א הַמְאָרֵס אִשָּׁה, וְשָׁהָה כַּמָּה שָׁנִים, וּתְבָעָהּ לְנִשּׂוּאִין וַהֲרֵי הִיא נַעֲרָה, נוֹתְנִים לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַתְּבִיעָה לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ וּלְתַקֵּן מַה שֶּׁהִיא צְרִיכָה לָהּ, וְאַחַר כָּךְ תִּנָּשֵּׂא. תְּבָעָהּ אַחַר שֶׁבָּגְרָה, נוֹתְנִים לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַבֶּגֶר. וְכֵן אִם קִדְּשָׁהּ בְּיוֹם הַבֶּגֶר, נוֹתְנִין לָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִיּוֹם הַקִּדּוּשִׁין, שֶׁהוּא הַבֶּגֶר. קִדְּשָׁהּ אַחַר שֶׁבָּגְרָה, אִם עָבְרוּ עָלֶיהָ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּבַגְרוּתָהּ וְאַחַר כָּךְ נִתְקַדְּשָׁה, אֵין נוֹתְנִין לָהּ אֶלָּא שְׁלשִׁים יוֹם מִיּוֹם הַתְּבִיעָה. וְכֵן הַמְאָרֵס אֶת הַבְּעוּלָה, נוֹתְנִין לָהּ שְׁלשִׁים יוֹם מִיּוֹם הַתְּבִיעָה:
ב כְּשֵׁם שֶׁנּוֹתְנִין זְמַן לָאִשָּׁה מִשֶּׁתְּבָעָהּ הַבַּעַל לְפַרְנֵס אֶת עַצְמָהּ, כָּךְ נוֹתְנִין זְמַן לָאִישׁ לְפַרְנֵס אֶת עַצְמוֹ מִשֶּׁתָּבְעָה הָאִשָּׁה אוֹתוֹ; וְכַמָּה זְמַן נוֹתְנִין, כְּמוֹ שֶׁנּוֹתְנִין לָהּ, אִם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, וְאִם שְׁלשִׁים יוֹם שְׁלשִׁים יוֹם:
ג הִגִּיעַ זְמַן שֶׁנָּתְנוּ לָאִישׁ וְלֹא נְשָׂאָה, נִתְחַיֵּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא כָּנַס. וְאִם עִכְּבוֹ אֹנֶס, כְּגוֹן שֶׁחָלָה הוּא אוֹ הִיא, אוֹ שֶׁפֵּרְסָה נִדָּה, אוֹ שֶׁהִגִּיעַ זְמַן בְּאֶחָד בַּשַּׁבָּת שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִכְנֹס, אֵינוֹ חַיָּב לְזוּנָהּ. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁחָלָה תּוֹךְ הַזְּמַן, אֲבָל הִגִּיעַ הַזְּמַן וְלֹא כְּנָסָהּ, וְאַחַר כָּךְ חָלָה, חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ אַף עַל גַּב דְּהַשְׁתָּא הוּא אֹנֶס (מָרְדְּכַי רֵישׁ כְּתֻבּוֹת וּבְפֶרֶק הַחוֹלֵץ סי' ל"ב):
ד הַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ קְטַנָּה, וּתְבָעָהּ הַבַּעַל לְנִשּׂוּאִין, בֵּין הִיא בֵּין אָבִיהָ יְכוֹלִין לְעַכֵּב שֶׁלֹּא תִּנָּשֵּׂא עַד שֶׁתַּגְדִּיל וְתֵעָשֶׂה נַעֲרָה; וְאִם רָצָה לִכְנֹס, כּוֹנֵס, וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת כֵּן. הַגָּה: וְאִם הִיא וּבַעֲלָהּ מִתְרַצִּים לִכְנֹס, וְהָאָב מֵת, אֵין הַקְּרוֹבִים יְכוֹלִים לִמְחוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא חוֹלָנִית וְהוּא מְמַהֵר לִכְנֹס כְּדֵי לְיָרְשָׁהּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק הָאִישׁ מְקַדֵּשׁ):
א סָעִיף א אלא (ל' יום) מיום התביעה בטור הבי' בזה פלוגתא דרש"י פי' בזה משעת קידושין והרמ"ה פי' משעת תביעה ונ"ל דבאלמנה דשיעורי' ל' יום כ"ע ס"ל דמשעת תביעה וזה מוכיח מל' המשנה נותנין לבתולה יב"ח כו' ולאלמנה ל' יום דמשמע דדין ל' יום באלמנה כדין יב"ח של בתולה שהוא מיום התביעה ודוקא בבוגרת פליגי דאמרי' בגמ' דבוגרת היא כתביעה דאלמנה ורש"י ס"ל דבמה שניסת בוגרת היא במקום תביעה דבתולה דהיינו כאלו כבר נתבע' קודם לזה יב"ח לענין הכנת רוב תכשיטין ומ"מ עדיין צריכה ל' יום מן הקידושין אחר הבוגרת לתקן לגמרי כל צרכיה לחופה אבל אלמנה לא חשבינן אלא בשעת התביע' דבזה אין שייך לומר כאלו כבר נתבעת דאין שיעור קצוב לנשואיה דדוקא בבתולה בוגרת יש זמן קצוב דרוב בתולות נישאת לזמן הבוגרת ע"כ ה"ל כאלו נתבעת קודם לזמן ההיא משא"כ באלמנה אין זמן קצוב לומר דקודם לזה ה"ל נתבעת ע"כ חשבי' מן התביעה שאח"כ לענין ל' יום שלה לא מן הקידושין נמצא במ"ש בוגרת היא כתביעה דאלמנה אין הדמיון אלא לענין ל' יום לחוד לא לענין התביעה דהרי לא אמרו אלא בתביע' דמשמע כמו שהוא השיעור באלמנה אם תבע' כך הוא בבוגרת בלא תביעה אלא מן הבוגרת דאל"כ לא היה להם לומר אלא בוגרת היא כאלמנה אבל הרמ"ה פי' דגם לענין התביעה הם דומים ובאמת ל' הגמ' טפי מסתברא כרש"י מטעם שזכרני וראיתי בזה דברים לומר דלרש"י הוה גם באלמנה מיום קידושין ואינו נכון כלל מטעם שזכרנו:
ב סָעִיף ב אם י"ב חדש פי' בחור נושא בתולה זה דעת הרמב"ם ולא כהטור שס"ל דאין בבחור חילוק ואפילו נוש' אלמנה צריך י"ב חודש:
ג סָעִיף ג או שפירס' אע"ג דבס"ס ס' כתב רמ"א דעכשיו המנהג שלא לדקדק אם היא נדה מ"מ לא נשתנ' דין זה דנימא דחייב לזונה דמ"מ יכול לומר לא חפצתי לקחת' בזמן נדת':
ד סָעִיף ד בין היא שיכול' לומר אינ' יכולה להיבעל ואביה יכול לומר למחר תמרוד בבעלה ותבוא אלי עד שתגדיל ואצטרך לתכשיטים אחרים:
ה סָעִיף ד ואין ראוי לעושת כן עיין סי' ל"ז:
ו סָעִיף ד אעפ"י שי' חולנית זה מיירי שעכ"פ ראויה לביאה אבל באינה ראיה לביאה לא כמ"ש רמ"א בסי' ס':
א סָעִיף א נערה. אבל אם היא קטנה עדיין יתבאר בסמוך בסעיף ד' דבין הוא ובין אביה יכולין לעכב. וקשה דהא בגמר' ילפינן דנוהגין יב"ח משתבעו מרבקה עי' בכתו' דף נ"ז ע"ב והרי רבקה קטנה היתה ונשאת ליצחק בת ג' שנים כמו שפרש"י בחומש עיין בה"י:
ב סָעִיף א התביעה. כ"כ הרמב"ם. אבל הרא"ש והרמ"ה ס"ל מיום אירוסין וכן פסק בש"ג ואם עשתה ששה חדשים לפני הראשון ומת ונתארסה לאחר נותנין לה יב"ח גם לשני ואין משלימין לה על ששה חדשים הראשונים שעשתה בפני הארוס הראשון. ואפילו עשתה יב"ח לפני הראשון. הימים הראשונים יפלו. מיהו אם הראשון תבעה בימי הנערות ושהה יב"ח א"כ היא בוגרת ששה חדשים אין לה משני אלא ו"ח דהא אם תבעה הראשון אחר שבגרה מונין גם כן משנעשה בוגרת. ונראה דאף בקטנה מהני התביעה ומונין יב"ח מיום התביעה לעשות הנשואין בימי בוגרת עיין ב"ש:
ג סָעִיף ב יב"ח וכו'. כלומר אם היא אלמנה והוא בחור אין נותנין לו יב"ח אלא למ"ד יום כי אין משגיחין בו אלא בה כ"ה דעת הרמב"ם והר"ן. מיהו בירושלמי אי' הוא בחור והיא אלמנה נותנים לו יב"ח וכ"פ הרא"ש והטור ומה שנותנין לאיש זמן יב"ח כדי להסחיר יב"ח כדי לפרנס א"ע בצרכי סעודה לחופה רש"י פרישה וכתב בה"י לפי שנוהגין עכשיו במדינת אלו דרובא שאבי הכלה עושה הסעודה של החופה אין נותנין לו זמן כ"כ כיון שאבי הכלה עושה הסעודה של החופה א"כ א"צ לטרוח בצרכי סעודה רק בבגדיו ודברים אחרים ואין כאן טרחה גדולה כ"כ ודי לו בזמן שלשים יום או קצת יותר לפי ראות עיני הב"ד ע"ש:
ד סָעִיף ג נשאה. ל"ד הגיע הזמן שקצבו חכמים אלא אפי' הגיע הזמן שהתנו ביניהם אפילו אם היה קצר מהזמנים שנזכרו במשנה חייב במזונותיה אם אין שם אונס מהר"י קארו בתשו' סי' י"ב מדיני נשואין:
ה סָעִיף ג הוא. ואחר שעבר האונס חייב לכונסה ואם לא יכנוס חייב ליתן לה מזונות אם הוא מעבב. ובזמן הזה דאין מקדשים מיד ואינו אלא שידוכין אעפ"י שהגיע הזמן והוא מעכב אין נוהגין ליתן לה מזונות ב"ש בה"י ועיין סמ"ע סימן רכ"ז ס"ק י"ז:
ו סָעִיף ד לעכב. וה"ה אפטרופס יוכל לעכב הרמ"ט ח"א סימן שכ"ו קטנה ששדכה אביה בקטנות' וקצב לה זמן נישואין בקטנותה ומת יוכל האפטרופוס להשיא' והיא קטנה אפי' קודם זמן שקבע לה אביה הרמ"ט ח"א סי' שכ"ה:
ז סָעִיף ד כן. ע"ל סימן ל"ז ס"ח דבזמן הזה מותר ועיין בה"י:
א סָעִיף א מיום התביע'. עבה"ט וע' בס' טיב קדושין שכ' דיש טעות בב"ש סק"ב במה שנרשם ריש סעיף זה וצריך להרשים על מיום התביעה דסוף הסעיף דבהא איכא פלוגתא וצ"ל בב"ש כן הוא דעת הרמב"ם ורמ"ה ורא"ש אבל רש"י פי' משעת אירוסין וכ"כ בש"ג ופלוגתא זו היא בבוגרת שעברו עלי' יב"ח ואח"כ נתקדשה דלרש"י א"צ קביעה כלל ומונין משעת אירוסין שלשים יום ולשיטת הרמב"ם והמחבר נותנין לה השלשים יוה מיום שתבעה ובבאר היטב העתיק כאשר היה לפניו ולא חלי ולא מרגיש עכ"ל ע"ש עוד:
ב סָעִיף ג נתחייב במזונותי'. כ' בס' טיב קדושין פשוט דמעשה ידיה שלו כיון שנותן לה מזונות לא עדיפא מנשואה מיהו צ"ע אם זוכה במציאתה כו' עכ"ל:
ג סָעִיף ג אע"פ שלא כנס. בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ואם מת עי' בהר"ן פ' נערה דף פ"ג ע"ב עכ"ל:
ד סָעִיף ג ואח"כ חלה כו' בגליון ש"ע הנ"ל נ"ב ע' מהרש"א ומהר"ם שיף שכ' דבחלתה היא אף אחר שהגיע זמנה תליא באבעיא דש"ס דיכול לומר הא קאימנא עי"ש עכ"ל:
ה סָעִיף ד לכנוס כדי ליורשה. כ' הח"מ אע"פ שתוך שנה ראשונה צריך להחזיר הכל מ"מ הי' מצפה שמא תמות לאחר שנה ראשונה כו' והב"ש כתב דלק"מ דהא היא מכנסת הנדן וא"ח להחזיר ע"ש. וע' בתשו' נו"ב תניינא סי' נ"ו דרב אחד הקשה מלעיל סי' ל"ז סעיף י"ג שכ' רמ"א שם וי"א דה"ה אם מת האב קודם שנשאת ונשאת. וא"כ פסק שם דאינו יורשה. ובאמת הם שני דיעות הפכים במרדכי ואיך זיכה הרמ"א שטרא לבי תרי. והוא ז"ל השיב דלק"מ דלפ"ד הח"מ כאן דמצפה ליורשה אחר כלות שנה ראשונ' אח"כ אפשר דמיירי שקודם כלות השנה תגדל ויגמרו הנישואין דבר תורה ובזה שהוא רק תקנה להחזיר בשנה ראשונ' שפיר סמך רמ"א למחשב הנישואין מהיום בעודה קטנה אבל בסי' ל"ז שם מיירי מדין תורה חשש הרמ"א לדעת הסוברים דנישואין בעוד' קטנה לאו נישואין הם. וגם לדברי הב"ש כאן י"ל דרע"א כאן לא מיירי מדין הנישואין אי מחשבי נישואין רק מיירי אם הקרובי' יכולים למחות כיון שעיקר הכוונה להפקיע הירושה מהם בזה הכריע רמ"א שאינם יכולים למחות וי"מ לנל הדיעות היכא שלא נתקדשה בחיי אביה כלל שיכולה להתקדש ולהנשא בעודה חולנית ובזה שגם הקידושין הם לאחר מות אביה ליכא שום פלוגתא דנישואין שלה מועילים ואפילו למאן דסובר בסי' קנ"ה ס"ב קטנה שנתקדשה שלא לדעת אמה ואחיה אפילו מיאון א"צ וכאן הרי האחים מעכבים שהרי הם היורשי' מ"מ נלע"ד דאם נתקדשה לדעתה ולדעת אמה כ"ע מודים דמהני אף בלא דעת אחיה ועוד י"ל דמשכחת לה שפיר דינו של הרמ"א כאן אפילו בקידשה אביה ומת ונשאת אחר מותו ואפ"ה מהני הנישואין לכ"ע וכגון שכבר היתה יתומה בחיי האב שאז קידושי האב הם דרבנן ולכ"ע מהני נישואין אחר מותו דע"כ לא נחלקו אלא היכא שקידושי האב היה דבר תורה שבזה ס"ל להי"א בסי' ל"ז דלא מהני נישואין דרבנן כלל אבל בקידושי דרבנן ליכא פלוגתא כלל עכ"ד. ועמש"ל סי' ס"א סק"ח:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.