א הָאִישׁ יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה, בֵּין אִשָּׁה סְתָם בֵּין אִשָּׁה פְּלוֹנִית, וְיֹאמַר לָהּ הַשָּׁלִיחַ: "הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי". אֲבָל אִם אֶפְשָׁר לוֹ לְקַדְּשָׁהּ בְּעַצְמוֹ, אָסוּר לְקַדְּשָׁהּ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא אִם כֵּן מַכִּירָהּ; שֶׁמָּא אַחַר כָּךְ יִמְצָא בָּהּ דָּבָר מְגֻנֶּה וְתִתְגַּנֶּה עָלָיו. וּמִכָּל מָקוֹם, אַף עַל פִּי שֶׁמַּכִּירָהּ, מִצְוָה שֶׁיְּקַדְּשֶׁנָּה בְּעַצְמוֹ, אִם אֶפְשָׁר:
ב הַשָּׁלִיחַ נַעֲשָׂה עֵד; לְפִיכָךְ, אִם עָשָׂה שְׁנֵי שְׁלוּחִים לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה, אֵין צָרִיךְ עֵדִים אֲחֵרִים. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁאֵין שָׁם כְּפִירַת מָמוֹן, כְּגוֹן שֶׁקִּדְּשָׁהּ בִּשְׁטָר, אוֹ אֲפִלּוּ בְּכֶסֶף וְהִיא מוֹדָה שֶׁקִּבְּלַתּוּ אֶלָּא שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא קִבְּלַתּוּ לְשֵׁם קִדּוּשִׁין אֶלָּא לְשֵׁם פִּקָּדוֹן, אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם כְּפִירַת מָמוֹן, שֶׁאוֹמֶרֶת שֶׁלֹּא קִבְּלָה מֵהֶם כֶּסֶף אוֹ שְׁטָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה (הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק ג'), הֲרֵי זוּ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת:
ג אֵין צָרִיךְ עֵדִים בְּמִנּוּי הָאִישׁ שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה, רַק שֶׁהַשָּׁלִיחַ וְהַמְשַׁלֵּחַ מוֹדִים בַּדָּבָר. וְלֹא מִקְּרֵי הוֹדָה, רַק אִם הוֹדָה בִּפְנֵי עֵדִים כְּדֶרֶךְ הוֹדָאָה (רִיבָ"שׁ סִימָן קצ"ג). אֲבָל בִּשְׁלִיחוּת הָאִשָּׁה שֶׁהִיא עוֹשָׂה שָׁלִיחַ לְקַבֵּל קִדּוּשִׁין, צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּעֵדִים. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁגַּם בִּשְׁלִיחוּת הָאִישׁ צָרִיךְ עֵדִים. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף בִּשְׁלִיחוּת הָאִשָּׁה בְּלֹא עֵדִים יֵשׁ לְהַחֲמִיר (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). וְאִם לֹא הָיוּ עֵדִים אֵצֶל הַקִּדּוּשִׁין, וְהָאִשָּׁה וְהַשָּׁלִיחַ אוֹמְרִים שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה כָּרָאוּי, וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ, צְרִיכָה גֵּט (רִיבָ"שׁ סִימָן פ"ב). וְאִם אֵין עֵדִים בַּדָּבָר, וְהַמְשַׁלֵּחַ כּוֹפֵר שֶׁעֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהָוֵי סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ), וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת כְּלָל (ראבי"ה וְר"י מִינְץ), וְכֵן נִרְאֶה עִקָּר:
ד יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֲפִלּוּ לֹא מִנּוּהוּ שָׁלִיחַ בְּהֶדְיָא, אֶלָּא שֶׁגִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁהוּא חָפֵץ בְּאִשָּׁה פְּלוֹנִית וְאָמַר לוֹ לְשַׁדְּכָהּ לוֹ, וְהָלַךְ הַשַּׁדְּכָן וְקִדְּשָׁהּ לוֹ בְּלֹא מִנּוּי שְׁלִיחוּת, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:
ה יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאִם הָאָב הִרְצָה הַדְּבָרִים לִפְנֵי הַבֵּן שֶׁהוּא רוֹצֶה לְקַדֵּשׁ לוֹ, וְשָׁתַק הַבֵּן, וְהָלַךְ הָאָב וְקִדְּשָׁהּ לוֹ, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת, דְּמֵחֲמַת כִּסוּפָא דְּאָב שָׁתַק וַעֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ. אֲבָל בְּאִינִישׁ אַחֲרִינֵי, כְּהַאי גַּוְנָא, הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת:
ו הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִשְׁלִיחוּת קִדּוּשִׁין. חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן, לְפִי שֶׁאֵינָן בְּנֵי דַּעַת. וְהַגּוֹי, לְפִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן בְּרִית. וְהָעֶבֶד, לְפִי שֶׁאֵינוֹ בְּתוֹרַת קִדּוּשִׁין. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּשָׁלִיחַ רִאשׁוֹן יָכוֹל לַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ שֵׁנִי (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הַמְקַבֵּל בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים) אִם מוֹסֵר לוֹ הַקִּדּוּשִׁין שֶׁמָּסַר לוֹ הַבַּעַל, אֲבָל אִם לֹא מָסַר לוֹ הַבַּעַל הַקִּדּוּשִׁין, רַק צִוָּה אוֹתוֹ לְקַדְּשָׁהּ בְּכָל כֶּסֶף שֶׁיִּרְצֶה, אֵין עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְכָל עִנְיָן אֵין שָׁלִיחַ רִאשׁוֹן עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ שֵׁנִי (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ). הַשּׁוֹלֵחַ כְּתָב עַל יְדֵי כּוּתִי לַחֲבֵרוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּמָקוֹם אַחֵר, וּמְמַנּוֹ לִהְיוֹת שְׁלוּחוֹ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁדִּינוֹ כְּמוֹ בְּגִטִּין שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן קמ"א (רַבֵּנוּ יְרוּחָם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּגַבֵּי קִדּוּשִׁין לְכֻלֵּי עָלְמָא הָוֵי מְקֻדֶּשֶׁת מִדְּאוֹרָיְתָא (כֵּן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף):
ז הָאוֹמֵר לְשָׁלִיחַ: קַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. וְכֵן בְּכָל מַה שֶּׁשִּׁנָּה; שֶׁאִם אָמַר לוֹ לְקַדֵּשׁ, סְתָם, וְקִדְּשָׁהּ עַל תְּנַאי, אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ לְקַדְּשָׁהּ עַל תְּנַאי, וְקִדְּשָׁהּ סְתָם אוֹ שֶׁשִּׁנָּה בַּתְּנַאי, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
ח אָמַר לוֹ: קַדְּשָׁהּ לִי וַהֲרֵי הִיא בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, מְקֻדֶּשֶׁת, שֶׁאֵינוֹ מַקְפִּיד אֶלָּא מַרְאֶה מָקוֹם הוּא לוֹ:
ט הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה פְּלוֹנִית, וְהָלַךְ שָׁלִיחַ וְקִדְּשָׁהּ לְעַצְמוֹ, הֲרֵי זֶה מִנְהַג רַמָּאוּת; וּמַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, אִם לֹא קִדְּשָׁהּ בְּמָעוֹת הַמְשַׁלֵּחַ; אֲפִלּוּ אָמַר לָהּ תְּחִלָּה: פְּלוֹנִי שְׁלָחַנִי לְקַדְּשֵׁךְ לוֹ, וּבִשְׁעַת קִדּוּשִׁין אָמַר לָהּ: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשָּׁלִיחַ (טוּר). וְדַוְקָא שֶׁהָאִשָּׁה שָׁמְעָה וְהֵבִינָה יָפֶה קֹדֶם קַבָּלַת הַקִּדּוּשִׁין, שֶׁאָמַר: הֲרֵי אַתְּ מְקֻדֶּשֶׁת לִי, דְּאִם לֹא כֵן אַדַּעְתָּא דְּמַה שֶּׁאָמַר לָהּ בִּתְחִלָּה לְקַדְּשָׁהּ לִפְלוֹנִי קִבְּלָה הַקִּדּוּשִׁין. אֲבָל אִם טָעָה הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר: מְקֻדֶּשֶׁת לִי, אֵין כָּאן בֵּית מֵחוֹשׁ, דְּהֶקְדֵּשׁ בְּטָעוּת לָא הָוֵי הֶקְדֵּשׁ. וְנֶאֱמָן הַשָּׁלִיחַ לוֹמַר דְּטָעָה. וְיֵשׁ מִי שֶׁמַּחֲמִיר לְהַצְרִיכָהּ גֵּט:
י אִם לֹא רָצְתָה הָאִשָּׁה לְהִתְקַדֵּשׁ לַמְשַׁלֵּחַ וְקִדְּשָׁהּ הַשָּׁלִיחַ לְעַצְמוֹ, אֵינוֹ נִקְרָא רַמָּאוּת:
יא הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ: צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה, וּמֵת הַשָּׁלִיחַ, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם קִדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה אוֹ לֹא קִדֵּשׁ, הֲרֵי זֶה בְּחֶזְקַת שֶׁקִּדֵּשׁ, שֶׁחֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ. וְהוֹאִיל וְאֵין יוֹדֵעַ אֵיזוֹ אִשָּׁה קִדֵּשׁ לוֹ, הֲרֵי זֶה אָסוּר בְּכָל אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קְרוֹבוֹת שֶׁהֵן עֶרְוָה עִמָּהּ, כְּגוֹן אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בַּת אוֹ אֵם אוֹ אָחוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, שֶׁאִם תֹּאמַר יִשָּׂא זוֹ, שֶׁמָּא אִמָּהּ קִדֵּשׁ לוֹ שְׁלוּחוֹ אוֹ אֲחוֹתָהּ אוֹ בִּתָּהּ. וּמֻתָּר בְּאִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ קְרוֹבוֹת כְּגוֹן אֵלּוּ. הָיְתָה לָהּ קְרוֹבָה כְּגוֹן אֵם אוֹ אָחוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, וְהָיְתָה הַקְּרוֹבָה אֵשֶׁת אִישׁ בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה שָׁלִיחַ, אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה קֹדֶם שֶׁיָּמוּת הַשָּׁלִיחַ, הֲרֵי זֶה מֻתָּר בָּהּ, וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא קִדֵּשׁ הַשָּׁלִיחַ אֶת קְרוֹבָתָהּ אַחַר שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הָיְתָה רְאוּיָה בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה הַשָּׁלִיחַ, וְאֵין אָדָם עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אֶלָּא אִשָּׁה שֶׁיָּכוֹל הוּא לְקַדְּשָׁהּ בִּשְׁעַת הַשְּׁלִיחוּת. הַגָּה: וְכֵן אִם בָּאוּ הַקְּרוֹבוֹת וְאָמְרוּ: לֹא נִתְקַדַּשְׁנוּ, וְעָמְדוּ וְנִשְּׂאוּ, מֻתָּר בְּאִשָּׁה זוֹ, דְּהָא וַדַּאי לֹא נִתְקַדְּשׁוּ הַקְּרוֹבוֹת (הָרַ"ן פֶּרֶק הַמְקַבֵּל). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא הַדִּין אִם צִוָּה לְקַדֵּשׁ אִשָּׁה פְּלוֹנִית, וּמֵת הַשָּׁלִיחַ, נֶאֱסַר מִיָּד בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ מִטַּעַם חֲזָקָה שָׁלִיחַ עוֹשֶׂה שְׁלִיחוּתוֹ וְיֵשׁ חוֹלְקִין בָּזֶה: (תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק הַמְקַבֵּל). (רִיבָ"שׁ סִימָן פ"ב).
יב הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקַדֵּשׁ לוֹ אִשָּׁה פְּלוֹנִית, וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ לוֹ, וְקִדֵּשׁ הַמְשַׁלֵּחַ בְּעַצְמוֹ לְאִמָּהּ אוֹ לְבִתָּהּ אוֹ לַאֲחוֹתָהּ, וְאֵין יָדוּעַ אֵיזוֹ מֵהֶן נִתְקַדְּשָׁה רִאשׁוֹנָה, שְׁתֵּיהֶן צְרִיכוֹת גֵּט וַאֲסוּרוֹת עָלָיו:
יג עָשָׂה שָׁלִיחַ וּבִטֵּל הַשְּׁלִיחוּת קֹדֶם הַקִּדּוּשִׁין, הֲרֵי הוּא בָּטֵל. וְאִם אֵין יָדוּעַ אִם בִּטֵּל הַשְּׁלִיחוּת קֹדֶם אוֹ אַחַר הַקִּדּוּשִׁין, הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת:
יד אֵין לְבַטְּלָהּ אֶלָּא בִּפְנֵי הַשָּׁלִיחַ עַצְמוֹ. וְאִם בִּטְּלוֹ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו, מְבֻטָּל:
טו לֹא הֻחְזַק הַשָּׁלִיחַ בְּעֵדִים, הוּא אוֹמֵר: לְעַצְמִי קִדַּשְׁתִּי, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לָרִאשׁוֹן, הַשֵּׁנִי כְּאוֹמֵר לְאִשָּׁה קִדַּשְׁתִּיךְ וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא קִדַּשְׁתַּנִי, שֶׁהוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו; הִיא כְּאוֹמֶרֶת לָרִאשׁוֹן קִדַּשְׁתַּנִי וְהוּא אוֹמֵר לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ. אָמְרָה: אֵינִי יוֹדַעַת, חֲזָקָה לַשֵּׁנִי. הֻחְזַק הַשָּׁלִיחַ בְּעֵדִים, הוּא אוֹמֵר: לְעַצְמִי, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לָרִאשׁוֹן, חֲזָקָה לָרִאשׁוֹן. וַאֲפִלּוּ הָכִי הַשֵּׁנִי אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ (הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה בְּשֵׁם הָר"א). אָמְרָה: אֵינִי יוֹדַעַת, שְׁנֵיהֶם נוֹתְנִים גֵּט; וְאִם רָצוּ, אֶחָד נוֹתֵן גֵּט וְאֶחָד כּוֹנֵס. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים, דְּאַף אִם הֻחְזַק הַשְּׁלִיחוּת, אִם הַשָּׁלִיחַ אוֹמֵר שֶׁחָזַר מִשְּׁלִיחוּתוֹ, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת לָרִאשׁוֹן. וְכֵן אִם לֹא הֻחְזַק הַשְּׁלִיחוּת וְהַמְשַׁלֵּחַ אוֹמֵר שֶׁעֲשָׂאוֹ שָׁלִיחַ, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ). מִיהוּ, אִם אַחַר כָּךְ חָזַר הַשָּׁלִיחַ וְאָמַר: סָבוּר הָיִיתִי שֶׁקִּדַּשְׁתִּי לְעַצְמִי, וְנִזְכַּרְתִּי שֶׁקִּדַּשְׁתִּיהָ לְשׁוֹלְחִי, יֵשׁ לִסְמֹךְ אַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּקִדּוּשִׁין בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת מוהר"ם). שָׁלִיחַ שֶׁאָמַר: קִדַּשְׁתִּיהָ לַמְשַׁלֵּחַ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא קִדַּשְׁתַּנִי, הַמְשַׁלֵּחַ אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ עַל פִּי הַשָּׁלִיחַ:
א סָעִיף א שיקדשנה בעצמו משום שראוי שיעשה בעצמו מצוה ובטור לא הוזכר מזה ובסי' ל"ו כתבו גבי אשה ממילא ה"ה באי'ש וכ"ש הוא שהרי האיש חייב טפי במצות מן האשה:
ב סָעִיף ב השליח נעשה עד הב"י הביא דברי מהרי"ק שורש כ"ח וז"ל ופשוט אם היה עד א' כשר זולת השליח וגם היה השליח כשר להעיד שאינו קרוב דחשיב כתרי שהרי הלכה רווחא בישראל דשליח נעשה עד עכ"ל ויש לתמו' עליו האיך כ' על דבר שהוא מחלוקת שהיא הלכה רווחת דאע"ג דבעלמא היא הלכה רווחת הכ' אינה רווחת עכ"ל ב"י ולי נר' שגם כאן הלכה רווחת היא להתיר דהא אף דמחמיר לפסול עדות השליח משום דבסוף הוי נוגע בעדות כמ"ש כאן אח"ז מ"מ כיון שיש עמו ע"א כשר בלי נגיעה ומועיל גם לזה כדאיתא בסי' י"ב לעיל דב' עדים המעידים לאשה שמת בעלה מותר א' מהם לישא אות' שאין שנים מצוי' לחטוא בשביל א' והא התם היה החשד על שניהם לישאנ' ואפ"ה כיון שא' מהם נשא מהימנינן ליה בשביל השני מטעם שלא נחשד בשביל חברו ק"ו כאן שיש כאן עד כשר לגמרי שמועיל עדותו לבטל פיסול השני מחמת נגיעה של ממון דהא עכ"פ גם הוא עד כשר אלא שיש חשש נגיע' וכאן השני מבטל נגיעה זאת כנלע"ד נכון: דברי המגיה כתב בחמ"ח סק"ג דאם אין כאן רק השליח ועד א' המסייעו לדעת הר"ן דאף שאשה מודה אין כאן קדושי ודאי כיון שאנו צריכין להודאת' א"כ ה"נ כאן כיון דאם העד המסייעו היה מכחישו לא היה כאן עדות כלל כו' א"כ אין כאן רק עד המסייע כו' ודמי' להא דאמרי' נפיק נכי רבעה דממונא אפומה דחד עכ"ל ובב"ש הטעים דבריו עוד כמו ב' עדים ואשה מכחישים דלא מהני עדותם דבעינן שיהיו נאמנים ע"פ דבורה כמ"ש התוס' בקידושין דף מ"ג ה"נ כיון שאין נאמן ע"פ דבורו כי אם ע"י עד המסייע אין לו דין עד וכ' הוא דלפ"ז אפי' שני שלוחים ועד א' מסייע להם לא הוי עדות עכ"ל ולפ"ד גם שניהם לא דקדקו היטב דודאי אף אם כאן רק שליח א' ועד מהני עדותם ואין כאן נוגע בעדות כלל ואינה דומה להא דכתבו התוס' דדוקא אם הם נפטרים מכח הודעת האשה אז המה נוגעים בעדות דאם הי האשה מכחישים לא היו נאמנים מכה האשה אלא בשבועה ובזה כתבו התוס' דלא מהני דבעי שיהיו נאמנים ע"פ דיבורם אבל כאן מה שהעד המסייע מעיד שהוא נתן לה הכסף הוי כאילו הוא עדות אחרת דהא אין צריך להעיד עליו שהוא נתן לה לשם קידושין רק שמעיד שנתן לה כסף זה מה ששלחו לה ואלו לא היה עד המסייע מעיד כ"א שראה שנתן לה הכסף ולא היה מזכיר שנתן לשם קדושין בודאי היה השליח פטור משבועה וקידושין נמי לא הוי דאין כאן אלא עד א' דהיינו השליח ועכ"פ השליח היה מקרי עד א' א"כ כשבא עד המסייע ומעיד שנתן לה לשם קידושין הוי כאלו מעיד עדות אחרת והוי כאן ב' דודאי אלו היה א' מעיד שראה שנתן לה הכסף אבל לא שמע שנתן לשם קידושין ועד זה המסייע מעיד שנתן לה לשם קידושין בודאי היה נאמן כיון דהעד האח' פטרו משבועה אע"ג דהעד אחר לא ידע כלל מקידושין משום דהוי כעדות אחרת א"כ מה לי העד המסייע מעי' העדות אחרת או אחר וכי בשביל שיעי' לו העד המסייע שום עדות בדבר מה יהיה השליח נוגע בדבר להעיד עם העד המסייע בשום עדות דבשלמא בהודאת אשה הוי עדות א' כיון דלה מגיע כל העדות ומכח הודאת' נעשית העדות הוי נוגע בדבר אבל לא בעד המסייע דהוי כעדות אחרת וכה"ג אמרינן בסנהדרין ר"פ ז"ב דמשני שם אלא ערעור דפגם משפחה ר"מ סבר הני אמשפחה קמסהדי ואיהו ממילא קפסול ופירש"י הלכך סהדות' אחרינא הוא ולאו כנוגע בעדות דמי עכ"ל א"כ אע"ג דמכח זה בטל גם עדות זה חשוב כעדות אחרת מכ"ש כאן דאין העדות דנתינת הכסף נוגע בעדות הקידושין כ"ש וכ"ש דמחשב לעדות אחרת ואפי' לרבנן דפליגי שם אדר"מ משום דסוף סוף נוגע בעדות היא וכאן דליתא זה ודאי אפילו לרבנן מחשב לעדות אחרת אם לא בהודאת אשה דאז נוגע בעדות הוא כמו התם לרבנן ומ"ש החמ"ח ודמי' להא דאמרי' נפיק נכי רבע' דממונא כו' זה ג"כ ליתא מטעם זה דבכתובות דף כ"א קאמר שם אי אמרינן דאמנה קמסהיד' היכ' דמית חד מינייהו ליבעי שנים מן השוק להעיד עליו דא"כ נפיק נכי רבע' דממונא אפומה דחד סהדא פירש"י דכשאמר האי זה כתב ידי נפק פלג' דממונא אפומיה וזה שהעי' עליו לא מעלה ולא מרי' דא"צ לו וכי הדר מצרף עם הא' מן השוק להעיד על חתימת המת הדר נפק ריבע' דממונא אפומיה אשתכח דכולה ממונא נכי ריבעי' נפק אפומיה ואנן בעינן חציח דבר ע"פ של זה וחצי דבר ע"פ של זה עכ"ל הרי דבאופן זה דהוא עדות א' הוא דבעינן ה"ד מפיו של זה וח"ד מפיו של זה אבל כאן שפיר מקרי לענין הקידושין חצי דבר מפי כל א' וא' דמה שהעיד העד המסייע דנתן לה הכסף הוא עדות אחרת כמ"ש ודבר זה הוא דמיא להא דאמרי' שם ואי ליכא תרי אלא חד לכתוב חתימת ידיה אחספ' ושדי לי בבי דינא כולי ואזיל איהו ומסהי' אאידך אע"ג דזה הוי ג"כ נכי ריבע' אפומה דידה מ"מ כיון דהוי כמו עדות אחרת מקרי חצי דבר מפיו של כל א' כ"ש כאן דאין העדות של הנתינה נוגע כלל בעדות הקידושין דלא מחשב לעדות א' עכד"ה):
ג סָעִיף ב או שטר שיש בו ש"פ קשה כיון שפסק ה"ז ספק מקודשת וא"כ אפי' פחות מש"פ הוי ספק קידושין כדלעיל שמא ש"פ במקום אחר ונר' דלק"מ דדוקא לענין אם הוי קידושין אמרי' לחומרא שמא ש"פ במקום אחר מכח חומרא א"א משא"כ כאן שהחשש מחמת נגיעה של השליח שרוצה לעכב לעצמו קידושין בזה לא חשדינן ליה כל שאינו ש"פ כאן:
ד סָעִיף ג אבל בשליחות האשה כו' דהיינו שליח לקבלה שהאשה עושה לקבל קידושין הוה כמו שליח לקבל' הגט דצריך עדים וי"א ס"ל דאף בשליח הבעל כל שאין עדים ה"ל כקידושין עצמן בלא עדים דלאו כלום הוא דאין דבר שבערוה פחות משנים:
ה סָעִיף ג וי"א דאף בשליחות האשה בלא עדים יש להחמיר וזה אין לו פי' לפיכך נראה שכצ"ל יש להתיר והוא דעת הריב"ש שמבי' ב"י לענין שאם השליח והאשה אומרים שנתקדשה כהוגן למשלח ע"י השליח שא"צ אחרים אע"פ שאין עידי הקידושין בפנינו איבר' ודאי שאם בא אחר וקידשה חוששין לקדושין עד שיבואו עדים ויעידו בקידושי השליח שאין דבר שבערוה פחות משנים ואין חזקת שליחותו אלא לחומרא כו' בפרק המקבל ולזה אם רוצה הבעל לחזור ולקדשה בשעת נישואין רשות בידו אבל לא לברך ברכת אירוסין דהוי ברכה שא"צ עכ"ל וא"כ הך יש להתיר שכ' רמ"א פירות להתיר לישאנ' בלא קידוש אחרים ומ"מ תמוהין דברי רמ"א במ"ש בזה וי"א דאף בשליחות האשה כו' וריב"ש לא מיירי משליחות האשה כלל שהרי כ' שנתקדשה כהוגן למשלח ע"י שליח כו' וצ"ע ליישב דברי רמ"א בזה:
ו סָעִיף ה דמחמת כיסופ' כו' ז"ל רש"ל תימ' אמאי הוי קידושי ודאי שמא לא מחמת כיסופ' שתק אלא שלא נתרצה לדבר וא"ל דא"כ היה לו לו' בהדי' שאינה רוצה דא"כ ק"ו באה' דללית ליה כסופא מיניה לגמרי' דהיה לו לו' שאינו רוצה ועו' דשמא רוצה ואינו רוצה מנין דהוא קידושי ודאי עכ"ל ונראה לתרץ דבאחר י"ל שאינו חש לדבריו כלל והם כהיתול ושחוק בעיניו ולפיכך אינו רוצה לדבר עמו זה אבל באביו ודאי היה לו להשיב לו שאינו רוצה בה דכיון דאביו חייב להשיאו אשה צריך להשיב לו מה (שבתו) (צ"ל בדעתו) אלא ודאי שמסכי' עמו וכן איתא במרדכי בפ' האיש מקדש וז"ל באב יש לחוש יותר מבאדם אחר שהוא חייב להשיאו אשה ורגיל לדבר עמו על עיסקי קידושין:
ז סָעִיף ו רק צוה אותו לקדש כו' דמילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח וי"א בכל ענין כו' דאע"ג דמסר לו הטבעת ה"ל מילי דאע"ג דגבי גט מהני מסירת הגט שאני התם דהשליח יכול לגרשו בע"כ משא"כ כאן בקידושין דשמא לא תאבה האשה לקבל הקידושין כ"כ במרדכי פ' האיש מקדש בשם הקדוש:
ח סָעִיף ו וי"א דגבי קידושין כו' פי' בשלמא גבי גט דכיון שנכתב הוי שם גט לפיכך ס"ל לדיעה אחת דגוי דליתא בתורת גיטין לא יהא לו מגע יד בשליחותו אע"ג דלא עבי' אלא מעשה קוף בעלמא אבל מעות הנשלחים לישראל לקדש לו בהם אין שם קידושין עליהם עד שיקדש בהם אשה הלכך אם יוליך גוי קידושין לישראל ש"ד וק"ל על זה דאם איתא לחילוק זה למה לא כתב המרדכי בסמך בשם הקדוש לחלק ולומר דגבי קידושין ה"ל מילי ולא ממסרן לשליח ולמה לו לחלק כחילוק שאם לא תאבה האשה כו':
ט סָעִיף ז אשה במקום פלוני פי' אפילו מייח' לו איזה אשה שיקדש וכן הוא בהדי' במשנה אשה פלונית במקום פלוני ובחנם כתב הפרישה דבר זה בשם רש"ל:
י סָעִיף ט לא קדשה במעות המשלח דאי במעות המשלח ה"ל גזל כ"כ המרדכי בשם רמב"ם והקשה בדרישה דבלאו טעמא דגזל הוה כן דה' בח"מ סי' קפ"ג כתב בשם רמב"ם דאם שולח לקנות סחורה וקנה השליח במעות המשלח ואומר לו זקפתי עלי המעות המלוה ולדידי קניתי דאין בדבריו כלום וצריך ליתן הסחורה לבעל המעות והתם לא שייך טעמא משום גזל עכ"ל ונ"ל דלק"מ דשם נמי משום גזל הוא דלא חשדינן ליה בגזלן שנוטל מעות חבירו בלא ידיעתו דרך הלואה:
יא סָעִיף ט אדעת' דמה שאמר לה בתחלה כו' פי' ואז לא הוי קידושין כלל דהיא קבלה אדעתה דהראשון והשליח לא נתנו אלא שתתקדש והוי כאלו נפל הטבעת מידו והיא מצא' אותו ותו דאין הטבעת שלו ולהשני לא מקודשת דלא הבינה הל' וסברה דלהא' הוא מקדשה ובעל הפרישה הוקשה לו ללמה כתב דבריש' דהיינו בלא הבינה דמקודשת מספק וצריכה גט משניהם ומוקי לה דהטבעת היתה דרך הלואה ולא דק כלל בזה דפשיט בריש' דאין שם אפילו ריח קידושין כיון שלא הבינה לשון מקודשת לי וא"צ לכתוב שם דבר זה אלא בסיפא דיש מחלוקת אם יש (שם איזה) מחלוקת אם יש קידושין כמו שיתבאר אח"ז קמ"ל דאפי' שם אין בית מיחוש לחד דיעה: דברי המגיה כתב ב"ש בס"ק כ"ד אלא ק' היא מה אומרת כו' ולט"ז דלא ס"ל הסברא דצריכה גט ק' קושי' זו עכ"ל ונ"ל דלק"מ דבשלמא שהוא אומר שקדשה לעצמו והיא אמרה דלא הבינ' וסברה דלהראשון היא מתקדשת נאמנת דאמרי' ודאי כיון כששמעה מפיו של פלו' שלח אותו לקדש והיא הסכימ' לקדושיו של השליח ודאי אנו רואים דניח' לה בשליח א"כ מהיכ תיתי תכחיש אותו עכשיו כיון דנתרצית מתחלה אליו ועוד דודאי לא היתה מעיזה נגדו כיון שבתחלה נתרצית אליו לכן כיון שהיא אומרת דכוונתה הית' לראשון נאמנת מכח הוכחות הנזכר אבל כאן אע"ג דהיא אומרת דכוונתו הית' לראשון חיישי' שמא משקרת הואיל והוא אומר שטעה ואינו חפץ בה וגם מעיזה הואיל דהוא שלא מסייע לה קידשה לעצמו דכה"ג כתב הש"ע בסי' י"ז באשה שאמרה לבעלה גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וכתב שם דאם היה קטטה ביניהם אינה נאמנת דמעיזה מכח הקטטה וכן בסי' קנ"ב בהוא אומר גרשת את אשתי והיא הודי' לו אינה נאמנת כיון דהבעל מסייע לה מעיזה וה"נ כאן דאם היא מכחישה נאמנת מטעם דאינה מעיזה אבל כשהוא אומר שטעה א"כ מסייע לה ועוד דאין לך קטטה גדולה מזו כיון שאינו רוצה אותה בודאי מעיזה ומעיזה וצריכה גט לדעת המחמירין עכד"ה:
יב סָעִיף ט דהקדש כטעות כו' מזה יש ללמוד כ"ש אם דרב המסדר הקידושין מילי במילי להחתן תחת החופה ואמר המסדר ג"כ תיבת לי דאין בזה מיחוש דטעות זו מוכח טפי מכאן:
יג סָעִיף ט ונאמן השליח לומר שטעה פי' בדבר זה שיש סברא והוכחה שטעה ובמרדכי בפ' האומר מביא תחלה ותשו' הר"מ בתשו' רבינו ידידי' דאם אמר לה השליח מקודם לי דצריכה גט לחומרא דשמא נג מנהג רמאות וקדשה לעצמו ולא מהימן לומר טעיתי כו' ואח"כ תיכף כ' עוד המרד' תשו' הר"מ לענין אשר ראובן שלח לקדש אשה לאה וכשבא השליח שם הושיב טובי הקהל כאשר רגילות לעשות והראה להם שראובן מינה שליח ושטר הרשאה בידו מראובן לקדש את לאה ובירר לו עדים לקדשה בפניהם לראובן ובשעת הקידושין שהיה לו לומר מקודשת לראובן ואמר מקודשת לי ואמרו העדים למה לא אמרת לראובן ונשבע השליח ואמר כסבור הייתי לומר לראובן וח"ו לא נתכוונתי רק לראובן והשיב דא"צ גט מן השליח דנאמן לומר טעיתי בל' לי שאמרתי ומביא ראיה מן המכוין לומר (תרומה ואמר מעשר) (צ"ל להיפך) ה"ז מעשר ועוד ראיה ממי שאמר גרשתי את אשתי דנאמן הואיל ובידו לגרשה ה"נ כך ובתשו' הא' סותר ראיה זו דכאן אינו רוצה לומר הואיל ובידה לגרשה דא"כ היה צריך ליתן לה כתובה וא"כ אלו שני תשו' סתרי אהדדי ומ"ה כתב הש"ע כאן ויש מי שמחמיר להצריכה גט והיינו תשו' הא' שזכרתי והוא תמוה מאד דהא תרווייהו דמהר"ם נינהו והמרדכי מביאה סמיכות זו לזו בלי שום לשון פלוגתא או סתירה ע"כ נראה ברור דאין כאן מחלוקת דדוקא בההוא דתשובה שניה דיש הוכחה ברורה וסבר' שיש כאן טעות דהא הושיב הקהל ובירר עדות לקדש אותה לראובן א"כ יש סברא גמורה שטעה בלשונו ואע"ג דבראיה שהביא מתרומה דהוי מעשר שם אין הוכחה דיש טעות ואפ"ה מהני לאו מלתא הוא דהתם א"צ לנאמנות שלו דודאי הוא נאמן דעד א' נאמן באיסורים כמ"ש שם המרדכי ואין זה דומה להכא דכאן לענין אישות בעינן ב' עדים דדבר שבערוה הוא אלא דעיקר הראיה שם דכל שנעשה בטעות לא אזלינן בתר לישנא אלא בתר מחשבתו ולא הוה בזה דברים שבלב וההיא ראיה דגרשתי אשתי התם נמי א"צ לסברא והוכחה דהא אין לנו שום דבר הסותר דבריו במ"ש גרשתיה ואמאי לא יהיה נאמן כיון שבידו עדיין לגרשה משא"כ כאן בשליחות שיש דבר הסותר שהרי אמר מקודשת לי ע"כ הוצרך כאן להוכחה וסברא שיש שם טעות בלשון ואז הוי דומיא דההוא דגרשתי אבל בתשו' הא' דאי' שם הוכחה וסברא לטעות כי לא בירר שם עדים ואמר בפניהם שרוצה לקדשה לראובן אלא אמר סתם שראובן שלחו לקדש לאה לו ואח"כ כשאמר למה לי י"ל דנתחרט ע"ז בשעת מעשה וקדשה לעצמו והיא הבינה הלשון ונתרצית לזה ע"כ צריכה גט לחומרא ולא מהני מה שבידו לגרשה והרא"ש והטור שכתבו אבל אם טעה השליח כו' מיירי נמי שיש סברא והוכחה לטעות שכן משמעות הלשון שכתבו אם טעה דהיינו שברור לנו הטעות ובזה דוקא אין בית מיחוש ולא אמרי' דהויין דבר שבלב ואינן דברים וא"כ לא היה לש"ע לסיים כאן ויש מי שמחמיר כו' דבכאן הכל מודים דנאמן כיון שיש סברא והוכחה לטעות ולכל הדיעות אם לא הבינה הלשון שאמר לי וסבורה היא שמקדשה לראשון דאין שם בית מיחוש ולא צריך לכתבו כלל שם אלא דוקא כאן שיש עכ"פ דברים שאמר לי והיא הבינה הוצרך להשמיענו דשהדברים אין כלום כ"ז נראה ברור להלכה ולמעשה:
יד סָעִיף י אינו נקרא רמאות ובגמרא אמרי' דרבין חסיד' אזיל לקדש איתתא לבריה וקדשה לנפשיה דלא רצה ליתנה לבריה ופרכינן היה לו להודיעו לבנו ומשנינן בין כך יקדשנה אחר וע"כ כתב הטור צריך להודיעו אם יוכל והרמב"ם לא זכר כאן הך הודע' דס"ל כיון דיש לפעמים הפסד מזה למקדש אין עליו חיוב בשום פעם להודיעו:
טו סָעִיף יא שחזקה שליח כו' בזה מתורץ למה לא יהיה מותר בכולן מטעם ספק ספיקא ספק שמא לא קידש כלל ואת"ל קידש שמא לא זו היא ע"כ יאמרו שחזקת השליח שבודאי קידש כנ"ל: דברי המגיה כתב ב"ש בס"ק כ"ח ובט"ז כתב בזה מתורץ למה לא אמרי' ס"ס שמא לא קידש ואת"ל קידש שמא לא זו היא שקידש וליתא דהא הוי ס"ס א' בגוף וא' בתערובת ולא מהני ס"ס כזה בא"ד עכ"ל. כאן לא הבין דברי הט"ז דהט"ז לא כתב אלא ואת"ל קידש שמא לא זו היא ולא כתב שמא לא זו היא שקידש רק הוא הוסיף מדעתו מלת שקידש בדברי הט"ז לפי הבנתו בדברי הט"ז ובאמת אין תמוה גדול מזה איך שגג בדברים הידועים דהאיך יאמר ואת"ל שקידש שמא לא זו היא שקידש דמשמע אלו היה ודאי זו היא שקידש היתה אסורה עליו רק שמא לא זו היא אדרבה אלא ודאי זו היא שקידש היתה פשיטא מותרתצ כיון דקידש בשבילו ודוחק לומר דהחשש הוא שיצטרך לקדש שנית ויהיה לעז על קידושי שליח כמ"ש בש"ע סי' ל"ו סעיף ו' דהא אין כאן בירור שהשליח קדשה א"ו כך הוא פירושו שמא לא זו היא קרובתה רק זו שקידש וא"כ הוי ס"ס ספק שמא לא קידש כלל ואת"ל קידש תרצה לאסור אני אומר לך שמא זו היא שקידש ומותרת עכד"ה:
טז סָעִיף יא בת או אם כו' בפרישה נסתפק אם דוקא באיסור תורה קאמר ולא בשניות דדדנן ול"נ דגם שניות בכלל וראיה מדאמרי' הבאין לה בת ולא אחות דמותרת ופרכינן פשיטא ל"צ דאית לה השתא כו' כמ"ש כאן דבתר עשיות השליח אזלינן ולא משני דקמ"ל דאע"פ שיש לה קרובות שניות דמותרת דאין איסור אלא ביש לה בת כו' דזה איסור דאורייתא א"ו דבזה אין חילוק בין דאורייתא לשניות: דברי המגיה כתב ב"ש בס"ק כ"ט שהן ערות אמה היינו ערות דאורייתא ולא שניות: וכתב רש"י בנזיר דף י"ב דאסור בז' נשים וכן היא בפרישה וח"מ ולא כט"ז עכ"ל. אבל הט"ז מביא ראיה ע"ז דאף שניות אסורות ולא כפרישה שנסתפק בזה ומה שכתב הב"ש מרש"י דנזיר אינו מוכח משם כלל דרש"י כתב שם דאי נסב אותו איש איתתא דלמא זו היא אמה או בתה או אחותה של אותה שקידש לו שלוחו וכן כולן אסורות לו כדאמר התם המקדש את האשה אוסר עליו שבע עריות ומכח זה כתב דלרש"י שרי בשניות מדלא קאמר אלא שבע עריות אבל אין מוכח כלל דרש"י נקט רק קצת מינייהו דהרי כתב סתם כדקאמר התם המקדש את האשה אוסר עליו ז' עריות והמקדש משמע כל מי שמקדש שום אשה אוסר עצמו בז' עריות א"כ תידק מיניה דשניות מותר לעולם א"ו דקצת מינייהו נקט ואדרב' איכא למימר דדינו ככל המקדש דאסור בכולן מדלא קאמר סתם דאוסר עליו ז' עריות דהוי משמע בשליח זה אסר עליו ז' עריות וקאמר כדאמר התם המקדש כו' משמע דדינו ככל המקדש דאסור בכול' עכד"ה): הקשו התוס' דכל הנשים יאסרו לישא לכל איש דשמא היא נתקדשה לשליח זה ותירצו דמדינה אין כאן איסור כיון דלא אתחזק איסור' אלא דקנסו למשלח זה שעשה שליח בה לקדש אשה סתם ולא קנסו אלא לו אבל הנשים נאמנות לומר לא נתקדשנו לפיכך מותרת להנש' לאחר ולא לזה המשלח משום קנס:
יז סָעִיף יא ועמדו ונשאו כו' דבזה שנתברר כל כך שלא נתקדש אז מותר הפנויה גם למשלח:
יח סָעִיף יא לקדש אשה פלונית זה דברי ריב"ש סי' פ"ב וכ' ד"מ עליו מדברי התו' שזכרתי בסמוך לא משמע כן דהא כתבו דמשום קנס נאסר והיינו בעשה שליח לקדש אש סתם אבל באשה פלונית אין שייך קנס והיינו שכתב רמ"א כאן ויש חולקין דהיינו התו' ולע"ד אין הדבר כך דכאן ודאי לא שייך קנס אלא דספק דאורייתא דשמא עשה שליחתו וקידש אותה דא חזקה שליח עושה שליחותו ולא כתבו התוס' דהטעם משום קנס אלא באשה סתם דהא יש היתר בכל אחת דשמא לא זו היא דהא לא קידש אלא אחת ושאר נשים הם הרי ע"כ הוצרכו לומר דאיסור משום קנס משא"כ כאן דיש ספק דאורייתא אי קידשה או לא בזה ודאי גם התו' מודים דאסור בקרובתיה והוא מצד הדין ותו נ"ל דכאן יש איסור כיון שיש אפשר להודע אם קידשה או לא ע"י שישאלו אותה וא"כ למה נתירוה קודם לזה ע"כ נראה דרמ"א לא דק כאן במ"ש ויש חולקין אלא איסור לכ"ע:
יט סָעִיף טו יש לסמוך אסברא ראשונה פי' דמותר השליח בקרובותיה אע"ג דשוינהו תחלה חתיכה דאסורא מעיקרא כי הדר ביה שרי כ"ה בהגהות מרדכי דקידושין וסיים אלמא משום הזקת שליח עושה שליחתו מקילין עכ"ל:
א סָעִיף א שליח. בספר באר שבע דף קי"ח כתב לאו אורח ארעא לשוויה לשליח ת"ח וכנה"ג כתב עליו המנהג עכשיו דממנין שליח לת"ח ואפילו הוא גדול הרבה בחכמה. וב"ש כתב דלכתחלה אין לעשות שליח לקדש אשה סתם ע"ש:
ב סָעִיף א בעצמו. ודוקא במצוה אמרי' הכי אבל בברכת המצוה נתבאר בסי' שלפני זה אף לכתחילה אחר מברך. וכן מצוה יותר שיקדש האב את בתו בעצמו ולא ע"י שליח. ומה שאנו אין נזהרין בזה ועושין שידוכין ואין החתן רואה הכלה משום דאינו אלא שידוכין וקודם הקדושין רואה אותה לזה סמך לסעודה שעושים בלילה קודם החופה כדי שיראה אותה בה"י ומיהו תוס' דקידושין דף מ"א וע"א כתבו היתר אחר ע"ש ועיין דרישה ב"ח:
ג סָעִיף ב שקבלתו. ב"ח וח"מ פסקו לחומרא אפילו היא מודה אינו אלא קדושי ספק ע"ש. ועיין בחידושי מהרי"ט. ואם פטר העדים תחלה מן השבועה נאמנים אפי' האשה מכחישתן והוי קדושין ודאי ד"ת בשם הר"ן וכ"כ הח"מ. וב"ש כתב הואיל ובש"ע ח"מ סי' קכ"א הביא רק בשם יש מי שאומר דמהני מש"ה לא הוי כאן קידושין ודאי. ואם הוא הלך עם השלוחים מתבאר ג"כ שם בח"מ ושם פסק בהג"ה דאין נאמנים להוציא ממון א"כ הוי כאן קדושי ספק:
ד סָעִיף ב פיקדון. דוקא כשהכסף הוא בעין או אפי' שאינו בעין והיא מודה שעשתה פשיעה ורוצה לשלם. אבל אם הכסף ליתא בעין ואומר' לפקדון נתנו לי ונאנסו אינם נאמני' דהוו נוגעין בעדותן כנה"ג ע"ש:
ה סָעִיף ב מקודשת. ואם א' הלך עם השליח והעיד עליו שמסר הקדושין משמע מדברי מהרי"ק שהביא הב"י דמהני ולא קשיא עליו התימא שהקשה עליו הב"י שכתב הכנה"ג דף ס"ד ע"א ע"ש. וח"מ כ' דלא מהני ע"ש וב"ש כתב אפילו שני השלוחים וע"א מסייע להם לא מהני ע"ש:
ו סָעִיף ג בשליחות האיש וכו'. ז"ד הראב"ד וכתב מה שדמה הרמב"ם שליח קידושין לשליח גירושין שאני ש"ג שגיטו מוכיח עליו ע"ש. ש"מ דאיירי כאן דוקא בקידושי כסף אבל אם הוא שליח עם שטר קידושין א"צ עדים כיון דהשטר בידו כ"כ ב"ש. ומיהו משמעות הלשון של הראב"ד שכתב אבל בקדושין דאפילו שניהם מודים אינו כלום וכו' ע"ש. משמע דבכל ענין צריך עדים במינוי שליח הולכת קידושין. דאל"כ ה"ל למימר בקיצור אבל בקדושין ליכא הוכחה. ועיין מ"ש שם המחבר מגדול עוז מגמרא קידושין דף מ"א ע"ב. ולפי דברי ב"ש דחילוק יש בין כסף לשטר לא מוכח מידי די"ל דשם איירי בשטר ודו"ק. ועיין כנה"ג דף ס"ד ע"ב:
ז סָעִיף ג הקדושין. נראה דט"ס הוא וכצ"ל ואם לא היו עידי הקדושין בפנינו. והאשה והשליח אומרים שהי' בפני עדים תופסין הקדושין של אחר עיין ח"מ ב"ש:
ח סָעִיף ד השדכן. עיין מ"ש הכנ"ג דף ס"ג ע"ב:
ט סָעִיף ד כיסופא וכו'. משמע דמקודשת בודאי וכן בסעיף ד' שכתב הרי זו מקודשת משמע נמי דמקודשת בודאי. אבל אחרונים כתבו דאינו אלא ספק מקודשת ועיין בח"מ וב"ש. ומצאתי בתשובת ב"י סי' ט' שכתב דוקא בבן גדול אבל בבן קטן אפילו מנוהו שליח בהדיא לאו כלום הוא דקטן לאו בר שליחות הוא וכ"כ הר"א ששון סי' ס"ה ועיין במהרא"ה ח"א סי' י"ט:
י סָעִיף ו והכותי לפי שאינו וכו' ועבד וכו'. כצ"ל בה"י ע"ש:
יא סָעִיף ט שליח. ה"ה אם הוא אינו שלוחו אלא האומר לחבירו כשילך לשם שיקדש לו אשה וקידש לעצמו ה"ז מנהג רמאות:
יב סָעִיף ט רמאות. הרמב"ם פ"ט ה"א כתב דנקרא רשע:
יג סָעִיף ט עשוי. ואם חזר בו וקידשה למשלח אינו כלום הר"ם גלאנט"י סי' ס"ח. היו השליח והמשלח אחים ואחר שקדשה לעצמו חזר וקדשה לאחיו ומת השליח אינה נפטרת בגט המשלח אלא בחליצה הר"ם גלאנטי שם:
יד סָעִיף ט במעות. ל"ד במעות דאין מקדשין במטבע. וכשמקדש במעות המשלח היינו כשיש קפידא אם יחלוף דאז הוי גזל בידו אבל דבר שאין קפידא ויש (לחוש) [לשליח] להחליף לא הוי גזל ב"ש:
טו סָעִיף ט יפה. כתב מהריב"ל ח"ד סי' ז' צריך שנדע באיזה אופן נודע אם שמעה והבינה יפה ואם נאמין לה ע"פ דבורה ע"ש. וב"ש כתב בפשיטות דהיא נאמנת לומר אם הבינה ע"ש ועיין פרישה:
טז סָעִיף ט השליח וכו'. עיין מ"ש הב"ש:
יז סָעִיף ט דטעה. באגודה כתב דנאמן בשבועה. עיין ב"ש וכנה"ג דף ס"ד ע"ב:
יח סָעִיף י רמאות. מ"מ אם אפשר להודיע למשלח צריך להודיע ש"ס ועיין בה"י:
יט סָעִיף יא עמה. היינו דאוריית' ולא כגי' פרישה ח"מ ב"ש:
כ סָעִיף יא בשעת שליחות. יש לחקור אם היינו דוקא כשמת השליח אבל אם לא מת השליח וחזר ואמר שקדש לו אשה שבשעה שעשאו שליח היתה א"א הוי מקודשת או דילמא ל"ש ומאי דנקט ומת הוא משום דבעי למימר שאסור בכל הנשים שבעולם. ומצאתי למהר"ם מינץ סי' ל"ט שכתב ומעתה אפילו אם מקדש השליח אח"כ א' מהן כשהיו פנויות אינה מועיל וכו' ולשונו זה מוכח דאפילו חזר שליח ואמר שקדשה אינה מקדושת וכך מצאתי בהראנ"ח עכ"ל כנה"ג דף ס"ג ע"ב ולדידי לא הוי זה בכלל חקירה דפשוט הוא מגמר' דנזיר דף י"ב ע"א ומוד' ר' יוחנן וכו' ע"ש ברש"י ובתוס' ודו"ק:
כא סָעִיף יא ונשאו. דוקא עמדו ונשאו דאיסורא ודאי לא עבדו אבל בלא"ה לא מהימנינן להו שלא נתקדשו והטעם כתבו תוספות גיטין דף ס"ד ע"א ותוס' נזיר דף י"ב ע"א משום קנס דלא היה לו להכניס עצמו בספק והיה לו לצוות לקדש לו אשה פרטית ע"ש ועיין ב"ש:
כב סָעִיף יא בזה. הרב רמ"א מדייק כן בד"מ משיטות תוס' בגיטין דף ס"ד דס"ל דאסור בכל הנשים משום קנס א"כ כשצוה לקדש אשה פלונית דאינו חייב קנס מותר בקרובותיה. והח"מ וט"ז וב"ש חולקים על רמ"א בזה ע"ש. ואם צוה לקדש אשה פלונית והיא אומרת דלא קידש אותה נאמנת ח"מ ב"ש:
כג סָעִיף יג השליחות. אפי' שליחות בקנין יוכל לחזור בו בה"י ע"ש:
כד סָעִיף טו השליחות וכו'. עיין מ"ש הח"מ והב"ש:
א סָעִיף א יכול לעשות שליח. עיין בתשו' ברית אברהם סי' קי"ט שהביא דברי הנו"ב סי' ס"ד שפלפל איך יכול לקדש ע"י שליח הא הוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ומתרץ דכיון שהיא בעלת בחירה והיא מתרצית לזה ממילא אין רצונה באחר ולא הוי חל"א ולא דמי למציאה ע"ש והוא ז"ל כתב ע"ז דיש להמציא עפ"ז דין מחודש באשה שהיא מקודשת מספק דהדין דאם קיבלה קדושין משני דתפסי קדושי שניהם וצריכה גט גם מהשני ולסברא הנ"ל י"ל דדוקא אם השני קידשה בעצמו אבל ע"י שליח אף שצוה כן בפי' ולא שייך שינוי בשליחות שפלפל בזה המל"מ פ"ז מה"א דין כ' מ"מ י"ל דבכה"ג לא מהני השליחות דכיון דחל על האשה קדושי ראשון מספק תו אין האשה בעלת בחירה לחזור מהראשון וכיון דאגודה בי' ע"כ תתרצה אליו משום טב למיתב כו' וע"י קדושי השני נאסרה להראשון והוי השני חב לאחרי' היינו להראשון ולא מהני שליחות השני כלום אף למשווי ספק קדושין. ועוד הוסיף בזה בדין המוזכר בש"ע לקמן סי' מ' ס"ג במעכשיו ולאחר ל' והשני קידשה בתוך ל' כו' י"ל ג"כ דדוקא אם קידשה בעצמו אבל ע"י שליח לא מהני כו' ועוד הוסיף לחקור עפ"ז כיון דבכה"ג לא מהני ע"י שליח י"ל ג"כ דליתא בתנאי ואם השני התנה איזה תנאי התנאי בטל והמעשה קיים ע"ש עוד באריכות:
ב סָעִיף א מצוה שיקדשנה בעצמו. ע' בס' יד המלך פ"ל מהל' שבת דין ו' שהעיר למה לא מצינו הא דמצוה בו יותר מבשלוחו רק בשני מצות בקידושי אשה ובהכנת כיבוד שבת ולא בשום שארי מצות כגון השבת גזל ועשית מעקה והענקה ומזוזה וכדומה ע"ש שכ' טעם נכון לחלק בזה ומ"מ לדינא אין דבריו נכונים ואשתמיטתי' דברי המג"א בא"ח סי' ר"נ סק"ב שכ' בהדיא דה"ה בכל מצות אמרי' מצו' בו יותר מבשלוחו וכן משמע בש"ס בכמ' מקומו' בש"ת שם:
ג סָעִיף ג כדרך הודאה. עח"מ וב"ש ועיין במל"מ פ"ג מה"א סוף דין י"ד:
ד סָעִיף ג אבל בשליחות האשה. עיין בתשובת הרדב"ז ח"א סי' תקל"ז:
ה סָעִיף ד והלך השדכן. עיין בתה"ד סי' רנ"ו ובפסקיו סי' מ"ג דחף אינש דעלמא מהני. יד אפרים. ועיין בתשו' ברית אברהם סי' ק"א מ"ש בזה:
ו סָעִיף ו חוץ מחש"ו. עיין בפ"מג נחו"ח בפתיחה כוללת סוף חלק ג' שחקר בראובן ששלח לסומא לקדש לו אשה והלך וקידש ואח"כ קידשה אמר ג"כ וכתב די"ל דצריכה גם כן גט משני כיון דהוא מחלוקת הפוסקים בענין סומא אי חייב במצות מה"ת או הלכה כר' יהודא ואי אינו חייב במצות מה"ת לאו בר שליחות הוא דבעינן אתם גם אתם שיהא שליח והמשלח שוין ומיהו אם המשלח ג"כ סומא י"ל דודאי יכול לעשות שליח דהרי הם שוין וכמ"ש בת' מ"ב נ"ו כו' (עב"ש לעיל ס"ס ה' ומ"ש שם) ושוב כתב די"ל גם לר' יהודא אין סומא פטור רק ממ"ע ולא ממל"ת וא"כ ודאי בכלל בני ברית הוא ע"ש:
ז סָעִיף ז וכן בכל מה ששינה. עי' במל"מ פ"י מה"א דין כ' שנסתפק באומר לחבירו צא וקדש לי אשה פ' והלך וקידשה קדושין דרבנן או קדושי ספק מהו אי הוי שינוי בשליחות והאריך בזה וסיים דהדבר צריך תלמוד. ומבואר מדבריו (במה שדחה הראיה שרצה להביא מנזיר י"ב) דאם לא היה אפשר להשליח לקדשה קדושי תורה ודאי דלא הוי שינוי אך למ"ש עוד אח"ז (לדחות ראייתו הנ"ל) אין חילוק זה מוכרח. עוד נסתפק שם את"ל דהוי קפידא אם המשלח אומר שאינו מקפיד אלא דניחא ליה אף בקידושין דרבנן מהו. והנראה בעיניו דאת"ל דהוי קפידא לא אזלינן בתר דבריו ואף אם אומר שאינו מקפיד אינה מקודשת אלא שהקשה ע"ז מקדושין דף נ"א ע"ב וברש"י שם דמשמע משם דבכל מלתא דליכא שינוי בפירוש רק מצד אומדנא דאיכא קפידא אם גילה דעתו אח"כ דאינו מקפיד מהני וסיים דהדבר צריך תלמוד (ע' בס' יד המלך שם מ"ש בזה) . עוד נסתפק הרב שם באומר צא וקדש לי אשה סתם ובא השליח ואמר אחת מבנותייך מקודשת לפלוני מהו דהא קיי"ל דכל כה"ג הוי קדושין שאינם מסורים לביאה ואסור בכל הבנות וכולם צריכות גט וא"כ אין לך קפידא גדולה מזו דפשיט' שלא עלה בדעתו שיקדש לו אשה שיהא אסור לו לבא עלי' והאריך בזה וסיים דאח"כ ראה דהדבר מפורש בפ"ב דקדושין דף נ"ב תני טביומי לזה ה' בנות כו' (שהובא בש"ע לקמן סי' ל"ז ס"כ) ומבואר מזה דגם בממנה שליח אמרינן דקדושין שאין מסורים לביאה הוי קדושין והדין הוא פלא בעיני וצ"ע עכ"ל והרב המגיה שם כתב דאפשר קצת לחלק בין שליח דעלמא ובין בן או בת דמשוו שליח לאבוהון ע"ש:
ח סָעִיף ז מה ששינה. כ' בס' בר"י אמר לשלוחו קדש לי אשה פלונית בדינר והלך וקידשה בחצי דינר הוי ספק מקודשת. הרב קרית מלך רב ח"א סימן י"ט. וגדול אחד הקשה ע"ז מסוגיות קדושין מ"ח ועיין בספר עצמות יוסף שם ובתו' רי"ד שם:
ט סָעִיף ט ומה שעשה עשוי. עיין בתשובת נו"ב תניינא סימן ע"א וע"ב דאף אם השליח לא קידשה בעצמו רק ע"י שלוחו מקודשת ולא אמרינן בזה אין שליח לד"ע ויהא השליחות בטל כמבואר בנו"ב קמא סי' ע"ה משום דעיקר העבירה בכאן במה שלא קיים שליחותו שחבירו סמך עליו ואפילו לא קידשה לעצמו כלל ושוב מה שקידשה לעצמו אינו מוסיף בזה חטא ולא שייך בהקידושין אין שליח לד"ע ע"ש:
י סָעִיף ט שעשה עשוי. כ' בהגהת יד אפרים ר"ל ולא קנסינן ליה שלא לכונסה. ריטב"א:
יא סָעִיף י אינו נקרא רמאות. עבה"ט מ"ש מ"מ אם אפשר להודיע כו' ועי' בהגהת יד אפרים שכ' ואם חושש דילמא אדהכי הדרה א"צ להמתין ואפילו בזיווג ראשון איכא למימר שמא יקדמנו אחר כ"כ הריטב"א:
יב סָעִיף יא ערוה עמה. עבה"ט מ"ש היינו ערוה דאורייתא וכן הסכים המל"מ פ"ז מהלכות אישות דין כ"א ובפ"ט דין ו' ושם הוסיף עוד דה"ה בדין שכ' הרמ"א אם צוה לקדש אשה פלונית כו' דאינו אסור אלא בעריות דאותה אשה אבל לא בשניות ע"ש:
יג סָעִיף יא ואין אדם עושה שליח כו' עיין במל"מ פ"ט מה"א דין ו' שהביא דברי מהרי"ט חח"מ סי' כ"ג שתמה ע"ד התו' בנזיר שם דמנא להו דהעושה שליח שיקדש לו אשה לאחר שיגרשנה בעלה דלא מהני דילמא כוונת הגמר' דמסתמ' אין בדעת האדם לשויא שליח אלא במאי דמצי עביד השתא אבל אי פריש פריש והוא ז"ל תמה עליו דבגמר' שם מוכח להדי' דאפילו עושה שליח בפירוש לא מהני (ועיין בספר מרכבת המשנה פ"ו מה"ג הלכה ג' שהאריך לצדד לקיים דברי מהרי"ט הנ"ל ולדחות השגת המל"מ מעליו ע"ש גם בס' יד המלך פ"ט מה"ג כתב לתרץ קושיית המל"מ ולקיים דברי מהרי"ט הנ"ל ע"ש) . וכ' עוד ולפ"ז יש לדון באשה שהיתה ספק מקודשת כגון שזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה ובא אחר ועשה שליח שיקד' לו אשה זו לאחר שיגרשנה המקדש הראשון מהו מי אמרינן דחשיב שליח שהרי איהו אם היה מקדשה היו תופסין לה קדושין וא"כ חשיב מלת' דמצי עביד ושפיר מצי משוי שליח או דילמ' כיון דהוא לא היה יכול לקדשה קדושין גמורים חשיב מלתא דלא מצי עביד וא"כ לא חשיב שליח והאריך בזה ע"ש. וע' עוד במל"מ פ"ב מהלכות ביאת מקד' דין ו' הובא בקצרה לעיל סימן א' ס"ק י"ו וע' בת' שיבת ציון סימן פ"ו ובס' דורש לציון דרוש י"ג: (ובגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב אם נשבע שלא לקדש אשה פלונית ועשה שליח לקדשה וקדשה אחר שנשאל על שבועתו י"ל דהשליחות בטל כיון דבשעה שעשאו שליח לא היה רשאי לקדשה או די"ל כיון דחכם עוקר נדר מעיקרו מקרי בידו ועיין תשו' הראנ"ח ח"ב סי' י"ח עכ"ל):
יד סָעִיף יא בשעת השליחות. בתשובה כתבתי דדוקא בעושה שליח לקדש אמרינן הכי אבל בעושה שליח לשדך לו אשה סתם ע"י כו"ה לא אמרינן כן. ומכש"כ בנותן כו"ה לשדך עבור בתו והשליח עשה שידוך עם מי שהיה לו אשה בעת שקיבל הרשאה והוא התחייב עצמו בקנין וקנס כנהוג דודאי מחוייב המשלח לקיים השידוך ולא מצי לפטור עצמו בטענה זו דכל מלתא דלא מצי עביד השתא כו' ע"ש:
טו סָעִיף יא ויש חולקין בזה. עבה"ט וע' במל"מ שם ובפ"ד מהל' בכורות מ"ש בזה:
טז סָעִיף יג עשה שליח וביטל. אפילו בקנין כ"כ בהגמ"ר סוף האומר והביאו ב"י. וכאן השמיט משום דאין זה רבות' כ"כ דמאי ענין קנין לקדושין. יד אפרים:
יז סָעִיף יד שלא בפניו מבוטל. כ' בהגהת יד אפרים וז"ל וצריך לבטל בפני שנים ובפני השליח ע' בב"ש לקמן סי' קמ"א ס"ק צ' ואפשר למ"ש בב"ש לעיל סק"ח בשם הרא"ש א"כ יש לחלק בין בטלו הקדושין דבא להתיר צריך ב' ובין ביטול שליח הגט שבא לאסור א"צ עדים דהא טעמא דבעינן שנים כו' וא"כ כאן שהביטול הוא להתיר י"ל דגם הטור מודה דצריך ב'. וכל היכא דצריך ב' אפילו ששמעו העדים מאחורי הגדר לא מהני וע' בריטב"א ריש פ' האומר עכ"ל:
יח סָעִיף טו הוחזק בשליחות עב"ש ס"ק ל"ז ועיין בהגהת יד אפרים מ"ש בזה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.