א הָאָב מְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ, כָּל זְמַן שֶׁהִיא קְטַנָּה. וְכֵן כְּשֶׁהִיא נַעֲרָה, רְשׁוּתָהּ בְּיָדוֹ וְקִדּוּשֶׁיהָ לְאָבִיהָ. וְכֵן הוּא זַכַּאי בִּמְצִיאָתָהּ וּבְמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וּבִכְתֻבָּתָהּ. אִם נִתְאַלְמְנָה, אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין, הוּא זַכַּאי בַּכֹּל עַד שֶׁתִּבְגַּר. לְפִיכָךְ, מְקַבֵּל הָאָב קִדּוּשֵׁי בִּתּוֹ מִיּוֹם שֶׁתִּוָלֵד עַד שֶׁתִּבְגַּר; וַאֲפִלּוּ הָיְתָה חֵרֶשֶׁת אוֹ שׁוֹטָה וְקִדְּשָׁהּ הָאָב, הֲרֵי הִיא אֵשֶׁת אִישׁ גְּמוּרָה. וְאִם הָיְתָה בַּת שָׁלשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, מִתְקַדֶּשֶׁת בְּבִיאָה מִדַּעַת אָבִיהָ. פָּחוֹת מִכָּאן, אִם מְסָרָהּ אָבִיהָ לְקִדּוּשֵׁי בִּיאָה, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בְּנֶפֶל, וְאִם קִבֵּל אָבִיו בּוֹ קִדּוּשִׁין וְהַמְקַדֵּשׁ קִדֵּשׁ אַחַר כָּךְ אֲחוֹתוֹ, צְרִיכָה גֵּט (אוֹר זָרוּעַ):
ב בָּגְרָה הַבַּת, אֵין לְאָבִיהָ בָּהּ רְשׁוּת, וַהֲרֵי הִיא כִּשְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים שֶׁאֵין מִתְקַדְּשׁוֹת אֶלָּא לְדַעְתָּן. וְאִם נָשִׁים יְכוֹלוֹת לְהָעִיד שֶׁהִיא בּוֹגֶרֶת, עַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קס"ט סָעִיף י"א וְסִימָן קנ"ה סָעִיף ט"ו:
ג וְכֵן אִם הִשִּׂיאָהּ אָבִיהָ וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה בְּחַיֵּי אָבִיהָ, הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת עַצְמָהּ. וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הִיא קְטַנָּה, כֵּיוָן שֶׁנִּשֵּׂאת, אֵין לְאָבִיהָ בָּהּ רְשׁוּת לְעוֹלָם. אֲבָל אִם קִדְּשָׁהּ, וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה כַּמָּה פְּעָמִים קֹדֶם שֶׁתִּבְגַּר, חוֹזֶרֶת לִרְשׁוּת אָבִיהָ:
ד נִתְקַדְּשָׁה קֹדֶם שֶׁתִּבְגַּר, שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
ה קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ בַּבֹּקֶר וְקִדְּשָׁה עַצְמָהּ בָּעֶרֶב, וּשְׁנֵיהֶם בַּיּוֹם שֶׁנִּשְׁלַם בּוֹ שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁל יְמֵי נַעֲרוּת, וּבְדָקוּהָ וּמְצָאוּהָ בּוֹגֶרֶת, מַחֲזִיקִים אוֹתָהּ בְּחֶזְקַת בּוֹגֶרֶת וְקִדּוּשֵׁי הָאָב אֵינָם כְּלוּם. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דַּאֲפִלּוּ אֵינָהּ מַכְחִישָׁתוֹ לוֹמַר שֶׁבָּאוּ הַסִימָנִים בַּבֹּקֶר. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּדַוְקָא מַכְחִישָׁתוֹ, אֲבָל בְּאֵינָהּ מַכְחִישָׁתוֹ צְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם:
ו אִם בְּתוֹךְ הַשִּׁשָּׁה חֳדָשִׁים שֶׁל נַעֲרוּת קִדְּשָׁהּ אָבִיהָ שֶׁלֹּא לְדַעְתָּהּ, וְהִיא קִדְּשָׁה עַצְמָהּ שֶׁלֹּא לְדַעַת אָבִיהָ, וְנִמְצְאוּ לָהּ סִימָנִים, הָוֵי סָפֵק וּצְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם:
ז כְּשֵׁם שֶׁיָּכוֹל הָאָב לְקַדְּשָׁהּ בְּעַצְמוֹ, כָּךְ יָכוֹל לְקַדְּשָׁהּ עַל יְדֵי שְׁלוּחוֹ, אוֹ עַל יְדֵי עַצְמָהּ, שֶׁיֹּאמַר לָהּ: "צְאִי וְקַבְּלִי קִדּוּשַׁיִךְ". הַגָּה: וְצָרִיךְ לוֹמַר לָהּ כֵּן בִּפְנֵי עֵדִים, דַּהֲרֵי שְׁלִיחַ קַבָּלָה צָרִיךְ עֵדִים (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן נ'), כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ל"ה סָעִיף ג'. וְאִם גָּלוּי לַכֹּל שֶׁמְּכִינָהּ לְחֻפָּה וּלְקַבֵּל קִדּוּשֶׁיהָ, כְּאוֹמֵר לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים דָּמֵי (רִיבָ"שׁ סִימָן תע"ט). וְאֵין חִלּוּק בֵּין נַעֲרָה לִקְטַנָּה (הָרַ"ן פֶּרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין), וְכֵן עִקָּר. אֲבָל יֵשׁ חוֹלְקִים וְאוֹמְרִים דְּאֵין בַּת קְטַנָּה יְכוֹלָה לְקַבֵּל קִדּוּשֶׁיהָ, אֶלָּא הָאָב בְּעַצְמוֹ צָרִיךְ לְקַבְּלָם (הָרִי"ף וְהַמָּרְדְּכַי בְּשֵׁם הָרא"ם). וּכְדֵי לְהוֹצִיא נַפְשׁוֹ מִפְּלֻגְתָּא, יַחֲזִיק הָאָב יַד הַקְּטַנָּה בְּשָׁעָה שֶׁמְּקַבֶּלֶת הַקִּדּוּשִׁין, אוֹ יַעֲמֹד אֶצְלָהּ כְּשֶׁתְּקַבְּלָן, דְּהָוֵי כְּאִלּוּ קִבְּלָן בְּעַצְמוֹ (כָּל בּוֹ וּבִתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן רי"ג). וְהָכִי עָדִיף טְפֵי מִשֶּׁיְּקַבְּלוֹ בְּעַצְמוֹ, דַּהֲרֵי יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאָסוּר לְקַדֵּשׁ בִּתּוֹ קְטַנָּה (שָׁם בִּתְרוּמַת הַדֶּשֶׁן), כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ. וּכְשֶׁמְּקַדֵּשׁ הַקְּטַנָּה אוֹמֵר לָהּ "הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי" (הָרַ"ן פֶּרֶק קַמָּא דְּקִדּוּשִׁין). וְאִם אָמַר: "בִּתְּךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי", הָוֵי קִדּוּשִׁין, דַּהֲרֵי הִיא בִּמְקוֹם אָבִיהָ עוֹמֶדֶת, אַף עַל גַּב שֶׁנּוֹתֵן לָהּ הַקִּדּוּשִׁין (רִיבָ"שׁ סִימָן תע"ט). וְאִם מְקַדְּשָׁהּ בִּשְׁטָר, כּוֹתֵב בַּשְּׁטָר: "בִּתְּךְ מְקֻדֶּשֶׁת לִי", וּבְשָׁעָה שֶׁנּוֹתֵן לָהּ אוֹמֵר לָהּ: "הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי" (שָׁם בְּהָרַ"ן). וְאִם שִׁנָּה בִּדְבָרִים אֵלּוּ, אֲפִלּוּ הָכִי הָוְיָא מְקֻדֶּשֶׁת (שָׁם). וּכְשֶׁשּׁוֹלְחִים הַבָּנוֹת הַקְּטַנּוֹת לְמָקוֹם אַחֵר, וְאֵין הָאָב אֶצְלָן כְּשֶׁמְּקַבְּלִין לְקִדּוּשֵׁיהֶן, הוֹאִיל וֶהֱכִינָהּ לְהַכְנִיסָהּ לְחֻפָּה וּלְקִידוּשִׁין הָוֵי כְּאִלּוּ מַחֲזִיק בְּיָדָהּ בִּשְׁעַת קַבָּלָה דָּמְיָא (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן ל"ג):
ח מִצְוָה שֶׁלֹּא יְקַדֵּשׁ בִּתּוֹ כְּשֶׁהִיא קְטַנָּה, עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֹאמַר: בִּפְלוֹנִי אֲנִי רוֹצָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּנוֹהֲגִין בַּזְּמַן הַזֶּה לְקַדֵּשׁ בְּנוֹתֵינוּ הַקְּטַנּוֹת, מִשּׁוּם שֶׁאָנוּ בַּגָּלוּת וְאֵין לָנוּ תָּמִיד סִפּוּק כְּדֵי צָרְכֵי נְדוּנְיָא; גַּם אָנוּ מְתֵי מְעַט, וְאֵין מוֹצְאִין תָּמִיד זִוּוּג הָגוּן (תּוֹסָפוֹת רֵישׁ הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ). וְכֵן נוֹהֲגִין:
ט הָאָב שֶׁנָּתַן רְשׁוּת לִשְׁלוּחוֹ לְקַדֵּשׁ בִּתּוֹ, וְהָלַךְ הוּא וְקִדְּשָׁהּ לְאַחֵר, וּשְׁלוּחוֹ קִדְּשָׁהּ לְאַחֵר, אֵיזֶה מֵהֶם שֶׁקָּדַם הֲווּ קִדּוּשִׁין. וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ אֵיזֶה קוֹדֵם, אֲסוּרָה לִשְׁנֵיהֶם וּצְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם:
י אִי שַׁוֵּי שָׁלִיחַ אַחֲרִינָא, וְלָא בַּטְּלֵהּ לְשָׁלִיחַ רִאשׁוֹן בְּפֵרוּשׁ, וַאֲזַל כָּל חַד מִנַּיְהוּ וְקִדֵּשׁ, בָּעֲיָא גֵּט מִתַּרְוַיְהוּ:
יא קְטַנָּה אוֹ נַעֲרָה שֶׁקִּדְּשָׁה עַצְמָהּ בְּלֹא דַּעַת אָבִיהָ, אוֹ נִשֵּׂאת, אֵינוֹ כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ מֵאוּן אֵינָהּ צְרִיכָה. וַאֲפִלּוּ שִׁדְּכָהּ אָבִיהָ תְּחִלָּה. וַאֲפִלּוּ נִתְרַצָּה הָאָב בְּפֵרוּשׁ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם נִתְרַצָּה הָאָב כְּשֶׁשָּׁמַע, הֲווּ קִדּוּשִׁין מִשְּׁעַת שְׁמִיעָה, אֲפִלּוּ אִם לֹא שִׁדֵּךְ; וַאֲפִלּוּ אִם לֹא נִתְרַצָּה מִיָּד כְּשֶׁשָּׁמַע, אֶלָּא שָׁתַק וְלֹא מִחָה וְאַחַר כָּךְ נִתְרַצָּה, הוֹכִיחַ סוֹפוֹ עַל תְּחִלָּתוֹ וְהֲווּ קִדּוּשִׁין מִשְּׁעַת שְׁמִיעָה, אֲפִלּוּ נִתְאַכְּלוּ הַמָּעוֹת קֹדֶם שְׁמִיעָה. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם נִתְאַכְּלוּ הַמָּעוֹת קֹדֶם, לָא הָוֵי קִדּוּשִׁין (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ בְּשֵׁם רַשְׁבַּ"ם וְראבי"ה וְרַאֲבַ"ן). בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁלֹּא מִחֲתָה הִיא אוֹ אָבִיהָ קֹדֶם שֶׁנִּתְרַצָּה, אֲבָל אִם מִחֲתָה הִיא אוֹ אָבִיהָ קֹדֶם שֶׁנִּתְרַצָּה, לָא הֲווּ קִדּוּשִׁין אֲפִלּוּ נִתְרַצָּה הָאָב אַחַר כָּךְ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם שָׁמַע הָאָב וְשָׁתַק וְלֹא מִחָה מִיָּד, הָוֵי כְּאִלּוּ נִתְרַצָּה (שָׁם). וְאִם לֹא שָׁמַע הָאָב, אוֹ שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְנִתְגַּדְּלָה הַבַּת וְשָׁתְקָה וְלֹא מִחֲתָה, גָּדְלוּ הַקִּדּוּשִׁין עִמָּהּ וּצְרִיכָה גֵּט (רִיבָ"שׁ סִימָן תע"ט). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבָעִינָן שֶׁבָּעַל אַחַר שֶׁנִּתְגַּדְּלָה (הָרַשְׁבָּ"א סִימָן אֶלֶף רי"ט). וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:
יב קְטַנָּה שֶׁקִּדְּשָׁה עַצְמָהּ לְמִי שֶׁגִּלָּה הָאָב דַּעְתּוֹ שֶׁהָיָה חָפֵץ לְקַדְּשָׁהּ, חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא נִתְרַצָּה:
יג נִתְקַדְּשָׁה לְדַעַת אָבִיהָ, וְנִשֵּׂאת שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ, בֵּין שֶׁאָבִיהָ כָּאן בֵּין שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם, אֵינָם נִשּׂוּאִין. וְאִם מֵתָה, אֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין אִם מֵת הָאָב קֹדֶם שֶׁנִּשֵּׂאת, וְנִשֵּׂאת (כֵּן מַשְׁמַע בַּמָּרְדְּכַי פֶּרֶק ב' דְּקִדּוּשִׁין בְּשֵׁם מִקְצָת רַבּוֹתֵינוּ):
יד קְטַנָּה שֶׁהָלַךְ אָבִיהָ לִמְדִינַת הַיָּם, וְהִשִּׂיאוּהָ אָחֶיהָ וְאִמָּהּ, הֲווּ קִדּוּשִׁין וּצְרִיכָה מֵאוּן. וְכִי אָתֵי אָבִיהָ לָא בָּעֲיָא קִדּוּשִׁין אֲחֵרִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָן קִדּוּשִׁין, וַאֲפִלּוּ מֵאוּן אֵינָהּ צְרִיכָה. וּמִכָּל מָקוֹם אֵין לְאָסְרָהּ עָלָיו מִשּׁוּם דְּתֵחָשֵׁב כִּפְנוּיָה וְעוֹמֶדֶת אֶצְלוֹ בִּזְנוּת, כֵּיוָן שֶׁדֶּרֶךְ קִידוּשִׁין וְנִשּׂוּאִין הִיא אֶצְלוֹ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בָּא הָאָב וּמִחָה, אֵין לְאָסְרָהּ עָלָיו וְאֵין בִּיאָתוֹ בִּיאַת זְנוּת, וְיָכוֹל לְעַכְּבָהּ אֶצְלוֹ עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְיִגָּמְרוּ קִדּוּשֶׁיהָ, אֶלָּא שֶׁאִם קִדְּשָׁהּ הָאָב לְאַחֵר קֹדֶם שֶׁתַּגְדִּיל, צְרִיכָה גֵּט מִתַּרְוַיְהוּ (רִיבָ"שׁ סִימָן קצ"ג, וְשָׁם כָּתוּב דִּצְרִיכָה גֵּט מֵהַשֵּׁנִי, וְהָרַב פָּסַק דִּצְרִיכָה מִתַּרְוַיְהוּ) וְיֵשׁ לְהַחֲמִיר כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וְיֵשׁ מַחֲמִירִים עוֹד לוֹמַר דְּכָל שֶׁאָבִיהָ בִּמְדִינַת הַיָּם, אֲפִלּוּ קִדְּשָׁה קְטַנָּה עַצְמָהּ חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא אִם שָׁמַע הָאָב הָוֵי מִתְרַצֶּה, וְהָוֵי סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ) מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁגִּירַשׁ אִשְׁתּוֹ, וּפָסַק עִמָּהּ שֶׁהִיא תְּטַפֵּל בִּבְנוֹתָיו לְזוּנָן וּלְהַגְדִּילָן וּלְהַשִּׂיאָן, וְכֵן עָשְׂתָה, וּבָא הָאָב וּמִחָה בְּנִשּׂוּאֵי בְּנוֹתָיו הַקְּטַנּוֹת, וּפָסְקוּ דְּאִם צִוָּה לְהַשִּׂיאָן וּלְהַגְדִּילָן, מַה שֶּׁעָשְׂתָה עָשׂוּי וְאֵינוֹ יָכוֹל לִמְחוֹת, וּבִלְבַד שֶׁצִּוָּה כֵּן לִפְנֵי עֵדִים, כִּי שְׁלִיחַ קַבָּלָה צָרִיךְ עֵדִים, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר לְעֵיל סִימָן ל"ה סָעִיף ג'. אֲבָל אִם אָמַר שֶׁיְּהֵא כֹּחַ בְּיָדָהּ לְהַשִּׂיאָן כְּשֶׁיִּגְדְּלוּ, וְהִיא הִשִּׂיאָן בְּקַטְנוּתָן, אֵין בְּמַעֲשֶׂיהָ כְּלוּם וְיוּכַל לִמְחוֹת, דַּהֲרֵי שִׁנְּתָה מִמַּה שֶּׁצִּוָּה לָהּ (רִיבָ"שׁ סִימָן קצ"ג):
טו הַמְקַדֵּשׁ בִּתּוֹ, סְתָם, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ: אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, אֵין הַבּוֹגֶרֶת בִּכְלָל, אֲפִלּוּ נָתְנָה לוֹ רְשׁוּת לְקַבֵּל קִדּוּשֶׁיהָ וְשֶׁיִּהְיֶה הַכֶּסֶף שֶׁלּוֹ. וְדַוְקָא דְּשַׁוִּיתֵהּ שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִדּוּשִׁין, סְתָם, וְלֹא אָמְרָה: מִפְּלוֹנִי, אֲבָל אָמְרָה: מִפְּלוֹנִי, גַּם הִיא סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת, וּשְׁאָר הַבּוֹגְרוֹת אֵינָן בִּכְלָל:
טז מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי בָּנוֹת, אֲפִלּוּ שְׁתֵּיהֶם קְטַנּוֹת, וְשִׁדֵּךְ אַחַת מֵהֶן לְאֶחָד, וְאַחַר זְמַן קִבֵּל מִמֶּנּוּ קִדּוּשִׁין וְאָמַר, סְתָם: "בִּתְּךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי", אֲפִלּוּ הָיוּ עֲסוּקִים בָּהּ, שְׁתֵּיהֶן אֲסוּרוֹת לוֹ וּצְרִיכוֹת גֵּט מִמֶּנּוּ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ חָזַר תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר וּפֵרַשׁ: "בִּתְּךְ פְּלוֹנִית", אֵינוֹ מוֹעִיל (מָרְדְּכַי רֵישׁ קִדּוּשִׁין בְּשֵׁם ראבי"ה). וְכָל כִּי הַאי גַּוְנָא דַּהֲווּ קִדּוּשִׁין שֶׁלֹּא נִמְסְרוּ לְבִיאָה, כּוֹפִין אֹתוֹ לְגָרֵשׁ (רַשְׁבָּ"א רל"ו). הַמְקַדֵּשׁ אֶת בִּתּוֹ, סְתָם, אֵין הַבּוֹגֶרֶת בִּכְלָל:
יז מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁתֵּי כִּתֵּי בָּנוֹת מִשְּׁתֵּי נָשִׁים, וְכֻלָּן בִּרְשׁוּת שֶׁלוֹ לְקַדְּשָׁן, וְאָמַר לַמְקַדֵּשׁ בִּשְׁעַת הַקִּדּוּשִׁין: קִדַּשְׁתִּי לְךָ אֶת בִּתִּי הַגְּדוֹלָה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם גְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת אוֹ גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, אִם קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת שֶׁהִיא גְּדוֹלָה מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת חוּץ מִן הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת:
יח וְכֵן אִם אָמַר לוֹ: קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי הַקְּטַנָּה, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אִם קְטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת אִם קְטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, אִם גְּדוֹלָה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת שֶׁהִיא קְטַנָּה מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּגְּדוֹלוֹת, כֻּלָּן מֻתָּרוֹת חוּץ מִן הַקְּטַנָּה שֶׁבַּקְּטַנּוֹת:
יט מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חֲמִשָּׁה בָּנִים וְעָשׂוּ כֻּלָּם אֶת אֲבִיהֶם שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לָהֶם, וְאָמַר אֲבִי הַבָּנִים לְמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ חָמֵשׁ בָּנוֹת: אַחַת מִבְּנוֹתֶיךָ מְקֻדֶּשֶׁת לְאֶחָד מִבָּנַי, וְקִבֵּל הָאָב הַקִּדּוּשִׁין, כָּל אַחַת צְרִיכָה גֵּט מִכָּל הָאַחִים. מֵת אֶחָד מֵהֶם, כָּל אַחַת צְרִיכָה אַרְבָּעָה גִּטִּין וַחֲלִיצָה מֵאֶחָד מֵהֶם:
כ הָאָב שֶׁאָמַר: קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ לְמִי, אֲסוּרָה לְכָל הָעוֹלָם עַד שֶׁיֹּאמַר: נוֹדַע לִי לְמִי קִדַּשְׁתִּי. אֲפִלּוּ לֹא נוֹדַע לוֹ עַד שֶׁבָּגְרָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הֶחָתָן עָמַד לְפָנָיו תְּחִילָה וְלֹא הִכִּירוֹ, וְאַחַר כָּךְ אָמַר שֶׁמַּכִּירוֹ, אֵינוֹ נֶאֱמָן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת):
כא בָּא אֶחָד וְאָמַר בִּפְנֵי הָאָב (הָרַ"ן וְרַבֵּינוּ יְרוּחָם): אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, נֶאֱמָן, וּמֻתֶּרֶת לוֹ, כֵּיוָן שֶׁהָאָב אוֹמֵר: אֵינִי יוֹדֵעַ. וּכְשֶׁכּוֹנְסָהּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדְּשָׁהּ. אֲבָל אִם הָאָב מַכְחִישׁוֹ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן אֲפִלּוּ לְהַצְרִיכָהּ גֵּט:
כב בָּאוּ שְׁנַיִם וְכָל אֶחָד אוֹמֵר: אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין גֵּט. וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס. וְצָרִיךְ קִדּוּשִׁין כְּשֶׁכּוֹנְסָהּ, מֵאַחַר שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה כְּבָר מֵאַחֵר (הָרַ"ן וְהָרַשְׁבָּ"א):
כג בָּא אֶחָד וּכְנָסָהּ, וְאַחַר כָּךְ בָּא אַחֵר וְאָמַר: אֲנִי קִדַּשְׁתִּיהָ, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְאָסְרָהּ עָלָיו. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא כְּנָסָהּ מַמָּשׁ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהִתִּירוּהָ לִכָּנֵס כִּכְנָסָהּ דָּמֵי:
כד הָאִשָּׁה שֶׁאָמְרָה: קִדַּשְׁתִּי אֶת עַצְמִי וְאֵינִי יוֹדַעַת לְמִי, וּבָא אֶחָד וְאָמַר: אֲנִי קִדַּשְׁתִּיךְ, נֶאֱמָן לִתֵּן לָהּ גֵּט לְהַתִּירָהּ לְעָלְמָא, אֲבָל לֹא לְכָנְסָהּ. וְאִם כְּנָסָהּ, אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְאִם יֵשׁ עֵד אֶחָד שֶׁהוּא קִדְּשָׁהּ, מֻתָּר לְכָנְסָהּ לְכַתְּחִילָה (רַ"ן פֶּרֶק הָאוֹמֵר):
כה הָאָב שֶׁאָמַר עַל בִּתּוֹ בְּעוֹדָהּ קְטַנָּה אוֹ נַעֲרָה: קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ, נֶאֱמָן לְפָסְלָהּ מִן הַכְּהֻנָּה. וְדַוְקָא שֶׁאָמַר: גֵּרַשְׁתִּיהָ, תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר לְקִדַּשְׁתִּיהָ, אֲבָל הֵיכָא שֶׁהֻחְזְקָה אֵשֶׁת אִישׁ עַל פִּיו, אֵינוֹ נֶאֱמָן לוֹמַר לְאַחַר זְמַן; גֵּרַשְׁתִּיהָ:
כו אִם אַחַר שֶׁבָּגְרָה אָמַר: קִדַּשְׁתִּיהָ וְגֵרַשְׁתִּיהָ כְּשֶׁהָיְתָה קְטַנָּה, אֵינוֹ נֶאֱמָן:
כז אָב שֶׁאָמַר שֶׁקִּדֵּשׁ בִּתּוֹ, וְאַחַר כָּךְ קִדְּשָׁהּ לְאַחֵר וְאָמַר: קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן הָיוּ בִּפְסוּלֵי עֵדוּת דְּאוֹרָיְתָא וְאֵינָם כְּלוּם, נֶאֱמָן. וְלִי נִרְאֶה, דַּוְקָא תּוֹךְ כְּדֵי דִּבּוּר נֶאֱמָן, וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסָמוּךְ סָעִיף כ"ה:
א סָעִיף ה דאפי' אינה מכחישתו בטור הביא ב' דיעות דהרא"ש הוא דיע' א' והרמ"ה הוא דיעה ב' וצריך לבאר דעת הרמ"ה דס"ל דוקא במכחישתו אמרי' דקידושיה קידושין דהא קי"ל כרב ומסקינן דפליגי וע"כ כתב ב"י דהוי קים להו דרב יוסף עבד עובד' במכחישתו. ולא ידענא מי הכניסו בכך דהגמ' לא בעי אלא להוכריח שיש פלוגתא בין רב לשמואל דאי ס"ד דשמואל ס"ל כרב למה כעס על רבי יוסף דעבי' כרב אלא ודאי דיש פלוגתא ורב יוסף עבי' כרב ע"כ כעס שמואל עליו וכיון דלא הכרחנו לומר דיש פלוגת' אלא מדכעס א"כ יש לפנינו א' משני דרכים או שנאמר דפליגי במכחיש ובאינו מכחיש מודה רב דיש ספק וא"כ אין לנו להלה להקל כרב אלא במכחיש אבל באינו מכחיש לד"ה יש ספק או שנאמר דפליגי באינו מכחיש ובמכחיש לכ"ע לקול' וא"כ להלכה יש להקל בכל ענין דהיינו במכחיש לכ"ע ובאינו מכחיש כרב להקל וכן י"ל דפליגי בתרווייהו וא"כ קי"ל להקל בשניהם כרב וכיון שיש פנים להחמיר ולהקל אין שומעים אלא להחמיר וזה דעת הרמ"ה ותמיה על הרא"ש שתפס הדרך שהוא להקל וראיתי דחוקים בדברי הרמ"ה שלא לצורך ובלא דקדוק:
ב סָעִיף ו והיא קדשה עצמה ספק זה הוא שייך בקדושי אב לבד וכן בקדושיה לבד אלא דקמ"ל דאפי' משניהם צריכה גט ולא אמרינן ממ"נ חד מנייהו לאו כלום:
ג סָעִיף ז או ע"י עצמה אע"ג דאין שליח לקטן ולקטנה ה"מ לזכות לאחר ע"י שליחותן אבל כאן שהיא זוכה לעצמה מהני' במקו' אביה היא עומדת פי' כיון שגם האב עומד שם לפ"ז ואם אומר לאב הרי את מקודשת לי ג"כ הוה קדושין דהו' במקום בתו כנ"ל:
ד סָעִיף ז כאלו החזיק ביד' אבל כבר נתבאר שיותר טוב שיעמוד אצלה בשעה שתתקבל הקידושין:
ה סָעִיף ח בפלוני אני רוצה וכתב הר"ן אע"ג דטב למיתב טן דו וניח' לה בכל דהו היינו בגדולה דכיון דשוויה שליח סבר' וקבל' ולא חיישי' לאחילופי אבל קטנה מדעתה יש לחוש לכשתגדיל לא תתרצה בו:
ו סָעִיף י גט מתרוייהו כתב מו"ח ז"ל נראה דהיינו אם של קמא קדמו אבל אם של בתר' קדמו א"צ גט אלא מבתר' ממ"נ אי של בתר' בטליה לקמא הרי קידושי קמא אינן קידושין ואי לא בטליה לקמא אלא לא סמך דעתי' דסבר קמא לא משכח אבל אי משכח לא הרי כיון דשל בתר' קדמו הרי קמא לא אשכח ושל בתר' קידושין ושל קמא לא הוי קידושין עכ"ל ולא נהיר' לי דמי הגיד לנו דבאותו צד דלא בטליה לקמא הו' דעתו דאי לא משכה קמא דלמא נימ' דדעתו הוי דשליח קמא ניח' למשלח טפי דהוא ודאי יעשה הטוב בעיניו יותר מן השני אלא דאם לא יקבל הראשון כלל שום קידושין אז עכפ יקבל לו השני ונמצא אם יקבלו שניהן ניחא ליה בההוא קמא ע"כ בכל גוונ' צריכה גט משניהם כנלע"ד פשוט וכתב רש"ל דה"ל לבעל לשויא שליח בתר שליח דדינ' הכי:
ז סָעִיף יא ואפילו שידכה אביה תחלה לכאורה משמע שאביה היה המשדך והעמיד איזה שדכן ע"ז וקשה דא"כ מ"ש מסעיף י"ב דאם גילה האב דעתו שהיה חפץ לקדש' דחיישינן וצ"ל דהך שדכה לכאן אין פי' שאמר בפי' שרוצה להתחתן עמו אלא ספור דברים היו בין הבעל ובניהם ולא שום הסכמה כנלע"ד:
ח סָעִיף יא ואפי' אם נתרצה האב כו' דבעינן שנתרצה בשעת הקידושין ועיין מ"ש בסימן ל"ו סעיף י' מזה דבזה פליגי גם נרשב"א והריב"ש דלשם פלוגת' דכאן גם בב"י מבי' דהרשב"א ס"ל כאן כהרי"ף שהוא דיע' קמיית' דכאן ע"ש מ"ש בשם ריב"ש דכל מה שהוקשו על הרי"ף בזה תירץ הרשב"א וא"כ עולה יפה מה שפירשתי בסי' ל"ו סעיף י' במחלוקת הרשב"א והרא"ש דשם שהיא תלויי' במה דפליגי כאן אם מהני הרצוי אח"כ:
ט סָעִיף יג אינם נשואין דשמא ימחה אבי ונמצאה למפרע פנויה ולענין ממון אוקי ממון בחזקת מריה ואפי' הוא מוחזק בנכסים מ"מ קיימים בחזקת יורשי האב וי"א דה"ה מת כו' שקדושיה דאוריית' ונשואים דרבנן דליכא אב לממסר' לחופה וכתב שם דמעשה היה בא' שמת האב קודם הנישואין ורצ' הארוס לכונס' באם מתה שירשנ' כי היתה חולני' ואחיה ואמ' רצו לעכב ומנעוהו מקצת רבותינו כו' דלא ירש אות' אפי' אם ישאנה בקטנות' והך חולנית ע"כ מיירי דראוי' לביאה דאל"כ הא אין הבעל יורש' כמ"ש ב"י ר"ס צ' בשם תשובת הרא"ש:
י סָעִיף יד הוי קידושין דהו' כאלו מת אביה דתקנו רבנן קדושין לקטנה וי"א ס"ל דלא תקנו אלא דוקא במת האב:
יא סָעִיף יד אין ביאתו ביאת זנות ואע"ג דבסי' א' כ' הטור דקודם י"ג שנה לא ישיאום דהוי כזנות שם מיירי דהאב אצלה לא ישיאנ' בקטנותה אבל כאן דאינו אצלה תקנו נישואין דלא תהוי כהפקר כנ"ל וכבר כתב רמ"א בסעיף ח' מנהג זמן הזה:
יב סָעִיף יד אלא שאם קדשה אב פי' שידוע שקדשה אבל מסתמא לא חיישינן שמא קדשה דמוקמינן לה בחזקת פנויה דאל"כ כל קטנה שמת אביה במ"ר תהיה אסורה להנשא לעולם שמא קדשה אביה לאיזה אדם אלא ע"כ דלא חיישינן לזה כתב התוספות בפ"ב בשם ר"ת שהשיב לרבינו מנחם:
יג סָעִיף יד מה שעשתה עשוי נר' פשוט דכ"ז שלא עשתה כלום יכול למחות להבא שלא תקדשנה בקטנות' דהא איתא לעיל שהמשלח יכול לבטל השליח ששלח לקדש וה"ה נמי כאן שמבטל מה שצוה לה:
יד סָעִיף טו אין הבוגרת בכלל דלא שביק אינש מצוה דרמי' עליה דהיינו להשיאה אותה דכתיב ותנו בנותיכם לאנשים ועביד מצוה דלא רמי' עליה דהיינו הבוגרת וכשאמרה מפלוני יש קצת סבר' דעליה קאמר וקי"ל קידושין שלא נמסרו לביאה דהיינו שאסר בכל אחת מהם שמא קידש אחותה אפילו (הכי) הוי קידושין וכולן צריכות גט:
טו סָעִיף טו ושיהיה הכסף שלו וכ"ש דאם אין הכסף שלו דודאי לא שביק מלקדש הקטנה שהכסף שלו ומקדש את הבוגרת שאינו שלו וסיים הטור והוי קידושה הקטנה ודאי פי' שאם אין לו אלא בת קטנה אחת ודאי היא שנתקדשה אבל אם יש לו ב' קטנות הדין הוא כמ"ש בסעיף שאח"ז:
טז סָעִיף טז ואפילו חזר תוך כ"ד דקי"ל בפ' י"ג דף קכ"ט בד' דברים דתוך כ"ד לא הוי כדבור וזו אחת מהם כמו שזכרתי בסי' כ"ט ועמ"ש בסעיף כ' מזה בטור כתב בשם שאלתות ראובן היה לו ד' בנות ונתן לו שמעון קידושין סתם על אחת מבנותיו ולא פירש למי היה נוטל לבתו הגדולה אינה ברשותו ואינה מקודשת ואותן שהן קטנות שהם ברשותו לקדשן נאמן לומר לזו נתכוונתי ועליה קבלתי קדושין ואם אינו יודע ששכח כולן צריכות גט עכ"ל והקשה ב"י דאמאי יהיה נאמן באמר נתכונתי לזו (הא קי"ל קידושין שאינן נמסרין לביאה הוה קידושין) וכולן צריכות גט ותו דאמאי לא יהיה המקדש (ג"כ) נאמן לומר שכיון לזו (כמו האב) ולפיכך לא הביא זה כאן להלכה. ולעד"נ שהלכה ברורה היא דהא יש לדקדק במ"ש ולא פי' למי היה נוטל ולמה לא אמר למי היה נותן ותו דהאי לישנ' יתיר' היא ולא היה לו לומר הך ולא פירש כלל אלא דמיירי כאן שהמקדש נתן הברירה לאב שאיזה שנתכוין הוא בשעת קידושין יתן לו נמצא דהוי כאלו פירש בתך פלונית והשאר שלא נתכוין עליהם אוו פעם אינם בכלל כלל בזה נאמן האב על איזה נתכוין דהמקדש האמינו תחלה וע"כ אם שכח אח"כ צריכות כולן גט דהברירה שנתן לו היינו בשעת קידושין לא אח"כ. שוב ראיתי בד"מ שכתב ג"כ דכאן מיירי שתול' בדעת האב ולא זכר שם דהיינו מה שבדעתו דוקא בשעת הקידושין דאז הוי דוקא נמסר לביאה וכ"נ עיקר עוד בטור שאלה לאו"א ז"ל ראובן היה לו ב' בנות קטנות רחל ולאה וקידש רחל לבן אחיו ושידך לאה עם כהן אחד ושוב לא נשא הכהן חן בעיניו והסכים בדעתו לקדש לאה לאחר לפוסלה על הכהן ובאו אחי ראובן והוציא מטבע ואמר לראובן הילך קידושיך לבתך ולא פי' איזהו מבנותיו ולא למי קדשה ולא דיבר מענין קדושין כלום בפני עדים קודם המעשה אך אחר שפירשו משם שאלו א' מהעדים למי קידשת והשיב לעצמי קדשתיה והשיב שאין כאן בית מיחוש וא"צ גט עכ"ל והטעם משום דלא אמר ליה כמ"ש ב"י אלא שהקשה ב"י דתשובה זו אין לה מקום בסי' זה כו' ותו דפשיטא שלא נתכוין אלא לזו הפנויה כו' ועוד דבתשובת הרא"ש שבידנו נזכר שאותו בן אחיו שקידש לו רחל היה קטן וא"כ אין הקידושין כלום וממילא צריכות תרווייהו גט אלו לא היה אומר לי כו' ולענ"ד נ' דקמ"ל עיקר הרבות' בדרך זה דהא דכאן אצל לי דאע"ג דלא נודע איזה בת וגם לאיזה איש מ"מ הוי ידי' מוכיחות דאותה המשודכת לכהן ולא מצא חן בעיניו הסכים בדעתו דכל מי שיבא לקדשה יתרצה לו ועשה זה לפוסלה על הכהן זה ע"ד שמצינו בפ' מרובה מעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה ונשבע' שכל שיבא אלי איני' מחזירתו וקפצו בני אדם שאינם מהוגני' ואמרו חכמי' לא נתכוונ' אלא להגון לה ה"נ נעשה בענין זה שאמר בדעתו שיתננ' לאחר לקדש' דהיינו מי שיבא ויהי' הגון לו ועשה זה לפוסל' מהכהן וא"כ ה"א דשפיר יש קדושין דהא יש כאן בירור מי המתקדש' דהיינו הבת הפנוי' דוקא ויש ג"כ בירור מי המקדש דהא אמר כל הגון לו שיב' יקדשנ' לו וזה אחיו ודאי הגו לו ונמצ' דהוי כאלו אמר בפי' שיקדש' לאחיו ממיל' א"צ לומר לי דעדיף זה ממי שמדבר תחל' על עסקי קידושין קמ"ל דזה אינו כיון שלא אמר ראובן בפי' בפני עדי' תחל' ובאמ' אם היה בן אחיו קטן כמוזכר בתשובת הרא"ש ואין לו קידושין מ"מ מועיל דבר זה דודאי לא נתכוין לרחל כיון שכבר קיבל קדושין מבן אחיו לא גרע משידכ' לבוגרת הנזכר בסעי ט"ו והטור לא העתיק זה (אלא) לפי שפרשנו דהרבותא היא דה"א דהוי כמזכיר בפי' לאה אפי' בזה שכבר נתקדש' רחל קידושין גמורין ממילא לא נתכוין אח"כ אלא ללאה עם כ"ז אין כאן קידושין כלל כיון שלא אמר לי כנ"ל נכון מאד בס"ד וראיתי דחוקים רבים בזה ומה שזכרנו הוא מתוקן ומקובל ת"ל:
יז סָעִיף יז וכולן ברושת שלו לקדשן פי' ב"י היינו שכולן קטנות או שכולן בוגרת ונתנו לו רשות לקדשן דאלו בוגרת במקום קטנות כבר נתבאר דאפי' שויתי' שליח אינה בכלל עכ"ל פי' משום דלא שביק מצוה דרמיא עלויה כדלעיל:
יח סָעִיף יז מן הגדולה שבגדולות דלא מחית אינש נפשיה לספיקא להזכיר שם גדולה אם לא גדולה שבכולן שבאם ישתכח הדבר שלא יהא בספק:
יט סָעִיף טז ואח"כ אמר שמכירו כו' כ' ב"י בשם רבינו ירוחם בשם התו' בזה ואמר קדשתי בתי ושתק ואחר שעה אמר לאיש הזה אינו נאמן דכיון דלא אמר מיד תוך כ"ד משמע ודאי שאינו מכיר חתנו ולכך לא פי' מיד עכ"ל משמע דתוך כ"ד מהני וק' ממ"ש רמ"א סעיף ט"ז אפי' חזר תוך כ"ד ואמר בתך פלוני' אינו מועיל דגבי קידושין לא אמרי' כדיבור דמיא ונר' דלעיל סיים דיבורו תחלה שאמר בתך מקודשת לי אלא שאח"כ בא לפרש ובזה לא מהני וכן אם בא לסמוך דבריו הראשונים כההיא דפ' י"ג דף קכ"ג אבל כאן שאמר קדשתי בתי אין כאן סיום עדיין אלא הסיום הוא במ"ש לאיש הזה ע"כ מהני אם הוא תוך כ"ד דהוי הכל דבור אח' וא"כ ה"ה לעיל מקודשת לי בתך תוך כ"ד סיים פלונית ה"נ דמהני כנלע"ד ועיין בסי' מ"ט מה שכתבתי שם:
כ סָעִיף כד אבל לא לכונסה דשאני גבה דידה דחיישי' שיודע הוא שתהא מתתפתה ותתרצה בו ותכחיש את כל הבא עוד לומר אני הוא:
כא סָעִיף כה תוך כ"ד דגם בזה מועיל תוך כ"ד דאכתי לא סיים דבריו ואין כאן פי' דבריו ולא חזרה מדבריו אלא סיום דבריו וכמו שכתבתי בסמוך:
כב סָעִיף כה ול"נ דוקא תכ"ד כמו שיתבאר בסמוך סעיף כ"ו נר' שצ"ל כמו שנתבאר סעיף כ"ה והיינו דשם כתב גרשתיה צ"ל דוקא תכ"ד דבקדשתיה וכאן לענין פסולי עדות אמרי' דנאמן ומשמע אפי' אחר כ"ד וכ"כ ב"י בהדיא דפליגי מ"ה כתב רמ"א כאן דגם בזה דוקא תכ"ד וא"כ רמ"א פליג על הפסק הש"ע (שכתב) ואח"כ קדשה לאחר דהיינו אפי' לאחר כ"ד וקשה באמת על הש"ע שפסק בתרווייהו דסותרים זה את זה ועל רמ"א תימא דאמר כאן דמהני משום תכ"ד והא בזה כיון דלא מהני אחר כ"ד ע"כ לומר דסותר דבריו הראשונים וא"כ גם תכ"ד לא מהני כיון דבקידושין לא הוי (תכ"ד) כדיבור כמו שזכרנו בסעיף כ' וכאן לא שייך לתרוצי כמו שתרצנו באמירת קדשתיה וגרשתי' דהוי סיום דבריו דהא כאן עביד מעשה נגד דבריו שאמר קדשתיה אלא דעכשיו הוא חוזר מדבריו וזה לא מהני בקידושין אפי' תוך כ"ד ע"כ נ"ל דבאמת אין כאן פלוגתא דגם סעיף זה שהיא מתשובת רשב"א בב"י ס"ל דבקדשתי' וגרשתיה לא מהני אלא תכ"ד אלא דכאן שאני דהכא כ' הרשב"א וצ"ל ואמר קידושין ראשונים בפסולי עדות היו נאמן משום דהפה שאסר הוא שהתיר וראיה מכתובות ההיא איתתא וכו' וא"ת הרי בסוף גיטין אמרו כיון דבעידנ' דהוי קל לא הוה אמתל' לאו כל כמינך דמחזקת לאמתלא י"ל דהתם יצא קול מעלמא ולא הוציא הקול עכ"ל והתם בגיטין דף פ"ט הוא ענין שהיה קול על האשה שנתקדשה ואח"כ אמר אביה שהיה קידושין על תנאי ולא נתקיים התנאי ורצה לבטל הקול של קידושין וע"ז אמרו שם דלא הוי אמתלא לבטל הקול כיון דלא היתה האמתלא בשעת יציאת הקול והנה הרשב"א פסק שם לענין פסולי עדות דהוה אמתלא על מה שאמר תחלה קדשתיה ומבואר בסי' ו' דכל שיש ריעותא בקדוש (מכח האמתל') הוי אמתל' ואמר דמהני אמתלא אע"ג דלא היתה האמתל' בשעת יציאת הקול והיינו מטעם דבגיטין יצא הקול בלא אמירתו משא"כ כאן דהקול הוא מחמתו בזדה מהני האמתל' אפי' אח"כ וא"כ אין זה ענין לההיא דקדשתי' וגרשתי' דבזה לא הוה גרשתיה אמתל' על מאמר קדשתיה אלא מעשה שנעשה אח"כ וא"כ אין זה ענין לההיא דקדשתי' וגרשתי' דבזה לא הוה גרשתיה אמתל' על מאמר קדשתיה אלא מעשה שנעשה אח"כ משא"כ לענין פסולי עדות ששם הוה אמתל' על מאמר קדשתיה שאמת הוא אלא שהיו פסולי עדות מ"ה בההוא דקדשתי וגרשתי בעינן תוך כ"ד דוקא כיון דלא היה אמתל' על מאמר ראשון אלא סיום דבריו הראשונים מהני תוך כ"ד כיון דלאו חזרה היא אבל בהך דפסילי עדות דהוי אמתל' ומהני כאן אפי' לאח"ז כיון דהוא הוציא הקול נמצא דשפיר פסק הש"ע בתרווייהו ודברי רמ"א כאן הם שלא בדקדוק ובד"מ ראיתי שלא הביא שם רק דברי ב"י שכתב שם שיש פלוגתא בין הנך תרתי והאמת כאשר נתבאר בס"ד וראיתי דברים בזה שלא הרגישו לחלק בזה דיש חילוק בין אמתל' ובין הך דקדשתיה וגרשתי' ולא מיושב על הקושי' הנ"ל למעיין בדבריהם וא"ל לפי מה שפרשתי יהיה נאמן כשאומר גרשתי אחר קדשתיה אחד כ"ד במגו דאי בעי אמר הקידושין היו בפסולי עדות הא לאו קושיא הוא דכל הוחזקה בא"א אפי' על פיו לא אתי מגו אח"כ ומרע להחזקה דהוה כמנו במקום עדים ובהרבה דוכתי בח"מ דלא אמרי' מגו במקום חזקה אלימתא ובלבוש כתב טעם לנאמנות בפסולי עדות מכח מגו דאי בעי אמר קדשתי לזה כיון דלא אמר תחלה רק קדשתי סתם ואין זה נכון דא"כ מה מקשה הרשב"א מההוא דסוף גיטין דהא שם ליכא מגו אלא פשוט דמיירי כאן אפי' באומר תחלה קדשתיה לפלוני אלא דהאמתלא שוברות מ"ש תחלה וע"ז מביא ראיה שם מכתובות ההיא איתתא כו' נראה שרומז על מ"ש בפ"ב דכתובות מעשה באשה שקפצו עליה ב"א שאינם מהוגנים ואמרה מקודשת אני לימים עמדה וקדשה עצמה דנאמנת לומר שתחלה לא אמרה כן אלא מפני בני אדם שאינם מהוגנים והיינו אמתלא כדאיתא שם ושם ודאי לא היו תוךכ"ד א"ו מפני האמת לא נאמנת כמו שזכרנו לא מחמת מגו וה"נ בהך שאמרה פסולי עדות היו דמהני מטעם אמתלא ואפי' אחר זמן אמרינן בזה הפה שאסר הוא שהתיר וכדברי הרשב"א מאחר שהוא הוציא הקול:
א סָעִיף א במציאתה. כתב ב"י אעפ"י שמציאתה ומעשה ידיה אינם ענין לקדושין כתבם רבינו משום דבחדא מחתא מחתינהו. ובה"י כתב טעם אחר ע"ש. וב"ח כ' על דקדוקי הב"י דמש"ה הביא כאן דזכאי במציאתה דלפי שאמר כסף קדושיה שלו. דמשמע דאפי' הם מאה מנה הכל של אב ולא אמרינן דלא זכה האב אלא במה שראוי להתקדש בו דהיינו פרוטה אבל היתר מפרוטה הוי מתנה בעלמא ויהי' שלה מש"ה אמר וכן זכאי במציאתה וכו' ע"ש לכאורה יש ללמוד מזה מי שנותן מתנה לבתולה זוכה אביה. אבל באמת אינו מוכח דלא כתב הב"ח דהוי לאביה אלא המותרת על כסף קידושין. הואיל ובא מתחלה ע"י קידושין. והתורה זיכה לאב בכסף קידושין ולא חילק אם הרבה או בפרוטה לעולם הוי לאביה. משא"כ במתנה דעלמא אפשר דהוי כמו ירושה שמפורש במתני' בהדיא דאינו אוכל פירות בחייה אלא יעשו לה סגולה ולא הוי לאביה. ואין להביא ראיה מתוס' דכתובות דף מ"ו ע"ב ד"ה זכאי במציאתה וכו' שכתב שם דאין למילף מציאה מכסף קידושין וכו' משום מציאה מטריח את עצמה להגביה וכו' ע"ש. א"כ משמע מתנה שפיר יש למילף מכסף קידושין. דהא אינו דא"כ קשה נמי נילף ירושה מכסף קידושין דהוי לאביה דנמי אינה מטריח כמו מתנה ע"ש ובמהרש"א. וכן הח"מ מסופק במתנה. אבל הב"ש כתב בפשיטות דהוי לאביה ע"ש. ולא דק כמו שכתבתי. ועוד לדבריו הוי מתנה לאביה מדאורייתא כמו כסף קידושין א"כ קשה קושית התו' שם ונילף מציאה מתרווייהו וכו' וא"ל תירץ תוספת שם דמה להנך שהאב נפסד על ידיהן וכו' איכא למימר מתנה יוכיח ע"ש ודו"ק. גם י"ל לפי מ"ש תוס' שם לבסוף כסף קידושין שאני משום דיש לו פסיד' דיוצאת מרשותו וכו' א"כ גם מתנה אין למילף וא"ל כסברת המהרש"א דלענין חדא מחדא לא פרכינן הך פירכא והביא ראיה מפ"ק דקדושין ע"ש. אינו ראיה היא דשם רצה למילף מעשה ידיה מכסף קדושין אינו יוכל לומר הך פירכא שכן האב נפסד דבמעשה ידיה נמי מפסיד כסברת תוס' כאן. אבל לעולם אי ילפינן מציאתה מכסף קדושין שפיר פרכינן מה לכסף קדושין שכן האב נפסד וא"כ לא מצי למילף מתנה מכסף קדושין ובאמת יוכל לומר הך פירכא דהאב נפסד לעיל דלא כמהרש"א ודו"ק:
ב סָעִיף א בנפל. עיין בנדה דף כ"ג ע"א. ועיין מ"ש הב"ש. ולי נמי קשה לפי מה שפירש"י מי קא חי ואחותה אינה אסורה אלא בחייה ע"ש. הא עדיין יש למיבעי אם קידש אמו אח"כ דהא קי"ל חמותו אסורה אפילו לאחר מיתת אשתו. הח"מ כתב דהוי ס"ק. והב"ש כתב דאין קדושין תופסין כלל באותו ולד וקדושי אחותו קדושין גמורים הם ע"ש:
ג סָעִיף ה בערב. עיין בקדושין דף ע"ט ע"א. והקש' תוס' שם וא"ת נפלגו בקדשה אביה גרידא וכו' וי"ל דבהאי מודה שמואל וכו' ע"ש. וכתב המהרש"א אבל הא ל"ק להו נפלגו בקדשה היא עצמה גרידא די"ל דבקדשה היא עצמה ליכא נ"מ מידי ע"ש. לכאורה תמוה הוא הא אכתי נ"מ לרב בעי גט ודאי ולשמואל בעי גט מספק ונ"מ אי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר. וכבר נתקשה בזה המחבר בית יהודא ע"ש. וצ"ל לפי תירץ תוס' דמודה שמואל מכח חזקת פנויה. א"כ ה"נ אמרינן איפכא דחזקת פנויה שלה מרע הסברא מדהיא השתא בוגרת וכו' וא"כ אפילו לרב הוי ספק גט. וא"ל א"כ דהחזקה מרע הסברא א"כ לא יהא צריכה גט כלל כמו בקדשה אביה לחוד כסברת תוס'. י"ל דאי' בקדושין דף מ"ד ע"ב דס"ל רב ושמואל קטנה או נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט מספק א"כ לכ"ע צריכה גט מספק ולפי מ"ש לעיל סי' ל"ו סעי' י"א מי שקיבל קדושין לבתו בוגרת כו' שצריכה גט מספק דשמא נתרצית לקדושי אביה ע"ש לא מקשה תוס' מידי דלכ"ע צריכה גט. א"כ נשמע מהדין בין שקדשה אביה לחוד או קדשה היא לבדה הוי ס"ק וצריכה גט דשמא נתרצית אביה או נתרצית היא וק"ל. אבל בקידש אביה לחוד והיא מכחשתו דאז אנו רואין דהיא לא נתרצית בקדושי אביה אז לא צריכה גט וכ"כ ב"ח ח"מ עיין שם:
ד סָעִיף ה מכחישתו. ז"ד הרא"ש ואף דהיא מודה ואומרת בברור שלא היתה בוגרת בשעה שקדשה אביה אמרי' לאו כל כמינה דאסרה נפשה אבעלה. ומיהו אפשר לפרש דאינה מכחישתו היינו שגם היא אינה טוענת ברי ח"מ. ואני אומר דמשמע מגמרא זו דאפי' טוענת ברי לא מהני דאל"כ לאוקמי הני תנאי כרב ומה דתנו חוששין לקדושי שניהם איירי שהיא טוענת ברי שלא היתה בוגרת ולמה אוקמי כולו כשמואל ע"ש דף ע"ט ע"ב ודו"ק:
ה סָעִיף ה מכחישתו וכו'. זהו דעת הרמ"ה. עיין בב"י שלפי פירוש שלו בדברי הרמ"א קשה להולמו הגמרא שם דאוקמי שם כולו כשמואל ומכחישתו מודה שמואל. גם קשה דה"ל לאוקמי כרב דלדברי הרמ"ה רב מודה באין מכחישתו. אבל לפי מה שפירש הב"ח דברי הרמ"ה מיושב הכל ע"ש ודו"ק. ועיין הרש"ך ח"א דף ע"ט ע"ב. והרח"ש בתשובה סי' מ"א. ומקור ברוך סי' ל"ו:
ו סָעִיף ו משניהם. וה"ה אם קדשה אביה לבדו או היא נתקדשה לבדה הוי ס"ק ח"מ וב"ש כתב דאם היא נתקדשה לבדה לא חיישינן כלל ע"ש. ומשמע תוך ו"ח אין חילוק בין אם היא מכחישתו בין אם אין מכחישחו לעולם חיישינן לחומרא וצריכה שני גיטין. דאל"כ לא מקשה הגמ' מידי אלימא בתוך ששה בהא לימא רב וכו' השתא הא דבגרה דילמא איירי במכחישתו אלא ודאי תוך ששה אין חילוק. כתב הח"מ אם נתקדשה לאחר ו' ע"י אביה ונמצאו לה אחר הקדושין זמן רב סימני בוגרת ודאי בשעת הקדושין היתה בוגרת אפילו אם הבדיקה היתה זמן רב אחר קדושי אביה כיון שהקדושין היו לאחר ו' ואפשר לאחר ו' אפילו אין לה סימני בוגרת אמרינן דהיא בוגרת ולא נאמרו סימני בוגרת אלא לעשות אותה בוגרת תוך ו'. וכל זה לדעת המפרשים דסימני נערות לחוד וסימני בוגרת לחוד. ואם הביא' סימני בוגרת תוך ו"ח הוי בוגרת. אבל הרמב"ם בפ"ב מה"א לא הזכיר שום סימן בבגרות ומשמע לדעתו אינה בוגרת לעולם קודם ו"ח. ועיין ברמב"ם פ"ג מה"א דין י"ד. ובמגיד משנה שם עכ"ל. הנה מ"ש הח"מ אם נמצאו לה אחר הקדושין סימני בוגרת אמרינן בעת הקדושין היתה בוגרת. היינו דוקא אם ידוע דהיה לה סימני נערות כשהיתה יב"ש ולאחר ו' נתקדשה ע"י אביה ואחר זמן רב נמצא לה סימני בוגרת אמרינן בעת הקדושין ג"כ היתה בוגרת כ"ה ברשב"ץ שהביא הב"י ונשמע מדבריו כשנראה בה סימני נערות ג' או ד' חדשים אחר יב"ש אמרי' מסתמ' היה בה אותם סימנים כשהיתה יב"ש וכשמלא לה ו"ח אחר יב"ש הרי היא בוגרת ודאי אע"ג שלא עבר רק ב"ח אחר ראיות הסימנים אבל כשלא היה נראה בה סימני נערות אפילו היתה בעת הקדושין יב"ש ו"ח ועכשיו נראה בה סימני בוגרת חיישינן שמא השתא בגרה עיין ב"ש. ואני תמה על הרשב"ץ דמסוגיא דפרק יו"ד יוחסין נראה הפך דבריו דגרסינן התם דף ע"ט ע"א אלא לאחר ו' בהא נימא שמואל וכו' הרי מבואר שכל שנבדקה אחר זמן נערותיה אפי' לשמואל ודאי בוגרת וכ"ש לרב והרשב"ץ כתב שצריך שיעידו שראו לה קודם הקדושין ביותר מו"ח סימני נערות הפך מ"ש בגמרא. ועוד שכתב ואע"ג דהשתא חזינן לה בוגרת אמרינן השתא היא דבגרה כדאי' בפרק עשרה יוחסין. ונסתייע מפרק עשרה יוחסין והוא הפך דבריו. עיין הראנ"ח ח"א סי' ח'. וכנה"ג דף ס"ו ע"ב. כתב הב"ש ומ"ש הרמב"ם מתחלת יום תשלום הו"ח תקרא בוגרת קשה ליישב הסוגיא פלוגתא דרב ושמואל ביום שנשלם הו"ח ע"ש. יש ליישב דהרמב"ם כ"כ לפי מה דקי"ל כרב. ועוד תוס' שם ע"ב הביא בשם ר"י דרגילות הן לבא בבקר ע"ש בד"ה מי איכא למימר וכו':
ז סָעִיף ז מפלוגתא. ואם אומר למקדש תן לבתי קדושי כסף ותתקדש לך אז לכ"ע יכולה לקבל הקדושין אפילו אם אביה אינו שם דהוי כאומר תן לפלוני ב"ש:
ח סָעִיף ז בתו. אבל כשהיא עצמה מקבלת אין מחויב האב למחות אם היא חפיצה עיין ח"מ:
ט סָעִיף ז מקודשת לי וכו'. ובכל זה אין חילוק בין אם האב עומד אצלה ובין אם אינו עומד אצלה ב"ש דלא כח"מ ועיין מ"ש הב"ש וכשהוא מקבל קידושין בשביל בתו. אז אם היא קטנה או נערה צריך לומר לו בתך מקודשת לי ולא הרי את. דהא הוא לאו שליח ואם היא בוגרת והוא שלוחה. אז בכסף מהני בין אם יאמר את מקודשת כמדבר עם המשלח כמו דמהני אם יאמר לקטנה כשהוא מקבל הקדושין בתך מקודשת לי. ובין אם יאמר הרי בתך מקודשת לי. ואם מקדש בשטר והאב מקבל השטר. אז בבוגרת צריך לכתוב דוקא את מקודשת דמדבר עמה כמו בגט. ואם כותב בתך לא מהני. ובקטנה צריך לכתוב דוקא בתך ולא את. ובכל אלו יש קפידא כמ"ש הר"ן ב"ש ע"ש:
י סָעִיף ח בתו. והא דאיתא בסנהדרין והבאתי לעיל סי' א' דקודם פירקן מצוה להשיאן. כתב ב"ח ופרישה היינו קטנה שיש לה דעת לומר בפלוני אני רוצה. ומ"ש כאן עד שתגדיל ותאמר וכו' היינו אורחא דמילתא מסתמא בקטנות לא שכיח שתאמר בפלוני אני רוצה. ומ"ש מצוה ובש"ס איתא אסור עיין ח"מ וב"ש:
יא סָעִיף ט משניהם. או א' יגרש וא' כונס:
יב סָעִיף י מתרווייהו. דמספקא לן אם ביטל שליח קמא ובתרא עיקר או לא ביטל כ"כ הטור בשם הרמ"ה. וקשה בסי' קמ"א סעי' מ"ד פסק בשליחות הגט אם שווי' כמה שלוחים לא בטלה שליח ע"ש. ונראה דקדושין לא דמי לגירושין דבשלמא בגירושין הפועל אחד כלומר לקבל הגט מבעלה או ליתן הגט לאשתו ממילא כוונת המשלח הוא שיעשה המעשה ע"י מי שיקדים לעשותו. אבל גבי קידושין שהפועל אינו א' דאפשר שזה יקבל קדושין מראובן וזה משמעון וזה אי אפשר מש"ה אמרינן ביטל הב' את הא'. ולפ"ז אם ראובן עשה שליח לקדש לו אשה ידוע ואח"כ עשה שליח אחר לקדש האשה ההיא ג"כ כל שקדם וקידש הרי היא א"א מאותו שעה ואם קדשה אחר אין קדושין תופסין בה וכן הדין באשה שעשתה ב' שלוחים זא"ז לקבל קדושיה מאיש ידוע ועיין ח"מ וב"ש:
יג סָעִיף יא נערה. עיין תוס' קדושין דף מ"ד ע"ב ד"ה קטנה שנתקדשה ובהרא"ש:
יד סָעִיף יא או נשאת. כ"כ הרא"ש ע"ש ה"ג. קטנה שקדשה עצמה או השיאה עצמה בחיי אביה אין קדושיה קדושין ואין נשואיה נשואין ע"ש. א"כ ה"נ שקדשה עצמה בלא דעת אביה. או נשאת ג"כ. דהקדושין והנשואין תרווייהו הוי שלא לדעת אביה אפ"ה אינו כלום דלא חיישינן שמא נתרצה האב. אבל באמת צ"ע לדינא. דהא דפסקינן כעולא ולא חיישינן לדרב ושמואל היינו בנתקדשה לחוד אבל בנתקדשה ונשאת מבואר בהדיא בגמרא דף מ"ה ע"ב דפליגי בזה רב הונא ור"י וכו' ואסיק רבא דטעמא דרב הונא הואיל ונעשו בה מעשה יתומה בחיי האב ע"ש ברש"י דכתב דכולי האי לא שתק ובודאי נתרצה. וכ"כ בתשובת הרשב"א סי' אלף רי"ט דלא נדחו הא דרב ושמואל אלא בנתקדשה לבד. אבל בנתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת אביה ודאי חיישינן שמא נתרצה האב וצריכה גט ומיאון אפילו לא שדכה האב ע"ש. והב"ח כתב נ"ל להביא ראיה דאפילו השיאה ג"כ אינו כלום דפרכינן אדעולא מדתנן וכולם אם מתו או מיאנו וכו' דקדשה מאן אלימא דקדשה אביה במיאון סגי לה גט מעלי' בעיא. אלא לאו דקדשה איהי אנפשה וקתני בעי מיאון. ולא קא משני דמתני' איירי בדנשאת הלכך חיישינן שמא נתרצה ודעולא בנתקדשה ולא נשאת אלא ודאי אין חילוק עכ"ל ולא דק לפי מה שפירש תוס' שם ד"ה אלא דקדשה נפשה כו' גט ומיאון בעי וכו' ע"ש א"כ ה"נ אי איירי בנשאת ג"כ שלא לדעת אביה אז צריכה גט ומיאון כסברת הרשב"א וא"כ קשה נמי גט ומיאון בעי כסברת התוס'. ותמה אנכי שהב"ח בעצמו כתב וז"ל דמתני' בדנשאת הלכך חיישינן שמא נתרצה האב ובעי גט ומיאון ע"ש והאיך נעלם מעיניו דברי תוס' אלו. ועוד לדבריו קשה נמי למרדכי דפי' הא דעול' ורב ושמואל איירי דוקא דאיתיה לאב בעיר אבל ליתיה לאב חיישינן שמא יתרצ' האב עיין בב"י א"כ קשה נמי מאי מקשה אדעולא דילמא מתני' איירי בדליתי' לאב. אלא ודאי דאז בעי גט ומיאון א"כ הדרא סברת התוס' לדוכתי' ודו"ק. ואין להביא ראיה מאידך מקשן שהקשה אין מוכרה לקרובים וכו' האי אלמנה היכי דמי וכו' דילמא איירי בנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה אלא ודאי אין חילוק. עיין תוס' שם ד"ה אלא לאו דקדשה איהי נפשה אלמנה וכו' שכתב בדשידך הוי כמו שקידשה אביה ע"ש א"כ ה"נ י"ל בנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה דהוי כמו שקידשה אביה ודו"ק ועיין דף מ"ו ע"א ברש"י ד"ה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי אב וכו'. ועיין מהרש"א מ"ש בשם ת"י. ולפי דברי המרדכי הנ"ל קשה מאי מקשה האי אלמנה היכי דמי וכו' דילמא איירי דליתא לאב ועיין כנה"ג דף ס"ז ע"א ועיין ב"ש:
טו סָעִיף יא אביה. הקשה הב"ח הא כיון דשדכה גילה דעתו שהי' חפץ לקדשה לו ומבואר בסמוך סעי' י"ב דחוששין שמא נתרצה ע"ש. וח"מ וב"ש מתרצים:
טז סָעִיף יא היא וכו'. ולדעת התוס' אפילו אחר ריצוי האב יכולה היא לעכב מאחר דמעיקרא לא קידש האב בעצמו עיין ב"י וב"ש:
יז סָעִיף יא מיחה וכו'. כ"כ המרדכי. ונראה דכל הפוסקים חולקים ע"ז כמ"ש בתוס' ד"ה בין היא וכו' דף מ"ו ע"א דסוגיא איירי בשמע ושתק וע"ז קאי המסקנא דלא קי"ל כרב ושמואל. ואפשר ראיה זו יוכל לדחות דנוכל לתרץ קושית התוס' שתירץ כמו שתירץ מהרש"א ע"ש. אבל זה קשה לדבריו דמודה עולא ורבינא בזה דאם שמע האב ושתק וכו' א"כ במאי איירי הפלוגת' רב ושמואל ועולא ורבינא דאמר לא ס"ל להא דרב ושמואל ע"כ בלא שמע האב א"כ לפ"ז לא אזלי שם הגמר' שפיר עיין ודו"ק. ועיין ב"ש. נאמן האב לומר שלא שמע. וכן ע"א נאמן להעיד שלא שמע האב הראנ"ח ח"א סי' א':
יח סָעִיף יב נתרצה. עיין ב"ח ח"מ בה"י ב"ש. קדשה עצמה שלא לדעת אביה למי שגילה האב שהיה רוצה לקדשה וכששמע אביה שתק ולא אמר כלום ואחר יום נתרצה אביה. והיא אחר יום מחתה בקדושין אפשר להקל מטעם ס"ס מקור ברוך סימן י"ו:
יט סָעִיף יג לה. וה"ה דאין לה כתובה מן הנשואין מיני' ואין חייב בקבורתה ב"ח בשם הריטב"א ועיין בה"י מ"ש על הב"ח:
כ סָעִיף יג שנשאת כו'. ומסקנת המרדכי דהוי קדושין מעלייתא מאחר דאב מת ואין חשש שמא ימחה ב"ש:
כא סָעִיף יד ואמה. ל"ד אחיה ואמה אלא אפילו אחרים מהר"י ווייל סי' קי"ב. ח"ה סי' א"ח:
כב סָעִיף יד אחרים. אפילו אם בא האב כשהיא עדיין בקטנותה א"צ קדושין אחרים ב"ש:
כג סָעִיף יד כפנויה וכו'. ותוס' כתבו דאסורה לזה שמא יקדש אביה לאחר וכ"פ הר"ן וריב"ש. מיהו אם ידע אביה דהיא מקודשת לא חיישינן שמא יקדש אותה דלא יכשל אותה והא דכתב בסי' א' קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות כתב בט"ז שם איירי דאביה כאן. וכאן דאין אביה כאן תקנו חז"ל נשואין דלא תהוי הפקר ב"ש. כתב מהר"ש מכאן דקטנה שנשאת באונס שלא מדעת אביה דאין הבעילות בעילות זנות כיון דדרך קדושין ונישואין היא אצלו וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' נ"ז. אבל מהר"י בי רב כתב דוקא בשנישאת שלא בפני אביה אבל אם נשאת בפני אביה ובעל כרחו הוי בעילת זנות עיין כנה"ג דף ס"ז ע"ב:
כד סָעִיף יד ויגמרו. היינו בבעל אחר שתגדיל ב"ש ע"ש:
כה סָעִיף יד מתרווייהו. תמו' למה צריכה גט מראשון כיון דאב כבר קדשה לאחר ח"מ ב"ש:
כו סָעִיף כב גט. ואז מותרת לכל אדם. ואם קדם א' מהם וכנס מוציאין מידו ואפי' אם הא' יתן אח"כ גט מוציאין מזה דהא כנסה באיסור ואסורה ג"כ לשני דשמא הוא ביאת זנות אסורה לבעל ולבועל ח"מ ב"ש:
כז סָעִיף כב כשכנסה כו'. עיין ברמב"ם פ"ט מה"א. ובהרב המגיד שם וב"ש:
כח סָעִיף כג עליו. אבל אם הביא שני עדים שהוא קדשה אעפ"י שהאב מכחיש את העדים אין נאמנות של אב מועיל נגד עדים ואסורה לבועל ולבעל רי"ו ח"מ ב"ש:
א סָעִיף א מקדש את בתו. עיין במל"מ פ"ג מה"א דין י"א שנסתפק במי שקידש בתו קטנה פחותה מבת ג' שנים ויום א' בכסף או בשטר דקי"ל דהיא אשת איש גמורה. אם הכניסה אביה לחופה אי חופתה חופה וחשובה כנשואה או דילמא חופה דפחותה מבת שלשה לא חשיבה חופה והויא ארוסה ונ"מ ליורשה וליטמ' לה ולדון לבועלה בחנק אם בא עליה אחר ג"ש ויום א'. והאריך בזה והעלה דרש"י והתוספת והריטב"א אית להו דפחותה מבת ג"ש לית לה חופה וכן הוא דעת רבינו הרמב"ם וקצת גאונים (שהובא דעתם בש"ע לקמן סי' ס"א בענין חופת נדה ופחותה מבת ג"ש גרע מנדה) דע"כ אית להו דפחותה מבת ג' אין לה חופה ולא מצינו מי שיחלוק בפירוש בדין זה זולתי הרשב"א ז"ל דס"ל דפחותה מבת ג"ש אית לה חופה ואיהו ע"כ סובר כהרא"ש ודעימי' (הוא דעת הי"א שם) אמנם הרא"ש וסייעתו לא נתבאר מה דעתם בפחותה מבת ג' דאפשר אף דס"ל דחופת נדה הויא חופה מ"מ ס"ל דלית חופה לפחותה מבת ג' ע"ש באורך. ועיין בשעה"מ פ"י מהל' אישות בקו' חופת חתנים סעיף ז' שהאריך ג"כ בזה ומסיק דלכ"ע דינא יתיב דחופה דפחותה מבת ג' שנים לא חשיבא חופה כלל ואין מי שיחלוק על זה ושלא כדברי המל"מ הנ"ל ע"ש:
ב סָעִיף א במציאתה עח"מ וב"ש ועיין בספר קצות החשן סי' קע"ו סעיף י"ב: (ב) תופסין בנפל. עבה"ט ועיין בתשובת שבו"י ח"ג סימן קי"ח מ"ש בזה:
ג סָעִיף ה דדוקא מכחישתו. עבה"ט ועיין בספר שעה"מ פ"ד מה"א דין י"ד:
ד סָעִיף ח לקדש בנותינו הקטנות. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' י"ד מ"ש בזה:
ה סָעִיף יא קטנה או נערה. עיין בזה בתשו' מהר"ם אלשקר סימן י"ד:
ו סָעִיף יא גדלו הקדושין עמה. עח"מ ס"ק כ"א ועיין בשו"ת הגאון מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי מ"ש בזה:
ז סָעִיף יג וי"א דה"ה כו' עמ"ש לקמן ס"ס נ"ו:
ח סָעִיף יד והשיאוה אחיה ואמה. עיין בתשובת הרדב"ז ח"א סי' מ"ה שנשאל ראובן ששדך בתו קטנה והלך למדה"י ובאים אמה ואחיה להשיאה אם יברכו הברכות והשיב לדעת השאלתות ודאי לא תבעי לך דכיון דהוי קדושין פשיטא שאין הברכות לבטלה אלא אפילו לדעת האומרים שאינן קדושין בלל מסתבר' לי דמותר לברך לכתחלה ואין הברכות לבטלה מכמה טעמים ע"ש:
ט סָעִיף טו גם היא ספק. עיין במל"מ פ"ז מה"א סוף דין ך' ומ"ש הרב המגיה שם הובא קצת לעיל סי' ל"ה ס"ז: (ט) קדשתי לך בתי הגדולה כו' בגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב בתוי"ט כתב דאם אמר קדשתי לך בת אחת מבנותי ונשכח ממני איזו אין המקדש נאמן לומר זהו שקדשתי ואינו דומה לדלקמן סכ"ב עכ"ל (שם בתוי"ט כתב הטעם דבשלמ' בדין דסכ"ב אינו מוציאה מחזקתה אבל כאן שמוציא האחרות מספק אין ע"א נאמן. ושם בתוס' רע"ק אות מ"א הביא ראיה לזה מדברי הר"ן בגיטין דאף בכה"ג דהוי לברר אין ע"א נאמן ע"ש. ולכאורה זה הדין מבואר בירוש' שהביא רבינו בסכ"ב שם שיובא לקמן וי"ל משום דהיה אפשר לחלק דשאני התם שהאב מסופק ג"כ למי וע' בפי' הפ"מ בירושלמי פ"ב דיבמות הלכה י"א ודו"ק):
י סָעִיף יז אחת מבנותיך עמ"ש לעיל סימן ל"ה סק"ז:
יא סָעִיף כ האב שאמר. עיין במל"מ פ"ט מה"א דין ט"ו שהביא הרב המגיה משם הרשד"ם ס"ס ט' שכ' דאבי הבת שאומר שהנער היה גדול כשקדש את בתו נאמן לאסור את בתו אפי' אם יש עדים שיאמרו שהיה קטן באותו פרק והביא ראיה מתשובת הרשב"א שהובא בי"ד סי' א' בטבח שאמר שלא שחט את הבהמה כו' יעו"ש. וע' בשעה"מ שם שהביא דהרב מ"צ ח"א סי' ס"ה תמה על הרשד"ם הנ"ל דהא כל עיקר דין שויא אנחד"א מדין נדרי איסור נגעו בה א"כ בההיא דטבח שפיר כתב הרשב"א דלדידי' אסורה משום דכל שאמר שלא שחטה הגם שיש עדים ששחטה הרי אסרה על עצמו כאילו לא שחטה משא"כ בנדון הרשד"ם דאחר שיש עדים שהיה קטן ואינם קידושין איך יכול הוא לעשותו קדושין מה שאינו לפי העדים והכא לא שייך כלל דין נדרי איסור. והוא ז"ל כתב עליו שדבריו תמוהים ואשתמט מיניה תשובת הרשב"א שהביא הב"י בסי' מ"ה (צ"ל מ"ח) במי שטוען שקידש את האשה ובשעת נתינה א"ל התקדשי לי בזה אע"פ שעדים מכחישים אותו ואומרים שנתנו לה בתורת פקדון כו' הרי דאע"ג דה"נ לא שייך טעמא דנדרי איסור אפ"ה כ' דאמרי' שויא אנח"דא אפילו כנגד עדים וצ"ע עכ"ד והבאתי קצת מדבריו אלה ג"כ בפ"ת ליו"ד סי' א' ס"ק ט"ו ע"ש. וע' בנ"צ הארכתי בענין זה וכתבתי שם דמה שתמה השעה"מ על הרב מ"צ מדברי הרשב"א זה לק"מ אך בלא"ה דברי המ"צ אינם נכונים במה שסובר דטעמא דשויא אנחד"א הוא מדין נדרי איסור שזה אינו אמת ועיקר טעמא הוא משום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים וכמ"ש ג"כ בנו"ב תניינא חאה"ע ס"ס מ"ג הבאתיו בפ"ת ליו"ד שם ובנדון הרשד"ם הנ"ל כיון שהתורה האמינה לאב בעד בתו הרי הוא כמעיד על עצמו ועמש"ל סי' מ"ח סק"ב:
יב סָעִיף כ וי"א דאם החתן כו' עח"מ שכ' ומיירי שבאו שנים כו' וע' ב"ש ועיין בספר בית מאיר שכ' דנ"מ עוד באם אמר אחר מיתת פלוני שעמד לפניו שאינו נאמן והיא אסורה לכ"ע: (יב) ואני קדשתיה נאמן. בגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר ז"ל נ"ב בירושלמי דאם אמר קדשתי אחת מבנותי ובא א' ואמר אני קדשתי פלונית בתך א"נ לכונסה (שם איתא לא כל הימינו) ובק"ע כתב להגיה ובחי' מהרי"ט נקט לעיקר כנוסחא הנ"ל עכ"ל:
יג סָעִיף כג לאוסרה עליו. עבה"ט שכ' אבל אם הביא שני עדים כו' עד ואסורה לבעל ולבועל. ועיין בס' יד המלך פ"ב מהל' סוטה שתמה על זה חדא דאף אם נדון את הבת כמזידה הלא כל הדינים של נאמנות האב מיירי בקטנה עדיין דבגדולה שוב אין האב נאמן עליה לדעת רוב הפוסקים וא"כ הרי דעת רש"י ותו' וראב"ד דזנות דקטנה אינה נאסרת דפתוי קטנה אונס הוא (לקמן סי' קע"ח ס"ג) ועוד דאף אם נדחוק לו' דמיירי באב שאמר על בתו קטנה שקידשה לפלוני ואח"כ כשנעשית גדולה באו עדים והכחישו להאב והעידו שקידשה לאחר דנאסרה בביאות אשר בגדולתה למה נאסרה הרי אנוסה גמורה היא אכתי קשה שהאמינה לאב ומאי הוי לה לאיעבד הלא קודם שהעידי העדים להכחיש את האב היה האב נאמן עליה מדאורייתא וכתב שראה ברבינו ירוחם שממנו העתיק הח"מ דין זה ולא נזכר שם כלל לשון זה ואסורה לבעל ולבועל רק כתב שם ותצא מזה ומזה ואין זה ענין כלל לדינא דאסורה לבעל ולבועל דהתם אסורה מדאורייתא אבל הכא כל תצא מזה ומזה אינו אלא מדרבנן וכמו באשה שהלך בעלה למד"ה וניסת ע"פ עד א' ובא בעלה כו' ע"ש עוד וע"ל ס"ס י"ז ומ"ש שם:
יד סָעִיף כז דוקא תוך כ"ד עב"ש שכתב וט"ז כ' דכאן נאמן אפי' אחר כ"ד משום דהוי כאמתלא כו' ועמ"ש לקמן סי' מ"ז ק"ב בענין זה אי מועיל כאן אמתלא ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.