזכרו במקום א' כי בב"ח וח"מ לא הוזכר אלמנה וגרושה רק בעולה ובב"ש לא הוזכר בעולה רק אלמנה וגרושה והא ודאי דמדברי הב"ש משמע דבעולה פנויה שזינתה אין איסור (וכן מדייק מדבריו הפמ"ג בא"ח שם) ואף הב"ח וח"מ דנקטו בעולה י"ל דכוונתם נמי בעולה ע"י נשואין דהיינו אלמנה וגרושה מן הנשואין ולאפוקי מן האירוסין דלא אבל ע"י זנות י"ל דאין איסור בפריעת ראש. גם בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"א סי' ל"ה דעתו כן וכ' שם בדבר שנתברר כל הבתולה שנבעלה ורצה הרב לכופה שתכסה ראשה בצניף ומסיק דאין לכוף אותה אם בשביל הכתובה הלא כל הנושא אשה בודק וחוקר אחריה וכיון דנתפרסם שזנתה כל מה שיעשה לה כתובה מדעתו הוא ורשום בידו להוסיף והא דנהגו לנסות ראשה עושים לטובתה שלא תהיה חרופה וגדופה לכל עובר אורח שיראה אותה כריסה בין שיניה וידע שזנתה אבל היכא שהיא אומרת שלא ניחא בתקנתה כגון דא שומעין לה ע"ש. אולס בדגמ"ר דעתו כהשבו"י וכ' דכן מוכח בירוש' שם דבעולה אפילו לא נשאת עדיין כלל אינה רשאה לצאת בראש פרועה עי' שם (ובספר כרם שלמה מפקפק בראייתו מהירוש' ע"ש) ומ"ש הבה"ט בשם ת' חו"י דאף בתולה שנתקדשה יש לילך בכיסוי ראש עי' שם שכתב דאפילו את"ל דארוסות בזמן הש"ס היו הולכות פרועות ראש היינו מפני שהיה בימיהם האירוס זמן רב לפני הנישואין כו'. וע"ש עוד שנשאל אודות אחות ראובן שהיתה משרתת אצל לוי והיא מכרת בכל חכמה ומלאכה ורבו הקופצים עליה לישאנה בלא כסף והנה לוי בעה"ב שלה אין לו בנים ויש לו אשה חולנית בחולי הריאה כמה שנים ונל הרופאים נתיאשו ממנה ודיבר לוי עם ראובן שאל ימהר להשיא אחותו כי כשתמות אשתו ישאנה וע"ז רוצה ליתן ת"כ ולשבע לפני עדים וראובן אינו מאמין לשבועתו כי הוא עשיר מופלג ואלים בעירו. ושאל ראובן הנזכר לייעץ לו כדת מה לעשות ויעצו גדול שבעירו שיניח ללוי לקדשה לפני עדים שתהיה מקודשת אחר מות אשתו ג' והשיב וז"ל שאלתך שאלה שאינה הוגנת היא ודוגמא לשאלה זו שאלני אלמן א' כו' (יובא לקמן סי' קמ"ג) ואף כי שאלתך קלה מצד שאין כאן לעז אשת איש והרי ע"פ הדין נושא אדם כמה נשים מ"מ חמורה יותר מכמה צדדים אף אם היה אפשר לעשות כן מה שבאמת אי אפשר שאם יקדשה ויאמר לה ה"א מקודשת לי בפרוטה זו לאחר שתמות אשתי יכול לחזור בו כבטור ופוסקים סימן מ' ואם יאמר מעכשיו את"ל דאין חשש חר"ג דלא תיקן בארוסה כמ"ש בסי' א' (עבה"ט שם ס"ק כ"א) מ"מ אי אפשר דאיך תלך בפריעת ראש כו' ועוד יש לחוש לכמה חששות ותקלות כי מנהג בחורי ישראל הפרוצים לנהג קלות ראש עם הבתולות אבל עם הנשואות גדרו גדר ואין מי שנוהג קלות ופן חלילה יכשלו בה לכן הלך מדרך זה ומזאת העצה הרעה אף כי יש כמה דרכים אשר בהם יוכל להתקשר עם לוי בדרך היתר הלא יכול ליתן שט"ח שיתחייב לראובן אלף ר"ת וזמ"פ יהיה אמר שנה אחר פטירת אשתו או בזמן נישואין שלו עם אשה אחרת אכן אם ישא בתולה פלונית פטור ומסולק משט"ח זה לגמרי או שיאסר עליו כל בנות ישראל חוץ מזו ועוד כמה דרכים וכל זה יהיה בהעלם וסתר מפני עגמת נפש ולכן לולא אהבתך גם דברי האחרונים האלה לא כתבתי כי מימי לא רציתי לגלות דעתי בדבר שהוא חוץ לסדר ומנהג העולם כו' ע"ש:
ג סָעִיף ה לשם שמים. עבה"ט ועמ"ש לקמן סי' ס"ה סק"ב (וז"ל הריטב"א סוף קידושין הכל לפי דעת ויראת שמים וכן הלכתא. דהכל כפי מה שאדם מכיר בעצמו שיצרו נכנע וכפוף לו ואין מעלה טינא בלבו כלל מותר לו להסתכל ולדבר עם הערוה ולשאול בשלום א"א והיינו ההיא דר' יוחנן יתיב אשערי טבילה ור' אמי דנפקי ליה אמהתא דבי קיסר וכמה רבנן דמשתעי בהדי מטרוניתא ורב אדא בר אהבה דנקט כלה אכתפיה ורקיד בה ולא חייש להרהורא מטעמא דאמרן אלא שאין ראוי להקל בזה אלא לחסיד גדול עכ"ל:
ד סָעִיף ו אפי' ע"י שליח. וצ"ע גבי אלישע שאמר לגיחזי רוץ נא לקראתה ואמר לה השלום לך כו' הגהת יד אפרים. ולפי דברי הריטב"א סוף קדושין שהבאתי בס"ק הקודם לק"מ):
ה סָעִיף ז מהאב לבתו. עבה"ט דה"ה בת בתו ועב"ש ס"ק י"ד שהקשה דהא הר"ן כתב בתו תנן בת בתו לא תנן ולשאר פוסקים לא מצינו ההיתר מפורש מנ"ל להקל בבת בתו וטרח ליישב ע"ש ועיין בס' בר"י אות ד' שכ' דבאמת ההיתר מפורש דהתניא באבל רבתי שהאם נקברת עם בן בנה זה הכלל כל שישן עמו נקבר עמו דהר"ן סבר דההיא ברייתא אינה הלכה וכן פסקו הפוסקים בי"ד סי' שס"ב וע"כ משום דתפס סוגיא דתלמודין שלהי קדושין שהביא הב"ש כפשטה אבל אנן דקי"ל כההיא ברייתא ביו"ד שם ה"ה הכא ע"ש:
ו סָעִיף ז וכן האם עם בנה. עיין בת' חוות יאיר סי' ע"ב שפעם א' אירע מקרה בלתי טהור שבן קטן בן ט' שנים שהיה ישן עם אמו והערה באמו בשינתה ועי"ז הקיצה וכתב דהאשה ודאי מותרת לבעלה מאחר שהיא אשת ישראל ואין לך אונס גדול מזה והכי מוכח ר"פ הבע"י סוף דף נ"ג כו' (ע' בת' אא"ז פמ"א מ"ג סי' כ"ב שדחה ראיה זו אך כתב שם ראיה אחרת שאם היתה ישינה לא נאסרה על בעלה ע"ש ויובא קצת לקמן סימן ס"ח סק"ח) אך כתבתי זה לזכרון כי יש בו תוכחה לבנות ישראל שישמרו מלעשות כזאת בבנים הקטנים ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.