א הָאוֹמֵר לְאִשָּׁה: קִדַּשְׁתִּיךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא קִדַּשְׁתַּנִי, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו:
ב קִדַּשְׁתַּנִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ, הוּא מֻתָּר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ וְהִיא אֲסוּרָה בִּקְרוֹבָיו:
ג קִדַּשְׁתִּיךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא בִּתִּי, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת הָאֵם וְהָאֵם מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו; וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת הַבַּת, וְהַבַּת מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו:
ד קִדַּשְׁתִּי אֶת בִּתֵּךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא קִדַּשְׁתָּ אֶלָּא אוֹתִי, הוּא אָסוּר בִּקְרוֹבוֹת הַבַּת, וְהַבַּת מֻתֶּרֶת בִּקְרוֹבָיו; וּמֻתָּר בִּקְרוֹבוֹת הָאֵם, וְהָאֵם אֲסוּרָה עַל קְרוֹבָיו:
ה כָּל אֵלּוּ שֶׁטּוֹעֲנִין הַקִּדּוּשִׁין, כְּשֶׁטָּעַן הַטּוֹעֵן שֶׁהָיוּ שָׁם עֵדִים וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינָה אַחֶרֶת אוֹ מֵתוּ, אֲבָל אִם הוֹדוּ שֶׁהָיוּ הַקִּדּוּשִׁין בְּלֹא שְׁנֵי עֵדִים, אֵין כָּאן קִדּוּשִׁין:
ו כָּל מָקוֹם שֶׁאָמַרְנוּ שֶׁאָמְרָה אִשָּׁה לְאִישׁ: קִדַּשְׁתַּנִי, וְהוּא אוֹמֵר: לֹא קִדַּשְׁתִּיךְ; מְבַקְּשִׁים מִמֶּנּוּ שֶׁיִּכְתֹּב לָהּ גֵּט לְהַתִּירָהּ. הַגָּה: וְאָז נֶאֱסָר בִּקְרוֹבוֹתֶיהָ, הוֹאִיל וְנָתַן לָהּ גֵּט. אֲבָל אִם הוּא אוֹמֵר: קִדַּשְׁתִּיךְ, וְהִיא אוֹמֶרֶת: לֹא קִדַּשְׁתַּנִי, וּכְפָאוֹ לְגֵט מִשּׁוּם חֲשַׁשׁ הַנִּמְנָע לְנָשְׂאָהּ, אֵין הָאִשָּׁה נֶאֱסֶרֶת בִּקְרוֹבָיו מֵחֲמַת הַגֵּט (הַגָּהוֹת מָרְדְּכַי דְּקִדּוּשִׁין):
ז מִי שֶׁאָמַר: קֹדֶם שֶׁקִּדַּשְׁתִּי אֶת אִשְׁתִּי קִדַּשְׁתִּי אֶת אֲחוֹתָהּ בִּפְנֵי פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי וְהָלְכוּ לָהֶם לִמְדִינַת הַיָּם, וְלֹא גֵּרַשְׁתִּיהָ וַהֲרֵי הִיא נְשׂוּאָה, אֵינוֹ נֶאֱמָן לְאָסְרָהּ עַל בַּעֲלָהּ, כָּל זְמַן שֶׁלֹּא יָבִיא עֵדִים. וַאֲפִלּוּ אִם תֹּאמַר הִיא: אֱמֶת שֶׁקִּדַּשְׁתַּנִי, אֵינָהּ נֶאֱמֶנֶת לֶאֱסֹר עַצְמָהּ עַל בַּעֲלָהּ. וַאֲפִלּוּ אִם יָבִיא עֵדִים שֶׁקִּדְּשָׁהּ. אִם נִתְקַדְּשָׁה אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ בְּפָנָיו, אֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת עַל בַּעֲלָהּ. וְזֶה אָסוּר בְּאִשְׁתּוֹ, שֶׁכֵּיוָן שֶׁאָמַר: שֶׁקִּדֵּשׁ אֲחוֹתָהּ תְּחִלָּה, נֶאֱסָר בִּקְרוֹבוֹת שְׁתֵּיהֶן. וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן מ"ו:
א סָעִיף א הוא אסור בקרובותיה דשווינהו אנפשה חתיכה דאסור':
ב סָעִיף ו ואז נאסר שלא יאמרו שהוא נושא קרובות גרושתו אבל כתובה א"צ ליתן מחמת הנמנע כו' דהיינו בפי':
ג סָעִיף ז אינו נאמן לאוסרה על בעלה דלא מהני שווי' על נפשיה חתיכה דאיסורה לקלקלה לאחר:
ד סָעִיף ז וזה אסור באשתו כתב רש"ל וז"ל דוקא בדורתיהם אבל ביניו דאסור לגרש בע"כ אינו נאמן וכ"כ המרדכי באומר שראה אשתו שזינתה דאין נאמן לאוסרה עליו עכל ועי' לעיל ס"ס מ"ו פי' דשם כתב מיהו אם היא מודה אח"כ שנתקדש' לראשון כו' והוא מתשו' הרא"ש שמבי' ב"י שם והוא סותר מ"ש בגמרא בדביתהו דר' חייא בגמר וכתב שם דאפשר לחלק בין אם היא עצמה מודה ובין אומרת כן בשם אחרים וחילוק זה אינו דודאי (גם בהיא מודה בעצמה א"נ) דהא אמרינן כאן דהיא עצמה אינה נאמנת ורמ"א תירץ קושית ב"י דשאני כאן הואיל ויצא הקול תחלה ג"ז אינו מיושב דהא מבואר שם בתשובה דאין בזה קול כלל ומי (הוא) שחלק לנו לומר דעכ"פ מקרי קצת קול ומהני בצירוף הודאתה ותו דהיה לטור לחלק בזה דלפעמים מהני הודאתה ותו דההיא תשובה עצמה סותרת דברי עצמה שז"ל שאפי' אם היא עצמה מודה בפי' שקבלה קידושין ממנו לאו כל כמינה לאסור עצמו על אותה שקידשה כבר ולא היה בה שום איסור אם היה בא עליה אלא דהוה אמרינן דשויתה לעצמה חתיכה דאיסורא ויוציאנה בגט בלא כתובה וכיון שהיא עומדת בדבריה הראשונים ואומרת שלא נתקדשה ויש אמתלא טובה למה לכתוב הגט לא משוינן לה חתיכה דאיסורא עכ"ל הרי דמתחלה החליט דאינה נאמנת לאסור ואח"כ כתב דאלו היא מודה היה בה חתיכא דאיסורא ונראה דהכל ניחא דהסיפא דאמר ולא היה בה שום איסור כו' הוא דרך שני להיתר וה"ק דאין כאן חתיכת איסור אי מטעם הודאת' לאו כל כמינ' ואין כאן איסור אפי' בע"א ודרך שני הוא דאת"ל דהודאתה מהני ונחשב לעדות מ"מ אין כאן איסור בעצם הבעילה שיבא לאשתו דצריך לשני עדים לאיסור רק שפיה ענתה בה לאסור אותה וכאן אין שום חתיכה דאיסורא דהיא עומד' בדברי' ואין הודאה כלל כן י"ל ביאור הדבר ואין שום חולק לאסור ע"פ הודאת' כמשמעות הגמ' דדביתהו דר' חייא שמביא ב"י:
א סָעִיף א קדשתיך. היינו באומר קדשתיך בפני ב' עדים והלכו למד"ה כ"כ הטור ואם אמר קדשתיך סתם יוכל לפרש דבריו שקידש בלא עדים ע' ח"מ ב"ש:
ב סָעִיף א בקרובותיה. אפילו בעדים מכחישים אותו שוויא אנפשיה חתיכה דאיסורא רשד"ם חא"ה סי' ט' והרש"ך בח"ג סי' צ"ה. ואם נשא מקרובותיה כופין אותו להוציא הרא"ם ח"א סי' כ"ה:
ג סָעִיף ו גט. משום דאסור לישא בקרובותיה בשביל הגט מש"ה מבקשין ודוקא באומרת היא קדשתני בודאי אבל מי שאומרת אני זקוקה לך בשביל שבאת עלי ואני רוצה גט אפילו מבקשין ליכא מהרשד"ם חא"ח סי' ס"ה. ע' כנה"ג פ"ד ע"א ס"ד:
ד סָעִיף ו בקרובותיה. עמ"ש הח"מ ב"ש:
ה סָעִיף ז באשתו. דיוכל לאסור על עצמו. מיהו אחר תקנות חר"ג אינו יוכל לאסרו עליו מהרש"ל ב"ח ח"מ ב"ש:
א סָעִיף א אסור בקרובותיה. כ' בהגהות יד אפרים אבל אם בא עליהם לא פסל מן הכהונה דאיהו הוא דשויא אנפשיה חד"א אבל לגבייהו א"י לפוסלם כמו שהאשה מותרת ואע"ג דאינהו לא ידעי אם האמת אתו אם לא וכן מבואר ברא"ש פ' החולץ ע"ש:
ב סָעִיף א בקרובותיה. עבה"ט מ"ש אפילו אם יש עדים כו' וע' במל"מ פ"ט מה' אישות דין ט"ו שהביא דבתשו' מהריב"ל ח"ב סי' פ"ה נסתפק בזה באשה שאמרה נתקדשתי בפני פלוני ופלוני ובאו פ' ופ' ואמרו שלא נתקדשה בפניהם אי אמרי' שויא אנפשה חד"א והביא עצות מרחוק לפשוט דין זה מההיא דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אח"כ הביא מחלוקת הראשונים ז"ל בעד מפי עד והעד הראשון מכחיש לעד השני יעו"ש והוא ז"ל כתב עליו דאין מכל אלו הראיות דמיון לנדון זה אך באמת נראה דדין זה הוא פשוט מתשובת הרשב"א שהובא ביו"ד סי' א' בטבח שאמר על בהמה אחת שהוא לא שחטה ובאו עדים כו' וכן מבואר עוד בתשו' הרשב"א שהביא הב"י בסי' זה במי שטוען שקידש את האשה ובשעתו נתינה אמר לה התקדשי לי בזה אע"פ שעדים מכחישים אותו ואומרים שבתחלה נתנו לה בתורת פקדון כו' וכן מבואר מדברי ריא"ז שהובא בשה"ג פ"ב דכתובות. ואף דמדברי מהרי"א בכתביו סי' רכ"ו נראה לכאורה דחולק על זה. כד מעיינינן שפיר נראה דלא פליגי דמהרי"א מיירי כשהמקדש חזר בו ולא היתה אמתלא בחזרתו כו' אבל לעולם שאם הוא עומד בדבריו הראשונים אף מהרי"א מודה דלדידיה שויא חד"א אף דאיכא עדים המכחישים אותו. והרשב"א והריא"ז נמי יודו דאם חזר בו אף שלא נתן אמתלא חזרתו חזרה כיון דאיכא עדים המסייעים לחזרתו עכ"ד ע"ש. אמנם בפ"ג מהל' יבום דין י"ג תפס הרב מל"מ עצמו במושלם דדברי מהרי"א המה נגד דברי הרשב"א וס"ל מהרי"א דכל כנגד עדים לא מהימנא אפי' לשויא חד"א. וכ' שם דאין לדחוק דלא אמר הרב מהרי"א אלא בחזרה בה מהודאתה במה שאסרה עליה. דאין בזה טעם כלל דמאחר דלא נתנה אמתלא הראויה בפני ב"ד על דבורא קמא מה לנו אם חזרה בה יעו"ש. ועיין בס' שעה"מ פ"ט מה"א דין י"ו שהביא תשובת הרשב"ץ ח"ב סי' רע"ט שהשיב על האשה שאמרה נתקדשתי בפני פ' ופלוני והעדים מכחישים אותה דהיא אינה אסורה בקרוביו דלא שויא נפשה חד"א אלא באותן עדים והרי הכחישוה יע"ש וכתב עליו דמבואר מדבריו (דלא פליג על הרשב"א) דדוקא באומרת נתקדשתי בפני פ' ופ' והעדים מכחישים הוא דלא אמרי' שויא אנחד"א משום דתולה איסורא באותן עדים שהרי אין דבר שבערוה פחות משנים ואפילו שניהם מודים אמנם בההיא דטבח דליכא האי טעמא מודה הוא דאמרי' שויא אנחד"א אפי' כנגד עדים ומכלל האמור אין מקום למה שהקשה הרב מל"מ על מהריב"ל וכמובן עכ"ד. ולכאורה נראה דאין עיקר החילוק בין שאר איסורים ובין דבר שבערוה אלא דגם בדבר שבערוה גופיה יש לחלק בין אם באו אותן העדים עצמם שתלה איסורא בהם שאמר שקידש בפניהם ובין אם באו עדים אחרים. וזה מוכרח ממ"ש השעה"מ דאין מקום לקושיית המל"מ על מהריב"ל. דאל"כ אכתי קשה מדברי הרשב"א שהביא הב"י בסי' זה במי שטוען שקידש את האשה כו'. ועפ"ז אפשר ליישב ג"כ דברי מהרי"א בכתביו שהזכיר המל"מ הנ"ל ולומר דלא פליג על הא דהרשב"א דמהרי"א מיירי התם שבאו אותן העדים עצמם שאמר שקידש בפניהם והרשב"א מיירי שבאו עדים אחרים ומר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי. ומעתה אפשר לומר דגם הרשד"ם והרש"ך שהביא הבה"ט כאן דאפילו יש עדים מכחישים אותו כו' מיירי ג"כ בכה"ג שבאו עדים אחרים אבל אם באו אותן העדים עצמם שאמר שקידש בפניהם והכחישוהו וכנדון דמהריב"ל הנ"ל אפשר שגם הם ז"ל מודו דלא אמרי' בזה שויא אנפשיה חד"א וכדברי הרשב"ץ הנ"ל וצ"ע. וע' עוד בס' בני אהובה פ"ט מה"א שם ובס' יד המלך שם ובס' גט מקושר בסג"ר אות קצ"ה מענין זה ועיין בה"ט לעיל סי' מ"ב סק"ז. ובדברי הנו"ב שהזכרתי בפ"ת שם ס"ק י"ז ובבה"ט לעיל סי' ד' ס"ק ל"ז ומ"ש בפ"ת שם וע' עוד מ"ש לעיל סי' ל"ז ס"ק י"א: ומ"ש הבה"ט בשם הרא"ם ואם נשא מקרובותיה כופין אותי להוציא עמ"ש בזה לקמן סי' קט"ו ס"ז ס"ק ל"ז:
ג סָעִיף א והיא מותרת עיין בתשו' שב יעקב סי' כ"ב דמתחילה נסתפק באשר לשון הש"ס כגון דאמר קדשתיך בפני פ' ופ' והלכו להם למדה"י משמע אם העדים שפרט בשמם ישנם במקום קרוב נכון לשאול את פיהם עכ"פ דבמקום שיש לברר נכון לברר כדאי' בריש חולין כו' ושוב הביא תשובת רמ"א סי' ל' והוזכר בקצרה בב"ש לעיל סי' מ"ב ס"ק ט"ו דמבואר שם דאין חוששין לדבריו כלל וא"צ להמתין על העדים כלל לשאול את פיהם אפי' הם במקום קרוב ומ"מ מסיק היא ז"ל דאם לא תפסיד כלום בהמתנה זו אפשר הואיל דאיכא לברר ע"י שאלת פיהם של העדים צריכין לברר ע"ש וכבר כתבתי בזה לעיל סי' מ"ב ס"ק ט"ז:
ד סָעִיף ב הוא מותר כו'. עיין בס' לח"מ פ"ט מה"א שנתקדשה בזה במאי קמיירי אי אחר שנתן לה גט הא קיי"ל כל שנתן לה גט נאסר בקרובותיה ואי איירי קודם נתינת הגט הלא היא אסורה לכל העולם וא"כ איך קאמר אסורה בקרוביו משמע הא לכל העולם שריא והניח בצ"ע ועי' בס' קרבן נתנאל פ' האומר אות נו"ן שכ' עליו ותמהני על חכם גדול כמותו דהא דתני אסורה בקרוביו במת דמקדש איירי ולק"מ ע"ש וכן תירץ בס' בני אהובה ובס' שעה"מ פ"ט מה"א סוף דין ט"ו ובתוס' ביאור ע"ש:
ה סָעִיף ג והבת מותרת בקרוביו. עי' בס' שעה"מ פ"ט מה"א דין ט"ו:
ו סָעִיף ו מבקשים ממנו. עי' בתשו' הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים של"א שכ' שאם טוענת שישביעוהו על ככה אין שומעין לה ע"ש:
ז סָעִיף ז שקדשתני אינה נאמנת. עב"ש שכ' היינו כל זמן שהיא תחתיו אבל אם גירש אותה אסורה לו כו' וע' לקמן סי' קט"ו ס"ו בהגה ומ"ש שם ס"ק ל"ו וכ' עוד הב"ש והא דאינה נאמנת על בעלה במגו גירשתני משום דהוו מגו דהעזה עכ"ל ועיין בשעה"מ פ"ז מה"א דין י' מ"ש בזה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.