א חֵרֵשׁ וְחֵרֶשֶׁת אֵינָם בְּנֵי קִדּוּשִׁין מִן הַתּוֹרָה, בֵּין נָשְׂאוּ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין חֵרֵשׁ שֶׁנָּשָׂא פִּקַּחַת בֵּין חֵרֶשֶׁת שֶׁנִּשֵּׂאת לְפִקֵּחַ; אֲבָל חֲכָמִים תִּקְּנוּ לָהֶם נִשּׂוּאִין. לְפִיכָךְ, אִם בָּא פִּקֵּחַ וְקִדֵּשׁ אֵשֶׁת חֵרֵשׁ הַפִּקַּחַת, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת לַשֵּׁנִי קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים, וְנוֹתֵן גֵּט וְהִיא מֻתֶּרֶת לְבַעֲלָהּ הַחֵרֵשׁ:
ב שׁוֹטֶה וְשׁוֹטִית אֵין לָהֶם קִדּוּשִׁין לֹא מִדִּבְרֵי תּוֹרָה וְלֹא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, לֹא שְׁנָא עִם כַּיּוֹצֵא בָּהֶם לֹא שְׁנָא עִם פִּקְחִים. הַגָּה: וְדַוְקָא שׁוֹטֶה גָּמוּר; אֲבָל אִם דַּעְתּוֹ צְלוּלָה, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא דַּלָּה וּקְלוּשָׁה הַרְבֵּה (ר"י בְּשֵׁם הָרַמָ"ה), וְכֵן עִתִּים שׁוֹטֶה וְעִתִּים צָלוּל, וְלֹא יָדַעְנוּ הָעֵת שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּדַעְתּוֹ, חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשִׁין (גַּם זֶה שָׁם):
ג שִׁכּוֹר שֶׁקִּדֵּשׁ, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין אֲפִלּוּ נִשְׁתַּכֵּר הַרְבֵּה; וְאִם הִגִּיעַ לְשִׁכְרוּתוֹ שֶׁל לוֹט, אֵין קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וּמִתְיַשְּׁבִין בְּדָבָר זֶה:
ד סָרִיס שֶׁקִּדֵּשׁ, בֵּין סְרִיס חַמָּה בֵּין סְרִיס אָדָם, וְכֵן אַיְלוֹנִית שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה, הָוֵי קִדּוּשִׁין, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַיְלוֹנִית וַדָּאִית אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת:
ה טֻמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס שֶׁקִדְּשׁוּ, אוֹ שֶׁקִּדְּשָׁם אִישׁ, קִדּוּשֵׁיהֶם סָפֵק וּצְרִיכִין גֵּט מִסָפֵק. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַנְדְּרוֹגִינוֹס וַדַּאי זָכָר (טוּר בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת וְהָרֹא"שׁ):
ו הַמְקַדֵּשׁ אַחַת מִכָּל הָעֲרָיוֹת לֹא עָשָׂה כְּלוּם, שֶׁאֵין קִדּוּשִׁין תּוֹפְסִין בָּהֶן. חוּץ מֵהַנִּדָּה, שֶׁהַמְקַדֵּשׁ נִדָּה מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים, וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן:
ז הַמְקַדֵּשׁ אַחַת מֵהַשְּׁנִיּוֹת אוֹ מֵאִסוּרֵי לָאוִין אוֹ מֵאִסוּרֵי עֲשֵׂה, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים, חוּץ מִיבָמָה שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְזָר, שֶׁאֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת אֶלָּא מִסָפֵק:
ח הַמְקַדֵּשׁ גּוֹיָה אוֹ שִׁפְחָה אֵינוֹ כְּלוּם, שֶׁאֵינָן בְּנֵי קִדּוּשִׁין. וְכֵן גּוֹי וְעֶבֶד שֶׁקִדְּשׁוּ יִשְׂרְאֵלִית, אֵינוֹ כְּלוּם:
ט יִשְׂרָאֵל מוּמָר שֶׁקִּדֵּשׁ, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין גְּמוּרִים. וּצְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט. וַאֲפִלּוּ זַרְעוֹ שֶׁהוֹלִיד מִשֶׁהֵמִיר, אִם קִדֵּשׁ אוֹתוֹ זֶרַע יִשְׂרְאֵלִית, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין. וְדַוְקָא שֶׁהוֹלִידוֹ מִיִּשְׂרְאֵלִית, אֲפִלּוּ מֻמֶרֶת. אֲבָל אִם הוֹלִידוֹ מִן הַגּוֹיָה, דִּינוֹ כְּגוֹי, אֲפִלּוּ הָיָה הַמּוֹלִיד יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ מוּמָר. אֲבָל יִשְׂרְאֵלִית מֻמֶרֶת שֶׁיֵּשׁ לָהּ זֶרַע עִם הַגּוֹי, שֶׁקִּדֵּשׁ, קִדּוּשָׁיו קִדּוּשִׁין (מָרְדְּכַי סוֹף הַחוֹלֵץ):
י כּוּתִי שֶׁקִּדֵּשׁ, צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט:
יא מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין שֶׁקִּדֵּשׁ יִשְׂרְאֵלִית, הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת:
יב הַמְקַדֵּשׁ מִי שֶׁחֶצְיָהּ שִׁפְחָה וְחֶצְיָהּ בַּת חוֹרִין, צְרִיכָה גֵּט. וְאִם עַד שֶׁלֹּא נָתַן לָהּ גֵּט, נִשְׁתַּחְרְרָה, וְאַחַר כָּךְ קִדְּשָׁהּ אַחֵר, מְקֻדֶּשֶׁת לִשְׁנֵיהֶם, וּצְרִיכָה גֵּט מִשְּׁנֵיהֶם, אוֹ מְגָרֵשׁ רִאשׁוֹן וְנוֹשֵׂא שֵׁנִי. וְאִם מֵתוּ, אָחִיו שֶׁל אֶחָד חוֹלֵץ, וְאָחִיו שֶׁל שֵׁנִי אוֹ חוֹלֵץ אוֹ מְיַבֵּם:
א סָעִיף א אבל חכמים תקנו להם נישואין פי' אפי' חרש לחרשית כפירש"י:
ב סָעִיף א ומותרת לבעלה החרש ולא חיישינן שיאמר גירש חרש ונשא זה ואח"כ מחזיר חרש גרושתו דכיון שאין לחרש קידושין וגרושין מן התורה אין לגזור שמא יטעו דכיון דאעפ"י שהאמת יהיה כן אין כאן איסור דאורייתא אין להוסיף גזירות כ"כ חמ"מ ונרא' דכ"ש אם החרש מגרשה דמותרת להפיקח שקדש' וכ' הטור ומ"מ החרשת אינה יכולה למאן שאם יכולה למאן לא היה שום אדם נושא אותה כיון שאין גבול לזמן המיאון משא"כ בקטנה שיש גבול לכשתגדיל יפייסנה עד שתגדיל:
ג סָעִיף ב שוטה ושוטית כו' דדוקא בחרש תקנו דדרך להיות שלום ביניהם משא"כ בשוטים שאין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת:
ד סָעִיף ג ומתיישבין בדבר זה פי' לענין קדושין שהוא חמור צריך להתיישב בין השכרות אם הוא כלוט:
ה סָעִיף ד בין סריס חמה שקלה ממעי אמו וסריס אדם אע"ג שאסור לבא בקהל כמ"ש בסי' ה' מ"מ קידושיו קידושין דקידושין תופסין בחייבי לאוין:
ו סָעִיף ד שאיילונית ודאי' פי' שיש לה סימני איילנית המוזכרים בטור:
ז סָעִיף ו ואין ראוי לעשות כן כיון שאינה ראויה לביאה ולא אף לחופה אין ראויה לקדשה ועוד שמא יגע בבשרה כ"כ המניד ומה שאנו אין נזהרים בזה לפי שכבר הוכן כל הצורך סעודה ואין להפסיד בשביל זה והא דתופסין קידושין בנדה משום שנאמר ותהי נדתה עליו אפי' בשעת נדה היא מתקדשת עליו:
ח סָעִיף יב שחציה שפחה זה הוא דעת הרא"ש כמ"ש הטור וחולק על הרמב"ם כמבואר שם ולעד"נ שבחנם כתב רבינו הטור בזה מחלוקת דז"ל הרמב"ם המקדש חציה שפחה וחצי' בת חורין אינה מקודשת קדושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה ה"ז ספק קידושין לשניהם עכ"ל ויש מקום עיון מאד בפי' דברי הרמב"ם אלו דלמה הוצרך לדמותה לקטנה ותו כיון דנגמרו הקידושין הראשונים למה תהיה ספק לשניהם והביא ב"י בשם הר"ן והמ"מ והמחוור שבכולן דברי הב"י אלא שנוסף קצת בביאורו דאיתא בגמרא אתמר חציה שפחה וחציה ב"ח שנתקדש לראובן ונשתחררה וחזרה ונתקדשה לשמעון רב יוסף בר חמא א"ר נחמן פקעו קדושי ראשון וקשה דלמה הוצרכו לחלק באם קדש אחר והיה להם לחלק באותו ראשון עצמו דלמ"ד פקעי צריך הוא לקדשה שנית ולמ"ד גמרו א"צ לקדש שנית ע"כ צריכי לומר הכל מודים דהוא א"צ לקדשה שנית דהקידושין הראשונים הם קידושין אלא שהית' אסורה לו מכחש היתה חציה שפחה וע"י השחרור נסתלק האיסור ממילא מותר' לו וע"כ א"צ קדושין אחרים אפי' למ"ד פקעי דילפינן זה מקדושי קטנה שאינה קדושין מן התור' וא"כ כשנתגדל' (תהיה) צריכה קידושין אחרים אלא ודאי כיון שלא אפסק' אחר נגמר' הקידושין הראשונים ה"נ כאן כי פליגי באיפסק' אחר דלמ"ד גמרו אין באותו אחר כלום דאדרב' נתחזק הראשונים ואין לזר אתו ולמ"ד פסקו ממילא דבתר' הוה קידושי ודאי ונסתפק הרמב"ם הלכה כדברי מי וכ"כ התוס' שם שרב חסדא נסתפק כן ע"כ פסק הרמב"ם לחומרא דאם בא אחר וקידשה צריכה גט משניהם (מספק אי) קיי"ל כמ"ד פסקו מראשון (או) דלמא קי"ל כמ"ד גמרו אבל אם לא קדשה אחר אלא הראשון יכניסנה א"צ לקדושין אחרים וא"כ דברי הרמב"ם מבוארים היטב כפשוטן וא"צ תיקון כלל ומ"ש אין הקדושין קדושין גמורין לא נתכוין לומר דהוה ספק קידושין כמו שהבין רבינו הטור בדבריו אלא פשוט דאין כאן ספק דא"כ היה לו לומר ספק כמ"ש אח"כ ספק מקודשת לשניהם אלא ודאי דמקודשת ודאי וצריכ' גט כמו דס"ל להרא"ש אלא דקאמר דלא הווין גמורים דהא אסור' לו מחמת חלק שפתח ע"כ נגמרו הקידושין אחר השחרור ואז מותרת לו מכל צד וא"צ לקדושין אחרים וזה לכ"ע אלא דאם בא אחר וקדש' אחר השחרור יש פלוגתא ואזלינן לחומרא זה נ"ל נכון מאד אף שלפ"ז יהיה קשה על הטור למה כתב מחלוקת בין הרא"ש להרמב"ם מ"מ ניחא לן לפרש שיהיה דברי הרמב"ם מתוקנים שפיר ואין מחלוקת כלל:
א סָעִיף ב צלולה וכו'. צ"ל דעתו צלולה מקודשת בודאי ועתים שוטה וא"י העת אז חוששין ואין ודאי קדושין. ואם דעתו משובשת ואין משיג דבר על בוריו יש חשש קדושין ח"מ עיין ב"ש:
ב סָעִיף ג זה. כלומר חוקרין הרבה אם הוא שכור כלוט עיין סי' קכ"א:
ג סָעִיף ד חמה. הוא מיד כשנולד מיום שרואה אותו החמה והוא כשר. וסריס אדם הוא פצוע דכא וחייבי לאוין הוא אפ"ה קדושיו קדושין. דקדושין תופסין בחייבי לאוין:
ד סָעִיף ד אינה מקודשת. ר"ל שלא הכיר בה הוי קדושי טעות וא"צ גט אפילו מדרבנן הרא"ש. אבל הנ"י בשם ר"ת כתב דצריכה גט מדרבנן. מיהו אם היא ספק איילונית שאין ניכר היטב הסימן צריכה גט ע' ב"ש:
ה סָעִיף ז מאיסורי עשה. ומכ"ש המקדש אשה ויש לו אשה אחרת אע"ג דעובר על חדר"ג הרי זו מקודשת ד"מ ועיין ב"ש:
ו סָעִיף ט שקידש. וה"ה גר שחוזר לסורו וקידש קדושין גמורין הם כמ"ש בי"ד סי' רס"ח בה"י. וה"ה המקדש למומרת תפס קדושין הר"ם איסרלאן סי' ס"ב. מי שקידש והיו סבורים שהוא יהודי ואח"כ נתגלה שהמיר דתו ושב בתשובה אך לא תשובה שלימה עיין בכתבי מהר"ר ישראל סי' קל"ח. האנוסים שבפרנקי"א אין חוששין שמא אמו מגויים שכל האנוסים נזהרין להתחתן בגוים ולא חיישינן למיעוטי דכל דפריש מרובא פריש הרא"ם ח"ב סי' ל"א הר"י בי רב סי' ל"ט:
ז סָעִיף ט גמורין. מהר"י מינץ סי' י"ב כתב דלא תפסי קדושין אלא מדרבנן וכ"כ רשד"ם חא"ה סי' מ"ד. עיין כנה"ג:
ח סָעִיף ט ישראלית. אפילו זרע זרעו עד כמה דורות הרא"ם ח"א סי' באר ה טב מ"ז. ודוק' במי שנשתמד לאנסו כאנוסין אשר בספרד אבל במשומד לרצונו בלי שום אונס רק טבעו הרע וזדון לבו השיאו לכפור בעיקר זרעו שלא היתה הורתו ולידתו בקדושה דינו כגוי ואין קדושיו קדושין הרא"ם ח"א סי' מ"ז בשם מהר"י בן חביב. והוא שם בסי' מ"ח חולק עליו וסובר דאפילו אם נשתמד לרצונו בניו הורתן ולידתן בקדושה קרינן ביה. והרשד"ם בחא"ה סי' יו"ד הסכים לדברי מהר"י בן חביב. וכתב כנה"ג דאפילו לדעת הרא"ם היינו דוקא בניו אבל בני בניו אפילו כשאמם ישראלית אין חוששין לקדושיהן עיין מהריב"ל ח"ב סי' מ"ה. והראד"ב סי' ו':
ט סָעִיף יב חורין. עיין בגיטין דף מ"ג סוגיא זו. וצ"ל לפי פירש תוס' שם בד"ה מה נפשך וכו' דמספק' ליה אי גמרי או פקעה ע"ש. הא דס"ל ר"ח דמקודשת היינו קודם השחרור ואינן קדושין גמורין לענין מיתה רק הבא עליה הוא באשם ועיין בהרא"ש. ואם קידש אחר קודם השחרור אין קדושיו של שני תופסין וה"ה אפילו אחר השחרור אם לא בא אחר וקדשה ס"ל לר"ח דהוי קדושין וא"צ קדושין אחרים והבא עליה חייב מיתה. דא"ל דבהא נמי מספק' לי אי גמרי או פקעי אפי' בלא בא אחר וקדשה. דא"כ למה נקט הגמר' דבא אחר וקדשה אחר שנשתחררה למה לא אמר סתם נשתחררה וכו' חד אמר פקעי וחד אמר גמרי אלא ודאי דבהא לא פליגי ובזה נתיישב דעת הרמב"ם דפסק כר"ח ומ"ש אינה מקודשת קדושין גמורים עד שתשתחררה וכו' לענין חיוב מיתה קאמר דקודם השחרור הבא עליה חייב אשם ואחר השחרור הבא עליה חייב מיתה. וכ"ה דעת הרא"ש ע"ש א"כ אין מחלוקת בין הרמב"ם והרא"ש דלא כהטור ע"ש. והכ"מ כתב ונ"ל ליישב דברי רבינו כשלא בעל וה"ק אעפ"י שקדושין אלו איפלגי בהו אמוראי אם היא מקודשת היינו דוקא לענין אם בא אחר וקדשה אבל לענין למקדש לד"ה וכו' ע"ש. לא הבנתי א"כ לר"ח דס"ל דמקודשת משמע אפי' בכה"ג דבא אחר וקדשה א"כ הדרא קושית התוס' בד"ה מה נפשך לדוכתי' ע"ש ודו"ק. ועיין מ"ש בית יהודא בסוגי' זו. ועיין ב"ח:
י סָעִיף יב לשניהם. דמספק' לן אי גמרו קדושי הראשון אחר השחרור או פקעו. ואם לא קידש אחר הרי זה מקודשת לראשון וא"צ קדושין אחרים הרמב"ם וב"י. ולדעת המגיד שם משום הביאה היא הקדושין דמסתמ' מקדש אותה בביאה. והר"ן חולק ע"ז עיין ב"י וכ"מ וח"מ וב"ש ודו"ק:
א סָעִיף א תקנו להם נשואין. עב"ש לקמן סי' קכ"א סק"ט שרמז לעיין בתשובת צ"צ סימן ע"ז איך להתנהג כשהחרש מקדש. ועיינתי שם וראיתי שכ' וז"ל וראיתי מרבותי נוהגין שהולך לחופה עם החרש אחד שהוא רגיל עמו כגון אחד מן אחיו או שאר קרוביו הגדלים עמו בבית ומכירי' ברמיזותיו ואותו הרגיל עמו מראה לו ברמיזות ענין קדושין והחרש מושיט הטבעת לאשה ומקדשה עכ"ל ע"ש. ובענין הכתובה ואיך לכתוב כתובתה ע' לקמן סי' ס"ז ס"י ומ"ש שם סק"ב. ובענין הברכות שתחת החופה עמ"ש לעיל סי' ל"ד ס"ק א':
ב סָעִיף א והוא מותרת. עב"ש סק"ב שכ' ואם בא פקח ונשא אותה או אפילו חרש אסורה לבעלה כשם שאסורה לבועל כך אסורה לבעל ובספר ב"ה כתב כיון דליכא א"ד לא קנסינן אותה עכ"ל. ועיין בס' בית מאיר שכ' אולי קיצור ל' יש כאן כי בס' בה"י לא קאמר זה על הדין דנשא אותה פקח דמשמע שנשאת מדע' וא"כ מה ענין זה לקנס אבל דבריו אמורים על אשת חרש שהלך בעלה למדה"י ואמרו לה מת בעלך ונשאת בטעות ואח"כ בא כו' אמנם לע"ד נעלם מתרווייהו דברי הרמב"ם פ"י מה"ג הלכה ה' שכ' וכן הדין באשה שבאו עדים שמת בעלה ונשאת ואח"כ בא בין שהיה פקח בין שהיה חרש שאין קידושין גמורים תצא משניהם וצ"ג מזה ומזה ואסורה על שניהם עולמית והוא מירושלמי עכ"ד. וע"ש עוד בענין אם זינתה אשת חרש והביא שם דברי המל"מ פי"א מה"א בשם הרב מוהר"ר יחיאל באסאן שהביא ראיות דאשת חרש שזינתה מותרת לבעלה וכנראה דעתו להשוותה ליבמה לשוק (לקמן סימן קנ"ט ס"ב וג') שאם זינתה מותרת ואם נשאת לאחר בין שוגג בין מזיד אסורה. והוא ז"ל פקפק על זה ע"ש:
ג סָעִיף א מותרת לבעלה החרש. ע' באר הגולה ועיין בס' שעה"מ פי"ג מה' אישות דין ט' מ"ש בזה:
ד סָעִיף ב שוטה ושוטית כו'. עיין בס' חו"ג לקמן סי' קכ"א סק"ה שהזכיר שם דברי הבית מאיר בסי' הנ"ל שהעתיק שם תשובת הגאון בעל נו"ב ז"ל בס' אור הישר דף נ"ט והביא ירושלמי ריש תרומות בחש"ו שקידש שמחלק שם דבינו לבין עצמו אין קדושיו קדושין ובינו לבין אחרים קדושיו קדושין ע"ש גם בס' ישועות יעקב שם סק"ד הביא כן בשם חכם אחד שתמה מאד על כל הפוסקים שנעלם מהם הירושלמי הנ"ל והוא ז"ל האריך והראה כמה מקומות בתלמודא דידן שלא כדברי הירושלמי הנ"ל. וגם בשו"ת מנחת עני סי' ס"ט האריך בזה ויובא דבריהם בקצרה לקמן סי' קכ"א ס"ו סק"ה והוא ז"ל תמה עליו דאיך אפשר לומר דהירושלמי מקידושי אשה איירי דא"כ האיך משכחת לה קדושין בינו לבין עצמו הא קדושין בלא עדים אפי' בפקח לאו כלום הוא א"ו דהירושלמי מיירי בקידושי של אפר הפרה במי חטאת כו' ובחנם האריך בזה ע"ש ועמ"ש בסי' קכ"א שם:
ה סָעִיף ד סרים שקידש. עיין בתשו' חות יאיר סי' רכ"א מ"ש בזה:
ו סָעִיף ד וכן איילונית. עב"ש לקמן סי' קנ"ה ס"ק י"ט ובלח"מ פ"ד מה' אישות. ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' ע"ח שכתב דבגדולה הוא דפסק הרמב"ם שהיא מקודשת בודאי והטעם מדלא חקר על הדבר ודאי שהיה סבר וקיבל אבל בקטנה שא"א לעמוד על הדבר מודה הרמב"ם שאם קידשה סתם ואח"כ נמצאת איילונית שהוא קדושי טעות ובזה מיושב קושיית הלח"מ על הרמב"ם ממשנה ראשונה דיבמות וגם קושיית הרב השואל שם מסוגיא דסנהדרין דף ס"ט ע"ש:
ז סָעִיף ו חוץ מהנדה עיין בתשו' פני יהושע סי' ג' דפשיטא ליה דנדה תפסי בה קדושין אפילו בביאה ע"ש וכן מבואר מדברי הרדב"ז ח"א סי' שנ"א והמל"מ פ"י מה"ג דין י"ח שיובא לקמן סי' קמ"ט סק"ב ע"ש וע' בס"ק שאח"ז:
ח סָעִיף ז מאיסורי לאוין עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' נו"ן שבדעת השואל עלה לחלק דדוקא קידושי כסף ושטר תופסין בחייבי לאוין שאין כאן עבירה בקדושין לחוד אבל אם קידש ח"ל בביאה לא תפסו הקדושין לפי מה דקיי"ל כרבא בתורה דכ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני. והוא ז"ל השיב לו שזה טעות דא"כ למה נדחק שם בסוף הסוגיא בתמורה למצוא איכא בינייהו דאביי ורבא והרי איכא בינייהו שקידש ח"ל בביאה א"ו הא ליתא ועוד לדבריך המקדש אשה בביאה ביוה"כ לא תהיה מקודשת וגם למ"ד דאסור לבעול בתולה בשבת משום חובל המקדש בתולה בביאה בשבת לא תהיה מקודשת אין כל זה אלא דברי תימה ואין חילוק בין קידושי כסף ושטר לקידושי ביאה בשום דבר. ואי עביד לא מהני ל"ש כאן דהרי השוחט בשבת וביו"כ שחיטתו כשירה ולא אמרי' אעל"מ והטעם כמ"ש הש"ך בח"מ סי' ר"ח דלא אמרי' אעל"מ אלא במעשה שאי אפשר לעשותו בהיתר כלל כו' ומעתה גם אם קידש ח"ל בביאה גוף הקדושין היה יכול להיות בהיתר שיקדש בכסף ושטר אלא שהוא עשה באיסור ולכן הקדושין קיימים (חוץ מזה י"ל עוד לפמ"ש הנו"ב עצמו בסי' קכ"ט בהיתר הזה. שם דבקדושין גבי קרא דמועיל אפילו עביד נגד מה דאזהיר רחמנא דהרי כה"ג שקידש אלמנה כו' וה"ה בכל אזהרות כו' ע"ש ויובא לקמן סי' קל"ד ס"ק ו' ועוד י"ל לפמ"ש בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' קע"ד הובא בפ"ת ליו"ד סי' רס"ו סק"א דלא אמרי' דלא מהני אלא היכא דבביטול המעשה תבוטל העבירה כו' ע"ש וכאן אף אי נימא דלא מהני והקידושין בטלים מ"מ לא תבוטל העבירה דבעילת חייבי לאוין. ודבר זה תליא במחלוקת שבין הרמב"ם והראב"ד בפט"ו מהא"ב בכל חייבי לאוין אי לוקין בביאה בלא קדושין ע"ש ודוק. ויש לעי' בתשו' מהרי"ט דכמדומה שגם הוא ז"ל העיר בזה דהמקדש ח"ל בביאה לא יהיו תופסין הקדושין ודחי לה מחמת סברא הנ"ל דלא יתוקן האיסור וכעת אינו עמדי) ושם בהגה מבן המחבר כ' עוד ראיה לזה מגמ' דכתובות דף ע"ד דאמרינן שם דאף דקדושי ביאה ליתא ע"י שליח אפ"ה איתא בתנאי הואיל ואיתקיש הוייות להדדי א"כ גם לענין קדושי ח"ל כיון שתפסי בקידושי כסף ושטר ממילא תפסי גם בביאה כיון דאיתקש הויית להדדי אין לחלק בהם בשום אופן ע"ש. ועי' בשעה"מ פ"ו מה"א בקונ' חופת חתנים סעי' ט' שכ' ג"כ בפשיטות דודאי מה דקיי"ל דקידושין תופסין בחייבי לאוין אפי' בקידשה בביאה דהו"ל ביאת איסור אפ"ה מקודשת. והביא ע"ז כמה ראיות. וכ' שם דלא תקשה מדברי הר"ן פ"ק דקדושין (הובא בב"ש סי' נ"ה ס"ק ג' ובסי' ס"א סק"ב) במ"ש דביאת איסור אינו בדין שתקנה דלא כ"כ הר"ן ז"ל אלא לענין ליורשה וזכאי במציאתה ובמ"י משום שלא יהא חוטא נשכר ע"ש עיין עוד בס' צלעות הבית סי' ד' מענין זה:
ט סָעִיף ט ישראל עוזב דת שקידש. עי' תשובת נו"ב תניינא סי' קס"ב אודות מקרה בלתי טהור שאירע בקהילה אחת במדינת ישמעאל שבא שם נער א' בחזקת שהוא יהודי פנוי ודיבר שם על לב אלמנה אחת שתנשא לו ואחר שישב שם ג' שבועות נשאת לו בחופה וקידושין ואחר הנישואין לקח את הכל מידה וברח לו ועתה נודע הדבר שהוא עוזב דת זה כמה שנים והאשה העלובה תהיה מוכרחת להשאר עגונה כל ימיה. והנה רב אחד רצה לצדד היתר קצת לבטל הקידושין מתחילתן והוא ז"ל השיב לו ישתקע הדבר וח"ו להתיר האשה לא מבעיא בנ"ד שבא לפנינו מתנהג ביהדות ג' שבועות וקידש אשה בחזקת יהודי דכ"ע מודו דחיישינן שמא הרהר תשו' ומה שחזר אח"כ לסורו אין ראיה שהיה למפרע בשעת קידושין כך אלא אפילו בעוזב דת שהוא עוזב דת לפנינו לית דחש להי"א שהביא הב"י בשם בה"ע והלכה רווחת עוזב דת שקידש קידושיו קדושין וכ"כ הכנה"ג דאפילו החולק ביבום (בסי' קנ"ז ס"ד) מודה שקידושיו קדושין. ומ"ש הרב השואל דאפשר לו דבכה"ג שהיא לא ידעה שהוא עוזב דת אדעתא דהכי לא קידשה נפשה כדפריך בפ' הגוזל ק"ו כו' זה אינו דאפילו באיש דלא שייך ביה דבכל דהו ניחא ליה ובאיסור שאין לו היתר מכל מקום המוסכם מכל הפוסקים דח"ל ולא הכיר בה חיילי הקדושין (עמ"ש לעיל סי' ל"ט סק"ד) מכ"ש באשה דבכל דהו ניחא לה ובאיסור שיש היתר לאיסורו וסמא בידו בכל רגע לשוב בתשובה פשיטא דלא אמרינן שיוחשב קדושי טעות וסיומא דפיסקא שאשה זו אשת איש היא וכל זמן שלא תשיג גט ממנו תשב עגונה ע"ש:
י סָעִיף י כותי שקידש. עב"ש מ"ש אע"ג דאמרי' כו' אלא לחומרא ולא לקולא כו' ובגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב ע' בש"ך יו"ד סימן קנ"ט סק"ה ובתפארת למשה שם עד כאן לשונו):
יא סָעִיף יב או מגרש ראשון. עב"ש ס"ק י"ז מ"ש אם קדשוה שני אחים א' קודם השחרור וא' אחר השחרור ומתו מותרת לאח השלישי כו' ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב הדין מפורש בש"ע לקמן ס"ס קע"ד עכ"ל):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.