א פְּנוּיָה שֶׁיָּצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה הַיּוֹם לִפְלוֹנִי בְּעִיר זוֹ, חוֹשְׁשִׁין לָהּ וַהֲרֵי הִיא סָפֵק מְקֻדֶּשֶׁת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה. וְכָל קוֹל שֶׁלֹּא הֻחְזַק בְּבֵית דִּין, אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ. וְכֵיצַד הוּא הַקּוֹל שֶׁתֻחְזַק זוֹ בּוֹ שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת, כְּגוֹן שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי (עֵדִים) וְהֵעִידוּ שֶׁרָאוּ הַנֵּרוֹת דּוֹלְקוֹת, וּמִטּוֹת מֻצָּעוֹת, וּבְנֵי אָדָם נִכְנָסִים וְיוֹצְאִים, וְנָשִׁים שְׂמֵחוֹת לָהּ וְאוֹמְרוֹת: נִתְקַדְּשָׁה פְּלוֹנִית [הַיוֹם]. אֲבָל אִם שָׁמְעוּ אוֹתָן אוֹמְרוֹת: פְּלוֹנִית תִּתְקַדֵּשׁ הַיּוֹם, אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ, שֶׁמָּא נִזְדַּמְּנוּ לְקַדֵּשׁ וְלֹא נִתְקַדְּשָׁה. הַגָּה: וְכֵן אִם אָמְרוּ נִתְקַדְּשָׁה, סְתָם, וְלֹא אָמְרוּ: לִפְלוֹנִי, אוֹ שֶׁאָמְרוּ: נִתְקַדְּשָׁה בְּעִיר אַחֶרֶת, לָא מִקְּרֵי קוֹל (טוּר):
ב וְכֵן אִם בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: רָאִינוּ כְּמוֹ שִׂמְחַת אֵרוּסִין, וְשָׁמַעְנוּ הֲבָרָה, וְשָׁמַעְנוּ מִפְּלוֹנִי שֶּׁשָּׁמַע מִפְּלוֹנִי שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה פְּלוֹנִית בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶם הָעֵדִים לִמְדִינָה אַחֶרֶת אוֹ מֵתוּ, הֲרֵי זֶה קוֹל שֶׁמַּחֲזִיק אוֹתָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלָא הָוֵי קוֹל אֶלָּא כְּשֶׁשָּׁמְעוּ תְּרֵי מִתְּרֵי, אֲבָל חַד מִתְּרֵי, לֹא (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ וְהָרַ"ן וְהַמַּגִּיד מִשְׁנֶה בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א). וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְקוֹל, אֶלָּא כְּשֶׁהֻחְזַק בְּבֵית דִּין, שֶׁבֵּית דִּין חָקְרוּ בַּדָּבָר וְשָׁמְעוּ שֶׁיֵּשׁ מַמָּשׁוּת בַּקּוֹל, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר, אֲבָל כָּל זְמַן שֶׁלֹּא הֻחְזַק בְּבֵית דִּין לֹא, אִם לֹא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ חֲזָקָה טוּבָא שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה, אָז לָא בָּעִינָן הֻחְזַק בְּבֵית דִּין (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ פ"ז). וְיֵשׁ לְבֵית דִּין לַחֲזֹר ( וּלְדַקְדֵּק) אַחַר הַקּוֹל, כְּדֵי לְבָרֵר אִם יֵשׁ בּוֹ מַמָּשׁוּת (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַתַּשְׁבֵּ"ץ וּבְשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א):
ג בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם אֲמַתְלָאָה. אֲבָל אִם הָיָה שָׁם אֲמַתְלָאָה, וְשָׁמְעוּ הָאֲמַתְלָאָה כְּשֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה, לֹא הֻחְזְקָה מְקֻדֶּשֶׁת. כֵּיצַד הִיא הָאֲמַתְלָאָה, פְּלוֹנִית נִתְקַדְּשָׁה עַל תְּנַאי אוֹ קִדּוּשֵׁי סָפֵק, כְּגוֹן שֶׁאוֹמְרִים שֶׁזָּרַק לָהּ קִדּוּשִׁין סָפֵק קָרוֹב לוֹ סָפֵק קָרוֹב לָהּ, אוֹ אִם יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק אִם יֵשׁ בַּקִּדּוּשִׁין שְׁוֵה פְּרוּטָה, אוֹ שֶׁהָיָה קָטָן, לֹא הֻחְזְקָה, אֶלָּא שׁוֹאֲלִין אוֹתָהּ וְסוֹמְכִים עַל דְּבָרֶיהָ, הוֹאִיל וְאֵין שָׁם רְאָיָה בְּרוּרָה וְלֹא קוֹל חָזָק:
ד יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִפְלוֹנִי, וּלְאַחַר יָמִים אָמְרוּ: אֲמַתְלָאָה, אִם נִרְאִים הַדְּבָרִים לְבֵית דִּין שֶׁהוּא כֵּן, סוֹמְכִין עַל הָאֲמַתְלָאָה וְלֹא הֻחְזְקָה מְקֻדֶּשֶׁת. וְאִם לָאו, הוֹאִיל וְלֹא נִשְׁמַעַת הָאֲמַתְלָאָה בְּעֵת שֶׁנִּשְׁמְעוּ הַקִּדּוּשִׁין, אֵין חוֹשְׁשִׁין לַאֲמַתְלָאָה. הַגָּה: נִתְבָּרֵר אַחַר כָּךְ שֶׁשֶּׁקֶר הָיָה הַקּוֹל, כְּגוֹן שֶׁבָּאוּ הָעֵדִים שֶׁתָּלוּ בָּהֶן הַקִּדּוּשִׁין וְשֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ בִּפְנֵיהֶם, וְאוֹמְרִים: לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם, מְבַטְּלִין קָלָא (טוּר בְּשֵׁם הָרַמָ"ה). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין מְבַטְּלִין קָלָא (בֵּית יוֹסֵף שֶׁכֵּן דַּעַת הָרַמְבַּ"ם וְכֵּן מַשְׁמַע מֵהָרִי"ף וְכֵן כָּתַב הָרַ"ן פֶּרֶק הַמְקָדֵשׁ). שָׁלַח לָהּ סִבְלוֹנוֹת, וְהוּא בְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין לְסִבְלוֹנוֹת שֶׁשָּׁלַח לָהּ, אַף עַל גַּב דְּיָצָא עָלֶיהָ מִזֶּה קוֹל מְקֻדֶּשֶׁת, אֵין חוֹשְׁשִׁין לַקּוֹל, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ לִקְרֹא לְסִבְלוֹנוֹת, קִדּוּשִׁין (כֵּן מַשְׁמַע בִּתְשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ל"ה). וְכָל מָקוֹם שֶׁאֵין צְרִיכִין לְהַחֲמִיר, אֵין לְהַחֲמִיר בְּקוֹל כְּלָל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתֵּן יָד לִרְשָׁעִים שֶׁיּוֹצִיאוּ קוֹלוֹת עַל בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְעַגְּנָן אוֹ לְהוֹצִיא מֵהֶן מָמוֹן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א):
ה יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי, וּבָא אַחֵר וְקִדְּשָׁהּ בְּפָנֵינוּ, בּוֹדְקִין עַל קִדּוּשֵׁי רִאשׁוֹן שֶׁהֵם בַּקּוֹל, אִם בָּאוּ עֵדִים בְּרוּרִים בִּרְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לָרִאשׁוֹן, אֵין קִדּוּשֵׁי שֵׁנִי כְּלוּם; וְאִם לָאו, מְגָרֵשׁ רִאשׁוֹן שֶׁקִּדּוּשָׁיו בְּקוֹל, וְנוֹשֵׂא שֵׁנִי שֶׁקִּדּוּשָׁיו וַדַּאי. וְאִם גֵּרַשׁ הַשֵּׁנִי, לֹא יִכְנֹס רִאשׁוֹן, שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: הֶחֱזִיר גְּרוּשָׁתוֹ מִן הָאֵרוּסִין אַחַר שֶׁנִּתְאָרְסָה לְאַחֵר. וְאִם כְּנָסָהּ שֵׁנִי קֹדֶם שֶׁגֵּרַשׁ רִאשׁוֹן, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו עוֹלָמִית, אַף לְאַחַר שֶׁגֵּרַשׁ רִאשׁוֹן. וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן ל"א סָעִיף ד':
ו יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לִפְלוֹנִי, וְיָצָא קוֹל אַחֵר כְּמוֹתוֹ שֶׁהִיא מְקֻדֶּשֶׁת לְאַחֵר, אֶחָד מְגָרֵשׁ וְאֶחָד כּוֹנֵס, בֵּין רִאשׁוֹן וּבֵין אַחֲרוֹן:
ז יָצָא עָלֶיהָ קוֹל שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לִפְלוֹנִי וְגֵרְשָׁהּ, אֵין חוֹשְׁשִׁין לְאָסְרָהּ מִשּׁוּם הַקִּדּוּשִׁין, וַאֲסוּרָה לְכֹהֵן מִשּׁוּם קוֹל הַגֵּרוּשִׁין:
ח קוֹל הַיּוֹצֵא אַחַר הַנִּשּׂוּאִין, אוֹ אֲפִלּוּ אַחַר אֵרוּסִין, לוֹמַר שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לְאַחֵר תְּחִלָּה, אֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אִם יָצָא קוֹל כְּבָר, רַק שֶׁלֹּא הֻחְזַק בְּבֵית דִּין עַד לְאַחַר שֶׁנִּתְאָרְסָה, אֵין בּוֹדְקִין אַחַר הַקּוֹל לְהַחֲזִיקוֹ (כֵּן כָּתַב הַבֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן). מִיהוּ, אִם הִיא מוֹדָה אַחַר כָּךְ שֶׁנִּתְקַדְּשָׁה לָרִאשׁוֹן, אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ (כָּךְ מַשְׁמַע מִתְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל ל"ה), הוֹאִיל וְיָצָא הַקּוֹל תְּחִלָּה. (הָרַב נָתַן טַעַם לְשֶׁבַח לְחַלֵּק בֵּין נִדּוֹן דִּידָן וּבֵין הַהִיא שֶׁאָמְרָה טְמֵאָה אֲנִי וְכוּ'). וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן מ"ח:
א סָעִיף א קול כתב מו"ח ז"ל בשם פסק א' של מהר"ל מפראג וז"ל ואני אומר הא דאמר' ר' אבא לא שישמעו קול הברה כו' אין פירושו דבזה שאמרו שמענו מפ' ופ' כו' סגי בכך דא"כ אמאי תנן יצא שמה בעיר מקודשת ה"ל למתני אמרו שניהם שמענו מפ' ופ' מקודשת א"ו תרתי בעינן דאיכ' הברה בעיר פלונית נתקדשת לפלוני וכשב"ד חוקרין אחר הדבר בעינן נמי דבאו שנים ואמו שמענו וכל היכ' שאין שם קול הברה בעיר לא נקר' קול דאל"כ לא תהא בת ישראל פנויה שילכו ב' ריקים ויאמר פלונית מתקדשת לפלוני וישמע א' ויעיד משמם הלכך צריך שיהיה הברה שאין בני העיר מקבלים קול הברה אא"כ יש בו ממש וכשיצטרף לזה שיאמרו שנים שמענו מפלוני חוששין לקידושין וכ"מ ברמב"ם שכתב וכן אם באו שנים ואמו ראינו כמו שמחת אירוסין כו' הרי לרמב"ם פשוט שאין לסמוך (על עדות) של שמוע' לבד והרמב"ם מדייק כי מדתנן יצא שמה בעיר מקודשת אלמ' ביציאת הקול בעיר תלי' מלת עכ"ל:
ב סָעִיף ג ספק קרוב לו כו' כ' במרדכי סוף גרושין ע"ש מהר"ם וז"ל היכא דעדים לא ראו שקדשה או שזרק לה לתוך חצר' א"צ (גט) וראי' מפ' ד' אחין וכולן שהיו בהן ספק קידושין כיצד ספק קידושין ספק קרוב לו כו' ולא איירי כה"ג שהעדים לא ידעו אם קרוב לו כו' אלא כדמוקי לה בגמ' בבת אחת א' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה אע"ג דמן התורה אינה מקודשת דאוקי תרי בהדי תרי ואוקמי אחזק' דמעיקר' ופנויה היא מ"מ ספק דרבנן הוא משום דאיכא חד סהדי דקרוב לה גזרו לה רבנן אבל בנדון זה ליכא סהדותא כלל שראו שנפלו הקידושין לתוך חיקה אין כאן קידושין כלל אפי' מדרבנן ואפי' היא מודה שנפלה לחיקה כמו מקדש בע"א דאפי' היא מודה אין כאן קידושין עכ"ל וזהו לענין חשש קידושין בעלמא ממילא כאן לענין קול הוה אמתלא עם הקול שנתקדשה בפני ב' כתי עדים אחת אומרת קרוב לה ואחת אומרת קרוב לו הוה אמתלא כיון דלכת אחת לא הוי קידושין נמצא דלא הוה דבר ברור והקול בטל:
א סָעִיף א היום. ד' דברים צריכים להיות. א' שאמרו נתקדשת לשון עבר. ב' שאמרו דקדושין היו היום. ג' שאומרים נתקדשה לפלוני. ד' שאמרו נתקדשה בעיר זו. קלא דשטר כתוב וחתום שנתקדשה ומכח השטר לא הוי קדושין דמפיהם ולא מפי כתבם בעינן. לא הוי קלא. משפטי שמואל סי' ס"ח. ועיין במהר"ם אלשיך סי' ח':
ב סָעִיף א חוששין לו. ב"ד שאמרו שחוששין לקדושין במי שלא אמר לי וב"ד אחר אמרו שאין חוששין לא מיקרי קול שהוחזק בב"ד הרדב"ז ח"א סי' קכ"ט:
ג סָעִיף א הנרות. ואלו הב' צריכים להיות כשרים ואמירת אלו שנים א"צ שיעידו בב"ד בו ביום שנתקדשה אלא אפילו לאחר זמן מעידין שביום פלוני ראו בבית פלוני נרות דולקות וכו'. כ"כ ב"ח ע"ש. ומ"ש הב"ש ולכאורה לא משמע מתשובת הרשב"א דכתב ר' אבא לא פליג על עולא שאלו היה בשעתו (בעיר) [בעינן] כדעולא וכו' ע"ש. לא דק דהפשט הוא שאלו היה בשעתו וכו' שאילו ראו הנרות דולקות והיו שם בעיר בשעת שמחתן. ואם לאחר זמן בבדיקת קול וכו' פירושו שלא ראו הנרות דולקות ולא היו שם בעיר בשעת שמחתן ממש רק שבאו לאחר זמן שם ושמעו וכו' עיין ב"י וכנה"ג דף פ' ע"א סעיף י"א. אבל לעולם י"ל אם ראו בשעתו יכולים להעיד אף לאחר זמן מה שראו ביום פלוני ודו"ק:
ד סָעִיף א שמחות לה. בפרישה מדייק דוקא נשים שמחות עמה ואומרים נתקדשה. אבל אם שמחות עמו ואומרים שקידש לא הוי קול ב"ש:
ה סָעִיף א פלונית. לא הצריך שהנשים יאמרו לפלוני בעיר הזאת. רק שהנשים יאמרו סתם נתקדשה פלונית והקול יוצא מתוך דבריהם שנתקדשה לפלוני בעיר הזאת. והיום פשיטא שא"צ שיאמרו דהא ביום האירוסין עושין השמחה ח"מ וב"ח. מיהו הטור כתב דצ"ל נתקדשה פלונית לפלוני. וכנה"ג הביא דעת מהריב"ל דס"ל דהרמב"ם ורש"י וטור ס"ל הא דצריך שיאמרו נתקדשה לפלוני אלא בדליכ' רגלים לדבר דנרות דולקות ומטות מוצעות. אבל היכא דאיכ' רגלים לדבר דנרות דולקות ומטות מוצעות א"צ שיאמר לפלוני ע"ש דף פ' ע"א סעיף י"א. ודף פ"ב ע"א סעיף ו' ודלא כב"ש שכתב וכן כתב הריב"ש ע"ש. ולכ"ע א"צ לאמר היכן היו הקדושין כי מכלל דבריהן נשמע שנתקדשת במקום שנרות דולקות כ"כ כ"מ וב"ה:
ו סָעִיף א סתם. לפי מה שפרשתי לא קאי זה על הנשים היוצאות ממקום שנרות דולקות רק קאי על המוציאין הקול כשאמרו פלונית נתקדשה סתם אין זה קול ברור וכן אם יצא קול שנתקדשה בעיר אחרת אין זה קול אבל הנשים אינם מזכירות לא העיר ולא פלוני. ח"מ ב"ח. ועיין מ"ש הב"ש. ועיין ס"ק ה' ודו"ק:
ז סָעִיף ב וכן אם באו שנים ואמרו וכו'. היינו דאיכ' קול הברה בעיר פלונית נתקדשה לפלוני וכשהב"ד חוקרים אחר הקול בעינן שיבאו שנים ומעידים ששמעו מפלוני ששמע וכו' אבל היכא דליכ' קול הברה והמולה בעיר לא נקרא קול ב"ח וכ"פ מהריב"ל ח"א דף נ"ח:
ח סָעִיף ב אירוסין. משמע אם לא ראו שמחה לא הוי קול ולא משמע כן מדברי שאר פוסקים עיין ב"י:
ט סָעִיף ב ופלוני. בכאן צריכין להעיד שנתקדשה היום לפלוני כיון דליכ' רגלים לדבר כמ"ש לעיל בשם הכנה"ג דף פ' ע"א סעיף י"א. וח"מ וב"ש מסופקים ע"ש:
י סָעִיף ב קול. כ"כ הרמב"ם. והטור בשם הרמב"ן כתב ולדברי ב"י הוא הרמ"ה ע"ש דס"ל דוקא אם אומרים בשם שנים דחיים עדיין אלא הלכו למד"ה אז מרתת שמא יבואו ויכחישו אבל אם אומרים בשם העדים שמתו כבר לא הוי קול. ואפשר לומר דל"פ דהרמב"ם דס"ל אם מתו הוי קלא היינו מפני שהוא סובר שבאו שנים והעידו מפי א' ששמע מאחד שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני. וכיון דבין הכי לא מת מי שתלו הדבר בו מאי איכפת לן אם מתו העדים שנתקדשה בפניהם דאעפ"י שאמרו שמתו העדים שנתקדשה בפניהם יש להאמינם ששמעו מפי פלוני כיון שתולין הדבר בו ומרתתי שמא היום או למחר אתי אבל לפי פי' הטור וסייעתו דליכ' הכא אלא ב' ששמעו מפי ב' והב' האחרונים הם עידי הקדושין מסתבר' למימר דוקא שתלו בב' שהלכו למד"ה דמרתת שמא היום או למחר יבואו אבל אם תולין בשתים שמתו לא הוי קלא כנה"ג דף פ' ע"ב סעיף י"ח:
יא סָעִיף ב תרי מתרי. אפילו כל א' שמע מא' ואין כאן שנים ששמעו מפי שנים ביחד רק ע"א אומר אני שמעתי מראובן וע"א אומר אני שמעתי משמעון וכאן לכ"ע לא מהני אם מתו כמ"ש בס"ק שלפני זה:
יב סָעִיף ב בב"ד. אפי' אמרו שיש עדים במקום קרוב אין מונעין אותה להנש' ולא פלוג רבנן בין במקום קרוב למקום רחוק מיהו הכל תלי' בחקירות ב"ד יראי שמים עיין ד"מ:
יג סָעִיף ב ולדקדק. היינו קודם הנשואין דוק' הד"ן:
יד סָעִיף ג אמתל'. ולא בעי' אמתלאה חשובה אלא באמתל' כל דהו מבטלת הקדושין מ"ב סי' נ"א. יצאו הקול ואמתל' בבת א' ואחר ימים נודע שהאמתל' שקר אין חוששין לקדושין מ"ב סי' נ"א:
טו סָעִיף ג ש"פ. ואפי' לא נתברר לנו שלא היה ש"פ או שהיה קטן תלינן אנן לקול'. והיינו אם יצא הקול שקידש בחפץ קל תלינן שלא היה ש"פ וכן אם יצא קול שקידש אחד מבני פלוני ואחד מבניו הוא קטן תלינן אנן שהקטן קידש אותה אבל אם יצא קול פלונית זרק לה קדושין לא אמרינן דגם זה מיקרי אמתל' אלא אמרינן מסתמ' היה קרוב לה עד שיצא אמתל' אח"כ ח"מ ב"ש. יצא קול שנתקדשה בלילה ושהעידו בפני חכם יחידי הוי אמתל' מ"ב סי' ק"ו. מי שהבי' עדים שקידש אשה ויש ב' כתי עדים שהא' אומרת שהי' גדול כשקדש והא' אומרים שהי' קטן כשקדש לא חיישינן לקול' משפטי שמואל סי' קי"ז כנה"ג דף פ' ע"ב:
טז סָעִיף ד שהוא כן. כגון שבתחלה יצא קול שקדשה בזריקה ואז יצא אמתלאה שהי' קרוב לו אם נראה לב"ד לסמוך על אמתלאה זו לא הוחזקה מקודשת אבל אם יצא הקול סתם פלוני קידש פלונית משמע בסתם קדושין שלא בזריקה ואם אח"כ יצא אמתל' שהי' בזריקה וקרוב לו אז אין לסמוך על אמתל' זו מאחר שלא יצא קול אמתלא מיד. וכן אם אמרו אח"כ שהי' ספק קרוב לו אין מתירין אותה הואיל ויצא קול הראשון שזרק לה סתם. ואם יצא קול הראשון שזרק לה הקדושין ואח"כ אמרו שקידש על תנאי אפי' אמרו שלא נתקיים התנאי לא תלינן לקול' כי קדושין על תנאי לא נכלל בכלל הקול הראשון שיצא שזרק לה קדושין ח"מ ב"ש:
יז סָעִיף ד קלא. ר"ל שבזמן הש"ס היו מקומות שמבטלין הקול. אבל בזמן הזה חוששין להחמיר דאולי אנחנו מאותן מקומו' שאין מבטלין הקול. אבל הד"מ כתב דמיחש לקול חששא דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכ"פ הרא"ש בפסקיו וכ"פ מהריב"ל ומשפטי שמואל סי' ס"ח. והרש"ך ח"א סי' כ"ה ומהר"ם ד"ב סי' יו"ד. והרשד"ם חא"ה סי' ל"ג כ' ויראי הוראה אני ובפרט להקל בדבר הנוגע בערוה ומדברי רש"ל בתשובה סימן ק"א נראה דס"ל דהלכה כמ"ד דלא מבטלין קלא. ע' כנה"ג דף פ"ב ע"א סעיף י"ד:
יח סָעִיף ה בפנינו. אפילו קדשה הב' במזיד נמי דינ' הכי עיין כנה"ג פ"א ע"ב סעיף נ"ד. ואם קידש בפני הראשון תליא בדין אם אמרה לבעל' גרשתני כמ"ש סי' י"ז:
יט סָעִיף ה יאמרו. ואם כנס ראשון הח"מ מסופק אם צריך להוציא. וב"ש כתב דבדיעב' א"צ לגרש. ובתשובת הרב בצלאל סי' ז' כתב אם כנס ראשון כופין אותו לגרש:
כ סָעִיף ה עולמית. היינו לשניהם לבעל ולבועל והיינו שהיה עכ"פ עידי יחוד שנתייחדה עם השני אבל אם לא היה אלא חופה מותרת כיון דקדושי ראשון ספק הוא הרשד"ם חא"ה סי' כ"ב. אבל מהר"א ששון סי' קע"ג כתב דלא סגי בהכי ואפי' הית' נדה אלא דוקא כשבאו עדים שלא זזה ידן מתוך ידן ולא נתייחדו ולזה הסכימו רוב חכמי שאלוניקו:
כא סָעִיף ז וגירשה. ואם יצא קול שנתקדשה לפלוני וגירשה ע"ת כתב הר"ן דפליגי בזה הראב"ד והרמב"ן. לראב"ד לא תלינן שנתקיים התנאי והיא בחזקת מקודשת. ודוקא שיצא בפעם א' קול שגירשה עם הקול שנתקדשה. ולרמב"ן תלינן שנתקיים התנאי והיא פנויה ואסורה לכהן:
כב סָעִיף ח חוששין לו. וא"צ גט ממנו אפילו נתארסה לישראל ב"ח ח"מ ב"ש:
א סָעִיף א ראיה ברורה. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ק"ז אחר שהביא שם דברי הנו"ב (בסי' נ"א) שהקשה דמ"ט סמכינן על סימנים באיסור א"א ולא קטלינן ע"י סימנים ותירץ כיון דמכחיש בברי. כתב עליו וז"ל ובעיקר הסברא מכח דמכחיש בברי א"כ נימא דין חדש במעידין שאשה אחת בסימן כך וכך נתקדשה ואשה אחת לפנינו בסימנים כאלו אומרת לא נתקדשתי תהיה מותרת ולא נחליט אותה לא"א. ובזה אפשר לומר דמ"מ מי שנושא אותה א"י ברי דהדין עמה. אבל מ"מ יהיה לענין תרומה כו'. וכתב עוד דאפילו למ"ד סימנים דרבנן גם באיסורא מחמירין בסימן אמצעי בנידון דמעידין דאשה בסימן אמצעי נתקדשה אוסרין לאשה שיש לה סי' כזו להנשא ולא אמרינן דחז"ל תיקנו רק לענין אבידה דזה נסתר מדברי תשו' הרא"ש ע"ש:
ב סָעִיף א ולא אמרו לפלוני. ע' בתשו' נו"ב סוס"י ס"א הובא לעיל סי' מ"ג סק"ב:
ג סָעִיף ד דבזה"ז אין מבטלין קלא. עבה"ט וע' בתשו' נו"ב סי' ס"ה וס"ו מ"ש בזה וע' בס' בית מאיר מזה (ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב אם הוחזק הקול ואח"כ נמצאו העדים פסולים לכ"ע אין חוששין הר"ם אלשקר סי' צ"ט וקי"ד אבל הר"י אדרבי סי' ד' כתב דצריך גט להתירה לעלמא והר"ם איסרלן סי' ל' כתב שאם העדים עצמם אומרים להד"ם הוי קול ושוברו עמו. כנה"ג בהגהת הטור אות ך"ז עכ"ל):
ד סָעִיף ה עליו עולמית. עבה"ט מ"ש אבל מהר"א ששון כתב דלא סגי בהכי ואפילו היתה נדה אלא דוקא כשבאו עדים שלא זזה ידן כו'. והנה ספר מהר"א ששון אין אתי אך ראיתי בשעה"מ פ"ו מה"א בקונ' חופת חתנים ס"ה הביא שם דברי מהר"א ששון אלו קצת באריכות ומבואר שם דלא כמו שהעתיק הבה"ט משמו. רק דמתחלה עלה בדעת מהר"א ששון דאפי' באיכא עדים שלא זזה ידן אינו מועיל לפי דקי"ל בפ' הבע"י דף נ"ז כרב דאמר יש חופה לפסולות וע"כ אפילו בדידעינן בודאי שלא נבעלה דאל"כ היכי פליג שמואל ואמר אין חופה לפסולות ניחוש שמא נבעלה ואפ"ה ס"ל לרב דהחופה פוסלתה מלאכול בתרומה משום דחשיבא כביאה כמ"ש רש"י שם וא"כ ה"נ חשיבא כביאה לאוסרה עליו. ושוב מסיק דאפילו באין עדים שלא זזה ידן רק שהיתה נדה מותרת לו שהרי כתבו התוספת שם דהא דחופה פוסלת אינו אלא דרבנן ומצינו להרמב"ם והרי"ף שסוברים דחופת נדה לא חשיבה חופה (ע"ל סי' ס"א) א"כ בנ"ד שהיתה נדה ה"ל ספק דרבנן ולקולא ועוד כ' שם צדדים אחרים לזה ע"ש. וע' עוד בשעה"מ שם שהשיג על מהר"א ששון בכל דברי התשובה הנ"ל וגם האריך שם בענין אי חופה חשיבה כבעולה ממש לכל דבר ומסיק שבמחלוקת הוא שנוי בין הראשונים ז"ל ולדינא יש לחוש לחומרא ומ"מ בנדון מהר"א ששון נראה דלכ"ע כל שנכנסה לחופה ולא נבעלה לא חיישינן לה כלל דאפילו הסוברים דחופה חשיבה כביאה ממש לא כתבו כן אלא היכא דמן הדין הוא חופה משא"כ ביצא עליה קול שנתקדשה ונשאת לאחר ונכנסה לחופה ולא נבעלה דבהא ודאי פשיטא דמגרש ראשון ונושא שני דממ"נ אם לא נתקדשה לראשון כלל ה"ז מותרת ואם נתקדשה לראשון חופה דשני לא חשיבה חופה כלל דאטו נישואין תופסין בעריות והו"ל כמי שלא נשאת כלל ע"ש היטב וע"ל סי' ז' סי"ב בח"מ וב"ש ומ"ש שם ס"ק כ"ב:
ה סָעִיף ח מיהו אם היא מודה עב"ש ס"ק כ"ב ועיין בתשובות רע"ק איגר סי' ק"ג מ"ש בזה:
ו סָעִיף ח הואיל ויצא הקול. עח"מ וב"ש וע' בס' עצמות יוסף בקידושין דף י"ב הלכה ג' שכתב ליישב דברי הרא"ש באופן אחר והמציא חידוש דין מדעתו לחלק בהא דאמרינן התם לאו כל כמינא דאמך כו' דהיינו דוקא משום שהיתה נשואה מש"ה לא אמרי' דשוויא נפשה חד"א דמאחר שעד זמן זה בא עליה בעלה בהיתר לא כל כמינה לחוב לבעלה ולאסור עליו מה שכבר קדם לו שהיה בא עליה אבל אם היתה מאורסת ואמרה שקבלה קדושין מאחר נראה דכיון דשויא נפשה חד"א מונעים הבעל מלבא עליה ובהכי א"ש דברי הרא"ש בתשובה כו' משום דמיירי בארוסה כו' ושוב מצא סמך לדבריו בתוס' רי"ד בשמעתא דהתם ע"ש. וע' בתשו' מהרי"ט ח"א סימן צ"ב שהשיג עליו דגם בארוסה הוי אגידא ביה דלא מציא שויא ע"ע חד"א. וגם על גוף סברת תו' רי"ד הנ"ל דבנשאה כיון דאגידא ביה לא אמרינן שויא חד"א האריך לתמוה על זה. וגם כתב שם לתרץ דברי הרא"ש הנ"ל באופן אחר (ע"ל סי' קט"ו ס"ו ס"ק כ"ה) יעו"ש באריכות. וע' בס' שעה"מ פ"ט מה"א דין ט"ו שתמה על מהרי"ט שם והאריך לבאר דעת התוס' רי"ד וגם כתב ישוב אחר על דברי הרא"ש הנ"ל. ועיין בתשו' ברית אברהם סי' פ"ח אות יוד וסי' צ"ד אות ב' ואות י"ב מ"ש בזה וגם בספר בית מאיר מזה וע' עוד בס' קרבן נתנאל בתרא פרק בתרא דגיטין אות ע"ב שכתב ג"כ ישוב על דברי הרא"ש הנ"ל:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.