א הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי, אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, בֵּין שֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי מִן הָאִישׁ בֵּין שֶׁיִּהְיֶה מִן הָאִשָּׁה:
ב כָּל תְּנַאי צָרִיךְ לִהְיוֹת בּוֹ אַרְבַּע דְּבָרִים, וְאֵלּוּ הֵן: שֶׁיִּהְיֶה כָּפוּל, וְשֶׁיִּהְיֶה הֵן שֶׁלּוֹ קֹדֶם לְלָאו, וְשֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי קֹדֶם לַמַּעֲשֶׂה, וְשֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי דָּבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ. וְאִם חָסֵר הַתְּנַאי אֶחָד מֵהֶם, הֲרֵי הַתְּנַאי בָּטֵל, כְאִלּוּ אֵין שָׁם תְּנַאי כְּלָל, אֶלָּא תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד, כְּאִלּוּ לֹא הִתְנָה כְּלָל. הִזְכִּיר לָאו קֹדֶם לְהֵן וְחָזַר וְהִזְכִּיר הַלָּאו אַחַר הֵן, הָוֵי תְּנַאי כְּאִלּוּ הִזְכִּיר הֵן קֹדֶם לְלָאו (הָרַ"ן פֶּרֶק מִי שֶׁאֲחָזוֹ):
ג כָּל הָאוֹמֵר: "מֵעַכְשָׁו", אוֹ "עַל מְנָת", אֵינוֹ צָרִיךְ לִכְפֹּל תְּנָאוֹ וְלֹא לְהַקְדִּים תְּנַאי לְמַעֲשֶׂה, אֲבָל צָרִיךְ לְהַתְנוֹת בְּדָבָר שֶׁאֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ. יֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּאוֹמֵר: "מֵעַכְשָׁו", אוֹ "עַל מְנָת", צָרִיךְ לִהְיוֹת בַּתְּנַאי כָּל הָאַרְבָּעָה דְּבָרִים. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא פֵּרַשׁ כָּל דִּינֵי תְּנַאי, רַק אָמַר סְתָם שֶׁמַּתְנֶה כִּתְנַאי בְּנֵי גָּד וּבְנֵי רְאוּבֵן, הָוֵי תְּנַאי גָּמוּר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק ו'):
ד יֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא בָּעֵי שֶׁיִּהְיֶה בַּתְּנַאי אַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵלּוּ אֶלָּא בְּמָקוֹם דְּאָתֵי מִנַּיְהוּ חֻמְרָא, וְלָא הֵיכָא דְּאָתֵי מִנַּיְהוּ קֻלָּא. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים עוֹד, דְּאַף עַל גַּב דְּאִכָּא כָּל הָנֵי אַרְבָּעָה דְּבָרִים, בָּעִינָן גַּם כֵּן שֶׁיִּהְיֶה הַתְּנַאי בְּדָבָר אֶחָד וְהַמַּעֲשֶׂה בְּדָבָר אַחֵר, אֲבָל אִם הַכֹּל הוּא בְּדָבָר אֶחָד, אֵינוֹ תְּנַאי (הָרֹא"שׁ וְהַטּוּר). וְיֵשׁ לָחוּשׁ לִדְבָרָיו לְחֻמְרָא. הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁתֹּאכַל חֲזִיר אוֹ שְׁאָר אִסוּר דְּאוֹרָיְתָא, מִקְּרֵי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ (טוּר). אֲבָל הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁתִּבָּעֵל לְאָסוּר לָהּ, מִקְּרֵי אִי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ, שֶׁאַחֵר לֹא יִתְרַצֶּה לָהּ (שָׁם). אֲבָל אִם הִתְנָה עִמָּהּ שֶׁפְּלוֹנִי יִתֵּן לוֹ חֲצֵרוֹ, אוֹ יַשִּׂיא בִּתּוֹ לִבְנוֹ, מִקְּרֵי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ, דַּהֲרֵי תּוּכַל לִתֵּן לִפְלוֹנִי מָמוֹן הַרְבֵּה עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה לַדָּבָר (גַּם זֶה שָׁם). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קמ"ג סָעִיף י"ב:
ה הִתְנָה בִּשְׁעַת הַקִּידוּשִׁין שֶׁלֹּא יְהֵא לָהּ שְׁאֵר וּכְסוּת, תְּנָאוֹ קַיָּם, וְאֵינוֹ מִתְחַיֵּב לָהּ בָּהֶם. אֲבָל אִם הִתְנָה שֶׁלֹּא יִתְחַיֵּב בְּעוֹנָה, תְּנָאוֹ בָּטֵל וְחַיָּב בָּהּ. הַגָּה: דְּכָל הַמַּתְנֶה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְאֵינוֹ מָמוֹן, תְּנָאוֹ בָּטֵל (דַּעַת עַצְמוֹ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל מַה דְּתָקוּן רַבָּנָן הָוֵי כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (הַגָּהַת מָרְדְּכַי רֵישׁ הַכּוֹתֵב):
ו נָתַן לָהּ פְּרוּטָה וְאָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּזֶה עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לִיךְ מָנֶה, כְּשֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי יָחוּלוּ הַקִּדּוּשִׁין לְמַפְרֵעַ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא אָמַר: "מֵעַכְשָׁו", שֶׁכָּל הָאוֹמֵר: "עַל מְנָת", כְּאוֹמֵר: "מֵעַכְשָׁו", דָּמֵי. וְאִם קִבְּלָה קִדּוּשִׁין מֵאַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי, וְאַחַר כָּךְ נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, אֵין קִדּוּשֵׁי הַשֵּׁנִי כִּלוּם. וְאִם אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לִיךְ מָנֶה תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אִם נָתַן לָהּ תּוֹךְ שִׁלֹשִׁים יוֹם, הֲווֹ קִדּוּשִׁין לְמַפְרֵעַ; וְאִם לֹא נָתַן תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, וְאִם קִבְּלָה קִדּוּשִׁין מֵאַחֵר תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, מְקֻדֶּשֶׁת וְאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם, וְכִי שָׁלְמוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם, אִם לֹא קִיֵּם רִאשׁוֹן תְּנָאוֹ, פָּקְעוּ קִדּוּשֵׁי קַמָּא וְגָמְרוּ קִדּוּשֵׁי בָּתְרָא וְאֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט מֵרִאשׁוֹן. וְאִם קִיֵּם רִאשׁוֹן תְּנָאוֹ, אֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט מִשֵּׁנִי:
ז לֹא אָמַר לָהּ: עַל מְנָת, אֶלָּא אָמַר: אִם אֶתֵּן לִיךְ מָנֶה תּוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם תְּהֵא מְקֻדֶּשֶׁת לִי בִּפְרוּטָה זוֹ, אֵין הַקִּדּוּשִׁין חָלִים אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ. לְפִיכָךְ, אִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר קֹדֶם שֶׁיִּתְקַיֵּם הַתְּנַאי, מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סָעִיף ט', בְּסָמוּךְ:
ח הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה אָבִי, רָצָה הָאָב, מְקֻדֶּשֶׁת; לֹא רָצָה, אוֹ שֶׁשָּׁתַק אוֹ שֶׁמֵּת קֹדֶם שֶׁיִּשְׁמַע הַדָּבָר, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
ט עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִמְחֶה אָבִי, וְשָׁמַע וּמִחָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת; לֹא מִחָה, אוֹ שֶׁמֵּת, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. וְעַיֵּן בְּסָמוּךְ סוֹף סָעִיף י'. מֵת הַבֵּן וְאַחַר כָּךְ שָׁמַע הָאָב, מְלַמְּדִין אֶת הָאָב שֶׁיֹּאמַר: אֵינִי רוֹצֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ קִידוּשִׁין וְלֹא תִּפֹּל לִפְנֵי הַיָּבָם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאוֹמֵר: עַל מְנָת שֶׁיִּרְצֶה, דִּינוֹ כְּאוֹמֵר: עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִמְחֶה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁדִּינוֹ כְּאוֹמֵר: עַל מְנָת שֶׁיִּשְׁתֹּק:
י אָמַר: עַל מְנָת שֶׁיֹּאמַר הֵן, אַף עַל פִּי שֶׁאָמַר בִּתְחִלָּה: אֵינִי רוֹצֶה, כָּל שֶׁחָזַר וְאָמַר: הֵן, נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי. וְלָכֵן לְעוֹלָם הָוֵי סָפֵק, עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב. וְהָאוֹמֵר: עַל מְנָת שֶׁיִּשְׁתֹּק, אִם שָׁתַק בִּשְׁעַת שְׁמִיעָה, מְקֻדֶּשֶׁת, אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וּמִחָה. הַגָּה: מִיהוּ, אִם לֹא הָיָה בְּבֵיתוֹ כְּשֶׁשָּׁמַע, וּכְשֶׁבָּא לְבֵיתוֹ מִחָה, הָוֵי מְחָאָה, דְּמַה שֶּׁשָּׁתַק בִּתְחִילָה מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הָיָה בְּבֵיתוֹ (כָּךְ מַשְׁמַע לְרִיבָ"שׁ סִימָן י"ד וְקצ"ג). וְאִם מִחָה בִּשְׁעַת שְׁמִיעָה, אֲפִלּוּ חָזַר וְנִתְרַצָּה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. מֵת הָאָב עַד שֶׁלֹּא שָׁמַע, מְקֻדֶּשֶׁת. וְהָאוֹמֵר: עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִמְחֶה, כָּל זְמַן שֶׁמִּחָה נִתְבַּטֵּל הַתְּנַאי, אֲפִלּוּ נִתְרַצָּה בִּשְׁעַת שְׁמִיעָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאִם אָמַר: "הֵן" פַּעַם אַחַת, שׁוּב אֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת (טוּר):
יא מֵת הַבֵּן, מְלַמְּדִין אֶת הָאָב שֶׁיִּמְחֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּזָּקֵק לְיָבָם:
יב אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי בִּפְרוּטָה עַל מְנָת שֶׁאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ כְּפוֹעֵל אוֹ אֲדַבֵּר עָלַיִךְ לַשִּׁלְטוֹן, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁעָשָׂה עִמָּהּ כְּפוֹעֵל אוֹ דִּבֵּר עָלֶיהָ לַשִּׁלְטוֹן, מְקֻדֶּשֶׁת בְּוַדַּאי; וְאִם אֵין עֵדִים, מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק:
יג לֹא נָתַן לָהּ כְּלוּם, וְאָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּשְׂכַר שֶׁאֶעֱשֶׂה עִמָּךְ כְּפוֹעֵל אוֹ שֶׁאֲדַבֵּר עָלַיִךְ לַשִּׁלְטוֹן, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁיֶּשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף וַהֲוָה לֵהּ מְקַדֵּשׁ בְּמִלְוֶה:
יד עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי מָנֶה, אִם יָדוּעַ בְּעֵדִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָנֶה, מְקֻדֶּשֶׁת בְּוַדַּאי; וְאִם אֵין יָדוּעַ, מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, אֲפִלּוּ הוּא אוֹמֵר: אֵין בְּיָדִי:
טו עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי מָנֶה בְּיַד פְּלוֹנִי, אִם יָדוּעַ בֵּעֵדִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָנֶה בְּיַד פְּלוֹנִי, מְקֻדֶּשֶׁת בְּוַדַּאי; וְאִם אֵין יָדוּעַ, מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, אֲפִלּוּ אוֹמֵר אוֹתוֹ פְּלוֹנִי: אֵין לוֹ בְּיָדִי:
טז עַל מְנָת שֶׁיֹּאמַר פְּלוֹנִי שֶׁיֵּשׁ לִי מָנֶה בְּיָדוֹ, אָמַר: יֵשׁ לוֹ בְּיָדִי, מְקֻדֶּשֶׁת; לֹא אָמַר: יֵשׁ לוֹ בְּיָדִי, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
יז עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי מָנֶה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אִם יֵשׁ לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת; וְאִם אֵין לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם שֶׁאָמַר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם וְהוּא מִתְכַּוֵּן לְקַלְקְלָהּ:
יח עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ מָנֶה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת עַד שֶׁיַּרְאֶנָּה מָנֶה שֶׁלּוֹ. וַאֲפִלּוּ הֶרְאָה לָהּ מָנֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ בְּעִסְקָא מֵאֲחֵרִים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ הִגִּיעַ מֵחֶלְקוֹ מִן הָרֶוַח מָנֶה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, מֵאַחַר שֶׁעֲדַיִן לֹא חִלְּקוּ (רַ"ן פֶּרֶק הָאוֹמֵר). הֶרְאָה לָהּ מָנֶה מִשֶּׁלּוֹ, וְהִיא מְשֻׁעְבֶּדֶת לְבַעַל חוֹב, מְקֻדֶּשֶׁת (ר"י בְּשֵׁם הָרַמָ"ה). לֹא הָיָה לוֹ בִּשְׁעַת קִדּוּשִׁין, וְהִרְוִיחַ אַחַר כָּךְ וְהֶרְאָה לָהּ, יֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְקֻדֶּשֶׁת (טוּר). אֲבָל בְּאוֹמֵר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי, לְכֻלֵּי עָלְמָא בִּכְהַאי גַּוְנָא אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת (סְבָרַת הָרַב), וְלָא חַיְשִׁינָן דִּילְמָא מַרְאֶה לָהּ בָּתַר הָכִי לְמֶהֱוֵי סְפֵק קִדּוּשִׁין (טוּר). אָמַר לָהּ: עַל מְנָת לְהָבִיא לָהּ מָאתַיִם זוּז, דִּינוֹ כְּמוֹ בְּעַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ מָנֶה, וְצָרִיךְ לִהְיוֹת מִשֶּׁלּוֹ (הָרַשְׁבָּ"א בִּתְשׁוּבָה, הוּבְאָה בְּבֵית יוֹסֵף):
יט עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי בֵּית כּוֹר עָפָר, אִם יֵשׁ עֵדִים שֶׁיֵּשׁ לוֹ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת; וְאִם לָאו, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ, וְהוּא אוֹמֵר: אֵין לִי, כְּדֵי לְקַלְקְלָהּ:
כ הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי בָּזֶה עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי בֵּית כּוֹר עָפָר בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, אִם יֵשׁ לוֹ בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, מְקֻדֶּשֶׁת בְּוַדַּאי; וְאִם לָאו, מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, שֶׁמָּא יֵשׁ לוֹ שָׁם וְהוּא מִתְכַּוֵּן לְקַלְקְלָהּ:
כא עַל מְנָת שֶׁאַרְאֵךְ בֵּית כּוֹר עָפָר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, וְיַרְאֶנָּה; וְאִם הֶרְאָהּ שֶׁשָּׂכַר מֵאֲחֵרִים, אוֹ שֶׁלָּקַח בַּאֲרִיסוּת, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הַגָּה: אֲבָל יֵשׁ לוֹ קַרְקַע שֶׁמַּעֲלֶה מִמֶּנּוּ מַס, הֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת, דְּהָא הַקַּרְקַע שֶׁלּוֹ, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא לוֹ בִּכְדֵי בֵּית כּוֹר עָפָר שֶׁאֵינוֹ מַעֲלֶה מַס, דְּעַל מְנָת שֶׁיְּהֵא לוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר שֶׁלּוֹ גָּמוּר מַשְׁמָע (הָרַ"ן פֶּרֶק הָאוֹמֵר):
כב הָיָה לוֹ בֵּית כּוֹר עָפָר וְהָיוּ בּוֹ בְּקָעִים עֲמֻקִּים עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ סְלָעִים גְּבוֹהִים עֲשָׂרָה טְפָחִים, אִם הָיוּ הַבְּקָעִים מְלֵאִים מַיִם, הֲרֵי הֵן כִּסְלָעִים וְאֵין נִמְדָּדִין עִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָם רְאוּיִים לִזְרִיעָה; וְאִם אֵינָם מְלֵאִים מַיִם, נִמְדָּדִים עִמּוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִים לִזְרִיעָה. וּבוֹר מָלֵא מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ בַּר זְרִיעָה, נִמְדָּד עִמּוֹ:
כג בֵּית כּוֹר עָפָר שֶׁאָמְרוּ, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּמָקוֹם אֶחָד. וּסְלָעִים וּבְקָעִים אֵינָן מַפְסִיקִין, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן נִמְדָּדִים עִמּוֹ (הָרַ"ן פֶּרֶק הָאוֹמֵר בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). אֲבָל אִם הָיָה בִּשְׁנַיִם אוֹ בִּשְׁלשָׁה מְקוֹמוֹת מְחֻלָּקִים לְגַמְרֵי, אֵין מִצְטָרְפִין:
כד עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָשִׁיר, וְנִמְצָא עָנִי, אוֹ עָנִי וְנִמְצָא עָשִׁיר; עַל מְנָת שֶׁאֲנִי כֹּהֵן וְנִמְצָא לֵוִי, אוֹ לֵוִי וְנִמְצָא כֹּהֵן; נָתִין וְנִמְצָא מַמְזֵר, אוֹ מַמְזֵר וְנִמְצָא נָתִין; בֶּן עִיר וְנִמְצָא בֶּן כְּרַךְ, בֶּן כְּרַךְ וְנִמְצָא בֶּן עִיר; עַל מְנָת שֶׁבֵּיתִי קָרוֹב לַמֶּרְחָץ וְנִמְצָא רָחוֹק, רָחוֹק וְנִמְצָא קָרוֹב; עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לִי שִׁפְחָה אוֹ בַּת גְּדוֹלָה אוֹ אוֹפָה וְאֵין לוֹ, עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ וְיֵשׁ לוֹ; עַל מְנָת שֶׁיֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים וְאֵין לוֹ, עַל מְנָת שֶׁאֵין לוֹ וְיֵשׁ לוֹ; בְּכָל אֵלּוּ, אוֹ שֶׁאָמַר: הִתְקַדְּשִׁי לִי בְּכוֹס זֶה שֶׁל יַיִן וְנִמְצָא שֶׁל דְּבַשׁ, אוֹ דְּבַשׁ וְנִמְצָא מַיִם, כְּגוֹן שֶׁהָיָה מְכֻסֶה וְלֹא הִכִּירָה בּוֹ עַד אַחַר כָּךְ, בְּכָל אֵלּוּ וְהַדּוֹמֶה לָהֶם, אֲפִלּוּ אָמְרָה: בְּלִבִּי הָיָה לְהִתְקַדֵּשׁ לוֹ אֲפִלּוּ לֹא יִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת, לֹא שְׁנָא אִם קִבְּלָה הִיא הַקִּדּוּשִׁין, לֹא שְׁנָא אָמְרָה לְשָׁלִיחַ לְקַבְּלָם בִּתְנַאי וְשִׁנָּה הַשָּׁלִיחַ. וְכֵן אִם הִיא הִטְעַתּוּ, אֲפִלּוּ אָמַר: בְּלִבִּי הָיָה לְקַדְּשָׁהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִטְעַנִי, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הַגָּה: אֶלָּא אִם כֵּן אָמְרָה כֵּן בְּפֵרוּשׁ בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין וְשָׁמַע הַבַּעַל וְשָׁתַק (טוּר). וְכֵן אִם הִיא הִטְעַתּוּ (וְאָמַר בְּפֵרוּשׁ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יִהְיֶה כֵּן), קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. אֲבָל אִם כְּנָסָהּ סְתָם וְאָמַר: כְּסָבוּר הָיִיתִי שֶׁהִיא כֹּהֶנֶת, וְהִיא לְוִיָּה, אוֹ לְוִיָּה וְהִיא כֹּהֶנֶת, עֲשִׁירָה וְהִיא עֲנִיָּה, עֲנִיָּה וְהִיא עֲשִׁירָה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:
כה עַל מְנָת שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, צָרִיךְ שֶׁיִּקְרָא הַתּוֹרָה וִיתַרְגֵּם אוֹתָהּ תַּרְגּוּם אֻנְקְלוֹס הַגֵּר. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם יוֹדֵעַ לִקְרוֹת וּלְתַרְגֵּם שְׁלשָׁה פְּסוּקִים, סָגֵי. וְאִם אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁאֲנִי קָרָאָה, צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹדֵעַ תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים בְּדִקְדּוּק יָפֶה:
כו עַל מְנָת שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לִשְׁנוֹת, צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹדֵעַ הַמִּשְׁנָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם יוֹדֵעַ מִדְרְשֵׁי הַתַּלְמוּד, מְקֻדֶּשֶׁת (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְאִם אָמַר: עַל מְנָת שֶׁאֲנִי תַּנָּאָה, צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹדֵעַ לִקְרוֹת הַמִּשְׁנָה וְסִפְרָא וְסִפְרִי וְתוֹסֶפְתָּא שֶׁל רַבִּי חִיָּא:
כז עַל מְנָת שֶׁאֲנִי תַּלְמִיד, כָּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ דָּבָר אֶחָד בְּתַלְמוּדוֹ, וְאוֹמְרוֹ, וַאֲפִלּוּ בְּהִלְכוֹת הֶחָג שֶׁמְּלַמְּדִים אוֹתָן בָּרַבִּים מִדְּבָרִים הַקַּלִּים סָמוּךְ לֶחָג כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָּל הָעָם בְּקִיאִין בָּהֶם:
כח עַל מְנָת שֶׁאֲנִי חָכָם, כָּל שֶׁשּׁוֹאֲלִים אוֹתוֹ דְּבַר חָכְמָה, דְּהַיְנוּ דָּבָר הַתָּלוּי בִּסְבָרָא, בְּכָל מָקוֹם, וְאוֹמְרָהּ:
כט עַל מְנָת שֶׁאֲנִי גִּבּוֹר, כָּל שֶׁחֲבֵרָיו מִתְיָרְאִים מִמֶּנּוּ מִפְּנֵי גְּבוּרָתוֹ:
ל עַל מְנָת שֶׁאֲנִי עָשִׁיר, כָּל שֶׁבְּנֵי עִירוֹ מְכַבְּדִים אוֹתוֹ מִפְּנֵי עָשְׁרוֹ:
לא עַל מְנָת שֶׁאֲנִי צַדִּיק, אֲפִלּוּ רָשָׁע גָּמוּר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, שֶׁמָּא הִרְהֵר תְּשׁוּבָה בְּלִבּוֹ:
לב עַל מְנָת שֶׁאֲנִי רָשָׁע, אֲפִלּוּ צַדִּיק גָּמוּר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק, שֶׁמָּא הִרְהֵר עֲבוֹדַת אֱלִילִים בְּלִבּוֹ:
לג עַל מְנָת שֶׁאֲנִי בֶּן עִיר, וְנִמְצָא בֶּן עִיר וּבֶן כְּרַךְ; עַל מְנָת שֶׁאֲנִי בַּשָּׂם, וְנִמְצָא בַּשָּׂם וּבֻרְסְקִי (פֵּרוּשׁ, אֻמָּן לְעַבֵּד הָעוֹרוֹת); עַל מְנָת שֶׁשְּׁמִי יוֹסֵף, וְנִמְצָא שְׁמוֹ יוֹסֵף וְשִׁמְעוֹן; הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: עַל מְנָת שֶׁאֵין שְׁמִי אֶלָּא יוֹסֵף, וְנִמְצָא שְׁמוֹ יוֹסֵף וְשִׁמְעוֹן; שֶׁאֵינִי אֶלָּא בֶּן עִיר, וְנִמְצָא בֶּן עִיר וּבֶן כְּרַךְ; שֶׁאֵינִי אֶלָּא בַּשָּׂם, וְנִמְצָא בַּשָּׂם וּבֻרְסְקִי, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
לד הַמְקַדֵּשׁ אֶת הָאִשָּׁה וְחָזַר בּוֹ מִיָּד הוּא אוֹ הִיא, אַף עַל פִּי שֶׁחָזְרוּ בְּתוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר, אֵין חֲזָרָתַם כְּלוּם וַהֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת:
לה הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי, וְחָזַר אַחַר כַּמָּה יָמִים וּבִטֵּל הַתְּנַאי, אַף עַל פִּי שֶׁבִּטְּלוֹ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי עֵדִים, בָּטֵל הַתְּנַאי וַהֲרֵי הִיא מְקֻדֶּשֶׁת סְתָם. וְכֵן אִם הָיָה הַתְּנַאי מִן הָאִשָּׁה וּבִטְּלָה אוֹתוֹ בֵּינָהּ וּבֵינוֹ, בָּטֵל הַתְּנַאי. לְפִיכָךְ, הַמְקַדֵּשׁ עַל תְּנַאי וּבָעַל סְתָם, אוֹ כָּנַס סְתָם, הֲרֵי זוֹ צְרִיכָה גֵּט אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי, שֶׁמָּא בִּטֵּל הַתְּנַאי כְּשֶׁבָּעַל אוֹ כְּשֶׁכָּנַס. וְאִם קִדְּשָׁהּ אַחֵר, צְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם (דַּעַת עַצְמוֹ):
לו אָמַר לָהּ: הִתְקַדְּשִׁי לִי בִּפְרוּטָה זוֹ עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לִיךְ מָנֶה, וְאַחַר כָּךְ אָמַר שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה לְקַיֵּם תְּנָאוֹ לְעוֹלָם, אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְקַיְּמוֹ, אֶלָּא קִדּוּשָׁיו בְּטֵלִים וְאֵינָהּ צְרִיכָה גֵּט. וּמִכָּל מָקוֹם בַּעַל נֶפֶשׁ לֹא יִשָּׂאֶנָּה בְּלֹא גֵּט, שֶׁמָּא אַחַר כָּךְ יֹאמַר שֶׁרוֹצֶה לְקַיֵּם הַתְּנַאי, לְקַלְקְלָהּ עַל הַשֵּׁנִי. וְאִם אָמַר שֶׁעֲדַיִן רוֹצֶה לְקַיְּמוֹ, אֵין יְכוֹלִים לְכֹפוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, כְּדִין זְמַן שֶׁנּוֹתְנִים לִבְתוּלָה, וּמִשְּׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְאֵילָךְ כּוֹתְבִין עָלָיו אִגֶּרֶת מֶרֶד. וְאִם מֵת קֹדֶם שֶׁקִיֵּם הַתְּנַאי, אֲפִלּוּ חֲלִיצָה לֹא בָּעֲיָא. וְאִם מָחֲלָה הִיא הַתְּנַאי בְּחַיֵּי הַמְקַדֵּשׁ, גָּמְרוּ הַקִּדּוּשִׁין מִיָּד, כְּאִלּוּ קִיְּמוֹ. וְכָל זֶה כְּשֶׁלֹּא כְּנָסָהּ, אֲבָל כְּנָסָהּ, מְקֻדֶּשֶׁת מִיָּד, דְּמִסְתָמָא בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָה לַחֻפָּה מָחֲלָה לַתְּנַאי, וְחַיָּב לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ:
לז מִי שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְקִדֵּשׁ עַל תְּנַאי: אִם בָּאתִי מִכָּאן עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ תִּהְיֶה מְקֻדֶּשֶׁת מֵעַכְשָׁו, וְקֹדֶם שֶׁהָלַךְ נִתְרַצּוּ שְׁנֵיהֶם לְהַאֲרִיךְ הַזְּמַן, וְעָבַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא בָּא, וּבָא קֹדֶם הַזְּמַן הָאַחֲרוֹן, הָוֵי קִידוּשִׁין, דְּכָל מַעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה עַל תְּנַאי יָכוֹל לְבַטֵּל הַתְּנַאי אוֹ לְהוֹסִיף אוֹ לִגְרֹעַ מִמֶּנּוּ (הָרֹא"שׁ וְר' יְרוּחָם). וַאֲפִלּוּ נִתְאַכְּלוּ הַמָּעוֹת, הֲווֹ קִדּוּשִׁין לְמַפְרֵעַ כְּשֶׁנִּתְקַיֵּם תְּנַאי הַשֵּׁנִי:
לח בְּקִדּוּשִׁין, תְּנַאי שֶׁהוּא לְטוֹבָתוֹ, כְּגוֹן עַל מְנָת שֶׁאֵין בָּהּ מוּמִין אוֹ שֶׁאֵין עָלֶיהָ נְדָרִים, יָכוֹל לְבַטְּלוֹ. אֲבָל אִם הוּא לְטוֹבַת הָאִשָּׁה, כְּגוֹן עַל מְנָת שֶׁאֶתֵּן לִיךְ מָאתַיִם זוּז, נְהִי שֶׁהַתְּנַאי יָכוֹל לְבַטֵּל, מִכָּל מָקוֹם אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אִם לֹא יִתֵּן לָהּ מָאתַיִם זוּז:
לט הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי חוּץ מִפְּלוֹנִי, כְּלוֹמַר שֶׁלֹּא תֵּאָסֵר עָלָיו, אֶלָּא תִּהְיֶה אֵשֶׁת אִישׁ לְכָל הָעוֹלָם וְלִפְלוֹנִי כִּפְנוּיָה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת מִסָפֵק. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי עַל מְנָת שֶׁתִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לִפְלוֹנִי, הֲרֵי זֶה מְקֻדֶּשֶׁת וְתִהְיֶה אֲסוּרָה עָלָיו כִּשְׁאָר הָעָם, מִפְּנֵי שֶׁהִתְנָה בְּדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיְּמוֹ. הַגָּה: אִם חוֹלְקִין אִם נִתְקַיֵּם הַתְּנַאי אוֹ לֹא, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל תְּנַאי שֶׁהוּא בְּקוּם וַעֲשֵׂה אֵין אֶחָד מֵהֶם נֶאֱמָן לוֹמַר שֶׁקִּיֵּם תְּנַאי שֶׁהָיָה עָלָיו לְקַיֵּם, אֶלָּא צָרִיךְ עֵדִים; אֲבָל תְּנַאי שֶׁהוּא בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה, כָּל אֶחָד מֵהֶם נֶאֱמָן, אִם אֵין שֶׁכְּנֶגְדּוֹ מַכְחִישׁוֹ (הָרַ"ן פֶּרֶק הָאוֹמֵר בְּשֵׁם הָאַחֲרוֹנִים). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ בְּקוּם וְעֲשֵׂה נַמֵּי נֶאֱמָן, כָּל שֶׁאֵין כְּנֶגְדּוֹ מַכְחִישׁוֹ (הָרַמְבַּ"ן וְר"י):
א סָעִיף א ואם לאו כו' פי' אפי' אם לא נתקיים מחמת אונה כ"כ ב"י בשם הר"ן:
ב סָעִיף ב התנאי קודם למעשה הרמב"ם כתב וז"ל אם אמר לה ה"א מקודשת לי בזה נתן לידה והשלים ואמר אם תתן לי מנה ה"א מוקדשת לי ואם לא תתני לי לא תהיה מקודשת הרי בטל התנאי מפני שהקדים המעשה אע"פ שהיה הכל תכ"ד עכ"ל הרי שהוא מפרש דהמעשה שזכרה המשנ דהיינו מה שהוא עושה ממש כגון מעשה הקידושין צריך שיתנה התנאי קודם שיתן לה הקידושין ובלשון התנאי אין חילוק ולא אתי כאן לאשמועינן אלא שלא יתן הקידושין תחלה ואח"כ יתנה התנאי והקשה הטור ע"ז דזה מלתא דפשיטא היא דאם נתן ואח"כ התנה דין אחר המעשה כלום ואפי' בלא תנאי בני גד ולגבי קידושין לא אמרי' תכ"ד כדיבור דמי והב"י מתרץ דקמ"ל אע"ג דהגמר דברי הקידושין הוא התנאי שהרי הוא אומר הרי את מקודשת לי בזה על תנאי כו"כ אע"פ שנתן לה הקידושין קודם זכירת התנאי מ"מ כיון דדברים אחרים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמוך וה"א דלא חלו הקידושין אלא על אותו התנאי אי לאו דגמרינן אלא מתנאי בני גד כו' שיהיה התנאי קודם למעשה עכ"ל ובסמוך יתבאר דליתא להאי תירוצא וכתב בפרישה וז"ל משמע דהרמב"ם ס"ל דתרתי בעינן נתינו ג"כ אמירה בשעת הנתינה והיינו שאמר ה"א מ"ל בשעה שנתן הדינר בידה אז אינו מועיל התנאי אבל אם נתן הדינר בידה ולא אמר ה"א מ"ל הרי זו מקודשת דזה מקרי תנאי קודם מעשה הואיל שנתן הדינר קודם שאמר שום דבר ובתורת פקדון נתן לה ולא בתורת קידושין ואם אח"כ אמר לה אם תתני לי כך ה"א מ"ל זה חשוב תנאי וצריך לקיימו ומ"ה מקשה הטור פשיטא כו' דאם איתא דהרמב"ם ס"ל דאפי' אם כבר נתן בידה ואח"כ אמר אם תתן לי ה"א מ"ל דאינו תנאי מה מקשה הטור דלמא מתני' קמ"ל דאפי' בכה"ג אינו תנאי א"ו גם הרמב"ם מודה בזה דהוי תנאי עכ"ל ומו"ח ז"ל כתב ג"כ דפשוט היא בשתק תחלה ונתן לה ואמר אח"כ התנאי דהוי תנאי גמור וטרח לפרש דברי הטור בקושייתו בדוחק ותמהתי איך לא דקו הנהו גאונים בזה דהא בהיה לו פקדון בידה לא מהני אם אמר לה ה"א מ"ל אא"כ אמרה הן וכאן לא אמרה הוא כלום שלא נזכר מזה כלום ברמב"ם וא"כ האיך הוכיחו מלשון רמב"ם שהזכיר המקדש אמירה תחלה ה"א מ"ל הא יש הכרח בזה בלא מצד תנאי קודם למעשה אלא (מצד) דאל"כ אין כאן קידושין כלל דהוה אחר מתן מעות והיא לא אמרה הן וא"כ שאין הוכחה מדברי רמב"ם אין לנו לומר מסברא אפי' אם אומרת הן אחר ששתק ונתן ואח"כ התנה דמהני לקיים התנאי כיון דהקידושין לא חלין עד עכשיו דהא מ"מ אין כאן נתינה ממש אלא להחזיק מה שיש כבר בידה ומהני לדין קידושין כאלו נותן עתה אבל לא מהני לענין שנאמר דהוה תנאי קודם למעשה דלא מהני הן שלה אלא להחזיק הנתינה דמעיקרא והוה מעשה קודם לתנאי כמו באומר תחלה ה"א מ"ל ונתן ואז ל"צ שתאמר הן וחד מינייהו נקט הרמב"ם ובמ"ש הטור על הרמב"ם ולא נהירא דמלתא דפשיטא הוא אם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי עכ"ל משמע מזה הנותן מתנה לחבירו ואומר הנני נותן לך מתנה זו ונותנה לו ואח"כ אומר איזה תנאי במתנה לא מהני אפי' אם [הוא] תכ"ד אין בתנאי זה כלום כיון שקודם לזה זכה בסתם מ"ה מקשה דא"צ ללמוד כאן מתנאי בני גד כיון דבלא"ה אין כאן תנאי ולהרמב"ם אי לאו תנאי בטל התנאי והמתנה קיימ' ואין חילוק בין הרמב"ם להטור בזה הסברא רק בהוה אמינא דהיינו אי לאו תנאי כ"ג דלרמב"ם בלאו תנאי ב"ג ה"א דמהני אם הוא תוך כ"ד ולהטור בלא"ה לא מהני כיון שכבר נתן לה סתם נ"ל ראיה לדברי הטור ממה דאמרי' בפ"ק דב"מ דף י' המגביה מציאה לחברו ואמר אני זכיתי בה תחלה דאמרי' שם תחלה דסיפא למה לי פירש"י דאפי' לא אמר תחלה בפי' מסתמא תחלה קאמר דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא אינו בידו עכ"ל ואי ס"ד דתכ"ד מהני אפי' אחר הנתינה לא היה כאן מקשה כלום דודאי היינו אומרים שרוצה לזכות אחר הנתינה דהיינו תוך כ"ד ולכך מוכרח לומר התנאי זכיתי בה תחלה א"ו דגם זה הוא פשוט דלא מהני אפי' תכ"ד כיון שכבר מסורה בידו וה"נ כך הוא וזו ראיה שאין עליה תשובה לפע"ד ועיין מ"ש בסי' מ"ז ומ"ח ובמה שזכרנו נסתלקו דברי ב"י במ"ש לתרץ קושיות הטור במה שהעתקתי בסמוך מטעם כיון דדברים אחרים הם בלי הפסק כו' דהא לאו מלתא הוא כיון שנמסרו הקידושין בידם קודם אמירת התנאי לא מהני תו התנאי אפילו תכ"ר כמו שהבאתי ראיה ברורה מגמרא הנ"ל וא"ל בזה לתנאי בני גד נמצא (לא) יש חילוק בין הרמב"ם להטור בזה אלא דלהרמב"ם אין חילוק לענין לשון התנאי אלא לענין אם קדם המעשה ממש להתנאי ולהטור החילוק בלשון התנאי ושיט' הטור ברורה בפי' תנאי קודם למעש דהיינו בתנאי עצמו יש חילוק דצ"ל באם אומר אם תתן לי מנה דזהו תנאי ואח"כ אמר ה"א מ"ל דזהו מעשה לאפוקי להיפך ה"א מ"ל אם תתן לי מנה אבל בנתינה עצמה לא תלי מידי כ"ז נ"ל ברור ונכון במשא ובמתן זה בס"ד ומשמעות רוב הפוסקים שמביא ב"י לענין הלכה כהטור:
ג סָעִיף ב דבר שאפשר לקיימו בטור כתב בזה ע"י שליח ותמה ב"י דהרי בקידושין א"צ הך מלתא דהא בביאה א"א ע"י שליח ואפ"ה מהני ביה תנאי וילפינן מיניה קדושי כסף ושטר מחמת דאיתקש הוויות להדדי וא"כ למה כתב הטור כאן בקידושין וכבר העידו מו"ח ז"ל ובפרישה שבקצת ספרים מדוייקים של הטור לא איתא להנהו תרי תיבות ע"י שליח ונכון הוא:
ד סָעִיף ד דאתי מינייהו חומרא דא"כ אין לחייב ממון מחמת התנאי כל דלא יש שם ד' צדדים אלו דבממון אזלי' לקולא שלא להוציא מן המוחזק:
ה סָעִיף ד הכל בדבר א' לאפוקי כגון אם יהיה דינר זה שלי אני מקדשך בו ואם לא יהיה שלי לא תהיה מקודשת ואינו דומה לתנאי ב"ג שהיא התנאי שילכו לא"י והמעשה שנתן להם ארץ גלעד לאחוזה ממילא אינם בדבר א' ומ"ש אם לא יהיה שלי פי' אלא בשאלה הוא בידו דאל"כ ה"ל גזל ואינה מקודשת:
ו סָעִיף ד שתאכל בשר חזיר ולא הוי זה מתנה על מה שכתב בתורה דהא לא אמר לה לא סגי בלאו הכי וא"כ לא תאכל ולא תתקדש משא"כ בסמוך בסעיף ה' שלא יתחייב ודאי קא עקר שהרי מסר לה קידושין והרי היא אשתו להתחייב בה וכי אתנו ע"מ שלא יתחייב ה"ל עיקר:
ז סָעִיף ה שאר וכסות כו' לא הוה מתנה על מ"ש בתורה כיון שדבר שבממון הוא ונותן למחילה משא"כ בעונד צערא דגופא היא לא ניתן למחילה בסעיף ד' ע"מ שתבעל לאסור לה כו' בטור כ' ע"מ שתבעלי לאבא כו' וכתב בפרישה היה לאחר דהא הטעם משום שאסור לה משום ערוה וא"כ ה"ה לאחר דעלמא שאסורה עליו משום א"א והטור נקט לאבא משום דבגמ' פ' המגרש לענין גט (קאמר שם לאבא) ושם יש איסור דוקא לאבא אבל לאחר היא מותרת לאחר הגט מ"ה גם כאן נקט לאב' ומו"ח חלק עליו ואמר דכאן נמי דוקא לאבא דאלו לאחר יש היתר אחר שימות הוא משא"כ באב' דאסור לעולם בה. והאמת כדברי הפרישה דהא אי' בפ' המגרש לענין נותן גט ומשייר דמבעי' לן התם חוץ מבעל אחותה מהו מי נימא השתא היא לא חזי' א"ד זמנין דמתה אחותה וחזיה ליה ולא אפשט' נמצא דיאן סברא זו דמיתה מוכרחת וא"כ האיך נימא כאן בפשיטות דהוי דבר שאפשר מצד שמא ימות הוא ודברי הפרישה עיקר:
ח סָעִיף ח ע"מ שירצה אבי פירושו שיאמר בפי' אין מ"ה אם רצה דהיינו שאמר בפי' אין לא רצה דהיינו שמיחה:
ט סָעִיף י ולכן לעולם הוי ספק עד שימות האב בטור כתב ואם מת הבן אפי' אמר האב איני רוצה או חולצת או מתייבמת הטעם דמותר לישא אי אומר הן הרי אשת אחיו ושפיר מייבם ואי לא יאמר הן הרי היא כזרה דעלמא דאין בה קדושין מן הראשון. הקשה מו"ח ז"ל אמאי חולצת ליחוש שמא ימות האב ולא יאמר הן דהשתא החליצה לא הוי חליצה ושרי' לכהן ואיכא דלא ידע ואימא חליצה שרי' לכהן ובזה איתא לקמן ס"ס קנ"ו בדין הלכה עם בעלה למ"ה ע"ש ומשום קושיא וכ' דבאמת אינה חולצות מדרבנן וכאן לא אמר אלא מדין תורה ואני אומר דאין כאן קושי' כל עיקר לפי מ"ש בתשו' בתר' ס"ס קנ"ז וכאן בלאו הכי לק"מ דתנאי שהיא בקידושין הוא גלוי לכל ושפיר ידעו שלא נתקיים התנאי ומשום דמתחלה היה ספק ע"כ היו שם חליצה וכן מצינו ברש"י ביבמות ד' צ"ה ד"ה לעולם אסיפא כו' ואי משום אחות אשתו תנאי הוה ליה בקידושי ראשון ולא נתקיים כו' אלמא דכשרואין העולם שיש איזה שינוי ויש איסור להם חושבין שתנאי היה בקידושין א"כ כ"ש כאן שבאמת היה התנאי בעדים ושומעים דלא אמר האב הן ולא נתקיים התנאי לבסוף ואין כאן חורב' כלל:
י סָעִיף י וי"א דאם אמר הן פעם אחת כו' ק' דהך י"א הוא הטור מ"ש ממ"ש בע"מ שיאמר הן דאפי' אמר אני רוצה מהני אח"כ אמירת הן וזה ג"כ דברי הטור בשם הרמ"ה ונראה דודאי מצד הסברא כל שאומר פעם אחת הן תו לא מצי למחות כהך י"א אלא דלעל באומר ע"מ שיאמר הן יש קושיא למה הוצרך להתנות על תנאי יתר דהא סגי באם לא ימחה או ישתוק ולמה לו שיאמר בפי' הן מה ירויח בזה א"ו דנתכוין כל זמן שיאמר הן יהיה הקדושין אפילו אם קודם לזה יאמ לא לאפוקי אם היה אומר ע"מ שישתוק ואמר לא תו לא מהני שתיקה או הן כיון דמחא כבר כששמע מה הוה ספק לעולם אם חזר ואמר הן ורש"ל תירץ דע"מ שלא ימחה הוי התנאי בשב ואל תעשה והאב עביד מעשה שאומר הן בזה מקיים התנאי אבל בע"מ שיאמר הן הוי התנאי במעשה שיאמר הן אפילו עביד מעשה דאמר תחלה לא יכול לבטל מעשה הראשון עכ"ל ונר' עיקר כתרוצו דכן מצינו בסי' זה לקמן בשם הרמ"ה בטור דלהכי אמר ע"מ שאראך ולא אמר ע"מ שיש לי כולי ה"נ יש לדקדק כן כמו שכתבתי:
יא סָעִיף יב ע"מ שאדבר עליך רש"ל כ' דתנ' קמ"ל בזה שצריך דוק' לפרוט אבל בשכר דבור לחוד לא מוקדש' דישנ' לשכירות מתחלה ועד סוף וה"ל מלוה והרא"ש בשם התו' הקשו מאי קמ"ל מתני' ותירצו דאם דיבר עליה לשלטון מקודשת ואינה יכולה לומר לדברים הללו לא חפצתי וכן במלאכה. והטור הביא זה וכ' אח"כ ובתוספתא קתני אם דיבר עליה כדרך המדברים מקודשת משמע שהדברים ידועים שיש לו לדבר עליה עכ"ל וכונתו דהתוספתא לא ס"ל כדברי התוספות דהא בעי' דברים ידועים דוקא וא"כ לא שייך לומר אינה יכולה לומר לדברים אלו לא חפצתי דהא ודאי יכולה לומר כן ואם אין דברים ידועים ג"כ אין קידושין כלל מדאצטריך לאוקמי בדברים ידועים. והב"י הקשו על התוספו' שהקשו מאי קמ"ל מתני' דהא שפיר קמ"ל דיש לשכירות מתחלה ועד סוף כמ"ש רש"י ונר' דלק"מ דרש"י בא לתרץ קושי' פשיט' דמקודשת בפרוטה וע"ז משנה דקמ"ל דוק' דבשכ' הדיבור לחוד לא מיקדשא והתוספות בא לתרץ במ"ש מתני' דאם יקיים התנאי מקודשת דזה פשיטא ואם בא להשמיענו דין דישנה לשכירות מתחלה כו' ה"ל להשמיענו בקיצור דהמקדש בשכר דיבור אינה מקודשת אלא דבא להשמיענו דזה הוי קיום התנאי ולא תוכל לומר דבר זה לא חפצתי: דברי המגיה ובזה נסתלקו דברי הח"מ והב"ש שכתבו דאין דברי ב"י מוכרחים דבאינן ידועים הדברים מקודשת אע"פ שאין צריכה להם ע"ש אבל לפי דברי הטורי זהב דא"כ נוקמי המתני' בשאין ידועים ומה דוחק' לאוקמי בידועים דברי ב"י מוכרחים דבאי' ידועים אינה מקודשת שיכולה לומר בדברים אלו חפצתי עכד"ה):
יב סָעִיף יד אם ידוע בעדים שיש לו פירוש עדים מעידים שראו אצלו מנה ממילא אנו אומרים חזקה שהוא שלו כיון שהם בידו כ"כ הר"ן הביאו ב"י אלא שהוא הבין דברי הטור שצ"ל עדים שיודעים בודאי שהמנה שלו ומחמת זה כ' ב"י שיש מחלוקת בין הטור להר"ן ולא דק כ"כ מו"ח ז"ל:
יג סָעִיף יח לא היו לו בשעת קידושין כו' כ"כ הטור בשם הרמ"ה דבאו' ע"מ שיש לו משמע בשעת קידושין וע"מ שאראך היינו נמי להבא ואע"ג דאשכח מציאה או שניתן לו במתנה אח"כ ומראה לה הוי קידושין ומיהו לא חיישי' דלמא אחזי לה בתר הכי למהוי ספק קידושין עכ"ל וקשה אמאי לא ניחוש לחומרא דלמא ימצא מציאה ומשום קושיא זו דחק ב"י תחלה לומר דהאי ומיהו לאו דברי הרמ"ה הוא אלא דברי הטור וחולק על הרמ"ה וס"ל כמ"ש רבינו ירוחם בשם הרא"ש שכ' על הרמ"ה בזה ולא נהיר' דאפי' ע"מ שאראך צריך שיראנו בשעת קידושין דאל"כ מה גבול יש לו לעולם יאמר עדיין יש לי זמן להראותה ולזה כ' נמי הטור האי ומיהו כו' אלא שלשון ומיהו הוא דחוק דמשמע דאינו חולק ואני תמה דהא א"א לומר כלל כן דא"כ למה כ' דלא חיישי' דלמא אחזי כו' הא אפילו אם ודאי מראה לה אין כאן קידושין כיון שלא היה לו בשעת קידושין מיד כ' ב"י דהטור ס"ל כרבינן ירוחם בשם הרמ"ה דבאראך לא חיישי' שמא הראה דכי חיישי' הכי בתנאי דע"מ שיש לו דלאו מחוסר מעשה ואפשר שיש לו ולא ידע ביה אבל לגבי תנאי דאראך אם איתא דמקיים תנאי בסהדי הוי מקיים ליה כי ליכא סהדי לא חיישי' עכ"ל ולזה נתכוין הטור בהאי ומיהו כולי ולע"ד גם פי' זה אינו דא"כ למה אמר דלמא אחזי לה בתר הכי למה זכר בתר הכי אדרב' היה לו לומר שמא הראה לה כבר ורש"ל כ' בזה ול"נ דס"ל דודאי כ"ז שמראה לה הוי קידושין למפרע אפילו מצא מציאה רק כ"ז שהיא מבקשת שיקיים תנאו צריך לקיים ואם אין לו חיישי' דלמ' אחזי לה דא"כ אין לה גבול אלא זה הגבול יש לו כ"ז שהי' תובעת דכן הבטיח לה עכ"ל גם פי' זה אינו עיקר דלמה אמר לא חיישי' כולי האי אפילו אם בודאי יראה לה אח"כ לא מהני כיון שלא הראה בשעת התביעה ולעד"נ דכיון דאזלי' בתר דעת האשה דהרי אמרו לא נתכוונה אלא להראות משלו ונוסף ע"ז כ' הטור בשם הרמ"ה דאפילו אם הראה בפני עדים לא מהני אלא היא נתכוונה להראות לה דוק' א"כ כ"ש שיש לנו לומר שבודאי נתכונה שלא תתעגן כל ימיה ותמיד קשורה בו מחמת שמא עדיין יראנה אלא הדבר ברור שמ"ש הרמ"ה דהאי לישנ' דאראך משמע נמי להבב' אין פירושו שאם יראה לו מציאה והוא אין לו בשעה ההיא דתהוי מקודשת למפרע, אלא נתכונה שאם יש לו באותו שעה רק שמחוסר הראה לה אז אמרי' דכשיראה לה תהא מקודשת למפרע ובזה ודאי תלוי בתביעתה שיראנה צריך לקיים כן ותוך הזמן אין לה לקבל קידושין מאחר דחיישי' שמא יבוא מעצמו ויראנה אבל באם אין לו בשעת קידושין אז אמרי' דאם ימצא מציא אח"כ ויראנה אז תהיה מקודשת מאותה שעה ואילך לא למפרע ואע"ג דע"מ כאומר מעכשיו מ"מ כיון דאין לו אין כאן קידושין דדוקא אם יש לו ולא מחוסר אלא ראיה לה אז כיון דבידו תמי' להראותו היא מקודשת למפרע ממילא קודם לזה הוה ספק אבל זה שאין בידו שימצ' מציאה ה"ל כאו' אם אמצ' מציאה אראה לך ואז יהיה הקידושין חלין אבל לא למפרע ולא מהני לשון ע"מ או מעכשיו דקאמר דהרי סותר זה באומרו אח"כ אם אמצ' מציאה וזה אינו בידו אלא שאם ימצ' מציאה ויראה לה תהיה אז מקודשת לו מאותו שעה ואילך דוק' ודוגמ' לזה אית' בב"י בסי' מ' בשם תשובה רשב"א וז"ל ולא עוד אלא אפילו א"ל מעכשיו ולאחר שאגרשך צ"ל כן שהרי א"א להם לחול מעכשיו כו' וה"נ א"א מעכשיו ונמצ' שתוך אותו זמן היא אינה קשורה בו ותוכל להתקדש לאחר וע"ז אמר הרמ"ה דלא חיישי' דלמ' מחזי לה בתר הכי כיון שעתה אין לו והאי רמיהו הוא לשון רמ"ה עצמו ומתורץ ג"כ קושיות ר' ירוחם בשם הרא"ש דמה גבול יש לו דא"צ כאן גבול דהי' אינה קשורה בו כלל דאם תתבענו פשיטא שהיא פטורה ממנו כיון שאין לו ואז אפילו אם אח"כ ימצ' ויראה לה לא מהני ואפילו לא תתבענו אין עליה התקשרות להמתין עליו כיון שאין לו עתה רק שאם לא תתבענו הוא ימצ' מציאה ויראה לה יהיו הקידושין מאותה שעה ואילך כנ"ל דעת הרמ"ה וע' מ"ש בסעיף ל"ו:
יד סָעִיף כד ונמצ' עשיר זימנין דניח' לה בעני יותר דהו' כפוף תחתה ובשבח יוחסין לא ניחא לה דמתגאה עליה:
טו סָעִיף כד ושמע הבעל ושתק פי' אחר שאמר הוא התנאי ואמרה אפי' לא יהיה כך אני מרוצה להתקדש ושתק ע"ז ודאי הסכים לדבריה:
טז סָעִיף כז בהלכות החג בגמ' אמרי' אפי' יודע בהלכות כלה ופי' רמב"ם כלה לשון דרשה דהיינו שרגילין לדרוש באלול ובאדר סמוך לחג ומלמדין אותם ברבים בדברי הקלים שיהיו הכל בקיאים בהם:
יז סָעִיף לד אעפ"י שחזרו כו' דקי"ל במקדש לא הוי תוך כ"ד לחומרא כדאית' פ' יש נוחלי' ד' קכ"ט ונתבאר לעיל ס"ס י"ז וביטול התנאי דהתנאי היה לטובתו של בעל כגון שאין עליה מומין ע"כ סגי בביטולו לחוד וכן אם התנאי לטובת האשה סגי בביטול האשה לחוד ובשניהם אם המבטל מודה בביטול סגי כנ"ל פשוט:
יח סָעִיף לה ובעל סתם כו' ברמב"ם כתב לפיכך המקדש על תנאי וכנס אח"כ סתם או בעל סתם צריכה גט והקשה ב"י בסי' ל"ט דכתב הטור ואם קידש ובעל סתם כו' ולא זכר שם כנס בדרישה הוסיף להקשות דאם כנס מהני כ"ש בעל דהא בעל הוא היא הכניסה דאי בלא כניסה הוה בעילת זנות ואנו קיימי' עכשיו הטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומכח זה האריך מאד ליישב ולע"ד דאין כאן קושיא כלל דבאשר"י בשם הרי"ף מבואר דהיכי דמוזכר כנסה היינו לאחר זמן והיכא למוזכר ובעל היינו לאלתר ונ"ל הטעם לזה דסתם כניסה אינה לאלתר אלא מוכנת עצמה בין קידושין לחופה כדתנן בפ' נערה נותנין זמן לבתולה כו' ופסק הרי"ף דלהלכה קי"ל אפילו בבעל לאלתר אחר הקידושין צריכה גט דמסתמא אחליה לתנאה משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א"כ משמע דבכנס לאלתר לא אמרי' אחלי לתנאה דאין שייך כאן טעם זה אלא דבכנס לאחר זמן אמרי' כן מדלא חזר להזכיר התנאי בשעת הכניסה כיון שיש הפסק רב ביניהם וא"כ שפיר כתב הטור כאן בשם הרמב"ם וכנס אח"כ סתם היינו אחר זמן דכן הוא סתם כנס ומ"ש אח"כ או בעל סתם פירושו לאלתר כמ"ש בסי' ל"ט ולא הוי בעילת זנות דזה ה"ל ככניסה לחופה ובסי' ל"ט בעל לחוד היינו משום דשם לא קמ"ל אלא דהקידושין סמוכים לבעילה ואפ"ה אחלי' לתנאי וכ"ש בכניסה שהוא אחר זמן ואפי' בלא בעל כמ"ש הר"ן:
יט סָעִיף לו ומ"מ בעל נפש לא ישאנה כו' הקשה ב"י למה לא כתב כאן דמן הדין הקידושין לעולם ספק כמ"ש בסי' זה ע"מ שיאמר אבא הן דהא להא דמיין ונ"ל דלא דמיין דהא לעל אמרי' דהן של אבא מהני אחר שאמר לא אלא משום דיש קושיא למה אמר הן הוא לשון יתור דה"ל לומר ע"מ שישתוק או לא ימחה כאן אין שייכא קושיא זו ע"כ נשאר הדבר על הסברא וכיון שאמר פעם אחת לא ולא עוד אלא שאמר בפירוש שאינו רוצה לקיים התנאי לעולם א"כ מצד הדין אפילו ספק אין כאן ומותרת לכל אדם אלא דבעל נפש לא ישאנה דשמא יהיה עכ"פ לעז כיון דהוא יאמר שרוצה לקיים תנאו ורבים יטעו לומר שיכול עדיין לומר לקיים תנאו וע"כ כ' כאן לקלקל על השני כלומר קלקול בעלמ' אעפ"י שאין איסור באמת ומ"ש כאן כל י"ב חדש נראה פשוט דלאו בכל תנאי (קאמר) דכבר זכרנו לעיל גבי ע"מ שאראך פירוש דפירושו דכשתתבענו היא והיינו מיד דשם עיקר כוונת' שתהא בטוחה בודאי שיש לו מעות ואינה מבקשת שיתן לה זה צריך תיכף מה שאין כן בתנאי שיתן לה דכאן:
כ סָעִיף לז נתרצו שניהם להאיך הזמן ק"ל מ"ש מהא דאיתא בי"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ט הנשבע לפרוע לחברו לזמן פלוני יכול להתירו שיאמר כאלו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיניה אא"כ התנו שיוכל להאריכו וכ' שם ב"י תיקון לזה שלא יעבור על השבועה דיאמר לו הריני כאלו התקבלתי ע"מ שתשבע לפרוע לי לזמן פלוני והוא ישבע לו אלמא דיש לפנינו שני דרכים או שהשבועה הראשונה רובצת עליו ועובר עליה בכל שעה כל שאינו (אומר) הריני כו' ולא מהני מה שיתן לזמן השני או שיאמר הריני כו' ואז נמחלה השבועה ראשונה לגמרי וא"כ ה"נ ממ"נ קשה אי תאמר בהרחבת זמן לחוד בלא הריני כו' לא נתבטל הקישור לגמרי והוא חייב עדיין לקיימו ויש לנו לומר שמה שאינו מקיים התנאי לזמן המוגבל עובר על התקשרות שלו והקידושין בטלים כדין עובר על תנאי ומה יועיל כשמקיימו לזמן שני ואם תקבל קידושין מאחר תהיה מקודשת לו וא"ת כאן דבאומר' הריני כו' א"כ בטלו הקידושין הראשונים לגמרי כמו שצריך שם שבועה אחרת א"כ נצריך קדושין אחרים וק"ו הוא דמה התם בשבועה שאם עבר במזיד ולא פרע באותו יום עדיי השבועה רובצת עליו ועובר עליה בכל יום כמבואר בח"מ סי' ע"ג ואפ"ה אמרי' באומר הריני כו' נסתלק מעשר ראשון ק"ו כאן שאם עובר על תנאו במזיד בטלו הקידושין ק"ו באומר הריני כו' וע"כ צריך אתה לומר כאן דכשאומרת הריני כאלו התקבלתי כונתה דוקא בתנאי כשתתן לי בזמן אחר אז דוקא הוה כאלו התקבלתי וע"כ הקידושין הראשונים תלוים בקיום זמן האחרון וע"כ ל"צ קידושין אחרים א"כ למה כתב ב"י שם בי"ד דבאומר הריני כו' צריך שבועה אחרת וצ"ע:
א סָעִיף א תנאי. עיין מה שנסתפק הכנה"ג דף ס"ח ע"א. ומתוך כתבו ניכר שנעלם מעיניו דברי הר"ן ורמ"א שהביאו בסי' מ' סעיף א' ע"ש:
ב סָעִיף א אינה מקודשת. אפילו נאנס ולא קיים התנאי לא הוי קידושין הר"ן בשם הירושלמי בפרק האומר. אבל בסוף פרק כל הגט כתב הר"ן שכתב בעל העיטור דאתשל קמיה ראש כלה אם יש טענת אונס בקדושין ולא איפשטא וכן הביא הרב המגיד בפ"ט מה"ג. והרלנ"ח סי' ק"כ העלה דאין טענת אונס בקדושין ואפילו למי שירצה להחמיר אם התנה הארוס בשעת הקדושין שלא יוכל לטעון שום טענת אונס בעולם וע"ז התנאי קבלה הקדושין ואין אונס בקדושין ועיין כנה"ג דף ס"ט ע"א ועיין בה"י:
ג סָעִיף ב למעשה. הראב"ד והטור והרשב"א והר"ן הרמ"ך ס"ל דאפי' באמירה צריך להקדים התנאי ולא כהרמב"ם שכתב הקדים המעשה היינו שעושה המעשה ועיין בב"י וכתב הפרישה והב"ח הביאו בק"א. אם נתן הדינר בידה ולא אמר הרי את מקודשת לי ואח"כ אמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי בדינר זה ואם לא תתני וכו' ה"ז תנאי גמור וצריך לקיימו אבל אם אמר בעת הנתינה הרי את מקודשת ואח"כ אפי' תכ"ד אמר על תנאי כך וכך לא הוי תנאי עכ"ל. וה"ה בעלמא מי שנותן מתנה לא' ואחר הנתינה אפילו תכ"ד אומר ע"מ כך וכך לא מהני התנאי כיון שקודם לזה זכה בסתם ט"ז וכל התנאים שמתנה עם השליח אפילו לא כפל התנאי והמעשה קודם לתנאי קיים שלא תתרצה את עצמו אלא בתנאי זה ב"י בשם הר"ן. וכנה"ג הביא בשם ספר חוקות הדיינים דאפילו בתנאי הנעשה ע"י שליח צריך שיהא קודם למעשה ע"ש:
ד סָעִיף ב לקיימו. גם צ"ל שיוכל לקיימו ע"י שליח עיין ב"י ועיין תוס' גיטין דף פ"ד ע"א ד"ה ע"מ שתעלה לרקיע כתבו שם בשם ר"א דלא בעי אלא שהמעשה יוכל לעשות ע"י שליח אבל תנאי אין לחוש אם לא יוכל לעשות ע"י שליח ע"ש ועיין כנה"ג דף ס"ט ע"א:
ה סָעִיף ב ללאו. הא דבעינן הן קודם ללאו כדי שלא יסיים דבריו בהן דבגמר דבריו אדם מתפיס ונמצא מעשה קיים ותנאי בטל. מש"ה אם הקדים לאו להן ואע"כ הן ללאו ואח"כ לאו להן אינה כלום מאחר דסיים דבריו בהן תופסין לשון אחרון והתנאי בטל ח"מ:
ו סָעִיף ג מעכשיו. וכל קנין הרי הוא כמעכשיו וכל שיש בו זמן הרי הוא כמעכשיו הרשב"א וב"י הביאו בח"מ סי' נ"ו:
ז סָעִיף ג על מנת. אבל האומר ע"מ כך וכך אינו כאומר ע"מ ב"י בח"מ סי' ר"ז:
ח סָעִיף ג למעשה. ה"ה תנאי בד"א ומעשה בדבר אחר נמי א"צ כשאומר מעכשיו או ע"מ. מיהו הן קודם ללאו צריך לעולם ב"ש:
ט סָעִיף ג גמור. דין זה הואיל הוא בהגמי"י פ"ו מה"א ושם לא החליט הדבר רק שכתב בלשון יוכל להיות שמועיל בלא כפילת תנאי ע"ש. רק בד"מ כתב בז"ל ובח"מ סי' רמ"א כתב תשובת הרא"ש דבכה"ג הוי תנאי מעליא ע"ש ועיין בה"י וכנה"ג דף ס"ט ע"ב:
י סָעִיף ד קולא. כלומר דאף דאין כאן כל הד' דברים הוי ס"ק וספק גירושין. וב"ש כתב תנאי קודם למעשה ואפשר לקיים ע"י שליח צריך ע"ש:
יא סָעִיף ד אחר. עיין מ"ש הדרישה וב"ש ודו"ק. ובהרדב"ז ח"א סי' רכ"א:
יב סָעִיף ד יתרצה לה. וכתב בדרישה דה"ה למותר לה נמי לא ישמע לה כי מיד שנתקיים התנאי נעשה היא א"א. וב"ח בק"א חולק עליו דיוכל לקיים התנאי אחר מותו ע"ש וכ"כ תוס' בגיטין דף פ"ג ועיין ח"מ וב"ש:
יג סָעִיף ה קיים. דוקא באומר ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות אבל אם אמר ע"מ שאין בו בקדושין שאר וכסות לא מהני התנאי בה"י:
יד סָעִיף ה בטל. ואם מתנה שתפטרנו מן העונה הוי תנאי ב"ש:
טו סָעִיף ה רבנן. עיין ח"מ ב"ש בה"י:
טז סָעִיף ו מנה. ואם נתן לה חפצים יותר מהמנה כדי שכר טורח המכירה בריוח מקודשת מספק הרלנ"ח סי' קל"ד. וכ"ש אם אמר ע"מ שאתן לך מנה ממטבע פלוני דלא קיים התנאי אם נתן לה חפצים דמי שווים הר"ם אלשקר סימן ל"ב. אבל ארוס שאמר לארוסה על מנת שאתן לך סך מה ויש אומדנא שלא נתן לה אלא לקנות תכשיטיה ומלבושיה ונתן לה תכשיטים קיים תנאו מהר"י בי רב סימן ל"ב. והר"ם אלשקאר סימן ל"ב והרלנ"ח סי' קל"ד חלקו על זה. התנה לתת לה כלי או חפצים ונתן לה דמי שווין הכלי או החפצים אינה מקודשת. רלנ"ח שם והר"ם אלשקאר שם בשם מהר"י בי רב אבל הוא חולק וכתב דהוי מקודשת. אבל אם נתן לה דמי שוויה הכלי ועוד מעט יותר כדי שכר טורח הקניה בריוח הוי ס"ק לכ"ע. נתן לה המנה ולא רצתה לקבלם ונתנם בע"כ עיין כנה"ג דף ס"ח ע"ב:
יז סָעִיף ח אבי כו'. עיין בקדושין דף ס״ג ע״ב וברמב״ם פ״ז מה״א עם הראב״ד והמגיד והכ״מ ודו״ק. ואני אומר לפרש דברי הרמב״ם. דעל פי שיטת רש״י קשה למה לא מוקמי רישא ומציעתא בחד טעמא דהיינו בע״מ שישתוק וסיפא בחד טעמא בע״מ שלא ימחה וכן הקשה הר״ן. והואיל ואמר רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא למד הרמב״ם הפשט גמרא הוא דרישא בחד טעמא בע״מ שאמר אין. ומציעתא וסיפא בחד טעמא בע״מ שלא ימחה ודו״ק. ועיין אחרונים. ועיין בכ״מ שכתב וה״ה נמי בלא ימחה דבשעת שמיעה הדבר תלוי שאם שמע ולא מיחה הרי היא מקודשת ושוב אינו יוכל למחות להרמב״ם ע״ש והובא ג״כ בב״י ע״ש. ותמה אנכי דלפ״ז קשה דלמה לא אוקמי כולי מתני' בחד טעמא ורישא נמי בע״מ שלא ימחה ורצה האב ר״ל שלא מיחה לאלתר ודו״ק ועיין בה״י מ״ש מסוגיא פרק המדיר (כתובות דף ע״ג) ע״ש. דבריו הם דברי בעל המחבר מגדול עוז אשר סביב להרמב״ם ע״ש. ועיין ב״ש ס״ק י״ח:
יח סָעִיף ט שישתוק. וקי"ל לחומרא האומר ע"מ שירצה יש להחמיר כדברי כולם ע"מ שיאמר הן. ע"מ שלא ימחה. ע"מ שישתוק רי"ו:
יט סָעִיף י התנאי. כ"כ הטור בשם הרמ"ה. וא"ל לפ"ז למה דחה הש"ס שם שאין לפרש ע"מ שאמר אבא אין קאמר. מכח המציעתא עדיפא ה"ל למידחא מכח הרישא גופא דתני אם רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת הלא אף אם לא רצה מקודשת מספק שמא יאמר הן אח"כ. י"ל דאה"נ קאמר דאינה מקודשת בודאי ולעולם היא בספק עד שימות האב:
כ סָעִיף י בביתו. הח"מ כתב דיש לדחות ע"ש:
כא סָעִיף י למחות. א"ל א"כ לאוקמי כולי מתני' בע"מ שלא ימחה ורישא דאמר אין. עיין בהרא"ש ויתורץ הכל:
כב סָעִיף יב לשלטון. אם הם דברים ידועים מה שיש לו לדבר עליה צריך לדבר דוקא אותם דברים ואם אין הדברים ידועים אז כל מה שדיבר לשלטון לטובתה נתקיים התנאי ח"מ ב"ש:
כג סָעִיף יג עמך. עיין מ"ש ב"ש:
כד סָעִיף טו מנה. היינו כשאין אנו רואין מנה בידו אבל אם אנו רואין מנה בידו אנן סהדי דיש לו דכל שבידו חזקה שהם שלו וכ"כ הר"ן ומ"ש ב"י דהטור חולק על הר"ן לא דק ב"ח ע"ש. אבל בתשובת ב"י סי' י"א הוכיח שהטור חולק על הר"ן אפילו אם המנה בידו. ועיין בה"י ואם עדים מעידים דידוע להם שלא היה לו מעולם מנה אינה מקודשת. ואם שניהם מודים שאין לו לא מהני ח"מ ב"ש:
כה סָעִיף טו בידי. אפי' הוא והיא אומרים ג"כ שאין לו אצלו כלום הוי ס"ק רי"ו בשם הרמ"ה. ואם א"י בעדים שיש לו אצלו ופלוני אמר שיש לו אצלו אינו אלא ס"ק. ואם היא ג"כ אומרת שיש אצלו הוי כאלו שניהם אומרים שנתקיים התנאי ב"ש:
כו סָעִיף טז בידי. היינו שיש לו בשעת קדושין דוקא. ולא בשעת האמירה. ומזה נראה אם אמר ע"מ שיש לי ביד פלוני לא מהני הודאת פלוני כי אעפ"י דמהני הודאתו לחייב א"ע מכאן ולהבא מ"מ א"י אם היה לו אצלו בשעת הודאתו ב"ש:
כז סָעִיף יח חלקו. לשון הר"ן אינו כן. וז"ל כיון שלא הגיע זמן העסק רווחא לעסק משתעבד נשמע אם הגיע זמן החלוקה הוי כאלו היה בידו ח"מ ב"ש:
כח סָעִיף יח לבע"ח. היינו כשלא אמר מעכשיו רי"ו:
כט סָעִיף כד בן כרך. ע"ל סי' מ"ה ס"ק ו' ובה"י:
ל סָעִיף כד של דבש. אף שהדבש יותר יוקר בה"י ומבואר בש"ס אם אמר התקדש בדינר של כסף ונמצא של זהב יש קפידא ב"ח בה"י ב"ש. אם אמר תתקדש לי בדינר א' ונמצא שני דינרים מקודשת דבכלל שנים יש א' ואין כאן שינוי ש"ג ב"ח בה"י ב"ש כנה"ג:
לא סָעִיף כד ונמצא יין. כצ"ל בה"י:
לב סָעִיף כד הכירה בו. דאם הכירה אז סברה וקבלה וכן אם נתן לה כוס ואמר הרי את מקודשת לי בטבעת מ"מ נכון לקדש אותה מחדש שלא יבא לידי קלקול הרשב"א ח"מ ב"ש:
לג סָעִיף כד בפירוש. כלומר שהשיבה לו אף אם לא יהיה כך כמו שאמרת אני מרוצה והוא שותק ולא אמר לה לא כי אלא בתנאי כך וכך:
לד סָעִיף כד הטעתו אינן קדושין אא"כ אמר בפירוש. כצ"ל ח"מ:
לה סָעִיף כו המשנה. ודינו כמו בע"מ שאני יודע לקרות דא"צ לידע כל התורה לדעת הי"א שמביא הרמ"א. א"כ ה"נ א"צ לידע כל המשניות ב"ש. וח"מ מסופק בזה:
לו סָעִיף כו מקודשת. כלומר הדרשות שדורש בתלמוד מפסוקי התורה. וב"ח הגיה שא"צ מדרשי התורה:
לז סָעִיף כז החג. בש"ס איתא אפי' במסכת כלה. עיין תוס' במסכת שבת דף קי"ד ע"א. ובא"ח סי' קל"ז ועיין בה"י:
לח סָעִיף כח חכם. נמצא יש חילוק בין תלמיד לחכם. עי' תוס' תענית דף יו"ד ובא"ח סי' תקע"ה עיין בה"י:
לט סָעִיף כח ואומרה. אפילו אינו בדברי תורה אלא בדברי חכמים או במילי דסחורה כ"כ המחבר נחלת צבי ומדברי שאר פוסקים לא משמע כן:
מ סָעִיף לא בלבו. אעפ"י שאנו רואין הגזילה עדיין בידו ולא מיקרי בעל תשובה עד שישליך השרץ מידו מ"מ כיון שהסכים בדעתו להשיב נקרא ג"כ צדיק ומידי ס"ק לא נפקא. ועיין מ"ש הבה"י:
מא סָעִיף לג אלא יוסף. וה"ה אם אמר בלשונו אלא דינר א' ונמצא מאתיים אינה מקודשת הואיל ודקדק בלשונו שאמר אלא א' בה"י ע"ש:
מב סָעִיף לד מקודשת. ב"י ר"ס קל"ד הביא תשובת הר"ן דהיא מקודשת בודאי. ורשב"ם ס"פ יש נוחלין כתב דהוי קדושין מדרבנן:
מג סָעִיף לה בינו לבינה. משום מחמת ביטול זה חלין קדושי הראשונים שהיה לפני עדים לכן א"צ עדים עכשיו והיינו כששניהם מודים. ואם הם מכחישים זא"ז עיין ס"ס. וב"ח כתב אם האיש אומר שנמחל התנאי והיא אומרת שלא נמחל הוי ס"ק. עיין ב"ש:
מד סָעִיף לה סתם. עיין ב"ח בח"א ועיין ב"ש:
מה סָעִיף לו כל יב"ח. הקשו אחרונים דלעיל סעי' י"ח בהג"ה מביא דלא חיישינן דלמא מראה לה בתר הכי למהוי ס"ק ע"ש והפרישה מתרץ דחילוק יש בין תנאי שאראה לך. ובין תנאי שאתן לך ע"ש. ועיין ב"ש:
מו סָעִיף לו המקדש. כ"כ הטור. ובד"מ כתב בשם רי"ו אפי' אחר מיתה מהני מחילה. ונמצא שהיא מקודשת למפרע:
מז סָעִיף לו לחופה. עיין ב"ש ועיין בר"ן שכתב כל התנאים שהוא חייב וכנס תוך הזמן אז אמרינן אף שלא נתקיים בזמן הוי קדושין מ"מ המעות שנתחייב הוא בתנאי נעשה עליו מלוה וצריך לקיים ואם טוען פרעתי נאמן:
מח סָעִיף לז הזמן. בט"ז הקשה ממ"ש ביו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ט בנשבע לשלם בזמן פלוני אינו יוכל להרחיב הזמן:
מט סָעִיף לח יתן. היינו כל זמן שלא מחלה. ואם כנס אמרי' בודאי מחלה כיון שידוע לה שלא נתקיים התנאי ב"ש:
נ סָעִיף לט מספק. כ"כ הרמב"ם פ"ז מה"א. מיהו לדעת תוס' פרק האומר והר"ן אינה מקודשת כלל ב"ש:
נא סָעִיף לט או לא. דין זה נחלק לד' אופנים. א' אם שניהם אומרים נתקיים התנאי. ב' אם שניהם אומרים לא נתקיים התנאי. ג' אם מכחישים זא"ז. ד' אם אחד אומר נתקיים והשני אומר אינו יודע. אם התנאי הוא בקום עשה. אם שניהם אומרים נתקיים נאמנים לא יהא אם ירצו ימחלו זה לזה ואם שניהם אומרים לא נתקיים כי היכי דיבטלו הקדושין ג"כ נאמנים. ואם הוא אומר נתקיים והיא אומרת איני יודע. הוי ס"ק. ואם היא מכחישו בברי שלא נתקיים לכ"ע הקדושין בטילין. והאומר נתקיים התנאי הוי כאומר קדשתיך ואסור בקרוביה. ואם הוא אמר שלא נתקיים אפילו אם היא אומרת ברי שנתקיים אינה נאמנת בלא ראיה. מ"מ היא אסורה בקרוביו. ואם התנאי שב ואל תעשה. אם שניהם אומרים נתקיים ולא עברו וה"ה אם הוא אמר נתקיים ולא עבר והיא אומרת א"י נאמן. ואם היא מכחישו ואמרה דלא נתקיים משמע מר"ן נמי דא"י להכחישו בלא עדים דלא חיישינן שעבר בפועל. ואם שניהם אומרים לא נתקיים אלא עברו בפועל נמי אינם נאמנים דלא חיישינן דעברו התנאי בפועל ועיין ב"ש ודו"ק ועיין בה"י:
א סָעִיף א על תנאי. עבה"ט מה שתמה על הכנה"ג. גם בס' שעה"מ פ"ח מהל' גירושין דין ט' תמה עליו בזה ע"ש באורך. ועיין בספר בית מאיר בענין תנאי שיגרשנה לזמן ידוע וכתב דמדברי הרשב"א בחי' בגיטין דף פ"ד מבואר דהוא ככל תנאי שאם נתקיים התנאי נתקיימו הקדושין ואם לאו בטלים. אך אילו הייתי כדאי להרהר אחר הוראתו היה נראה לי אחרי דקי"ל האיש אינו מוציא אלא לרצונו הרי הוא כתנאי דע"מ שאין ליך עלי עונה דלכ"ע חשוב מתנה עמ"ש בתורה דהתנאי בטל והמעשה קיים כו' ה"ה בזה מכיון שמקבלת הקדושין הרי היא אשתו והברירה בידו אם לגרש או לאו כדכתיב וכתב לה מדעתו וכי אתנה ע"מ שיגרש' הו"ל עוקר ומתנה עמ"ש בתורה כו' ע"ש:
ב סָעִיף א אינה מקודשת. עבה"ט שכתב אפילו נאנס כו' וע' בס' בית מאיר מזה. וע' עוד בב"ש שכתב לפ"ז בגט אחר תקנת ר"ג דאין מגרשין בע"כ והיא התנה תנאי לטובתה אין הגט חל עד שנתקיים התנאי כו' וכ"כ עוד בסי' קמ"ד סק"א והובא בבה"ט שם ועמ"ש שם בשם ספר יד המלך פ"ד מהל' יבום וחליצה שהשיג עליו ע"ש:
ג סָעִיף ב צריך להיות בו ד' דברים. עיין במשנה למלך פ"ו מה"א שהאריך בדינים אלו. וגם בס' שער המלך שם ובספר יד המלך שם האריכו מאד בזה:
ד סָעִיף ב ושיהיה התנאי קודם למעשה. עיין בח"מ סימן רנ"ג סי"ב בש"ך ס"ק ט"ז והובא בבה"ט שם ס"ק כ"ה. ועמש"ל בסוף הספר בביאור סדרי גיטין בסג"ר אות רל"ג מענין זה:
ה סָעִיף ב קודם למעשה עבה"ט ומ"ש בשם ט"ז וה"ה בעלמא מי שנותן מתנה כו' עיין בס' בית מאיר שהשיג על הט"ז בזה דדוקא להרמב"ם הוא כן משום דיש לחלק בין חזרה לתנאי מטעם דאין התנאי כהוגן דהמעשה קודם לתנאי אבל להטור אם הלשון כתיקונו פשיטא דבמתנה תכ"ד יוכל להטיל תנאי דמ"ש מחזרה דמבואר בח"מ סימן קצ"ה ס"ז דתכ"ד יכול לחזור בכל קנינים ואפילו בקנין משיכה והגבהה מכ"ש דיכול להטיל תנאי תכ"ד ומדברי הט"ז שם מבואר שסובר דאפילו חזרה לא מהני מתנה לאחר נתינה אפילו תכ"ד וזה בודאי אינו כמבואר בח"מ שם ע"ש עוד ועיין בתשובת חמדת שלמה חלק ח"מ סימן י"א מ"ש בזה ועמש"ל סי' כ"ז ס"ק י"ב. ומ"ש הבה"ט וכל התנאים שמתנה עם השליח כו' עיין בס' בית מאיר מזה:
ו סָעִיף ה דכל המתנה עמ"ש בתורה כתב בספר מעין גנים וז"ל עיין במל"מ שהביא בשם מהר"א ששון שכתב אם מתנה ג"כ על דבר אחר ולא הוי מתנה עמ"ש בתורה כיון דמועיל התנאי לאותו דבר מהני ג"כ אף עמ"ש בתורה ע"ש ועיין בפ"י טעם הדבר עכ"ל וחפשתי למצוא המקום במל"מ וראיתי בפ"ו מה"א סוף דין י"א שכתב אדרבא להיפך בשם מהר"א ששון סי' ס"ד דבתנאי לא אמרי' מגו דחייל אהא חייל נמי אהא וכדמות ראיה מהא דאמרי' האומר לאשה כו' ואם איתא דדמיא לשבועה דחייל בכולל א"כ גם בתנאי נאמר כן דמגו דחייל על שאר וכסות חייל נמי על העונה ע"כ רק דהמל"מ כתב עליו דאין מכאן הוכרח דשאני הכא שהזכיר האיסור בפירוש ומפני זה לא אמרי' מגו וכמ"ש התוס' שבועות דף נ"ד בשם ריצב"א דמשמע מדבריהם דלא אמרי' מגו דחייל אהיתר חייל נמי אאיסור אלא דוקא בסתם אבל במפרש האיסור לא וא"כ היכא דקאמר ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה שהזכיר האיסור בפירו' לא אמרי' מגו דחייל אשאר וכסות חייל נמי אעונה עכ"ד אבל גם לאידך גיסא אין ראי' דאפשר דה"ה בסתם כגון שאמר ע"מ שאין לך עלי חיובי הבעל לאשתו ג"כ לא אמרי' מגו דחייל אהא חייל נמי אהא וכדעת מהר"א ששון הנ"ל
ז סָעִיף ו שאתן ליך מנה. עבה"ט ומ"ש נתן לה המנה ולא רצתה לקבלה כו' ועיין בזה בספר מחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סימן כ"א ובס' שעה"מ פ"ז מה"א דין יו"ד:
ח סָעִיף ו שכל האומר ע"מ כו' עיין לקמן סי' קמ"ג ס"ב ברמ"א ובסי' קמ"ד ס"ד בש"ע די"א דעל מנת לאו כמעכשיו דמי ועב"ש שם סק"ז שתמה למה לא הובא דיעה זו בשום מקום בש"ע רק התם ע"ש:
ט סָעִיף ח שירצה אבי. עבה"ט ומה שתמה על הכ"מ כבר תמה בזה הלח"מ שם בפ"ז מה"א דין א' וכתב לתרץ ועיין בשעה"מ שם שהאריך בזה:
י סָעִיף י אע"פ שאמר בתחילה. עב"ש סק"כ מ"ש ואם לא אמר הן בשעת שמיעה אם מת הבן כו' עד וכן הקשה ב"ח. ע"ש. והנה הב"א מכח קושיא זו כתב באמת דמ"ש הרמ"ה חולצת היינו מעיקר דינא דאורייתא והיינו לומר דאינה ניתרת לשוק בלא חליצה או יבום אבל לעולם דמדרבנן אינה חולצת משום דחיישי' שמא ימות האב קודם שיאמר הן דהשתא לא הוי' חליצה ושריא לכהן דאיכא למגזר שמא יאמרו חליצ' שרי' לכהן וכמו שאמרו ר"פ האשה רבה ונתבאר בס"ס קנ"ו. וע' בהגהת מל"מ פ"ו מה"ג סוף דין ג' שכ' שמדברי מר"ן ומור"ם משמע דאזלי ג"כ בשיט' הב"ח מדלא חשו לסיים דברי הרמ"ה דחולצת או מתייבמת אלמא דס"ל דלפי האמת אינה חולצת משום גזירה דרבנן ושוב כתב דהעיקר דלא כהב"ח דגבי תנאי לא אמרינן חששא זו וראיה לזה מלעיל סימן ו' סס"א ע"ש עוד (ועב"ש בסי' מ' סק"ח ודו"ק) ועיין בשעה"מ פ"ז מה"א דין י"ב שהביא גם כן קושיית הב"ח הנזכר וכתב לתרץ דדוקא התם חששו משום דסמי בידן לברר הדבר ולהביא עדים ממ"ה מה שאין כן הכא דאם ניחוש לזה צריכה להתעגן כל ימיה עד שימות האב ומשום עיגונא הקילו ע"ש:
יא סָעִיף יב או דבר עליה לשלטון. כ' בר"י ואם דיבר ולא הועיל בדבריו ונתן פרוטה יש להסתפק בדעת הרמב"ם פ"ה דאישות אי מקודשת או לאו מהרי"ב בהגהותיו כ"י:
יב סָעִיף יח ע"מ שיש לי לנ"ע א"מ עח"מ ס"ק כ"ז שכ' כלומר שאמר שאראך מנה שיש לי. ועיין בס' ברכי יוסף שכ' ויש להסתפק מי שאמר ע"מ שאראך מנה שיש לי ובו בפרק כל שומע הבין שכוונתו שירויח ויהיה לו ובעיר הקרובה אליו ביום ההוא בבוקר נפלה לו ירושה והגיע לחלק ירושתו מנה והראה לה אח"כ המנה הזה שבא אליו בירושה מי אמרי' כיון שלא היה בידו בעת הקדושין והוא לא ידע אינה מקודשת או דילמא כיון דבעת ההיא כבר לפי האמת היה לו מנה שלו מהירושה אף דבעת ההיא הוא לא ידע מקודשת ולפום ריהטא אפשר להביא ראיה מדין מקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים והיו עליה נדרים והלכה אצל חכם והתיר' קודם דידע הבעל דדינא הוא דמקודשת כדלקמן סי' ט"ל וס"ב אע"ג דאם ידע הבעל קודם אינה מקודשת אף דיש התרה כיון דבעת ידיעתו מסתפק שמא אין לה התרה כמ"ש התוספות בכתובות דף ע"ד ונשמעינה מן הדא דבעת הקדושין עדיין לא נודע אם יתיר לה חכם כל שהתיר לה קודם ידיעתו מקודשת וה"ה הכא כיון שבע' הקדושין היה לו מנה שנפל לו בירושה אף שהוא לא ידע מקודשת: וכתב עוד שם יש להסתפק אם היה לו בשע' קדושין מנה חסר פרוטה מי נימא דודאי לא קפדה אפרוטה דחסורי מחסרא כי אין דרך העולם להקפיד בכך ומקודשת או דילמא כל שחסר המנה אפילו פרוטה אינה מקודשת ולכאורה נראה דכיון דלענין גזל ונודר צדקה וחוב אף שאין בני אדם מקפיד' חיובא רמיא עליו לשלם המנה אם גזל או נדר או חייב עד סוף פרוטה אחרונה ה"ה הכא דאינה מקודשת וצריך להתיישב בדבר עכ"ד ועמש"ל סי' ל"א סק"ג:
יג סָעִיף כא באריסות א"מ. כתב בהגהת יד אפרים וז"ל ומשכנתא אע"ג דאכול לפירי או קרקע שניתן לו במתנה ע"מ להחזיר לא מהני כ"כ הריטב"א. ונראה דה"ה במנה דלעיל סי"ח נמי לא מהני מה שיש לו במתנה ע"מ להחזיר וקרקע משועבד' לב"ח מקודשת דמסתמא יסלק ליה בזוזי כ"ה בריטב"א. והרמ"א שהביא סי"ח בהגה (במנה משועבדת) ג"כ אין לומר דדוקא במנה קאמר הכי עכ"ל:
יד סָעִיף כד ע"מ שאני עשיר כו' (עיין בתשובת חתם סופר סי' ע"ב כתב דמה שצידד הרב השואל לבטל הקדושין כי היא אמר שהוא עשיר ונמצ' עני אמר שהוא למדן גדול ונמצא אפילו צורתא דשמעת' אינו יודע. לכאורה לפמ"ש תוס' וקיי"ל הכי בח"מ סי' ר"ז דכמה ענינים איכא דאזלי' בתר דברים שבלב וגילוי דעתא בעלמ' ולכאורה נ"ל דקדושי אשה א' מהם כדמשמע מלישנא דמתני' קדושין ס"ב המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהי' כהנת כו' משמע דוקא שלא אמרה וגלתה דעתה בשום פעם לומר שהיא כהנת או עשירה הא הטעתו אפילו לא אמרה כן בשעת קדושין ע"מ שהיא כך אינה מקודשת דג"ד בזה מהני אלא לכאורה ממתני' מ"ח ע"מ שאני עשיר כו' יש לדייק איפכא דוקא שאמר בשעת קדושין אבל ג"ד לא מהני דהוה דברים שבלב וא"כ סתרי דיוקי אהדדי ומריש הו"א לחלק בין האיש המקדש לאשה המתקדשת דאיתתא בכ"ד ניחא לה כו' אך הרמב"ם ספ"ח מה"א כתב וכן היא שאמרה סבור הייתי שהוא כהן כו' מבואר דבא להורות לאפוקי מהנ"ל אלא בין איש ובין אשה שוים דוקא שלא הטעו זא"ז הא הטעו אע"ג דלא אמרו דבר בשעת קדושין אזלי' בתר אומדנא וצ"ל לפ"ז מתני' דקתני ע"מ שאני כהן ה"ה באינו אומר ע"מ כל שגילה דעתו מקודם לכן ונמצא בהיפוך אינה מקודשת אלא דנקיט ע"מ משים סיפא דמתני' אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו א"מ וזה דוקא באומר ע"מ בשעת קדושין אבל אי ליכא רק נ"ד אתי דברים שבלב דידה ומבטל אינך דברים שבלב כו' וא"כ דיוקא דאידך מתני' דוקא דאי הטעתו בג"ד בעלמא אינה מקודשת וה"ה אם הוא הטעה אותה וכמבואר מרמב"ם הנ"ל ולפ"ז בנ"ד דלפי ראות עיני המורים יובן דמסתמא לא תתרצה האשה להתארס עם איש מארץ רחוקה אי לאו שהטעה אותה שהוא עשיר ולמדן וכמו שגילה דעתו וכיון שהטעה אותה בטלו הקדושין אמנם לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ובפרט דבתשב"ץ ח"א ר"ס ק"ל מצאתי בהדיא נגד זה ועוד כי בנ"ד אפילו לו יהי שהתנה בפירוש ע"מ שאני עשיר ולמדן מי הגיד לו לזה השואל שאינו עשיר ולמדן באמת וגדולה מזו מבואר בגמרא ובש"ע סי"ד דקדושי ספק לעולם הוה וא"כ ה"נ לעולם קדושי ספק הוה דיש מתרושש והון רב ומאן לימא שאינו מוחזק לעשיר בעירו עד שמכבדים אותו מפני עשרו וכן לענין למדנותו ע"כ אין להקל מטעם זה כלל עכ"ד ע"ש:
טו סָעִיף ל ע"מ שאני עשיר כו' בגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב עיין בתשובת מגן גבורים סי' י"ד שכתב דבע"מ שאיני עני י"ל דלא בעי שיעור כ"כ עכ"ל:
טז סָעִיף לה וביטל התנאי עב"ש ס"ק נ"ז שכתב מיהו בתנאי ממון י"ל אפילו אם הקפיד כששמע מהני מה שמוחל אח"כ כו' ועיין בספר קצות החשן סי' ורמ"ג סק"ב שכתב דדברי הב"ש אינו מוכרח כו' ע"ש:
יז סָעִיף לה בינו לבינה. עבה"ט ועי' בס' בית מאיר שכתב די"ל להכי מקפיד לכתוב בינו לבינה משום דמיירי בתנאים דיש צד הקפידה לטובתה וא"י לבטל מבלעדה כמבואר בב"י אולם בתנאי שהוא כולו לטובתו כגון מומין לפום ריהט' צ"ע מה אירי' דבטלו בפנויה אפילו בינו לבין עצמו נמי כו' ע"ש עוד ועמ"ש במ"ת לח"מ סימן רמ"א ס"ב):
יח סָעִיף לה ובעל סתם עי' בתשובה נו"ב ס"ס נ"ד שכתב דנ"ל דבר חדש להלכה ולא למעשה דעד כאן לא אמרי' קידש ע"ת ובעל סתם דאמרי' מחל לתנאי אלא היכא שאין שום הפסד להבעל בזה כי הכא דכתובה לית לה כמבואר במשנה פרק המדיר ובתוס' דף ע"ג ד"ה לא תימא (עב"ש סי' קנ"ט) וא"כ מה הפסד יש לו אם מכוין לקדושין גמורי' אבל היכא שיש לו הפסד לא אמרי' כן (ועי' בתשו' שיבת ציון סי' צ' מ"ש בזה וא"כ אם האשה התנית איזה תנאי ואח"כ נבעלה סתם לא אמרי' חזקה אין האשה עוב"ב זנות ומסתמא אחילתה לתנאי היכא דאית לה הפסד ואולי מחשב בכל הנשים הפסד שהרי נאסרות על כל אדם משא"כ באיש שאינו נאסר רק בקרובותי' והברירה בידו ליקח שאר נשים ואף דמצינו בסוף סעיף ל"ו גבי תנאי דידה שאם כנסה סתם מסתמא מחלה לתנאי נראה דזה קאי אסוף הסעיף באומר הבעל שעדיין רוצה לקיים התנאי וליתן מאתים זוז אלא שאומר שיעשה אחר זמן שבזה בלא"ה אסורה לכל אדם רק שכותבין עליו אגרת מרד ועיקר אגרת מרד שמתחייב במזונות והרי גם ע"י מחילת התנאי היא אשתו ויש לה מזונות וא"כ אינה מפסדת ואף דמפסדת לענין שאם לא מחלה אם ימות קודם שיתן אינה זקוקה לחלוץ אולי מיירי באין לו אחים או ביש לו בנים או אולי מסתמא אינה חוששת שימות בלי זרע ומוטב לה למחול התנאי שיהיה לה כתובה וגם מה הפסד יהיה לה אם תהיה זקוקה הלא יחלוץ לה או ייבם ושם לא היה עיקר התנאי שלה בשביל להפקיע מזיקת החולץ אבל היכא שיש לה הפסד מסתמא לא מחלה התנאי עכ"ד ע"ש ומדברי הב"ש ס"ק ס"ז לא משמע כן וצ"ע:
יט סָעִיף לט אבל אם אמר כו' ה"ז מקודשת עיין בשעה"מ פ"ח מהל' גירושין סוף דין י"ב מה שתמה על זה:
כ סָעִיף לט התנאי או לא. עבה"ט מ"ש ואם התנאי שב ואל תעשה כו' עד ואם שניהם אומרים לא נתקיים אלא עברו בפועל נמי אינם נאמנים כו' ובב"ש ס"ק ס"ט כתב בזה וז"ל ואם שניהם אומרים לא נתקיים אלא עבר התנאי ועשו מעשה אין מבואר אם נאמנים ונראה דאינם נאמנים דלא חיישי' דעברו התנאי בקום ועשה וראיה לזה מהא דקי"ל כשמגר' מתנה תנאי כו' עכ"ל וע"ש עוד בסק"ע ועיין בס' שעה"מ פ"ז מה"א דין י' שהרבה לתמוה עליו שהרי מדברי הר"ן פ' האומר (כפי מה שהגיה שם הרב תומת ישרים) ומדברי הרשב"א בחידושיו שם מבואר להדיא דיש חילוק בין קידושין לגירושין ובקדושין היא נאמנת לומר שביטלו בידים ואפילו במכחישתו ומכ"ש בשניהם מודים וכן מבואר ג"כ דעת הרמ"א ז"ל שכתב אבל תנאי שהוא בשב וא"ת כל א' מהם נאמן אם אין שכנגדו מכחישו משמע מדבריו דבמכחישין זא"ז אעילו בתנאי דשב וא"ת יכול להכחישו והרב ב"ש בסק"ע תמה עליו שמדברי הר"ן ז"ל שם משמע דכל כה"ג אינה יכולה להכחישו דלא חיישי' שעבר בפועל וע"ש ובאמת ז"א שלא כ"כ הר"ן ז"ל אלא דוקא בגירושין אבל בקדושין היא נאמנת ומה שהביא הב"ש שם ראיה מת"ה סי' רמ"א דפסק בתנאי שב וא"ת צריך הנותן להביא ראיה כו' אין זו ראיה דדוקא בקידושין היא נאמנת משום דאיכא מיגו דאי בעיא אמרה גרשתני אבל במתנה ליכא מגו לכן אינו נאמן ועל הנותן להביא ראיה עכ"ד ע"ש באורך: ולע"ד אפשר להליץ בעד מרן הב"ש ולומר שדבריו נכונים לדינא לפי מ"ש בשעה"מ שם בטעם הדבר למה בקדושין היא נאמנת לומר שבטל התנאי בידים דאין לומר משום דהמוציא מחבירו ע"ה והילכך כיון שהוא בא לאסור אותה על העול' היא נאמנת דא"כ בגירושין יהא הוא נאמן לומר שבטלה בידם דהיא הויא מוציא מחבירו שהיא באה להוציא עצמה מרשות הבעל רק הטעם הוא דבקדושין היא נאמנת מטעם מיגו דאי בעיא אמרה גרשתני כו' יעו"ש וא"כ הרי אנן קי"ל דגם בגרשתני אינה נאמנת רק לחומרא כמ"ש הרמ"א בסי' י"ז ס"ב בהגה ועב"ש שם סק"ד מעתה ליכא מיגו וא"כ לדידן דמי קדושין לגרושין. אמנם כל זה לפי טעמו של השעה"מ הנ"ל במה שמחלק בין קדושין לגרושין. אך באמת ז"א וא"א לאומרו כלל בדעת הר"ן דלכן בקדושין נאמנת משום מיגו דגרשתני דהרי דעת הר"ן מפ"ב דכתובות דהאשה שאמר' גרשתני אינה נאמנת להנשא לאחר (והוא הי"א דלעיל סי' י"ז ס"ב בהגה) וא"כ לא שייך מגו דגרשתני. ועב"ש בסי' מ"ז סק"ט אלא ע"כ דאיכא טעמא אחרינא לחלק בין קדושין לגירושין והיינו משום דבגיטין אנן סהדי שלא עברה בפועל מתוך חומר כו' וכמ"ש הרשב"א בחי' בגיטין דף פ"ג ע"ש וא"כ דברי הב"ש הנ"ל צ"ע ועיין בספר בית מאיר מענין זה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.