א הַבַּעַל קוֹדֵם לְכָל אָדָם בִּירֻשַּׁת אִשְׁתּוֹ. וּמֵאֵימָתַי יִזְכֶּה בִּירֻשָּׁתָהּ, מִשֶּׁתֵּצֵא מֵרְשׁוּת הָאָב, וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִכְנְסָה לָחֻפָּה, הוֹאִיל וְנַעֲשֵׂית בִּרְשׁוּת בַּעֲלָהּ, יִירָשֶׁנָּה. כֵּיצַד, הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְאָרְסָה וּמְסָרָהּ אָבִיהָ לְבַעֲלָהּ, אוֹ לִשְׁלוּחֵי בַּעֲלָהּ, אוֹ מְסָרוּהָ שְׁלוּחֵי הָאָב לְבַעֲלָהּ אוֹ לִשְׁלוּחָיו, וּמֵתָה בַּדֶּרֶךְ קֹדֶם שֶׁתִּכָּנֵס לָחֻפָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהַנְּדוּנְיָא עֲדַיִן בְּבֵית אָבִיהָ, בַּעֲלָהּ יוֹרְשָׁהּ. וְעַיֵּן לְעֵיל סוֹף סִימָן נ"ג וּלְקַמָּן סִימָן קי"ח. וְיֵשׁ חוֹלְקִין אִם הַנְּדוּנְיָא לֹא הִגִּיעַ לְיָדָהּ (טוּר בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם). וְכֵן אִם הָלַךְ הָאָב אוֹ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם הַבַּעַל, וְנִכְנַס עִמָּהּ בַּדֶּרֶךְ לְחָצֵר וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ שָׁם לְשֵׁם נִשּׂוּאִין, וּמֵתָה, הֲרֵי זֶה יִירָשֶׁנָּה בַּעֲלָהּ. אֲבָל אִם עֲדַיִן הָאָב עִם הַבַּעַל לְהוֹלִיכָהּ לְבֵית בַּעֲלָהּ, אוֹ שֶׁהָלְכוּ שְׁלוּחֵי הָאָב עִם שְׁלוּחֵי הַבַּעַל, אוֹ עִם הַבַּעַל, אֲפִלּוּ נִכְנַס הַבַּעַל עִמָּהּ לְחָצֵר לָלוּן כְּדֶרֶךְ שֶׁלָּנִין עוֹבְרֵי דְּרָכִים בְּפֻנְדָּק אֶחָד, הוֹאִיל וְהָאָב אוֹ שְׁלוּחָיו עִמָּהּ, וַעֲדַיִן לֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ לְשֵׁם נִשּׂוּאִין, אִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה אָבִיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁנְּדוּנְיָתָהּ בְּבֵית בַּעֲלָהּ. וְכֵן אִם הָיְתָה בּוֹגֶרֶת אוֹ יְתוֹמָה אוֹ אַלְמָנָה, וְהָלְכָה הִיא בְּעַצְמָהּ מִבֵּית אָבִיהָ לְבֵית בַּעֲלָהּ, וְאֵין עִמָּהּ לֹא בַּעֲלָהּ וְלֹא שְׁלוּחָיו, וּמֵתָה בַּדֶּרֶךְ, אֵין הַבַּעַל יוֹרֵשׁ אוֹתָהּ. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּבְחָצֵר שֶׁלּוֹ, אוֹ שֶׁל שְׁנֵיהֶם, סְתָם יִחוּד הָוֵי לְשֵׁם נִשּׂוּאִין (הָרַ"ן פֶּרֶק נַעֲרָה); וּבְחָצֵר שֶׁלָּהּ, אוֹ שֶׁאֵינָהּ שֶׁל שְׁנֵיהֶם, סְתָם יִחוּד הָוֵי לָלוּן (הַמַּגִּיד מִשְׁנֶה בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן וְהָרַשְׁבָּ"א):
א סָעִיף א ונכנס עמה בדרך לחצר שלו כצ"ל וכ"ה בגמ' ובטור:
ב סָעִיף א ונתייח' עמה שם נראה דהך נתיחד אין פירושו יחוד הראוי לביאה דהיינו שאין שם אדם אלא החתן והכלה דא"כ פשיטא דקונה אפי' ברשות שלה כדמוכח בסי' ס"ג סעיף ה' דיחוד הראוי לביאה קונה אפי' באלמנה ותו דהא סיים בסיפ' נכנס עם הבעל לחצר ללון כדרך עוברי דרכים בפונדק והיינו שיש ג"כ שם אנשים הרבה וא"כ גם ברישא ע"כ מיירי מדר' זה אלא פשוט דלא נתכוין בזה אלא להורות דהך כניסה עמו היינו ששהתה עמו שם יחדיו בלילה ההיא ולא כניסה לחוד קאמר:
ג סָעִיף א בעצמה מבית אביה פי' בלא הבעל או שלוחיו כמ"ש אח"כ בהדי' אבל לענין האב או שלוחיו לא מעלה ולא מוריד באלמנה דדוקא בבתולה נערה שהיא ברשות אביה לא יצאה מרשותו כל שהוא עמה משא"כ באלמנה:
ד סָעִיף א ואין הבעל עמה משמע דאם הבעל עמה בעלה יורשה אפי' מתה בדרך ונרא מזה דאפי' באלמנה דאמרי' בסי' ס"ג דאין חופה קונה בה מ"מ בדרך הנזכר כאן שהבעל הולך עמה מן החופה לבית הנשואין קנאה לכל דבר מחמת מסיר' לרשותו ואע"ג דהחתונה בבית אבי הכלה לא הוי כבית שלה כיון דכבר נותן האב אותוח החדר לחתנו אפי' דרך שאלה הוי כממכר וכ"ש אם מוליך אות' לבית שיבעלנ' ולא אמר חופה אינו קונה באלמנה אלא אם אינו הולך עמה וכ"כ הרב המגי' וז"ל וכבר נתבאר שלא תכנס לרשות הבעל לירושתה בלכתה אליו אלא א"כ הוא או שלוחיו עמה עכ"ל משא"כ בהיא חופה דסי' ס"ג אין שם הולך עמה לבית הנשואין כי בדורות הראשונים לא היו עושין חופה על כלונסות אלא שהיה בית מיוחד לנשואין ולשן הולכין החתן והכלה ואין שייך שם מסיר' רשות דהא לא הלך עמה אלא כל א' בא בפני עצמו ובזה ניחא לי' מה שלא הזכיר רמ"א בסי' נ"ד דבאלמנה אין חופה קונה לפי שלדידן שהולך החתן עם הכלה מן החופה שלנו לבית הנשואין שפיר קונ מצד מסיר' לרשותו כנ"ל:
ה סָעִיף א או של שניהם ל"ר למ"ד בסי' ל' סעיף ג' דבנותן הקידושין לרשות שניהם הרי הם קדושי ספק דהתם הטעם משום קנין אם יקנה אותה שתהי' לו לאשה בזה יש ספק ברשות שניהם אבל הכא כבר קקנאה בשעת קידושין אלא שצריך עדיין לנשואין וביחו' בעלמא סגי ובזה הוה רשות שניהם שפיר לומר שלשם נשואין נכנס שם:
א סָעִיף א ברשות בעלה ירשנה. עבה"ט וע' בס' שעה"מ פ"י מה"א בקונ' חופת חתנים סעי' ד' מ"ש בזה (וע' בתשו' ח"ס סי' קכ"א אודות אלמנה שנכנסה לחופה בנדתה ונכנס' לרשותו ומתה קודם טהרתה האריך בדברי הב"ש ס"ק זה ומסיק שם דאינו מתאבל עלי' כיון דכניסה לרשותו אינו מועיל רק לענין ירושה מטעם מחילה אבל לא לענין שיהא בעלה כהן מטמא לה ממילא שאסור לו להתאבל עלי' משום שיבא מזה מכשול לענין טומאה וכמ"ש תוס' כעין זה בחולין י"ב ע"א דהקילו באבילות שלא יבא להקל בחליצה כו' ומסיים דכל זה בלא ידע שהיא נדה אבל אם ידע וכנסה ע"מ לבא עלי' אח"כ ע' בזה מ"ש רמ"א ס"ס ס"א ויש בזה כמה עיונים כו' (עמ"ש שם ס"ק י"ב) ע"ש עוד שהשיג על המל"מ פ"ב מאבל שהבאתי בפ"ת ליו"ד סי' שע"ג סק"ג ע"ש):
ב סָעִיף א או אלמנה כו' ואין עמה לא בעלה כו' עב"ש סק"א שהקשה הא בכל הסוגיא משמע מסירה לבעל או לשלוחיו לא עדיף מחופה כו' א"כ ת"ל אפי' אם הלכו שלוחיו עמה אינו יורש דהא חופה לא מהני באלמנה וצ"ל דהמחבר ס"ל דין מסירה ל"ד לדין חופה כו' אבל כמוסר לשלוחי הבעל או האלמנה שהלכה מבית אביה לבית בעלה מאותו שעה מחלה ירושתה לבעלה וכ"כ רש"י שם כיון דמסרה אחולי אחיל לכן נרא' אפילו אם היא נדה יורש אותה עכ"ל. וע' בס' בית מאיר שתמה עליו דהא ברש"י מבואר דזה ל"ש אלא באב המוסר שהוא המוחל או מקנה אבל אלמנה המוסרת עצמה ודאי צ"ע מה יועיל מחילתה נגד זכות האב הא אפילו אומרת קודם מיתה אבי לא ירשני לא מהני כדאי' בח"מ סי' רפ"א (וכן תמה בתשו' ח"ס סי' קכ"א והניח בצ"ע וע' בס' טיב קדושין מ"ש בזה) ואולם מצינו כיוצא בזה בסי' צ' ס"ג גבי חרש שנשא פקחת כו' ואולם רש"י שכ' הטעם משום קירוב נישואין לפ"ז אין טעם שיהא עדיף מחופה לענין נדה דמה"ת יהא בזה יותר קירוב מבחופ' אבל לע"ד ל' הרמב"ם וש"ע שכתבו הואיל ונעשית ברשותו ר"ל שנמסר שמירת' ברשותו או שלוחיו מזה זכה בירושת' אפשר י"ל דעדיף מחופה לענין נדה וצ"ע עכ"ד:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.