א הָאֲרוּסָה, אֲסוּרָה לְבַעֲלָהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, כָּל זְמַן שֶׁהִיא בְּבֵית אָבִיהָ; וְהַבָּא עַל אֲרוּסָתוֹ בְּבֵית חָמִיו, מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ בְּיִחוּד אֲסוּרִים; וְלָכֵן אָרוּס שֶׁהוּא עִם אֲרוּסָתוֹ בְּבַיִת אֶחָד, מְבָרְכִין שֶׁבַע בְּרָכוֹת פֶּן יִתְיַחֲדוּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לָהֶם לָדוּר בְּיַחַד, שֶׁמָּא יָקוּצוּ זֶה בָּזֶה (כָּל בּוֹ). וַאֲפִלּוּ בְּשִׁדּוּכִין בְּלֹא אֵרוּסִין יֵשׁ לָחוּשׁ (חִדּוּשֵׁי אֲגֻדָּה פֶּרֶק קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת). אֲפִלּוּ אִם קִדְּשָׁהּ בְּבִיאָה, אָסוּר לוֹ לָבוֹא עָלֶיהָ בִּיאָה שְׁנִיָּה בְּבֵית אָבִיהָ, עַד שֶׁיָּבִיא אוֹתָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וְיִתְיַחֵד עִמָּהּ וְיַפְרִישֶׁנָּה לוֹ; וְיִחוּד זֶה הוּא נִקְרָא כְּנִיסָה לְחֻפָּה, וְהוּא הַנִּקְרָא נִשּׂוּאִין בְּכָל מָקוֹם. וְהַבָּא עַל אֲרוּסָתוֹ לְשֵׁם נִשּׂוּאִין, אַחַר שֶׁקִּדְּשָׁהּ, מִשֶּׁיְּעָרֶה בָּהּ, קְנָאָהּ, וְנַעֲשֵׂית נְשׂוּאָה וַהֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר. וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים בְּבֵית הֶחָתָן קֹדֶם הַנִּשּׂוּאִין. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחֻפָּה אֵינוֹ יִחוּד, אֶלָּא כָּל שֶׁהֱבִיאָהּ הֶחָתָן לְבֵיתוֹ לְשֵׁם נִשּׂוּאִין (כֵּן כָּתַב הָרַ"ן בְּשֵׁם יֵשׁ אוֹמְרִים רֵישׁ כְּתֻבּוֹת). וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהַחֻפָּה הִיא שֶׁפּוֹרְסִין סוּדָר עַל רֹאשָׁהּ בִּשְׁעַת הַבְּרָכָה (הַבֵּית יוֹסֵף הֱבִיאוֹ). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּחֻפַּת בְּתוּלָה מִשֶּׁיָּצְאָה בְּהִינוּמָא; וְאַלְמָנָה, מִשֶּׁנִּתְיַחֲדוּ (תּוֹסָפוֹת פֶּרֶק קַמָּא דְּיוֹמָא). וְהַמִּנְהָג פָּשׁוּט עַכְשָׁו לִקְרוֹת חֻפָּה מָקוֹם שֶׁמַּכְנִיסִים שָׁם יְרִיעָה פְּרוּסָה עַל גַּבֵּי כְּלוֹנָסוֹת, וּמַכְנִיסִים תַּחְתֶּיהָ הֶחָתָן וְהַכַּלָּה בָּרַבִּים, וּמְקַדְּשָׁהּ שָׁם וּמְבָרְכִין שָׁם בִּרְכַּת אֵרוּסִין וְנִשּׂוּאִין, וְאַחַר כָּךְ מוֹלִיכִים אוֹתָם לְבֵיתָם וְאוֹכְלִים בְּיַחַד בְּמָקוֹם צָנוּעַ, וְזֶהוּ הַחֻפָּה הַנּוֹהֶגֶת עַכְשָׁו. וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ס"ב סְעִיף ט' וְסִימָן ס"א:
ב הַמְאָרֵס אֶת הָאִשָּׁה וּבֵרַךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים, וְלֹא נִתְיַחֵד עִמָּהּ בְּבֵיתוֹ, עֲדַיִן אֲרוּסָה הִיא. שֶׁאֵין בִּרְכַּת חֲתָנִים עוֹשָׂה הַנִּשּׂוּאִין, אֶלָּא כְּנִיסָה לָחֻפָּה:
ג אֵרַס וְכָנַס לָחֻפָּה, וְלֹא בֵּרַךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים, הֲרֵי זוֹ נְשׂוּאָה גְּמוּרָה, וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים. וְצָרִיךְ לִכְתֹּב כְּתֻבָּה קֹדֶם כְּנִיסָה לַחֻפָּה, וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה מֻתָּר בְּאִשְׁתּוֹ:
ד אֵין הָאָרוּס חַיָּב בִּמְזוֹנוֹת אֲרוּסָתוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה בַּת הַנִּזֹּנֶת מֵהָאַחִין, שֶׁהֲרֵי אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת מֵאָחֶיהָ אֶלָּא עַד שֶׁתִּתְאָרֵס אוֹ עַד שֶׁתִּבְגֹּר, וְזוֹ אֵינָהּ בּוֹגֶרֶת כְּדֵי שֶׁתָּזוּן עַצְמָהּ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵינוֹ חַיָּב בִּמְזוֹנוֹתֶיהָ כָּל עִקָּר (טוּר בְּשֵׁם הָרֹא"שׁ):
ה אֲרוּסָה שֶׁמֵּתָה, אִם הָיָה הָאָרוּס כֹּהֵן, אֵינוֹ מִטַּמֵּא לָהּ. וְאִם מֵת הוּא, אֵינָהּ חַיֶּבֶת לִטַּמֵּא לוֹ, וְאֵינוֹ יוֹרְשָׁהּ, וְאֵינוֹ חַיָּב בִּקְבוּרָתָהּ, אֶלָּא אָבִיהָ יוֹרְשָׁהּ וְאָבִיהָ קוֹבְרָהּ. וְהוּא הַדִּין אִם נְשָׂאָהּ בְּמָקוֹם שֶׁלֹּא זָכָה בִּנְדוּנְיָא (סְבָרַת הָרַב), כְּדֶרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר סוֹף סִימָן נ"ד. (וע"ל סי' ס"ט סְעִיף ה'):
ו הַמְאָרֵס אֶת הָאִשָּׁה וְכָתַב לָהּ כְּתֻבָּה, וְלֹא כְּנָסָהּ לָחֻפָּה, עֲדַיִן אֲרוּסָה הִיא וְאֵינָהּ נְשׂוּאָה, שֶׁאֵין הַכְּתֻבָּה עוֹשָׂה נִשּׂוּאִין; וְאִם מֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ, גּוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּה מִבְּנֵי חוֹרִין, וְאֵינָהּ גּוֹבָה תּוֹסָפוֹת כְּלָל, הוֹאִיל וְלֹא כְּנָסָהּ. אֲבָל אִם אֵרֵס אִשָּׁה וְלֹא כָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה, וּמֵת אוֹ גֵּרְשָׁהּ וְהִיא אֲרוּסָה, אֵין לָהּ כְּלוּם, וַאֲפִלּוּ הָעִקָּר, שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ לָהּ עִקַּר כְּתֻבָּה עַד שֶׁתִּנָּשֵׂא אוֹ עַד שֶׁיִּכְתֹּב. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲרוּסָה יֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה (הָרֹא"שׁ וְהָרַ"ן וְהַטּוּר), אֲבָל נוֹהֲגִין כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה:
ז הַמְאָרֵס אֶת בִּתּוֹ וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין, אֲפִלּוּ כַּמָּה פְּעָמִים, קֹדֶם שֶׁתִּבְגֹּר, כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל אָבִיהָ. נִשֵּׂאת, וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מִן הַנִּשּׂוּאִין, אֵין לְאָבִיהָ בָּהּ כְּלוּם, אֲפִלּוּ בָּרִאשׁוֹנָה:
א סָעִיף א אסורים. ה"ה משודכת ג"כ אסורה ביחוד דכל שאסורה בביאה אסור' ביחוד והוא בכלל גזירה שגזרו על יחוד פנויה:
ב סָעִיף א יתייחדו. וא"ל מה מהני ז' ברכות דהא כתב בסעיף ב' ז' ברכות בלא חופה לא מהני. ולמ"ש בשם הר"ן דביאה לשם נשואין קונה בלא חופה ניחא עיין ס"ק ה' ח"מ ב"ש. ולדידי לא קשי' מעיקר' דבסעיף ב' כתב ולא נתייחד עמה בביתו וכו' דאז לא מהני אבל כאן אמר פן יתייתדו באופן דמהני כחופה ודו"ק:
ג סָעִיף א אביה. דקיי"ל ביאה אירוסין עושה:
ד סָעִיף א ויפרישנה לו. אבל אם הביאה לפי שעה לביתו ובא עליה לא לשם נשואין ושילחה אח"כ לבית אביה אין זה נשואין ח"מ:
ה סָעִיף א ארוסתו. הר"ן הקשה ע"ז ממ"נ אם היה חופה הא קנה אותה בלא ביאה ואם לא היה חופה א"כ ביאה זו באיסור היה ולמה קונה אותה באיסור ותירץ כיון שבא עליה לשם נשואין א"צ חופה וליכ' איסור הואיל והיא עומדת לביאה לכן ביאה לשם נשואין קונה בלא חופה:
ו סָעִיף א לביתו. דוקא כשהיתה בתולה אז אף שלא נתייחד עמה הוי חופה מיד כשהביאה לביתו. אבל אלמנה לא מהני מה שהביאה לביתו ובעינן על כל פנים יחוד דחזיא לביאה לכן אם באתה אלמנה על הנשואין לבית החתן בליל ה' והיתה נדה אסורה לטבול בשבת דהא הבאה לביתו לא מהני ולא קנה אותה קודם השבת כ"כ ב"ש. והח"מ פסק דגם באלמנה מהני הבאה לביתו ע"ש:
ז סָעִיף א ע"ל סי' (ס"א) [ס"ב] ס"י. כצ"ל:
ח סָעִיף ג גמורה. דברכות אינה מעכב והא דתני' במסכת כלה כלה בלא ברכה אסורה לבעל' כנדה. וכשהיא נדה ס"ל להרמב"ם דלא הוי נשואה גמורה כמ"ש בסי' ס"א נ"ל לאו ממש כנדה ובדיעבד מהני החופה בלא ברכות עי' ב"ש ס"ק א':
ט סָעִיף ה לטמא לו. עיין בה"י מ"ש:
י סָעִיף ה בנדוני'. ר"ל שהנדן בבית אביה או היכא שצריך להחזיר הנדן תוך שנה ראשונה מצד תקנות שו"ם א"צ לקברה משלו אלא משל נדוני'. והיינו בשאינו יורש כלום אפי' נ"מ עיין תשובת מהרי"ל סי' פ'. ובשנה שניה מתה. הח"מ פסק דהקבורה מוטלת על שניהם מאחר שאביה ובעלה חולקין הנדן. והב"ש פסק דהבעל לבדו חייב בהוצאת קבורה עי"ש ועיין סימן קי"ח:
יא סָעִיף ו הראשונה. שאין לארוסה כתובה אם לא כתב לה. ועיין כנה"ג דף פ"ט ע"א סעיף כ"ב אם תפסה הארוסה אי מוציאין מידה או לא ע"ש. מתה הארוסה ויורשיה מוחזקים. או יקברנה הארוס ויטול מה שבידם או יקברוה הם וישאר בידם כדי כתובה הר"מ מטראני ח"ב סי' קכ"א. ובמשודכת אפילו אם כתב לה וחזרו קודם הארוסין לית לה אפי' מנה מאתיים דלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה. ריב"ש ב"ש ח"מ עיין בה"י:
א סָעִיף א אסורה לבעל'. עי' בתשו' שב יעקב סי' כ"ד אודות ראובן שקידש אשה ובא עלי' בלא חופה וז' ברכות ויש לו ג' בנים ממנה וכ' שכופין אותו בכל היכולת לפרוש אותה עד שיעשה חופה וז' ברכות ולא חיישי' שיוציאו לעז על בניו הראשונים וע"ש מה שתמה על תשובת מיימוני בפירוש כלה בלא ברכה וגם על הב"ש סק"א וע' בס' בית מאיר מזה:
ב סָעִיף א החתן לביתו. עבה"ט. ומה שהביא מקודם דעת הב"ש ואח"כ דעת הח"מ לא עשה כראוי כי הב"ש הביא דברי הח"מ וחולק עליו כאן בסי' זה סק"ד ולקמן סי' ס"ד סק"ו וכן המג"א בא"ח סי' של"ט ס"ק י"א חולק על הח"מ בזה ע"ש (אך עי' בס' ב"מ האריך לקיים דברי הח"מ ומסיק להלכ' הסומך על הח"מ לא הפסיד) (וכן מצאתי בס' תוס' שבת בא"ח סי' של"ט ס"ק י"ד הביא דבס' סולת למנחה כ' שבתשו' האריך לקיים דברי הח"מ בזה ע"ש גם הט"ז בסי' נ"ז סק"ד ובסי' ס"ד סק"א כ' כדעת הח"מ ממש והוסיף עוד דאפילו אם החתונה בבית אבי הכלה לא הוי כבית שלה כיון דכבר נתן האב אותו החדר לחתנו אפי' דרך שאלה הוי כממכר כו' וכיון שהולך החתן עם הכלה מן החופה לבית הנישואין שפיר קונה מצד מסירה לרשותו כו' ע"ש והובא בקצר' בב"ש סי' נ"ז סק"א ובסי' ס"ד סק"ו ושם מסיים כ' ואינו נראה. והיינו דנמשך לשיטתו כאן ובסי' נ"ז. אך הרב המגיה בט"ז שם האריך לדחות דברי הב"ש ולקיים דברי הט"ז והח"מ הנ"ל וע' עוד בביאור רבינו הגר"א ז"ל סי' ס"ד ס"ק י"א. ומ"מ ראוי להחמיר כדעת הב"ש ומג"א ועוד גדולי אחרונים האוסרים אפי' בכה"ג ובפרט כיון שיש חשש סכנה בדבר כמ"ש המג"א שם בשם מהרי"ל): ומשמע מדברי הב"ש דנקטי' לעיקר כדעת האומרים דחופת בתולה א"צ יחוד הראוי לביא' ולכן באלמנ' סגי ביחוד הראוי לביא' וכן מבואר מדבריו בסי' ס"ד סק"ו ודלא כבה"ט שם סק"ט שהעתיק משמו דבעי ביא' ממש ע"ש. ולפ"ז צ"ל מ"ש הב"ש בס"ק שאח"ז לחלוק על הב"ח במ"ש אבל עיקר החופה הוא מה שאוכלים החתן והכלה יחד אחר החופה לכן יש למנוע באותה שעה לכנוס שם רבים וכ' הב"ש דמ"ש יש למנוע לכנוס שם רבים משמע מועטים יש לכנוס לשם ואין טעם לדבר הא בעי' יחוד דחזיא לביאה א"כ יש למנוע שלא לכנוס שם שום אדם כדי שיהי' יחוד גמור עכ"ל. צ"ל דכוונת הב"ש הוא מאחר שכ' הב"ח דמנהג שלנו הוא לצאת כל הדיעות א"כ מהראוי לחוש גם לדיעה זו דחופת בתול' בעינן ג"כ יחוד דחזיא לביאה (וע' בסי' הנ"ל) אבל לעולם מודה הב"ש דאינו לעיכובא. וכן מבואר בסידור הגאון מליסא ז"ל בדיני חופה בערב שבת וז"ל שם ועיקר החופה לא הוי מה שמכניסין אותם תחת הסודר שפורסין על כלונסאות רק עיקר החופה מה שמייחדין אותם אח"כ בחדר ואפילו אינה ראויה לביאה כגון שהיא נדה או שבני אדם נכנסים ויוצאים שם באותו חדר ולא הוי יחוד הר"ל אעפ"כ הוי חופה גמורה וקונה בבתולה קנין גמור למהוי כנשואה בכל דברים וצריך ליחד להחתן אותו חדר והוי כהכניסה לביתו. ואם כנס את הבתולה בע"ש והכניס אותה לחדר מבעוד יום אף שהיא עדיין לא טבלה ובני אדם נכנסין ויוצאין באותו חדר דבלא"ה אסורה להתייחד עמו קודם ביאה ראשונה קונה אותה בזה שהביא' לחדר מיוחד לו ואח"כ כשטובלת מותר לו לבא עליה ביאה ראשונה בשבת וליכא איסור משום קונה קנין בשבת משום שכבר קנה אותה מבע"י. אבל באלמנה אין קונה חופה רק יחוד הראוי לביאה היינו שתהיה טהורה ויכנוס אותה אחר הקידושין לחדר מיוחד שלא יהיו שם בני אדם וזה הוי יחוד הר"ל וקונה באלמנה ג"כ קנין גמור למהוי כנשואה. ואם כנס אותה בע"ש והיתה טהורה והכניסה לחדר מבע"י ונתייחד עמה ולא היו שם ב"א קונה אותה קנין גמור ומותר אח"כ לבא עליה בשבת אבל אם לא היתה טהורה מבע"י או שלא נתייחד עמה בחדר מיוחד מבע"י אסור לבא עליה בשבת (לאו דוקא דאפילו להתייחד אסור ע' לקמן סי' ס"ד ס"ה) ולכן יש ליזהר מאד כשעושין חופה בע"ש שיעשו מבע"י גדול עכ"ל: ועיין בשעה"מ פ"י מה"א בקונ' חופת חתנים ס"ט שהאריך שם בענין עיקר מהות החופה והביא כל הדיעות מהראשונים ז"ל בזה ופלפל בדבריהם ומסיק וז"ל ולענין הלכה נראה שיש לחוש לדעת הרמב"ם ואיכא מ"ד שכ' הר"ן בריש כתובות דחופה אינו אלא יחוד ונ"מ לבתולה הנשאת בע"ש שצריך להתייחד עמה יחוד הראוי לביאה בע"ש דאל"כ כשיבא עלי' בשבת נמצא כקונה קנין בשבת ועם שלא ראיתי נזהרין בזה מ"מ ראוי והגון לנהוג כן עכ"ל ע"ש: וע' בביאור רבינו הגר"א ז"ל סק"ט מ"ש ועמש"ל סי' ס"ד ס"ק ט' בזה עוד מענין זה:
ג סָעִיף ג אפילו אחר כמה ימים. עב"ש סק"ח בשם הפרישה הטעם משום דלא נזכר בברכה זו כלום מנישואין מש"ה יכול לברך אח"כ אבל ברכת אירוסין כו' ועיין בתשו' הרדב"ז ח"ה סי' שני אלפים שכ"ו שכ' ישוב אחר דהכא מיירי שלא בא עליה דאע"ג שהיא נשואה גמורה מ"מ אסור לו לבא עליה עד שיברכו לה ז' ברכות הלכך אע"ג שנגמרו נשואיה לענין שאר דברים הוי שפיר עובר לעשיה משא"כ בברכת אירוסין ע"ש אמנם הוא עצמו ז"ל בח"א סי' שע"ב לא כתב כן רק דמותר לבא עליה אחר החופה אפי' שלא בירך ברכת חתנים והכי דייק לישנא דהרמב"ם והבא על ארוסתו בבית חמיו כו' משמע דדוקא בבית חמיו כו' ע"ש ולפ"ז ע"כ כתי' הפרישה:
ד סָעִיף ה אינה חייבת ליטמא לו. כ' הב"ש אבל איסור ליכא דקי"ל בני אהרן מוזהרין כו' ורש"י ביבמות דכ"ט כתב ברגל אסורה ליטמא דחייב אדם לטהר עצמו ברגל עכ"ל ומשמע דס"ל שדברי רש"י הנ"ל קאי גם על זמן הזה לפי דהחיוב לטהר עצמו ברגל הוא גם בזה"ז. אבל מלשון הטור וש"ע שכתבו אינה חייבת משמע דס"ל שדברי רש"י הוא רק על זמן הבית וכמו שבאמת לא נמצא בטור וש"ע בשום מקום שיזכירו חיוב זה. וע' בה"ט ביו"ד סי' שע"ג סק"ד שהביא בשם בה"י שתמה על הפוסקים בזה והבה"ט שם כתב לתרץ שדין זה הוא רק על זמן הבית ולכן השמיטו הפוסקים פי' שני שברש"י הנ"ל ע"ש. וכ"כ בת' שאגת ארי' סי' ס"ה דהא דאמרי' חייב אדם לטהר עצמו ברגל אינו נוהג בזה"ז ע"ש וכ"כ בשו"ת יד אליהו סי' ס"ח והובא בש"ת בא"ח סי' תקכ"ט ע"ש. נמצא שדברי הב"ש בשם רש"י הנ"ל אין להם מקום לדינא בזה"ז: (ועיין בספר קרבן נתנאל פ' בתרא דיומא אות פ"א שהשיג על הב"ש בזה ושם כתב דחיוב לטהר עצמו ברגל היה ג"כ אחר חורבן הבית בזמן התנאים ואמוראים לפי שהיה להם עדיין אפר פרה ע"ש:
ה סָעִיף ה שלא זכה בנדוניא. עבה"ט מ"ש ובשנה שני' אם מתה כו' ועיין בתשו' שבו"י ח"ג סי' קכ"ב שחולק ג"כ על הח"מ והסכים עם הב"ש וכתב שגם בתשו' מהרי"ט צהלין סימן ס"א מבואר כן להדיא דכל שיורשי בעל או יבם יורשים קצת נדוניא הם חייבים בקבורתה ע"ש. ועיין בתשו' שב יעקב סי' כ"ח שהסכים לדעת הח"מ דמוטל על שניהם ודוחה ראיות הב"ש ע"ש: וכן העלה בס' טיב קדושין דהעיקר כדברי הח"מ דהוצאת קבורה לחצאין וכן מה שהוציא בחליה ע"ש):
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.