א אֵין הָאִשָּׁה נֶחֱשֶׁבֶת אֵשֶׁת אִישׁ אֶלָּא עַל יְדֵי קִדּוּשִׁין שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה כָּרָאוּי, אֲבָל אִם בָּא עָלֶיהָ דֶּרֶךְ זְנוּת, שֶׁלֹּא לְשֵׁם קִדּוּשִׁין, אֵינוֹ כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ בָּא עָלֶיהָ לְשֵׁם אִשּׁוּת בֵּינוֹ לְבֵינָהּ, אֵינָהּ נֶחֱשֶׁבֶת כְּאִשְׁתּוֹ, וַאֲפִלּוּ אִם יִחֲדָהּ לוֹ, אֶלָּא אַדְּרַבָּא כּוֹפִין אוֹתוֹ לְהוֹצִיאָהּ מִבֵּיתוֹ. הַגָּה: דִּבְוַדַּאי בּוֹשָׁה הִיא מִלִּטְבֹּל, וּבָא עָלֶיהָ בְּנִדָּתָהּ (טוּר). אֲבָל אִם מְיַחֵד אֵלָיו אִשָּׁה וְטוֹבֶלֶת אֵלָיו, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמֻּתָּר וְהִיא "פִּילֶגֶשׁ" הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה (הָרַאֲבַ"ד וּקְצָת מְפָרְשִׁים). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאָסוּר, וְלוֹקִין עַל זֶה מִשּׁוּם "לֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה" (דְּבָרִים כג, יח) (הָרַמְבַּ"ם וְהָרֹא"שׁ וְהַטּוּר). כּוּתִי שֶׁנָּשָׂא כּוּתִית, וְכֵן מוּמָר שֶׁנָּשָׂא מוּמֶרֶת בְּנִמּוּסֵיהֶן, וְנִתְגַּיְּרוּ אַחַר כָּךְ, אֵין כָּאן חֲשַׁשׁ קִדּוּשִׁין כְּלָל וּמֻתֶּרֶת לָצֵאת מִמֶּנּוּ בְּלֹא גֵּט, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁהָה עִמָּהּ כַּמָּה שָׁנִים אֵינוֹ אֶלָּא כִּזְנוּת בְּעָלְמָא (רִיבָ"שׁ סִימָן ו' וּבִת"ה סִימָן ר"ט). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קמ"ט סָעִיף ו':
ב אִם הִכְנִיס אִשָּׁה לַחֻפָּה, אֵינָהּ מִתְקַדֶּשֶׁת בְּכָךְ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהוּא סָפֵק:
ג מִשֶּׁנִּתְקַדְּשָׁה, נֶחֱשֶׁבֶת כְּאֵשֶׁת אִישׁ לְחַיֵּב הַבָּא עָלֶיהָ, וּצְרִיכָה גֵּט לְהַתִּירָהּ לַשּׁוּק:
ד הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בִּשְׁלשָׁה דְּרָכִים: בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר אוֹ בְּבִיאָה, מִן הַתּוֹרָה; אֲבָל חֲכָמִים אָסְרוּ לְקַדֵּשׁ בְּבִיאָה מִשּׁוּם פְּרִיצוּת, וְאִם עָבַר וְקִדֵּשׁ בְּבִיאָה, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת וְהִיא מְקֻדֶּשֶׁת. וַאֲפִלּוּ קִדְּשָׁהּ בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר, אִם לֹא שִׁדֵּךְ תְּחִלָּה, אוֹ שֶׁקִּדֵּשׁ בַּשּׁוּק, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת וְהִיא מְקֻדֶּשֶׁת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מַכִּין אִם קִדֵּשׁ בְּכֶסֶף אוֹ בִּשְׁטָר, אֲפִלּוּ בַּשּׁוּק וּבְלֹא שִׁדּוּכִין (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ), וְלֹא רָאִיתִי מִיָּמַי שֶׁהִכּוּ מִי שֶׁקִּדֵּשׁ בְּלֹא שִׁדּוּכִין:
א סָעִיף א שלא לשם קידושין אינו כלום בטור כתב כאן לוקה משום לא תהיה קדשה והיא זונה האמור' בתורה קשה אמאי קרי לה קדשה בשביל ביאה שבועלה עכשיו ולאו דלא תהיה קדשה קאי אמופקר' כבר דאח"כ יעבור מי שבעל' תו מ"ש דהוא זונה כו' והא קי"ל דלא כר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה כמו שהקשה ב"י ודחק לומר דזונה זו לאו לאסר' על כהן אלא שנקראת זונה בכתוב כדאשכחן בתמר זנתה תמר כלתך ואין זו ראיה דהתם שומרת יבם היתה כמ"ש ב"י עצמו אלא שכתב דקודם מתן תורה הי' ואין זה כלום דהא דנו את תמר בשריפה משום שהיתה בת כהן וא"כ דין תורה דנו בה תו קשה במה שהבי' הטור וכ"כ א"א כו' והתם קאי משום איסור נדה ואנן קיימינן מאיסור זונה ונלע"ד דה"פ דבפ' הע"י דף ס"א איתא זונה כשמה פי' אשת איש דברי ר' אליעזר ר' עקיבא אומר זונה מופקר' פירש"י ואפי' פנויה מאחר שהפקיר' עצמה לכל קרויה זונה אבל משום בעי' אחת לא הוה זונה הפנוי' רבי יהודה אומר כו' וחכמים אומרים כו' ר' אלעזר אומר פנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות עשאה זונה א"ר עמרם אין הלכה כר"א והנה בין ר' עקיבא בין לר"א ע"כ אין חילוק אלא דלר"א אפי' בפעם א' הוי זונה ולר"ע דוק' ב' פעמים דאז נקראת מופקרת נמצא כיון דאמר אין הלכה כר"א משמע דכר"ע הוי הלכה ואע"ג דלעיל סי' ו' כתב הטור דעת הרא"ש דהלכה כחכמים דדוקא בנבעלה לחייבי כריתות מ"מ הרי זכר שם בשם הרמב"ם דאף בחייבי לאוין השוין בכל הוי זונה נמצא דזו שהי' מופקרת דהיינו שנבעלה בזנות ב' פעמים שיש בה ג"כ לאו דלא תהיה קדשה אסורה לכהן אפי' בקדושין וכאן הסכים הטור לזה כי כן הוא משמעות הגמ' מדלא מפקינן מהלכה אלא ר' אלעזר לחוד וע"כ ביאור דברי הטור בדרך זה אין אשה נחשבת א"א פי' שהוא קנה אותה ומותרת לו ולא לאחר אלא ע"י קדושין קנאה דוק' אבל בלא קדושין אפי' בא עליה לא קנא' אע"ג דביבמ' קנה אותה בביא' אפי' דרך זנות באשה שאני וכיון דלא קנא' אם יחזור ויבא עליה ביאות אחרות ילקה משום לא תהיה קדשה פי' מופקרת כרע"ק והיינו אחר שתזנ' עוד פעם אחת תהיה נקראת מופקרת והבא עלי' בלא יחוד לאשה חייב מלקות ואע"פ דלא זכר הטור ביאה שניה מ"מ הוזכר במה שכתב שהי' בכלל מופקר' שהיה קדשה וזהו פשוט שכל קדשה היינו אחר ב' פעמים וע"ז סיים הטור וזו היא זונה האמורה בתורה סתם שאסור' לכהן כמו שזכרנו ואח"כ כ' דאפי' בא לשם אישות אפי' יחדה ממילא ואין כאן שם מופקר' עליה אפ"ה ביאה זו לא קני' ליה כיון שאין שם עדים ומדלא קני' ממילא לא הוה אשתו של זה ויש לו בושת לומר ברבים שהי' אשתו ממילא תשמש עמו בלא טבילה ע"כ יוציאה הב"ד ממנו וכ"כ א"א ז"ל כו' ובזה ניחא הכל וגם בד"מ ראיתי שכ' דדברי הטור כאן כרמב"ם דלעיל שלא פי' דברי הטור כמו שזכרנו וע"כ הקשה עליו בדרישה מה שהקשה ובמה שכתבתי לק"מ:
ב סָעִיף א י"א שמותר והי' פלגש כו' דאיתא בפ' כ"ג אמר רב נשים בכתובה וקידושין פלגשים בלא כתובה ובלא קידושין וכתב בדרישה ולא נהירא דליכא מאן דס"ל הכי והמ"מ פ"א דאישות כתב הרמב"ם גורס שם בפ' כ"ג פלגשים בקדושין בלא כתובה ובח"מ כתב דפלגש מותר דוקא למלך וק"ל על גי' זו דהא קי"ל כל הפוחת לבתולה פחות ממאתים ולאלמנה מנה ה"ז בעילתו בעילת זנות וא"כ הוי פלגש עליו באיסור כיון שהיא עמה בקדושין והאיך נהג בה אברהם אבינו ובכל הפוסקים והת' דפ"ק דגיטין ס"ל דפלגשים בלא קידושין וכתיבה וכבר כתב הכי פ"א דאישות דאין דברי הרמב"ם מכוונים שהרמב"ם עצמו כתב בפ"ד דמלכים פלגים בלא כתובה וקדושין וכ"כ בתשובה לרמב"ן דאין חילוק בין מלך להדיוט:
א סָעִיף א ולוקין ע"ז. עיין ברמב"ם פ"א מה"א. ופ"ב מהלכות נערה בתולה. ובתשובת הרדב"ז ח"א סי' כ"ה ובחידושי מהרי"ט ריש קידושין ובב"ח ובב"ש ובכנה"ג:
ב סָעִיף א וכן מומר. כתב הח"מ דוק' מומר לרצונו אבל אנוס שנשא אנוסה ומשמרים בצינעה דת יהודית אין להקל כיון דנתייחדו לפני הרבה אנוסים לשם נשואין:
ג סָעִיף ד מן התורה. הרמב"ם ריש ה"א כתב כסף הוא מדרבנן. וכתב ה"ה וכ"מ מדאוריי' הוא אלא כל דבר שאינו מפורש בתורה נק' ד"ס אבל דינו כדין תורה ועפ"ד מה"א:
ד סָעִיף ד או שקידש. אשה שנתקדשה בלילה ספק אם הם קידושין הרא"ם ח"ב סי' ל"ה. וכ' כנה"ג ופה היה מנהג קבוע לקדש בלילה ובטלתי המנהג ע"ש:
ה סָעִיף ד מכין. ז"ד הרא"ש. עב"י שכתב ואינו מוכרח בדבריו דהא אפשר דסמכו וליה לא ס"ל כו'. ואישתמיט' ליה דברי הרא"ש בפרק ר"ג דכתב שם בהדי' והאידנ' נהוג עלמ' כנהרדעי וכו' דבשל סופרים הלך אחר המיקל ע"ש וכ"כ הב"י בשמו סי' קל"ד ע"ש עיין פרישה מה שהקשה וע' בה"י:
א סָעִיף א שאסור ולוקין. עבה"ט ועיין בס' המקנה בק"א שהאריך בזה ועיין בתשובת נו"ב תניינ' סי' קל"ב:
ב סָעִיף א אינו אלא כזנות. עיין בספר המקנה בק"א שכ' ונראה פשוט דאם דר עמה אחר זה אמרינן מסתמא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדמשמע ממתני' דכתובות דף פ"ט ונראה דאפילו נתיחד עמה לבד אחר זה צריכה גט כמו המגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק דס"ל לב"ה הן הן עידי יחוד כו' ויותר מזה כתבו האחרונים דאפי' באנוס ואנוסה כו' (כמ"ש הבה"ט סק"ב) ואין לומר דהכא אם דר עמה בלא כתובה כיון דעכ"פ איסורא איכא לדור בלא כתובה אפשר לא אמרי' ביה אין אדם עובב"ז זה אינו לפמ"ש הר"ן כו' וכן משמע מדברי הריב"ש דדוקא בעבירה גמור' שלא טבלה לנדתה לא אמרי' דאין אדם עבב"ז אבל באיסור דרבנן לדור בלא כתיבה ובלא ברכה שפיר אמרי' דאין אדם עבב"ז כדי שלא יעבור על איסור דאורייתא לדור עם אשה בלא קדושין עכ"ד ולכאורה סברא זו מוכרח מדין זה גופה דאין אדם עבב"ז ובעל לשם קדושין והרי חכמים אסרו לקדש בביאה כדלקמן ס"ד ודוק ועמש"ל סי' קמ"ט סק"ב:
ג סָעִיף ב וי"א שהוא ספק עיין בס' שעה"מ פ"י מהל' אישות בקונ' חופת חתנים סעיף א' שהאריך בענין זה וכתב להוכיח שגם דעת רש"י ז"ל כן הוא דהלכה כרב הונא וכדעת ר"ח וגם הטור נראה שדעתו ז"ל לחוש לדברי ר"ח אע"פ שהרא"ש ז"ל אביו לא שמיע' ליה להא דר"ח מ"מ איהו חש ליה ומאחר שכן הוא ודאי שכן ראוי להורות ע"ש ישם בסעי' ב' כתב דאפי' רב הונא לא קאמר אלא דחופה קונה היינו לשויה ארוסה ולא שגומר לשוי' נשואה וכן הוא דעת שו"ת פני יהושע הובא בס' ישועו' יעקב ע"ש) ודלא כמהרש"א ז"ל בשמעתין שכ' דלר"ה כשם שקונה כך גומרה אף בתחלה דז"א ונעלם ממנו דברי התו' בפ' הבע"י וכן מבואר מדברי הטור דלענין להיות כאשתו אין שום ספק בדבר אלא דהספק הוא אם צריכה גט ע"ש. ושם בסעיף ג' כ' דלפי מה שאנו חוששין לסברת ר"ח לאו דוקא בבתולה הדין כן אלא ה"ה באלמנה הגם דלכאורה איכא למימר דבאלמנה ודאי חופה לחוד אינו קונה כיון דר"ה יליף דחופה קונה מק"ו מאחר שגומר אינו דין שקונה וא"כ הרי דעת כמה פוסקים דחופה באלמנה אינה גומרת אלא בביאה (עב"ש סי' ס"ד סק"ו) וכיון שכן אית למימר דיו מה חופה גומרת בבתולה ולא באלמנה אף קונה בבתולה ולא באלמנה מ"מ י"ל דסברת ר"ח שחשש לדר"ה הוא משום דאע"ג דעל הק"ו איכ' למיפרך (וכמ"ש התו' שם בד"ה חופ') מ"מ איכא למילף במה מצינו מכסף ושטר וביאה ולפ"ז גם באלמנה קונה דומי' דכסף ושטר וביא' שקונין אע"פ שאין גומרין וכיון שכן נראה דאפי' באלמנה יש לחוש לקדושין כסברת ר"ח עכ"ד ע"ש. ושם בסעיף ד' התחיל עוד לחקור בענין אם קידשה ע"י חופה בעודה נדה אם יש לחוש לקדושין. אמנם לא מצאתי בדבריו שם מסקנ' לדינא בזה כי כל דבריו שם בזה הסעיף הוא רק לפלפל בדברי הרמב"ם (שהובא בש"ע לקמן סי' ס"א) דס"ל חופת נדה לאו חופה היא ולא חשיב' כנשוא' וליישב הקושיות שהקשו עליו. ואכתי מבעי' לן נהי שאינו גומר אפשר דקונה לענין לחוש לקדושין דלכאורה זה דמי לחופה באלמנה שהעלה הוא עצמו ז"ל בסעיף הקודם דאף שאינו גומר לדעת כמה פוסקים מ"מ יש לחוש לקדושין וכמו שהובא לעיל בשמו ה"ה הכא. ואפשר לומר משום דאיכא הרבה דיעות בין הראשונים בעיקר מהות החופה מה היא וכאשר האריך כרב הנ"ל שם בסעי' ט' ודעת הרמב"ם ז"ל ואיכ' מ"ד שכ' הר"ן בריש כתובות ה"א דחופה היינו יחוד הראוי לביאה וכן הוא דעת המחבר בש"ע לקמן סי' נ"ה ס"א וכן הוא דעת המרדכי ומהרי"ל שכתב הב"ש בסי' ס"ד סק"י וא"כ כשהיתה נדה בודאי לא היה חופה כזו דהא אסור להתיחד עמה (אם לא שעבר ונתיחד עמה וזהו מציאות רחוק ועב"ש בסי' ס"א סק"ב ומ"ש עליו כרב הנ"ל בסעי' ט' שם) אפשר לומר דא"צ לחוש לקדושין כלל כיון דגוף דין זה אי חיישינן לדר"ה רוב הפוסקים חולקים ע"ז ואף אי חיישי' לה אפשר דהעיקר כהפוסקים הנ"ל דאין זה חופה כלל ובפרט שגם דבר זה אינו ברור כ"כ לומר דלרב הונא אף שאינו גומר מ"מ קונה. ולא דמי לחופה באלמנה שחשש הרב בסעיף הקודם להחמיר דשם איירי שהיה חופה גמורה דהיינו יחוד הראוי לביאה וכמבואר מדבריו להדיא במה שתלה דין זה בדברי הפוסקים דס"ל דאלמנה אין לה חופה כלל רק ביאה ולא תלה זה בדברי הפוסקים דס"ל דאלמנה אין לה חופה גרידא רק יחוד הראוי לביאה א"ו דמיירי כשהיה יחוד הראוי לביאה דהיא מקרי חופה לכל הדעות אבל כשלא היה יחוד גמור דאיכא כמה דיעות דאין זה חופה כלל א"צ לחוש כלל וצ"ע:
ד סָעִיף ב שהוא ספק. כתב בדגמ"ר וז"ל והיינו בבתולה אבל באלמנה עסי' ס"ד ס"ה עכ"ל ועמ"ש בס"ק הקודם:
ה סָעִיף ד משום פריצות. כ' בס' המקנה בקו"א לכאורה קשה לדידן דקי"ל ביאה אירוסין עושה בל"ז אסור כיון שהיא כשאר ארוסות שאסורה לו כל זמן שלא נכנסה לחופה וי"ל דלא היה כח ביד חכמים לאסור קדושי ביאה משום דכתיבה בפירוש בתורה וכמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קי"ז (אינו מבין א"כ למה אסרו משים פריצות) ועוד נראה דנ"מ דכשמכניסה בביתו ומקדשה בביאה דהוי חופה וקידושין ביחד קודם וגו' א"כ ליכא בזה משום ארוסה אלא משום פריצות וכן נ"מ ביבמה כו' ע"ש:
ו סָעִיף ד מכין אותו עיין בס' ישועות יעקב שנ' דמלשון כל הפוסקים משמע דרק אותו מכין ולא אותה אף שגם היא עבדה איסורא שנתרצית להתקדש בביאה נראה שלמדו דבר זה מש"ס דיבמות כו' (הובא בש"ע לקמן סימן מ"ט ס"א) ע"ש:
ז סָעִיף ד או שקידש. עבה"ט מ"ש אשה שנתקדשה בלילה כו' והנה שם בתשו' הרא"ם עיקר הפלפול הוא לענין גט שהאריך לפסול גט הניתן בלילה בדעת הא"ז שהביא שם ומסיים וז"ל הלכך נראה בעיני דנתינת הגט דוקא ביום ולא בלילה ומגמגם אני על הקידושין משום דכתיב ויצאה והיתה ויש צדדין בדבר ולא אכתוב עד שאראה מה שישיבוני רבותי על הגט עכ"ל. וכן ראיתי בסדר הגט של מהר"י מינץ סימן נ"ז וז"ל אשה שקבלה גטה בלילה אינה מגורשת וספק אם הוא קידושין כו' עכ"ל. ולפ"ז לדעת הפוסקים והתשובות מובא לקמן סימן קכ"ג המכשירים גם בגט בלילה פשיטא דבקידושין בלילה אין שום פקפק כלל ולפי"ז תמוהים דברי הבה"ט דכאן העתיק בסתם דברי הרא"ם דהוי ס"ק וגם דברי הכנה"ג שביטל המנהג לקדש בלילה ולקמן סי' קכ"ג סק"ט העתיק דברי הפוסקים וראיותיהם דמותר ליתן גט בלילה וצ"ע: וע' בס' מע"ג בסי' זה שהביא ראיה דהאשה מתקדשת בלילה מש"ס דקידושין דף י"א דאמר התם כי קאמינא דקדשה בלילה ע"ש. וכבר קדמוהו בראיה זו בס' ג"פ בסימן קכ"ג ס"ק כ"א וגם במהר"י מינץ שם בהגה וגם בספר ברכי יוסף בסימן זה בשם הרב מהר"ר יצחק ע"ש וע' בס' שעה"מ פ"א מה' גירושין שגם הוא ז"ל כתב ראיה זו ותמה בזה על ר"י מינץ והרא"ם הנ"ל ושוב כת' לדחות וליישב דבריהם משום דכל עיקר ספיקן הוא דשמא מקשינן הויא ליציאה ואם כן הרי כ' הר"ן בריש פ"ק דקדושין ובר"פ האומר בשם הירושלמי דע"כ לא מקשינן הוי' ליציאה אלא בקדושי שטר וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו' סימן אלף רכ"ו ובחדושיו לגיטין דף י"א ובחי' לקדושין דף ב' (הוא עצמו בפ"ג מהל' אישות דין ג' כ' דודאי תלמידא דידן לא ס"ל כהך חילוקא דהירושלמי ע"ש וצ"ע) מעתה י"ל דהא דמספקא להו למהר"י מינץ והרא"ם הנ"ל היינו דוקא בקידושי שטר אבל בקידושי כסף כ"ע מודו דלא מקשינן ויכולין לקדש בלילה והיינו סוגיין בקידושין שם דמיירי בקידושי כסף ע"ש. וע' בתשו' פרח מטה אהרן ח"ב סי' ל"ה ותה"ד סימן רמ"ח ובתשו' הרדב"ז ח"א סימן פ"ד ומהר"ם די בוטין סי' י"ג ועיין בא"ח סימן של"ט ס"ד בהגה במ"ש שם ויש מתירין כו' דעושין החופה והקידושין בליל שבת כו' ע"ש. ועיין עוד בת' נו"ב תנינא סי' קי"ד ודו"ק:
ח סָעִיף ד שאין מכין. עבה"ט וע' במל"מ פ"ג מה"א דין כ"ב:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.