א הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה בְּגָזֵל אוֹ בִּגְנֵבָה אוֹ בְּחָמָס, אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים, וְנוֹדַע שֶׁקָּנָה אוֹתוֹ דָּבָר בְּיֵאוּשׁ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הַגָּה: קִדְּשָׁהּ בְּגָזֵל אוֹ גְּנֵבַת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, הָוֵי מְקֻדֶּשֶׁת דְּהָא אֵינָהּ צְרִיכָה לְהַחֲזִיר רַק מִכֹּחַ קִדּוּשׁ הַשֵּׁם (מהרי"ו סִי' קל"ח). קִדְּשָׁהּ בְּגָזֵל אַחַר יֵאוּשׁ לְבַד, מְקֻדֶּשֶׁת מִדְּרַבָּנָן (רַבֵּנוּ יְרוּחָם):
ב גָּזַל אֶת הָאִשָּׁה אוֹ גְּנָבָהּ אוֹ חֲמָסָהּ, וְחָזַר וְקִדְּשָׁהּ בַּגָּזֵל אוֹ בַּגְּנֵבָה וּבֶחָמָס שֶׁלָּהּ, וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בּוֹ, אִם לֹא קָדַם בֵּינֵיהֶם שִׁדּוּכִים וְנָטְלָה וְשָׁתְקָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. אֲבָל אִם שִׁדֵּךְ תְּחִלָּה, דְּהַיְנוּ שֶׁנִּתְרַצֵּית לִשָּׂא אוֹתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הָיוּ שָׁוִין בִּנְתִינַת הַנְּדוּנְיָא (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פ"ק דְּקִדּוּשִׁין), אוֹ אֲפִלּוּ לֹא שִׁדֵּךְ תְּחִלָּה, וּכְשֶׁאָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בָּזֶה וּנְתָנוֹ בְּיָדָהּ, אָמְרָה: הֵן, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וְצָרִיךְ לְשַׁלֵּם לָהּ גְּזֵלוֹתֶיהָ (הָרַ"ן פ"ק דְּקִדּוּשִׁין). אֲבָל אִם אַחַר שֶׁבָּא לְיָדָהּ אָמַר: הִתְקַדְּשִׁי לִי בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרָה: הֵן, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁדֵּךְ תְּחִלָּה. וְאֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר שֶׁבִּתְחִלָּה קִבְּלָה לְשֵׁם קִדּוּשִׁין (כ"כ הָרַ"ן בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א, וְהַב"י הֵבִיאוֹ):
ג וְכֵן אִם הֶחֱזִיר לָהּ חוֹב שֶׁהָיָה לָהּ אֶצְלוֹ, וְאָמַר לָהּ: כַּנְּסִי סֶלַע זוֹ שֶׁאֲנִי חַיָּב לִיכִי וַהֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בּוֹ, קֹדֶם שֶׁתִּטְּלֶנּוּ, וּנְטָלַתּוּ וְשָׁתְקָה, אִם הָיוּ בֵּינֵיהֶם שִׁדּוּכִין הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לֹא שִׁדֵּךְ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁתֹּאמַר: הֵן. אֲבָל אִם לְאַחַר שֶׁנְּתָנוֹ בְּיָדָהּ אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בּוֹ, אֲפִלּוּ אָמְרָה: הֵן, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁשִּׁדֵּךְ תְּחִלָּה. הַגָּה: וְכָל זֶה שֶׁאָמַר לָהּ: כַּנְּסִי סֶלַע שֶׁאֲנִי חַיָּב לָךְ. אֲבָל אָמַר לָהּ: כַּנְּסִי סֶלַע זוֹ, סְתָמָא, וְחָזַר וְאָמַר: הִתְקַדְּשִׁי לִי בּוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁחַיָּב לָהּ גַּם כֵּן, וְהִגִּיעַ זְמַן הַפֵּרָעוֹן, מְקֻדֶּשֶׁת, וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לוֹמַר: לְפֵרָעוֹן קִבַּלְתִּיו (הָרַ"ן פ"ק דְּקִדּוּשִׁין). אָמַר לָהּ: כַּנְּסִי סֶלַע זוֹ שֶׁאֲנִי חַיָּב לָךְ, וְחָזַר וְאָמַר: לֹא לְשֵׁם פֵּרָעוֹן אֲנִי נוֹתְנוֹ לָךְ, רַק לְשֵׁם קִדּוּשִׁין, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי מְקֻדֶּשֶׁת אֲפִלּוּ לֹא שִׁדֵּךְ (שָׁם בְּשֵׁם בה"ג וְהָרַמְבַּ"ם). בִּקֵּשׁ מִמֶּנָּה שֶׁתַּלְוֶה לוֹ מָעוֹת עַל מַשְׁכּוֹן, וְנָתְנָה לוֹ הַמָּעוֹת, וְכַאֲשֶׁר נוֹתֵן לָהּ הַמַּשְׁכּוֹן אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בּוֹ, וְקִבְּלַתּוּ וְשָׁתְקָה, הָוֵי סְפֵק קִדּוּשִׁין (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִי' תשע"ג):
ד נָתַן לָהּ פִּקָּדוֹן וְאָמַר לָהּ: כַּנְּסִי פִּקָּדוֹן זֶה, וְחָזַר וְאָמַר: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בּוֹ, אִם אָמַר לָהּ כֵּן קֹדֶם שֶׁנְּטָלַתּוּ, וּנְטָלַתּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁתְקָה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא שֶׁנְּטָלַתּוּ בְּיָדָהּ, אֲבָל אִם זָרַק לָהּ הַקִּדּוּשִׁין, אֲפִלּוּ לְתוֹךְ חֵיקָהּ, שְׁתִיקָה כְּהַאי גַּוְנָא לָאו כְּלוּם הִיא, הוֹאִיל וְלֹא נִתְרַצֵּית תְּחִלָּה לְקַדּוֹשֵׁי לֵהּ (טוּר בְּשֵׁם הָרְמַ"ה). וְאִם אַחַר שֶׁנְּטָלַתּוּ בְּתוֹרַת פִּקָּדוֹן אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בּוֹ, וְשָׁתְקָה, אֵינוֹ כְּלוּם. אֲבָל אִם אָמְרָה: הֵן, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:
ה אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּחֵפֶץ זֶה, וְאָמְרָה לוֹ: וַהֲרֵי אֵינוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה, וְאָמַר: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּאַרְבַּע זוּזִים שֶׁבְּתוֹכוֹ, הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְקֻדֶּשֶׁת. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם לֹא חָזַר וְאָמַר: הִתְקַדְּשִׁי לִי, רַק אָמַר לָהּ: הֲרֵי בְּתוֹכוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה, מְקֻדֶּשֶׁת מִסָּפֵק (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פ"ק דְּקִדּוּשִׁין). אִשָּׁה שֶׁחָטְפָה מָעוֹת מֵאִישׁ אֶחָד, וְהוּא בִּקֵּשׁ מִמֶּנָּה שֶׁתַּחֲזִירֵם לוֹ, וְלֹא רָצְתָה, וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּהֶם, וְשָׁתְקָה וְהֶחֱזִיקָה הַמָּעוֹת, לֹא הָוֵי קִדּוּשִׁין, דְּהָוֵי שְׁתִיקָה דִּלְאַחַר מַתַּן מָעוֹת וְלָאו כְּלוּם הוּא (תְּשׁוּבַת מַהֲרַ"ם פַּדָּוואָה סִי' כ"ד):
ו הָיָה לוֹ פִּקָּדוֹן בְּיָדָהּ, אוֹ שֶׁהִשְׁאִילָהּ חֵפֶץ, וְאָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בַּפִּקָּדוֹן אוֹ בַּשְּׁאֵלָה שֶׁבְּיָדֵךְ, וְנִמְצָא שֶׁנִּגְנַב אוֹ נֶאֱבַד, אִם נִשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ שְׁוֵה פְּרוּטָה, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְדַוְקָא שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת סְכוּם הַפִּקָּדוֹן, וּמִתְרַצֵּית לְהִתְקַדֵּשׁ בּוֹ הֵן אִם הוּא רַב הֵן אִם הוּא מְעַט, אֲבָל אִם יָדְעָה סְכוּם הַפִּקָּדוֹן, וְנִמְצָא שֶׁנִּגְנַב אוֹ נֶאֱבַד, אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁתַּיֵּר מִמֶּנּוּ שְׁוֵה פְּרוּטָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁאֵינָהּ מִתְרַצֵּית לְהִתְקַדֵּשׁ אֶלָּא בִּסְכוּם הַפִּקָּדוֹן (טוּר):
ז הָיָה לוֹ מִלְוֶה אֶצְלָהּ, אֲפִלּוּ הוּא בִּשְׁטָר, וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּמִּלְוֶה שֶׁיֵּשׁ לִי אֶצְלֵךְ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, אֲפִלּוּ עֲדַיִן הַמָּעוֹת בְּיָדָהּ וְלֹא שָׁלְחָה בָּהֶם יָד. וַאֲפִלּוּ הֶחֱזִיר לָהּ הַשְּׁטָר וְיֵשׁ בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה (טוּר בְּשֵׁם הָרַמְבָּ"ם). וְיֵשׁ מַחֲמִירִים בָּזֶה (הָרַ"ן פ"ב דְּקִדּוּשִׁין וְהַמ"מ פ"ה). וְהוּא הַדִּין אִם הִיא חַיֶּבֶת לוֹ שְׂכִירוּת פְּעֻלָּה שֶׁעָשָׂה לָהּ, אֲפִלּוּ הִגִּיעַ זְמַן הַמִּלְוֶה וְהַשְּׂכִירוּת לִגְבּוֹת:
ח אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי בִּשְׁטַר חוֹב, וּנְתָנוֹ לָהּ, שָׁמִין הַנְּיָר, אִם יֵשׁ בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, הֲרֵי הִיא סְפֵק מְקֻדֶּשֶׁת:
ט הִלְוָה לָהּ עַתָּה ר' זוּז, וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאַת זְמַן שֶׁאַרְוִיחַ לִיךְ בַּמִּלְוָה שֶׁתִּהְיֶה בְּיָדֵךְ כָּךְ וְכָךְ יוֹם וְאֵינִי תּוֹבֵעַ מִמֵּךְ עַד זְמַן פְּלוֹנִי, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּרִבִּית:
י הָיָה לוֹ מִלְוֶה אֶצְלָהּ וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאַת מְחִילַת מִלְוֶה, וְכֵן אִם אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּמֶּה שֶׁאֲנִי מַרְוִיחַ לִיךְ הַזְּמַן, מְקֻדֶּשֶׁת וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִשּׁוּם רִבִּית, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הַגָּה: וְיֵשׁ לָחוּשׁ לְב' הַסְּבָרוֹת, וְאִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר צְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם הָרְמַ"ה, וְהַטּוּר הֱבִיאוֹ). הָיְתָה חַיֶּבֶת לַאֲחֵרִים, וּבָא אֶחָד וְנָתַן פְּרוּטָה לַמַּלְוֶה לְהַרְוִיחַ לָהּ זְמַן, וְקִדְּשָׁהּ בָּזֶה, הַוְיָא מְקֻדֶּשֶׁת (הַתּוֹסָפוֹת וְהַמָּרְדְּכַי וְהָרַ"ן רֵישׁ קִדּוּשִׁין):
יא הָיָה אֶצְלָהּ מִלְוָה עַל מַשְׁכּוֹן, אֲפִלּוּ בְּמִשְׁכְּנוֹ בִּשְׁעַת הַלְוָאָה, וְקִדְּשָׁהּ בְּאוֹתָהּ מִלְוָה, וְהֶחֱזִיר לָהּ הַמַּשְׁכּוֹן אוֹ שֶׁהָיָה הַמַּשְׁכּוֹן בִּרְשׁוּתָהּ (ר"י בְּשֵׁם הָרְמַ"ה), הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ לֹא הֶחֱזִיר לָהּ הַמַּשְׁכּוֹן, מְקֻדֶּשֶׁת:
יב הָיָה לוֹ מַשְׁכּוֹן עַל חוֹב שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵצֶל אֲחֵרִים, וְקִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת; לְפִי שֶׁבַּעַל חוֹב יֵשׁ לוֹ קִנְיָן בְּגוּפוֹ שֶׁל מַשְׁכּוֹן. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּוְקָא בְּמִשְׁכְּנוֹ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַלְוָאָתוֹ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְכָל זֶה בְּמַשְׁכּוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִיִּשְׂרָאֵל, אֲבָל מִעוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת (מָרְדְּכַי רֵישׁ קִדּוּשִׁין) וְאִם מְכָרוֹ הַמַּלְוֶה לְאַחֵר וְקִדֵּשׁ בּוֹ, הָוֵי מְקֻדֶּשֶׁת (מהרי"ו סִי' קל"ח):
יג הָיָה לוֹ חוֹב בְּיַד אֲחֵרִים, וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בְּחוֹב שֶׁיֵּשׁ לִי בְּיַד זֶה, בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. אֲבָל אִם לֹא אָמַר לָהּ בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן, אֲפִלּוּ הִיא מִלְוָה בִּשְׁטָר וְהִקְנָה לָהּ הַשְּׁטָר כָּרָאוּי בִּכְתִיבָה וּבִמְסִירָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא בְּסָפֵק:
יד הָיָה לוֹ מִלְוֶה אֶצְלָהּ, וְנָתַן לָהּ עַתָּה פְּרוּטָה וְאָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּמִלְוֶה וּפְרוּטָה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:
טו אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּשְׂכַר מְלָאכָה זוֹ שֶׁאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ, וְעָשָׂה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת. הַגָּה: אִם הוּא קַבְּלָן עַל הַמְּלָאכָה, דְּאֻמָּן קוֹנֶה בְּשֶׁבַח כְּלִי (טוּר בְּשֵׁם ר"י). וְאִם הַכְּלִי עֲדַיִן אֶצְלוֹ וְקִדְּשָׁהּ בִּשְׂכָרוֹ, לְכֻלֵּי עָלְמָא מְקֻדֶּשֶׁת, דְּהָוֵי לֵהּ כְּמִלְוֶה שֶׁיֵּשׁ עָלָיו מַשְׁכּוֹן (רַבֵּינוּ יְרוּחָם נָתִיב כ"ב). נָתַן (מִשֶּׁלּוֹ) פְּרוּטָה לְצֹרֶךְ הַמְּלָאכָה, וְקִדְּשָׁהּ בּוֹ, מְקֻדֶּשֶׁת לְכֻלֵּי עָלְמָא, דְּהָוֵי לֵהּ כְּמִלְוֶה וּפְרוּטָה (טוּר). עָשָׂה מְלָאכָה אֵצֶל אַחֵר וְנִתְחַיֵּב לוֹ פְּרוּטָה, הָוֵי לֵהּ כְּמִלְוֶה בְּיַד אֲחֵרִים (בֵּאוּר דִּבְרֵי הַמָּרְדְּכַי לְדַעַת הָרַב כמ"ש רֵישׁ א"נ וּמִיָּד שֶׁעָשָׂה הַשָּׂכִיר וְכוּ'):
טז קִדֵּשׁ בְּמִלְוֶה, וּבָעַל סְתָם בִּפְנֵי עֵדִים שֶׁרָאוּ שֶׁנִּתְיַחֵד עִמָּהּ, צְרִיכָה גֵּט מִסָפֵק. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם קִדֵּשׁ בְּפָחוֹת מִפְּרוּטָה וּבָעַל, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה (הָרַ"ן פ' הַמַּדִּיר):
יז הַנִּכְנָס לְבֵית חֲבֵרוֹ וְלָקַח לוֹ כְּלִי אוֹ אוֹכֵל וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם וְקִדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה, וּבָא בַּעַל הַבַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר לוֹ: לָמָּה לֹא נָתַתָּ לָהּ דָּבָר זֶה שֶׁהוּא טוֹב מִמַּה שֶּׁנָּתַתָּ לָהּ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁלֹּא אָמַר לוֹ דָּבָר זֶה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהִתְבַּיֵּשׁ עִמּוֹ, וְהוֹאִיל וְקִדֵּשׁ בְּמָמוֹן חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ הֲרֵי זֶה גָּזֵל וְאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם קִדְּשָׁהּ בְּדָבָר שֶׁאֵין בַּעַל הַבַּיִת מַקְפִּיד עָלָיו, כְּגוֹן תְּמָרָה אוֹ אֱגוֹז, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק. הַגָּה: אוֹרֵחַ שֶׁיּוֹשֵׁב אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת, וְנוֹטֵל חֶלְקוֹ וְקִדֵּשׁ בּוֹ, הָוֵי מְקֻדֶּשֶׁת (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי):
יח הָיְתָה סְחוֹרָה בֵּינוֹ וּבֵין חֲבֵרוֹ, וְחִלְּקָה שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ, וְקִדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, הוֹאִיל וּצְרִיכָה שׁוּמַת בֵּית דִּין אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁאֵין זֶה נוֹטֵל לְעַצְמוֹ מַה שֶּׁיִּרְצֶה וְיַנִּיחַ מַה שֶּׁיִּרְצֶה. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ נָתַן לָהּ כָּל הַסְּחוֹרָה שֶׁיֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ יוֹתֵר מִפְּרוּטָה, אֲפִלּוּ הָכִי אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁאֵין רְצוֹנָהּ לְהִתְקַדֵּשׁ רַק בַּכֹּל (הַגָּהוֹת מ"מ פ"ה דְּאִשּׁוּת בְּשֵׁם רַמְבַּ"ן וְהָרַשְׁבָּ"א וְכ"כ הָרַ"ן). וְאִם הוּא דָּבָר שֶׁהַכֹּל שָׁוֶה וְאֵינוֹ צָרִיךְ שׁוּמָא, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:
יט הַשּׁוֹאֵל חֵפֶץ מֵחֲבֵרוֹ וְהוֹדִיעוֹ שֶׁרוֹצֶה לְקַדֵּשׁ בּוֹ אִשָּׁה, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, הֲרֵי הוּא סְפֵק מְקֻדֶּשֶׁת. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין לְשׂוֹכֵר כְּלִי אוֹ חֵפֶץ מֵחֲבֵרוֹ וְקִדֵּשׁ בּוֹ (ת"ה סִי' ר"י). שָׁאַל כְּלִי מֵאִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בַּעַל, וְקִדֵּשׁ בּוֹ, חוֹשְׁשִׁין לַקִּדּוּשִׁין, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל מַה שֶּׁקָּנְתָה אִשָּׁה קָנָה בַּעְלָהּ וְלֹא שָׁאַל מִן הַבַּעַל (רַשְׁבָּ"א אֶלֶף רמ"א וּתְשׁוּבַת הָרַמְבַּ"ן סִי' קמ"ד):
כ הַנּוֹתֵן לַחֲבֵרוֹ מַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִירוֹ, וְהָלַךְ הַמְקַבֵּל וְקִדֵּשׁ בָּהּ אִשָּׁה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:
כא הַמְקַדֵּשׁ בְּאִסוּרֵי הֲנָאָה דְּרַבָּנָן לְגַמְרֵי, שֶׁאֵין לוֹ עִקָּר בִּדְאוֹרָיְתָא, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם בְּחָמֵץ דְּאוֹרָיְתָא וְשָׁעוֹת דְּרַבָּנָן, אוֹ בְּחָמֵץ דְּרַבָּנָן וְשָׁעוֹת דְּאוֹרָיְתָא, סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם בְּאִסוּרֵי דְּאוֹרָיְיתָא לְגַמְרֵי, כְּגוֹן חָמֵץ דְּאוֹרָיְתָא בְּשָׁעוֹת דְּאוֹרָיְתָא, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הַגָּה: קָהָל שֶׁתִּקְּנוּ וְעָשׂוּ הַסְכָּמָה בֵּינֵיהֶם שֶׁכָּל מִי שֶׁיְּקַדֵּשׁ בְּלֹא עֲשָׂרָה אוֹ כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, וְעָבַר אֶחָד וְקִדֵּשׁ, חַיְשִׁינָן לַקִּדּוּשִׁין וּצְרִיכָה גֵּט. אַף עַל פִּי שֶׁהַקָּהָל הִתְנוּ בְּפֵרוּשׁ שֶׁלֹּא יִהְיוּ קִדּוּשִׁין וְהִפְקִירוּ מָמוֹנוֹ, אֲפִלוּ הָכִי יֵשׁ לְהַחֲמִיר לְעִנְיַן מַעֲשֶׂה (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ פ"ד). אִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה הֲנָאָה מֵאָדָם אֶחָד אוֹ מִכָּל מַה שֶּׁיִּתְּנוּ לָהּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, וְעָבַר אֶחָד וְקִדְּשָׁהּ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, דְּהָוֵי כְּאִלּוּ קִדְּשָׁהּ בְּאִסוּרֵי הֲנָאָה. וְדַוְקָא שֶׁקִּדְּשָׁהּ בְּתוֹרַת כֶּסֶף, אֲבָל אִם קִדְּשָׁהּ בִּשְׁטָר, הָוֵי קִדּוּשִׁין (רַשְׁבָּ"א סִי' תר"ב וְתר"ג):
כב עָבַר וּמָכַר אִסוּרֵי הֲנָאָה וְקִדֵּשׁ בִּדְמֵיהֶם, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם מְכָרָם לְיִשְׂרָאֵל, וְלֹא יָדַע הַלּוֹקֵחַ שֶׁהֵם אִסוּרֵי הֲנָאָה, וְלָקַח הַמּוֹכֵר דְּמֵיהֶם וְקִדֵּשׁ בִּדְמֵיהֶם, סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, בִּשְׁאָר אִסוּרֵי הֲנָאָה, חוּץ מֵאֶלִילִים שֶׁאִם מְכָרָהּ וְקִדֵּשׁ בְּדָמֶיהָ אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
כג בְּכוֹר, בַּזְּמַן הַזֶּה, אִם קִדְּשׁוּ בּוֹ בְּעָלִים הָוֵי סְפֵק מְקֻדֶּשֶׁת:
א סָעִיף א ואם באו אינה מקודשת דסתם גזילה לאו יאוש בעלים:
ב סָעִיף א מקודשת מדרבנן משמע דדוקא אחר יאוש דהא כבר כתב הש"ע דלא הוי יאוש אלא בידוע וא"כ בסתמא אפילו מדרבנן לא הוי קדושין כלל וא"צ גט וכתבתי זאת להוציא ממ"ש מו"ח וז"ל מכח קושיא וכבר כתבתי בפ"ד בח"מ סי' שס"א (שס"ח) שהרש"ל הקשה קושי' זו וחולק על הטור כמבואר שם ואני כתבתי שם ליישב שאין קושי' בזה והדברים כהווייתן וקידש בגזל קודם שידוע שנתייאש בוודאי א"צ גט וכמו שפסקו כאן כל הפוסקים ומ"ש מו"ח ז"ל שהסכימו גדלים בזה להצריכה גט אף אנו נאמר שמבואר בתשובת מהרי"ל סי' צ"ז הלכה למעשה שא"צ גט וכן הסכים מהר"ש רבו ועוד כמה גדלים ע"ש ולא נמצא רמז בשום אחרון להצריכו גט וכיון דאף לפי דברי מו"ח ז"ל אינו אלא דרבנן להקל ק"ו בזה שמבואר מכל הפוסקים להקל ע"כ לית מאן דחש להצריכה גט ועוד אני אומר דהמחמיר בזה להצריכ' גט יוציא לעז על מעשה דמהרי"ל וכדאיתא ריש גיטין לענין גט אם צריך השליח לעמוד על כל הגט בשע' שנכתב שאין להחמיר מטעם הוצאות לעז גיטין ראשונים גם רש"ל שם לא הצריך גט כלל בטור כ' וז"ל וכ' הרמ"ה דוקא בגזל דעלמא מקודשת לאח יאוש דאיכ' יאוש ושינוי רשות אבל בגזל (דידה) ולא שידך אפי' אחר יאוש לא הוה מקודשת כיון דליכא שינוי רשות ואם גנב כו' כן הוא הנוסחא האמיתי ומ"ש ואם גנב הוא מל' הטור לא ל' הרמ"ה ובזה מתורץ מה שהקש' ב"י איני יודע למה כ' בשם הרמ"ה ותלמוד ערוך הוא דקמ"ל הרמ"ה דבגזל דידה לא מהני יאוש וזה אינו מבואר בתלמוד ומלבד זה תמהתי על קושי' ב"י דלפי הנר' יש רבותא גדלה אפי' במ"ש דבגזל דעלמא מקודש' מכח יאוש ושנוי רשות דהיינו רשות דהאשה שקבל' הגזל היה רשות א' וכ"כ המ"מ פ"ה דאישות כיון דקנאתו היא אף הוא קונה אותה ויש סתיר' ע"ז מההי' דאיתא בח"מ סי' שנ"ג שם בשם הרא"ש כיון דרבה מספק' ליה אי דאוריי' קונה יאוש לחודי' אי דרבנן כו' מ"ה אם קידש בו אשה צריכה גט מספ' דשמא קונ מדאוריי' עכ"ל וק' דחשיב מה שמקדש בו לשינוי רשות א"כ למה עשה שם חומרא מזה מספק הא מדינ' מקודשת בודאי כיון דאיכא יאוש ושינוי רשות וא"ל דהתם מיירי בגזל דידה דקשה ממ"נ אי בדשדיך הא מקודשת בודאי מן הדין ואי בדל' שדיך לא הוה קידושין אפי' מדרבנן דתוכל לומר אין שקלי ודידי שקבלתי כדאמרינן כאן בסי' זה אלא ע"כ ודאי מיירי שם בגזל אחרים ואפ"ה לא מקרי שינוי רשות בזה לענין שתהיה מקודשת והטעם דהא בעינן שבשעה שנותן לה הכסף יהיה שלו באותו הפעם וכאן לא הוי שלו אע"פ דמתיאש דאין יאוש קונה מן התורה וממילא אין כאן שינוי רשות דאין נקרא שינוי רשות אלא אם נזכר אם נתן וכאן אין הנתינה כלום דנותן לשם קידושין ובאמת אין כאן קידושין באותו הפעם ע"כ כ' שם דמ"מ מדרבנן הוה קידושין דשמא יאוש קונה מדרבנן זהו הנ"ל בטעם הרא"ש דלשם וזהו סותר מ"ש כאן הרמ"ה דהוי שינוי רשות והי' ודאי מקודשת וע"כ נראה דיש מחלוקת בין הרא"ש והרמ"ה ואע"ג דהטור מבי' שניהם מצינו ג"כ בשאר מקומות כזה ומ"ש הטור כאן במקומו שהוא הלכות קידושין הוא עיקר דהוי שינוי רשות דהיינו קידושין ושינוי באים כא' דוגמ' לדבר בס"ס קל"ט בעינן ביטה וחצרה באים כא' וכן דעת הרמב"ם שהעתיק כאן לשונו בסעיף א' שכ' ונודע שקנה אותו דבר ביאוש מקודשת משמע קידושי ודאי והיינו מטעם שינוי רשות וא"כ חידוש גדול יש בדברי רמ"ה וראיתי בשם בן לב שהקשה ממ"ש התוס' בקידושין דף נ"ב ד"ה והיא לא אמר וא"ת רב מאי אתי לאשמועינן כו' וי"ל דאי ממתניתין הו"א דוקא בממון כו' ואם איתא לדברי הרמ"ה לא הוי קושי' כלל דרב אתי לאשמעינן אפי' אחר יאוש בגזל דידה כו' עכ"ל ולא הקשה כלום דהא רב אמתני' קאי דקאמר ש"מ דקדש' בגזל כו' ומתני' איירי לפני יאוש דכן הוא דיוק שם מדאמר ושל הפקר הי' ע"ש ומו"ח ז"ל כ' כאן שנית דמדרבנן צ"ג בכל גוונא וכ' שכ"כ בהג"ה ש"ע ולא דק שפיר דהג"ה זו אינו אלא אחר יאוש ודאי אבל בסתמ' כבר הלכה פסוקה בידינו דלית מאז דחש לר"ש דאמר סתם גזלה יאוש בעלי' אלא לא הוי יאוש ואינה מקודשת כלל אפי' להחמיר:
ג סָעִיף ב אינה מקודשת דיכולה לו' אין שקלית ודידי שקלית אבל אם שידך תחלה או שאמרה הן היא מחלה על הגזל:
ד סָעִיף ג אף ע"פ ששידך תחלה כו' דמעיקר' קבלתו בחוב' והשתא בשעת קידוש לא מידי יהיב לה (אם החזיר לה חוב גם בזה תוכל לומר בעד חוב שלי קבלתי): דברי המגיה ואיני יודע מי הגיה זה והוא ללא צורך דהרי הט"ז ציין בסעיף ג' א"כ קאי על חוב ועוד שכ' בהדיא דמעיקר' בחובה קבלתו ואפשר דטעותו הי' מכח שכ' הט"ז ולא מידי יהיב ליה דהוא סיום ס"ק ד' והגיע זמן פרעון שהוא התחלה ס"ק ה' והי' כתוב בלי שום פיסוק בנתיים ומכח שאין להם חיבור יחד לכן הגיה כן בלתי ראות בהג"ה בש"ע אבל א"צ להגיה זו דוהגיע זמן פרעון הוא ציון אחר בהג"ה בש"ע עכד"ה):
ה סָעִיף ג והגיע זמן פרעון זה לא נקט אלא לרבותא דאפ"ה לא חשבינן לי' לפרעון אבל באומ' תחלה כנסי בחוב לזה אין תלוי בהגיע ז"פ דאפי' לא הגיע זמן אמרינן דאינה מקודשת דאע"ג דקי"ל ריש בתרא דהלואי יפרע אדם בזמנו מ"מ זה אומר בפי' שנותני בפרעון חוב אמרינן דפרע תוך זמנו דלא ליטרדי' אח"כ בזמנו כדאביי ורבא ריש בתרא והכל מודים בזה כיון דאמר בפי' לפרעון כתבתי זה לפי שבספר מו"ח ז"ל כתוב וז"ל הרשב"א בתשובה סי' קל"ז דכתוב אם לא הגיע ז"פ אפי' קבלתו בשתיקה ולא שדיך מקודשת עכ"ל ולא מצאתי שם בסי' קל"ז ודבר זה אינו כלל דבסיק אלף רכ"ז כ' וז"ל וכיון דמעיקר' אומר שנותני לפרעון אפי' חזר ואמר לא לפרעון אלא לקידושין אפשר לה לומר אני לא לקידושין קבלתי אלא דעתי בזה לפרעון כמו שאמר תחלה לפי שאפי' לא אמר לה לפרעון ומסרו לה סלע בפקדון או להוליכו לאיש אחר וקבלתו בשתיקה אפי' (הכי) יכולה לומר לא לדעתך קבלתיו אלא לדעת פרעוני והוא שהגיע זמנה של מלוה עכ"ל הרי דלא כתב האי מלת' דהגיע זמן פרעון אלא בפקדון שהיה יכולה לתפוש הכסף לפרעון שלה ודאי אזלינן בתרי' אפי' בלא הגיע זמן ואינה מקודשת כלל ובנותן לה סתם אפי' הגיע הזמן מקודשת ע"כ אין להשגיח בדברים הנזכרים בדברי הרשב"א שהביא מו"ח ז"ל בל' שזכר שם:
ו סָעִיף ג י"א דהוי מקודשת הר"ן שהביא זה כ' תחלה דאינה מקודשת כיון דמתחלה אמר לשם חוב תוכל לומר אני תופש בלשון ראשון בחובי וגר' דלהלכה אינן קידושין ודאי אלא ספק:
ז סָעִיף ג הוה ספק קידושין אם תוכל לומר בזה דידי שקלית כיון שאין לה על המשכון כלום ואינו קנוי לה ואפי' למ"ד ב"ח קונה משכון מכל מקום לא משכתו עדיין ובשעת משיכה לא ניתן למשכון אלא לקידושין כ"כ בתשו' רשב"א אלף רכ"ז:
ח סָעִיף ד ושתקה אינו כלום דשתיקה לאחר מתן מעות אינו כלום דהאי דשתקה משום דלא איכפת לה כיון דמעיקרא לאו אדעתיה דקידושין קבלתינהו למעות אלו אבל אם אומרת הן ה"ל כאלו נותן לה עכשיו לשם קידושין דהא לא חייב לה כלום קודם זה וכבר כתבתי בסי' כ"ז סעיף ג' במקום ד"א הוי לשון קידושין וחזר ואמר לה ל' קידושין כדין ואמרה הן דמועיל אע"פ שלא חזר ולקח הכסף ממנה קודם דהוי כמו פקדון דכאן:
ט סָעִיף ה ספק מקודשת די"ל כיון דמעיקרא בתורת קידושין קבל' נהי דלית ביה בחפץ ש"פ כי הדר אמר תקדש בזוזי דאית בי' אי לא ניחא לה תשדינהו דהא לא נתחייב' בשמירתה דהא לא היה בפקדון ביד' ומדלא זרקה ש"מ שנתרצית בקידושין וזהו סברת רב הונא ברי' דר' יהושע או איכא למימר דלאו כל הנשים דיני גמירי וסברה דאין לזרוק אותם שמא יאבדו ותצטרך לשלם ולעולם לא נתרצית לקידושין וזהו סברת ר' אחא ורבא וע"כ אמר רבא בזה דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום הוא ולענין הלכה קי"ל דספק קידושין יש כאן אבל א"ל דיש כאן ספק מכח ההי' דאמרי' בסי' ל"א סעיף נ' דאף אם אינו ש"פ כאן חיישי' שמא ש"פ במקום אחר שאני הכא דחזר ממה שרצה לקדשו בפחות מש"פ כ"כ הרא"ש והר"ן תירץ דגם מעיקרא לא נתכוין הוא אלא לקדש' במה שבתוך החפץ אלא שלא ידעה מזה עד שגילה האומר תתקדש במעות שבתוכו אמינא מעיקרא ממילא לא הי' החפץ בתורת קידושין מעיקרא וע"כ אין לחוש בשווי':
י סָעִיף ה והיה אם לא חזר כו' תיוהא רבה קחזינ' כאן דהא אמר רבא בזה דהוה שתיקה דלאחר מתן מעות משמע שאם היתה אומרת הן הוי קידושי ודאי והיינו בשביל לשון הקידושין שאומר לה באותו הפעם והי' מתרצית לזה וא"כ כאן שלא חזר לומר פעם שני' לשון קידושין והלשון שאמר תחילה אינו כלום שהרי חזר ממנו לדע' הרא"ש שזכרנו וגם לדעת הר"ן היה בטעות כיון שלא ידעו שהוא מקדש במעות שבתוכו ממילא בטל לשון הראשון וא"כ במה תתקדש פעם שנית כיון שלא אמר לשון קידושין שנית ואע"ג דאמרי' סי' כ"ז דאם הי' מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין נתן לה אח"כ ושתקה דדי בזה מ"מ לא דמי להכ' דהכ' בשעת שאינו אומר ל' קידושין שנית כבר הוא החפץ ביד' והוי לאחר מתן מעות לכ"ע כבר נתבטל לשון הראשון שאמר תחלה קודם הנתינה משא"כ לעיל דבשע' הנתינה שהוא עיקר הוא סומך על מה שאמר מתחלה מענין עסקי הקידושין וכן מבואר בגמ' שאמרו בזה תקדש בד' זוזי דהיינו שקדש' שנית וכן לשון הטור והרמב"ם זכרו כן ובודאי דוקא היא:
יא סָעִיף ה אשה שחטפ' כו מהר"ם פאדוו' סי' כ"ד כ' דשתיקה דאחר מתן מעות לא מהני וכ' דלהרי"ף שכ' כמ"ד חושו לה וה"ל ספק (וצריכה) גט היינו כיון דשידכו תחלה דהיינו שאמר תחלה לשון קידושין משא"כ כאן שלא הי' לשם קידושין לכתחילה קודם שחטפה ותמוה לי דבריו במאד דאם תחשוב הקידושין הראשונים לשידוך אמאי הוי קידושי ספק הא קי"ל בשידך תחלה אפי' אם לא אמר אח"כ כלום מקודשת ודאי וא"כ אפי' אם לא אמר אחר קידושין הראשונים כלום מקודש' ודאי עוד כ' להבי' ראיה מדברי הטור שכ' בד"א שבא לידה בתורת הפקדון אבל אם בא לידה בתורת קידושין כו' דק' דה"ל לקצר ולכתוב אבל אם בא ליד' שלא בתורת פקדון שאינה חייבת בשמיר' וא"ל התקדשי ושתק' הוי ספק אלא ודאי דקמ"ל אם (לא) שידך תחיל' לא הוי קידושין כלל וקידושין ראשונים הוי כמו שידך ע"כ ואיני רואה כאן דקדק כלל (לדייק מכאן דקידושין ראשוני' הוי כמו שידך ממאי דלא כ' אבל אם בא ליד' שלא בתורת פקדון וכו' כי הוא בלתי אפשר לומר כן) דהאיך יאמר הטור דאם קבלה שלא בתורת פקדון דהוי ספק דכל שלא בתור' פקדון הוי בדרך חטיפה כמעשה שנזכר שם בזה ודאי ג"כ אין קידושין כלל דאם היתה כוונתו להחזיק לעצמה דרך גזילה פשיטה שזה גרוע מחוב שהיא חייבת לו מה שהלוה לה ואין כאן קידושין כנלע"ד ודברי הרב בזה תמוהים מאוד בעיני וראיותיו שם ומסיק דעכ"פ צריכה גט וזהו חומר' בלא טעם גם רמ"א כ' כאן דל הוי קידושין כלל:
יב סָעִיף ו ודוקא שאינה יודעת זהו לשון הטור בשם הרא"ש וכ' בפרישה נראה דאף דפתח רבינו בתרתי בפקדון ובשאלה מ"מ האי דינא בתרא דוק' בפקדון הוא אבל בשאלה לה כלי איירי בכל ענין אפי' יודעת תחלה הסכום ובשע' שקדש' לא ידע' שנגנב' ואפ"ה מקודשת אם נשאר בידה ש"פ דכיון שהי' חייבת לשלם לו הגניבה כדין שואל ודאי נתרצית לו להתקדש מה לי כשהן בעין או נגנב' ועלי' לשלם ומ"מ צריך להשאר מגניבה ש"פ דא"כ הוי מקדש במלו' והשתא א"ש דכ' רבינו דינו דווקא בפקדון כו' עכ"ל וכ"כ מו"ח ז"ל דבשאל' כיון דחייב באחריו' דמה שחייבת לשלם ה"ל מלוה ומה שנשתייר ש"פ ה"ל פרוטה וא"כ יש כאן מקדש במלו' ופרוט' דמקודש' וע"כ אין חילוק בין ידעה ללא ידעה אלא בפקדון ותמהתי שאלו הגאונים לא דקו כלל בפשט זה דהא איתא בגמ' בפשט דמקדש' בפקדון שביד' כו' דמיירי שיש עלי' אחריו' כדפרש"י בהדי' וז"ל אע"פ משקיבל עליה אחריו' קתני דאם לא נשתייר אינה מקודשת כו' ועל פשט זה כ' הרא"ש שאם יודעת סכום הפקדון לא מהני נשתייר ש"פ וא"כ הא דומי' דשאל' ונ"ל ברור דהטור פוסק בשביל זה הך שאל' אע"ג דלית' בגמ' אלא להורות דמיירי הך פקדיון באחריות דומי' דשאלה ולא שייך כאן כלל מלוה ופרוטה כיון דכתב הרא"ש שהי' דעתו דוקא אכל סך הפקדון א"כ היה כולל כל הסך בפקדון א"כ על הכל שייך שם קידושין וכן אית' בהג"ה סי' זה סעיף י"ח וע"כ אם קצת ממנו מלוה לא מהני הנשאר ודאי אם אמר בשעת קידושין הרי את מקודשת לי במלוה ופרוטה אמרינן דמקודשת בפרוטה דהדיבור של מצוה הוא כמאן דליתי' וכל הקידושין חלים על הפרוטה משא"כ כאן דהיתה סבור' שכל כך הפקדון הוא ישנו בעין וכל שיש בקצו מלוה ה"ל ככולו מלוה וע"כ אם נאבד אע"פ שנשאר ש"פ לא מהני בפקדון באחריות דה"ל כשאלה כיון שיש שם מלוה במה שנאב' והוא בכלל הקידושין ודוקא ע"כ לא הוי קידושין והא דלא נקיט בסיפא רק פקדון משום דבגמ' לא נקט רק פקדון אלא שהרא"ש גילה לנו ששאלה היא כפקדון כי הפקדון הנאמר בגמ' הוא באחריות ובשניהם יש חילוק בין לא ידעה סך הפקדון או ידעה ובסיפ' לא צריך להזכיר רק פקדון לחוד ועיין מ"ש בסעיף י"ד:
יג סָעִיף ו ומתרצת להתקדש אין פירושו שבפי' אומרת כן אבל מסתמא לא דא"כ פשיטא דאזלינן בתר' אלא ה"ק כיון שהיא אינה יודעת הסכום מסתמא מתרצית כו' וכן בסיפ' שאינה מתרצי' היינו נמי מסתמ' וכאומרת בפי' דמני:
יד סָעִיף ו שאינה מתרצית כו' בטור סיים וגם הוא אינו חייב להשלים לה כיון שאינו מזכיר סכום הפקדון בשעת הקידושין פי' דבסי' כ"ט אית' באומר התקדשי במנה ונתן לה דינר ה"ז מקודשת וישלים לה המנה וה"א כאן ביודעה סכום הפקדון ונשאר ש"פ דמקודשת וישלים קמ"ל דזה אינו מקודשת כיון שלא זכר בפי' סכום הפקדון שכירות פעול' כו' עמ"ש סיף י"ב בזה:
טו סָעִיף ז ואפי' עדיין המעות בידה דמעות דידה ניגחו כיון דמלוה להוצאה ניתנה נמצא (לא) הוי יהיב לה השתא ולא מידי:
טז סָעִיף ז ואפי' החזיר לה השטר כיון דלא אדכריה בשעת קידושין קידושי ביה כמקדש במלוה דמי ויש מחמירין ס"ל דכיון דנותן לה השטר הוי כמלוה ופרוטה:
יז סָעִיף ח הרי זה ספק מקודשת דשמה ש"פ במקום אחר:
יח סָעִיף ט שהוא כריבית בטור כ' בזה וכיון דלא קץ לאו ריבית היא אלא אבק ריבית עד דאמר לה ד' בה' עכ"ל צ"ע דבח"מ סי' ע"ג משמע דהמתנת המעות לזמן ה"ל כתביעת ממון ממש לענין שאם אמר הלוה שהזמן עד י' ימים וע"א אומר היום סוף הזמן צריך לישבע ש"ד כשאר טענות של ממון וכ"ש דקשה על מ"ש הטור בשם בעל העיטור שאם אומר במה שאני מרויח לך הזמן במה שאתה חייבת לי כבר שאין בזה איסור דלא הוה הנאה והיינו הי"א שמביא בסעיף שאח"ז שאינה מקודשת דקשה ממ"ש בח"מ שזכרנו:
יט סָעִיף י במה שאני מרויח לך הזמן כו' מהלואה שנעשית כבר ומשמע מכל הדיעות דכאן שאם מקדש בריבית קצוצה שאינה מקודשת ונראה הטעם דכיון דצריך הוא להחזיר בדיינים ה"ל גזל דריבי' וגזל דין א' להם וכדאית' ר"פ איזהו נשך דפרכינן למה לי לאו בריבית ובגזל ובאונאה וכיון שכן הוא שייכים בריבית קצוצה ג"כ כל דיני יאוש הנזכרים בסי' זה לגבי גזל הכי נמי בריבית ועו' יש לי ללמוד דמקדש באונאה נמי לא הוי קידושין דהא בגמ' שזכרתי מדמה גם אונאה לגזל ואע"ג דעביד שם בגמ' צריכותא מ"מ לפי האמת שלשתן שוים וע"כ יש להחמיר גם במקדש באונאה בענין דהוי ביטול מקח דלא להוי קידושין ואם יקדשנה אחר צריכה גט גם משני כי אין להקל מחמת קידושין אלו כיון דלא נזכר בגמ' בפי' מדבר זה נלע"ד וי"א שאינה מקודשת הוא דעת הרמב"ם דס"ל הנאות מחילות מלוה לא מהני כיון שאין נותן לה עכשיו כלום:
כ סָעִיף יא פי' במשכנו (בשעת) הלואתו כו' דכ"ש במשכון שלא בשעת הלוא קנה המלוה מדר' יצחק דדריש קרא דלך תהי' צדקה דאם אינו קונה משכון צדקה מניין והיינו שלא בשעת הלואתו דע"ז קאי קרא:
כא סָעִיף יא וי"א שאפי' לא החזיר פי' שמקדש אותה מחמת הנאות מחילו' מלוה דהיינו דאמר כן וא"ל א"כ משכון גרע טפי דס"ד דלא סמכא דעתה כיון שאין מחזיר לה קמ"ל כ"כ התו' בפ"ק דקידושין דף י"ט והך י"א ס"ל כדיע' קמיית' דסעיף ט' דמהני מחילו' מלוה:
כב סָעִיף יב יש לו קנין כו' זה דעת הרמב"ם וס"ל דהא דרבי יצחק מיירי אפי' במשכנו בשעת הלואתו דקנה משכון וברמב"ם כ' יש לו מקצת קנין לפ"ז י"א דאף דלא קני לגמרי מדר' יצחק היכא דמשכנו בשעת הלואתו מ"מ קנה קצת מצד שיש לו עכ"פ שעבו' ויכול לקדש בו אשה וכ"כ התו' בפ"ק שם וזה עיקר:
כג סָעִיף יב ואם מכרו כו' קאי על משכן של גוי במהרי"ו סי' קל"ח כתב להשואל וז"ל ודעתי' דמר כיון דהוי גזל מדרבנן דלא להוי קידושין כמו בחמץ בשעה ו' לבי מהסס בדבר כו' דכאן לא הוה גזל אלא כמו הפקעו' הלואתו דשרי ואע"ג דבמקום חילול השם אסור דלמ' איסור הוי אבל גזל לא הוי דטובה אשכחן דאסרו לכתחל' כגון אבק ריבית דאסרו לכתחלה דאטו אם קידש באבק ריבית דלא הוי קידושין כו' ועוד דאע"ג דאין יכול' למכור מ"מ כיון שאפשר להשמט מהגוי לומר שנאב' דאז הוי היתר בידו ואפשר דאין כאן אפי' חילול השם עכ"ל וק"ל דלפי מ"ש איסור יש אבל לא הוי גזל וכי הוי גזל מאי הוה הא בגזל הגוי אמרו ג"כ בהגוזל בתרא גזל הגוי אסור ה"נ נימא דיכול לקדש בו דל הוי גזל גמור ואעפ"י ששם בהגוזל ילפינן להא דגזל גוי אסור מקר' דכתיב ואכלת את כל העמים כו' מ"מ קרא אסמכתא בעלמא הוא כמ"ש שם הוא עצמו כמו שזכרתי בשמו דאינו אלא דרבנן. וא"כ מ"ש גזל גמור מגוי או דבר זה שיש חילוק השם דאם יש קידושין בזה ה"נ בזה וכ"ת ה"נ א"כ קשה למה כ' רמ"א לפי זה דאם קידש במשכון של גוי אינה מקודשת והוא מדברי המרדכי רפ"ק דקידושין מטעם דאמרינן בפ' כ"ש דישראל לא קנה משכון גוי ואמאי לא נימא גם בזה אף דלא קני מ"מ לא גרע מגזל גמור דלא הוי רק איסור ולא גזל גמור מן התורה ואמאי לא הוה מקודשת לכל הפחות ראוי להחמיר דלהוי עכ"פ ספק קידושין וצ"ע: דברי המגיה כו' ב"ש בסעיף קכ"ח הי' לו משכון כו' וצריך להודיע לה שאינו שלו אלא משכון משום דיכולה לומר אין רצוני להתקדש בדבר שאינו שלו כמ"ש לקמן בטבע' שאול' ובת"ה סי' ר"י בכלי ששכר כו' ובזה ק\לק"מ מה שהקשה בח"מ ובט"ז כו' עכ"ל ואנ"ל כלל לדמות זה לשאלה ושכיר' בשלמ' בשאל' אין לו כלל בגוף הכלי שייכות וא"כ יהיה הקידושין בטעות אם לא יודיע לה שהוא אינו שלו כי שמא תהיה סבור' שהי' שלו וכן בשכר כלי אין לו בגוף הכלי כלום כ"א שכיר הוא אצלו לימים ובהגיע הזמן ימי השלמת השאלה והשכיר' מחויב להחזיר בלתי שום דבר משא"כ במשכן שהוא קנוי אצלו לעולם אם לא יפדה אותו ואף אם יפדה אותו הרי הוא כמו שמוכר לו כלי זה כי צריך ליתן לו מעו' בעבור הכלי שלוקח ממנו א"כ הוי ממש כשלו ואין כאן טעות כלל דאטו אם קידש בכלי ואחר כך יצטרך למכור אותו מאיזה טעה שיהי נמי נאמר שהי' קדושי טעות שהית' סבור' שלא יוליד בה הסיבה שיצטרך למכור בפרט שהוא נותן לה המעו' בשביל הכלי ועו' א"כ למה לא כ' הטור דין זה כאן צריך להודיע לה שהוא משכון שדין זה הוא קודם בטור וממילא יהיה נשמע דגם בשאלה הדין כן שצ"ל שהוא שאול במכ"ש במשכון כמ"ש ואף בשאלה כתב בד"מ בשם הנ"מ והט"ז מביאו דאפי' אם אמרה האשה אח"כ אלו הייתי יודע שאינו שלך לא הייתי רצוני להתקדש לך אין בדבריה כלום דדברים שבלב אינה דברים כו' ואף שסה סותר מה שכתב בשם תשו' הרא"ש שם בד"מ מ"מ אפשר דדוק' בשאלה לא ס"ל כן להרא"ש אבל לענין משכן אף הרא"ש מודה דאפי' אמרה אח"כ אלו הייתי יודע כו' אינו מועיל כיון דקנוי' לו מקרי שלו כמ"ש וא"כ קידש אותה בשלו ושוב אינה מועיל דברי' וכמ"ש בסעיף כ' במי שהיה אצלו מתנה שמחויב להחזיר וקידש בו אששה מקודשת וזה מיירי שלא הודיע לה שמחויב להחזיר כמ"ש הט"ז דאל"כ יקשה מר"ס כ"ט ולא אמרינן דיכולה לומר אין רצוני לקדש בשאינו שלו וא"כ בנדון זה כ' רמ"א דאם קדשה במשכן של גוי דמיירי ג"כ בשלא הודיע לה שהו משכן דומי' דמשכן ישראל וא"כ האיך נתן לה המשכן בתורת קידושין כיון דאינו שלו הוא דמשכן של גוי אינו קנוי לו א"ו דנתכוין להחזיק בה והוי כמו גזל גוי א"כ ק' קושיית' של הט"ז והחמ"ח למה לא תהי' מקודשת עכד"ה):
כד סָעִיף יג אפי' מלוה בשטר הטעם דכיון דהוא יכול למחול החוב ללוה לא סמכה דעתה דאשה על הקידושין דהי' דואג' שמא ימחול הוא החוב ולא מהני לה שטר שבידה לתבוע החוב:
כה סָעִיף יג אינה מקודשת אלא מספק ובטור כתב אינה מקודשת אלא שמין הנייר אם יש בו ש"פ מקודשת ודאי ואם לאו מקודשת מספק עכ"ל פי' לדבריו כיון שהזכיר השטר ומקדשת בו שמין אותו ולזה א"צ כתובה ומסירה אלא הזכירה לחוד ולא נקיט הטור כתיבה ומסירה אלא לרבות' דבחוב גופיה לא מקודש' אם אין בו ש"פ והיינו דאמרי' בסעיף ח' בשטר חוב שעליה דשמין את השטר אם הזכיר אותו ובפריש' כתב הטעם דהכא כיון שהקנה בכתיבה ומסירה ע"כ שמין השטר ולא דק דא במלוה שעליה לא שייך ואפ"ה שמין מצד שבשטר עצמה מקדש' והו' הדין נמי כל שהזכיר השטר:
כו סָעִיף יד ונתן לה עתה פרוט' כו' (וכן באם נותן לה דבר משלו לצורך המלאכה) אע"ג שהיא אמרה תחלה אתקדש לך בשכר שתעשה לי וא"כ נימא שדעת' היה דוקא ע"ז וכמ"ש סי' זה סעיף ו' דאם יודעת סכום הפקדון לא נתרצית כ"א על כולה שאני התם דהית' סבור' שכול' בעינן ממילא הכל נכלל בקידושין משא"כ כאן שבודאי כאן מלוה היא ע"כ מה שדבר' מחמת שכר הפעולה כמאן דלית' ואח"כ מה שהוסיף לה הוי קידושין שפיר ועיין מ"ש בסעיף ו':
כז סָעִיף יד במלו' ופרוט' בטור כתב לפיכך אם אמר' לו עשה לי שירים ונזמי' ואתקדש אני לך בשכר המלאכה אינה מקודשת דישנה שכירות מתחלה ועד סוף כו' פי' דבריו כיון שאין מקדשין אלא בממון ולא במלוה גם דבר זה הוה מלוה וז"ל רש"י בפרק (האיש מקדש) דף מ"ח דמ"ד ישנ' לשכירות מתחלה ועד סוף כל פרוטה כשנגמר' נתחייב בה בעל המלאכה לפועל בשכירות עשי' המלאכ' הלכך כשמחזירין לה הו"ל מלוה למפרע ומ"ד אין לשכירות אלא לבסוף כשמחזירין לה והרי לשם קידושין הוא מוחל אצל' ואין כאן מלוה כשמחזירין לה עכל פי' דבריו דהעיקר תלוי בחזרת הפעולה דאז בא הפרעון שחייבת לו למ"ד אין שכירות משתלמת אלא לבסוף אלא דמ"ד יש לשכירות כי' בא עלי' חיוב הפרעון אע"ג דלא קבלה עדיין הפעולה אלא תכף שעושה חד ש"פ ה"ל ההוא ש"פ במלוה עלי' למפרע אם נותן לה אח"כ וכן כל השכירות וה"ה אם כל השכירות אינה אלא ש"פ נעשה ההוא ש"פ למלוה עליה למפרע א' החזר' אלא דלמ"ד אין לכירות כו' לא הוי שם מלוה עליה עד שיחזיר לה הפעולה זו דאז חל עליהם מלוה ויכול להוציא ממנה השכירות משא"כ קודם לזה ולא אמרי' דחל למפרע שם מלו' (בחזירתו קמ"ל) (הטור) דודאי אמרינן דחל למפרע שם מלוה דכבר יש לו חוב אצלה ש"פ אחרי שעשה ש"פ (דמ"ד ישנ' לשכירות מתחלה ועד סוף) דומי' דאמרי' ריש בתר' לענין עשיית הכותל כל שיפ' ושיפ' זמניה הוא אלא דלשם אין שייך חזר' דהא הכותל ברשותו קאי ואינו ביד הפועל ע"כ הוה הזמן הפרעון תיכף אחר כל שיפ' ושיפה שעושה משא"כ כאן דכל זמן שאין מוצא מרשותו לרשות' לא הוה הז"פ עדיין כמו במי שחייב חוב לחברו ועדיין לא הגיע הז"פ דמ"מ שם מלוה יש בזה. ה"נ בפעול' זו דהז"פ תלוי בחזרה לרשות' ואז דוקא הוה למפרע מלוה וכן פרש"י שם אח"כ וז"ל כיון דגמרו להחזיר לו בב"ד כבר נעשה מלוה כתבתי זה לפי שראיתי בפריש' וז"ל דישנ' לשכירות כו' פירש"י כל פרוט' שנגמרו כו' ור"ל לאפוקי אי אמרינן אין שכירות כו' אז במכה האחרון בא החיוב שהיא חייבת לו ואף אם אין נותן לה באותו הפעם הכלי מ"מ מקודש' דאדעת' דהכי הסכימו תחלה אבל השתא שכבר החייבת לו כל פרוט' ופרוטה אפילו אם הוא נותן לה מיד בגמר מלאכה מ"מ במכה אחרונה לית בה ש"פ וכן נ"ל דמכה אחרונ' לית בה ש"פ דאל"כ להוי כמלוה ופרוטה דמקודשת עכ"ל ותמהתי מאד על גבר' רבא זה שיצאו דברים אלו מפיו דלפי דבריו למה הוצרכו בגמ' להמצי' פלוגת' דמלו' ופרוט' באם הוסיף נופך משלו וכ"כ הטור ג"כ בסמוך שנותן שום דבר משלו הא משכחת לה בלאו הכי דאם היה במכה אחרונה ש"פ ותו דלקמן סי' ל"ח יש ג"כ הך מלתא גבי אדבר עליך לשלטון כו' ואמרינן גם שם אם יש לשכירות כו'. ושם ל"ש לומר שאין בדבור האחרון ש"פ ותו דהא נותן למעלה להכאה אחרונה אם ישיבה ש"פ יותר מהכאות הראשונות וזה ודאי אינו דאטו אם השכירות כולה אינו אלא פרוטה ואין שם אלא הכא' א' וכי נא' בזה דהיא מתקדשת דמ"מ שם מלוה יש כאן (א"כ) מה לי' פרוט' אחד או הרבה פרוטות זה אח"ז. ותו דהא רש"י כופל ומשלש דבחזר' תליא מלת ובעל הפרישה אינו משגיח בנתינ' כל עיקר אלא בהכאה אחרונ' ובאמת הנתינה היא דוקא הקידושין אלא הדברים כפשטן דהכל תלוי בנתינ' אלא דהחילוק הוא למ"ד אין לשכירות כו' מתחיל שם המלוה משעת נתינה ואילך וזהו מ"ש לבסוף הוה השכירות ולא למפרע בשעת הפעולה ולמ"ד יש לשכירות כו' הנתינה גורמת שתהיה למפרע מלוה כל פרוטה אפי' פרוט' א' ול"ד כאן למ"ש בפ"ק דע"ז אם הגיע לכיפ' שמעמידין בה ע"ז אסור לבנותה ואמרינן אם בנה שכרו מותר ומפרש התם טעמא משום דיש לשכירות כו' ואימת איתסר במכוש האחרון ומכוש אחרון לית ביה ש"פ התם ודאי צ"ל כן ששם הוה הגמר במכוש האחרון ואין שייך שם נתינה נמצא שמכוש אחרון הוא מהכאות הראשונות שלא היו שם גמר דאין האיסור אלא בגמר דוקא ע"כ צריך שלא יהיה במכוש האחרון ש"פ משא"כ כאן בקידושין דהכל תלוי בנתינ' שהיה עיקר הקידושין כנ"ל פשוט דבעל הדרישה לא דק בזה: כ' בתו' רי"ד בקידושין דף מ"ח דהא דתני' בשכר שאעשה עמך מקודשת כו' דברי התנ' הם אבל המקדש צ"ל בשעת הנתינה מקודשת לי בשכר הכלי זה אבל אם המקדש אמר תחל' רצונך להתקדש לי בשכר שאעשה לך ואמר' הן ובשעת נתינה לא אמר כלום אינה מקודשת כי היכא דבגט אם אומר הרי את מגורשת ממני בגט שאני עתי' ליתן לך שאין זה הדיבור כלום עד שיאמר לה בשעת נתינ' ה"ז גיטך כו' עכ"ל וכן מ"ש הטור בשם ר"י דכשנותן לה הכלי מתקדשת בשבח שיש לו בר וכן בהוסיף נופך משלו דמקודשת נמי בדא"ל בשעת נתינה מקודשת לי בשכר כלי זה ובמה שהוספתי עליו כצ"ל לפי התו' רי"ד הנ"ל ותמהתי דאיתא בגמ' בשכר שעשיתי עמך אינה מקודשת בשכר שאעשה עמך מקודשת ואי אמרת דבשעת נתינה צריך שיאמר מחדש קידושין ממילא צריך שיאמר אז בשכר שעשיתי עמך ממילא היינו ריש' ולמה מקודשת ותו דרש"י כ' וכשיגמר ויתנו לה מקודשת ולא זכר האמירה מחדש וע' לקמן סי' כ"ט סעיף ב' מ"ש שם ראיה ע"כ נראה דא"צ אמירה חדשה דהא איתא בפ"ק היה מדבר עמה על עסקי קידושי' ונתן לה ולא פירש ואמרי' שם אפילו עסוקים מענין לענין סגי וזהי לפי שהדבר הקודם מורה על הנתינ' בסתם שהיה על קידושין כ"ש כאן שאומר בפי' תחל' שבשכר הפעולה התקדש ומ"ה בשעת נתינת' הכלי א"צ לומר כלום דבודאי על אמירה ראשונה סמוך אף שיש הפסק ביניהם כיון שיש אמיר' בפי' והיינו למ"ד מקודשת:
כח סָעִיף טו דאומן קונה בשבח כלי בטור כ' שגם הרא"ש ס"ל כן וכ' רש"ל ע"ז כאן לא דק המחבר שהיא סבר שדעת אביו כמו ר"י ור"ת דאומן קונ' מדהבי' בפ"ב דקידושין בתחלת דבריו דעת הרי"ף דאין אומן קונה כו' ואח"כ כ' דעת ר"י ור"ת דאומן קונה משמע דהכי ס"ל ולית' דבפ' הגוזל קמא נמי הביא דעת הרי"ף וכ' שם נמי דאין ראיה מדבריו אבל לא שחולק על דבריו ואדרבה שם הביא ראיה אחרת מסוגיות הגמ' לדעת הרי"ף אלא שכתב לבסוף מיהו יש לדחות ובפרק המקבל פסק להדיא כהרא"ש דאין אומן קונ' וכן כתב הטור בח"מ סי' של"ט דקבלן עובר משום בל תלין אלמא ס"ל דאין אומן קונה ואין לדחוק וליישב דהטור ס"ל דדעת אביו לפסוק לחומרא גבי קבלנות דעובר משום בל תלין משום דאין אומן קונה והכ' בקידושין לחומרא דמקודשת דאומן קונה כו' גם זו לית' שהרי בח"מ סי' ש"ז כ' דקי"ל דאין אומן כו' ומחייב לשלם אלמ' דקים לי' הכי שהרי מוציאין ממנו ע"ז ולאו ספיק' הוא ע"כ נראה דהמחבר לא דק עכ"ל ולא ראיתי ישוב לזה כי כל התירוצים דחוקין ואינן אמת:
כט סָעִיף טו ואם הכלי עדיין כו' בד"מ מבי' דברי רבינו ירוחם כן דאם עשה כלי לאש' ועדיין הוא אצלו בשכרו הוה מקודשת דהוי מקדש (במלוה) שיש משכון עליה וכתב ע"ז ואע"פ שהטור כ' בשם הרמ"ה דוקא דמטי המשכון לידיה בתורת משכון נראה דכאן הוא מודה דכל אומן הכלי שהו' בידו הוי כמשכון עכ"ל ותמוה לי דא"כ אמאי אמרי' דמקדש בשכר שעשיתי עמך דאינו מקודשת דמשמע בגמ' אפי' אחר הנתינ' ליד' ונלע"ד דמיירי שאומר בפי' שתופס הכלי בשכר ע"כ הוה מלוה ויש לו משכון וזה מוכח בדבריו מדאמר ועדיין הכלי אצלו בשכרו הא בשכרו הוא מיותר אלא דמורה בזה שבפי' משהא אותו בשכרו:
ל סָעִיף טו נתן משלו כו' זהו אפי' לדיע' קמיית' דתחלת סעיף זה:
לא סָעִיף טז גט מספק וכן אם קידש על תנאי כמ"ש בסי' ל"ח סעיף ל"ה הטעם דשמא בעל לשם קידושין כיון שקידושין הראשונים אינ' קידושין דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וק' דכאן אמרי' דהבעיל' אינ' ע"ד קידושין הראשונים דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כו' ע"כ אפילו אם לא נתקיים התנאי נתקדש בביא' ולקמן סי' קנ"ז כ' הרמ"א דהמקדש יכול להתנות שאם תפול (לפני) היבם מומר שלא תהיה מקודשת וי"ל דכאן התנאי על העבר ויוכל לבטלו אמרי' מסתמא ביטלו כדי להנצל מבעילת זנות משא"כ לקמן דהוא נתכוין שלא תתעגן אשתו אחר מותו הסבר' היא שבודאי לא ביטלו ובעל ע"ד הקידושין הראשונים לעשות מצוה:
לב סָעִיף יז כדי שלא להתבייש בי"ד סי' של"א לענין תורם שלא מדעת לא אמרי' כן משום דגבי תרומ' חייב לתרו' משא"כ כאן שנוטל לעצמו:
לג סָעִיף יז בדבר שאינו מקפיד בפרישה כתב וז"ל ר"ל שאין הבעל מקפיד עליו הוי ספק קידושין דשמא הוא ש"פ כמדי אבל אין נראה לפ' דאע"פ שיש בו ש"פ הוי ספק הואיל שלקחו שלא מדעת ב"ה דהא קאמר שאין מקפידין משמע שמחל לו והוי שלו לגמרי עכ"ל ודבריו אלו שלא בדקדוק דאם תפסינן בזה שהב"ה מחל ע"ז בודאי מה בכך שהו' ש"פ במדי מ"מ אין כאן גזל כיון שמחל (וה"ל כדידי' ולא היה לו לכתוב דין זה כלל כי פשוט הוא) אלא פשוט שהמחיל' היא בספק בזה אלא שסתם בני אדם אין רגילים להקפיד בזה ואין כאן חילוק בין ש"פ או לא:
לד סָעִיף יז אורח שנטל חלקו כו' תמוה לי מאד האי פסק' דהא איתא בפ' כ"ה דף צ"ד אין האורחים רשאין ליתן ממה שלפניהם לבנו ולבתו של ב"ה אא"כ נטלו רשות מב"ה וכן פסק בא"ח סי' ק"ע וא"כ כ"ש שלא ליתן לאחרים שלא ברשות בע"ה ואמאי יוכל לקדש בזה וע"כ נראה דאין כאן קידושין ודאי אלא ספק כנ"ל ברור: דברי המגיה כ' ב"ש בס"ק מ"ג אורח כו' אף ע"ג דאיתא בת"ח סי' ק"ע אורחים אין רשאים ליתן לבנו כו' צ"ל לבנו לא יתן אבל לקדש בו אשה וכן ליתן זה לזה ע"ש בב"ח וט"ז כ' מכח קושי' זו דאינו אלא ספק עכ"ל וא"י מה עלתה על דעתו דודאי אם על בנו מקפי' כ"ש על אחר דהיינו לקדש בו אשה וב"ח לא כתב רק ליתן זה לזה רשאים דאינו מקפיד כיון שזימן אותם וכן כתב הב"י בסי' קס"ט בשם ר"י בפ' אלו דברים אבל מי שלא זימן בודאי אין רשאי ליתן לו דמקפיד דהוא כ"ש מבנו שהוא מקפיד אכן נ"ל באם קידש בו בתו של בע"ה דאיכא תרתי לטיבותא אפשר דמקודשת וזה מיירי רמ"א עכד"ה:
לה סָעִיף יח שאין רצונ' להתקדש כולי נראה דאם גילה שחצי הוא של שותפות מקודשת דלא סמכה דעתה רק על החציח שלו והו' ש"פ דומי' דהמקדש במלוה ופרוטה דאין דעתו רק אפרוטה:
לו סָעִיף יט השואל חפץ מחבירו בטור הביא תחילה דבעי בעל העיטור דיש בזה מחלוקת (דאיכא מ"ד) דס"ל דדמי' למתנ' על מנת להחזיר פי' כאילו נותן לה מתנה ע"מ להחזיר דקי"ל בסי' כ"ט דאינה מקודשת דדמי' לחליפין ואין אשה נקנית בחליפין ה"נ במה הוא מקדש' בדבר ששאול בידו אף ע"פ שהוא מודיעה שזהו שאול בידו דאל"כ ודאי אינה מקודשת דקי"ל אין השואל רשאי להשאיל דכיון שצריכה להחזיר גם בשאלה דומה למתנה ע"מ להחזיר לו (ואיכא) מ"ד כיון דסתם שאל' ל' יום ממילא גם ביד' תהיה ל' יום וה"ל כאומר הנא' זו שיהיה בידך לצרכך ל' יום בזה אקדש אותך ואינו דומה למתנה ע"מ להחזיר דשם אין זמן קבוע לחשרה ואע"ג דכתב בח"מ סי' קי"א דהמקבל מתנה ע"מ להחזיר יכול לעכב המתנה אפי' לזמן מרובה שיכול לומר לזמן מרובה אחזיר לך מ"מ כיון שאין זמן קצוב ה"ל בכל שעה עליו חיוב להחזיר משא"כ בל' יום דשאל' דאותו זמן ה"ל כממכר כדאמרי' בשכירות דכל ימי השכירות הוי כממכר ה"נ בשאלה אפי' בסתם הוי כמפרש ל' יום ובמפרש כ"ע מודים דמקודשת וכמ"ש רמ"א דס"ל דאם אומר בהנאה זו שאתה נהנית כו' ואח"כ הביא הטור דעת הרא"ש כמ"ש כאן בש"ע דאם הודיע למשאיל שיקדש בו (והודיע לאשה שהוא שאול עד זמן פלו' זה אינו בטור ובאמת א"צ לזה כשיודע המשאיל שיקדש בו) אז מקודשת בכל ענין דאנן סהדי שגמר בלבו ליתן לו באותו ענין שמועיל לקידושין כו' ועמ"ש מזה בא"ח סי' י"ד שיש לתמוה ע"ז וכ' בד"מ ואחרי שהגאונים חולקין בדין המקדש בטבעת שאול טוב ליזהר שלא לקדש בו וכן משמע בהג"ה מרדכי דקידושין אבל כבר פשוט המנהג לקדש בטבעת שאול כדי לקדש בו:
לז סָעִיף יט והודיעו שרוצה לקדש כו' בת"ה בסי' ר"י כ' הא דבעינן שיודיעה היינו שלא תהא סבורה שהיא שלו ולא תתקדש אלא בטבעת עצמו אבל אמר בפי' שמקדשה בהנאת קישוט אע"ג שלא הודיעה הוי קידושין גם מ"ש הרא"ש שצריך שיתן לו רשות להשאילו היינו דוק' לכתחל' אבל דיעב' אפי' לא נתן רשות הוי קידושין אמנם בפסקי מהר"פ מסתפק בדבר:
לח סָעִיף יט וקידש בו בד"מ אית' אם קדשה בהנאות קישוט לבד לכ"ע הוי מקודשת אבל אם (קידש) באותו דבר עצמו לדברי התו' שבפ' הזהב די"ל דלא אמרי' שכירות ליומא ממכר הוא אלא גבי אונאה לא הוי קידושין אע"ג דידע' דמושכר הוא אצלו ומהרי"ח כ' דהוה קידושין כך מסקנת מהרא"י בת"ה סי' ר"י כ' הרא"ש בתשו' כלל ל"ה סי' ח' דסתם המקדש בטבעת שאול בגופו קאמר שהאשה סבור' שתשאר הטבעת בידה ולדעת כן נתקדשה לו עכ"ל בהגהות מרדכי דקידושין כ' ואפי' אמרה האשה אח"כ אלו הייתי יודע שאינו שלך לא הייתי רצוני להתקדש לך אין בדבריה כלם דדברים שבלב אינו דברים ע"ש שהאריך בזו עכ"ל וזה סותר למ"ש בשם תשו' הרא"ש (דהרי המ"מ כ') אפילו אמרה אלו הייתי יודע כו' וראוי לכל מסדר קידושין באם יש חשש שהטבעת אינו שלו יחקור אחר זה ויצוה שהמשאיל יתננה במתנה:
לט סָעִיף כ והלך המקבל וקידש כו' דדוק' אם קידש האשה שהיא תחזיר לא הוי קידושין דדמי' לחליפין משא"כ בזה שבקידושין לא הזכיר ל' חזרה אע"פ שצריכה אח"כ להחזיר:
מ סָעִיף כ הרי זה מקודשת בטור סיים רק שיחזיר המתנה למי שנותנו לו או דמיו עכ"ל פי' שיחזיר ויקנהו מאשתו או יתן הדמים למשאיל:
מא סָעִיף כא באיסורי הנאה דעת הרא"ש שאם יש צד דאוריי' או בחמץ או בזמן אינה מקודשת אבל באין צד דאוריי' מקודשת והרמב"ם ס"ל אפי' באין צד דאוריי' אינה מקודשת וספק הש"ע דהוי ספק בצדדי שניהם דרבנן ובטור כ' בם הרא"ש כגון חמץ בשעה ששית צ"ל חמץ דרבנן בשעה ששית כנלע"ד ומתורץ תמיה' ב"י שכ' דברי רבינו סתומים מי שמצא מציאה והיא תוך ד' אמות ובא אחר והגביה אותה דקיי"ל דד' אמות של אדם קנוי לו היא תקנת' דרבנן כדאית' פ"ק דב"מ דף י' ואם הלך זה שקנה בד' אמות המציאה וקידש בה אשה היה לנו לו' דאינה מקודש' כיון דמן התורה אותה המציאה היא של המגביה דיאן ד"א קונות מן התורה וא"כ ה"ל גזל בידו אלא מדרבנן הוי של בעל ד"א ולמה תהיה מקודשת לבעל ד"א וכ"ת ה"נ דאינה מקודשת לו ז"א דלא מצינו בשום מקום דזה לא יהיה קידושין אלא אדרב' אמרו בסתם שד"א קונין לו ממיל' הוה ממש כשאר ממונו לכל מילי אע"כ לו' דרבנן יש להם כח לעשו' ממין שאינו שלו ע"פ דין תורה כשלו מטעם דין הפקר ביד והפקיעו ממון של זה המגביה מציאה וכן לענין גט דתיקנו רבנן דד"א קונין לאשה משום עיגונ' כמ"ש התו' בב"מ דף י' נמצא דהוי גירושין אפילו נגד תורה וא"כ ק' ה"נ לענין איסור הנאה דרבנן יהיה כח ביד חכמים להפקיע ההנאה מזה ויהיה כמו איסור הנאה דאוריי' ותו דהרא"ש בתשו' תחלת כלל ל"ה כ' שאם ב"ד התקינו שכל קידושין שיהיה בלא אבביה ואמה שלא יהיה חלין כו' דאם עבר ע"ז א' דלא (הוי) קידושין דהפקיעו רבנן את המעות ממנו ואע"פ שרמ"א הביא בסמוך דלא הוי אלא חשש קידושין מ"מ היינו לחומר' אבל לא לקול' וא"כ ה"נ בהאי איסור הנאה דרבנן וכן בקידושין במתנה ע"מ להחזיר ר"ס שאח"ז דאפקיעו רבנן ועשו מעות הפקר ולא הוי קידושין ובתשובת הרשב"א סי' אלף קס"ו משמע באמת מהא דחמץ דבאיסור דרהנן אמרי' שמטעם הפקר אין קידושין כלל בכל איסור דבנן וצ"ע למעשה:
א סָעִיף א בגזל. אם יש הכחשה בין האיש והאשה שהאיש אומר שהכסף שלו והאשה אומרת שהוא שלה. חזקה כל שיש ביד האדם הוא שלו מהרי"ט ח"א סי' קל"ח. אם אמר המקדש שלא היה הכסף שלו אם נאמן עיין בתשובת מהר"י אדרבי סי' ר"נ ובתשובת ב"י סי' י"ח מדיני קידושין ובכנה"ג דף נ"ו ע"ב פועל שנשכר לבעל הבית ליום א' ובחצי היום לקח ממעות בעה"ב שלא מדעתו ושלא לשם פרעון הוי גזל דעלמא ואינה מקודשת. מהריב"ל סי' ק"א. ראובן שהיה חייב ללאה והוציא המעות לפרוע ללאה. והניחם על השלחן ובא שמעון וקידש את לאה בם הוי גזל דעלמ' ואינה מקודשת מהרי"ל שם סי' ק"א קדשה באבק רבית או במציאת חש"ו מקודשת מהר"י ווייל סי' קל"ח. מי שאמר לראובן נכסי לך ואחריך לפלוני שהדין הוא שלכתחלה לא ימכור אם קדש בו את האשה הוי מקודשת מהר"י ווייל סי' קל"ח. מכר מטלטלין ולקח מעות ולא משך או הגביה הלוקח במטלטלין אם קידש המוכר אשה באותו המעות שקבל מהלוקח הוי מקודשת סמ"ע בח"מ סי' קצ"ח ס"ק ג':
ב סָעִיף א בגניבה. עיין ש"ך בח"מ סי' שס"ח שהאריך והעלה דסתם גניבה בישראל יאוש ובעכו"ם לא הוי יאוש. וגזל אפי' בישראל לא הוי יאוש ע"ש ועיין מ"ש הח"מ וב"ש:
ג סָעִיף א בחמס. קשה דבש"ע ח"מ סי' ל"ד סעי' י"ג אית' העובר על גזל של דבריהם פסול מדבריהם כגון חמסנים וכו' ע"ש וקי"ל לקמן סעיף כ"א המקדש באיסורי דרבנן מקודשת עיין בה"י וב"ש:
ד סָעִיף א מקודשת. צ"ע לפי מה שכתב רמ"א בח"מ סי' שנ"ו סעיף ו' דהכי נהיגו עכשיו להחזיר כל גניבה אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות מכח דינא דמלכות' ע"ש וכ"כ בסי' (ר"נ) [רנ"ט]. א"כ אם קדשה בגזל או בגניבה לא הוי קדושין אף לאחר יאוש ושינוי רשות עיין בה"י וב"ש:
ה סָעִיף א עכו"ם. הקשה הש"ך בח"מ סי' שמ"ח ס"א ב' הא הרמב"ם ומהרש"ל ס"ל גזל עכו"ם חייב להחזיר ואסור מדאוריי' ע"ש ועיין בסי' שנ"ט. א"כ למה כתב רמ"א כאן דאינה צריכה להחזיר רק מכח קדוש השם. ומה שהוצי' הרמ"א דין זה בשם מהר"י ווייל סי' קל"ח כשתעיין שם תראה שאינו כן. וכ"כ הח"מ. ומצאתי בספר נחלת צבי שתירץ היינו דוק' דכל זמן שהגזילה של עכו"ם ביד הגזלן צריך להחזיר אבל אם עבר ומכר או נתן לאחר א"צ להשתדל וליקח אותו ולהחזיר רק מכח קדוש השם ע"כ ועיין ב"ש. ותמה אנכי דאל"כ למה כתב רמ"א לקמן סי' זה סעיף י"ב ואם מכרו המלוה לאחר וקידש בו כו' הל"ל אפי' אם המלוה בעצמו מקדש בו דמקודשת ודו"ק. וע"ש מ"ש בשם ח"מ וב"ש:
ו סָעִיף א לבד כו'. היינו בגזל דידה אחר יאוש ולא אמרה הן ולא קדמו שידוכים ביניהם מ"מ היא מקודשת מדרבנן דיאוש קונה מדרבנן. דאי בגזל דעלמ' איך אפשר למצוא שיהא יאוש לבד דהא מיד שקידשה איכ' יאוש ושינוי רשות כמ"ש הטור בשם הרמ"ה. ועיין ח"מ ב"ש. ובספר נ"צ כתב דאיירי שנתייאשו הבעלים אחר שנתן לידה דהוי רק יאוש לחוד ולעולם דאיירי מגזל דעלמ' ע"ש דמוכח שם דבגזל דידה אף אם נתייאשה אינה מקודשת אם לא שידך אותה תחלה ממאי דלא משני הש"ס אמאי דפריך והא רב אגזל דידה קאמר כו' דרב איירי בלא נתייאשה ודו"ק עכ"ל ולא דק דאם איתא דרב איירי אפילו בנתייאשה לא מקשה הגמר' שם מידי א"ל מי אמר רב הכי והוא לא אמר והאמר ר"י גזל ולא נתייאשו הבעלים וכו' א"כ אי רב איירי אפי' בנתייאשו לא מקשה מידי דר"י אמר ולא נתייאשו. ועוד דתוס' שם בד"ה והוא לא אמר כו' לא משמע דאיירי רב אפילו בנתייאשה דהקשה שם רב מאי אתא לאשמעינן הא משנה שלימה היא היכא דלא נתייאשו הבעלים אינו שלו וכו'. וכן הקשה בהגה"ה דרישה בשם מהרש"ל ע"ש. עיין בקדושין דף נ"ב ע"א. וקושית בעל נחלת צבי מעיקרא ליתא. לפי מה דאסיקנ' פירושי קא מפרש דקדשה בו. איירי כגון שחטף סלע מידה אם כן כיון שחטף סלע מידה בפניה לא מייאשה כדאית' בסמ"ע סי' שס"ח ס"ק ד' ע"ש. ועפ"ז נסתרו ג"כ הוכחת ב"ח בדברי הרמ"ה עיין ודו"ק. מ"מ העלה הב"ח דבגזל דידה אחר היאוש ולא אמרה הן ובדלא שידך מעיקר' מקודשת מדרבנן ע"ש וכ"כ כנה"ג דף נ"ח ע"ב ע"ש ועיין ב"ש:
ז סָעִיף ב האשה. גנבה האשה מהמקדש וקדשה באותו גזל אינה מקודשת אפי' במשודך מהרי"ל סי' ע"ח וע"ש סי' ק"א:
ח סָעִיף ב מקודשת. דיכלה למימר דידי שקלתי ואפשר דוק' אם גזל ממנה חפץ אז י"ל דידי שקלתי אבל אם גזל ממנה מעות דומה לחוב וא"י לומר דידי שקלתי. מיהו מש"ס משמע אפי' במעות י"ל דידי שקלתי דתני' אם חטף סלע מידה ומקדש אותה מקודשת ואוקמא בדשדיך אבל אם לא שדיך לא הוי קדושין משום די"ל דידי שקלתי מיהו אם גזל מעות ועשאו כספים דקנה בשינוי וחזר ועשאן דמים וקדש אותה בהן בדלא שדיך ובדלא אמרה הן י"ל דמקודשת דאינו אלא חוב. ואם קנה החפץ שגזל בשינוי ומקדש בו אע"ג דצריך להחזיר לה דמי הגזילה דומה לחוב ח"מ:
ט סָעִיף ב קבלה. קאי אריש' דמילת' שקידשה בגזל דידה בלא שדוכין וקבלה בשתיקה אינה נאמנת לומר שקבלה לשם קדושין אבל בסיפא שנתן לה בשתיקה איך תאמר שקבלה לשם קדושין אם הוא לא אמר כלום בשעת נתינה ואפשר דט"ס הוא וצ"ל הג"ה זו בריש' ח"מ. וב"ש לא כ"כ ע"ש. ואם אמר בעת הנתינה דמקדש אותה והיא שותקת ואח"כ אמרה הן ג"כ לא מהני כיון דלא אמרה הן בשעת הנתינה עיין ב"ש:
י סָעִיף ג ליכי. ל"ש בשטר או בעדים או שלא בעדים כיון שאמר הוא שאני חייב לך הרי הוא חייב לה ויכול' לומר אין שקלי ודידי שקלי הר"ם מטראני ח"א סי' רצ"ט. אמר לה תקחי זה הכוס ששלח אמך ובעוד הכוס (בידה) [בידו] אמר לה הרי את מקודשת אינה מקודשת הרמ"ט שם:
יא סָעִיף ג שידוכין וכו'. דוקא בדשדיך ונתרצית להתקדש לו עכשיו אם פירשו שלא להתקדש עד זמן פלוני לא מהני שידוכין כה"ג. מהרי"ט ח"ב חא"ה סי' כ"ח נ"ט:
יב סָעִיף ג קבלתיו. עיין ב"ש. ב"ח הביא תשובת הרשב"א בחוב שלא הגיע הזמן פרעון אפילו קבלה בשתיקה מקודשת כיון שלא הגיע הז"פ ע"ש. וחפשתי בכל התשובה ולא מצאתי כלום. וכ"כ ב"ש ואולי שסובר בסי' אלף רכ"ז דמשמע מלשונו שם דכתב והוא שהגיע זמנה של מלוה. משמע דבתוך ז"פ מקודשת ע"ש. דכתב ואם קבלה קידושין מאחר אחד מגרש ואחד נושא ולמי מהם שתנש' צריכה קידושין אחרים. וכ"כ בסי' תשע"ג ותשע"ד ע"ש. ולא הבנתי הא אמרינן בפרק המגרש אבל לא יגרש שני וישא ראשון שלא יאמרו מחזיר גרושתו מן האירוסין. וכ"ה במהריב"ל ח"א עיין בתשובת מהרב בצלאל סי' ז'. ובתשובת מהר"י הלוי. וכנה"ג דף נ"ח ע"ב:
יג סָעִיף ג מקודשת. אפי' לא שידך. המגיד כתב בזה דין זה צריך תלמוד ומהתימה על הרב שכ"כ בפשיטות ח"מ:
יד סָעִיף ג משכון. כתב הח"מ בגוף התשובה קאי המעשה באומר לה הלויני דינר על משכון זה ממילא או י"ל דידי שקלתי ודמי קצת לאומר כנסי זו שאני חייב ליכי אלא שחילק שם בתשובה ביניהם אבל אם אמר הלויני על המשכון סתם ואח"כ נתן לה משכון לשם קידושין אפשר דאין כאן ספק דאפשר דיתן לה משכון אחר לבטחון הלואה ולא ידעתי למה השמיט הרמ"א תיבת זה עכ"ל וכ"כ ב"ש. ועיין בתשובת הרשב"א סי' אלף רכ"ז:
טו סָעִיף ד לי בו וכו'. עיין הרש"ך ח"א סי' ט'. והרמ"ט ח"א סי' נ"ז. שני עדים שהא' אומר שאמר לה הרי את מקודשת לי בשעת מתן מעות והב' העיד שאמר לה לאחר מתן מעות יש להסתפק אם נאמר שהעדות הוי מוכחש ולא מהני מהריב"ל ח"ג סי' פ"ד. והרשד"ם חא"ה סי' י"א כתב דהוי הכחשה. מי שנתן לאשה טבעת בתורת מכירה וחליפין ואחר זמן מה אמר שקידש אותה בה פסק בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' קי"ט דאין חשש לקדושין ע"ש:
טז סָעִיף ד הקידושין וכו'. לכאורה משמע דדין זה קאי דוקא היכא דבתחלה אמר לה כנסי פקדון זה ואח"כ זרק לתוך חיקה. אבל מדברי הרמ"ה משמע דקאי אכל הזורק קדושין לתוך חיקה בלא שידוכין ובלא גילוי דעתה שהיא רוצה בקדושין דאינה מקודשת. ח"מ ב"ש וכ"כ כנה"ג דף נ"ז ע"א וכ"כ הדרישה. ומ"ש הב"ח בזה חלקו עליו ח"מ וב"ש. ובעל נחלת צבי כתב בזה דברים שקשים להולמן להמעיין בסוגיא ע"ש. ראובן נכנס בבית לאה וזרק לה טבעת על שוליה ואמר לה קח טבעת זה וראה שאני נותן לך לקדושין והיא לקחה הטבעת מעל שוליה בידה הוי כאמרה הן ומקודשת רשד"ם חא"ה סי' ע"ז. ומהר"י אדרבי סי' רפ"ט חולק:
יז סָעִיף ד מקודשת. אבל שדיך לא מהני כאן עיין ב"ש. כל שלא אמרה הן בפירוש אלא שהשיב' דברים שאין משמען הן בודאי אלא שמשמען דבר אחר אינה מקודשת ואפי' שאמרה שבדברים אלו כיונה לקדושין אינה נאמנת כנה"ג דף נ"ז ע"א. מנה לה חתיכות א' ב' ג' ד' ואמר לה הרי את מקודשת לי ואח"כ מנה ה' ו' ז' ח' אפשר לומר דהוי שתיקה דלבתר מתן מעות אפילו לאותם שמנה אחר שאמר הרי את מקודשת הר"ם מטראני ח"א סי' רצ"א:
יח סָעִיף ה ואמר התקדשי לי בד' זוזים שבתוכו ושתקה כצ"ל. הרי זו ספק מקודשת. דאי לא ניחא לה היה לה לזרוק. ואם בא לידה בתורת פקדון ואח"כ אמר התקדש בו ושתקה לא אמרינן אי לא ניחא לה היה לה לזרוק די"ל דסברה שתתחייב לשלם הואיל ובא לידה בתורת פקדון. ואם היה בידה פקדון והתנו שאינה חייבת באחריות אז אפי' בפקדון. אמרי' היה לה לזרוק. מהר"ם פדוואה סי' כ"ד. מיהו בתשובת הריב"ש לא משמע כן עיין ב"ש:
יט סָעִיף ה התקדשי לי כו'. ב"ש כתב דלהרא"ש לא מהני אם לא חזר ואמר התקדשי. וט"ז כתב אפי' להר"ן לא מהני עיין ב"ש. אבל כנה"ג דף נ"ז ע"ב כתב דלענין מעשה יש להחמיר עיין שם:
כ סָעִיף ה כלום הוא. ולדינא צריך לגרש אותה בגט מחמת חומרת הקול שיצא כצ"ל בה"י ע"ש. אבל ב"ש כתב בשם תשובת שארית יוסף דפסק לקולא ע"ש וכ"כ הח"מ ע"ש. אע"ג דשתיקה לאחר מתן מעות לא מהני אם היו עסוקין באותו ענין מהני רשד"ם חא"ה סי' כ"ד:
כא סָעִיף ו התקדשי לי כו'. כלומר והיא אמרה הן:
כב סָעִיף ו שנגנב. ר"ל קודם שנתקדשה. ודוק' נגנב או נאבד אבל אם נתנה האשה הפקדון לשמור ביד אחרים. להרשד"ם חא"ה סי' ע"ג מקודשת. ולהר"י הלוי אינה מקודשת כנה"ג דף נ"ז ע"ב:
כג סָעִיף ו סכום וכו'. כ"כ הרא"ש. אבל הריטב"א חולק ע"ז וס"ל כל שלא אמר תתקדש בכל הפקדון אמרינן דעתה להתקדש בכל דהו אפי' בפרוטה וכתב ב"ח דלמעשה יש להחמיר והיא ספק מקודשת והר"ש יונה בסי' ס"א מאריך והעלה אם ידעה סכום הפקדון ונמצא שנגנב. אם היא ש"ש וה"ה אם נאבד בפשיעה אפי' היה ש"ח דמקודשת אם נשאר ש"פ. וש"ש אם נאנס הפקדון אינה מקודשת. וה"ה בשאלה במתה מחמת מלאכה. ובשוכר ובשואל ובעליו עמו במלאכתו. אבל אי לא ידעה סכום הפקדון מקודשת אם נשתייר ש"פ בין בש"ח בין בש"ש עיין כנה"ג דף כ"ז ע"ב:
כד סָעִיף ז בידה. דקי"ל מלוה להוצאה ניתנה והוי כאלו כבר הוציאה נמצא דאינו נותן לה עכשיו כלום עיין בחידושי מהרי"ט ובעצמות יוסף דף פ"ד. ומ"ש הב"ש להרמב"ם משמע אם עדיין בעין בידה מקודשת. לא ידעתי האיך נעלם ממנו הב"י שכתב דס"ל להרמב"ם כיון דלהוצאה ניתנה אעפ"י שעדיין המעות בידה ה"ל כאלו כבר הוציאה אותה ע"ש:
כה סָעִיף ז השטר. אינה מקודשת ואפי' יש בה ש"פ כיון דלא אדכרי בעידן קידושין לקדושי ביה סתמא כמקדש במלוה לחודיה דמי אבל אם אומר התקדשי לי בשט"ח זה ונתן לה שמין הנייר שיש בו ש"פ מקודשת ואם לאו הוי ס"ק כ"כ הטור בשם הרמב"ם וכ"כ ב"י ולחם משנה. וב"ח והר"ש יונה כתבו דט"ס הוא וצריך לומר הרמ"ה. ובאמת לא מצאתי כן ברמב"ם וכן כתב המגיד שם בפרק ה' מהל' אישות ע"ש. ולפי עניות דעתי נראה דלמד הרמ"ה דין זה ממאי דאמר הגמרא בקדושין דף מ"ז עמוד ב' ומ"ח עמוד א' אלא לאו בשטר חוב דידה ובמקדש במלוה קא מפלגי. ול"ל תרתי דאמר בשט"ח דידה ובמקדש במלוה. אלא להורות דוקא דמקדש במלוה והשטר החזיר לה אבל אי מקדש לה בשטר לכולי עלמא מקודשת אי אית ביה ש"פ ודו"ק. אבל באמת צ"ע מנ"ל להקשות לימא כתנאי וכו'. והא הבריית' איירי דאמר לה התקדשי לי בשט"ח כו'. דילמא איירי דאמר לה התקדשי לי בשט"ח כו'. ורב דאמר המקדש במלוה ולא איירי משטר עיין שם ודו"ק ועיין בנ"צ וב"ש:
כו סָעִיף ז בזה. אף שלא הזכיר שטר רק אמר התקדשי לי במלוה והחזיר לה השטר אפ"ה שמין הנייר ואם אינה ש"פ הוי קדושי ספק דחיישינן שמא ש"פ במדי ח"מ וב"ש הקשה מנ"ל דין זה ע"ש. ולפי מ"ש בס"ק שלפני זה מוכח דכפי הס"ד דמקשה לימא כתנאי וכו' מוכח דלא הזכיר שטר ומש"ה אמרה הש"ס אלא לאו בשט"ח דידה ובמקדש במלוה כו' ר"ל דמדקדש לה במלוה לחודיה והשטר החזיר לה. דאם לא כן לא מקשה מידי כתנאי על רב דרב איירי דמקדש במלוה ולא הזכיר שטר ודו"ק:
כז סָעִיף ח מקודשת. דחיישינן שמא ש"פ במדי:
כח סָעִיף ט כריבית. עיין מהרי"ט בחדושיו על קדושין. המקדש בהנאת פרוטה דרב יוסף אינה מקודשת. שארית יהודה דף ע"א:
כט סָעִיף י מלוה. אבל אם אמר במחילת מלוה אינה מקודשת. וכתב בחידושי מהרי"ט שצריך שימחל לה ואח"כ יאמר לה התקדש בהנאת מחילה אבל בדיבוד זה שאומר בהנאת מחילה לא משמע שמוחל לה ב"ש:
ל סָעִיף יב אחרים. וצריך להודיע לה שאינו שלו כמ"ש לקמן בטבעת שאלוה ב"ש:
לא סָעִיף יב וקידש בו. ר"ל והאחר קידש בו מהר"י ווייל סי' קל"ח. כתב הח"מ המעיין בתשובה יראה דטעמי' שכתב שם שייכי ג"כ אף אם המלוה בעצמו מקדש בו אשה ע"ש. ועב"ש ס"ק ל"א. וע"ל ס"ק ה' מש"ש:
לב סָעִיף יז אצל בעה"ב. אע"ג דאי' בא"ח סימן ק"ע אורחים אין רשאין ליטול מלפניהם וליתן לבנו של בעה"ב. צ"ל דוק' לבנו לא יתן אבל האורחים יכולין ליתן זה אל זה מאחר שזימן אותם אינו מקפיד במה שנותנין אלו לאלו א"כ גם כאן אינו מקפיד הבעה"ב מה שקידש אשה בזה כיון שזימן אותו בה"י. וט"ז כתב מחמת קושי' זו אינו אלא ס"ק. וכתב כנה"ג דף נ"ח ע"א ואני מסתפ' אי דוקא כשקידש אשה אחרת. אבל אם קידש לבת בעל הסעודה אי הוי מקודשת ומדברי ספר מקור ברוך סי' כ"ה נראה דהוי ספק עכ"ל. ומצאתי במהרש"ל פג"ה והביאו בא"ח סי' ק"ע דלאחר שנתן חלקו לאורח רשאי ליתן לבנו של בעה"ב ע"ש א"כ י"ל דמש"ה כתב כאן ונוטל חלקו וכו' להורות דלאחר שנתן חלקו קידש בו את האשה. לפ"ז לא מקשו מידי הבה"י וט"ז מא"ח סי' ק"ע. אורחים המסובים אצל בעה"ב אפי' ביררו חלקם והניחו לפניהם ונטל בעה"ב ממה שהניחו לפניהם וקידש את האשה מקודשת כל עוד שלא נתנו בתוך פיהם מהרי"ט ח"א סי' ק"כ:
לג סָעִיף יח רק בכל. אם לא שפירש ואמר תתקדש לי בחלק שיש לי בסחורה זאת:
לד סָעִיף יט אשה. אז אמרינן שגמר בלבו ליתן לו באותו ענין שיועיל לקדושין. ואם לא יועיל בלשון שאלה שיהיה בלשון מתנה ולכל הפחות תהיה המתנה ע"מ להחזיר ותהיה מקודשת ויקנהו מן האשה ויחזירנו או יחזור דמיו כי הנותן מתנה לחבירו ע"מ להחזיר אם אינו מחזיר לו הכלי רק הדמים הוי חזרה ואז א"צ להודיע לה ששאל הכלי אלא מקדש אותה בכלי כי הוא יוכל להחזיר להמשאיל דמי הכלי כ"ה בטור בשם הרא"ש. וכתב הח"מ לפי טעם ב' אם לא החזיר דמיו הוי גזל למפרע רק לפי טעם הראשון אפשר דמקודשת דאם לא יועילו לשון קידושין היה דעתו ליתן למתנה גמורה ולמעשה צ"ע אי הוי קדושי ודאי או ס"ק אם לא החזיר המעות עכ"ל. ואם לא הודיע לו שרוצה לקדש בו ס"ל להרא"ש דאינה מקודשת אא"כ בד' תנאים. הא' דהשאיל לו לזמן ידוע דאל"כ יוכל לתובעו מיד ולית כאן הנאת ש"פ דדילמא יתבע מיד. הב' דבעינן שיתן לו רשות להשאילו לאחר. הג' שצריך להודיע לאשה שהוא שאול עד זמן פלוני. הרביעי. צריך שיהא שוה הנאת קישוט כל אותו הזמן שהוא שאול לו ש"פ עיין ב"ש וב"ח ופרישה וכנה"ג דף נ"ט ע"א. אין המקדש נאמן לומר ששאל שלא מדעת הבעלים משום דהוי גזלן ואין אדם משים עצמו רשע הר"י אדרבי סי' יו"ד. אם נתן לו חפץ אחר ע"מ שיחזור לו חפץ אחר כמוהו לכ"ע מקודשת שזה לא קידשה בדבר השאול אלא בדבר שלו קידשה עיין כנה"ג דף נ"ח ע"א:
לה סָעִיף יט מקודשת. לדעת הרא"ש והטור גם בזה מקודשת ודאי ע"פ התנאי' שנתבארו ס"ק לפני זה עיין ח"מ ב"ש ואם קידש אותה בהנאת קישוט איזה ימים לרב ב"ש הוי קידושין ודאי וכ"כ בת"ה. ולרב ח"מ הוי ס"ק ע"ש:
לו סָעִיף יט חפץ. הנה בדין זה אם שכירות ליומא ממכר הוא עיין בש"ע ח"מ סי' קע"ה ושי"ג ועיין מ"ש הבה"י. ונ"מ אם שכירות ליומא הוי ממכר יוכל לקדש בגוף הכלי וצריך להודיע לה ששכר הכלי ואם לאו דומה לשאלה וא"י לקדש בגוף הכלי ואם יש בידו משכון מישראל א"י לקדש בהנאת קישוט משום דהוי כריבית אלא בגוף המשכון יוכל לקדש וצריך להודיע לה שהוא משכון בידו ואם יש בידו. (בתורת מכירה) אז ע"פ הדין א"צ להחזיר ללוה והוי כשלו ויוכל לקדש בגוף הכלי. ועיין בתשובת הרא"ש דכתב דלכתחלה יש לזהר שלא לקדש בכלי שאול אפי' שאל לקדש בו. ובד"מ כתב ע"ז כבר פשט המנהג לקדש בכלי שאול' היינו כששאל לקדש. עכ"פ כל המסדר קידושין צריך ליזהר לשאול את החתן אם הטבעת שלו היא או אם שאל הטבעת ואם שאל הטבעת צריך לשאול אותו או אם הודיע למשאיל שרצונו לקדש בו. גם אם שאל מן הבעל או מן האשה אשר יש לה בעל בעיר ב"ש ובה"י:
לז סָעִיף יט לקידושין. ר"ל ס"ק. וכתב הח"מ עכשיו נוהגין להקל קצת בזה כשאין להחתן טבעת. שואלין מאשה אחרת העומדת שם בשעת החופה אף בלא רשות בעלה ומסתמ' אין הבעל מקפיד ע"ש. וב"ש חולק עליו ע"ש ועיין תשובת שער אפרים סי' ב':
לח סָעִיף כא בשטר ה"ק. עיין ב"ש:
לט סָעִיף כג בזמן הזה וכו'. והיינו אם קידש בבכור חי הוי ס"ק. אבל אחר שנשחט בכור בעל מום בזה"ז לכ"ע ממון של כהן הוא. והקשו האחרונים דבי"ד סי' ש"ו פסק מוכרים אותו תמים חי בעל מום חי ושחוט ומקדש בו אשה וכו' משמע אפילו לכתחלה מותר לקדש בחי עיין ח"מ. וב"ש תירץ דמ"ש ומקדש בו אשה קאי על מ"ש ושחוט ע"ש ולכאורה מתני' במסכת מעשר שני פרק א' משנה ב' שממנה הדין נובע לא משמע כן ע"ש ודו"ק:
א סָעִיף א בגזל. עבה"ט (בגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נתן משבע לקטן לשחוק בו ונטל הנער מיד התינוק וקידש בו אשה י"ל כיון דנתנו לקטן ולא שמרו הוי כאבידה מדעת וזכה מההפקר וחיישי' לקדושין ב"ח בתשובה סי' כ"ז ועיין בספר קצות החושן סי' רס"א עכ"ל. ור"ל דשם חולק על הב"ח בזה דהא דאבידה מדעת הוה הפקר להטור היינו במניח במקום שאינו משתמר אבל בנדון הב"ח דנתן לתינוק לכ"ע לאו הפקר הוא וא"כ אין חוששין לקדושין ואין לחלק בין נתן לשחוק או נתן לו סתם וזה ברור ע"ש) . ומ"ש בשם סמ"ע מכר מטלטלין כו' ע' בס' נתיבות המשפט שם שכתב דאחר שקיבל מי שפרע ודאי דאינה מקודשת ע"ש ולע"ד צ"ע עי' לקמן סעיף כ"ב ובב"ש שם ס"ק נ"ט. ועיין במל"מ פ"ה מה"א ריש דין ז' שהוא ז"ל נסתפק באם קידש המוכר בחפץ זה ונראה בעיניו דהוי ס"ק וראוי לחוש לקדושי שני כיון דמן התורה קדשה הראשון בגזל ע"ש עוד. ועיין בס' יד המלך שם שהוא ז"ל נסתפק באם קידש בו הלוקח אשה בחפץ זה שקנה בכסף לחוד קודם משיחה והמוכר אינו חוזר מהקנין אם היא מקודשת או לא אי אמרינן דאף דאין המוכר חוזר מ"מ בשעת הקידושין היה בידו לחזור ועדיין אינו שלו או כיון דאף אחר תקנת חכמים עכ"פ המעות קונה לענין מי שפרע ואם אין המוכר חוזר אמרינן דאיגלאי מלתא דלא הי' בדעתו לחזור ולעבור על מי שפרע ונגמר הקנין למפרע ובשלו קידשה והוי כקידשה בפקדון שיש לו ביד אחרים ומקודשת (ע' רש"י ב"מ דף מ"ח ע"א בד"ה קאי באבל) ושם האריך לפלפל בדברי המל"מ הנ"ל ע"ש עוד בפ"ג מהל' מכירה מענין זה:
ב סָעִיף א או בגניבה. עב"ש סק"א ובה"ט סק"ב ועיין בתשו' נו"ב תנינא סי' ע"ז ע"ד השאלה שאיש א' גזלן חטף מחנות השותפין דבר דרך גזילה והלך וקידש בו אשה שגם לה יש חלק בו שהיא שותפת בחנות ועתה האשה רוצה להנשא לאחר הואיל ולא נתקדשה בדבר שהוא של המקדש והאריך מתחילה בדין הגזל אם יש חילוק בין ישראל לא"י לענין יאוש והביא דברי הש"ך בח"מ סימן שס"ח שהכריע שאין חילוק ופלפל בדבריו ומסיים באופן שהלכה זו רופפת בידו איך נוטה דעת הרמב"ם והרא"ש בגזלן ישראל אלא שזה אני אומר בטח דאף אי נימא דהרמב"ם סבר לחלק בין ישראל לא"י היינו בגזל שלא בעדים אבל בגזל בעדים ודאי דאפילו בישראל סתמא לא מייאש כדמוכח בקדושין דף נ"ב דברי הב"ח שרצה לומר דהיינו מדאוריי' אבל מדרבנן בישראל סתם גזילה יאוש בעלים אינם מקבלים על הדעת כמ"ש הש"ך שם כו' ועוד נראה דבזמנינו שהאומות הם אוהבי משפט ומזדקקים גם בין ישראל לחבירו להציל עשוק כשקיבל לפניהם אלא שישראל אינו רשאי מתחילה לתבוע לישראל כ"א בפני דייני ישראל וא"כ בשלמא בגזלן בלא עדים איכא למימר דמייאש אבל בעדים לכל הפרושים (במה שאמרו בגמ' ב"ק קי"ד דייני ישראל אמרי מימר ערש"י שם) אינו מייאש דאם הפירוש מימר היינו דאמרי הבא עדים הרי יש לו עדים ואם הפירוש מימר שאינם חובטין במקלות הרי אם לא ישמע לקול דייני ישראל להחזיר הגזילה יכול לקבל בפני שופטי הערכאות. ועוד האריך שם לצדד דבנדון בזה שהגזילה הוא דבר הנמכר בחנות אין צורך לפלפל אם סתמא הוי יאוש דיכולין לשאול לבעל החנות ואם יאמר שלא נתיאש נאמן ולא מחשב נוגע בדבר מטעם שביאר שם בארוכה ואף שהוא עד א' מ"מ במקום דלא איתחזק איסור' נאמן עד א' להתיר וכאן על תחילת הקידושין אנו דנין כו' (עמ"ש לקמן סי' מ"ב סק"ג) . ועוד כתב שם עמ"ש הב"ש סק"ג דאם קידשה סתם לא שייך לומר דמקדשה בהנאת שימוש הכלי דיכולה לומר אין רצוני להתקדש כ"א בכל החפץ. דנראה דזה לא שייך לדידן שהמנהג פשוט לעשות כמבואר בסי' ל"א ס"ב בהגה לכסות פני הכלה וגם שואלין לעדים אם הוא שוה פרוטה ואז מתרצית מתחילה על ש"פ וא"כ אם הנאת השימוש ש"פ אינה יכולה לומר שלא היה דעתה רק על כל הכלי דמה איכפת לה אם כל הכלי לא היה אלא פרוטה או עתה שהשימו שהוא ש"פ ועדיין יש מקום לדון בזה. אך בנ"ד בודאי לא שייך הנאת שימוש שהרי קידשה בסחורה הנמכרת בחנות והרי מבואר בב"ש שם דבכלים דשכיחי לא שייך טובת הנאה ואינה מקודשת: ושוב כתב דמ"ש הרבנים השואלים דבנ"ד מצד שהוא גזל דידה שהרי היא שותפות בחנות מצד זה לבד (אף אם לא היה חשש גזל מצד חלק השותף כגון שידענו שנתיאש וא"כ יש כאן יאוש וש"ר אין כאן קדושין אף אי נימא דבנ"ד מקרי שידך (ע' סעי' ב') מ"מ עיקר הטעם דשידך מהני הוא דאמרינן מדקבלתי' אחלתי' והכא שלא ידעה כלל שהוא גזל מעתה וסבורה היתה דידיה הוא לא שייך לומר דאחילתי' הנה אף שיפה דברו בזה אכתי לא הועילו דעדיין הייתי חושש בזה דהיכא ששידך מקרי דבר זה לגבי דידה כמו דבר שאין בעה"ב מקפיד עליו כו' (ע' לקמן סעיף י"ז ומ"ש שם בס"ק כ"ו) וא"כ הוי כאן חשש קדושין אפילו לא ידעה כלל שהוא שלה. והייתי צריך למצוא היתר מצד מ"ש בנו"ב סי' נ"ט שאף הרמב"ם לא אמר אלא דבר שאינו מקפיד נגד שום אדם. אמנם לדידי בלא"ה יש כאן היתר דנראה דאף דבגזל איכא מ"ד דיאוש לחוד קני מדרבנן משום תקנת השבים אבל בדבר שאינו מקפיד כו' (יובא לקמן סי"ז שם ע"ש) ולפ"ז בדבר שאינו מקפיד בעינן שינוי רשות בודאי ולא מהני יאוש לחוד אפילו מדרבנן א"כ לא שייך כאן חשש קדושין כלל מצד שהוא גזל דידה. ושוב כתב דאכתי אם ידענו שנתייאש השותף אחר והיא לא ידעה כלל ואם היה מקדשה רק בחלק השותף היתה מקודשת מצד יאוש וש"ר אה לא היינו חוששין לדברי הב"ש (בסק"ג) שיכולה לומר אין רצוני להתקדש בגזל (נראה דלא הוצרך לומר אם לא היינו חוששין כו' אלא לענין שיהא קדושי ודאי אבל לחוש לקדושין הרי גם הב"ש שם אמר דאם אמרה לא ניחא לי הוי ספק קדושין ועמש"ל ס"ק ד'. וגם נראה דאף שגם הב"ש לא אמר אלא דאם אמרה כו' ולא בסתם מ"מ בנדון השאלה משמע שהאשה אמרה. ועוד אפשר שגם הב"ש לאו דוקא נקט דאם אמרה וה"ה בסתם וכמו שאכתוב בס"ק הנ"ל) ואף עכשיו שקידשה בכל החפץ ושלה לא קנה מ"מ אם קידשה כנהוג לדידן שמנסים פני הכלה וא"כ היא נתרצית להתקדש בפרוטה שפיר מתקדשת בחלק השותף שש"פ ולא מציא לומר לא היה דעתי להתקדש כ"א בכל החפץ שהרי נתרצה לפרוטה. אך אם קידשה בגלוי עינים וראתה מה שנותן לה פשיטא שאינה מקודשת שלא היה דעתה כ"א על כל החפץ ושוב כתב דכל זה ביש עדים שחפץ זה גזול הוא כגון שלא זזו ידיהם ממנו משעה שגזלו עד שקידשה בו דאל"כ אף שראו חפץ כזה חטף מחבירו אכתי דלמא זה שקידש בו חפץ אחר הוא ואף אם מכירים בט"ע או בסי"מ שזה עצמו הוא החפץ שגזל אכתי אם זזו ידם ממנו יש לחוש דלמא אחר שגזלו הלך להנגזל וקנאו ממנו. ואף אם לא זזה ידם מהנגזל מכל מקום כיון שהעלימו עין מגזלן והגזילה היא סחורה העומדת למכור איכא למיחש כיון דזכות הוא לבעל החנות למכור סחורתו שמא הגזלן אחר שגזל שב בתשובה וזיכה המעות המגיע עבור זה להנגזל ע"י אחר כמבואר בח"מ סימן שנ"ט ס"ב ואפשר כיון שהנגזל בעיר ל"ח שזיכה ע"י אחר כו' ועוד דאם זזו העדים ידם מהגזלן והנגזל הרי יכול לטעון פרעתיך לרוב הפוסקים דסבירא ליה הגוזל בעדים א"צ לפרוע בעדים עש"ך ס"ס שס"א ואם כן יש גם כן לומר בזה דיש יאוש בעלים דאף שכתבתי לעיל דאפילו בגזלן ישראל אם יש עדים לית דחש לומר סתמא הוי יאוש היינו בלא זזו העדים ידם וא"י לומר החזרתי אבל אם העלימו עיניהם כיון שיכול לטעון פרעתי מתייאש הנגזל כי הוא חושב שיטעון החזרתי וממילא יש כאן שני חששות לחומרא חדא משום יאוש וחדא שמא באמת החזיר. ואולי יש לדמות זה להא דס"ס מ"ב בהגה במקדש בפני עדים רשעים אי חיישי' דלמא חזרו בתשובה ולהמקילין שם גם כאן לא חיישינן שמא פרע ומשום חשש כיון שהאשה על חלקה ודאי לא נתיאשה אם כן אם ראתה החפץ בשעת קידושין ליכא חשש כלל דאז אמרי' שלא נתרצתה כ"א בכל החפץ. וסיומא דפסקא אם העלימו עדים עין וגם אין מכירין החפץ בט"ע ממש אז ודאי חיישי' שמא הוא חפץ אחר שאינו גזול ואם לא העלימו עין כלל מן הגזלן משעה שגזל עד שעה שקידש אין כאן חשש קדושין ואם העלימו עין אבל מכירין החפץ בט"ע צריך להתישב בדבר אם יש לדמות לההיא דס"ס מ"ב כו' ומחמת שלא נשלח לי הגב"ע ונעלם ממני כמה עקרים בזה ובפרט אם היה עיני הכלה בכיסוי כנהוג או לא כי זה עיקר גדול לענין שתוכל לטעון שלא נתרצה כ"א בכל החפץ ע"כ לא אכריע בדבר כו' עכ"ד ע"ש. וע' בסוף שו"ת ב"ח החדשות בק"א דשם נדפס (תשובת הרבנים השואלים הנ"ל בשלימות וגם מה שהשיב הגאון נו"ב להם אות באות וגם מה שחזרו וכתבו על ענין הנ"ל):
ג סָעִיף א ונודע שקנה אותו דבר ביאוש עח"מ סק"א שכ' כלומר שיש עדים שנתיאשו הבעלים כו' אבל אם בשעת קדושין עדיין לא נודע אם נתיאשו אף שאח"כ נודע שכבר היה יאוש קודם הקידושין הוי כיאוש שלא מדעת עכ"ל וע' בת' נו"ב תניינא סו' ע"ז דהרבנים השואלים תמהו על הח"מ בזה דמה ענין יאוש שלא מדעת לכאן דהתם מיירי אם באמת לא נתייאשו הבעלים עד אחר שמצאו זה ובאיסורא אתי לידי' אבל אם באמת היה יאוש קודם שמצאו זה אלא שהמוצאו לא ידע מזה בשעה שמצאו הדבר פשוט דמהני יאוש וה"ה הכא כיון שהיה יאוש לא איכפת לן אם לא ידעו מזה כו' והוא ז"ל השיב לתרץ ולבאר כוונת הח"מ בזה. וכ' עוד שאלמלא דברי הח"מ נראה לו כוונה אחרת בלשון הרמב"ם וש"ע במ"ש ונודע כו' והוא דהנה מלתא דפשיטא להו לרבנים השואלים הנ"ל שאם כבר נתיאש הנגזל אף דלא נודע דבר זה עד אחר הקידושין חלו הקידושין קמבעיא לי טובא אולי פשיטא לי לאידך גיסא דלא חלו הקידושין כלל עפמ"ש הב"ש בסי' ל' סק"ט בשם הג"א דספק קרוב לה היינו ב' כתי עדים החולקים אם היה קרוב לה או לו אבל בכת אחת המסופקים למי היה קרוב אין כאן חשש קידושין דהוי כמקדש בלא עדים ובאמת לא מצאתי זה בהג"א רק במרדכי והן הן הדברים שהביא הח"מ שם סק"ה בשם המרדכי בשם מהר"ם וכבר הארכתי בחבורי נו"ב סי' נ"ח בכוונת דברי מהר"ם הללו והכלל היוצא מדברי שם שאם בשעת קדושין היה נדמה להעדים שהיה קרוב לו אפילו אם באמת היה קרוב לה לכ"ע הוי מקדש בלא עדים ולא חלו כלל ואם בשעת מעשה היה ספק להעדים להרשב"א לא מחשב כמקדש בלי עדים ובדעת מהר"ם הדבר נוטה לכאן ולכאן אבל עכ"פ יצא לנו שאם לפי דעת העדים בשעת קדושין לא אהני הקדושין אפילו אם נודע אח"כ שלא כן הוא כאשר חשבי העדים אין כאן קידושין דהוי מקדש בלא עדים ומעתה המקדש בגזל ועידי הקדושין ידעו שדבר זה גזול בידו ואם סתם גזילה לא הוי יאוש א"כ מסתמא אמרי' שלא נתיאשו הבעלים ואמרי' אוקי חפץ זה בחזקת מרא קמא ואשה בחזקת פנויה ומסתמא לא נתיאש ואפי' אם נודע לנו אח"כ שכבר נתייאש הנגזל בפירוש מקודם הקידושין מ"מ כיון שלא נודע הדבר להעדים בשעת הקדושין והיה פשוט להעדים שלא נתיאשו הבעלים א"כ הוי כמקד' בלא עדים ולכן התנה הרמב"ם וכתב אם נתיאשו הבעלים ונודע שקנה אותו כו' דהיינו שנודע זה לעידי הקדושין בשעת מעשה הקידושין אבל אם לא נודע אז אף שנודע אח"כ למפרע ל"מ מידי וזהו ברור ועולה לנו מזה דאפילו המקדש בדבר שהוא שלו ממש אם עידי הקדושין היו סוברים שהוא גזול הוי כמקדש בלא עדים ואין הקדושין חלים ולא מצאתי לי חבר בדבר זה בדברי הפוסקים. אמנם אם עידי הקדושין לא ידעו כלל שחפץ זה גזול הוא בידו רק שעדים אחרים ידעו שזה גזול וא"כ עידי הקדושין לא עסקי אדעתייהו כלל שום ספק בקדושין הללו אם כבר נתיאש הנגזל קודם הקידושין אף שלא נודע לנו היאוש עד אחר הקדושין באמת מהני כיון שלמפרע היה היאוש עכ"ד (וע' בס' קה"י מ"ש בזה): וע"ש עוד דהרבנים השואלים המציאו סברא חדשה ורצו לחלק בין יאוש ליאוש. דיאוש סתמא לאו מתורת הפקר הוא דאין הפקר בלב מהני אבל באומר בפירוש שהוא מתיאש הוי הפקר גמור ומהני אפילו אתי לידיה באיסור ולא בעינן ש"ר וקונה הגנב או הגזלן בעצמו. פירושו בזה מ"ש הרמב"ם והש"ע ונודע כו' דהיינו ששמעו היאוש בפירוש וא"כ קנה הגנב עצמו הגניבה. ועוד תירצו בזה כמה קושיות. והוא ז"ל השיב להם כי עיקר הבנין לחלק בין יאוש ליאוש הוא קו תוהו וזה נסתר מדברי הגמרא ב"ק ס"ח ודלמא דשמעי' דאייאש כו' ועוד דלדידן דקי"ל כר' יוחנן שם דשניהם א"י להקדיש כו' וכשם שאינו יכול להקדיש כך א"י להפקיר מעתה אפילו הפקיר בפירוש בלשון הפקר ל"מ וק"ו ביאוש אף שיאשו בפירוש דל"מ שיזכה בו הגזלן או הגנב עצמו ע"ש באורך. וע' בק"א שבתשובת ב"ח הנ"ל מה שחזרו וכתבו הרבנים הנ"ל על זה:
ד סָעִיף א ה"ז מקודשת. עב"ש סק"ג שהקשה ממ"נ אם גילה כו' ואם לא גילה לה דגנוב יכולה לו' אין רצוני להתקדש בגניבה כמ"ש בקדושין דף נ"ג כו' ודבריו תמוהים כמו שהקשה בס' המקנה דבש"ס לא אמרו זה רק לר"מ דס"ל בהקדש בשוגג אינה מקודשת אבל אנן הא פסקינן כר"י דס"ל בשוגג דמקודשת ע"ש וכן הקשו הרבנים השואלים בת' נו"ב תניינא שם וגם נתקשו בסוף דברי הב"ש שכתב דאם אמרה לא ניחא לי להתקדש בגזל הוי ספק קדושין. למה הוי ספק קדושין. והוא ז"ל כתב לתרץ דברי הב"ש בטו"ט. ותורף דבריו דבהא לא נחלק אדם מעולם דהיכא דאיכא צד דלא ניחא לה דאינה מקודשת והא ודאי דלא ניחא לאדם מן הסתם דלתעביד איסורא על ידו רק דל"ש לומר לא ניחא כו' אלא אם בביטול הקדושין יתבטל האיסור אבל אם גם בביטול הקדושין ישאר האיסור שוב לא ניחא לה בביטול הקדושין ולכן סובר ר' יהודא בקדושין שם דמקודשת משום דאיהו ס"ל שזהו גזה"כ דנשאר ההקדש חולין ול"ש לומר דלא ניחא לה דלתעביד איסורא שהרי אף אם יתבטלו הקידושין כבר נפיק לחולין ולכן אינם מתבטלין משא"כ הכא בגזל שע"י קיום הקדושין יש שינוי רשות ונגמר הגזל ואם יתבטלו הקדושין ליכא ש"ר כלל ולא נגמר הגזל ודאי דאמרי' דלא ניחא לה להתקדש בגזל (וע"ש ד"ה ואם קידשה) ובזה א"ש נמי מה דמסיים הב"ש דהוו ספק קדושין והיינו משום דלא שייך לומר שע"י קיום הקדושין נגמר הגזל אלא אם יאוש כדי לא קנה אבל אם יאוש כדי קנה א"כ כבר נגמר הקנין קודם הקדושין ואז לא שייך לומר לא ניחא לי דמה איכפת לה בזה וא"כ הרי בזה יש ספק דאולי יאוש כדי נמי קנה מדרבנן וכמ"ש בהגה והוא מדברי הרא"ש כו' ולכן שפיר הוי ס"ק. ובזה הונח לנו מה שנתקשו האחרוני' (עח"מ סק"ד וב"ש סק"ו) בדברי הרא"ש הנ"ל דהרי אף אם יאוש לחוד לא קנה הרי יש כאן יאוש וש"ר ביד האשה להנ"ל א"ש דמיירי שהאש' אינ' יודעת שהוא גזול ולא ניחא לה דלתעביד איסור על ידה ואם הי' הדין ברור דיאוש לחוד לא קנה הו' מחשב שינוי רשו' אבל כיון דחיישי' לדברי רבה דיאוש קנה מדרבנן להך מקודשת. ובזה נלע"ד דהוי ספק קידושי תורה שאם היאוש קנה אפי' הקנין הזה הוא רק מדרבנן מ"מ שוב לא שייך בדידה שמסייעת ידי עוברי עבירה ושוב לא שייך לומר לא ניחא לה דלתעביד איסור על ידה שכיון שקנה הגזלן דבר זה מדרבנן שוב מותר לכל אדם אף לכתחלה לקנותו ממנו ושוב ממילא נעשה ע"י הקידושין שינוי רשות וקני מדאוריית' נמצא שע"י ספק זה שמא יאוש קונה מדרבנן נעשה כאן ספק תורה דלא כדברי הב"ש בכל ס"ק ההוא. אף אם נימא דיאוש כדי לא קנה אפילו מדרבנן רק מפני תקנת השבים מ"מ נראה דאעפ"כ קנה אפילו הגזילה קיימת דשוב לא חלקו חכמים בדבר ותדע דהרי במרובה דף ס"ו כו' עכ"ד ע"ש: ומ"ש עוד שם וז"ל גם מה שתמהתם עמ"ש הב"ש דאי אמרה לא ניחא לי להתקדש בגזל כו' דלפי מה דמדמה לה הב"ש להא דהקדש שם ובקדושין דף נ"ג א"כ אפי' אמרה האשה דניח' לה לא מהני דשמו חכמים דעתה של האשה דלא ניחא לה בקדושין כאלו אני תמה עליכם ולמה לא פקחתם עיין בסוגי' דמפורש ברש"י דאי אמרה דניחא לה מהני כו' עכ"ל לענ"ד אכתי קשה במאי דנקט הב"ש דאי אמרה כו' משמע אבל מסתמא שפיר הוי קדושין ולפי מה דמדמה לה הב"ה להא דהקדש א"כ אפילו לא אמרה האשה דלא ניחא לה לא מהני וזה הוא תמיה' מתקיימת על הב"ש. אם לא שנאמר דגם הב"ש לאו דוק' נקט דאי אמרה כו' וכל שלא אמרה בפי' דניחא לה הוי כאומרה דלא ניח' לה וכדמשמע נמי קצת מריש דבריו במה שהקשה ואי לא גילה לה דגניב יכולה לומר. אך באמת אפשר לומר דהב"ש דוק' נקט דאי אמרה כו' וגם בריש דבריו הקושי' הוא רק על מה דסתמו הרמב"ם והש"ע ה"ז מקודשת דהא לפעמים משכחת דא"מ כגון דאמרה כו' ובזה יהיה מסולק גם כן התמיה' הראשונה על הב"ש הנ"ל דיהיה קושי' אחת מתורצת בחברתה דלהכי נקט הב"ש דאי אמרה משום דבסתמ' קיי"ל כר"י דבשוגג קידש ולא חיישי' דלא ניח' לה רק באמרה בפירוש אין רצוני כו' שפיר מבי' ראיה מקדושין שם דמצינו סבר' זו לר' מאיר אפילו בסתמ' ור' יהודא לא אשכחן דפליג אלא בסתמ' אבל לא באמרה ויש לעיין): ועיין בס' קהלת יעקב שרצה ליישב ג"כ התמיה' על הב"ש הנ"ל קצת כעין דברי הנו"ב הנ"ל ואח"כ כתב וז"ל אך מ"מ קשה דלא אישתמיט שום פוסק לחלק בש"ר לידע או לא ידע וכ"ה בס' המקנה. לכן העיקר דאם קידשה אחר יאוש דהוי יאוש וש"ר מקודשת בגנב שאינו מפורסם ולא מצי אמרה אין רצונו להתקדש בדבר הגנוב אבל בגנב מפורסם כיון שצריכה להחזיר הדמים דמי שויו שהיה שוה בשעת הגזילה ואף שבשעת קדושין שוה יותר מ"מ הא דעתה היה להתקדש בכולה לכך אינה מקודשת (עמש"ל סק"ב בשם נו"ב דלדידן שהמנהג כו' ומ"ש בס' המקנה כיון שאם אכלה פטורה מלשלם מקודשת בהנאה זו דהא מ"מ לכתחלה ודאי דאסורה לאכול אין כאן הנאה. ואם קידשה קודם יאוש דהוי ש"ר ואח"כ יאוש ל"מ בדידעה שהוא גנוב דלא מהני כלל יאוש כיון כשבא לידה צריכה לשומרו להשיב לבעליו כו' אלא אפילו לא ידעה שהוא גנוב מ"מ אינה מקודשת כיון שצריכה להחזיר הדמים וכנ"ל ומ"ש עוד הב"ש דבאחריות לא הוי ש"ר כמ"ש בח"ה ר"ס שס"א. כבר השיג ע"ז הש"ך בח"מ סימן ל"ז. ומ"ש המקנה כאן דדוקא כשקיבל אחריות שיתן לו אף שיהיה שוה יותר. קשה דבכל אחריות צריך להחזיר שבחא ופירי עכ"ל. כמ"ש בח"ה סימן שנ"ו א"כ במה תתקדש ותירץ משום דמדאורייתא קנתה והנגזל צריך להחזיר דמי החפץ כו' וע' בס' קה"י שם דלא ניחא ליה בישוב זה וכתב הוא ז"ל טעם אחר דלהכי מקודשת אפי' בזה"ז כשיש יאוש וש"ר דהמנהג אינו רק אם בא הנגזל ותבעו ונתברר שהוא שלו המנהג להחזיר אבל מסתמא מחזקי' כשאין רואין הבעלים מרדפין בודאי נתייאשו דישראל דייני במי יימר ובודאי אין לו בירור ומותר להשתמש בו כו' ומחמת חזקה זו מקודשת גמורה ודמי חזקה זו להא דסוקלין על החזקות ואפילו אם יבא הנגזל אח"כ ויברר ויוציא החפץ מת"י נראה דמקודשת כיון שהיה לה רשות להשתמש בו לאוכלו ולמכרו ולהבריחו אף לכתחלה ועל דמי החפץ כשאינו בעין אין הנגזל יכול לחזור רק על הגזלן ולא על הלוקח דהמנהג אינו רק כשנמצא בעין ת"י הלוקח שיחזיר הגניבה והנגזל יתן לו הדמים שנתן משום תק"ה אבל שיתן לו הלוקח דמי שוין של החפץ שהן יותר ממה שנתן בזה לא שמענו מנהגא דהא יכול לחזור על הגזלן בשלמא בגוף החפץ בשכבר הוא ת"י הלוקח א"א לחזור רק על הלוקח משא"כ בדמי החפץ ובהאי הנאה שמותרת להשתמש בה לאוכלה ולמוכרה לכתחלה מקודשת כ"נ ברור עכ"ד ע"ש:
ה סָעִיף א גניבת. עח"מ וב"ש וע' בס' קהלת יעקב מ"ש בזה ודבריו צע"ק ועמש"ל סעיף י"ז ס"ק כ"ו בשם נו"ב:
ו סָעִיף א כותי. ע' בס' פמ"ג א"ח סי' קנ"ו שחקר בדין אותם האמורי' בי"ד סי' קנ"ח ובח"מ ס' תכ"ה אם גזל מהם וקידש אשה אם היא מקודשת ע"ש וכבר הוא זה בס' עקרי דינים לא"ח סי' ל"ג אות ל':
ז סָעִיף א אחר יאוש לבד. עח"מ וב"ש שדחקו בזה וכבר כתבתי לעיל סק"ד בשם הנו"ב ז"ל מ"ש בפירוש דברי הרמ"א בזה ובס' קה"י כתב נראה דיש לפרש בפשיטות כגון שקידשה בחפץ הגזלן בהנאת שימוש לזמן והחפץ ישאר שלו וכיון דלא נשתנה הרשות של גוף הגזילה ואכתי ברשות הגזלן קיימא ממילא אי יאוש כדי לא קנה לא נתן לה כלום דהא נתן לה דבר שאינו שלו כו' אבל אי יאוש כדי קנה ממילא הכל שלו ושפיר מקודשת בהנאת שימוש וכיון דיאוש קונה מדרבנן לכך מקודשת מדרבנן ומ"ש הב"ש דהוי ספק קידושין קשה לי כיון דיאוש לבד הוא ספק והדין בספק ממון דמוקמינן בחזקת מרא קמא והוא של הנגזל דתפיסה אחר שנולד הספק לא מהני א"כ במה תתקדש הא בבבא מציעא בסוגיא דתקפו כהן מוציאין חשוב כאלו הוא ודאי דבעל אפילו לענין מעשר דאיסורא הוא משוינן אותו לו דאי ולא לספק וה"נ דכוותיה ממש הוא עכ"ל ע"ש. וע' בס' גט פשוט לקמן סי' ק"כ סק"ז שהאריך בדינים אלו:
ח סָעִיף א לבד. עבה"ט וע' בזה בס' שה"מ פ"ה מה"א ובהגהת טעם המלך שם:
ט סָעִיף ב ושתקה אינה מקודשת עבה"ט (מ"ש דבש"ס משמע אפי' במעות י"ל דידי שקלתי כו' וע' בס' טיב קדושין שכתב דיש להסתפק דאפשר דה"ה בנתן לה סלע אחר דאף דסלע זה אינו גזול מ"מ יכולה לומר דידי שקלי ולא דמי לגזל ממנה חפץ ונתן לה סלע דאינו מעין הגזילה משא"כ סלע דעביד דליחלף כו' ע"ש) ומ"ש ומיהו גזל מעות ועשאן כספים כו' ע' בס' קה"י שכ' דנראה דבזה"ז אם קדשה בגזל דידה אפי' לאחר יאוש ושינוי מעשה גמור אינה מקודשת דהא קיי"ל בח"מ סימן שנ"ו דמחזירין בזה"ז כל גניבה אפילו אחר יאוש וש"ר ונראה דה"ה בשאר קנינים מחזירין דהא סמכו זה אדינא דמלכותא ובדד"מ אפילו גנב טלה ונעשה איל מחזירין ועוד דלשון רמ"א שכתב דמחזירין כל גניבה משמע דלעולם מחזירין וכיון דבדין מחזירין גוף הגניבה ודאי די"ל דידי שקלתי ובזה לא שייך סברת הב"ש סק"ג כיון דמדאורייתא קנתה מקודשת דהכא לאו בדינא דאורייתא תליא רק בכוונתה תליא דכל שבדין תפסה והב"ד יפסקו לה שהוא שלה יכולה לומר דידיה שקלי ועביד אינש דינא לנפשיה וגם תירוצא דידי שתרצתי לעיל (הובא בסק"ד) לא שייך הכא במסר שלה בידה עכ"ל:
י סָעִיף ב דהיינו שנתרצית. עי' בס' טיב קדושין שנסתפק דאפשר דהיינו דוקא בנתרצית סתמא ולא קפדה במה תתקדש אבל אם מתחלה קפדה להתקדש דוקא בסלע וחטף סלע משלה וקידשה בו י"ל שאינה מרוצה להתקדש בכה"ג כו' ע"ש וע' בתשובת מהרי"ט ח"א סימן קל"ח שנסתפק בשידוכין הללו הנהוגים שקורין קנינים אי מקרי שידוך לענין זה דשמא בעינן נתרצת להתקדש לו עכשיו. ודעתו נוטה להחמיר ע"ש וע' עוד בת"ב סימן כ"ח והובא קצת בבה"ט סקי"א (וע' בתשובת חתם סופר סימן ק"א שיצא לו מדברי מהרי"ל בתשובה סי' ק"א דמסתמא חיישי' שמא שידך אלא דאם הוא כבר משודך עם אחרת או היא משודכת עם אחר לא חיישי' ואף די"ל דגם בכה"ג איכא למיחש ודוקא בגוונא דמהרי"ל שם שכבר הגיע זמן אפריינו עם משודכת שלו והכין עצמו לחופה ומשמע שכבר היה טבחו טבוח במקום חתונה בהא לא חיישי' לשדוך עם זו משא"כ בשידוכין לחוד וכדס"ל לרבא בקדושין מ"ה ע"ב דדוקא טרח בסעודה לא חיישי' דילמא הדר כו' מ"מ נ"ל דשידוכין שבזמנינו שהמה בח' וקנס גם רבא מודה דאמר' שארית ישראל לא יעשו עולה ועוד דבש"ס שם וכן בעובדא דמהרי"ל היתה היא עומדת לקיים הקדושין משא"כ היכא שאין מחזיקין בקדושין כו' ע"ש ולענ"ד בעיקר דבריו למיחש בסתמא שמא שדיך מסתימת כה"פ לא משמע כן ואף במהרי"ל שם אין הכרח די"ל דמ"ש מהרי"ל שם דבנדון ההוא לא הוי שדיך אדרבה הוא משוך לבת גילו כו' לרווחא דמלתא כתב כן יצ"ע):
יא סָעִיף ב וצריך לשלם לה. כי בס' קה"י וז"ל הרשב"א ושאר קדמונים חולקין וס"ל דכיון שאמרה הן או שדיך דנתרצה לקדושין ודאי מחלה לו לגמרי שיהיו חלין הקדושין עכ"ל וע' במל"מ פ"ה מה"א דין י'. וע' בקו"א שבתשובת ב"ח הנ"ל בד"ה הרא"ש השלישי מזה: (וע' בטיב קדושין שכ' דגם לדעת הר"ן והרמ"א לשלם גזלותי' אם אינו רוצה לשלם אח"כ לא בעלי קדושין משום הכי שהיא נתרצית בחוב ואף אם לא תוכל להוציא ממנו מ"מ קדושי מעליא הויין כו' וע"ש עוד מ"ש ליישב קושיית ס' המקנה וכתב בסוף ולפ"ז נראה בקידשה בגזל דידה ישדיך אף אם אמר בפירוש התקדשי לי בחזרת גזילה זו שלא תתבע ממני דמים נמי מיקדשא כיון דנתרצתה אמרי' דאחילתי' לגמרי כיון דלא סגי לקדושין בלא"ה דעתה שיהיו קרובין באופן המועיל כי' ע"ש): (יא) אע"פ שאמרה הן. כ' בס' טיב קדושין וז"ל ויש לעיין אם חטף ממנה דבר ואמרה החזר לי גזלתי ואתקדש לך ונתן לה בשתיקה דאפילו קידשה משלו ה"ל נתן הוא ואמרה היא דספיק' היא כדלעיל סימן כ"ז ס"ח ואם קידשה בגזל י"א דבשלמ' בשלו אמרי' מסתמ' בתורת קדושין הוא אבל כאן י"ל שלא חש לדבריה ונתן לה בתורת חזרה ואינה מקודשת כלל כו' או י"ל דמ"מ כיון שהיא אמרה ואתקדש לך הוה כאילו אקניתיה ניהליה וה"ל כמו נתן הוא ואמרה היא דספיק' הוא ואפילו שדיך יש להסתפק די"ל נתן הוא ואמרה היא אינו אלא משום דמהיכי תיתי לתלות במתנה אבל כאן י"ל דמסתמ' לחזרת הגזילה כיון שלא פירש וכן בחזרת חוב די"ל דלא היה דעתו על קדושין כלל וגם מסתמ' היה מחזיר החוב בלא"ה ומה לו לחוש לדבריה או י"ל כיון דאמרה ואתקדש לך הרי נתרצית שיהיה שלו והוה נתן הוא ממש ויש קצת סמוכין לזה מהא דפריך בקדושין ד"ד ריש' לסיפ' כו' אלא ודאי אין לחלק כיון דנתרצית הוה כשלו ולעולם ספיק' הוא עכ"ל ע"ש):
יב סָעִיף ג סלע זו סתמ'. עב"ש בשם הט"ז שהשיג על הב"ח שכ' דאפילו בכנסי סלע שאני חייב לך מקודשת ודלא בשתיקה כשלא הגיע הז"פ ופסק דאינה מקודשת ודלא כהב"ח ע"ש ועיין בס' קה"י שכ' דזהו דוק' לשיטת הפוסקים דס"ל דבאמירת כנסי סלע שאני חייב לך וה"א מקודשת היתה כוונתו שיהיו קדושין ופרעון ביחד כמ"ש כרשב"א בגיטין דף כ"ז בד"ה נתקבלה יכולה לומר לא נתרציתי רק לפרעון ואף בזה מסופק בס' המקנה אבל לשיטת האומרים דמיירי באומר שחוזר ואומר לא לשם פרעון רק לשם קדושין ודאי דמקודשת בלא הגי' הזמ"פ דהא יכול לחזור בו בלא הגיע הזמ"פ וכ"כ בס' המקנה ע"ש ועיין בס' טיב קדושין מ"ש בזה:
יג סָעִיף ג על משכון. עיין בס' המקנה ובס' קה"י מ"ש בזה:
יד סָעִיף ד מקודשת לי בו. עבה"ט ומ"ש שני עדים שהא' אומר שאמר לה האמ"ל בשעת מתן מעות כו' עיין בתשו' שיבת ציון סי' ס"ט מענין כיוצ' בזה:
טו סָעִיף ד קודם שנטלתו. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' צ"ז אודות נער א' שאמר לנערה קח חפץ זה לפקדון וכשבאתה לקחתו ואחזה בחפץ בעוד שהיא והוא אדוקין בחפץ אמר לה ה"א מקודשת לי ושתקה ואח"כ ראו החפץ מונח בקרקע וא"י אם זרקתו מיד או אח"כ ואם מדעתה או ע"י איום האם ועד א' העיד שזרקתו מיד שאמר בל' אשכנז זיא האט עס באלד אוועק גיווארפן גם היא אומרת כן. וכן הגאון השואל דנ"ד מקרי שעת מתן מעות. ובזה אף זרקתו מיד הוי קדושין דאף דבנטלה וזרקה תכ"ד בטלה הקידושין כמ"ש בת' ח"צ מ"מ ע"כ הטעם לא משום דנטילה בשתיקה לא הוי הוכחה לריצוי דידה עד שמחזקת הקידושין בידה שיעור כ"ד ולא זרקתו דדילמ' נשי לאו דיני גמירי וסברה דתתחייב באחריות אלא ע"כ בנטילתה מיד היה הסכמה והודאה אלא דאם זרקתו תכ"ד הוי הוכחה בהיפך ואיגלאי דנטלתו ע"מ לזורקו וכיון דבעי הוכחה בהיפך ממיל' בנ"ד דזרקתו ע"י איום האם אין כאן הוכחה וגילוי מלת' למפרע והוא ז"ל השיב לו דמ"ש דבנטילתה מיד הוי הסכמה כו' הגם שהוכחתו אינו מוכרח מ"מ בפשוטו יותר נראה לומר כן דנטילה הוי הודאה והסכמה מיד אלא דאם זרקתו תכ"ד הוי גילוי למפרע דלא נטלתו לק דושין ונ"מ לדינא דאם היינו דנין דהוכחה וריצוי לא נגמר עד אחר שיעבור כ"ד א"כ הוי צריכין שעדי קדושין לא ילנו משם עד אחר כ"ד א"כ כו' אך מ"ש בהחלט דנ"ד מקרי שעת מתן מעות ותמך יסודו על דברי מהרי"ח ח"ב סי' נ"ח אינו מוכרח כו' והאריך בזה וסיומ' דפסקא בנ"ד שיש ספק אם הזריקה הי' תכ"ד דהיינו שא"א לברר ולעמוד על דעת העדים מה נקר' אצלם בל' באלד ובפרט שגם היא אומרת דזרקה תכ"ד דעתי מסכמת להתיר ע"ש עוד היטב ובתשו' מהרי"ט שם וגם בתשו' חמדת שלמה מזה:
טז סָעִיף ד אבל אם זרק לה. עב"ש ס"ק י"ב שכ' אפילו לא אמר לה בתחילה כנסי פקדון זה גם לא נערה הקדושין מ"מ לא הוי קדושין כיון שלא גלתה דעתה שנתרצית בקידושין ולא עבדה מעשה דניח' לה כו' ועיין בתשו' שיבת ציון סי' ס"ט שכ' דכוונת הב"ש דוק' בזרק לה ליכא לחלק בין אמר לה בתחלה כנסי לפקדון ובין לא אמר לה אבל אם נתן לידה החפץ והיא שקלתיה בודאי יש חילוק דאם אמר לה מתחלה שנתן לה בתורת פקדון ושקלתיה ואח"כ אמר התקדשי לי בזה אמרינן דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות דאינו כלום אבל אם נתן חפץ לידה ולא אמר לאיזה כוונה הוא נותן לה והיא קבלה החפץ בסתם ותיכף אחר הנתינה אמר לה התקדשי לי בו ושתקה אין זה בגדר שתיקה שלאחר מתן מעות כו' והאריך בזה דלא כרב אחד שטעה בזה ע"ש. ומ"ש הבה"ט בשם רשד"ם ראובן נכנס בבית לאה כו' עד הוי כאמרה הן ומקודשת ומהר"י אדרבי חולק. הנה ראיתי במהר"י אדרבי חולק. הנה ראיתי במהר"י אדרבי (הוא תשו' דברי ריבות) שם שאינו חולק על הרשד"ם כי לא הזכיר דבריו כלל אלא דלא נחית שם לסבר' זו ע"ש ועי' בזה בתשו' ת"ס סי' ק"א שכתב ראיה להרשד"ם מל' רש"י קדושין י"ב ע"ב גבי ציפת' דאסא ד"ה שקלת' כו'. וכ' עוד (על נדון דידיה) ועוד נ"ל דהכא ששמה הטבעת על אצבעה להתקשט גרע טפי כו' ע"ש עוד בסימן פ"ד ויובא קצת לקמן סי' מ"ב ס"ק ד' דמשמע אפילו לא עשתה מעשה תדע רק שהחזיקה הטבעת על אצבעה להתקשט ותחילת השימה על אצבעה היה ממנו לאונסה הוי נמי כאמרה הן עש"ה:
יז סָעִיף ה לא חזר ואמר תתקדשי. עבה"ט שכ' ב"ש כתב כו' אבל כנה"ג כו' גם בס' קה"י תמה על הב"ש ומסיק דמקודשת מספק אף בלא אמר התקדשי מחדש ע"ש:
יח סָעִיף ו ונמצ' שנגנב. עבה"ט מ"ש אבל אם נתנה האשה הפקדון לשמור כו' עיין בזה בתשובת שיבת ציון ס"ס צ"ג:
יט סָעִיף ו ודוק' שאינה יודעת. עב"ש ס"ק י"ז ועיין בס' שער המלך ד"ה מהל' אישות בדף י"ח מ"ש מ"ש בזה:
כ סָעִיף י המעות בידה. עבה"ט מה שתמה על הב"ש שנעלם ממנו הב"י כו'. ובזה יש לתמוה ג"כ על חידושי מהרי"ט שרמז הבה"ט מקודם שגם הוא ז"ל דקדק כן מדברי הרמב"ם וכדברי הב"ש ועיין בס' שאר המלך פ"ה מה"א דין י"ג שהביא שנתספק בדברי מהרי"ט אלו ותמה עליו כן דאשתמיט מיניה דברי הב"י ע"ש: (כ) משום רבית. עב"ש ס"ק כ"ו מ"ש מיהו י"ל דדוק' כשלקח כבר מעות רבית כו' ובגליון ש"ע דהגאון רע"ק זצ"ל נ"ב לכאורה משמע מסוגיין דאפי' לא לקח ממנה הרבית ואמר בהנאת מחילת זו הרבית דמהני וע' בפ"י עכ"ל ע' בס' ב"מ ובס' טיב קדושין אות ל"ג):
כא סָעִיף יב במשכנו שלא בשעת הלואתו. עיין בס' שעה"מ פ"ה מה"א דין כ"א מ"ש בזה:
כב סָעִיף יב אבל מכותי. עיין בתומים סי' ס"ו ס"ק י"ד ועיין בתשו' ברית אברהם ח"מ סימן כ"ח אות ג' מ"ש בזה:
כג סָעִיף יג אלא בספק. עב"ש ועיין בספר שעה"מ פ"ה מה"א דין י"ז:
כד סָעִיף טו ועשה אינה מקודשת. עב"ש ס"ק ל"ח מ"ש להוכיח מדברי התוס' פ' הגוזל (בבא קמא דף צ"ט) וע' בס' מחנה אפרים הלכות קנין מעות סי' ג' ובס' שעה"מ פ"ה מהלכות אישות דין מ"ש בזה:
כה סָעִיף יז אלא כדי שלא להתבייש. עב"ש ס"ק מ"ד מ"ש וכן מוכח דאיירי הסוגיא לענין קדושין אם הם חלין מהשתא ולא איירי דקדושין חלין למפרע דהא קיי"ל יאוש שלא מדעת כו' וע' בנ"צ כתבתי לתמוה על הב"ש בזה:
כו סָעִיף יז שאין בעה"ב מקפיד עליו. עי' בת' נו"ב סי' נ"ט באמצע התשו' שכ' וז"ל והנה גוף דין זה שהמצי' הרמב"ם שבדבר שאין בעה"ב מקפיד הוי ס"ק חידוש הוא ואלמלא נאמר כדברי הרמב"ם הדבר תמוה מאד ומה בכך שאין בעה"ב מקפיד מ"מ כל זמן שלא הפקירו בפירו' במה יצא החפץ או האוכל מחזקת מרא קמא ולולא דמסתפינא ה"א דהרמב"ם מיירי בלוקח הדבר בפני חבירו ואמרי' דמסתמ' מוחל לו בשעת לקיחה וזכה בו מדעת חבירו וכפי הנראה גם הפרישה בסעיף מ"ב פי' כן אך לא מצאתי לי חבר בדברי הראשונים. ואמנם זאת אמינא בטח שעכ"פ לא אמר הרמב"ם אלא בדבר שאינו מקפיד בעה"ב נגד שום אדם בעולם אבל אם מקפיד עליו נגד שום אדם כמו שונאו או עכו"ם אין שום אדם יכול לזכות בו שלא בפניו דלא עדיף שהפקירו בפירוש כה"ג ע"ש באורך (יש לעיין במג"א סי' תמ"ח סוס"ק ד' שכ' שאם קנה ישראל אחר החמץ מן עכו"ם אחר הפסח צריך להחזיר לבעלים כו' דאדעתא דעכו"ם אפקרי' ע"ש וע' בנו"ב תניינא חי"ד סי' קנ"ד מ"ש בזה ודו"ק): וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' ע"ז בד"ה ומה שנסתפקתם שכ' וז"ל וכבר ראיתם בחבורי נו"ב סי' נ"ט כו' אמנם אחר שיצא מן הדפוס אמרתי ללמד זכות על הרמב"ם דבאמת גם הרמב"ם מודה דאפילו דבר שאינו מקפיד עליו אף דאין בו משום גזל מ"מ לא יכול לזכות בו שיהי' שלו אבל אף שהוא אינו זוכה בו מ"מ אם קידש בו אשה האשה זוכה בו דכיון שאין בעה"ב מקפיד לא גרע מייאוש והאשה קונה ביאוש וש"ר ואף שאין בעה"ב ידע כלל אם נטלו זה והוי יאוש שלא מדעת מהני בזה עפמ"ש הש"ך בסי' שנ"ח ס"א דדוקא ביאוש דאבידה דגם עתה אחר שנודע לו אינו מתיאש מרצונו רק ע"כ שאינו יודע היכן הוא ובאיסור אתי לידו לכך לא מהני יאוש שלא מדעת אבל בדבר שמוותר מרצונו כו' ע"ש: וע"ש עוד דעפ"ז הוא ז"ל אומר דבר חדש והוא דאף בגזל איכא מ"ד דיאוש לחוד קני מדרבנן משום תקנת השבים (כדלעיל ס"א בהג"ה) אבל בדבר שאינו מקפיד ודאי יאוש לחוד לא קני אף אם נתוודע אח"כ לבעל החפץ ונתייאש לגמרי לא קני זה כל זמן שלא הקנהו לו בפירו' דהרי כאן בהתירא אתי לידי' ולא שייך כאן מצות השבה כלל וליכא תקנת השבים ולפ"ז אם לקח חפץ משל האשה והיא חפץ שאינה מקפדת וקידש' בו אפילו נודע להאש' קודם הקידושין שלקח חפץ זה משלה ונתיאש' מ"מ כיון שהוא דבר שגם מתחילה אינה מקפדת עליו אינו בתורת השבה ולא קנאהו ביאוש ואין כאן קדושין כלל אם לא שדיך דשינוי רשות לא שייך כיון שהוא שלה ואפי' לדע' הב"ח דבקידשה בגזל שלה אחר יאוש מקודש' מדרבנן אפי' לא שדיך דאחר יאוש לא מצי למימר אין שקלי ודידי שקלי עב"ש סק"ו היינו בגזל אבל בדבר שאינה מקפדת ודאי לא קני ביאוש לחוד (ולפ"ז במה שהוא דבר שאינו מקפיד אדרבא יוצא קולא) . וע"ש עוד אם בשעת הקדושין לא ידעה האשה כלל שזה עצמו החפץ שלקח משלה אפי' שידך לא מהני ואינה מקודשת (בין אם הוא דבר המקפיד או אינו מקפיד) דעיקר הטעם דשידך מהני הוא דאמרי' מדקבילתי' אחילתי' והכא שלא ידע כלל שהוא שלה סבורה היתה דדידי' הוא לא שייך לומר אחלתי' ע"ש היטב:
כז סָעִיף יז כגון תמרה או אגוז. כ' הלח"מ פ"ה מה"א דין ח' וז"ל אי הך תמרה או אגוז הוי אפילו פחות מש"פ קשה דהוי ס"ס שמא ש"פ במדי אי לא ואת"ל דשוה ספק אם מקפיד או לא אבל אם שוה פרוטה ניחא דלא הוי אלא חד ספיקא אם מקפיד או לא אע"פ שאין הלשון משמע כן ולזה הדעת נוטה עכ"ל וע' בס"ק שאח"ז (עמש"ל סי' ל"א סק"ז):
כח סָעִיף יז מקודשת מספק. דשמא מ"מ מקפיד וכ"כ ב"ח וט"ז (והל"מ שהובא בס"ק הקודם) ולא כפרישה שכ' הספק הוא שמא ש"פ במקום אחר עכ"ל הב"ש. וע' במל"מ פ"ה מה"א דין ח' שדעתו לפר' ג"כ כדברי הפרישה שגם בתשו' הרשב"ץ כת"י סי' ב' פי' כן עי' בתשב"ץ ח"א סי' כ"ג ע"ש: (וע' בת' ח"ס סי' פ"ה מ"ש בזה): (כח) חפץ מחבירו והודיעו. עבה"ט ס"ק ל"ו שכתב ובד"מ כתב כבר פשט המנהג כו' עכ"פ כל מסדר קדושין צריך לזהר לשאול את החתן אם הטבעת שלו כו' וע' בתשובה חתם סופר סימן פ"ו אודות מסדר א' ששכח לשאול תחת החופה אם הטבעת שלו אחר זמן נתברר שהיה של הכלה עצמה שהכלה מסרה מפתח ארגזה לנשים להוציא משם טבעת שלה לתנו לחתן לקדשה בו וכשבא עובדא לפני רב א' הצריך לקדשה שנית ולייחד בפני עדים במקום חופה ופי' טעמו משום דבגיטין כ' ע"ב מבעיא ליה לרמי בר חמא אי איתתא ידעה לאקנויי ולפי הרשב"א מובא בקיצור בב"ש סי' קכ"ד ס"ק י"ט מסקנא דרב אשי דאשה כותבת גטה מטעם הפקר ב"ד ולא שידעה לאקנויי וא"כ הכא בקידושין דלא שייך אקני ליה רבנן דמהיכי תיתי למיעבד תקנתא זו אינה מקודשת ויהיו כל בעילותיו זנות וע"כ יש להצריך קדושין וחופה שנית. והוא ז"ל השיב לו דלכאור' לפי מה שחשש להצריך קדושין וחופה מחדש נמצאו הכתובה וכל השטרות שנעשים בימים מוקדמים ופסולים אלא דעל זה י"ל לאיסורא עביד תקנתא אבל לענין ממונא סמוך ארוב וכל המפרשים דאפשטא האבעי' דאתתא יודעה לאקנויי אך באמת א"צ לחוש לזה כלל חדא דגם להרשב"א אינו מחליט דלא ידעה לאקנויי רק ספיקא הוה כו' וא"כ לא שבקינן פשיטותא דכ"ע מפני ספיקו של הרשב"א ועוד דגם אי לא ידעה לאקנויי ולא יהבה ליה במתנה בתורת שאלה יהבה ליה כמבואר ברש"י ותי' שם ובכל הפוסקים וא"כ בשלמא בגט בעי ונתן משלו ולא מהני שאלה אבל בקדושין כיון דשאלה לו כדי להתקדש בו הרי שאול לו שיעור קישוט ש"פ כו' ועוד דעיקר דברי כרשב"א דחוקים כו' והאריך בזה ומסיים שדברי הרשב"א הנ"ל אינם עקרים ולית מאן דחש לי' והרב הנ"ל שהצריך קדושין שניים מדת חסידות עביד ע"ש: וע"ש עוד בסי' ק"ו בחתן א' שאמו נתנה טבעת לקדש בו תתת החופה והכלה ידעה שזה הטבעת הוא של אמו ושחוזר אחר זמן וסברית וקבילת ונתקדשה לו אך הוא לא ידע וסבר שהוא של הכלה עצמה שנתנתו לאמו ליתנה לו לקדשה בו ושוב אחר ימים נודע הדבר ונשאל אם צריך לחזור ולקדשה או לא והנה יש כאן מקום ב' ספיקות א' במה קנה הוא הטבעת לקדש בו אשה שהוא קבל מהאם וסבר שהוא שלוח אליו מכלה שלו וע"ד כן משך והאמת היה של האם והוא לא נתכוון לקנות מהאם אפשר שלא קנה כלל ספ' הב' בנתינתו להכלה כי הוא סבור שהטבעת של הכלה שנתנה לו במתנה לקדשה בו וכיון שהוא שלו ממש שוב נתן הטבעת לטיבועין ולצמיתות עלמין ובאמת האם לא נתנה לו אלא ע"מ להחזיר והוא שואל וזה פשוט שהשואל כלי מחבירו ונותנו לאחר במתנה אין בנתינה זו כלום וגם אפילו אם נתנתו האם במתנה עמ"ל מ"מ כיון שנתן להכלה לטיבועין לא קיים התנאי ע"מ להחזיר ובטלה המתנה לגמרי. והשיב לענין ספק הא' נראה פשוט דקנה הטבעת מאמו דהא כתב הנ"י בפ' חזקת (בבא בתרא דף מ"א) דאע"ג דהעודר בנכסי הגר וכסבור שהוא שלו לא קנה מ"מ היכא דדעת אחרת מקנה אותו קנה (מובא בקצה"ח ובנה"מ סי' קמ"ב ס"ב ע"ש) וא"כ הכא הרי דעת אחרת מקנה דהיינו אמו ותו דהרי לא היה סבור שלו היא אלא עשה ע"ד קנין מכלתו והנה הוא של אמו ובודאי דהכא לא איכפת ליה אי מאמו או מכלתו וקנה הטבעת בודאי לקדש בו אשתו. ולענין ספק הב' נראה ג"כ דאין חשש בדבר אע"ג דהא ודאי דהשואל אינו יכול ליתן במתנה כלים השאולים לו אך כבר מבואר בדברי הפוסקים בנותן כלי לחבירו לקדש בו אשה אמרינן דעת הנותן שיהיה בכל אופן המועיל ואם אינו מועיל שאלה יהיה במתנה עמ"ל ובמתנה עמ"ל הוא שלו גמור ממש לחלוטין ולצמיתות עלמין וכבר בארתי במקום אחר ההפר' בין שאלה או קנין פירות לבין מתנה עמ"ל דמקרי לכם והיינו דבמתנה עמ"ל משך לשם קנין גמור לחלוטין אפי' במידי דצריך להחזיר גוף הפרי ולא סגי בהחזרת דמים ע' רא"ש פ' לולב מ"מ אינו אלא תנאי בעלמא ואם רצה הלה למחול לו תנאו אינו צריך משיכה וקנין חדש לקנותו כו' אבל קנין פירות ומכ"ש שאלה אי רוצה להיות קנוי לו קנין גמור צריך לעשות קנין מחדש או שחצירו יקנה לו ואפ' מחילה לא מהני כמבואר בח"מ סי' רמ"א בהגה כו' עכ"פ מבואר דמתנה עמ"ל הוה שלו ממש ויכול למוכרו וליתנו לחלוטין וישתדל אח"כ לפייס הנותן בדמים או שימחול לו התנאי נמצא במה שנתן להכלה לחלוטין לא עבר על תנאו לפי האמת שהוא רק מתנה ע"מ להחזיר מיהו אי גם הכלה היתה סבורה שהוא שלו לחלוטין היה מחוייב לקנותו או לפייס אמו שתמחול לו תנאי אבל השתא שהכלה ידעה שהוא רק שאול מאמו ונתקדשה לו ע"ד קישוט פרוטה א"כ תחזיר לו הטבעת והוא יחזירו לאמו והרי היא מקודשת עכ"ד ע"ש):
כט סָעִיף כא אינה מקודשת. עיין במל"מ פ"ה מה"א דין א' שהאריך בדין אם היתה האשה חולה מסוכנת דשרו לה איסורים אלו או אם היתה חולה שאב"ס וקידשה באיסורי הנאה של דבריהם למ"ד דכל איסורי דרבנן הותרו בחול' שאב"ס. ורצה להוכיח מדברי רש"י בפ"ד דע"ז דף נ"ד דכיון דלמתקדשת שריא הויא מקודשת דבתר דידה אזלינן. ושוב כתב דלבו מהסס אם יש ללמוד נדון זה מדברי רש"י הנ"ל דאפשר דמה שהותר לחולה דבר האסור אינ' סיבה שתתקדש בהם די"ל דלא חשיב ממון אלא מה שהוא שוה לכל כו' אך זאת יש ללמוד מדברי רש"י אלו דמי שאסר עליו איזה דבר בקונם ולא הזכיר אכילה דקיי"ל דאסור בהנאתו וקידש באותו דבר דאי' דלמקדש אינו שוה כלום מ"מ כיון דהאשה מותרת בהנאת אותו דבר מתקדשת בהם משום דבתר דידה אזלינן. ואח"ז ראה בחי' הריטב"א פ"ב דקדושין אמתניתין דהמקדש בערלה שכ' וז"ל דאע"ג דחולה שאב"ס מותר באיסורין שלא כדרך הנאתן מ"מ אסור הוא לה למוכרו לחולה זה וליטול דמים ממנו תדע דאפי' כדרך הנאתן מותר בחולה שיב"ס ואפ"ה אסור למוכרו לו בדמים דא"כ נמצא נהנה באיסורי הנאה של תורה א"ו דאסור למוכרם וכיון שכן לא חשיב ממונא כלל ואפי' היא חולה שראוי' ליהנות בם אינה מקודשת דלא ממונא יהיב לה אא"כ אומר לה ה"א מקודשת לי באותו הנאה שיש לך שנתתי לך דבר שתתרפא בו ויש באותו הנאה ש"פ עכ"ל ומבואר דהריטב"א חולק בסברת רש"ל וס"ל דכיון דהמקדש אסור למכור איסורי הנאה אף דהמתקדשת שריא בהו אינה מקודשת משום דבתר דידיה נמי אזלינן ולאו ממונא יהיב לה. ואח"כ מצא תשובה להרדב"ז ממש נדון שלנו והעלה ג"כ דאינה מקודשת כלל. והעתיק שם כל דברי התשובה הזאת. (ותורף הדברים מכוונים לדברי הריטב"א הנ"ל) ומסיים דהדבר צריך תלמוד דלכאורה דברי רדב"ז הללו סותרים למ"ש בתשובה אחרת בדין קידש בפחות מש"פ וקודם שהגיע לידה עמדו על פרוטה (יובא בסימן ל"א ס"א) ע"ש באורך. וע' עוד בדבריו פ"ה מהל' נדרים דין ט"ז. ועיין בס' שעה"מ פ"ה מה"א סוף דין ב' ובס' יד המלך שם מ"ש בזה:
ל סָעִיף כא קהל שתקנו. עיין בזה בתשו' מהר"ם אלשק"ר סימן מ"ח שמחלק שם בין תקנת קהל אחד ובין תקנת כל הקהילות שבמדינה עש"ב. (וע' בזה בתשובת חתם סופר סימן ק"ח וק"ט):
לא סָעִיף כא ועשו הסכמה. עיין בתשובת ברית אברהם ס"ס קכ"ב שהביא בשם תשו' מהרי"ט ח"א סי' קל"ח בעובדא שהטילו חרם על כל עדים שימצאו בקידושין מבלי חכם והעדים הוזמנו להעיד והיו מתכוונים ומזידים והביא בשם מהרשד"ם שהורה להיתר מחמת פיסול העדים שעברו על החרם והוא השיג עליו דראוי לומר פלגינן דיבורא שלא הוזמנו להעיד או שלא היו מזידים דלא ידעו מן החרם יעו"ש. והוא ז"ל האריך לפלפל בדברי מהרי"ט האלו והביא שגם בס' קצות החושן סי' נ"ב האריך בזה ע"ש:
לב סָעִיף כב ספק מקודשת. עב"ש ועיין במל"מ פ"ה מה"א סוף דין ז' יעו"ש:
לג סָעִיף כג ספק מקודשת עיין בתשובת הרדב"ז ח"ג סי' תרמ"ט לענין המקדש בחלת האור אי הוי מקודשת ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.