א בְּכֶסֶף כֵּיצַד, נוֹתֵן לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם פְּרוּטָה אוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה, וְאוֹמֵר לָהּ: "הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה". הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר לָהּ: "כְּדַת משֶׁה וְיִשְׂרָאֵל" (כָּל בּוֹ). וְכֵן נוֹהֲגִין לְכַּתְחִילָה וְכֵן נוֹהֲגִין לְקַדֵּשׁ בְּטַבַּעַת, וְיֵשׁ לָהֶם טַעַם בְּתִקּוּנֵי הַזֹּהַר (דַּעַת הָרַב). וְהוּא הַדִּין אִם אָמַר לָהּ: "הֲרֵי אַתְּ מְאֹרֶסֶת לִי", אוֹ "הֲרֵי אַתְּ לִי לְאִשָּׁה", וְכֵן בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁמַּשְׁמָעוּתוּ לְשׁוֹן קִדּוּשִׁין וַדַּאי בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וּבִלְבַד שֶׁהִיא תָּבִין שֶׁהוּא לְשׁוֹן קִדּוּשִׁין, וְאִם הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ תְּחִלָּה עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין, וְנָתַן לָהּ אֲפִלּוּ בִּשְׁתִיקָה, הָוֵי קִדּוּשִׁין. וְהוּא שֶׁעֲדַיִן עֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן. וְכָל שֶׁכֵּן אִם אָמַר לְשׁוֹן קִדּוּשִׁין וַדַּאי, אֶלָּא שֶׁאֵינָהּ מְבִינָה אוֹתוֹ, דַּהֲווּ קִדּוּשִׁין. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא בָּעִינָן מְדַבְּרִים בְּאוֹתוֹ עִנְיָן מַמָּשׁ, אֶלָּא מְדַבְּרִים מֵעִנְיָן לְעִנְיָן בְּאוֹתוֹ עִנְיָן, דְּהַיְנוּ שֶׁאֵין מְדַבְּרִים בְּקִדּוּשִׁין, רַק בְּצָרְכֵי זִוּוּגָם (מָרְדְּכַי סוֹף הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ וְכ"כ הָרַשְׁבָּ"א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא בָּעִינָן מְדַבְּרִים עִמָּהּ, אֶלָּא כָּל שֶׁמְּדַבְּרִים לְפָנֶיהָ, סָגֵי (מָרְדְּכַי רֵישׁ קִדּוּשִׁין, וְכֵן מַשְׁמָע לְשׁוֹן הַטּוּר):
ב אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ אִשְׁתִּי, הֲרֵי אַתְּ זְקוּקָתִי, הֲרֵי אַתְּ קְנוּיָה לִי, הֲרֵי אַתְּ אֲרוּסָתִי, הֲרֵי אַתְּ שֶׁלִּי, הֲרֵי אַתְּ בִּרְשׁוּתִי, הֲרֵי אַתְּ לְקוּחָתִי, מְקֻדֶּשֶׁת, הַגָּה: אִם הֵבִינָה דְּבָרָיו, אוֹ שֶׁדִּבְּרוּ תְּחִלָּה מֵעִסְקֵי קִדּוּשִׁין (הָרַ"ן וְהַמ"מ). אֲבָל הָאִישׁ אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁלֹּא כִּוֵּן לְשֵׁם קִדּוּשִׁין (ב"י בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ):
ג אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְיֹעֶדֶת לִי, מְיֻחֶדֶת לִי, עֶזְרָתִי, נֶגְדָּתִי, צַלְעָתִי, סְגוּרָתִי, תַּחְתַּי, עֲצוּרָתִי, תְּפוּסָתִי, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת בְּסָפֵק. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם אָמַר: הֲרֵי אַתְּ חֲרוּפָתִי. אֲבָל אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ נְשׂוּאָתִי, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ כְּלוּם. וְהוּא שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ תְּחִלָּה עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין, אֲבָל אִם אֵינוֹ מְדַבֵּר עִמָּהּ תְּחִלָּה עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין, אֵין חוֹשְׁשִׁין לְמִלּוֹת אֵלּוּ. הַגָּה: מִי שֶׁאָמַר לְאִשָּׁה שֶׁנּוֹתֵן לָהּ בִּשְׁבִיל אַהֲבָה וְחִבָּה, חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשִׁין, כִּי שֶׁמָּא אָמַר שֶׁנּוֹתֵן לָהּ שֶׁיִּהְיֶה אַהֲבָה וְחִבָּה בֵּינֵיהֶם, וְהָוֵי כְּאִלּוּ אָמַר לָהּ: מְיֹעֶדֶת לִי אוֹ מְיֻחֶדֶת לִי (תְּשׁוּבַת מיי' סוֹף אִישׁוּת). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף עַל גַּב דִּלְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ לֹא מְהַנֵּי אִם לֹא דִּבֵּר עִמָּהּ מֵעִסְקֵי קִדּוּשִׁין, מִכָּל מָקוֹם אִם הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁקִּבְּלָה לְשֵׁם קִדּוּשִׁין, הָוֵי סְפֵק קִדּוּשִׁין (הָרַ"ן). וַאֲפִלּוּ נָתַן לָהּ בִּשְׁתִיקָה וְלֹא דִּבֵּר כְּלוּם, וְהוּא וְהִיא אוֹמְרִים שֶׁכִּוְּנוּ לְשֵׁם קִדּוּשִׁין, הָוֵי קִדּוּשִׁין (בְּמָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ וּתְשׁוּבַת מוהר"ם). וּבְמָקוֹם דְּלֹא הָוֵי קִדּוּשִׁין, אֲפִלּוּ אִם חוֹזֵר אַחַר כָּךְ וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, צָרִיךְ לִטֹּל הַכֶּסֶף מִמֶּנָּה וְלִתֵּן לָהּ בְּתוֹרַת קִדּוּשִׁין (המ"מ בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א):
ד אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת, וְלֹא אָמַר: "לִי", אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן עִקָּר (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ) אֲבָל יֵשׁ מַחֲמִירִין וְאוֹמְרִים דְּהָוֵי קִדּוּשִׁין (תִּמְצְאֵם בִּתְשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א וְרַמְבַּ"ן וְהָרֹא"שׁ כְּלָל ל"ו). וְאִם הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם קִדֵּשׁ תְּחִלָּה אִשָּׁה אַחַת קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים, וְאָמַר לְאַחֶרֶת בְּפָנֶיהָ: תְּהֵא מְקֻדֶּשֶׁת, וְלֹא אָמַר: "לִי", יָדַיִם מוֹכִיחוֹת (פֵּרוּשׁ, כְּמוֹ שֶׁהָאוֹחֵז בְּבֵית יַד הַכְּלִי מוֹשֵׁךְ עִמּוֹ הַכְּלִי עַצְמוֹ, כֵּן אֵלֶּה הַדְּבָרִים מוֹכִיחִים שֶׁמּוֹשְׁכִים אַחֲרֵיהֶם לְשׁוֹן "לִי") נִינְהוּ, וְחוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשִׁין:
ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם כְּשֶׁנָּתַן לָהּ הַכֶּסֶף אָמַר לָהּ: הֲרֵינִי נוֹתְנוֹ לָךְ בְּתוֹרַת קִדּוּשִׁין, הָוֵי כְּאוֹמֵר: "לִי". הַגָּה: וְצָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר לָהּ לָשׁוֹן הַמּוֹכִיחַ לְהַבָּא, כְּגוֹן שֶׁאוֹמֵר: הֲרֵי הֵן קִדּוּשִׁין, אוֹ קִדּוּשִׁין יִהְיוּ. אֲבָל אָמַר: הֵן קִדּוּשִׁין, לְחוּד, אֵינוֹ כְּלוּם (ב"י בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הָר"י דוראן):
ו אָמַר לָהּ: הֲרֵינִי אִישֵׁךְ, הֲרֵי בַּעְלֵךְ, הֲרֵינִי אֲרוּסֵךְ, אֵינוֹ כְּלוּם, אֲפִלּוּ הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ תְּחִלָּה עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: "כִּי יִקַּח" (דְּבָרִים כד, א) וְלֹא שֶׁיַּקַּח אֶת עַצְמוֹ. נָתַן הַכֶּסֶף לְאֶחָד וְאָמַר לוֹ: הֲרֵי אַתְּ חָמִי, וְלֹא אָמַר: בִּתְּךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, אֵין בָּזֶה כְּלוּם (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פ"ק דְּקִדּוּשִׁין):
ז נָתְנָה הִיא לוֹ כֶּסֶף, וְאָמְרָה: הֲרֵינִי מְקֻדֶּשֶׁת לְךָ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
ח נָתַן הוּא וְאָמְרָה הִיא, אִם הָיָה מְדַבֵּר עִמָּהּ עַל עִסְקֵי קִדּוּשִׁין, הָוֵי וַדַּאי קִדּוּשִׁין, וְאִם לָאו, הָוֵי סְפֵק קִדּוּשִׁין. וְאִם עָנָה הַבַּעַל: הֵן, בִּשְׁעַת נְתִינָה, הָוֵי וַדַּאי קִדּוּשִׁין אֲפִלּוּ אֵין עֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן:
ט נָתְנָה הִיא וְאָמְרָה לוֹ: הֵילָךְ דִּינָר זֶה מַתָּנָה וְאֶתְקַדֵּשׁ לְךָ, וּלְקָחוֹ וְאָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בַּהֲנָאָה זוֹ שֶׁקִּבַּלְתִּי מִמֵּךְ מַתָּנָה, אִם אָדָם חָשׁוּב הוּא, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁהֲנָאָה יֵשׁ לָהּ בִּהְיוֹתוֹ נֶהֱנֶה מִמֶּנָּה, וּבַהֲנָאָה זוֹ הִקְנְתָה עַצְמָהּ לוֹ. וְצָרִיךְ חֲקִירַת חָכָם מִי נִקְרָא אָדָם שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב לְהַתִּירָהּ בְּלֹא גֵּט. (וְיֵשׁ מַחֲמִירִין אֲפִלּוּ לֹא אָמְרָה תְּחִלָּה כְּשֶׁנָּתְנָה: וְאֶתְקַדֵּשׁ לְךְ, רַק נָתְנָה סְתָם, וְאָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי כוּ', וְשָׁתְקָה (תשו' הָרַשְׁבָּ"א סִי' תרי"ג):
י שִׁעוּר הַכֶּסֶף שֶׁמְּקַדְּשִׁין בּוֹ, מִשְׁקַל חֲצִי שְׂעוֹרָה כֶּסֶף צָרוּף. עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רצ"ד סָעִיף ו' שִׁעוּר שְׁוֵה פְּרוּטָה:
א סָעִיף א ובלבד שהיא תבין כ' בי שזה לא קאי על לשון הרי את מקודשת לי דזה כ"ע יודעין דלשון קידושין הוא ואם אמרה דלא ידע' דזה לשון קידושין לא מהימנ' אלא אשאר לשונות קאי עכ"ל ושאר לשונות דנקט ב"י ע"כ היינו מ"ש הטור אחר הרי את מקודשת דהיינו מאורסת את לי לאנתי וזה ודאי תמוה דודאי הנך לישני מפורשים על קידושין טפי מלשון מקודשת בפרט הוי לי לאנתו ותו כ' ב"י אחר זה בסמוך דיש פלוגתא בין הר"ן והמ"מ ובין הרא"ש לר"ן ומ"מ שכתבו ובאידך לישני דפשיטא לן לעיל דמהני כגון לקוחתי קנויה לי והנהו אחרינא דוקא במדבר עמה על עסקי גיטה וקדושי' דידעה מאי קאמר א"נ דאמרה לשם קידושין קבלתינהו הא לאו הכי לא שאין מתקדשת אלא לדעת' עכ"ל משמע דבמידי דפשיטא לן דמהני צריך שתבין היא והרא"ש כתב והני לישנ' דבריו' דהוו לשון קידושין לאו כל כמינה לומר לא הוה ידענ' דהם לשון קידושין עכ"ל משמע דבלשון דפשיטא דמהני אפילו אומרת שאינה מכרת מקודשת וע"כ חילק הב"י בין האיש להאשה דבאיש מהני ובאשה ל"מ וצריך שתאמר שהיא מכרת ואשתומ' על המראה בדברי הרא"ש לבלשון הפשוט לן מהני לפי דעתו של הב"י אפי' אומר שאין מכיר היאך אפשר לומר כן דהא אפי' דעת האשה בעינן לקידושין וכ"ש דעתו של איש ותו דכיון דאמר הרא"ש דלאו כל כמיניה כו' משמע דאי הוה ידעינן בודאי שהוא אינו מכיר אלו לשונות לקידושין לא הוי מקודשת וא"כ לא נאמינהו שלא ידע ונחזיקוהו לקידושין ודאי דממילא אם קבלה קידושין מאחר אין צריך גט ושמ' אמת קאמר דלא ידע דהא צריך התנ' להשמיענו אלו דהם לשון קידושין אטו כ"ע דינ' גמירי ויודע מה שהתנה יודע ומלמדינו אלא נראה דבר ברור דיש חילוק בין הפשוטים דהיינו מה שהוא פשוט אפילו בעיני הנשים כגון מקודשת מאורסת הוי לי לאנתי אמרינן בודאי הבינו הוא והיא אבל בלשון קנויה לי לקוח' לי הרי את ברשותי וכיוצא בזה דתנ' צריך להשמיענו דמהני בזה ודאי צריך שתבין אי ידבר תחילה מעסקי גט וקידושין ובאלו דוקא מיירי הר"ן והמ"מ כמו שזכר בהדי' לשונות אלו בדברי הר"ן וגם הרא"ש ס"ל כן ולא אמר והני לישני דבריר' לן לענין שברור לנו ולא לה או לו דזה ודאי ל"מ אלא כוונתו בלשונות שברור לן שהוא והיא מכירים אותם שהם לשון קידושין הן מצד שזה מורגל בפי כל או מצד אחר בזה לא מהימני לומר שלא ידע ולעשות מזה ספק. או ירצה אח' מהם להפקיע הקידושין וזה מוכח דבעינן שברור לנו שהם יודעים דאל"כ לכתוב הרא"ש רבות' דאפי' אינו מכיר דמהני אלא פשיטא דזה ל"מ. וא"כ נתבאר גם דברי הטור דמ"ש וצריך שתבין זה קאי על מה דסמוך ל' שכתב וכן בכל לשון שמשמעותו כו' דע"ז קאמר שצריך שתבין שזה לשון קידושין ולא סגי במה שהוא באמת לשון קידושין באותו מקום לקצת בני אדם דלשם ואם היה מדבר עמה תחלה על עסקי קדושי' אפילו בודאי אינה מבינה מקודשת דה"ל לתת לב על דבריו שמכוין לשם קידושין כי דיבר עמה מזה מתחל' אלא ודאי דגמרה נפש' לשם זה אע"פ שאינה מבינה הלשון והוא באמת לשון קידושין ואין חילוק בין איש לאשה. ותו נלע"ד דאפילו בלשון ברור לכל שהיה מוכרת ואומרת שאינה מכרת לא שוויה אנפש' חתיכה דאסור' לענין שאם תקבל קידושין מאחר להצריכ' גט משניהן כיון שהי' אומרת שלא הבינ' הקידושין אלא כל שהיא חוזרת ואומרת שהבינ' באמת ונותנת אמתל' למה אמר' תחל' שלא הבינ' נאמנת משא"כ במידי שאינ' פשוט לה אלא לן הוא פשוט ודאי הוא ספק גמור כל שלא דיבר עמה תחלה מקדושיה וצריכ' גט משניהם ואם ידוע לנו בודאי שזו האשה לא הבינה באמת אפי' לשון מקודשת לי ודאי אין כאן קידושין כלל וכל זה אין שייך באם מקדש תחת החופ' כמנהגים שהרי יודעת שנכנס' לשם קידושין כ"ז פשוט לע"ד:
ב סָעִיף א אלא כל שמדברים עם אחרים לפני' סגי כצ"ל וכן הוא במרדכי ריש קידושין אבל אמירת אחרים לחוד ל"מ ואפי' אמירתה ל"מ בלא אמירתו ועמ"ש סי' כ"ט סעיף ב' ונ"ל עוד דצ"ל גם במרדכי שמדבר ולא שמדברים דהא אשה אפילו שתקח סגי כדאיתא בהג"ה מרדכי סוף גיטין דף תרי"ח ובד"מ שלא הביאו אלא שהוא מדבר עם אחרים בפניה:
ג סָעִיף ב אם הבינה דבריו לא בא ללמד לאפוקי אם בודאי לא הבינה דזה ודאי אפי' באומר הרי את מקודשת לי לא מהימנ' אלא דקמ"ל דבאומר מקודשת מחזקינן לה במבינה בסתמ' ולא כל כמינה לומר שלא הבינ' אבל בלשונות אלו הנזכרים בסעיף זה צריך שיהיה ידו שהיא מבינה או שדברו תחלה כו' וע"כ נראה שדבר זה לא קאי על מה שנזכר הרי את אשתי דזה ודאי הוי כמו את מקודשת ואפי' עדיף ממנו וכן בר"ן שמשם הוא דין זה כתוב בו כגון לקוחתי או קנוי' לי ושאר לישנא כו' הרי דלא נקיט את אשתי הנזכר בתחלה ונקט מאי דבתרי' אלא להורות דלא קאי אלא אשאר לשונות שאינם פשוטים כ"כ אלא לנו הוא פשוט כנ"ל:
ד סָעִיף ב אבל האיש אינו נאמן תמוה מאד מה חילוק יש בין איש לאשה וזכרו מדברי ב"י בפירושו להרא"ש וכבר (ביאור) (צ"ל בארנו) בסמוך שאין חילוק ביניהם באמת ע"ש:
ה סָעִיף ג הרי את נשואתי כו' הטעם ברשב"א שאלו אומר הרי את נשואתי לא שמענו שתה' מקודשת דלא תקר' נשוא' עד שתבעל או שתכנס לחופה עכ"ל וא"ל מ"ש ממ"ש אח"כ בשביל אהבה וחיבה כו' דהיינו בשביל שיהיה אהבה וחיבה אח"כ ה"נ נימצא שתהיה אח"כ נשיאתו דהתם אין סותר הל' את הכוונ' דגם הל' מורה ע"ז שאחר קבלת הקידושין מתחיל האהבה ביניהם משא"כ כאן סותר הל' את הכונה שאומר שבקבלת הקידושין תהיה נשוא' וזה אינו אלא הנשואין הוא מעשה אחר לגמרי וע"כ אין כאן קידושין כלל אלא דק"ל מ"ש ממיוחדת לי דהוא לשון קידושין ופירש"י משום דכתיב וה"ו לבשר אחד וזה לא שייך אלא לאחר נישואין ואפ"ה מהני כיון דעתו לבא לידי כך ולא אמרי' שהלשון שלו סותר הכונה שלי דהלשון משמע ספק קידושין אלא היא נעשית מיוחדת ה"נ בנשואתי וצ"ע ונראה דאין זה ודאי לשון שאין קידושין אלא ספק וכן זכר מו"ח ז"ל שיש לפרש דברי רשב"א בלשון קידושי ספק:
ו סָעִיף ג נתן לה בשתיק' כו' קידושין נ"ל פשוט דחסרון יש כאן וצ"ל ספק קידושין כיון דבעיקר הקידושין אין בהם עדות דהא לא יוכלו להעיד כאן על המחשבה ואנן בעי' בקידושין שני עדים דאין דבר שבערוה פחות משנים אלא ודאי דספק קידושין קאמר וכן משמע בהדיא במרדכי ס"פ האיש מקדש דאמר שם קידושין מיהו הוה וצריכא גט משמע לחומרא דוקא אבל אם קבלה קידושין מאחר ודאי צריכה גט ג"כ ממנו אלא דמ"מ יש לי מקום עיון בדברי המרדכי אלו דכתב שם בשם תשובת מהר"מ וב"י מביאו וז"ל או אפילו לא דיבר עמה כלל כ"א בשעה שנתן לה היה בלבו לשם קידושין ואם היא קבלתה לשם קידושין קידושין מיהו הוה וצריכה גט ואע"ג דאמרי' פ' האיש מקדש ובכולן אעפ"י שאמרה בלבה היה להתקדש לו אינה מקודשת דדברים שבלב אינן דברים שאני התם כיון דאתני לאו כל כמינה לעקר תנאו אבל כאן לא גרע מגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאזלי' בתר מחשבתו ואינו אסור רק החטים ואע"ג דגבי ההוא גברי דזבין לנכסי' אדעתיה למיסק לא"י לא אמרי' הכי שאני התם דאזלי' בתר דעתיה דלוקח ועוד נ"ל כיון שאמר אני נותן לך בשביל אהבה וחיבה כו' עכ"ל ותמיה רבת' לי במ"ש שאני התם דאתני כו' דהא בפ' האיש מקדש שם (קידושין דף נ') איתא מנא לי' לרבא דדברים שבלב אינן דברים אמר אביי מהכא אעפ"י שאמרה בלבי ה"ל להתקדש כו' ופרכי' ודלמא שאני התם דכיון דאתני לאו כל כמינה למעקר תנאה נמצ' דמ"ש רבא דדברים שבלב אינן דברים היינו אפילו במקום דלא עקר תנאו וא"כ ילפי' מרב' דבכ"מ דברים שבלב אינן דברים ולו ק' טוב' דמבואר שם אח"כ דיליף לה מאומר לשלוחו הבא לו מחולין אעפ"י שאמר ב"ה לא היה בלבי אלא ע"ז מעל כו' והיינו משום דדברים שבלב אינן דברים ושם לא הוה תנאי דאעפ"י שאמר לו הבא לי מן החולין לא נתמעט בזה שלא יביא ממקום אחר כדאמרי' בהמפקי' דף מ"ב אמר ליה מהאי תירמי ומהאי לא תירמי וא"כ ראינו שדברי רבא שאמר דברים שבלב אינן דברים היינו אפילו במקום שאינו עוקר תנאי ולא שייך בתר אומדן דעתו דלוקח כדרחי בתשובת מהר"ם הא גם תמוה מאד מ"ש בתשובה הנ"ל דהכ' לא גרע מחשב בפת חטין והוציא פת סתם דודאי גרע כאן דהתם עכ"פ יש דיבור שגורם לו האיסור דהיינו שהוציא פת סתם אלא שיש במשמע כל פת אלא שמחמת מחשבה שלו אנו מפורשים הדיבור שעל חטין דוקא קאמר נמצא שלא אזלי' בתר מחשבה אלא לענין פירש על הדיבור של איסור משא"כ בקידושין שאין כאן דיבור כלל אלא נתינת הטבעת ואין בזה שום קידושין זולת המחשבה דלשם קידושין אלא מתנה בעלמא חשבי' ליה ועיקר הקידושין מחמת המחשבה זה ודאי אינו מועיל ותו תמוה לי מהא דפ"ק דקידושין דף ה' בברייתא דכיצ' בכס כו' דלתירוץ קמא דמתרץ דנתן הוא ואמרה היא לא הוי קידושין כלל בפשיט' וק' למה לא הוה עכ"פ ספק קידושין דמי גרע אמירתה משתיקת' ונתכוונ' דלקידושין מהני להר"מ הנ"ל ולמה לא מהני גם באמירתה ולתירוץ הב' דבנתן הוא ואמרה היא הוה ספק קידושין והיינו דוקא שעכ"פ אמרה היא דלשון קידושין אבל בלא אמרה כלל לא הוה קידושין מחמת המחשבה וא"כ ק' על מהר"מ דמהני שתיקה לדידה מצד המחשבה ותו ק' ממ"ש בפ"ק דף ו' אלימא כשאין מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין מנא ידעה ולא משני כגון שהיא מודה שקבלה לשם קידושין וכן מבואר במ"מ פ"ג דאישות וז"ל ואם לא היו עסוקין כלל בזה ונתן לה כסף סתם אינה מקודשת ע"פ שהוא אומר לקדשה נתכונתי עכ"ל וזה מיירי אפילו אם גם היא נתכוונה לכך דאל"כ פשיט' דאינה מקודשת וידעתי כי איני כדאי להכריע אפילו על תלמידי מהר"מ ק"ו עליו מ"מ אני אומר שמהר"מ לא סמך כלל שם על הוראה אלא על מ"ש אח"כ ועו' נראה כיון שאמר באהבה בחבה שיש בזה לשון קידושין ורמ"א שהעתיק רישא דמילתא דמהר"מ לא יצא ידי חובת הביאור אלא דכיון דיצא מפי מהר"מ בזה להחמיר מי ירום ראש להקל:
ז סָעִיף ג צריך לחזור וליטול כו' הכי איתא לענין גט בפ"ק דגיטין דף ה' המביא גט ולא אמר בפני נכתב כו' אין הולד ממזר כיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננה לה בפני שנים ויאמר כו' אלא דק"ל דבשלמא גבי גט צריך שיאמר בשעת נתינה דוקא ולא מהני אם היה הגט כבר בידה דרך פקדון ע"כ אין תקנה אלא בחוזר ונוטל אבל גבי קידושין דמהני אם היה כסף כבר בפקדון בידה כמ"ש סי' כ"ח סעיף ו' באומר התקדשי לי בפקדון שבידך והיא אומרת כן א"כ ה"נ נימא כיון דקידושין הראשונים אינו כלום ה"ל הכסף עכ"פ בתורת פקדון בידה וצריכה להחזיר לו ואמאי לא מהני אם או' לה אח"כ תתקדש לי בכסף שנתתי לך קודם לזה והוא בידך והיא אומרת כן וצ"ע ועמ"ש סי' ל"א סעיף כ':
ח סָעִיף ה בתורת קידושין כו' הטעם בב"י בשם הריב"ש שכיון שנזכר שהוא הנותן לה בתורת קידושין כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדש' דלא שביק אינש מצוה דנפשיה ורמי עליה דחבריה ואפילו אם ידענו שהוא נעשה שליח לאחר אפ"ה אמרי' דלא שביק אינש מידי דרמי' עליו ואח"כ כתב ב"י בשם הר"י בר רב בשם הרב דוראן באו' קח טבעל זו קידושין לבתך שאינו כלום שאינו מוכיח בדברים אלו שהאשה הוא מקדש עכ"ל ולכאורה משמע דכאן יש פלוגת' דלריב"ש גם בכאן מקודשת דודאי עביד מצוה רמיא עליה אלא דיש לחלק ביניהם דדוק' בההיא דריב"ש שאמר הריני נותן לך משמע שהוא הנותן והמקדש משא"כ בההי' בתריית' של אמר אלא קח לך ולא אמר ממני וא"כ כאן אם היה או' הרי היא לך בתורת קידושין לא הוה כאו' לי ובהגהה מרדכי סוף גיטין כתב מעשה בבחור א' היה מדבר עם אשה א' להלוות מעות על קתא א' ע"ש ואח"כ אמר לה תרצי להתקדש בו אם אתניהו לך התחילה (לשחק) וחזר ואמר לה הרי הוא לך לשם קידושין ממש בזה הל' אמר לה ולא אמר את מקודשת לי בזה הקת' והנה הי' נתן מודה להתירה כיון דלא אמר לי ופליאה היא מי גרע מאלו שתק ולא אמר לשם קידושין דמהני כיון שמדבר תחלה על עסקי קידושין כו' וה"נ הרי היה מדבר עמה ששאל לה כדלעיל עכ"ל ואח"כ כתב ועוד נ"ל שאפילו לא אמר בתחילה דבריו תרצי להתקדש בו נכון להחמיר כו' עכ"ל והיינו מטעם דיש פוסקים דידים שאין מוכיחות הויין ידים והיינו כיש מחמירין רמ"א לעיל בסמוך דאפילו לא אמר לי וכאן נמי אפילו אם לא אמר הריני נותנה לך אלא הרי לך בתורת קידושין יש להחמיר בקידושין אלו:
ט סָעִיף ט ואתקדש לך בגמ' איתא נמי הכי שאמרה היא כן ולכאורה קשה למה לי באמת האי מילת' דהא לא תליא האמירה בה אלא באמירתו דוק' וזה באמת טעם היש מחמירין שמביא רמ"א ע"ז ונר' דסתם נתינה היא לטובת המקבל ואפילו באדם חשוב ולא טובת הנותן אלא דיש קצת בני אדם שיש טובה להנותן במה שמקבלו ממנו אדם חשוב מ"ה באשה לא הוי קידושין מסתמא באדם חשוב דלאו כל אשה מתבקשת להינש' לת"ח אלא כל שאנו רואים בבירור שהיא רודפת אח"ז דהיינו שאומרת בשעת נתינת המעות שהיא יש לה הנאה מזה אז מהני אמירתו אח"כ בזה וכ"כ הרמב"ם בפ"ה כמו שמביא ב"י ובתשו' הרשב"א סי' תרי"ג מביא ג"כ דבעינן שתאמר ואתקדש אני לך מטעם שזכר אלא שכ' שם דלהרמב"ם לא צריך שאמירתה תחילה ובודאי נוסחא אחרת ה"ל ברמב"ם אלא שהטור ס"ל דאין תלוי באמירתה תחילה כלום אלא אפילו נתנה סתם ואמר הוא יש חילוק בזה אם הוא חשוב מקודשת והא דנקט בגמ' דף ז' דבעי רבא הילך מנה ואקדש אני לך מהו היינו מדאמר תחילה שם אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב כו' ושם יש הכרח שתאמר תחלה ואקדש אני לך דבזה מקניה נפשה כדאית' שם ע"כ בעי רבא אח"כ גם בזה אם אמרה ואקדש אני לך אם יש גם בזה איזה הקנאה ופשטו שם דיש חילוק בין אדם חשוב וא"כ ל"צ כלל לאמירתה תחלה ואקדש אני לך כנ"ל סברת הטור אלא דהוא כתב שהרמב"ם חולק עם הרי"ף והרא"ש וס"ל לרמב"ם דאין חילוק בין אדם חשוב או לא וכבר תפס עליו ב"י וכתב שגם הרמב"ם ס"ל חילוק זה אלא שלא הוצרך להזכירו כיון שזכרו במקום אחר וכדין תפס עליו ויש רוצים לישב דברי הטור דמבי' מחלוקת של הרמב"ם לענין דס"ל דלא מהני אדם חשוב אלא אם אומרת תחלה ואקדש אני לך דוק' והטור לא ס"ל כן וכמו שזכרנו וא"א לו' כן דהא הטור סיים לו' וסברא ראשונה הוא סברת הרי"ף וכ"כ א"א ז"ל עכ"ל ובאמת לא נזכר ברי"ף רק כמו בגמ' דהיינו בבריית' דנתנה היא ואמר הוא דהוה ספק ולא זכר שם דמהני באדם חשוב ולקמן גבי מלת אדרבא כתב באמרה היא תחלה ואקדש אני לך דאז מהני אדם חשוב וא"כ היינו כמו הרמב"ם אלא דבאשר"י כתב גם לעיל בנתנה היא ואמר הוא וז"ל אם לא באדם חשוב כדאמר לקמן עכ"ל וובודאי יש לפרש דבריו במ"ש כדאמר לקמן היינו באם אמרה תחלה ואקדש אני לך ואין לנו לעשות מחלוקת בחנם בין הרמב"ם להרא"ש:
א סָעִיף א שנים. דהיינו קור' לב' עדים ומראה להם טבעת קידושין אם הוא שוה פרוטה ואמר להם הרב ראו זה הטבעת ש"פ ואומרים הן. דרשות מהרי"ל. והר"ם מינץ סי' ק"ט כתב בז"ל מראה הטבעת לעדים ויזהירו לעדים שיראו נתינת הטבעת לאצבע הכלה ויקדש בימין דידיה וגם בימין דכלה ובאצבע הסמוך לגודל שנקר' אצבע ישים הטבעת וע' כנה"ג. עד מפ"ע לא מהני רשד"ם חא"ה סי' ל':
ב סָעִיף א פרוטה. ע' סמ"ע סי' פ"ח ס"ב מפקפק לומר דבזמנינו זה דאין יכולים לקנות בפרוטה כ"א מעט מזער מן הדין היה לנו לומר דאין אשה מתקדשת בפרוטה. ואין מקדשין לכתחלה במטבע. אם קידש בש"פ מחובר לקרקע מקודשת ד"מ בשם הר"ן וכ"כ תוס' בריש קידושין דף ה' בד"ה שכן פודין בו הקדשות וכו' וכ"כ הרשב"א סימן אלף רכ"ו ועיין בחידושי מהרי"ט:
ג סָעִיף א בזה. ואם אמר לה טלי קדושך מע"ג קרקע ה"ז ספק קידושין רש"ך ב"ש. וע' בהריב"ש סי' ק"ט. והר"ם אלשי"ך סי' ק"ד. מנהגינו עכשיו שאומר לה הרי את מקודשת לי בטבעת קידושין זו כדת משה וישראל. והרמ"ט ח"א סי' רצ"א כתב דלכתחלה צ"ל הרי את מקודשת לי בטבעת זו אבל בדיעבד לא מעלה ולא מוריד ודוק' באומר הרי את מקודשת לי אבל אם אמר תהא לי מקודשת צ"ל בזה. והרשד"ם חא"ה סי' כ"ד כתב אפילו לא אמר לה כלום אלא שאמר לעדים הוו עלי עדים שאני נותן זה לפלונית לקדושין לי הוי קידושין: כתב הר"ם אלשקר סי' צ"ח אע"ג דיש שינוי בדברי העדים כל שאין הכחשה ביניהם אלא שהא' מוסיף על חבירו ולדברי שניהם אית בה קידושין מקבלין סהדותייהו וכ"כ מהרי"ט ח"ב חא"ה סי' ל"ח. שני עדים שהא' אומר שאמר לה בלה"ק תהא מקודשת לי בזה והא' אומר שאמר לה בלשון יון אין לך הכחשה גדולה מזו הר"ם אלשקר סי' פ"ג:
ד סָעִיף א הזוהר. ובה"י הביאו:
ה סָעִיף א קידושין. כ"ה לשון הטור. ומשמע אפילו אם אמר הרי את מקודשת לי צריך לידע שהיא מבינה שהוא לשון קידושין דלאו כל הנשים מבינות לשון הקודש. כ"כ הב"ח ממשמעות הר"ן ע"ש. וב"י ודרישה וח"מ לא כ"כ ע"ש. מיהו הכל לפי הענין אם ידוע דאשה זו מבינה הוי קידושין ובשאר לשונות אם אמרה דלא היתה מבינה הוי ס"ק דשמא משקרת רי"ו וב"ח. וח"מ כתב דנאמנת ולא הוי אפילו ס"ק. ועב"ש:
ו סָעִיף א קידושין. כתב כנה"ג יראה פשוט דבעינן שהעדים יעידו שהיה מדבר עמה על עסקי קידושיה. מהריב"ל ח"ג סי' ס"א העלה לענין הלכה במי שאמר לאשה תרצי להתקדש והיא שתקה ולא ענתה לא הן ולא לאו ומיד נתן לה בשתיקה ולא דיבר כלל הוי ס"ק ודנין בה כדין הספיקות להחמיר ועב"ש:
ז סָעִיף ב דבריו. אם אומרת שלא הבינה נאמנת ח"מ וע' סק"ה מ"ש בשם רי"ו וב"ח דהוי ס"ק:
ח סָעִיף ב נאמן. הב"י למד זה מדברי הרא"ש שכתב הני לשונות דבריר' לן לאו כל כמיניה לומר לא הוי ידענ' וכו' דקאי על האיש מקדש הוא אינו נאמן ע"ש. משמע דוק' על הני לישנ' דברירא שהוא לשון קדושין נאמן לומר דלא היה מבין אבל מה שמסופק לנו אם הוא ל' קדושין נאמן לומר דשלא היה מבין ח"מ ב"ש. מיהו פירושו אינו מוכרח ומהרי"ט בחידושיו על קידושין מפרש דברי הרא"ש בע"א:
ט סָעִיף ג כלום. דין זה מתשובת הרשב"א שהביא ב"י: וכתבו ח"מ וב"ש דהרשב"א לא איירי אלא כשלא היה מדבר עמה על עסקי קידושין אבל אם היה מדבר עמה מעסקי קידושין היא מקודשת בודאי ולא כמשמעות הגה זו ע"ש:
י סָעִיף ג עמה. ואם הוא אמר בהני לשונות דלא היה כוונתו לשם קידושין יש לומר דנאמן ואפילו לדעת ב"י דס"ל דבעל א"נ לומר שלא היה מבין שהוא לשון קידושין כמ"ש בסמוך. אבל בהני לשונות נאמן כמ"ש סק"ח:
יא סָעִיף ג מיוחדת לי. דברי רמ"א תמוהים מה שייך ענין מיועדת או מיוחדת לאהבה וחבה. ונראה שיש ט"ס וכצ"ל כי שמא אמר שנותן לה ע"מ שתהיה אהבה וחבה בינינו ותהיה אהובתי ולא גרע האי לישנ' מיועדת לי ומיוחדת לי וא"כ אהובתי נמי איכ' לספוקי היכא דהיה מדבר עמה מעסקי קידושין ואם היה דעת שניהם לקידושין צריכה גט בה"י ע' ח"מ ב"ש:
יב סָעִיף ג הוי ס"ק. כ"כ הר"ן וב"ש כתב מהגמ' נראה דלא כהר"ן ע"ש:
יג סָעִיף ג קידושין. עח"מ שחולק ע"ז. ועב"ש:
יד סָעִיף ג קידושין. עב"ש מה שהקשה בשם ט"ז. ועיין ברשד"ם חא"ה סי' נ"ד ובהר"י אדרבי סי' נ"ז ומהריב"ל ח"א וח"ג סי' י"ט והרש"ך ח"א סי' ט' ומהרי"ט ח"ב וחא"ה סי' מ"ג שקצת מהם פסקו דאינה מקודשת כלל. וקצת מהם כתבו שלא כתב הרשב"א אלא לומר שאינה מקודשת גמור עד שיחזור ויטול הכסף ויתננו לה אבל מ"מ לאפוקי מינה צריכה גט אפי' לא חזר ונטל הכסף ממנה אלא כל שאומר הוא הרי את מקודשת לי והיא אמרה הן צריכה גט מראשון ואם קדשה אחר קידושין תופסין בה עיין כנה"ג דף נ"ד ע"ב. מ"ש הרשב"א שאפי' חזר ואמר לה הרי את מקודשת לי צריך ליטול הכסף. איירי אפי' כשחזר ואמר לה כו' תוכ"ד מהריב"ל ח"ג סי' י"ט ומהר"י מטראני ח"ב חא"ה סימן מ"ג:
טו סָעִיף ד מקודשת. דיינים שאמרו שהעדים לא אמרו שאמר לי והעדים מכחישין ואומרים שאמר לי אין בעדות העדים לגבי הדיינים כלום הר"י אדרבי סימן ז' וכנה"ג דף נ"ג ע"א חולק עליו וס"ל דהעדים נאמנים ע"ש. אם העדים לא אמרו שאמר לי ונתקבל העדות שלא בפני בע"ד אעפ"י שאח"כ חזרו והעידו בפני בע"ד שאמר לי אם קדשה אחר קידושין תופסין בה מהריב"ל ח"א כלל ג' סי' י"ח. והרב ב"י בתשובתו סימן ב' מדיני קידושין לא כ"כ ע"ש. ובעל משפטי שמואל מחלק אם חזרו תוך כדי דיבור עיין כנה"ג דף נ"ג ע"ב:
טז סָעִיף ד מחמירין. כ"כ ב"י בשם הרשב"א. אבל הריב"ש ורוב פוסקים כתבו בשם הרשב"א דס"ל כל שלא אמר לי אין כאן חשש ובתשובת ב"י ובבד"ה כתב תשובות אלו שכתבו בשם הרשב"א דהוי קידושין לאו דסמכי הם וכ"פ כל אחרונים ועיין בהרדב"ז ח"א סימן נ"ו וסימן קכ"ט וכנה"ג דף נ"ד ע"ב. ואם הם מודים דכוונתם היה לקדושין יש להחמיר מהרשד"ם סימן ל"ד וכן פירש ב"י תשובת הרשב"א סי' תשע"ד. ואם היה שדוכין ביניהם פסק מהריב"ל ח"ג דהוי כידים מוכיחות. ובחידושי מהרי"ט חולק אליו. עיין כנה"ג דף נ"ד נ"ה:
יז סָעִיף ד מקודשת. היה מדבר עמה על עסקי קדושין בפני עדים. ויצא לבקש עדים אחרים לקדשה. הפסיק הענין ואין כאן ידים מוכיחות אבל אם אמר לעדים בפניה אין רצוני לקדשה בפניכם והריני הולך להביא עדים אחרים לקדשה בכי האי גוונא הוי ידים מוכיחות הרדב"ז ח"א סימן רכ"ט. כשהיתה יודעה בתחלה שהכוונה להתקדש לו הוי כמדבר עמה עע"ק הרדב"ז ח"א סי' נ"ו מהר"ם פדוואה סי' כ"ט. אם מעיקר' לא אמרו העדים שהיה מדבר עמה מע"ק ואח"כ אמרו שהיה מדבר עמה עע"ק אינם נאמנים מהריב"ל ח"א כלל ג' סי' י"ח:
יח סָעִיף ד לקדושין. היינו קדושי ספק. עיין ב"י ב"ש:
יט סָעִיף ה קידושין. כ"כ הב"י בשם הריב"ש ע"ש הטעם. אבל אם אמר אני נותן לך לקידושין ולא אמר בתות קדושין. כתב במהרי"ט ח"א סימן קל"ח ובחידושיו לקדושין דאין כאן חשש קידושין כלל עיין כנה"ג דף נ"ה ע"א. מיהו בתשובת הרשב"א כתב אם אמר אני נותן לך לקדושין הוי כאומר לי. אם אמר קח זה לקידושין לבתך אינו כלום מהרמ"ט ח"א סי' ס"ו ול"ד לאומר בתורת קדושין כיון שלא אמר אני נותן לך. אמר אני נותנו לך בקידושי בתך הוי ידים מוכיחות רשד"ם חא"ה סימן כ'. ועיין כנה"ג חילוקי דינים: לי. מלשון זה משמע דהוי קידושין גמורים. וכנה"ג הביא הרבה פוסקים דס"ל דהוי ס"ק ע"ש וכ"כ אחרונים:
כ סָעִיף ה להבא. לפ"ז מ"ש לעיל בשביל אהבה וחבה הוי קידושין היינו שאומר לשון להבא. ובח"מ כתב קידושין לשון הקודש. ובהקדש הוי הקדש לכן יש להחמיר בקדושין. ואם דיבר עמה מתחלה מעסקי קידושין נראה להחמיר ב"ש:
כא סָעִיף ו אישיך. אפי' קדשה בשטר וכתב בו הרי את מקודשת לי אם אמר בפה הריני אישיך הריני בעלך לא הוי קדושין דומיא דגט אם אמר איני אישיך אע"ג דכתב גט הרי את מגורשת ממני אינה מגורשת מהרח"ש סי' י"ג:
כב סָעִיף ו עמה תחילה וכו'. כ"פ הרא"ש והטור. מיהו רי"ו מחמיר בזה וכתב בשם י"א דהוי קדושין ודאי וי"א דהוי ס"ק. וכן בתשובת מהר"י מחמיר ב"ש:
כג סָעִיף ו חמי וכו'. ואם מרמז שמקדש את בתו לא מהני דצריך להיות לשון ברור. ואפילו אם הי' מדברים מע"ק אינה כלום. ובח"מ כתב צ"ע גדול למעשה אפילו לא דיבר עמו מע"ק מכ"ש אם דיבר עמו ע"ש:
כד סָעִיף ז ואמרה וכו'. אפילו אי הוי אדם חשוב אינה מקודשת שהכתוב משמע שהוא יקדש אותה ולא היא את עצמה. ואם נתן הוא ואמרה היא דמהני אם הי' מדבר עמה עע"ק היינו משום הואיל שהוא נתן לא גרע מאלו נתן לה בשתיקה דבשביל אמירתה לא גרע אבל אם נתנה היא ואמרה היא ליכ' למימר הכי כ"כ ב"י ופרישה. ודברי הב"ש בכאן המה תמוהים. דכתב אם היו מדברים מע"ק הוי כאלו אמר הוא ונתנה היא לפ"ז אם הוא אדם חשוב הוי קידושין עכ"ל. ולא דק אין הטעם דמהני בנתן הוא ואמרה היא ואם היו מדברים עע"ק. משום דהוי כנתן הוא ואמר הוא אלא הטעם כמו שכתבתי דלא גרע מאלו נתן לה בשתיקה. דבשביל אמירתה לא גרע וזה לא שייך בנתנה היא ואמרה היא ודו"ק וכ"ה בתשובת הרשב"א סימן תרי"ג ע"ש כי נראה שיש ערבובי דברים שם או חסרון כי קשה להבנה המה ועיין מ"ש הד"מ בשמו:
כה סָעִיף ח עע"ק. צ"ע דתוס' כתבו שם דף ה' ע"ב ד"ה נתן הוא ואמרה היא מה שלא הזכיר כלל נתנה היא ואמר הוא משום דלא פסיקא ליה דפעמים מקודשת באדם חשוב וכו' ע"ש. א"כ משמע בנתן הוא ואמרה היא לעולם ספיק' הוי ולא משכחת לעולם דמקודשת בודאי. הא משכחת נמי אם היה מדבר עמה עע"ק וצ"ע. עיין בהרא"ש שם:
כו סָעִיף ח ס"ק. כ"כ הרמב"ם. מיהו הרי"ף כתב חיישינן מדרבנן משמע דלא הוי קדושי דאוריית' וכ"פ הרא"ש והר"ן:
כז סָעִיף ח הבעל הן וכו'. כתב ב"ח היינו שהיו מדברים מע"ק. ב"ש חולק עליו גם בדרישה כתב בשם מהרש"ל אפילו לא היו מדברים מע"ק הרי היא מקודשת בודאי ע"ש הא דנתן הוא ואמרה היא מקודשת בספק. היינו דוק' היכא דאמרה בשעת הנתינה אבל היכ' דאמר' אחר הנתינה אינה מקודשת דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות מהריב"ל ח"א כלל ג' סי' י"ז: ועיין ב"ח בסי' כ"ט ובח"מ סכ"ט ס"ק ד' מש"ש:
כח סָעִיף ט חשוב. משמע סתם בני אדם נקראים חשובים. ובתשובת הרשב"א כתב סתם בני אדם אין נקראים חשובים. ועצמות יוסף דף כ"ג ע"א כתב נראה דל"ד אדם חשוב השוה לכל אלא אפילו דלאו חשוב אי לדידה חשוב ונהנית היא שהוא יקבל ממנה מקודשת ע"ש ועיין פרישה:
כט סָעִיף ט אמרה וכו'. רוב פוסקים ס"ל כן. הרא"ש והטור והר"ן והמגיד בנתנה היא ואמר הוא הוי קידושין אפי' לא אמרה ואתקדש לך. ועיין תשובת הרשב"א סי' תרי"ג שם מבואר כשלא אמרה היא ואתקדש לך הוי ס"ק אפי' אם דיבר עמה מע"ק דלא דמי מדברים מע"ק ונתן הוא. לנתנה היא ומדברים מע"ק אפי' באדם חשוב ע"ש דבריו שם המה קצת מגומגמים וע"ל ס"ק כ"ד מש"ש. ולדעת ה"ג אפי' אדם שאינו חשוב הוי ס"ק וב"ח מחמיר כדעת ה"ג וכתב למעשה צריך להתיישב ע"ש. ועיין כנה"ג דף נ"ז ע"ב:
א סָעִיף א פרוטה עבה"ט מ"ש ע' סמ"ע כו' והוא מדברי הח"מ ס"ס זה שהביאו וע' בספר אבני מלואים סק"כ מ"ש ע"ז. ומ"ש הבה"ט ואין מקדשין לכתחלה במטבע והוא מדברי הב"ש כאן ולקמן סימן ל"א סק"ה ושם כ' זה בשם המרדכי ועיין בספר אבני מלואים סק"ב שכ' דבש"ס משמע דמקדשין במטבע ובמרדכי לא כ' זה אלא דרך עיון דצ"ע איך מקדשין במטבע נימא נמי דעתה אצורתה ועביד דבטלה אך כבר כתבו לחלק בין תורת כסף לתורת חליפין (ע' בפ"י ריש קידושין ובביאור הגר"א ז"ל ס"ס ל"ב) ובס' המקנה בק"א המציא טעם למ"ש ב"ש דאין מקדשין במטבע ע"ש אמנם מדברי הב"ש נראה שכיון לכך שכ' במרדכי גבי דעתה אצורתא ולפמ"ש גם המרדכי סובר דמקדשין במטבע עכ"ד ע"ש (ומ"ש הבה"ט סק"א ויקדש בימין דידיה וגם בימין הכלה ובאצבע כו' ע' בס' כרם שלמה בשו"ת שבסוף הספר סי' פ"ו שכ' דיש להקפיד שלא תהא חציצה בין הטבעת לאצבע ולכן אם הכלה מלובשת בבתי ידים צריכה להסיר מיד ימינה ע"ש):
ב סָעִיף א או שוה פרוטה (בגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב בחידושי הרשב"א פרק כל הנשבעין מסתפק אם קידשה בכלי י"ל דא"צ שוה פרוטה כמו לענין שבועה בח"מ סימן פ"ח ס"ג עכ"ל ועיין בקצה"ח בח"מ שם סק"ג שהביא ג"כ דברי הרשב"א הנ"ל ותמה עליו ובס' נה"מ שם יישב תמיהתו ע"ש וע"ל סימן ל"א ס"ג): ועב"ש שכ' וכ' בחידושי מהרי"ט אם התנה ע"מ שאתן סך זה ונתן שוה כסף בעל כרחך לא הוי נתינה הואיל שנתן שוה כסף ובעל כרחה וקשה הא כ' הרשב"א גו' ע"ש וע' בס' המקנה בק"א מ"ש בזה וסיים שם לכך נראה דבכל ענין הוי ספק מקודשת ע"ש וע' בספר אבני מלואים סק"ד מ"ש בזה. וע' עוד בספר יד המלך פ"ג מהל' אישות הלכה א' מענין זה:
ג סָעִיף א לי בזה. עבה"ט מ"ש ואם אמר לה טלי קדושך מעג"ק ה"ז ס"ק: וע' בס' המקנה בק"א שדעתו דהוי ודאי קדושין והביא דבתשו' רש"ך סי' קנ"ב ובת' מהריב"ל כתבו ג"כ דדין זה כמו מחובר לקרקע דחד טעמא הוא ע"ש ועבס' גט מקושר בקו"א אות יו"ד שהאריך הרבה בדין זה ודעתו שם דבקדושי כסף אפילו אמר טלי מעל ג"ק שפיר מיקדשא אך בקידושי שטר יש להסתפק ע"ש (וע' בת' ח"ס סי' פ"ב שמצדד בנדון דידיה לבטל הקידושין מטעם כיון שכבר היה הטבעת בידה בתורת סבלונות וה"ל טלי קדושיך מעג"ק וכדעת מהרי"ל בת' סימן ע"ח הובא ג"כ בבה"ט סימן ל' סק"ח) דפשוט בעיניו דטלי מעג"ק אינה מקודשת דאיתקש הויה ליציאה. וכ' דלא שבקינן פשיטות מהרי"ל מפני ספיקא דגאונים אחרונים שלא ראו דבריו ואילו ראו הדרי בהו ולפע"ד דבלי ספק דמקדש בשטר מקשי' לשטר גירושין דפסול עליה כו' וממילא פסול נמי בכסף דאיתקש הויות להדדי כמבואר בפשיטות בכתובות ע"ד כו' אך מ"ש מהרי"ל שם לחלק בין מקדש בפקדון שבידה וכמ"ש גם הב"ש ר"ס ל' אין לו מובן ולפע"ד לבאר עפמ"ש תוס' ב"מ ו' ע"א ד"ה הקדישה כו' וא"כ ה"נ בתחלה כשכפקיד בידה היה ידה יד המפקיד וכשמקדשה סילק כחו ממנה ונעשית ידה יד עצמה וה"ל כמוסר מידו לידה וכן מוכח בגט גופיה ס"פ המביא תניין כו' ואפילו נימא המפקיד גט ביד אשתו ושוב אמר התגרשי הוי טלי גיטך מעג"ק י"ל היינו במפקיד גט שהוא שטר דאימעט מדין שומרים ולא נעשה ידה כידו אלא דאם היא שליח נעשה ידה כיד המשלח כו' אבל בקידושי כסף מהני פקדון שלו דיד שומר כיד בעה"ב וכשמסלק ידו מקודשת כו' ולפ"ז בנ"ד שהיה שלה בתורת סבלונות לא נעשית שומר ואפי' באתרא דהדרי במיתה וגירושין מ"מ באחרות אינה מתחייבת וא"כ כיון דלא נעשית ידה כידו מעולם כשמקדשה הוי טלי מעג"ק אלא דצ"ע בזה מדברי הרא"ש בההוא דקדיש בציפתא דאסא קידושין י"ב כו' ואפשר לחלק בין ממון לחפץ דבממון סגי במחילה כו' ומ"מ אע"ג שאנו מדמין לא נעביד עובדא להתיר על היתר זה לחוד אלא מיהא חזי לאצטרופי כו' עכ"ד ע"ש עוד בסי' ק"א מזה וע"ל סקי"ב): ומ"ש עוד הבה"ט מנהגינו עכשיו כו' ע' בס' המקנה בק"א לקמן סעיף ה' שכ' דמשמע מלישנא דשמואל (בש"ס דף ה' ע"ב) דאצ"ל מקודשת לי בכסף זה ומה שנוהגים לומר בטבעת זו הוא לרווחא דמלתא ואפי' בשטר קדושין משמע בסוגיא דף ט' דא"צ שיכתוב בו הרי את מקודשת בשטר זה ע"ש. (גם בת' ח"ס ס"ס ק"ז כ' דאצ"ל בחפץ זה ודעת מהר"ר נתן בהגמ"ר שלהי גיטין דצ"ל בחפץ זה דעת יחיד הוא כו' ע"ש ושם בס"ס פ"ה הביא בת' רמ"א כ' בנותן לה כלי ואומר בטבעת זו מקודשת ובת' שב יעקב כתב עליו דהיינו אם שניהם רוצים בקידושין אבל היכא שאומרים שכונתם היה להיתול ואמר טבעת על חפץ הוה מעשה מוכיח על דברים שבלב דהכל היתול ושחוק ע"ש ועמש"ל סימן ל"א סק"ז):
ד סָעִיף א שהיא תבין. ע' בת' נו"ב סימן נ"ט שכ' דנראה לו מ"ש הש"ע ובלבד שהיא תבין כו' היינו שאם אומרת לא הבנתי נאמנת לחלוטין ואין כאן קידושין כלל וכדברי הח"מ שכתב שכן משמעות כל הפוסקים ודלא כב"ש סק"ה שכתב דהוי ס"ק דשמא משקרת דז"א דלמה לא נאמין לה כיון שאין כאן חזקת איסורא דרבא יש לה חזקת היתר המסייע לה בודאי נאמנת כו' ואולי כיון דלישנא ברירא הוא ריעא טענתה לומר שלא הבינה ע"ש ועמ"ש לקמן סי' מ"ב סק"ג:
ה סָעִיף א על עסקי קידושין. כ' המל"מ פ"ג מה"א דין ז' וז"ל לא שנא היו מדברים על עסקי קדושין לעצמו ל"ש על עסקי קדושין לחבירו כגון דשוויא שליח ונתן לה קדושין ולא פירש דיו כ"כ מהרי"ט בתשו' ח"מ סי' י"ב יע"ש:
ו סָעִיף ב אם הבינה דבריו. ע' בס' אבני מלואים סק"ו שכ' משמע דאפי' אין העדים יודעים אם הבינה כל שהיא אומרת שהבינה הוי קדושי ודאי וקשה דהא הוי כמקדש בלא עדים ואפשר כיון דעיקר הקדושין מצד המקדש כמ"ש הר"ן בנדרים דף נ' כו' ולכן לא בעי' תרי סהדי אלא לגוף הקדושין ששמעו מן המקדש אבל רצון האשה לא בעי עדים וסגי בהודאתה ואכתי צ"ע נזה עכ"ד ע"ש: וע' בס' טיב קדושין סק"י שעמד ג"כ ע"ז דהא הוה כמקדש בלא עדים וכתב וז"ל ואפשר דכאן איירי שאמרה באותו מעמד כששאלוה העדים שקיבלה לשם קדושין דאיגלאי מלתא שידעה בשעת נתינה אבל אחר זמן אפשר דבאמת כיון שיכולה לומר שלא הבינה הוה כמקדש בלא עדים אלא מיהו כיון שיש לספק מיד בשעת קדושין שמא הבינה אפשר דהוה ס"ק כו' מיהו באמרה אחר זמן שלא הבינה י"ל כיון דלא אתחזק מהימנינן לה לברר הספק כו' עכ"ל וע' בדבריו סי' נ"ח ס "ק מ"ד ג"כ מזה):
ז סָעִיף ג ה"א מיועדת כו'. עיין בס' המקנה בק"א ס"ו שכ' ונראה דבהני לישנא דמספק' להו להש"ס אפי' אם אמר שתי לשונות ביחד (ר"ל לשון הברור ולשון ספק) דאמר ה"א אשתי ועזרתי איכא למימר דהוי ספק קדושין לא מבעיא כשקידש בפרוטה אחת הוי כמו בתך וקרקעות בפרוטה ה"נ דאיכא לספוקי במלאכה הוי כמו לקדושין ומלאכה אלא אפי' כשמקדש בשתי פרוטות י"ל דדמי לקני את וחמור דלא מהני נתינת כסף למלאכה ותו דהיא לא נתכוונה למלאכה וגם לא נתרצה לקדושין אלא בכל הכסף עכ"ד:
ח סָעִיף ג ה"א נשואתי י"א שאינו כלום. עיין בס' המקנה בק"א שכ' דנראה דהיכא דהקדושין ונשואין באין כא' כגון שכנסה לביתו וקידשה כדאי' לקמן סי' ל"ג בהגה וכן לדעת המל"מ שכתבו לעיל (יובא לקמן סי' ס"א סק"א) דאם כנסה לחופה ואח"כ קידשה נעשה נשואה בשעת קדושין וכה"ג שייך שפיר לשון נשואתי יותר מארוסתי ושייך בזה שטרי נשואין (ר"ל דזה כוונת הש"ס קידושין דף ט' ע"ב שטרי נשואין אם כתב בשטר הרי את נשואתי עמש"ל סימן ל"ג עכ"ד):
ט סָעִיף ג א"ח למלות אלו. עיין בס' אבני מלואים סק"ח לענין שטר אם כתב בשטר קדושין הני לשונות ע"ש:
י סָעִיף ג או מיוחדת. עבה"ט ועיין במל"מ פ"ג מה"א דין ז':
יא סָעִיף ג ואפי' נתן לה בשתיקה. עח"מ סק"ט דאף מהר"ם לא אמר אלא דהוי ס"ק וע"ש שחול' על דין זה. ועיין בס' המקנה בק"א שכ' לפרש דברי מהר"ם שהיה המעשה כמ"ש לקמן סי' כ"ט ס"ח הוא אומר ע"מ שאשלם לך מנה. והיא אומרת ע"מ שתשלים לי ק"ק והלך זה לביתו וזו לביתה ואח"כ תבעו זא"ז אם האשה תבעה יעשו כדברי האיש ואם האיש כו' ובזה יש להסתפק אם בכה"ג שנתרצית להתקד' אלא שנחלקו על הפסיקה כו' ובזה נסתלקו קושיות הט"ז מקדושין דף נ' וגם קושיית הח"מ מנתן הוא ואמרה היא עש"ה:
יב סָעִיף ג צריך ליטול הכסף. עב"ש בשם ט"ז שהקשה מלקמן סימן ל' בלא שמו הקידושין דצריך לחזור ולקדשה וא"צ לחזור וליטול הכסף ועיין בש' אבני מלואים סק"ט שכ' דלק"מ דשאני הכא דנתן לה בסתם אמרינן סתמא לשם מתנה ואע"ג דבלבו הי' לקדושין ה"ל דברים שבלב וא"כ דידה הוי הכסף מש"ה צריך לחזור וליטול אבל לקמן דבפירו' יהבי' לשם קדושין וא"כ לא קנאתו (וכן תירץ בביאור הגר"א ז"ל ס"ק כ"א ע"ש ועיין במל"מ פ"ג מה"א דין ח' ובס' שעה"מ פ"א מהל' גירושין דין ט') והביא שכ"כ בתשובה מהרי"ט חאה"ע סימן מ"ג בתוס' ביאור ופלפל בדבריו וסיים ולדינא נראה דאפי' נימא דכל בסתמ' לאו לשם מתנה וכמ"ש בקצה"ח סי' שס"ג בשם הר"ן והרשב"א מ"מ פקדון נמי לא הוי אלא הלואה וכיון דניתן להוצאה אינה מקודשת עד שיחזור ויטול. ועיין בתשו' ח"ס סי' פ"ב שהאריך ג"כ בביאור דברי רשב"א אלו וכתב בסוף דנראה דגם הרשב"א ס"ל נתינה סתם יכול לחזור ולתובעו ולומר לפקדון נתתיו כמו שמוכח מל' הר"ן שלהי כתובת בשם רשב"א אך ס"ל כמהרי"ל סימן ע"ח דטלי קדושיך מע"ג קרקע אינה מקודשת דאקשי' הוי' ליציאה והא דיכול לקדש בפקדון שבידיה משום דהשומר ידו כיד המפקי' כו' (עמש"ל סק"ג) אבל הכא בנתן לה ולא א"ל דאיהי לא נעשית שומר שלו כי לא קיבל השמירה ולא אדעתא דהכי קיבלה דמצית למימר אנא למתנ' אכונית ונהי דצריכה להחזיר אבל אינה חייבת באחריות וממילא לא נעשית ידה כידו מעולם ושוב כשמקדש' ה"ל טלי מעג"ק מש"ה צריך לחזור וליטלו כמבואר כן בהדיא בגיטין ע"ח ודברי רשב"א ברורים בעזה"י עכ"ד ע"ש עוד בסימן ק"א שכתב ג"כ דבר זה בתוס' ביאור ומסיים שם על נדון דידיה דאם יתברר דמה שאמר ה"א מקודשת לי היה זמן רב אחר נתינה בואו ונסמוך על רשב"א דבנתן ולא אמר בעינן יחזור ויטול ועל מהרי"ל דה"ל טלי קדושין מעג"ק וכיון דליכא בנ"ד אלא מקדש בעד א' תשתרי בלא גט ואמנם אם לא הי' זמן יפה בין הנתינה לאמירה לא ניתן דברינו לשיעורין של תוכ"ד שהוא קצר מאד כו' ע"ש) . וע"ש עוד שתמה עמ"ש מהרי"ט שם דאפי' אם בתוך כ"ד אמר לה לקידושין ושתקה ליכא למיחש דדוקא גבי פקדון כו' דזה אינו דכיון שחוזר תכ"ד ואומר לשם קדושין תו לא הוי מתנה ואפי' הלואה נמי לא הוי וא"כ הוה לה למישדינהו כו' והביא שגם בס' המקנה בק"א כתב דאם נתן לה סתם ומיד תכ"ד אמר לה ה"א מקודשת לא אמרי' בזה תכ"ד כד"ד דלא מצינו בשום מקום במוכר או נותן לחבירו וקנה במשיכה או בקנין שיכול לחזור בו תכ"ד כו' (ובס' המקנה שם מסיים בה לכך צריך ליזהר המשדר קדושין שיגמיר אמירתו קודם שנתן הטבעת בידה ע"ש) ותמה עליו דאשתמיטתי' דברי הש"ע בח"מ סימן קצ"ה ס"ז ע"ש גם בתשוב' רבינו עקיבא איגר ז"ל סימן צ"ז תמה עליו בזה ע"ש עוד ועמש"ל סימן ל"ח סק"ה: ועיין בס' טוב קדושין מ"ש בענין זה:
יג סָעִיף ד ולא אמר לי עיין בס' המקנה בק"א לענין קדושי שטר מ"ש:
יד סָעִיף ד אבל יש מחמירין. עבה"ט מ"ש אבל הריב"ש ורוב פוסקים כו'. וכ"פ כל אחרונים כו' הנה מ"ש וכ"פ כל אחרונים לאו דוקא הוא כי הב"ח פסק לחומרא למעשה וגם הב"ש אף שעיקר דעתו להקל מ"מ משמעות דבריו דלמעשה אין להקל אם לא היכא שיש עוד ריעותא או היכא דאינו אלא ספק קדושין כו' ע"ש. ועיין בתשוב' מהר"ם אלשקר ס"ס צ"ט שכ' וז"ל מיהו במלתא דלא אמר לי ודאי דשלא במקום עיגון למעשה הייתי חושש לדברי הרשב"א כו' אבל במקו' עיגון לא הייתי חושש וסומך על רוב הראשונים והאחרונים עכ"ל. ומ"ש ואם הי' שידוכין ביניהם פסק מהריב"ל כו' עיין בס' אבני מלואים סק"י שפלפל בזה וסיים מיהו לענין דינא נמי במשודכת כל שלא אמר לי כיון שאינו מוכיח מדבורו שהוא המקדש אינו דבור שלם לקידושין כלל עד שיאמר לי או שיאמר הריני נותן דה"ל כאומר בפירו' שהוא המקדש והוי כאומר לי מחמת אומדנא דלא שביק אינש מצוה דרמי עלי' ומדברי הרשד"ם סי' ג' משמע נמי דס"ל באומר הריני נותן ש"ד אלא דמטעם אחר אתי עלה משום יתור לשון כיון דחזינן שהוא הנותן ע"כ רוצה לומר שהוא מקדש לעצמו ע"ש: (ועיין בתשובת חתם סופר סי' פ' בעובדא באחד שקידש נערה לפני ג' עדים וכשאמר הרי את מקודשת אמר לו א' מהעדי' לו זאג ניכט והוא השיב דיר להכעיס זאגע איך לי כה הגידו ב' עדים ועד הג' הגיד שלא השיב להכעיס רק איך זאג יוא לי והנער והעדים אומרים שלא כיוונו לקדושין רק לשחוק והיתול גם אמר שהטבעת לא היה שלו רק איזה ימים מקודם חטפו מנערה אחרת וגם היא אמרה כן שחטפה מידה ע"מ להחזיר. והאריך שם דאין ממש בקדושין אלו כי לפי עדות ב' עדים היה הפסק בין הרי את מקודש' לבין אמרו לי שיעור שבעה תיבות ולפי עדות הג' שלא השיב רק ג' תיבות איך זאג יוא לי עכ"פ הוה בצירוף ששה תיבות בין מקודש' לתיבו' לי וזה פשוט ומבואר בכל הפוסקים דככל ענינים שנפסק ענין מחבירו יותר מתכ"ד אינו מצטרף זע"ז כו' ושיעור כ"ד הוא לכל האמור שיעור ד' תיבות ע' תי"ט רפ"ב דברכות ונימא נמי כחד שיטה דרפ"ד דנזיר דיש עוד זמן הפסק תיבה א' להתחיל דבורו ע' בש"מ שם ויהי' א"כ שיעור ההפסק כדי חמשה תיבות והכא הא הוה הפסק ששה או שבעה תיבות והו"ל לאחר כ"ד ואין תיבת לי מצטרף להרי את מקודשת כלל. ובאומר ה"א מקודשת ואינו אומר לי מבואר בש"ע דמעיקר הדין אין כאן בית מיחוש אלא דרמ"א כתב דיש מחמירין ולענ"ד אין כאן מחלוקת וכל הפוסקים הראשונים שוין דאין אשה מתקדשת בה"א מקודשת בלא לי כו' ואף תשו' רמב"ן ורשב"א דחיישי להחמיר היינו דוקא במי שאמר הריני נותן לך לקדושין כו' (עב"ש ס"ק ט"ז) וכן מבואר בתשו' הרב"י סי' ד' כולי ואף הב"ש דבעי לצרף עוד קולא אחר' הנה בנ"ד יש לצרף מה שהמקדש אומר שהטבעת לא היה שלו אלא חטפו מנערה אחת וגם היא אמרה כן שחטפ' מידה ע"מ להחזיר והגם דלכאורה עומד נגד זה חזקה מה שביד אדם הוא שלו ועוד אין אדם משים עצמו גזלן וחטפן ועוד אולי משום חומרא דא"א נימא סתם גזל יאוש בעלים עב"ש ר"ס כ"ח אך זה אינו כיון שהיה החטיפה לפי דבריהם בחה"מ בזמן שמחה אין כאן חטא כמ"ש תוס' בסוכה מ"ה ד"ה מיד ואמנם פשוט דלגזול ע"מ שלא להחזיר החפץ כיון שאינו דבר מאכל אסור אפי' בימי שמחה כו' וכיון דחטיפה עמ"ל ליכא איסורא וע"מ לגזול איכא איסורא א"כ הוא נאמן שחטף שלא ע"מ לגזול וליכא חשש יאוש כלל דאחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינן ומצד חזקה מה שביד אדם הוא שלו ג"כ אין חשש כי בארתי בקונ' חזקות שלי שלא מצאתי מה"ת אלא ב' מיני חזקות א' חזקת מנהג כאשה שבנה מורכב על כתפה ונהגה בו מנהג אם לבן ונסקלין זע"ז כו' והב' דידענו בדבר א' שהיה כך אמרי' לעולם נשאר כך בחזקתו עד שיודע שנשתנה וילפי' פ"ק דחולין מויצא הכהן ומזה הענין הוא חזקת מרא קמא כו' אך חזקת מה שביד אדם הוא שלו אינו חזקה כלל רק ספיקו עצום כ"כ עד שאין אדם יכול להוציא ממנו אלא בראיה ברורה כו' וא"כ בנ"ד כיון שהטבעת הזה אינו בידו ואין ידוע לנו למי הוא ומכ"ש אם ידוע שהיה פ"א של הנערה פ' א"כ איכא נמי חזקת מרא קמא למה לא יהיה הבע"ד נאמן לומר של פלוני הוא כו' והאריך בזה ומסיים ולדעתי בזה די לאפוקי ידי דעת הב"ש לצרף עוד קולא להנ"ל והיה נ"ל בתחלת הרעיון דנערה זו שריא לעלמא בלא גט אך היות כי משמים עכבוני בכתיבת תשובת תשובה זו יותר מעשר שבועות כו' עד שאמרתי הלא דבר הוא דלא מסתייעא מלתא ע"כ קבלתי עלי בקבלה גמורה שלא לסמוך בענין זה עלי כלל כו' עכ"ד ע"ש. וע"ש עוד בסי' צ"ט ויובא קצת לקמן סי' מ"ב סק"ה: וע"ש בסי' ק"ז שמצא טבעת ממתכת אדום והראה אותו לצורף אם הוא זהב והלך הצורף לבתולה אחת ונתן הטבעת באצבעה לפני המוצא ועוד אחד. והעיד בב"ד זה המוצא שהצורף אמר לה הרי את מקודשת ואמר השני אליו אונז וועלין זייז עדות אין וויא עס איז גיווארין אין גרודער השליכה הטבעת ושאלו אותו הב"ד מדוע הניח לקדש בטבעת והשיב כי ידעתי שאינו של זהב ואינו שוה רק מעט לכן לא קפדתי על זה וזה השני העיד שאמר לה איך שענק דיר דס פינגריל ואמר הרי את מקודשת ואמרתי להמוציא אונס וועלין זיין עדות והוא והיא אומרים כי רק לשחוק והתל נתכוונו ונשאל אם יש בזה חשש קדושין והשיב דמטעם קדש בגזל אין כאן שום קולא כי מיד שראה המוצא שהצורף נותנו לנערה הבין ממילא שאינו זהב ואינו שוה אלא מעט שאין דרך חברים להקפיד כו' ועוד כיון שהשני אמר אליו אנחנו נהיה עדים על הקדושין א"כ הסכים המוצא על הקדושין וסייע לו וה"ל כמו סייע בגודא דמס' ב"ב מ"א ע"א כו' אך מצד שהוא לא אמר לי אלא ה"א מקודשת האריך לבאר דאין כאן חשש קדושין ואף הרשב"א שחושש להחמיר הנה בתשו' הרשב"א סי' תשע"ד מסיים ומיהו יש לחוש להחמיר בקדושי' בכענין זה כו' וכוונתו ובמ"ש בכענין זה היינו בכעין השאלה שם שאומר הריני נותן לך לקדושין כו' וגם כענין זה שאנו יודעים שצריך אשה ורוצה בזו והיא רוצה בו וא"כ שייך לא שביק אינש כו' גם בכענין זה שהיה כוונתם לקדושין גמורים משא"כ היכא שאמרו לשחוק נתכוונו כו' והאריך בזה ומסיים דבנ"ד אע"פ שאמר איך שענק דיר אני נותן לך במתנה כפי שאמר עד הב' וגם עד הא' הגם שלא הזכיר זה אין כאן סתירה אלא שלא שת לבו להגיד רק מה שהיה אחר שנתן הטבעת לידה ומדשמע מעד הב' שאמר מקודם איך שענק דיר ולא הכחישו ש"מ דאודי לי' בזה שאמר כן איך שענק דיר וזה מורה שמשלו הוא נותן מ"מ אין לחוש לקדושין מכמה טעמים. חדא דלית אנו יודעים שצריך אשה כלל ולא שייך ולא שביק אינש כמו שהתנה הרשב"א בכענין זה דוקא ועוד שאומרים לשחוק נתכוונתי ל"ש לומר דברים שבלב אינם דברים כיון שלא היה דבור שלם כו' ועוד כיון שאמר מתחלה איך שענק דיר נהי אי היה אומר לי היינו אומרים שחזר תוכ"ד ממתנה ויהיב לה לקדושין מ"מ הכא לא נשוויה הדרן אלא נימא הרי את כבר מקודשת וזה לך במתנה כיון שלא אמר טבעת זו כו' וממילא ה"ל ידים שאינה מוכיחות גרועים מחד דגם הרשב"א שהוא היש חולקים מודה בזה ואיתתא דא שריא לעלמא עכ"ד ע"ש:
טו סָעִיף ה בתורת קדושין. עכה"ט ועיין במל"מ פ"ג מה"א דין א' באורך:
טז סָעִיף ה הוי כאומר לי כתב הב"ש הטעם כיון שנזכר דהוא הנותן לה בתורת קדושין נראה מלשונו דהוא המקדש והיא המתקדשת אפי' אם הוא שליח לאחר והיא שליח לאחרת כו' וע' בס' המקנה בק"א שכתב לכאורה משמע דאף שהוא שליח לקדש אותה האשה לחבירו וכן אם הוא שליח לקבלה לקבל ממנו אך ז"א דבכה"ג לא אמרי' לא שביק אינש מצוה דרמיא עליה כדאי' בש"ע סי' ל"ז סט"ו וצריך לפרש דהיינו שהמשלח עשה אותו שליח לקדש לו אשה סתם וכן אשה אחרת עשתה אותה שליח לקבלה לאיש סתם ויותר יש לפרש דמיירי שידענו שהמשלח יעשה אותו שליח לקדש אשה אחרת ואותה אשה עשתה שליח קבלה לזו המתקדשת כו' ולפ"ז צ"ל דס"ל דיכולה אשה לעשות שליח קבלה מיד שליח בעלה וכ"כ הב"ש בסי' קמ"א סק"ד בשם הריב"ש ע"ש. וכ' עוד דמל' הש"ע משמע דוקא כשאמר בתורת קדושין אבל אם אומר אני נותן לך שתהיה מקודשת ולא אמר לי לא הוי אלא ס"ק וכן מבואר מתשובת הריב"ש שם ע"ש:
יז סָעִיף ה כאומר לי. כתב בח"מ מפשט לשון זה משמע דהוי קדושין גמורים אבל המעיין בריב"ש סי' רס"ו יראה דלא הוי אלא ס"ק עכ"ל וכ"כ ב"ש וע' בספר אבני מלואים ס"ק ט"ו שכ' דבת' הרשד"ם סי' ג' מבואר שגם דעת הריב"ש הוא דהוי קדושין גמורים ומ"ש בסוף דבריו וצריכה גט מספק אינו אלא למי שירצה לחלוק אבל לדידיה הוי דבור שלם ע"ש:
יח סָעִיף ה המוכיח להבא. עבה"ט בשם ח"מ וע' בס' אבני מלואים ס"ק ט"ז שכ' עליו ואינו מבין הדמיון דבככר זה הקדש חייל קדושה על גוף הככר אבל חפצים שמקדש בהן האשה אין בחפיצים שום קדושה כו' ע"ש גם בס' המקנה בק"א כ' דיש לחלק בין ל' את מקודשת דקאי על גוף האשה דבזה שייך סברתו ובין לשון קדושין דלא קאי על גוף האשה אלא על הכסף המבי' אותה לידי קדושין ובאמת כשאמר את מקודשת לי אפי' לא אמר הרי הוי ספק קדושין וצ"ע ע"ש:
יט סָעִיף ו אינו כלום. אפילו היה מדבר. עיין בס' המקנה בק"א שכ' דאע"ג דבהני לישנא דמספקא להש"ס אפילו אם אמר ב' לשונות ביחד לא מהני (כמש"ל ס"ק ז' בשמו) מ"מ הכא בדין זה אם אמר הרי את אשתי ואני אישך אע"ג דס"ל להרא"ש דלא מהני במדבר תחלה על עסקי קדושין אבל אם אמר בשעת קדושין הרי את אשתי ואני אישך י"ל דמהני ומ"מ נראה דהוי רק ס"ק דאיכא למימר דטעמא דהרא"ש דכ' דלא מהני במדבר לאו משום דהוי חזרה כשאומר אני אישך אלא דהתורה הקפידה שתהיה היא קנויה לו ולא הוא לה משא"כ כשמשוה אותם ביחד אין זה ל' קדושין וא"כ ה"ה בשעת קדושין ?דמי ומטעם זה נראה מ"ש בהגה בסמוך בהרי את חמי אינו קדושין והטעם הביא הח"מ אשה אמרה תורה כו' ולפמ"ש י"ל עוד דבהרי את חמי אינו ניכר שבתו קנויה לו יותר ממה שהוא קנוי לבתו והתורה אמרה כי יקח שיהיה ניכר שהיא קנויה לו וצ"ע עכ"ד:
כ סָעִיף ו עמה תחילה. עבה"ט מ"ש מיהו רי"ו מחמיר כו' ועיין בתשו' ברית אברהם סי' ע"א סוף אות ז' שכתב שגם דעת הרי"ו דמחמיר בהריני אישך במדבר עמה היינו בעסוקין באותו ענין דוקא דהוי כמו נתן בשתיקה עי"ש:
כא סָעִיף ח הוי ספק קדושין. עבה"ט ועיין בס' המקנה בק"א שכ' דנ"מ בין אם הוא ספיקא דאוריי' או גזירה דרבנן אם בא אחר וקידשה גם הוא בענין זה שנתן הוא ואמרה היא דאי אמרינן דחיישינן מדרבנן דגזרינן אטו נתן הוא ואמר הוא אם כן צריכה גט נמי משני דאיכא למיגזר בשני משום נותן היא ואמר הוא דאז הוי בשני קידושי דאוריית' אבל אי נימא דספיק' דאוריית' הוא אי בעינן אמירה דידיה אי לא א"כ א"צ גט משני ממה נפשך עכ"ד:
כב סָעִיף ח ואם ענה הבעל הן. עב"ש ועיין בס' המקנה בק"א מ"ש בזה. ועיין בתשו' ברית אברהם סי' ע"א באריכות. ושם בסי' ע"ב אות ד' כ' וז"ל מה שנסתפק באמרה היא תן לי מנה ותקדש אתה לי ונתן הוא. איני רואה שיועיל הך לישנא כלום ע' ברמב"ם פ"ב ממכירה ה"ח בלישנ' דלהבא דאינו מועיל כו' ועכ"פ לדברי כולם בעינן דלישתמע שתתקדש בנתינה זו משא"כ הך לישנא ותקדש אתה לי הוא לישנ' דלהבא שהוא עשה כן אחר זה לקדש אותה היינו שיאמר לה ה"א מקודשת עכ"ל. ע"ש עוד באות ה' בענין קידושי ביאה באמרה היא ולא הוא ע"ש:
כג סָעִיף ט הילך דינר זה. כתב בס' טיב קידושין וז"ל לעיל נקט כסף סתם וכאן דאיירי באדם חשוב נקט הילך דינר אפשר לומר דדוק' בדבר חשוב מקודשת דהנאת קבלת דבר חשוב הוה ש"פ אבל אם נתנה לו פרוטה הנאת קבלת פרוטה אפשר שאינו ש"פ וכה"ג כתבוה תוספת פרק הזהב מ"ז כו' וא"ל דכ"ש שיותר הנאה יש לה שהוא אדם חשוב ומקבל ממנה דבר מועט דא"כ נימא אפילו פחות מש"פ נמי וזה לא מצינו שיהא חמור נתנה הוא באדם חשוב מנתן הוא בכל אדם מיהו בגמ' דף ז' אית' הילך מנה כו' אלא שם לאו דוקא הוא כו' וצ"ע עכ"ד):
כד סָעִיף י משקל חצי שעורה. עיין בס' המקנה בק"א שכ' ונראה פשוט דלא משכחת דין זה מ"ש הרמב"ם וש"ע בשיעור הכסף דאם קידש בפחות מזה לא הוי קדושין אלא כשמקדש בכסף פחות משיעור משקל חצי שעורה דאינו מקודשת דאפילו אם הוא ש"פ כיוצ' בזה במקום אחר לא מהני דאינו פרוטה דמשה אבל אם היא של נחושת או שאר ש"כ לעולם הוי ס"ק דשמא במדי שוה פרוטה דמשה דהיינו שמא דבר זה שקידש בו הוא שוה חצי שעורה של כסף במדי עכ"ד וזה שלא כדברי הח"מ ס"ק כ"ג שכ' היינו לענין קידושי ודאי כו' ועמש"ל סי' ל"א סק"ו:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.