א כָּל הַמְקַדֵּשׁ אִשָּׁה, בֵּין עַל יְדֵי עַצְמוֹ בֵּין עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, מְבָרֵךְ, הוּא אוֹ הַשָּׁלִיחַ (טוּר), וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַחֵר מְבָרֵךְ, (סְמַ"ג וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי) וְכֵן נוֹהֲגִין: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל הָעֲרָיוֹת, וְאָסַר לָנוּ הָאֲרוּסוֹת, וְהִתִּיר לָנוּ הַנְּשׂוּאוֹת [לָנוּ] עַל יְדֵי חֻפָּה בְּקִדּוּשִׁין, בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל". וְיֵשׁ אוֹמְרִים נֻסַּח הַבְּרָכָה בְּלָשׁוֹן אַחֵר, כִּי אוֹמְרִים: "וְהִתִּיר לָנוּ הַנְּשׂוּאוֹת עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין" (טוּר), וְחוֹתֵם: "בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי חֻפָּה וְקִדּוּשִׁין" (כֵּן כָּתַב הָרֹא"שׁ), וְכֵן נוֹהֲגִים בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ. וְאַחַר שֶׁיִּגְמֹר הַבְּרָכָה, יְקַדֵּשׁ:
ב נָהֲגוּ לְהַסְדִּיר בְּרָכָה זוֹ עַל כּוֹס שֶׁל יַיִן, וּמְבָרֵךְ עָלָיו תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ בְּרָכָה זוֹ. וְאִם אֵין שָׁם יַיִן אוֹ שֵׁכָר, מְבָרֵךְ אוֹתָהּ בִּפְנֵי עַצְמָהּ:
ג אִם לֹא בֵּרַךְ בִּרְכַּת אֵרוּסִין בְּשָׁעָה שֶׁקִּדֵּשׁ, לֹא יְבָרֵךְ אוֹתָהּ בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְבָרְכִין אוֹתָהּ בִּשְׁעַת הַנִּשּׂוּאִין (מָרְדְּכַי פֶּרֶק קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת), וְכֵן נוֹהֲגִין. אֲפִלּוּ קִדֵּשׁ אִשָּׁה מִזְּמַן אָרֹךְ, מְבָרְכִין בִּרְכַּת אֵרוּסִין תַּחַת הַחֻפָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחוֹזֵר וּמְקַדֵּשׁ אוֹתָהּ תַּחַת הַחֻפָּה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַקִּדּוּשִׁין סְמוּכִין לַבְּרָכָה (רִיבָ"שׁ סִימָן פ"ב). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ל"ו. וְאִם בֵּרַךְ כְּבָר בִּרְכַּת אֵרוּסִין בִּשְׁעַת קִדּוּשִׁין הָרִאשׁוֹנִים, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּחוֹזְרִים וּמְבָרְכִים תַּחַת הַחֻפָּה בְּלֹא הַזְכָּרַת שֵׁם, מִשּׁוּם הָרוֹאִים (שָׁם בָּרִיבָ"שׁ לְעִנְיַן הַמְקַדֵּשׁ עַל יְדֵי שָׁלִיחַ), וְכֵן נִרְאֶה לִי:
ד בִּרְכַּת אֵרוּסִין צְרִיכָה עֲשָׂרָה, לְכַתְּחִלָּה:
א סָעִיף א וכן נוהגין כתב רש"ל הטעם שאין החתן מברך שלא לבייש מי שאינו יודע וכן בקריאת התורה ג"כ אין העולה קור' אלא הש"ץ משום האי טעמא עכ"ל:
ב סָעִיף א וצונו על העריות הב"י בשם הר"ן הקשה האיך מצינו ברכה כזו שמברכין על האיסור והלא אין מברכין שאסר לנו אבר מן החי והתיר לנו השחוט וכו' ותירץ דאין ברכה זו ברכת המצות ממש כו' דאין לברך וצונו על הקידושין שאין כאן גמר המצוה שהרי עדיין מחוסר כניסה לחופה ובשעת חופה אין לברך כיון שכבר קידש וכשבא לקדש ולכנס בפעם אחת לא ראוי לתקן לו ברכ' בפ"ע אלא הברכה היא על קדושת ישראל וכו' והאריך בזה ע"ש ול"נ בדרך אחרת אחר שנדקדק עוד בנוסח והתיר לנו הנשואות מה צריך שבח על ההיתר וא"כ נצטרך שבח על כל דבר שהוא מותר ותו מהי תיתי לאיסור איש באשתו ונ"ל לתרץ בדרך זה דמצינו שדרשו רז"ל על פסוק ברכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו דהיינו על העריות שנאסרו להם וכדי להורות שאנחנו אינם כמוהם להיות מצטערי' על איסור זה אלא אדרבא אנו מודים ומשבחים על שזכינו לקדושה זו ולא צער לנו בזה ואמר אח"כ דרך לא זו אף זו דלא מבעי' שאין אנו מצטערים על איסור עריות שהרי דבר זו אפי' באומות מחזיקין איסור בהם אלא אפי' בארוסות שלנו אסרת עלינו אפ"ה אין אנו מצטערים ולא עוד אלא אפי' בנשואות שלנו שאין מותרין אלא ע"י חופה וקידושין דהיינו בתרתי קדוש' אבל בחדא מהם לא סגי וזה נחשב חלילה יותר לצער ואנחנו אין מצערין בזה אלא אדרבה אנו משבחים אותך ע"ז שהקדשתנו בזה נמצא שמה שאומרים והתיר לנו כו' אין הכונה על ההיתר אלא על הדיוק שלא הותר לנו אלא דווקא ע"י שני קדושות ואגב נזכיר מ"ט באמת בכו העם למשפחותיו ועל איסור עריות טפי משאר איסורים נ"ל כיון שהורגלו בהם יעקב אבינו נשא ב' אחיות מסתמא היה רבים מישראל שעשו כן וקשה הפרישה מאשה שנשא ע"כ היה להם לצער גדול כמא שמצינו בימי עזרא בשע' שהבדיל את ישראל מן בנות נכרים שנשאו:
ג סָעִיף א הנשואות ע"י חופה הר"ן כתב בפ"ק שר"ת הגי' והתיר לנו הנשואות לנו וכתב רש"ל וכן אני נוהג ולעד"ג שעיקר הטעם בהך לנו פעם שנית דלא לשתמע שכל הנשואות מותרות לכל א' ודבר זה לא נתקן באמירת לנו פעם שנית ומצאתי למהר"ל מפראג שאמר את הנשואות על ידי חופה וקידושין בנשימה אחת ולא להפסיק ביניהם ונר' עוד דאין חשש באמירת לנו פעם א' דהא איתא בפסוק ובנותיהם נקח לנו לנשים והיינו ודאי שכל א' ישא אחת ממילא יהיה ע"י חופה כו' דבוק להנשואות והכונה דאין הנשואות מותרים אלא ע"י חופה פי' למי שהיה לו חופה עמה ולא אחר וכנ"ל:
ד סָעִיף א חופה וקידושין בעיטור כתב שעיקר הנוסחא בקידושין בי"ת אלא שהמדקדקים קראו לאות' בי"ת רפה כדרך הו"ו סמוך לבג"ד כפ"ת טעו השומעים וסברו שאמרו וקדושין בוי"ו והוכרח לזה מדהזכיר חופה קודם לקדושין ובאמת קדמו הקידושין תחלה ואם אומר בקידושין ניחא דהיינו חופה ע"י קידושין שהיו תחלה וממילא עכשיו שהקידושין תחת החופה א"צ לזה:
א סָעִיף א שליח. דכתיב ויברכו את רבקה ואליעזר היה שליח תוס' דכתובות דף ז' ע"ב:
ב סָעִיף א מברך. שלא לבייש מי שא"י לברך ואי ליכא אחר יברך החתן פרישה:
ג סָעִיף א והתיר לנו הנשואות. צ"ל הנשואות לנו כ"כ כל האחרונים:
ד סָעִיף א חופה וקדושין. עיין ח"מ מה שמביא בשם העיטור וכ"כ בה"י ע"ש:
ה סָעִיף א יקדש. לדעת כמה פוסקים מקדש קודם הברכה כי שמא תחזור ולא תרצה לקבל הקידושין ואנן קי"ל לכתחלה יברך קודם הקדושין כדי שיהיה עובר לעשייתן אבל בדיעבד יוכל לברך אחר הקדושין ב"ש:
ו סָעִיף ב יין. בספר באר שבע כתב שיזהר החתן לשתות רביעית לברך ברכה אחרונה וכנה"ג כתב עליו ולא ראיתי בזמנינו זה נזהרין בכך אלא כל שטועמין טעימה א' די ע"ש:
ז סָעִיף ג ארוך. כלומר ולא בירך אז בשעת הקדושין:
ח סָעִיף ג ומקדש אותה. עיין סימן ל"ו ס"ו שם פסק המשלח לא יקדש אותה אחר שקידש השליח שלא יאמרו דקדושין של שליח לאו קידושין הם ע"ש ועיין ב"ש:
ט סָעִיף ג שם. בריב"ש איתא שלא יאמר ברוך אתה ה' אלא יאמר ברוך אתה השם. וכתב הח"מ משמע אבל מלכות מזכירין ובדוכתי אחריתי אמרינן טוב לברך בלא שם ומלכות ועיין בה"י מ"ש. קטן פחות מבן י"ג שנה שקדש או נשא אשה אם מברכין ברכת אירוסין ונישואין. ואם ברכו אם צריך לחזור ולקדש אחר אשר יגדל. תליא בפלוגתא דלהני פוסקים דס"ל שאסור להשיא אשה לקטן דהוי כזנות ה"ה דאין לברך ברכת אירוסין ונישואין. ואם בירך חוזר ומברך כשיגדל. ולמאן דס"ל דמצוה איכא יוכל לברך על קדושי קטן וא"צ לחזור ולברך כשיגדיל. וכתב מהרמ"ט אמנם לבי מגמגם אפילו למאן דס"ל מצוה איכא כיון דבאותה שעה פטור מן המצוה ועדיין לא בא לידי חיוב מצוה שמא אין לברך. וכתב כנה"ג עליו הא דמספקא ליה דוקא בקטן שקדש הקטנה דשניהם לאו בר מצוה נינהו. אבל בקטן שקדש את הגדולה שפיר דמי לברך משום חיוב דידה וה"ה אם הוא גדול והיא קטנה ועיין סימן ס"ב ס"ק א' מש"ש בשם כנה"ג ע"ש וע"ל סי' א' מש"ש. קידושין שנעשה ע"י טעות ולא הועילה וזקוק לקדושין אחרים. אינו זקוק לברכה אחרת. ובכל קדושי ספק שצריך לחזור קדושין גמורים א"צ לחזור ולברך כנה"ג דף ס"ב ע"ב:
י סָעִיף ד עשרה. היינו לעדות קידושין צריך להיות שנים. ולברכה עשרה. ואף קרובים רשאים להיות מן המנין ועיין מנהגי מהר"ם מינץ ואי ליכא עשרה. אין עיכוב אבל ברכת נישואין מעכב עיין ב"ש וב"ח:
א סָעִיף א דאחר מברך. עיין בתשובת נו"ב תנינא סימן א' בענין אנדרוגינוס שמותר לו לישא אשה וכמו שפסק הרמב"ם פ"א מהא"ב דין ט"ו אמנם אינו מצווה לישא רק מותר לישא וכתב דלא יברכו הברכות דכאן שא"א לברך אין הברכות מעכבות. וכתב דגם בנישואי חרש אני מסופק בברכות כי ברכת אירוסין על החתן לברך ומה שנהגו שהמסדר קידושין מברך הוא שלא לבייש את ע"ה ועכ"פ עיקר הברכה להוציא את החתן וכיון שהוא חרש שאינו שומע אינו יוצא בברכה זו ואיך יברך המסדר ואם היה מקום לומר שגם הכלה שייכא בברכת אירוסין ומוציא המסדר את הכלה אמנם חרש שנשא חרשת ודאי לדעתי אין כאן ברכה ואפ"ה מקרי נשואין כמבואר בפ' חרש. ולכן אנדרוגינוס הזה יכול לישא אשה ויקדש אותה בחופה וקידושין אבל בלא ברכת אירוסין ומה טוב לכוין שתהא חופתה כאחד עם חתן אחר וכלה שלו וישמע ברכות של החתן ההוא עכ"ד ע"ש ועמש"ל סי' ס"ב ס"ג:
ב סָעִיף א חופה וקידושין. עיין בשו"ת בית אפרים בהקדמה לחלק אה"ע טעם נכון למה שינו הסדר והקדימו חופה לקידושין ע"ש:
ג סָעִיף א וחותם כו' עיין בת' נו"ב תניינא סי' פ' מ"ש בזה:
ד סָעִיף א יקד'. עבה"ט ועיין במל"מ פ"ג מה"א דין כ"ג וע' בש"ך יו"ד סי' י"ט ומ"ש שם:
ה סָעִיף ב נהגו להסדיר. עיין בספר פני יהושע בק"א למס' כתובות סי' כ"ב שתמה מאד על מה שנהגו דאחר מברך ברכת היין על הכוס והחתן והכלה שותין ממנו דהאיך מברך בפה"ג כיון דאין המברך שותה ממנו והאיך יוצאין החתן והכלה בברכתו של המברך כיון שאין הכוס מעכב לאו דבר שבחובה נינהו ואיך מוציא חבירו דהא הו"ל ברכת הנהנין בשלמא ברכת נשואין אפשר כיון דטוענין כוס הדר ה"ל דבר שבתוכה משא"כ ברכת אירוסין ואפשר כיון דמ"מ עיקר היין לאו ליהנות מכוון חשיב שפיר כברכת המצות. והניח בצ"ע ע"ש:
ו סָעִיף ג מזמן ארוך עיין בתשו' הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים שכ"ו:
ז סָעִיף ג דחוזר ומקדש אותה. עבה"ט ועב"ש שסיים ואפשר דקידושין ע"י שליח חיישינן טפי שיאמרו קידושין ע"י שליח לאו קדושין הם עכ"ל ועיין בס' אבני מלואים סק"א שכ' דחילוק זה מבואר להדיא בתשב"ץ הובא במהרי"ק שורש ק"ע וכ' עלה המגיה מן הר"פ ז"ל ומיהו היכא דקדושין הראשונים היו בלא מנין יכול לקדש פעם אחרת בשעת נישואין כדי לברך ברכת אירוסין בעשרה עכ"ל ונראה דקאי על קדושי שליח ס"ל דאפילו בקידש ע"י שליח כל שהיה בלא מנין וצורך בכאן לחזור ולקדש משום הברכה אין חוששין כלל וחוזר ומקדש ודוקא היכא דאין צורך כלל הוא דאינו חוזר ומקדש מיהו נראה דדוקא היכא דאיכא עדים בקידושי שליח הוא דאינו חוזר ומקדש כדי שלא יאמרו דקידושי שליח לא מהני אבל אם אין עדים בקידושי שליח אלא השליח והאשה אומרים שנתקדשה בעדים שצריכה גט מספק והבעל צריך לחזור ולקדש' והוא בריב"ש סי' פ"ב וכתבו הרמ"א בסי' ל"ה ס"ג כל כה"ג אין חשש מהרואים שלא יאמרו קידושי שליח לאו כלום הוא כיון שלא נודע שיקדשה שליח ובד"מ סי' ל"ה כתב דהריב"ש חולק על האי דרשב"ץ ולפמ"ש אינו חולק עכ"ד:
ח סָעִיף ג בלא הזכרת שם עבה"ט בשם ח"מ מ"ש ובדוכתי אחריתי אמרינן טוב לברך בלא שם ומלכות עכ"ל. הנה מ"ש ובדוכתי אחריתי לאו דוקא הוא כי לא נמצא כן בשום מקום בש"ע זולת פעם אחת בא"ח סי' קכ"ה ס"ב בהגה לענין ברוך שפטרני וע' בט"ז א"ח סי' תרכ"א סק"ב ועמ"ש בפ"ח ליו"ד סי' שכ"ח סק"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.