א הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים, וְנִמְצָא עָלֶיהָ אֶחָד מִשְּׁלשָׁה נְדָרִים אֵלּוּ שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַקְפִּיד עֲלֵיהֶם: שֶׁלֹּא תֹּאכַל בָּשָׂר, אוֹ שֶׁלֹּא תִּשְׁתֶּה יַיִן, אוֹ שֶׁלֹּא תִּתְקַשֵּׁט בְּמִינֵי צִבְעוֹנִים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט (טוּר). וְהוּא הַדִּין לִנְדָרִים שֶׁבֵּינוֹ לְבֵינָהּ דְּהָוֵי בִּכְלַל נְדָרִים שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַקְפִּיד עֲלֵיהֶם. נִמְצָא עָלֶיהָ נֶדֶר חוּץ מֵאֵלּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא אוֹמֵר: מַקְפִּיד אֲנִי אֲפִלּוּ עַל זֶה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלַיִךְ כָּל נֶדֶר, אֲפִלּוּ נִמְצָא שֶׁנָּדְרָה שֶׁלֹּא תֹּאכַל חָרוּבִין, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁחוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תֵּלֵךְ אֵצֶל חָכָם וְיַתִּיר לָהּ וְלָכֵן אֲסוּרָה לְהִנָּשֵׂא בְּלֹא גֵּט:
ב הָיוּ עָלֶיהָ נְדָרִים, וְהָלְכָה אֵצֶל חָכָם וְהִתִּירָהּ, מְקֻדֶּשֶׁת. וַאֲפִלּוּ הִיא אִשָּׁה חֲשׁוּבָה. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁהִתִּירָהּ חָכָם קֹדֶם שֶׁנּוֹדְעוּ לַבַּעַל, אֲבָל אִם נוֹדְעוּ לַבַּעַל קֹדֶם שֶׁהִתִּירָהּ, מִיָּד נִתְבַּטְּלוּ הַקִּדּוּשִׁין. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הִיא אִשָּׁה חֲשׁוּבָה, אֲפִלּוּ אִם קֹדֶם שֶׁנּוֹדְעוּ לַבַּעַל הִתִּירָהּ חָכָם, הִיא סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם קִדְּשָׁהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים, וּבָעַל סְתָם, עַיֵּן לְעֵיל סִימָן ל"ח סָעִיף ל"ה:
ג הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה עַל מְנָת שֶׁאֵין בָּהּ מוּמִין, וְנִמְצְאוּ בָּהּ אֶחָד מִן הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִים בְּנָשִׁים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. נִמְצָא בָּהּ מוּם אַחֵר חוּץ מֵאוֹתָם הַמּוּמִין, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר: מַקְפִּיד אֲנִי אֲפִלּוּ עַל זֶה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:
ד וּמַה הֵן הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִים בְּנָשִׁים, כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִים בְּכֹהֲנִים פּוֹסְלִים בְּנָשִׁים, וְיוֹתֵר עֲלֵיהֶם בְּנָשִׁים: רֵיחַ רַע, וְזֵעָה, וְרֵיחַ הַפֶּה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף רֵיחַ הַחֹטֶם (מָרְדְּכַי בְּשֵׁם הָר"ם), וְקוֹל עָבֶה, וְדַדֶּיהָ גַּסִים מֵחַבְרוֹתֶיהָ טֶפַח, וְטֶפַח בֵּין דַּד לְדַד, וּנְשִׁיכַת כֶּלֶב וְנַעֲשָׂה הַמָּקוֹם צַלֶּקֶת (פֵּרוּשׁ, שֶׁנִּתְרַפְּאָה הַמַּכָּה וְקָרַם עָלֶיהָ עוֹר וְלֹא נִשְׁאַר אֶלָּא רֹשֶׁם הַמַּכָּה), וְשׁוּמָא (פֵּרוּשׁ, וירואה בְּלַעַ"ז רַשִׁ"י) שֶׁעַל הַפַּדַּחַת, אֲפִלּוּ הָיְתָה קְטַנָּה בְּיוֹתֵר, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהּ שֵׂעָר, וְזוֹ הִיא הַשּׁוּמָא שֶׁיְּתֵרָה אִשָּׁה עַל הַכֹּהֲנִים, וְהוּא שֶׁעוֹמֶדֶת תַּחַת כִּפָּה שֶׁבְּרֹאשָׁהּ, פְּעָמִים נִרְאֵית וּפְעָמִים אֵינָהּ נִרְאֵית, שֶׁאִם תָּמִיד נִרְאֵית, הֲרֵי רָאָה וְנִתְפַּיֵּס, וְאִם תָּמִיד אֵינָהּ נִרְאֵית, אֵינוֹ מוּם. הַגָּה: וְאִם יֵשׁ מֶרְחָץ בָּעִיר, אֲפִלּוּ מוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר אֵין מְבַטְּלִים. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁדֶּרֶךְ הַבָּנוֹת לֵילֵךְ לַמֶּרְחָץ בְּגָלוּי, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁאֵין הַבָּנוֹת הוֹלְכוֹת לַמֶּרְחָץ, רַק בַּלַּיְלָה וּבְהֵחָבֵא, אֲפִלּוּ מוּמִין שֶׁבְּגָלוּי מְבַטְּלִין. נִכְפֶּה, אִם הוּא לִזְמַן קָבוּעַ, הָוֵי מוּם שֶׁבַּסֵּתֶר; וְאִם אֵינוֹ לִזְמַן קָבוּעַ, הָוֵי מוּם שֶׁבְּגָלוּי. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קי"ז עוֹד מִדִּינֵי מוּמִין. יֵשׁ אוֹמְרִים דְּנִכְפֶּה וְרֵיחַ הַפֶּה אֵין חִלּוּק בֵּין מֶרְחָץ בָּעִיר אוֹ לֹא (רַבִּי יְרוּחָם נָתִיב כ"ג):
ה הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה סְתָם, וְנִמְצְאוּ עָלֶיהָ אֶחָד מִן הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִים בְּנָשִׁים, אוֹ נִמְצָא עָלֶיהָ אֶחָד מִנְּדָרִים שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהַקְפִּיד עֲלֵיהֶם, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק:
ו קִדְּשָׁהּ עַל מְנָת שֶׁאֵין בָּהּ מוּמִין, וְהָיוּ בָּהּ מוּמִין וְהָלְכָה אֵצֶל רוֹפֵא וְרִפֵּא אוֹתָהּ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. אֲבָל אִם הִתְנָה הָאִשָּׁה (עַל מְנָת) שֶׁאֵין בּוֹ מוּמִין, וְהָיוּ בּוֹ מוּמִין וְהָלַךְ אֵצֶל רוֹפֵא וְרִפְּאוֹ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁאֵין גְּנַאי לָאִישׁ בְּמוּמִין שֶׁכְּבָר נִתְרַפְּאוּ, וְהָאִשָּׁה אֵינָהּ מַקְפֶּדֶת עַל זֹאת:
ז קִדְּשָׁהּ עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִהְיוּ בָּהּ מוּמִין, וְנִמְצְאוּ בָּהּ מוּמִין וְרִפְּאָן הָרוֹפֵא, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לְמַפְרֵעַ:
א סָעִיף א שלא תאכל בשר אבל דבר שאין מקפידין בו כגון קליות ואגוזים אע"ג דזה עינוי נפש ויכול להפר לה מ"מ כאן בהקפדה רבה תליא מלתא וזה דוק' בדברים גדולים כגון בשר ויין וכדומה לזה:
ב סָעִיף ב נתבטלו הקידושין דהוא סבר שמא לא ימצא החכם פתח להתיר לה ע"כ ודאי לא ניחא ליה בקידושין:
ג סָעִיף ב ספק מקודשת דיכול לומר לא בעינ' אשה נדרנית וגם גט לא ניחא לי ליתן לה כיון שהיא חשוב' בת גדולים ויהיה קרובותי' אסורים עלי ע"כ לא ניחא דלהוי קידושין ויש דיעות דלא ס"ל האי סברא ע"כ צריכה גט מספק מ"ה כתב הטור בזה צריכה גט פי' לחומרא אבל באינה חשובה הוי לכ"ע קידושין ודאין כל שהתיר קודם ידיעת הבעל:
ד סָעִיף ד גסים מחברותי' פי' משאר נשים:
ה סָעִיף ד ושומא שעל הפדחת הרמב"ם ס"ל דהשומא כל שיש בה שער או גדולה לא הוה מום אפילו באשה אלא דוק' כשהוא בפניה והקשה ב"י במה דפריך הכא והכא פסלה היה לו להקשות ראה ונתפייס ונר' לתרץ דהמקשן לא רצה להקשות תחלה הלא ראה ונתפייס דיש לתרץ דבכל מום שהוא מום אפי' בכהנים לא אמרי' ראה ונתפייס דהא אומר בפי' ע"מ שאין לך מומין והנה יש לה מום ע"כ לומר שלא ראה בדקדוק ובכונה עליה דאי על מומין אחרים נתכוין היה לו לומר זולת זה המום אבל אחר שתירץ דמיירי בשומא קטנה שזה אינו מום בכהן רק שבאשה אתה אומר שהוא מום בזה שפיר מקשה ראה ונתפייס דכאן אין הלשון של ע"מ שאין בה מומין סותר דיש לנו לומר שאין בה מומין גמורין שפוסל אפי' בכהן וא"כ לא יזיק לה מום זה אפי' באשה אפילו את מחמיר באשה דהא ראה ונתפייס ממילא בנרא' תמיד סבירא לן דאפי' אמר ע"מ שאין עליה (נדרים) (צ"ל מומין) מקודשת כנ"ל נכון לדעת הרמב"ם והטור כתב דשומא שיש בה שער או גדולה פוסל אפי' בכל הגוף אפי' בכן ופי' הרמב"ם מסתבר טפי כתב ב"י בשם הרשב"ץ אשה המשתנת במטה אין זה ממומין הפסולים בנשים שלא נזכר בגמ' כלל ול"ד לריח רע וזיע דהנך שאני שהם דבוקים בה בשעת תשמיש כו' ואפי' לאותם שדנים שזה מום מ"מ כיון שגדלה עם אחותו ידע ונתפייס כו' והב"י חולק ע"ז דמום גדול הוא וק"ל דא"כ היה לו לתנא דברייתא דהוסיפו בנשים כו' במחשב גם (מו"ח זצללה"ה) (צ"ל מום זה הוה הוספה) ונ"ל לענין כתובה ודאי לא הפסידה אבל לכופו לדור עמה מחמת חרם דר"ג שנוהגים בו עכשיו אין זה בכלל ויכול לגרשה בע"כ כיון שיש בזה מחלוקת הדינים שנזכרים כאן בטור לענין נמצאו מומין באשה ולא נודע מתי נולדו כתבם בש"ע לקמן (סימן קי"ז):
ו סָעִיף ז שלא יהיה בה מומין בה הגיה בטור וא"כ צריך לחלק בין ע"מ שאין עליה מומין או שלא יהיה כו' ואע"ג דבתו' כתבו וב"י מביאים דאין תלוי הטעם בלשון כיון שאמר שאין עליה מומין והרי יש עליה מומין דא"כ ק' למה אמרי' שם דאם התנאי עליו שלא יהיה בו מומין ונמצאו בו מומין אם רפאם דמקודשת דמאי שנא הוא מהי' כוונת התוס' דאין הדין תלוי בהזכרת מומין אבללשון שלא יהיה משמע דמהני אם נרפאו אלא דקשה שאין מקור לזה ובס"א ליתא להאי מלתא אלא איתא כמ"ש כאן בסעיף שקודם לזה דהיינו שתנאי עליו דאז מהני רפואה והחילוק ביניהם דהבעל מקפיד על האשה אפי' אם נרפאו המומין כשהוא זוכר את צורה שלה כשהי' עליה מום משא"כ באשה שאינה מקפדת על זה:
א סָעִיף א מקודשת. ואם רוצה למחול חלין הקדושין למפרע וא"צ קדושין אחרים עיין ב"ש:
ב סָעִיף א לבינה. לאו כל הנדרים שבינו לבינה המבוארים בי"ד סי' רל"ד אלא דברים גדולים כגון נטולה אני מן היהודים וכיוצא בהם שדרך רוב בני אדם להקפיד בהם ח"מ והר"ן:
ג סָעִיף ג אחר. אפשר אם אמר בפירוש ע"מ שאין בה כל מום אז אפי' שאר מומין מעכב כמו בנדרים אם אמר ע"מ שאין עליך כל נדר ב"ש:
ד סָעִיף ד בכהנים. עיין ברמב"ם הלכות ביאת מקדש פ"ח. ואשה המשתנת במטה תמיד. או מצורעת פסק הב"י דהוי מום. ובד"מ הניח בצ"ע ובט"ז כתב דצריך ליתן לה כתובה אבל יוכל לגרשה בע"כ אפי' בזמן הזה דאיכ' חרם ר"ג וע"ל סי' קי"ז ס"ה. ואיש המשתין במטה כתב בבאר שבע דף קי"ב ע"ב דלא הוי מום עיין בה"י. אם יש לה חטטין בראשה אם הם רבים מומין יחשבו ואם הם מעט מזער אפשר שדרך נשים כך ולא חשיב מום הראנ"ח ח"א סי' ק"ב:
ה סָעִיף ד ונתפייס. ויש להחמיר אפילו במומין שבגלוי דכל שלא נכנסה לרשות הבעל יש לומר שלא ראה. ב"ש. ע"ש שהעלה אם לא התנה כלל ונמצא בה מום אחר השידוכין יוכל לבטל השידוך ופטור בלא קנס דהא אם נמצא אחר הנשואין א"צ ליתן לה הכתובה א"כ אחר השידוכין פטור בלא קנס:
ו סָעִיף ד נראית. דוקא בשומא קטנה ואין בה שער אין מום כשאינה נראית אבל שומא גדולה כאיסר או אם יש בה שער אפי' אינה נראית הוי מום. וכן צלקת אפילו אינה נראה. אבל הרמב"ם כתב דשומא לא הוי מום רק בעור הפנים ח"מ ב"ש:
ז סָעִיף ד וריח הפה. וכן זיעה וקול עבה אפשר לה להזהר בשעה קטנה כל זמן היותה במרחץ ח"מ ב"ש:
ח סָעִיף ה מספק. כתב הח"מ דאיירי מיד כשרואה המום מקפיד ואינו חפץ בה אבל אם שותק כשנודע לו המום אף דצווח אח"כ הוי קדושין ודאי עיין ב"ש ובה"י:
ט סָעִיף ו אותה. אפי' אם נתרפאת קודם ידיעת הבעל אפ"ה אינה מקודשת. ומיהו אם בשעת הקדושין כבר נתרפאו המומין שהיו בה קודם הקדושין מקודשת דלא התנה ע"ז. ואם היתה מצורעת קודם הקדושין או שהיתה נכפה בילדותה הוי מום דיש לחוש שמא תחזור ותהיה מצורעת ונכפה תחתיו ח"מ ב"ש:
י סָעִיף ו וריפא'. ואם נודע לה ואח"כ נתרפא מסיק הח"מ אם נתבטל הקדושין. ואם הוא מתנה ע"מ שאין בו נדר ונמצאו בו נדרים אינה מקודשת אפילו אם התיר החכם אחר שנודע לה ב"ש ע"ש:
יא סָעִיף ז למפרע. וח"מ כתב דהוי ס"ק ע"ש:
א סָעִיף ג מום אחר. עבה"ט בשם ב"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"ג סימן פ"ג שכ' דאף שהב"ש כתב כן בדרך אפשר לענ"ד היא פשוט וכן מבואר בטור כו' ע"ש:
ב סָעִיף ד הפוסלין בכהנים עיין בתשובת נו"ב סימן נ"ג שנשאל במשודכת אשר מחמת חולי ניטל חוש השמע שלה אם יכול החתן לבטל קישור השידוך כיון שכל המומין הפוסלים בכהנים פוסלין בנשים ובכהנים שנינו פ"ז דבכורות החרש ואלם יש ספק אם חרש זה דוקא אינו שומע ואינו מדבר כסתם חרש או אף אינו שומע לחוד מיחשב מום. וכתב דמלשון המשנה משמע דהיינו אינו שומע לחוד שהרי שנינו בין באדם בין בבהמה ואף דיש לדחות אך כ"ז בכהנים אבל בנשים אין ספק שזה מום גדול ומה שלא חשבו גבי יתר עליהם בנשים משום דשם מיירי שהיה בה קודם קידושין דאל"כ נסתחפה שדהו ואם בשעת קדושין היתה חרשת איך נתקדשה אם לא שהוצרך לרמוז רמוזי א"כ ראה ונתפייס אם לא שתאמר שנתקדשה ע"י שלוחה או בקטנה ע"י אביה וזה לא שכיח אבל בשדוכין דל"ש נסתחפה שדהו פשיטא דאין לך מום גדול מזה ויכול לבטל השידוך ואפי' לא נתחרשה ממש רק שצריך לצעוק אליה בקול גדול חשוב מום שהרי כשידבר עמה על עיסקי תשמיש ישמעו השכנים אמנם הכל לפי הענין שאם יכולה לשמוע בהרמת קול קטן שלא ישמע מהחדר ולחוץ אין זה מום אבל אם צריך לדבר בקול גדול מאד ודאי שהוא מום באשה וא"כ יכול לבטל השידוך בלא קנס ואפילו תפסה לא מהני שאין בזה שום ספק ע"ש ועיין בספר יד המלך פ"ז מד"א דין י' מ"ש בזה: ועיין בתשובת חות יאיר סימן ר"כ באחד שרצה לבטל קישור השידוך מחמת שנודע לו שהכלה יש לה חטם ארוך יותר מן הראוי והוא שעור אצבע קטנה שלו כמבואר בפ' מומין אלו. וכתב נראה שאם אין האריכות של חוטם מופלג באופן שאין רוב ב"א שוחקין עליה אין בדבריו כלום כו'. ומבואר מדבריו שם דבלא התנה זה המשתדך בפירוש שלא יהיה בה מום אפילו אם אמר בפירו' שלא יהיה בה שום חסרון או שלא תהיה בעלת חסרון אין כאן שוה ספק ובודאי מחוייב לשלם קנס באם ירצה לחזור בו אך אם התנה בפירו' שלא יהיה בה מום הוי ספק ואין מוציאין ממון מספק אלא דאם יש ביד החותן משל החתן מצי תפיס על דמי קנס (וכ' שם דגם גבי קדושין כה"ג צ"ע אם נימא בהתנה דאינה מקודשת בחוטם ארוך קצת ואין לועג עליה) כן מבואר שם. וכ' עוד וכן בהיפך אירע מעשה שנודע לבחור שיש לכלתו מום והוא שעיני' סגורות מאד באופן שאם תרצה לראות מה שכנגדה תוכרח לפתוח עיניה בכח ויצא החתן מב"ד לחפשי חנם דאע"פ שלא מצינו זה מום בכהנים כי אין זה סכי שמש ולא עיניו קטנות כשל אווז מ"מ בין בני אדם הוא מום גדול ושינוי רב כו' ובהשמטות שם כתב דה"ה אם נמצא באשה מום תתרנית. (הוא חולי שאינה יכולה. להריח) אף דבכהנים לא הוי מום מ"מ באשה הוי מום דצריכה להתעסק בתבשילין ולטועמן כו' והכי מוכח בגמרא דב"ב דף קמ"ו מיהו לפי' ר"ת שם אין ראיה ע"ש. ועב"ש לקמן סימן צ' ס"ק כ"ב שכ' דלא מצינו דתותרנית הוא מום כו' ע"ש: (ב) יטפח בין דד לדד כו' בגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב ומכ"ש אין לה דדים חמ"ח סימן קי"ז סק"י עכ"ל):
ג סָעִיף ד הרי ראה ונתפייס. עב"ש ס"ק י"א בענין אם נמצא בה מומין אחר אירוסין והיא טוענת שנולד בה אחר אירוסין וכ' דמוכח דעת הטור דסברת כאן נמצא כאן היה מועיל גם כן לבטל הקדושין ולא בעיא גיטא וכתב בסוף אבל אין להביא ראיה דצריכה גט מטעם כיון דהיא אומרת דנולד המומין אחר אירוסין א"כ הוי כאומר קדשתני וצריכה גט די"ל הכא גרע טפי משום דאמרינן כאן נמצא כאן היה ומוכח דהיא משקרת עכ"ל. ועיין בס' פ"י בקו"א למס' כתובות סי' קע"ז שכ' עליו שדבריו תמוהים מאד ואשתומם על המראה מה ראה לומר כן דטובא אשכחן דאע"ג דאיכא כמה חזקות אמרי' נמי שויא נפשה חתיכה דאיסורא ואין צורך להרבות בראיות על זה ומה שדקדק כן מלשון הטור אדרבא איכא למידק איפכא מדכתב דאין לה כתובה משמע דגיטא בעיא כמ"ש הב"ח שם ע"ש ועיין בס' ב"מ מזה:
ד סָעִיף ה ונמצא עליה כו' עיין בתשובת נו"ב תניינא סי' נו"ן אודות אשה גרושה שאמרה על עצמה שהיא אלמנה וניסת לכהן ואחר הנישואין כאשר נתוודע להכהן שהיא גרושה ברח ממנה והניחה יושבת גלמודה כראוי לה ומת הכהן בדרך ולו אח יותר מבן שבעים ולא נודע היכן הוא והאשה יושבת עגונה זה ימים רבים והנה תלמיד א' רצה לפתוח שערי היתר והוא ז"ל השיב לו שכל דבריו אין בהם ממש ודעתו דקדושי ודאי הם אף שלא הכיר בה אלא דמ"מ אינו מחליט סברתו שיהיו קידושי ודאי אף לקולא שלא יהיו קדושי אחר תופסין בה אך אף אם קידש ספק הם לא מהני לה מה שהחלוץ לא נודע מקומו כי נותנין עליו חזקת חיים והאשה זאת תתעגן ותשב עד יודע דבר ברור מהיבם ע"ש ושם בסי' קס"ב האריך יותר בזה וסיים שם שהמוסכם מכל הפוסקים דחייבי לאוין ולא הכיר בה חיילי הקדושין ע"ש: ועיין בתשו' חות יאיר בהשמטו' לסימן רכ"א שכ' וז"ל מעשה בא' שהכניס לבתו שפסק לה נדן ש"נ זהובים ח"כ על פלוני עשיר מופלג שבקהילה רחוקה שבא משם ואחר הקידושין מיד אחר שנכנסו לבית אביה שהיה בית חתנות נודע שהחילוף כתב הוא מזוייף ולא הכניס אפי' פרוטה זולת הח"כ. ולא נסתפק שום אדם בהקידושין וגם אנכי חלילה לפקפק בו רק דמ"מ בימי גאונים או גדולי הקדמונים נראה שהיה מקום לגדול הדור לחלוק ולומר דלא אסרינן בגמ' (ע"ל סימן ל"ח סל"ה) רק בימיהם שהיה קידושין זמן רב לפני נישואין כו' ואפי' להרמב"ם דס"ל במקדש סתם ונמצא עליה מומין או נדרים צריכה גט מספק ומשמע ודאי אפילו לא כנס ולא בעל י"ל דדוקא במומין ונדרים דדילמא האי גברא לא קפיד דאילו קפיד היה מתנה דדרך להתנות משא"כ נתינת נדן דנזכר בתנאים וכ"ע מקפידין ואנן סהדי דגם זה אדעתא דהכי קידש. ואכתי לא בעיל דנימא דמפני דלא ליהוי בב"ז מחל על הכל. והיה סברא דאפילו בעל לא אמרינן בכה"ג דמחל שהוא דבר זר ואינו בנמצא דנימא דעלה על דעתו. ונראה דאם אח"כ קידשה אחר צריכה גט משני עכ"ל. ועיין בתשובת שיבת ציון סי' פ"ח בענין אם בכה"ג יכול לגרשה בע"כ ויובא לקמן סימן נ"ב ס"ק ב' ע"ש:
ה סָעִיף ה מקודשת מספק עי' בתשובת גליא מסכת סי' ה' שמצדד לומר דרק לענין איסור א"א החמירו בספק אבל לא לענין איסור רגמ"ה והביא ראיה מדברי הב"י ביו"ד סי' רכ"ח מה שהביא שם תשובת הרמב"ן והרשב"א. וגם פקפק שם ע"ד הב"ש בסי' קי"ז ס"ק כ"ד במ"ש דכופין אותה כיון דעשתה שלא כהוגן ע"ש. וסוף כ' וז"ל וכבר השבתי בכיוצא בזה לחכמי ק"ק מינסק בעובדא שלקח אלמון א' אשה ממקום אחר והקפיד הבעל אם לא היה לה מקודם כמה אנשים שנתגרשה מהם והאשה אמרה שלא היה לה רק איש א' ואח"ז נודע קודם הנישואין שהיה לה ב' אנשים ובקושי נתרצה ע"ז רק באופן שלא היתה נשואה לאנשים יותר מהם והאשה הביאה עד א' אשר העיד שקר לפני ב"ד כדברי האשה ואחר הנישואין נודע שהיה לה הרבה אנשים אשר מתחילה הקפיד דוקא ע"ז רק העד ששיקר בעדותו הטעהו והענין היה בערך וסוג קפידות מימין ונדרים שראוי להקפיד בזה ודנו חכמי ק"ק הנ"ל לדין דנמצאו עליה מומין לפוטרו מחיובא דממונא והסכימו להם מו"צ דק"ק ווילנא רק נסתבכו בענין איסור דרגמ"ה והשבתי להם ככל האמור למעלה נוסף ע"ז יש מקום להתיר שם שהיה עד שקר בדבר יש לדמות לאיילונית דאיתא בתוס' ריש יבמות ובגיטין מ"ו ע"ב דאיילונית לא שכיח ולא אסיק אדעתיה לבעול לשם קדושין וה"נ לא שכיח שיעיד שקר ולא אסיק אדעתיה מעולם למחול הקפידא הנ"ל עכ"ד ע"ש ועיין בס"ק הקודם:
ו סָעִיף ז וריפאן הרופא ה"ז מקודשת. עב"ש שכ' אפשר אפילו אחר שנודע לו מהני כו' מיהו י"ל כשנודע לו סבר שאין רפואה לדבר והוי כמו נדרים (לעיל ס"ב) כשנודע לו דלא מהני היתר מטעם שהוא סבר שאין לו היתר עכ"ל. ועיין בס' ברכי יוסף שכ' בשם הרב מהר"ח אלפאנדרי דאם הבעל רופא וידע שיש להם רפואה פשיטא דהויא מקודשת דכוונתו שלא ישארו בה והיא היודע שיש להם רפואה ע"ש ולפ"ז אפשר דה"ה בענין נדרים באם הבעל חכם וצריך עיון:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.