א כֵּיוָן שֶׁהִכְנִיס הָאִישׁ אֲרוּסָתוֹ לַחֻפָּה, אַף עַל גַּב שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה, הֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ לְכָל דָּבָר, וְגוֹבָה עִקַּר כְּתֻבָּתָהּ וְתוֹסֶפֶת, אִם תִּתְאַלְמֵן אוֹ תִּתְגָּרֵשׁ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁרְאוּיָה לְבִיאָה. אֲבָל אִם הָיְתָה נִדָּה, וְאַחַר כָּךְ כְּנָסָהּ לָחֻפָּה וְנִתְיַחֵד עִמָּהּ, אֵינָהּ כְּאִשְׁתּוֹ, אֶלָּא לְכָל הַדְּבָרִים הִיא עֲדַיִן כַּאֲרוּסָה, מֵאַחַר שֶׁהָיְתָה נִדָּה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּדַוְקָא לְעִנְיַן שֶׁלֹּא תִּגְבֶּה הַתּוֹסֶפֶת הִיא עֲדַיִן כַּאֲרוּסָה, אֲבָל לְכָל שְׁאָר דְּבָרִים הֲרֵי הִיא כִּנְשׂוּאָה. הַגָּה: וְעַיֵּן לְעֵיל רֵישׁ סִימָן נ"ה מַהוּ נִקְרָא חֻפָּה. וּצְרִיכִין לִכְתֹּב הַכְּתֻבָּה קֹדֶם הַחֻפָּה, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא חֻפָּה הָרְאוּיָה לְבִיאָה (הָרַמְבַּ"ם פֶּרֶק י' דְּאִישׁוּת). וּלְמַאן דְּאָמַר דְּחֻפַּת נִדָּה הָוֵי חֻפָּה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְבִיאָה, הוּא הַדִּין אִם לֹא כָּתַב כְּתֻבָּה; וּמִכָּל מָקוֹם נוֹהֲגִים לְכַתְּחִלָּה לְכָתְבָהּ קֹדֶם לָכֵן. אִשָּׁה חוֹלָנִית חוֹלַת מָוֶת, אַף עַל פִּי שֶׁכּוֹנְסָהּ עִם הַמִּטָּה תַּחַת הַחֻפָּה כְּדֵי שֶׁיִּירָשֶׁנָּה בַּעֲלָהּ, אֵינוֹ חֻפָּה כְּלָל, מֵאַחַר שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה כְּלָל לְבִיאָה, וְאֵין בַּעֲלָהּ יוֹרְשָׁהּ (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל נ"ד). כְּנָסָהּ לָחֻפָּה וְלֹא בֵּרַךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים, הָוֵי חֻפָּה גְּמוּרָה, דְּאֵין הַבְּרָכוֹת מְעַכְּבוֹת; וּמְבָרֵךְ אַחַר כַּמָּה יָמִים (טוּר סִימָן ס"ב), וּלְכַתְּחִלָּה יְבָרֵךְ אוֹתָהּ קֹדֶם שֶׁיִּתְיַחֵד עִמָּהּ (כָּךְ מַשְׁמַע בִּתְשׁוּבַת הָרֹא"שׁ). וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן נ"ה. וְנָהֲגוּ עַכְשָׁו לְבָרֵךְ תַּחַת הַחֻפָּה, קֹדֶם שֶׁנִּתְיַחֵד עִמּוֹ. וְנָהֲגוּ שֶׁהֶחָתָן וְהַכַּלָּה מִתְעַנִּין בְּיוֹם חֻפָּתָן, (וְעַיֵּן בְּאֹרַח חַיִּים סִימָן תקע"ג.) אִם קִדֵּשׁ בְּטָעוּת, וְהָיוּ לוֹ נִשּׂוּאִין עִמָּהּ, וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע שֶׁהַקִּדּוּשִׁין הָיוּ בְּטָעוּת, אַף עַל פִּי שֶׁחוֹזֵר וּמְקַדְּשָׁהּ אֵין צָרִיךְ לְבָרֵךְ שֵׁנִית שֶׁבַע בְּרָכוֹת, וְסָגֵי לֵהּ בַּבְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת. יֵשׁ אוֹמְרִים לַעֲשׂוֹת הַחֻפָּה תַּחַת הַשָּׁמַיִם, לְסִימָן טוֹב שֶׁיְּהֵא זַרְעָם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם:
ב כָּשֵׁר הַדָּבָר שֶׁלֹּא תִּנָּשֵּׂא עַד שֶׁתִּטָּהֵר. וְעַכְשָׁו הַמִּנְהָג שֶׁלֹּא לְדַקְדֵּק, וְאֵין מַמְתִּינִין; וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב לְהוֹדִיעַ לֶחָתָן תְּחִלָּה שֶׁהִיא נִדָּה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אַף עַל פִּי בְּשֵׁם ר"י):
א סָעִיף א וע"ל [סוף] (צ"ל ר"ס) נ"ד דהיינו דשם כתב דהאידנ' מקרי חופה שמעמידין חתן וכלה תחת יריעה המונחת על כלונסות וא"כ עד אות' שעה לא מיקרי חופה לכל דבר המועיל מחמת חופה ולא כי"א שהביא רמ"ח סי' נ"ד שהינומ' מיקרי חופה ויש עוד נ"מ כמו שכתבתי בי"ד סי' שמ"ב ע"ש. ונראה דהיינו כדעת אחרים שמביא ב"י כאן בשם הר"ן דחופה לא היינו יחוד כו' בכל מה שנזכר כאן דחופה בלא ביאה קונה היינו בבתולה אבל בבעולה אין החופה קונה כמ"ש סי' ס"ג ועיין מ"ש סי' ס"ג מזה:
ב סָעִיף א אשה חולנית כו' זה העתיק מתשובת הרא"ש כלל נ"ד וז"ל ראובן חלק נכסיו והניח קרקע לנדונייתא בתנאי שאם תמות קודם נישואין שישאר הקרקע הקדש וחלתה חולת מות וכדי להפקיע הקרקע מיד הקדש הלכו קרוביה והושיבוה במטה בחליה (תחת החופה) עם א' מקרוביה ועשו ז' ברכות כדי שירשנה ומתה מחולי זה ולא קרב אליה ונראה דלא ירשנה כו' כיון שלא היתה ראויה לביאה כמו בכניס' לחופה ופירסה נדה. והשיב הרא"ש דאין באותה חופה כלום חדא שלא היתה ראויה לביא' כמו שכתבתי ועוד אזלי' בתר אומדנ' דעת ראובן שרצה לעשות טובה לנשמתו ליתנו להקדש ולא שירשו יורשיו רק שייר כדי שתנשא בתו וכ"ש שלא היה כדעתו שיביא לידי א' ע"י הערמה הלכך אומדנ' דמוכח הוא והקרקע היא הקדש עכ"ל מ"ש בתשו' זו שלא היתה ראיה לביאה כמו שכתבתי האי כמ"ש היינו מטעם השואל שכ"כ אבל לא ממש כוותיה דאלו השואל כתב דיא כנדה וזה אינו להרא"ש דהא איהו ס"ל דחופת נדה הוי חופה ליורשה כמ"ש בטור בשמו סי' זה אלא ע"כ דהרא"ש ס"ל דזו גרע מנדה דבנדה עכ"פ בדעתו לבא עליה אחר שתטהר וע"ז אמרי' שפיר דחופה קונה כיון שעיקר החופה בשביל זה משא"כ כאן שאין כוונתו אלא ליורשה ולא לביא' כי היא בסכנת מות ע"כ מודה הרא"ש דאינה יורשה אלא דיש לי תימ' רבתא על רמ"א בכאן דע"כ לא הפקיע הרא"ש את היורשי' שם אלא בענין שלא היה לה להאשה נכסים כלל אלא שהאב זיכה לה להנשא בזה נישואין כדרך כל הארץ ואם לאו יהיה להקדש וכאן הוה כאלו לא ניסת כיון שאינה ראויה לביאה אלא כוונת הפקע' מהקדש לא הוה כאלו מתה פנויה. משא"כ באשה שיש לה נכסים כבר והיא מכוונת שאותו הבעל שיקדשנה יהי' יורש שלה ע"י הקידושין שיקדשנ' למה לא יהנו מעשי' דהא אפי' ציותה מחמת מיתה דבריה קיימין בממון שלה דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי כ"ש בזה שעשתה מעש גדול ונתקדשה עבור זה ודאי שפיר הוה קידושין גמורים ועוד נראה דאפילו בההוא דהרא"ש הוה קידושין גמורים והבא עליה בחוליה חייב מיתה אלא דלענין ירושה בנכסים שלא זכתה כ"א ע"י נישואין כמאמר האב וזה לא מקרי נשואין סתם משא"כ כאן שהנכסים הם שלה כבר ונראה לענין מעשה דהוא יורשה כאן ועיין מ"ש בסי' צ' בס"ד ראי ברורה: דברי המגיה כתב ב"ש בסק"ד וא"ל ת"ל הא צריך להחזיר כו' וכן הקשה בט"ז ומכח זה כתב אם היה לה ממון זכה הבעל מחמת מחילה כו' אבל לא תי' על הקושי' למה לא מחזי' הנדוניא כו' ויותר מסתברא דלא שייך כאן מחילה די"ל דהיה לה חופה דהיתה סבורה שתחזיר לבורי' כו' וכן הוא לשיטת הרמב"ם כו' ה"נ לדידן עכ"ל ולא ידעתי מה עלתה על דעתו בדברים אלה מה שא"א לשומען חדא דהא אפשר לומר דרמ"א מיירי שחלת' חולת מות דהיינו שא"א לעמוד מחולי זו וגם לא תהיה ראויה לביא' ויהיה מתנועע והולך הלוך וחסר עד אחר שנה אעפ"כ לא ירשנה בעלה אחר שנה כיון דלא היתה ראויה לביאה בתוך שנה מיום כניסת' לחופה עד אחר מותה ועוד הא יש לדקדק בדברי רמ"א שכ' אע"פ שכנס' עם המטה תחת החופה כדי שירשנ' בעלה אינה חופה כלל מאחר שאינה ראויה כלל ואין בעלה יורש' פתח בחדא כדי שירשנ' בעלה וסיים בתרתי אינה חופה כו' ואין בעלה יורשה לא היה לו לכתוב אלא מאחר שאינה ראויה לביא' אין הבעל יורשה ול"ל לכתוב אינו חופה כלל א"ו דרמ"א למד מתשובת הרא"ש שכתב דאינו יורשה מחמת דאינו ראוי' לביא' ולמד מזה תרתי מילי דלא הוי חופה כלל דתהוי אשתו בכך כיון דלא הוי ראיה לביאה וגם אין בעלה יורשה וכ' סתם אין בעל יורש' יהיה מטעם שיהיה הן מחמת שלא קנתה בחופה זו כיון שאינ' ראויה לביא' הן מחמת שצריך להחזיר הנדוני' דהאי ואין בעלה יורש' לא קאי אלמעלה מה שכתוב מאחר שאינ' ראויה לביאה כי הוא דין בפני עצמו והאי מאח שאינ' ראויה כו' קאי אמה שכתב אינה חופה כלל ולא אשל מטה הימנו דהיינו על מ"ש ואין הבעל יורשה ועל תשובת הרא"ש בודאי אין מקום לקושיתו כלל דהא כתב שם בתשובה וכדי להפקיע הקרקע מיד הקדש הלכו קרוביה והושיבוהו במטה עם א' מקרובי' ועשו ז' ברכות כדי שירשנ' כולי א"כ נוכל לפרש שירש' דהיינו יורשי' ירשנה אחר שתמות כיון שהיה לה נישואין יצא מהקדש והם ירשוה וגם נוכל לומר שהחופה היתה עם א' מקרובי' שראוי ליורשה בלא"ה כמ"ש שם והושיבוה במטה עם קרובי' ועשו ז' ברכות משמע שהנשואין היה עם א' מקרוביה וא"כ נוכל לומר דהוא הוא היורש בלא"ה והשאל' היה להוציא מן ההקדש מחמת החופה כנ"ל ועוד אפי' אם הכניסו' לחופה עם אחר דאינו ראוי ליורשה בלא"ה הדין נותן שלא יחזור הנדוני' ליורשי' אי היה כאן נשואין גמורין דהא קי"ל כל תנאי שבממון קיים אפילו בשל תורה א"כ כ"ש אם התנה קודש שנשא' שאם תמות בתוך שנה לא יחזיר ליורשי' כהתקנה כ"ש דמהני התנאים ואינו מחזיר א"כ כאן דהכניסו' לחופ' בשביל כך שירשנה בעלה כשתמות אח"כ סמוך לחופה אין לך תנאי יותר מזה כיון דהכניסוה לחופה בשביל כך שגירשנ' בעל' כשתמות סמוך לחופה אח"כ ולפ"ז גם אם נפרש דברי רמ"א כפשטן דאין הבעל יורש' מחמת שאינ' ראויה לביא' לק"מ קושייתו דת"ל דצריך להחזיר בלא"ה כיון שהוא תוך שנה ראשונה דהא בשביל זה הכניסה לחופה כדי שירשנ' וה"ל כאלו התג' שלא תחזיר דמהני התנאי שהיה קודם הנשואין ועוד הא רמ"א כ' סתם אשה חולני' חולת מות אע"פ שכונס' עם המטה כו' משמע דלא מחלק בין מה שהכניס' היא עצמה משלה או ממה שנתן לה אביה דלעולם אין בעלה יורשה וע"ז הוא עיקר קושיות הט"ז דבאם היה לה נכסים משלה למה לא ירשנה בעלה מטעם שמחלתה לו וא"כ אין מקום לקושיתו כלל על רמ"א דת"ל בלא"ה צריך להחזיר תוך שנה כו' דרמ"א רוצה לומר דאין הבעל יורשה אף מה שהכניסה בעצמה משלה ולכן צריך להטעם שאינה ראוי' לביאה דוקא וגם מ"ש דיותר מסתבר דלא שייך כאן מחילה די"ל דהיתה סבורה שתחזיר לבורי' כולי אין הדעת סובלתן דא"כ למה מיהר' ליכנס לחופה ולא המתינ' עד שתעמוד מחולית' וא"ל דהיתה מוכרח' מכח רצון הבעל שהיה רוצה בכך היה לה לאסוקי אדעא שעושה זה כדי שירשנ' דכיון שאינה ראוי' לביאה ואינו רוצה להמתין עד שתעמוד מחולית' בודאי דעתו בשביל שירשנה ולא היה לה להיכנס תחת החופה כיון דמוכח מלתא דעושה כן כדי שירשנה ומדנכנס' תחת החופה עמו בודאי סברה וקבלה ומחלה לו וקונה מטעם מחילה כיון שנכנס' לחופה בשביל כך ולא דמי לשיטת הרמב"ם אם היתה נדה ונכנסה לחופה דאינו יורשה דשם לא אסקא אדעתא מידי ולא מחלה לו משא"כ כאן דאסק' אדעתה ומחלה לו כמ"ש וגם מ"ש הח"מ דעדיפא מניד' כו' מ"מ הא קי"ל רוב חולים לחיים עכ"ל לא אדע שום נפקותא בזה כיון דנשאה ולא היה רק דעתו כדי שירשנה כמ"ש רמ"א כי היה סומך שבודאי תמות וגם לפי מ"ש דא"כ היה להם להמתין עד שתחזור לבוריה ואח"כ יכניסו לחופה א"ו שעל דעת כן נכנסו לחופה וגם מתה אח"כ מה מועיל לענין זה דקי"ל רוב חולים לחיים כיון דהיא מתה וגם דעתם לא היה בשעת החופה שיבא עליה אח"כ כשתחזי' לבורי' רק כדי שירשנ' כמ"ש ואף שנוכל לומר דדעתם היו לנשואין גמורין כי סמכו עצמם דרוב חולים לחיים רק משום חשש שמא תמות מיהרו ליכנוס לחופה כדי שירשנ' מ"מ כיון שמתה וחזי' דאינה מן הרוב החולים החיים ולמפרע לא היתה ראוי' לביאה אין כאן חופה כלל דבשלמ' בנידה אחר שמטהרת עצמה היא ראוי' לביא' ונתקיים כוונתו למפרע משא"כ כאן ומה שהביא החמ"ח ראי' מהא דאמרי' ביבמות דף נ"ז דיש חופה לפסולות דהיינו אלמנה לכ"ג פסלה מתרומה אע"ג דלעולם לא תהיה ראוי' לביאה עכ"ל אין ראיה כלל דהתם אין הטעם דאין חופה קונה באינה ראוי' לביאה אלא דקנסינן לה הואיל דמשתמרת לביאת עבירה וחופה קרוב' לביאה היא שהרי ת"ק ס"ל דאף מן האירוסין לא יאכלו בתרומה אף דאין שייך קנין באירוסין א"ו משום קנס הוא ובהדי' אמרי' שם דף נ"ח דחופה אינה קונה ועיין מ"ש סי' ז' עכד"ה:
ג סָעִיף ב כשר הדבר כו' דהיינו דאיכא ב' דיעות בזה דהרמב"ם ס"ל דחופת נדה לא הוי חופה והרא"ש ס"ל דהוה חופה לכל דבר חוץ מזה שאינה גובה תו' והר"ן הביא ב' דיעות בריש כתובות וכתב לפי שאנו נוהגין עכשיו לעשות חופה בלא יחוד אין אנו מקפידין אם היא נדה אם לאו ומ"מ כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר עכ"ל ועפ"ז נמשכין דברי הש"ע כאן ויש להביא ראי' להרמב"ם ממ"ש ריש כתובות הרי שהי' פתו אפיו וכו' ומת אביו של חתן וכו' מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה וכו' וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים הרי דלענין אבילות נסיב תחלה דנעשה האבילות קודם החופה רק שהיה פתו אפוי ולענין פירס' נקט אשתו דהיינו אחר כניס' לחופה וקא מדמי להו להדדי לענין שמירה מן היחו' אבל לענין כניסה לחופה אם כבר פירסה נדה אחר שפתו אפוי לא אמרי' דגם בזה כונס לחופה וימתין בבעיל' מצו' עד אחר שתטהר ואע"ג דאיכא פסידא והיינו דאין לעשות החופה כל שאינה ראוי' לביא' וזה מבואר כדעת הרמב"ם וצ"ל דעת הרא"ש החולק על הרמב"ם דמ"ה לא שנא התנא באיסור נדה דכונס לחופה משום דלאו אורח' הוא להרחיק החופה מן הבעיל' אבל איסור' ליכא ומו"ח ז"ל הקשה כאן קושי' על הרמב"ם ודחק לתרץ והוא ללא צורך כי אין כאן קושי' כלל לפי מה שכתבתי הדברים פשוטים:
ד סָעִיף ב ועכשיו המנהג כו' הטעם דאנו קי"ל כדעת אחרי' שזכרתי בסמוך בשם הר"ן דחופה לא היינו יחוד ואפ"ה הוה נישואין כיון שמסר אותה לרשות החתן: בעת ההיא בנוסח הברכה מהר' ה' אלהינו ישמע בערי יהודה: כתב בטור ישמיע ונראה שאין נוסחת הטור עיקר דהא בירמי' סי' ל"ג כתוב עוד ישמע כו' וכן הוא בגמרא ובאשר"י וברמב"ם וכן הוא המנהג ולכן המשנה בזה דו על התחתונה: מה שאומרים משמח חתן וכלה לא עם כי שם לא קאי על הדיבור שבהם בזיווג אלא שישמחם הש"י בפרנס' שניהם בסוף קאי על שמחת הזיווג כפירש"י:
א סָעִיף א כנסה. ואם כנסה לחופה ובחופה פירסה נדה אמרינן תחלת חופה קונה הרא"ש:
ב סָעִיף א ארוסה. דוק' כשמת קודם שנראית לביאה אבל אם נראית לביאה קודם שמת לא מיקרייא תו פירסה נדה ואם האשה אומרת שנבעלה נאמנת הראנ"ח ח"א סי' ע"ז וכתב כנה"ג ויראה אם ידוע לכל שלא היה לו שעת הכושר לבעול שאינה נאמנת נכנסה לחופה ופירסה נדה וחלה הבעל ואחר שעברו ימי נדותה טבלה לנדתה ובזמן טבילתה קם הבעל מחלייו ועמד יום או יומיים ומת אם אותו יום או יומים היה ברי' והיא אומרת שנבעלה נאמנת ואם היה חולה אינה נאמנת הראנ"ח שם:
ג סָעִיף א החופה. נכתבה הכתובה ונמצ' פסולה החופה אינה בטעות וצריך לכתוב לה כתובה אחרת תשובת הגאונים סימן רפ"ו:
ד סָעִיף א חולנית. מאתר שאינה ראויה כלל לביאה. ובס"ס נ"ו בחולנית דיורש אותה שם איירי כשהיא חזיא לביאה ב"ח עיין אחרונים:
ה סָעִיף א מתענין. יש בזה ב' טעמים הא' משום דהוא יום סליחה דידהו. ונמחל עונותיהן. לפ"ז ראוי להשלים התענית. הטעם הב' שמא ישתכרו ולא יהיו דעתם מיושבת עליהם. לפ"ז א"צ להשלים. ואם האב מקבל הקדושין בשביל בתו הקטנה צריך הוא להתענות לפי טעם זה. ובימים שאין מתענין כמ"ש בא"ח צריך ליזהר שלא יהיה רודף אחר מותרות מאכל ומשתה. וכנה"ג הבי' בשם חכם א' דבימים שאין מתענין יעשה החופה בשחרית ולא יאכל עד אחר החופה ע"ש דף צ' ע"ב:
ו סָעִיף א ז' ברכות. עיין אחרונים ובהרדב"ז ח"א סי' קפ"ה. ומהר"י ווייל סי' ז' וסי' קל"ח:
ז סָעִיף א השמים. צריך להעמיד החתן לשמאל הכלה כדי שתהיה הכלה לימין החתן דכתיב נצבה שגל לימינך. יש מעמידים החתן והכלה לצד מערב ופניהם כנגד מזרח שיהיו פניהם נגד ארון הקודש. והמברך מצדד עצמו ופניו למזרח. ויש מעמידים חתן וכלה לצד דרום. ויש מעמידים לצד צפון הר"ם מינץ סי' ק"ט בדרשות מהרי"ל כתב אחוריהן לצפון ופניהם לדרום. וכנה"ג כתב דבזמנינו זה אין אנו מקפידין ע"כ. ולוקחים שתי צלוחית שפיהם צר לסימן שהיא בתולה. ולאלמנה שני קרויזא"ן פתוחים הר"ם מינץ סי' ק"ט. והמברך ז' ברכות עומד במערב ופניו למזרח וכשאומר שמח תשמח הופך פניו נגד החתן והכלה. דרשות מהרי"ל:
ח סָעִיף ב שהיא נדה. וכנה"ג כתב ועכשיו נוהגין לישא נשים נדות אפילו בלתי הודעה לחתן שהיא נדה. מיהו בדרשות מהרי"ל כתב דאם אינה טהורה אינו מגיע בה אך מניח מעצמה ליפול באצבעה. ואנן לא נוהגין כן אלא שהחתן בעצמו נותן הטבעת באצבעה. דקודם שקדשה בטבעת לא הוי אשתו ומיד כשקדשה עם הטבעת מרחקה הכלה מהחתן אם היא נדה. וכתב כנה"ג הא דמקדשה ונכנסה עמו לחופה אפי' היא נדה דוק' כשרוצה לישא עכשיו ואי אפשר לה ליטהר כגון שלא עברו ימי נדותה ולבונה אבל אם עברו ימי נדותה ולבונה ויכולה היא לטבול ואעפ"כ אינה רוצה לטבול לסבה אחרת ראוי לחוש לדברי הרמב"ם שלא תנשא עד שתטהר וכן עשיתי מעשה ע"ש דף ל' ע"א סי"ד:
א סָעִיף א ארוסתו לחופה. עי' במל"מ פ"י מה"א דין ב' שנסתפק בהא דחופ' קונה אי בעי' שיהיו הקידושין קודם לחופה אבל חופה קדמה לא מהני להחשיבה כנשואה או דילמא כל שהוא שם חופה וקידושין מהני והוכיח מדברי הרמב"ן בחידושיו פ"ק דקדושין דף י' דמהני וחלק על תשו' מ"ב הובא בב"ש סי' ס"ג (צ"ל ס"ד סק"ו) שפסק דאינו כלום והרב המגי' שם כ' שדעת התוס' בפ' אע"פ דף נ"ז ד"ה רב ודברי הרשב"א בחידושיו שם ודברי רבינו ירוחם (נכ"ב ח"ב הוא ג"כ כהמ"ב ע"ש (ובתשו' הרדב"ז ח"א סי' שע"ב ראיתי שמסתפק ג"כ בזה וז"ל שם ואי לאו דמסתפינא אמינא דאין הסדר מעכב שאם שדך אשה והכניס' לחופה וברך ז' ברכות ואח"כ קדשה הרי היא אשתו לכל דבר אע"פ שאין ראוי לעשות כן לכתחילה ודבר זה עדיין צל"ע עכ"ל עי' בחמ"ח לעיל סי' נ"ה סק"ט) . וע' בס' שעה"מ שם בקונ' חופת חתנים סעיף ח' שכ' ע"ד הרב המגי' הנ"ל שאין מדברי התוס' והרשב"א ורי"ו ראיה כלל שכל דבריהם הוא לאפוקי חופא גרידתא ודלא כרב הונא ולעולם דכל דאיכא חופ' וקידושין אפי' שלא כסדרן מהני וכדעת הרמב"ן וכן נראה מדברי התוס' פ' האשה רבה דפ"ט ע"ב ומדברי הרשב"א בחידושיו דף נ"ה. ושוב כ' דנרא' שאין מכל אלה סתירה לדברי המ"ב הנ"ל דעד כאן לא כתבו התוס' והרמב"ן והרשב"א הנ"ל דאפילו שלא כסדרן מהני אלא היכא דנכנס' לחופ' בלא קדושין ואח"כ קדשה בביא' משום דאע"ג דכנס' לחופ' קודם הקידושין מ"מ בשעה שמקדש' בביאה הרי באותו שעה היא מסורה ג"כ לחופה וחופה וקידושין באים כאחד שהרי בין להסוברים דעיקר החופה הוא שיביאנ' לביתו בין להרמב"ם דס"ל דצריך הבאה לביתו וגם יחוד מ"מ הא מיהא בשעה שנתייחד עמה וקדש' בביאה בעודה בביתו הרי היא מסור' לחופ' ונמצא שהחופה נמשכת עד שעת הקידושין והו"ל חופה וקידושין באים כאחד אבל בנדון הרב מ"ב באלמנה שנשאת בע"ש ונוהגין לייחד אותה בע"ש קודם החופה והקדושין כדי שיהא מותר לבא עלי' בשבת דנמצא דבשעת הקדושין אין כאן חופה כלל דאלמנה אין לה חופה אלא ביחוד וא"כ בשעה שנתייחד עמה אכתי לא נתקדשה והו"ל אותה חופה כמאן דליתא ובשעה שמקדשה בקהל עם ליתא לחופה דהיינו יחוד פשיטא ודאי דלא מהני כלל ומש"ה כ' דכשבועל' בשבת הוי כקונה קנין בשבת והאריך עוד בזה ומסיק סוף דבר בהא סלקי דמעולם לא כתבו דחופה דקודם הקידושין מהני אלא דוקא היכא דבשעת הקידושין איתא לחופה בעין אבל בנדון המ"ב דבשעת קדושין ליתא לחופה כלל נראה דלכ"ע לא קני לה ואינו יכול לבועלה בשבת עכ"ד עיין שם. ועיין בספר המקנה בקו"א סימן כ"ו שכתב ג"כ שדעת רבינו ירוחם והמ"ב הם עיקר ודחה ראיית המל"מ מהרמב"ן עי' שם: (א) אע"פ שלא נבעלה כו' ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וז"ל והראנ"ח ח"א סי' ס"ז כת' דהוי ספיקא דדינא דלכל הפוסקים דס"ל דאת"ל לאו פשיטות הוא (עב"ש סי' קל"ז סק"ו) הוי אבעיא דלא איפשטא. ותמיהני אף דהביא שם דעת תשו' מיימוני בשם ריצב"א דהוי אבעיא דלא איפשטא מ"מ הא הרא"ש כתב דנפשטה מדתני רב יוסף ע"ש עכ"ל:
ב סָעִיף א הרי היא כאשתו. עיין בס' שיטה מקובצת כתובות דף ז' ע"ב בענין מציאות החופה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן ועיין בשעה"מ שם בקונ' חופת חתנים ס"ה ובהגהת טעם המלך שם מ"ש בזה:
ג סָעִיף א כשראויה לביאה. עמ"ש לעיל סי' ל"ז סק"א:
ד סָעִיף א אבל אם היתה נדה. עב"ש סוף סק"ב שכ' דאם הי' לה חופה תוך ז"נ שצריכה כלם לישב ס"ל להמגיד דהוי חופה אפילו לשיט' הרמב"ם כיון דאינו אלא חשש שמא ראת' לכן מהני החופה עכ"ל. הנה מ"ש זה בשם המגיד כוונתו לדברי המ"מ פי"א מהא"ב סוף דין י' ע"ש היטב. ומצאתי בשעה"מ פ"י מה"א בקונ' חופת חתנים סעיף ו' שנסתפק בדין זה אי חופ' שאינה ראויה לביאה מחמת איסור דרבנן אי חשיבא חופ' לדעת הרמב"ם וסייעתו והביא בשם הרב מהר"ח אבולאפיא שהוכיח מדברי הה"מ בענין לכתוב כתוב' קודם כניסתה לחופה דמבואר מדבריו דלכתחילה בעינן שלא יחסר דבר אפי' מדבריהם הא אם עבר וכנס חופ' גמור' היא כיון דמדאורייתא חזיא ולפ"ז ה"ה בכלה שנכנס' לחופה בתוך ז"נ שלה דאין איסורו אלא מדרבנן מועיל החופה בדיעבד. והרב המחבר ז"ל האריך לחלוק עליו וס"ל שלדעת הרמב"ם ז"ל לא שנא לן בין דאורייתא לדרבנן ומדברי הה"מ שם אין ראיה כלל וגם מדברי הה"מ דפי"א מהא"ב (שכיון עליהם הב"ש הנ"ל) אין ראי' דלא קאי התם אלא לענין היתר יחוד לת"ח אבל לענין קנין מסתבר' ודאי דלא קני לה כיון דליכא חיבת ביאה שהרי אסור לבא עליה ומה לי מחמ' איסור תורה או מחמת אזהרת חז"ל. ומסיק זאת תורת העול' לדעת הרמב"ם וסייעתו אפי' בחופה דלא חזיא לביאה אלא מדרבנן דינה כארוס' וכן מתבאר ג"כ מדברי הרב מ"ב סי' צ"א שכ' שמה שנוהגין לעשות נישואין לבתול' בע"ש ולערב טובלין אותה ובועל אות' שלדעת הרמב"ם דס"ל דחופת נדה לא קנה לא יפה הם עושים שנמצא שקונה אות' בשבת יעו"ש הרי דאפילו בז' נקיים דאיסור' דרבנן ס"ל דלא קנה כנ"ל להלכ' עכ"ד ע"ש. (לע"ד צ"ע דלכאורה אפ"ל דהמ"ב שם ר"ל בבתולה שהגיע זמנה לראות וראת' דהיא נדה מה"ת עד שתבא במים וא"כ אין ראיה) ועיין בהגהת טעם המלך שם שהביא עוד ראי' לזה מדברי תשובת ח"צ סי' ב' דמבואר שם דס"ל ג"כ הכי דאפילו מחמת איסור דרבנן מקרי חופה שאינה ראויה לביא' ע"ש:
ה סָעִיף א אלא לכל הדברים. עיין בשעה"מ שם סעי' ד' שהביא דבתשו' מהרש"ך ח"ג סי' כ"ז תמה על הרמב"ם כיון דחופה דלא חזיא לביא' הוא בעיא דלא איפשטא איך תפש במושלם שהיא כארוס' ושאין בעלה יורש' והל"ל דהמע"ה כדרכו בכל תיקו שבתלמוד ואם הבעל מוחזק אין מוציאין מידו וכן נמי לענין תוספת אם תפסה אין מוציאין מידה. ובתשו' פרח מטה אהרן ח"א סי' קי"ד כתב לתרץ זה כיון דירושה יורשי האשה הוי ודאים וירושת הבעל היא מכח ספק אין ספק של בעל מוציא מידי ודאי יורשי האשה וה"ז דומה למ"ש בפ' החולץ דמ"ח ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא כו'. והוא ז"ל כתב דאין תירוץ זה עולה יפה דלא דמי כלל לההיא דספק ויבם כו' רק דמעיקרא קושיא ליתא שהרי כתב הרמב"ם בפ"א מהל' נחלות (ובש"ע לקמן סי' צ' סעיף ה' ועב"ש שם) דמי שנתגרש' ספק גירושין אין הבעל יורש' ומבואר הוא דאפילו נצ"ב שלה הוא מוחזק אפ"ה אין הבעל יורשה ומוציאין מידו וק"ו בספק נשואה דאפי' החולקים שם על הרמב"ם מודו בס' נשואה כמ"ש ה"ה שם ע"ש עוד:
ו סָעִיף א הוא עדיין כארוסה. עב"ש סק"ב ועיין בשעה"מ שכ' ס"ד וס"ט שהאריך בדברי הב"ש בכל ס"ק זה: (ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל עמ"ש הב"ש ולכאור' קשה על שיטת הרמב"ם דס"ל חופה היינו יחוד מה מבעיא בש"ס פירסה נדה מהו אי מהני החופה פשיטא לא מהני כו' נ"ב וז"ל ע' בר"ן ריש כתובות דכ' תחלה דחופה היינו יחוד ומ"מ בדיעבד מהני החופה בנדה ע"ש וא"כ י"ל דגם הרמב"ם ס"ל די"ל כן ומה דפסק דאף דיעבד לא מהני היינו מכח אבעיא דהש"ס עכ"ל):
ז סָעִיף א וי"א דדוקא כו' עי' בשעה"מ שם שהביא בשם מהר"ש גאון בס' משפטים ישרים סי' ל"ה שכ' שאף להחולקים על הרמב"ם וס"ל דחופת נדה חשיבה חופה לענין ירושה ושאר דברים היינו דוקא גבי נדה כיון דיש לה זמן מוגבל לנדתה מש"ה חשיבא חופ' כיון דאיכא חיבת ביא' לאחר זמן משא"כ היכ' דליכא חיבת ביא' כלל כ"ע מודו דלא חשיבא חופה כלל ועפ"ז יצא לדון בראובן שנש' את בת שמעון ונכנסה לחופה ולא קרב אליה בסיבת שהנער' היתה וצועקת באופן שלא היה להם יחוד וגם נתגלה הדבר שלא היה לו גבורת אנשים. דלכ"ע אין הבעל יורשה דכיון דאין לו ג"א אין לזה זמן מוגבל מתי יתרפ' ובהא ודאי לא חשיבא חופה כלל. והוא ז"ל תמה עליו שהרי מדברי הר"ן בפ' אע"פ והנ"י בפ' הבע"י משם הריטב"א שהקשו על הרמב"ם מההיא דיש חופה לפסולות מבואר דלא ס"ל חילוק זה וכן מתבאר מדברי תשובת מיימוני להל' אישות סי' ו' דליתא לחילוק זה ע"ש. וצ"ע מדברי הרמ"א בהגה באשה חולנית חולת מות כו' דנרא' שגם הרמ"א ז"ל מסכים לחלק כן וכמ"ש הב"י בסק"ד דהרמ"א מחלק מסברת נפשו דגרע מנדה מאחר שאינם ראויה לביא' כלל ע"ש וצ"ע וע' בס"ק שאחר זה:
ח סָעִיף א אשה חולנית כו'. הנה בתשובת הרא"ש מבואר בדין זה ב' טעמים א' דלא עדיף מפירסה נדה דאין הבעל יורשה ב' דשם היה עובדא דנתן לבתו על תנאי אם תמות קודם הנישואין יהיה להקדש אזלינן בתר דעתו דרוצה לעשות טובה לנשמתו כו' והקשה הח"מ על הרמ"א ז"ל שכ' דין זה בסתם דהא טעם הא' כבר חזר בהרא"ש בפסקיו ופסק דחופת נדה הוי חופה לשאר דברים וטעם הב' לא שייך הכא בסתם בלא הקדש. והב"ש תירץ דהרמ"א פסק כן מטעם הא' וסובר דהרא"ש לא חזר בו מדין זה דשאני הכא מאחר שאינה ראויה לביאה ללן גרע מנדה ע"ש וכן הסכים בתשו' פרח מטה אהרן ח"א סי' קי"ד מ"ש (וע' בס"ק הקודם) . ועיין בתשו' ח"צ סי' קכ"ד שתמה על הרמ"א ז"ל מצד אחר דדוקא בהאי עובדא דהרא"ש כתב דאין באותו חופה כלום והיינו כיון שהזכיר האב תנאי נישואין וחופה שאינה ראוי' לביאה אינה בכלל משמעות נשואין וא"כ לא נתקיים התנאי אבל אה"נ שאם לא הי' שם תנאי אע"פ שהיא חולנית ואינה ראוי' לביאה חופה קונה להרא"ש ז"ל ושלא כדברי הרב הרמ"א ז"ל עכ"ד ע"ש. ועיין בס' בית מאיר שכ' עדיין יש לדייק ממ"ש בש"ע סי' נ"ג ס"ג אבל מי שנותן לבתו סתם שתנשא בו ולא הזכיר שתנשא לפלוני קנסה אותה מתנה וכיון שנתקדשה כו' והוא מדברי הגאון שהובא בטור ופירשתי שם דמה שאמר שתנשא בו הוי כתנאי אם תנשא ומ"מ חשיב הקדושין לקיום התנאי וע"כ משום דבלישנא דעלמא מיד בהקדושין חשוב קיום ל' שתנשא בו א"כ ה"נ נימא נהי דהחופה אינה מ"מ הא נתקדשה ולהוי מקרי נתקיים התנאי שלא מתה קודם שתנשא וי"ל עובדא דא הי' בתר האירוסין צוה האב לתת לה שאז ודאי התנאי הי' על החופ' עכ"ד ע"ש (חילוק זה צ"ל אך לפי פירושו בסי' נ"ג שם שמסכים לדעת הדרישה שהובא בב"ש שם ס"ק ד' דאפי' אם מתה זכו היורשי' משא"כ לפ"ד כל האחרונים שם מהרש"ל והב"ח וח"מ והב"ש דלא זכו יורשים אלא יוחזר להאב דהא הוא נתן ע"מ שתנשא ולא נתקיים התנאי ע"ש א"כ מבואר להדיא דבקידושין לחוד לא חשיב קיום התנאי שתנשא ושפיר מצינו לומר דעובדא דא היה גם קודם האירוסין. ועמ"ש לקמן סי' קמ"ג סעיף ט"ז ס"ק י"ד בענין תנאי בגט ע"מ שלא תנשאי לפלוני כתבתי שם בשם תשובת ב"י בדיני גיטין סי' י"ג דאם לא נשאת לו רק נתקדשה לחוד לא עברה על תנאו כו' וכ"כ בפשיטות המבי"ט ח"א סי' של"ד וכ"כ הרשב"ץ בתשובה ע"ש מבואר להדיא דאינו נקרא נישואין בקידושין לחוד עד שנכנסה לחופה וכדברי האחרונים הנ"ל ושלא כדברי הבית מאיר): וכתב עוד במעשה בזקן א' שהי' לו בן חורג מאשתו שניה וגם הי' לו בנים מאשתו ראשונה ולבן הגדול דידיה הי' בת הראויה להנשא ורצה בתקנת בת בנו ואף שקד על תקנת אשתו שלא תהא כזרה בתוך ביתו אחרי העדרו ובא הזקן אל הרב ועשה קגא"ס מעכשיו ונתן במתנה להזוג דהיינו הבת בנו והבן חורג הנ"ל את החצי ביתו ויהי' זה נדוני' לבת בנו והתנה שלא יוגמר הקנין עד שיבואו הזוג הנ"ל לידי נשואין ודוקא עם זה הבחור ועפ"ז נעשה השידוך ואח"ז שבק הזקן חיים לכ"י ובהגיע תור הנישואין חלה החתן את חוליו ונפל למשכב ואבי הכלה נתיירא פן ימות החתן ונתבטל המתנה ותפול הנחלה לפני כל אחיו החזיק לדבר על לב החתן שיתחזק ביתר עוז אך לילך למקום החופה בחצר בה"כ כדי לגמור הנישואין וכן נעשה ויום או יומים אחר החופה נפטר החתן מחולי זה. ונשאל אם הוא בדומה להמבואר הכא באשה חולנית כו'. והשיב לכאורה בודאי הוא דומה וא"כ לא מקרי זה חופה כלל ואפילו להח"מ שכ' דטעם הא' של הרא"ש חזר בו בפסקיו מ"מ מידי ספיקא דדינא לא נפיק ובפרט שהש"ע סותם כהרמב"ם היורשים נקראים מוחזקים נגד מקבל מתנה ועליו הראי' אך לשיטת הגאון שבש"ע סי' נ"ג הנ"ל לפירושינו הנ"ל אין טעם זה מספיק בנ"ד שהתנאי הי' קודם הקדושין ויש לומר דאף בהקדושין לבד נתקיים התנאי ואף אם החתן מת זכתה היא (כבר כתבתי לעיל שדעת כל האחרונים אינו כן) אבל לע"ד טעם השני שהרא"ש נמי שייך בנדון זה דאין אומר גדול מזה דהא ירושת יורשי דאוריית' עדיף מהקדש כמבואר בח"מ סי' רפ"ב בהגה ומסתמא כשהעביר נחלה דאוריי' לא על נשואין כאלו שאינם ראוים לביאה ועומד למות כיון. ולכן אם החתן ודאי לא הי' ראוי לביא' פשיטא לי דלא מהני ההיא חופה מידי ואף אם אין הדבר אלא ספק אם הי' ראוי לביא' ודאי אילו הי' תלוי בפלוגתת הרמב"ם והרא"ש אז שייך למימר ס"ס חדא דפלוגתא וחדא בגוף המעשה נגד חזקת יורשים והי' שייך לפלוגתת האחרונים אם מוציאין ע"פ ס"ס (עיין בב"ש לעיל סי' נ"ג ס"ק ט' מענין זה ועי' בפ"ת שם סק"ז) אמנם למה שכתבתי שטעם ב' של הרא"ש שייך נמי בנד"ז ואף הרא"ש מודה נמצא דלא הוי אלא חד ספק ומ"מ י"ל כיון דיש לו חזקת בריאים שהם ראוים לביאה וגם בזמן החולי אפשר דרוב חולים עכ"פ ראוים לביאת העראה ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב הכא דהוי כמו רובא וחזקה כתבו הבעל המאור ובעל מלחמות פ"ק דכתובות דהולכין אחריו אפשר דהמתנה קיימת ומהכא אין ראי' שכבר דקדקו שהיתה חולנית חולת מות משא"כ זה שהי' לו כח לילך ולחזור ממקום החופה לביתו לכן צ"ע למעשה וטוב לפשר עכ"ד. ומ"ש הב"ש בשם הט"ז אם הי' לה ממון זכה הבעל מחמת מחיל' כו' ע' בס' ב"מ שם שפקפק ע"ז מהא דקיי"ל בח"מ סי' רפ"א אין אדם יכול להוריש מי שאינו ראוי ליורשו כו' בין שהי' ש"מ כו' ומלקמן סי' צ' סעי' ג' אין ראי' כו' ע"ש עוד:
ט סָעִיף א שהחתן והכלה מתענין. עבה"ט שכ' יש בזה ב' טעמים כו' ועיין בס' המקנה בק"א מ"ש בזה. ועיין בס' חכמת אדם כלל קט"ו דין ב' שכ' דאם אחרו החופה שעה או ב' בליל' יש לסמוך על טעם ראשון וא"צ להתענות רק עד צה"כ כי מאחר שהתענית הזה אינו מוזכר כלל בגמ' יש לו' מעיקר' לא קיבלו עליהם להחמיר יותר משארי תעניתים והיינו עד צה"כ מיהו אעפ"כ יש ליזהר שלא לשתות משקה המשכר קודם החופה: (וכ' בס' כרם שלמה נוהגין שהחתן מתפלל במנחה אחר תפלת י"ח קודם שעקר את רגליו כל סדר הוידוי כדרך שמתפללין ביוה"כ ונ"ל דאף בר"ח ושאר ימים שאין מתענין יתפלל כן וכן הוריתי למעשה עכ"ד):
י סָעִיף א אם קידש בטעות כו' א"צ לברך שנית. עיין בס' המקנה שכ' דגם ז' ימי משתה מתחילין משעת חופ' ראשונה אף שהיא בטעות ע"ש. (ועיין בס' טיב קדושין שכתב ראיה לדבריו ומסיים ולפ"ז אם נודע במועד שהיו קדושין בטעות באופן שצריך לקדשה מחדש מותר לבא עלי' במועד ואין כאן משום אין מערבין שמחה בשמח' דמ"מ כבר עברה שמחת נשואין מיהו אם נתוודע ביו"ט אין מקדשין ביו"ט וצריך להפרישם עד המועד עכ"ל):
יא סָעִיף א א"צ לברך שנית. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' שע"ב:
יב סָעִיף ב החופ' תחת השמים. עי' בתשו' חתם סופר סי' צ"ח שנשאל אי נכון לשנות מנהג קדמונים ולעשות החופ' בבהכ"נ הקדוש' והאריך שם בדברי מהר"ם מינץ דמשמע מדבריו שהיו רגילין לעשות החופ' בבהכ"נ (וכן משמע בש"ע יו"ד סי' שצ"א ס"ג בהגה ועב"ש לעיל סי' ל' סק"ט) וכ' דהיינו לפי המנהג שהזכיר מהר"ם מינץ שם ע"ב שעושין מקודם חופ' א' בשחרית בחצר בהכ"נ תחת השמים הנקרא חופת מאיי"ן והוא נהוג גם עתה בפ"פ דמיין ובכל פרוודהא כו' אבל במדינות אלו שלא נהגו מעולם בחופת מאיין יש לעשות החופ' של כלונסאות בחצר בהכ"נ תחת השמים לסי' ברכה ומסיים בהא סלקינן כל ישראל יוצאים ביד רמ"א להעמיד החופה תחת השמים לסימנא טבא להתקיים ברכת אברהם ואשר לא חפץ בברכ' ונרחק ממנו מתכוון ללמוד מדרכי אומות כו' והמתאווים לברכת אבותם יהיו צאצאיהם כמותם כו' ע"ש): ומ"מ טוב להודיע. עח"מ וב"ש ומלשונם משמע דזה תקנה אף להרמב"ם ובסי' ס"ד סק"ה כ"כ הב"ש להדיא ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ד שדעתם אינו כן אלא דר"י ס"ל כהרא"ש כו' ע"ש וכן הסכים בס' בית מאיר ע"ש:
יג סָעִיף ב שהיא נדה. עבה"ט ומ"ש בדרשות מהרי"ל כתב כו' ואנן לא נוהגין כן כו' וכ"כ בס' עיקרי דינים ליו"ד סי' כ"א אות ד' ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.