א הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִדּוּשֶׁיהָ; וּמִצְוָה שֶׁתִּתְקַדֵּשׁ עַל יְדֵי עַצְמָהּ, אִם תּוּכַל, אֲבָל אִסוּר לֵיכָּא כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּאִישׁ. וְאוֹמֵר הָאִישׁ לַשָּׁלִיחַ: "הֲרֵי פְּלוֹנִית שֶׁשָּׁלְחָה אוֹתְךָ מְקֻדֶּשֶׁת לִי", וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר: "קִדַּשְׁתִּיהָ לְךָ". וְאִם אָמַר: "הֵן", דַּיּוֹ. וַאֲפִלּוּ שָׁתַק, אִם הָיוּ עֲסוּקִין בְּאוֹתוֹ עִנְיָן וְנָתַן לַשָּׁלִיחַ וְלֹא פֵּרַשׁ וְלֹא אָמַר דָּבָר, דַּיּוֹ. וְאִם מְקַדְּשָׁהּ בִּשְׁטָר, אֵינוֹ כּוֹתְבוֹ אֶלָּא מִדַּעַת הַשָּׁלִיחַ. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵינוֹ כּוֹתְבוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּהּ:
ב בְּכָל הַדְּבָרִים שֶׁל קִדּוּשִׁין דִּין הָאִישׁ עִם שְׁלוּחָהּ כְּדִינוֹ עִם הָאִשָּׁה:
ג אָמְרָה לַשָּׁלִיחַ: קַבֵּל הַקִּדּוּשִׁין בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְהוּא קִבְּלָם בְּמָקוֹם אַחֵר, אוֹ בְּכָל דָּבָר שֶׁיְּשַׁנֶּה בִּשְׁלִיחוּתָהּ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
ד אָמְרָה לוֹ: הֲרֵי הוּא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְקִבֵּל בְּמָקוֹם אַחֵר, מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁמַּרְאָה מָקוֹם הִיא לוֹ:
ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, דְּשָׁלִיחַ דְּקִדּוּשִׁין אֵינוֹ יָכוֹל לְמַנּוֹת שָׁלִיחַ, דְּמִלֵּי נִינְהוּ וְלָא מִמְּסְרָן לְשָׁלִיחַ. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ל"ה סָעִיף ו' נִתְבָּאֵר:
ו מִי שֶׁקִּדֵּשׁ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ לֹא יְקַדֵּשׁ פַּעַם אַחֶרֶת בִּשְׁעַת חֻפָּה, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל קִּדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים, שֶׁיֹּאמְרוּ: אֵין קִדּוּשֵׁי שָׁלִיחַ כְּלוּם וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן ל"ד. חָזְרָה וּבִטְּלָה הַשְּׁלִיחוּת קֹדֶם שֶׁקִּבֵּל הַקִּדּוּשִׁין, הֲרֵי הוּא בָּטֵל, וְאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם אֵין יָדוּעַ אִם בִּטְּלָה הַשְּׁלִיחוּת קֹדֶם קַבָּלַת הַקִּדּוּשִׁין אוֹ אַחַר כָּךְ, הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת:
ז אִם קִבֵּל שְׁלוּחָהּ קִדּוּשִׁין מֵאֶחָד, וְהִיא בְּעַצְמָהּ קִבְּלָה קִדּוּשִׁין מֵאַחֵר, וְאֵין יָדוּעַ אִם קִדּוּשִׁין שֶׁקִּבֵּל שְׁלוּחָהּ קָדְמוּ לְשֶׁלָּהּ אוֹ שֶׁלָּהּ קָדְמוּ, אֲסוּרָה לִשְׁנֵיהֶם, וּצְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם. וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס. וּמְקַדְּשָׁהּ קִדּוּשִׁין אֲחֵרִים (רַבֵּנוּ יְרוּחָם נָתִיב כ"ב). בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, בִּרְחוֹקִים, אֲבָל אִם קִדְּשָׁהּ הַשָּׁלִיחַ לָאָב, וְקִדְּשָׁהּ הִיא בְּעַצְמָהּ לַבֵּן אוֹ לָאָח, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִין גֵּט וַאֲסוּרָה לִשְׁנֵיהֶם:
ח אִשָּׁה נַעֲשֵׂית שָׁלִיחַ לַחֲבֶרְתָּהּ לְקַבֵּל קִדּוּשִׁין, אַף עַל פִּי שֶׁנַּעֲשֵׂית לָהּ צָרָה, שֶׁמְּקַדֵּשׁ לִשְׁתֵּיהֶן. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ אִם כְּשֶׁאָמְרָה לָהּ: קַבְּלִי גַּם בִּשְׁבִילִי, וְלֹא הֵשִׁיבָה הֵן אֶלָּא שָׁתְקָה וְקִבְּלָה סְתָם, מִסְתָמָא גַּם בִּשְׁבִילָהּ קִבְּלָה:
ט אִשָּׁה שֶׁהִיא שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִדּוּשִׁין לַחֲבֶרְתָּהּ, וּכְשֶׁנָּתַן הַקִּדּוּשִׁין אָמַר לָהּ: "וְאַתְּ נַמִּי", אוֹ "וְכֵן אַתְּ", שְׁתֵּיהֶן מְקֻדָּשׁוֹת. אֲבָל אִם לֹא אָמַר לָהּ אֶלָּא: "וְאַתְּ", הֲרֵי זוֹ שֶׁקִּבְּלָה הַקִּדּוּשִׁין סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁמָּא לֹא נִתְכַּוֵּן אֶלָּא לִרְאוֹת מַה בְּלִבָּהּ, וּכְאִלּוּ אָמַר לָהּ: וְאַתְּ מַה תֹּאמְרִי בְּדָבָר זֶה, וּלְפִיכָךְ קִבְּלָה הַקִּדּוּשִׁין הִיא, שֶׁהֲרֵי זֶה עֲדַיִן שׁוֹאֲלָהּ לִרְאוֹת מַה בְּלִבָּהּ:
י יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין הָאָב יָכוֹל לֵעָשׂוֹת שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ בִּתּוֹ בּוֹגֶרֶת, וְחָלְקוּ עָלָיו:
יא מִי שֶׁקִּבֵּל קִידוּשִׁין לְבִתּוֹ בּוֹגֶרֶת, וְלֹא עֲשָׂאוּהוּ שָׁלִיחַ, יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁצְּרִיכָה גֵּט מִסָפֵק:
יב אֵין הָאִשָּׁה עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִדּוּשֶׁיהָ מִיַּד שְׁלִיחַ בַּעֲלָהּ. מִיהוּ אִם עָשְׂתָה, הָוֵי סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת (בֵּית יוֹסֵף). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קמ"א סָעִיף א' גַּבֵּי גֵּט:
א סָעִיף א כמו שיש באיש פי' באיש יש איסור ע"י שליח מטעם שמא יראה בה דבר מגונה ותתגניה עליו משא"כ באשה דבכל דהו ניחא לה דטב למיתב טן דו:
ב סָעִיף א ואם אמר הן פי' שהשליח לא השיב להמקדש קידשתיה לך אלא השיב הן דיו ואפי' שתק השליח לגמרי והיו עסוקין כו' והמקדש לא אמר שום דבק קידושין דיו:
ג סָעִיף י שאין האב יכול לעשות כו' הטור הביא דברי הרשב"א אלו והרא"ש שחולק עליו וראיה מדברי עיטור כו' ומו"ח ז"ל תמה דהא גמרא ערוכה היא בפ' האיש מקדש והובא לקמן סי' נ"ז המקדש בתו סתם אין בוגרת בכלל ואמרי' שם דאפי' עשאה אותו שליח ש"מ דיכול להיות שליח וא"כ ודאי תמוה כי לא ראה הרשב"א הגמ' וגם הרא"ש לא הביא מתלמוד ערוך והביא מעיטור וע"כ פי' דהרשב"א לא אמר אלא לכתחלה ודחק למצוא ראיה דגם בעיטור משמע דשרי לכתחלה ונלע"ד הדרך נכון דהמחלוקת שבין הרשב"א והרא"ש היא נכונה ואלו ואלו דברי אלהים חיים ותחלה נקדים מה שכתב הב"י דהרשב"א נתן טעם משום גזירה דבתו קטנה כו' דלפי הנראה מתשובת הרשב"א כלל ל"ה יראה דאין זה באמת טעם רשב"א אלא הרא"ש כתב שם לתמוה על הרשב"א מאי טעמו וכתב ואולי הוא גוזר גזירה אטו בתו הקטנה כו' וגזרה חדשה היא כו' שלא נמצא בתלמוד ואח"כ כתב והנה מצאתי בס' העיטור כו' נמצא דשפיר י"ל דבאמת אין זה הטעם של רשב"א אלא טעם אחר כמו שנתבאר בתשו' הרא"ש כתב אע"ג דלית ליה רשות לאביה לקדשה כיון שקבלתינהי לסבלונות איכא למיחש דלמא מצבתיה פי' נתרצית בהנהו קידושין וצריכה גט מספק ואע"ג דלענין ברא לא חיישינן לקדושי אשה כו' שמא נתרצה הבן לא אמרי' היכא דאיכא למימר איתתא בכל דהו ניחא לה כו' צריכה גט מספק עכ"ל והטור כ' לעיל סי' ל"ה לענין קידש בלא מינוהו שליח ולא אמר לשדכה לו כו' דאינה מקודשת כו' ל"ש אב ל"ש אחר ואפילו נתרצה הוא בקידושין כששמע אינו כלם עכ"ל הרי דאינו מועיל הריצוי לאחר הקידושין כיון דבשעת הקידושין לא היה הרצון לא מהני אח"כ דשמא לא נתרצה זה המשלח לא אמרי' דקסברא הוא דאינו מתרצה כ"ז שלא שמענו הריצי והריצוי שנעשה אח"כ לא מהני דהוי לאחר מתן מעות ואין כאן קידושין וכאן דברי העיטור (כתב) כיון דקבלתינהו לסבלונות איכא למיח דלמא נתרצית וע"כ צ"ל דשאני כאן בעיטור די"ל אשה בכל דהו ניחא לה וכמבואר בתשו' הרא"ש בדברי העיטור שזכרתי וע"כ נ"ל דדבר זה הוא מחלוקת ביניהם ובודאי גם הרשב"א מודה דבת בוגרת יכול' לעשות בפי' שליח לאביה לקבל קידושיה כמבואר בתלמו' ערוך שזכרנו אלא דהרשב"א מיירי שהוא רוצה להיות שליח בת בלא דעתה על שבודאי הסכים לזה וא"כ אחר שיבא לה הקידושין תהיה מקודשת אז בזה ס"ל להרשב"א דלא אמרי' כן דכמו שלא מהני באב שמקדש אשה לבנו דלא מהני אח"כ הסכמת הבן דאנן סהדי שבשעת הקידושין לא היה מסכים לזה כי אדם שאינו ברשות המקדש אינו מסכים מסתמ' עם המקדש בלא רשותו וה"נ כאן בבת בוגרת שאינו ברשות אביה וע"כ כ' הרשב"א לעשות שליח בצירי דמשמע שהוא עצמו רוצה להכניס עצמו להיות שליח בזה אמרי' דלא מהני וע"ז כתב הרא"ש דיכול לעשות שליח אפי' שלא מדעתה והקידושין יתקיימו אחר שיוודע לה הדבר ותתרצה בזה אמרינן שגם בעת הקידושין מסתמא נתרצית לזה ואין כאן הסכמ' חדשה וכה"ג ס"ל להרא"ש בקטנ' שנתקדשת שלא מדעת אבי' דאם שמע אבי' אח"כ ונתרצה הוי קדושין כמ"ש סי' ל"ז סעיף י"א בשם י"א והרשב"א ס"ל כדיעה ראשונה דשם לא מהני נתרצה האב אח"כ ומביא הרא"ש שזכרתי שם דבהא פליגי רשב"א והרא"ש וראיה מעיטור שכתב ממש בזה חיישי' דלמא מצביית' כו' דמשמע דאף ע"ג דבשעת קידושין לא ידעה מזה רק שאח"כ נתרצית בזה מ"מ אמרי' דמסתמא גם בשעת הקידושין היתה מרוצה לזה מעשה אביה וע"ז כתב הרא"ש בתשובה כמו שמביא הטור וז"ל מתוך תשובה זו משמע שאב יכול לקדש בתו הגדולה פי' שהוא עושה כן מדעת עצמו להיות שליח ולהביא לה הקידושין והיא תסכים אח"כ כמו שאמרנו הוה קדושי ודאי דשם בעיטור אמר דלמא נתרצית והוי ספק א"כ בודאי נתרצית הוה ודאי קידושין כנלע"ד נכון וברור פי' דברים אלו:
א סָעִיף א שליח. כבר נתבאר דצריך לעשותו בעדים ואם נעשה בלא עדים אפ"ה יש להחמיר ולהצריכה גט. ואם גלתה דעתה דניחא לה להתקדש לזה יוכל לזכות לה שום אדם. ולקבל בשבילה קדושין ב"ש:
ב סָעִיף א שתק. כתב הב"ח דנמשך עם אם היו עסוקין אבל השליח צריך להשיב עכ"פ הן. ובדרישה כתב דקאי על שליח אם היו עסוקין באותו ענין מהני אפי' שתק השליח והמקדש ג"כ לא אמר כלום וכ"כ ח"מ וט"ז. ולמ"ש הב"ח צ"ל מ"ש בסעיף ח' ושתקה וקבלה סתם היינו שלא אמרה שהיתה שלוחה אבל מ"מ השיבה הן וע' ב"ש:
ג סָעִיף א השליח. ר"ל דא"צ דעתה אלא דעת שליח די אבל אם כותב מדעתה פשיטא מהני ח"מ ב"ש. מ"ש הב"ש הנה בש"ס משמע הא דבעינן דעתה לאפוקי דאינו יוכל לכתוב קודם שתרצה לקדש לו וכאן לא משמע כן ע"ש עיין בה"י ויתורץ היטב:
ד סָעִיף יא מספק. דחיישינן שמא נתרצה לקדושי אביה אע"ג דשמא נתרצ' הבן לא אמרינן מ"מ איהי ניחא בכל דהו. עיין בקדושין ד' ע"ט ע"ב תוס' ד"ה קדשה אביה בדרך וכו'. ועיין ב"ש. כתב הראנ"ח ח"א סי' ח' לא חיישינן לריצוי הבת אלא כשידוע לנו ששמעה ושתקה אבל אם מיחתה לא ע"ש. היכא שהיא מחתה בפנינו ואנחנו לא נדע אם שמעה ושתקה עד עכשיו אם לאו הדבר מסופק בידי ובדבר שבערוה ראוי להחמיר הראנ"ח שם:
ה סָעִיף יב קידושין. עיין תשובת מהר"י הלוי סי' א' וכנה"ג דף ס"ה ע"א:
א סָעִיף ו לא יקדש פעם אחרת עיין בתשו' מהר"ם בר ברוך דפוס פראג סי' תל"ב. וע"ש לעיל סימן ל"ד סק"ז:
ב סָעִיף ו חזרה וביטלה השליחות. כתב בהגהת יד אפרים נראה דכאן אף לכתחילה יכולה לבטל שלא בפני השליח אף דלעיל סימן ל"ה סי"ד איתא אין לבטל. שם הטעם משום צנועות ופרוצות כמבואר בב"י משא"כ כאן. ואי בעינן שנים בביטול עמ"ש לעיל סי' ל"ה ולקמן סי' מ"ם:
ג סָעִיף ח שמקדש לשתיהן. עיין בס' בית מאיר שכתב דנראה דאשת איש אינה יכולה להיות ש"ק לחברתה לקבל קדושין מבעלה ואף דהכא קי"ל דנעשה שליח ואפילו במקום שנעשה לה צרה היינו במקדש לשתיהן די"ל מגו דזכיה לנפשה כו' ואפילו אם היתה זו כבר מקודשת מ"מ יכולה לקבל קדושין מבעלה לחברתה כיון שהיא רק ארוסה ואין ידה כיד בעלה משא"כ אם היא כבר נשואה לו דידה כיד בעלה ונמצא אין הכסף יוצא מרשותו וכדקיי"ל בח"מ סי' רמ"ג דאין אדם יכול לזכות ע"י אשתו לאחר ואולי יש לחלק דדוקא במזכה שלא מדעת הקונה הוא דאינו יכול אבל בנעשית שליח לקבלה עדיף אך זה צ"ע דלא מסתבר לחלק בכך ע"ש:
ד סָעִיף י לעשות שליח. עח"מ וב"ש ועיין במל"מ פ"ג מה"א דין י"ד ובפ' שעה"מ פ"ט מה"א דין י"א:
ה סָעִיף י וחלקו עליו עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תקצ"ט:
ו סָעִיף יב לקבל קדושין עיין בהגהת מל"מ פ"ד מה"א דין ז' שתמה ע"ז מסוגיא דיבמות דף ל"ד ובתשובת הרשב"א אלף רל"ו ובמיוחסת סי' קל"א ע"ש. ועיין בשעה"מ פרק ו' מהלכות גירושין סוף דין מ"ש בזה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.