א מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִשְׁלֹחַ סִבְלוֹנוֹת לָאֲרוּסָה אַחַר שֶׁתִּתְאָרֵס, וּבָאוּ עֵדִים שֶׁרָאוּ סִבְלוֹנוֹת הוּבְלוּ לָהּ, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִתְקַדְּשָׁה וּצְרִיכָה גֵּט מִסָפֵק, אַף עַל פִּי שֶׁרֹב אַנְשֵׁי הָעִיר אֵין מְשַׁלְּחִין סִבְלוֹנוֹת אֶלָּא קֹדֶם הַקִּדּוּשִׁין, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁלַח הַסִּבְלוֹנוֹת בְּעֵדִים (טוּר, וְכֵן כָּתַב הָרַ"ן פֶּרֶק בָּתְרָא דְּקִדּוּשִׁין). וּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ כֻּלָּם לִשְׁלֹחַ סִבְלוֹנוֹת בִּתְחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מְקַדְּשִׁים, אַף עַל פִּי שֶׁלִּפְעָמִים שׁוֹלְחִין דֶּרֶךְ מִקְרֶה אַחַר קִדּוּשִׁין, הוֹאִיל וְאֵין מַקְפִּידִים בְּכָךְ (שָׁם בְּהָרַ"ן) וְרָאוּ סִבְלוֹנוֹת, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ. וְרַשִׁ"י פֵּרַשׁ שֶׁחֲשַׁשׁ הַסִבְלוֹנוֹת הוּא שֶׁמָּא הֵם עַצְמָם נִתְּנוּ לְקִדּוּשִׁין. הַגָּה: וְלָכֵן אֲפִלּוּ יֵשׁ עֵדִים שֶׁלֹּא קִדְּשָׁה כְּבָר, חַיְשִׁינָן שֶׁמָּא הַסִּבְלוֹנוֹת לְשֵׁם קִדּוּשִׁין. וְיֵשׁ לָחוּשׁ לִשְׁנֵי הַפֵּרוּשִׁים לְהַחֲמִיר (טוּר). וְכָל זֶה שֶׁשּׁוֹלֵחַ סְתָם, אֲבָל אִם פֵּרַשׁ בְּהֶדְיָא שֶׁשּׁוֹלֵחַ לָהּ לְשֵׁם סִבְלוֹנוֹת, לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְפֵרוּשׁ רַשִׁ"י (הָרַ"ן פ"ב דְּקִדּוּשִׁין). וְכָל שֶׁכֵּן אִם אָמַר שֶׁשּׁוֹלֵחַ לְשֵׁם דּוֹרוֹן בְּעָלְמָא, אֲפִלּוּ אָמַר שֶׁהֶחָתָן שָׁלַח לַכַּלָּה (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קע"א). וְכָל זֶה מַיְרִי בִּדְשִׁדֵּךְ תְּחִלָּה, אֲבָל בְּלֹא שִׁדּוּכִין לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ לְכֻלֵּי עָלְמָא (רַשְׁבָּ"א אֶלֶף רכ"ג). וְכָל הֵיכָא דְּחַיְשִׁינָן, אֲפִלּוּ אָמְרוּ שְׁנֵיהֶם שֶׁלֹּא כִּוְּנוּ לְשֵׁם קִדּוּשִׁין (הָרַ"ן וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ כ"ח) וְנִשְׁבְּעוּ עַל זֶה, אֵינָם נֶאֱמָנִים (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ר"ז). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל סִבְלוֹנוֹת שֶׁשָּׁלַח מִיָּד אַחַר הַשִּׁידוּכִין יוֹם אוֹ יוֹמַיִם, אֵין לָחוּשׁ לָהֶם כְּלָל. וַאֲפִלּוּ שָׁלַח לָהּ אַחַר כָּךְ גַּם כֵּן, דְּמֵאַחַר שֶׁשָּׁלַח לָהּ תְּחִלָּה אָנוּ רוֹאִים דִּמְסַבֵּל וְאַחַר כָּךְ מְקַדֵּשׁ, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְסִבְלוֹנוֹת (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קע"א). וְכָל חֲשָׁשָׁא דְּסִבְלוֹנוֹת אֵינוֹ אֶלָּא לְהַצְרִיכָהּ גֵּט לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל אִם כְּבָר נִשֵּׂאת, לֹא תֵּצֵא, וְאָזְלִינָן בִּסְפֵקָא לְהָקֵל (שָׁם). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם לֹא שָׁלַח לָהּ הַסִּבְלוֹנוֹת בְּעֵדִים אֵין חוֹשְׁשִׁין לְפֵרוּשׁ רַשִׁ"י שֶׁהַסִּבְלוֹנוֹת הֵן עַצְמָן קִדּוּשִׁין, וַאֲפִלּוּ לְמַאן דְּאָמַר הַמְקַדֵּשׁ בְּעֵד אֶחָד חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשִׁין, בְּסִבְלוֹנוֹת לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ כ"ח וְק"א וְקע"א). וְיֵשׁ מַחֲמִירִין אִם שָׁלַח בְּעֵדִים, אַף עַל גַּב דְּלֹא הָיוּ עֵדִים בַּנְּתִינָה לָאִשָּׁה (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ר"ז). יֵשׁ אוֹמְרִים דְּכָל זֶה מַיְרִי דְּהַכַּלָּה קִבְּלָה הַסִּבְלוֹנוֹת בְּעַצְמָהּ, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁדֶּרֶךְ הַכַּלּוֹת שֶׁאֵין מְקַבְּלִין הַסִּבְלוֹנוֹת, רַק אַחֵר מְקַבֵּל לָהֶן, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶם (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קע"א). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לְחַלֵּק בֵּין שָׁלַח לָהּ הַסִּבְלוֹנוֹת אוֹ אִם הֶחָתָן נוֹתֵן לָהּ בְּעַצְמוֹ, וְכֵן עִקָּר (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א ק"פ וְקפ"ט), וּדְלֹא כְּיֵשׁ מִי שֶׁהֶחֱמִיר לוֹמַר דִּבְמָקוֹם שֶׁהֶחָתָן בְּעַצְמוֹ נוֹתֵן לָהּ חוֹשְׁשִׁין בְּכָל עִנְיָן (תְּשׁוּבַת הָרַב מַהֲרַ"ש). יֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְמָקוֹם דְּהָיָה לָנוּ לְמֵיחַשׁ שֶׁעָשָׂה אִסוּר אִם הָיָה כַּוָּנָתוֹ לְקַדֵּשׁ בִּשְׁלִיחוּת הַסִּבְלוֹנוֹת, כְּגוֹן שֶׁשָּׁלַח בְּשַׁבָּת (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קע"א) אוֹ שֶׁיֵּשׁ חֵרֶם בָּעִיר שֶׁלֹּא לְקַדֵּשׁ כִּי אִם בַּעֲשָׂרָה (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרִיטְבָ"א), אֵין חוֹשְׁשִׁין לְסִבְלוֹנוֹת שֶׁמָּא הֵם קִדּוּשִׁין. לֹא שָׁלַח לָהּ הֶחָתָן בְּעַצְמוֹ, רַק אֲבִי הֶחָתָן שָׁלַח, (ריב"ש סי' תע"ט). לֹא חַיְשִׁינָן לְפֵרַשִׁ"י שֶׁמָּא הַסִּבְלוֹנוֹת עַצְמָן הֵם קִדּוּשִׁין, אֲפִלּוּ אָמַר הַשָּׁלִיחַ: הֶחָתָן שָׁלַח לָךְ. וְכָל זֶה מַיְרִי דְּיָדְעִינָן בְּוַדַּאי בִּשְׁלִיחוּת הַסִּבְלוֹנוֹת, אֲבָל בְּקָלָא דְּסִבְלוֹנוֹת לָא חַיְשִׁינָן לְכֻלֵּי הַאי (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן רכ"ו):
ב הָאִדָּנָא, נָהֲגוּ בְּכָל מַלְכוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּמִצְרַיִם וְתוֹגַרְמָה שֶׁלֹּא לָחוּשׁ לְסִבְלוֹנוֹת, זוּלָתִי בְּקוֹנְסְטַנְטִינָא שֶׁחוֹשְׁשִׁין לָהֶם. הַגָּה: הָיָה מִנְהָג בָּעִיר, וְנִתְבַּטֵּל, הוֹלְכִין אַחַר עַכְשָׁו (רִיבָ"שׁ סִימָן ה'). לֹא הָיָה מִנְהָג בָּעִיר, כְּגוֹן שֶׁהִיא עִיר חֲדָשָׁה, נִדּוֹן כְּמֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה (הָרַ"ן פ"ב דְּקִדּוּשִׁין). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לְהַחֲמִיר אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם דְּכֻלֵּי עָלְמָא מְסַבְּלֵי וַהֲדַר מְקַדְּשֵׁי, אִם לֹא שֶׁיֵּשׁ עוֹד צַד הֶתֵּר אֵצֶל זֶה (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן ר"ז וּבִפְסָקָיו סִימָן ע"ד). וְנִרְאֶה לִי, דְּאִם הֶחָתָן אָמַר שֶׁלֹּא שָׁלַח רַק לְסִבְלוֹנוֹת בְּעָלְמָא, לְכֻלֵּי עָלְמָא לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ בִּכְהַאי גַּוְנָא. וְכֵן מַעֲשִׂים בְּכָל יוֹם, לִפְעָמִים חוֹזְרִים בְּשִׁדּוּכִים, וְהַסִּבְלוֹנוֹת חוֹזְרִים, וְלֹא נָהֲגוּ לְהַצְרִיכָהּ גֵּט הוֹאִיל וְהוּא בַּמְּקוֹמוֹת בַּזְּמַן הַזֶּה דְּכֻלֵּי עָלְמָא מְסַבְּלֵי וַהֲדַר מְקַדְּשֵׁי, וְהֶחָתָן אֵינוֹ אוֹמֵר שֶׁשָּׁלַח לְשֵׁם קִדּוּשִׁין:
ג חוֹשְׁשִׁין לִכְתֻבָּה, שֶׁאִם כָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיע לְיָדָהּ, אִם דֶּרֶךְ מִקְצָת אַנְשֵׁי הָעִיר שֶׁמְּקַדְּשִׁין וְאַחַר כָּךְ כּוֹתְבִים כְּתֻבָּה, חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא נִתְקַדְּשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם סוֹפֵר מָצוּי, וְאֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא הַסוֹפֵר נִזְדַּמֵּן לוֹ וְכָתַב. וְאִם דֶּרֶךְ כָּל אַנְשֵׁי הָעִיר שֶׁכּוֹתְבִין הַכְּתֻבָּה קֹדֶם הַקִּדּוּשִׁין, אֵין חוֹשְׁשִׁין לְקִדּוּשִׁין:
א סָעִיף א מקום שנהגו לשלוח כו' מה שיש לדקדק בלשון סעיף זה אכתוב בס"ס זה בענין מחלוקת שבין רש"י לתוספות בשם ר"ח הוא בענין זה דלרש"י הוה החשש דהסבלונות בעדים עצמם הם הקידושין וזהו במקום דמקדשי ואח"כ מסבלם ולר"ח החשש כיון שמסבל והוא באתרא דמקדשי והדר מסבל חיישינן שמא כבר קדשה והלכו העדים למ"ה וכתב הטור נ"מ דלרש"י אין חשש אלא אם (חשש) [צ"ל שלחה] בעדים דאלו בלא עדים אין שייכות קידושין וכתב מהרי"ק שורש כ"ח ואפי' עד א' לא מהני ולר"ח אפי' אם (לא) שלח בעדים הסבלונות חיישי' שמא כבר קידש בעדים וממילא אם יש עדים שלא קידש ולא שלח לקידושין כבר אין חשש מכח הנהו סבלונות עוד יש פלוגתא בין רש"י לר"ח בגירס' בגמרא דלרש"י ברוב מסבלי תחלה אזלינן לקולא ולר"ח דוקא באם כולי מתא מסבלי תחלה לא חיישינן אבל אם המיעוט מקדשין תחלה חיישינן למיעוט משום חומרא א"א ומסקנת הטור כחומרא של שני הפירושין האלו וכתב הרשב"א בתשו' הביאה ב"י דלשני הפירושין אין חשש מחמת סבלונות אלא א"כ שידך תחלה דאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו דאין זה נזהרות מלקבל דורון מיד איש או שלוחו עוד יש נ"מ בין רש"י לר"ח דלרש"י אם אומר בפי' בשעת הסבלונות שהוא שולח אותם לשם סבלונות אין חשש ולר"ח יש חשש:
ב סָעִיף א אף על פי שלא שלח הסבלונות בעדים משמע אפי' במקום שאין שם אלא מיעוט דמקדשי וה"מ חוששין אפי' בלא עדים והיינו אפי' אם שניהם מודים שלא היו שם קידושין וכן משמע דברי הטור שכתב ויצא קולא מתוך פר"ח שאם יש עדים שלא קדשה אחר השידוכים שאין חוששין כו' משמע דוקא צריך עדים לזה אבל לא מהני אם שניהם מודים והיינו אפי' במיעוט מקדשי וה"מ דהא מסקנתו להחמיר גם בזה אלא דמדברי ת"ה סי' ר"ז לא משמע הכי שהרי כתב וז"ל תו נראה דאף לר"ח אם יאמר השולח סבלונות אפי' בשבועה וכן המשודכת שלא קדשו כבר לא מהימנא ודוקא עדים מהימנים כמ"ש אבן העזר דלפי' ר"ח איכא עדים שלא קדשה כבר מהני משמע דינהו גופייהו לא מהימני וכן נראה דכיון דפסקו רבנן למלתיה דחיישי' באתרא דמקדשי וה"מ שמא קדשה כבר לא מהימן נגד מה דקים להו לרבנן וכה"ג כתב בא"ז ביבמות גבי בועל שפחתו דבכ"מ שהכריעו חז"ל את דעתו שלכך נתכוונו אינו נאמן לומר לא נתכוונתי לכך ותו כיון דמנהג דמקדשי וה"מ א"כ אי מהמנינן ליה שלא קדשה כבר ואפ"ה הוא מסבל והיינו תמורת המנהג והטוען תמורת המנהג אפי' במגו אינו נאמן עכ"ל הנה דלשני הסברות שזכר אין חשש במיעוט דמה שכתב תחלה שהכריעו חז"ל את דעתו שלכך נתכוין אינו נאמן כו' זה אין שייך באתרא דמסבלי וה"מ שהרי אנו רואין שאין הדיעה כך לרוב אנשי העיר אלא שמצד החומרא חוששין בזה לחוש למיעוט וכ"ש למ"ש אח"כ שעיקר מה שאינם נאמנים הוא מצד שהוא תמורת המנהג וזה אין שייך במיעוט וכ"כ בתשובת רש"ל סי' כ"א שמוכח ת"ה בזה אין להחמיר במיעוט דמקדשי וה"מ וז"ל נהי דחוששין למיעוט היינו מן הסתם אל אם אמר להדיא דלא קידש פשיטא דאין חוששין כלל עכ"ל וגדולה מזו כתב סי' ק"א אם היה אצל הסבלונות ע"א אין חשש דאפי' למאן דמחמיר בקידושין בע"א מ"מ כאן בחשש של סבלונות אין להחמיר כלל וכן הכי רמ"א בסמוך בשם י"א דאם לא שלח הסבלונות בעדים כו' ואף לי"א השני שמבי' רמ"א ויש מחמירין כו' מ"מ מודים אם לא היה עדים לא בשעת השליחות ולא בשעת הנתינה דאין חשש וא"כ יש תימ' על שהעתיק רמ"א כאן אפי' שלא שלח הסבלונות בבעדים וגם הטור שכתב דלפר"ח בעינן עדים שלא קידש משמע של מהני הודאת איש ואשה ואפשר דהיינו דוק' ברוב מקדשי וה"מ דאע"ג דכתב אח"כ לחוש לחומרת שני הפירושין מ"מ תרי חומרא בפעם א' לא מחמרינן דהיינו דיש לחוש למיעוט ועו' חומרא דלא יהי' נאמנין מאן יימר לן דכולי האי מחמרינן בפרט שכתב מהרי"ק בסי' ק"א דרוב הפוסקים לא מחמירין במיעוט אפי' ביש ב' עדים בסבלונות ותודאין הוכחה מדברי הטור להחמיר שאין להאמין להם בהודאתם דה דנקט שאם יש עדים שלא קדש' היינו אם אומר שקדש' בודאי כבר ולא בסתם ותו דאפשר דהודאת הצדדים הוי כמו עדים כדאיתא בריש ב"מ בזמן שהם מודים או שיש עדים כו' משמע דשני אלו שווים והטור חדא מנייהו נקט ועפ"י פי' זה נר' לתרץ מ"ש הב"י וז"ל ודברים אלו צ"ע דאי מיירי שלא היו שם עדית בשעת שליח סבלונות מ"מ איכ' למימר לר"ח דלמא קדש' קודם הסבלונות בעדים ואי מיירי דאיכא עדים ג"כ של קדשה קודם לכן א"כ אפי' באתרא דמקדשי וה"מ נמי ואפשר ליישב דר"ל של יה שם עדים בין השידוכים לסבלונות וא"כ ליכ' למיחש דקדש' כבר וגם הוא באתרא דמסבלי וה"מ א"כ גם ליכא למיחש דלמא קדש' בסבלונות אלו לרש"י דלא חיישינן למיעוט' כנ"ל ליישב דבריו אבל גם זה אינו נר' דדלמא בזה הלכתא כר"ח דחיישי' למיעוט' וחיישי' לסבלונות כרש"י כי אין הדינים תלוים זה בזה ונוכל להחמיר בשתיהם עכ"ל ומו"ח ז"ל כ' דכיון דמסבלי וה"מ א"כ גם ליכא למיחש דלמא קדש' בסבלונות אלו לרש"י דלא חיישינן למיעוט' כנ"ל ליישב דבריו אבל גם זה אינו נר' דדלמא בזה הלכתא כר"ח דחיישי' למיעוט' וחיישי' לסבלונות כרש"י כי אין הדינים תלוים זה בזה ונוכל להחמיר בשתיהם עכ"ל ומו"ח ז"ל כ' דכיון דמסבלי וה"מ אין לחוש לפר"ח אלא דמ"מ לעז איכא (לפירש"י) וכל היכא דליכא עדות לא חיישי' כלל לשום לעז והנה דחקו מאו' בפי' הדברים ובאמת הם כפשוטה לפי מה שהוכחנו במיעוט מקדשי וה"מ יש להקל בלא עדים אלא הם נאמנים גם הרשב"א מיירי בזה דמ"ש באתר' דמסבלי וה"מ פירושו דרוב האתר' כך אבל המיעוט מקדשי וה"מ וכיון דליכא עדים בסבלונות אין חשש כלל דלרש"י אין חשש כיון דאין עדים לא שייך קידושין מכח סבלונות דאין קידושין בלא עדים ולר"ח ג"כ אין לחוש שמא קדשה כבר כיון דאין עדים לא שייך קידושין מכח סבלונות דאין קידושין בלא עדים ולר"ח ג"כ אין לחוש שמא קדשה כבר כיון דאין עדים בסבלונות הפה שאסר ואמר ששלח סבלונות הוא הפה שהתיר במה שאמר שלא היה כאן קידושין כלל וזה דוקא במיעוט מקדשי וה"מ כנ"ל נכון ועיקר להלכה ולמעשה בס"ד וראיתי למו"ח י"ל להחמיר אפי' באין עדים כלל אלא הודא' פיהם לחו' יש להחמיר ולא נחית למה שזכרנו:
ג סָעִיף א דרך מקר' פי' כל שאין מקפי' לקדש תחלה מחמת שאין מאמין לה הסבלונות אלא מקדים לקדש מחמת שלא תתחרט האשה כן הוא במהרי"ק סי' קע"א:
ד סָעִיף א אבל בלא שדוכין דא"כ כ"א יאמר על כל פנוי' שלשם שדוכין שלח וזה אפי' לר"ח כמו שזכרנו בשם הרשב"א:
ה סָעִיף א וכל היכא דחיישי' אפי' אמו שניהן כו' האי כל לאו דוקא הוא דבמיעוט מקדשי וה"מ מהני אם אמרו שניהם וליכא סהדי בסבלונות:
ו סָעִיף א יום או יומים דבזמן קצר כזה אם איתא דקדשה ה"ל קלא:
ז סָעִיף א אע"ג דלא היו עדים בשעת נתינה כו' כיון דעכ"ר הוו בשע' שנתן לשלי' הסבלונות אמרי' חזק' שליח עושה שליחותו וה"ל כקידושי ביא' דודאי אין עדים על הביאה אלא כיון שיש עדים על היחוד לשם קדושין אמרינן דהוה כאלו רואין את הביאה שהי' נסת מן היחוד ה"נ בזה שהתחלת נתינ' הסבלונות הי' ע"י עדים א"צ אח"כ לגמר הנתינה דהיינו לאשה:
ח סָעִיף א שעשה איסור כולי הרב רמ"א כלל כאן איסור שבת ואיסור מחמת חרם בהדדי ואינם שוים דלענין שבת צ"ל דהשידוך נעשה סמוך לשבת ממש שואח"כ בשבת שלח סבלונות דבזה אין חשש לא לרש"י ולא לר"ח דכאן לא נעשו בודאי קדושין בזמן השידוך דהא שבת הוא וכה"ג מפורש במהרי"ק בסוף סי' קע"א דמיירי בכה"ג ורמ"א העתיק בקיצו' דמשמע אפי' נעשה שידוך מזמן קדום אלא ששילוח הסבלונות הי' בשבת וזה ודאי יש חשש לר"ת דשמא כבר קדשה קודם השבת ובאיסור דכחם אין חשש דרש"י ולא דר"J כלל דודאי לא היה קדושין מקודם ולא עכשיו ע"י סבלונות ומ"ש אין חוששין בסבלונות שמא הם קדושין היינו לצדדיו דבאיסור שבת יש עכ"פ חשש לפר"ח ובאיסור חרם אין חשש כלל ובתשו' רמ"א סי' ל' כתב דאם היה הסבלונות שאולים הוה כמו בדבר איסור בזה ואין חשש שמא הם קידושין כזה לרש"י:
ט סָעִיף ג כתב לה כתובה אע"פ שלא הגיע כו' דאלו הגיע ליד' פשיטא דחוששין דאין דרך לכתוב כתובה קודם קידושין וכתב הריטב"א דאין חוששין אלא א"כ אמרו שניהם לסופר לכתוב וכתב' מדעת שניהם עכ"ל משמע דהיינו דוקא בדל שדיך דאי בשדיך אפי' כתבה מדעת א' מלבד ומ"ש ואין דרך כל אנשי העיר שכותבין כתוב' קודם הקידושין אין חוששין כתב הריטב"א אפי' שלח לה ג"כ סבלונות אין חשש באתרא דמסבלי והדר מקדשי:
א סָעִיף א כגון ששלח בשבת. עיין בס' בית מאיר שתמה מזה על המג"א סי' ש"ו ס"ק ח"ו דמסכים לדעת המרדכי שם ומסיים וצ"ע מה שנוהגין ליתן במתנה כלים לחתן הדורש בשבת יעו"ש דלדבריו השילוח לבד זולת הקידושין אית ביה איסור שבת וא"כ הכא מה ראיה יש שלא קידש. והאריך בזה לדחות דברי המג"א הנ"ל. רק דהעיקר לדינא כדעת הר"ן ע"ש:
ב סָעִיף א אבל בקלא דסבלונ' עיין במל"מ פ"ט מה' אישות דין כ"ב:
ג סָעִיף ב וי"א דיש להחמיר כו' והחתן אינו אומר כו' עיין בתשו' קהלת יעקב מהגאון מקראלין סי' י"ח ע"ד האיש ששידך אשה בקנין והתקשרות כנהוג ואחר כך נודע שהמשודך רע מעללים ויש לו שתי נשים כו' וחזרה בה מהשידוך והוציא המשודך קול שתיכף אחר השידוכין נתן לה ד' זהו' וטוען שאמר לה שנותן בתורת קדושין (ע"ל סי' כ"ז ס"ה) והיא מכחשת ואומרת שלא שמעה מפיו כלל לשון קדושין וכן אחד מהעדים שהיה שם אמר שהי' מתכוון לשמוע אולי יערים להזכיר לשון קדושין ויודע בבירור שלא אמר כלל גם שאר העדים שהיו שם אומרים שלא שמעו כלל לשון קדושין ובין כך נמלט האיש ולא נודע מקומו והאשה עגונה והיא ילדה ורכה בשנים. והאריך בזה לבאר כל פרטי דין חוששין לסבלונות מדברי הראשונים ז"ל ומסיק למעשה אין בידינו להכריע בין אבות העולם ונקטינן כדברי כולם להחמיר כמ"ש האחרונים אבל כבר כתבו דהאידנא ליכא אפי' מיעוט מקדשי והד"מ ואין פוצה פה לחוש לסבלונות רק הרמ"א ז"ל כתב לחוש לכתחלה כשהוא אומר שכוון לקדושין אם לא שיש עוד צד להקל. ובודאי שהוא חומרא בעלמא דדיבורים לא מעלה ולא מוריד כיון שהיא מכחישתו כמבואר במשנה האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני היא מותרת בקרוביו כו' ועוד דהכא נמי איכא צד להקל כיון שנתן לה תיכף בעת התקשרות וידוע שלא היו קדושין קודם כו' בפרט שהוא אומר שאמר לה בפירוש הרי את כו' ועד א' מכחישו שנתכוון לשמוע ולא אמר כלום וכן העד השני לא שמע כלום וניכרין הדברים שמשקר וגם כיון שלא שמעו כלל העדים הוי קדושין בלא עדים אף לדבריו. ועוד נראה לומר דבזמנינו שנוהגין הכל לכתוב קשורי תנאים ולקבוע זמן החתונה וגם כותבין מתנות קטנות להכלה כנהוג ובעת הקישור כותבין בח' וקנס ודאי אין שום מקום לחוש לסבלונות דמבואר בראשונים דעיקר חששא הוא משום דלא שדי אינש זוזי בכדי ומתיירא לשלוח קודם פן תחזיק סבלונותיה כשתחזור בה לכן מקפיד לקדשה קודם משא"כ בזה"ז דאין מצוי כלל לחזור משידוכין מחמת חו"ק וסמכה לשלוח סבלונות כאשר הוא מנהג פשוט לשלוח אף מתנות מרובים ואין חוששין לחזרה (לענ"ד אין זה סניף היתר כלל לנדון זה שהמשודך יודע בעצמו שהוא רע מעללי' ובודאי כשיתוודע להאשה תחזור בה ולא יהיה עליה חו"ק כלל כמבואר בש"ע סי' נו"ן ס"ס בודאי לא סמכה דעתיה על ההתקשרות. אך הוא סניף היתר על נדון אחר) ועוד יש לדמות נדון זה לעובדא שהובא בש"ס (ב"מ דף ק"ד ע"א) דהלל הזקן היה דורש לשון הדיוט במעשה ואלכסנדר' של מצרים שבקשו לעשות בניהם ממזרים ואמר הביאו לי כתובות אמכם כו' כ"ש בנ"ד שאין שום קצת רמז קדושין שיש לסמוך על מה שתיקנו הגדולים לכתוב בהתנאים שהחתן ישא את הכלה בחופה וקדושין כדמו"י וקובעין זמן להחופה ודאי אין לחוש שעשה מעשה לסתור דברי התנאים המפורשים ולא גרע מלשון הדיוט ועיין בתשב"ץ ח"א סי' קל"ג שחקר בזה במקום שיש תקנה שלא לקדש רק תחת החופה והביא מגמרא זו ובנ"ד יש עוד סניפים אלא שאין צורך כ"כ דנראה פשוט להתירה אשה זו להנשא לכל מי שתרצה ובפרט במקום עיגון שהמשודך ערק ואזל לעלמא עב"ד ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.