א צָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים בְּבֵית הֶחָתָן קֹדֶם נִשּׂוּאִין, וְהֵן שֵׁשׁ בְּרָכוֹת. וְאִם יֵשׁ שָׁם יַיִן, מֵבִיא כּוֹס יַיִן וּמְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן תְּחִלָּה, וּמְסַדֵּר אֶת כֻּלָּם עַל הַכּוֹס, וְנִמְצָא מְבָרֵךְ שֶׁבַע בְּרָכוֹת; וְאִם אֵין יַיִן מָצוּי, מְבָרֵךְ עַל הַשֵּׁכָר:
ב יֵשׁ לָאָדָם לִשָּׂא נָשִׁים רַבּוֹת כְּאֶחָד, בְּיוֹם אֶחָד, וּמְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים לְכֻלָּם כְּאֶחָד; אֲבָל לְשַׂמְּחָה, צָרִיךְ לִשְׂמֹחַ עִם כָּל אַחַת שִׂמְחָה הָרְאוּיָה לָהּ, אִם בְּתוּלָה שִׁבְעַת יָמִים, וְאִם בְּעוּלָה שְׁלשָׁה יָמִים, וְאֵין מְעָרְבִין שִׂמְחָה בְּשִׂמְחָה. הַגָּה: וְאֵין לַעֲשׂוֹת חֻפַּת שְׁתֵּי אֲחָיוֹת בְּיַחַד (סְמַ"ק בְּשֵׁם סֵפֶר חֲסִידִים). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף בִּשְׁתֵּי נָכְרִיּוֹת יֵשׁ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹתָן כְּאַחַת, מִשּׁוּם אֵיבָה, שֶׁמָּא יְכַבְּדוּ אַחַת יוֹתֵר מֵחֲבֶרְתָּהּ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק קַמָּא דְּמוֹעֵד קָטָן); וְאֵין נִזְהָרִין מִזֶּה, וְאַדְּרַבָּא יֵשׁ מְכַוְּנִים לַעֲשׂוֹת חֻפּוֹת עֲנִיּוֹת עִם חֻפּוֹת עֲשִׁירוֹת, מִשּׁוּם מִצְוָה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי בְּשֵׁם ר"י מִפָּרִיז):
ג אִם יֵשׁ שְׁנֵי חֲתָנִים יַחַד, מְבָרְכִים בִּרְכַּת חֲתָנִים אַחַת, לִשְׁנֵיהֶם. הַגָּה: וַאֲפִלּוּ לֹא הָיוּ הַחֲתָנִים בְּיַחַד, אֶלָּא שֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ עַל שְׁנֵיהֶם, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רס"ה לְעִנְיַן מִילָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְבָרֵךְ לִשְׁנֵי חֲתָנִים בְּיַחַד, מִשּׁוּם עַיִן הָרָע (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק י' דְּאִשּׁוּת), וְכֵן נוֹהֲגִין לַעֲשׂוֹת לְכָל אֶחָד חֻפָּה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּלְבָרֵךְ לְכָל אֶחָד; אֲבָל לְאַחַר הַסְּעֻדָּה מְבָרְכִין לְהַרְבֵּה חֲתָנִים בְּיַחַד, אִם אָכְלוּ בְּיַחַד:
ד אֵין מְבָרְכִין בִּרְכַּת חֲתָנִים, אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה גְּדוֹלִים וּבְנֵי חוֹרִין, וְחָתָן מִן הַמִּנְיָן, בֵּין כְּשֶׁאוֹמְרִים אוֹתָם בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין בֵּין כְּשֶׁאוֹמְרִים אוֹתָם אַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן; אֲבָל כְּשֶׁאֵין אוֹמְרִים אַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אֶלָּא בִּרְכַּת "אֲשֶׁר בָּרָא", אֵינוֹ צָרִיךְ עֲשָׂרָה. וּמִכָּל מָקוֹם שְׁלשָׁה בָּעִינָן (הָרַ"ן פֶּרֶק קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת):
ה מְבָרְכִין בִּרְכַּת חֲתָנִים בְּבֵית חֲתָנִים אַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, בְּכָל סְעֻדָּה וּסְעֻדָּה שֶׁאוֹכְלִין שָׁם, וְאֵין מְבָרְכִין בְּרָכָה זוֹ לֹא עֲבָדִים וְלֹא קְטַנִּים:
ו עַד כַּמָּה מְבָרְכִים בְּרָכָה זוֹ, אִם הָיָה אַלְמָן שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָה, מְבָרְכִין אוֹתָהּ בְּיוֹם רִאשׁוֹן בִּלְבַד. וְאִם בָּחוּר שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָה, אוֹ אַלְמוֹן שֶׁנָּשָׂא בְּתוּלָה, מְבָרְכִין אוֹתָהּ כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. וְאֵלּוּ שִׁבְעַה יָמִים מַתְחִילִין מִיָּד לְאַחַר שֶׁבַע בְּרָכוֹת שֶׁבֵּרַךְ בָּרִאשׁוֹנָה (תְּשׁוּבַת הָרֹא"שׁ כְּלָל כ"ו):
ז בְּרָכָה זוֹ שֶׁמּוֹסִיפִים בְּבֵית חֲתָנִים הִיא בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה מִשֶּׁבַע בְּרָכוֹת, שֶׁהִיא בִּרְכַּת "אֲשֶׁר בָּרָא". הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאַף "אֲשֶׁר בָּרָא" אֵין מְבָרֵךְ כָּל שִׁבְעָה אֶלָּא כְּשֶׁמְּזַמְּנִין אֲחֵרִים, אֲבָל אִם אוֹכֵל עִם בְּנֵי בֵּיתוֹ אֵין מְבָרְכִין (הָרַ"ן בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן) וְכֵן נוֹהֲגִין. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁהָיוּ הָאוֹכְלִים הֵם שֶׁעָמְדוּ בְּבִרְכַּת הַנִּשּׂוּאִין וְשָׁמְעוּ הַבְּרָכוֹת; אֲבָל אִם הָיוּ הָאוֹכְלִים אֲחֵרִים, וְלֹא שָׁמְעוּ בִּרְכַּת נִשּׂוּאִין בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין, מְבָרְכִין בִּשְׁבִילָם אַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁבַע בְּרָכוֹת, כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבָרְכִין בִּשְׁעַת נִשּׂוּאִין, וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ עֲשָׂרָה, וְחָתָן מִן הַמִּנְיָן. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֲפִלּוּ הָיוּ בִּשְׁעַת הַחֻפָּה וְשָׁמְעוּ הַבְּרָכוֹת, אִם לֹא אָכְלוּ שָׁם עַד עַתָּה, מִקְּרֵי פָּנִים חֲדָשׁוֹת וּמְבָרְכִים בִּשְׁבִילָם שֶׁבַע בְּרָכוֹת אַחַר בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, וְכֵן פָּשַׁט הַמִּנְהָג. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם הָיוּ שָׁם פָּנִים חֲדָשׁוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין אוֹכְלִין שָׁם, מְבָרֵךְ בִּשְׁבִילָם לַיְלָה וְיוֹם (הָרַ"ן פֶּרֶק קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת):
ח יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינָם נִקְרָאִים פָּנִים חֲדָשׁוֹת אֶלָּא אִם כֵּן הֵם בְּנֵי אָדָם שֶׁמַּרְבִּים בִּשְׁבִילָם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי הָוֵי כְּפָנִים חֲדָשׁוֹת בִּסְעֻדַּת הַלַּיְלָה וְשַׁחֲרִית, אֲבָל לֹא בִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית, וְכֵן פָּשַׁט הַמִּנְהָג. הַגָּה: וְעַכְשָׁו נָהֲגוּ בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְבָרֵךְ שֶׁבַע בְּרָכוֹת בִּסְעֻדָּה שְׁלִישִׁית, וְאֶפְשָׁר מִשּׁוּם דִּרְגִילִים לָבוֹא פָּנִים חֲדָשׁוֹת; וְיֵשׁ אוֹמְרִים מִטַּעַם דִּרְגִילִין לִדְרשׁ, וְהַדְּרָשָׁה הָוֵי כְּפָנִים חֲדָשׁוֹת:
ט יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין לוֹמַר ו' בְּרָכוֹת עַל כּוֹס בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אֶלָּא מֵבִיא כּוֹס אַחֵר וְאוֹמֵר עָלָיו ו' בְּרָכוֹת, וְחוֹזֵר וְלוֹקֵחַ כּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְאוֹמֵר עָלָיו: "בּוֹרֵא פְּרִי הַגָּפֶן". וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין צָרִיךְ, אֶלָּא עַל כּוֹס שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן מְבָרֵךְ שֶׁבַע בְּרָכוֹת, וְכֵן פָּשַׁט הַמִּנְהָג. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נוֹהֲגִין כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לַ"אֲשֶׁר בָּרָא" לְחוּד בָּעִינָן שְׁתֵּי כּוֹסוֹת (מ"כ מִנְהָגִים יְשָׁנִים). וּבִרְכַּת אֵרוּסִין וּבִרְכַּת חֲתָנִים אוֹמְרִים אוֹתָהּ עַל שְׁנֵי כּוֹסוֹת, אֲפִלּוּ מְקַדֵּשׁ בִּשְׁעַת הַחֻפָּה. וְנוֹהֲגִין לְהַפְסִיק בֵּינֵיהֶם בִּקְרִיאַת הַכְּתֻבָּה (כֵּן כָּתְבוּ הַתּוֹסָפוֹת וַאֲשֵׁרִ"י):
י יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאִם הֶחָתָן יוֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ, אֲפִלּוּ כַּלָּתוֹ עִמּוֹ, וְהוֹלְכִים לֶאֱכֹל בְּבַיִת אַחֵר, אֵין אוֹמְרִים שָׁם בִּרְכַּת חֲתָנִים; וְהָנֵי מִלֵּי כְּשֶׁדַּעְתּוֹ לַחֲזֹר אַחַר כָּךְ לְחֻפָּתוֹ, אֲבָל אִם הוֹלֵךְ לְגַמְרֵי לְבַיִת אַחֵר וְכָל הַחֲבוּרָה עִמּוֹ, וְנַעֲשָׂה אוֹתוֹ בַּיִת עִקָּר, גַּם שָׁם נִקְרָא חֻפָּה וּמְבָרְכִין בִּרְכַּת חֲתָנִים. וְכֵן לִפְעָמִים שֶׁהוֹלְכִין הֶחָתָן וְהַכַּלָּה לְעִיר אַחֶרֶת, צָרִיךְ לְבָרֵךְ שָׁם בִּרְכַּת חֲתָנִים, אִם הוּא תּוֹךְ שִׁבְעָה וְאֵין דַּעְתּוֹ לַחֲזֹר (בֵּית יוֹסֵף):
יא בְּנֵי הַחֻפָּה שֶׁנִּתְחַלְּקוּ לַחֲבוּרוֹת, אֲפִלּוּ אִם אָכְלוּ בְּבָתִּים שֶׁאֵינָם פְּתוּחִים לַמָּקוֹם שֶׁהֶחָתָן אוֹכֵל, כֻּלָּם מְבָרְכִין בִּרְכַּת חֲתָנִים; לֹא מִבַּעְיָא אִם הַשַּׁמָּשׁ מְצָרְפָן, אֶלָּא אֲפִלּוּ אֵין הַשַּׁמָּשׁ מְצָרְפָן, כֵּיוָן שֶׁהִתְחִילוּ לֶאֱכֹל אוֹתָם שֶׁבִּשְׁאָר בָּתִּים כְּשֶׁהִתְחִילוּ אוֹתָם שֶׁל בְּנֵי הַחֻפָּה, כֻּלָּם חֲשׁוּבִים כְּאֶחָד לְבָרֵךְ בִּרְכַּת חֲתָנִים, כֵּיוָן שֶׁאוֹכְלִים מִסְעֻדָּה שֶׁהִתְקִינוּ לַחֻפָּה:
יב הַשַּׁמָּשִׁים הָאוֹכְלִים אַחַר סְעֻדַּת נִשּׂוּאִין, יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין מְבָרְכִים שֶׁבַע בְּרָכוֹת, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁמְּבָרְכִין, וְלָזֶה הַדַּעַת נוֹטָה:
יג הַסוֹעֵד בְּבֵית חֲתָנִים, מִשֶּׁיַּתְחִילוּ לְהִתְעַסֵק בְּצָרְכֵי סְעֻדַּת נִשּׂוּאִין וְלַהֲכִינָהּ, עַד שְׁלשִׁים יוֹם אַחַר הַנִּשּׂוּאִין, מְבָרֵךְ: "נְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ"; אִם הָיוּ עֲשָׂרָה, מְבָרֵךְ: "נְבָרֵךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ" וְכוּ', וְהֵם עוֹנִים: "בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה" וְכוּ'; וְכֵן סְעֻדָּה שֶׁעוֹשִׂים אוֹתָהּ אַחַר הַנִּשּׂוּאִין, מֵחֲמַת הַנִּשּׂוּאִין, עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מְבָרֵךְ: "שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ"; וְהָאִדָּנָא עָרְבָה כָּל שִׂמְחָה, וְאֵין אוֹמְרִים: "שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ", אֶלָּא בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה. וּמִכָּל מָקוֹם נִרְאֶה, דְּאַף לְאַלְמוֹן שֶׁנָּשָׂא אַלְמָנָה אוֹמְרִים: שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ, בַּשְּׁלשָׁה יָמִים שֶׁהוּא שָׂמֵחַ עִמָּהּ:
א סָעִיף ג בסי' רפ"ד גבי מילה עיין מה שכתבתי שם בי"ד מזה:
ב סָעִיף ד אלא ברכת אשר ברא כו' מ"כ למהר"ל מפראג במ"ש בגמ' והוא שבאו פנים חדשות וז"ל ולקמן אמרי' דאשר ברא מברכים אפילו בלא פנים חדשות ומ"ה יש מוכיחים דאשר ברא לאו ברכת חתנים היא אבל אין זה ראיה דאיכא למידק איפכ' דקאמר בתר הכי יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא (פנים) חדשות מברך כולם ואם לאו מברך שהשמח' במעונו ואשר ברא מדלא קאמר יומא קמא מברך ברכת חתנים מכאן אילך לא ש"מ דגם אשר ברא ברכת חתנים היא ומ"ש והוא שבאו פנים חדשות רב יהודה איירי בכל ברכת חתנים דמפרש אח"כ ומאי מברך דאמ אח"כ לפרושי אתא (על הא) דאמרי' דוקא כשיש פנים חדשות אבל לעולם אשר ברא הוי ג"כ ברכת חתנים ונ"מ דצריך י' והא דאמר מברך ' ומברך ו' ולא קאמר שהשמחה במעונו דלאו ברכה בפני עצמה היא רק כולל אותו בברכת הזימון והרמב"ן ז"ל כ' דאשר ברא צריך י' ושהשמח' במעונו בג' דלאו מברכת חתנים ועת' נהנו אף שהשמח' במעונו בי' דוקא וכך ירא דס"ס הכל מברכת הנשואין היא וכתיב במקהלות וכו' על כל דבר שהוא מקור יש לברך בי' וכן ברכת אירוסין הכל עסקי מקור וזיוג דלא מצאנו שום ברכה הן של אבלים הן של נשואין שתהיה בפחות י' וכן עיקר ונכון עכ"ל:
ג סָעִיף ו ביום ראשון לבד ל' מהר"ל מפראג ואם ברכו נשואין ביום מברכין בסעודה גם בליל' דלא גרע מפ"ח דסעודה נחשבת פ"ח כ"כ הרא"ש ולפ"ז אלמנ' שניסת ביום אין מברכן בליל' כלל דכבר עבר היום ולא שייך פ"ח באלמנה ומ"מ במ"ס משמע דיומא קמא דקאמר היינו אף בערבית דאיתא התם רבותינו נהגו לומר בבוקר ברכת חתנים על כוס בפ"ה כל ז' וכן בערבית קודם הסעודה מברכין אות' ע"כ משמע דכל ז' מברכין בבוקר ובערב ואפי' ביום ז' משמע דמברכין אף בלילה ולפיכך באלמנה נמי מברכין ז' ברכות אף בלילה כך ירא' עכ"ל:
ד סָעִיף ז ושמעו הברכות ז"ל רש"ל ואני כתבתי בספרי דוקא שלא יהי' שם בשעת הברכות:
ה סָעִיף ח דשבת וי"ט דאית' במדרש מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה פנים חדשות בא לכאן ובשחרית בשבת מברך ג"כ כיון דכבוד יום עדיף מליל' ובסעודה שלישית הן שם עילוי ותו דאיכ' למ"ד דיוצא במיני תרגימ':
ו סָעִיף ט אלא מביא כוס אחר הטעם בגמרא גבי קידוש וברכת המזון דלא יעשה המצוה חבילות פי' דבכוס אחר נראה עליו כמשאוי וה"נ בזה וי"א ס"ל דשאני ברכת המזון וקידוש דהיינו שאכל עד השבת דכוס של ברכת המזון הוא שייך על העבר וקידוש על העתיד מש"כ (כאן) דשניהם על הנשואין:
ז סָעִיף ט על ב' כוסות דרגילין בארוסין בלא נשואין ועוד דרגילים להפסיק בקריא' כתוב' בנתים וכ' בדרישה מדכתבו מניהו לפניו ומביאין לו כוס אחר יש ללמוד דא"צ להביא ב' כוסות יחד כמו שאנו עושין וגם פשוט דאין מברכין דוי הסר אלא על כוס ברכת המזון דהא אין בו ברכה דשייך לומר שאין עושין מצות חבילות עכ"ל ולי נראה להיפך בתרתי מילי אלו דהא אין מנהגינו לומר דוי הסר אלא כשאומרים ז' ברכות ולא כשאומרים אשר ברא לחוד ובדוי הוא נכון לעשות כן דבדוי חסר נזכר שעה ברכת ישורון בני והיינו ברכת חתנים דיש שם ברכות על העתיד על חתן וכלה וכל המתעסקים באותו מצוה ומ"ה באשר ברא לחוד אין שם ברכה לחתן וכלה אלא הודא' לחוד אומדים נוד' לשמך מ"ה אין ראיה ממ"ש שחוזר מבי' כוס אחר דשם לא היה מהנהג באמירת דוי הסר כי אינו רק פיוט אחד וע"כ א"צ להביא ב' כוסות ביחד משא"כ בינינו שאומרים דוי הסר בשביל ז' ברכות ע"כ יש להבי' ביחד לומר דוי הסר על כוס האח' שמייחד לז' ברכות ואחר דוי הסר מניחו ונוטל הכוס של ברכת המזון ואח"כ חוזר ונוטל את של ז' ברכות כן הוא נכון: שאלה. אדם שעושה נשואין לבתו ודרך שא' מקרוביו או אוהביו מסייע לו בהוצאת הנשואין או שעשה לכבודו ועושה סעודה לחתו וכלה ומזמין שם קצת מאוהביו ביום א' מימי הנשואין אם יש לברך שם ברכת הנשואין או לא לפי שפסק בא"ע בטור ובש"ע סי' ס"ב שאם אוכל החתן חוץ לחופתו אין לברך שום ברכת חתנים אם יש איזה חילוק בדבר כי ראיתי הרבה פעמים שמברכין אפי' בבית אחר אם עבדי שפיר או לא: תשובה. בפ' הישן איתא אמר רב חתן ושובינין פטורין מן הסוכה כל ז' מ"ט משום דבעי למיחדי ופרכינן וליכלי בסוכ' ליחדי בסוכה ומשנינין אין שמחה אלא בחופה וליכלי בסוכה ולחדי בסוכה אין שמחה אלא במקום סעודה וליעבדו חופ' בסוכה אביי אמר משום יחוד רבא אמר משום צערא מפירש"י יחוד שסתם סוכותיהן הי' על גגותיהן ולא שכיחי רבי' ולפעמים יצא החתן לצורכו ויתיחד אחר עם הכלה ורבא אמר משום צער של חתן שהמקום צר ופתוח ואין שם אלא ג' דפנות והחתן בוש מלשחק עם כלתו וכתבו התו' משמע מכאן אם יצא החתן מחופתו אפילו כלתו עמו והולכין לאכול בבית אחר דאין מברכין שהשחמה במעונו ולא ברכת חתנים כיון שאין שמחה אלא בחופה והרא"ש הבי' דבריהם וכתב ז"ל ונראה דמהכא אין ראיה שאין לברך ברכת חתנים במקום שהחתן והכלה הולכין לאכול בבית אחר דה"פ הכא אין שמחה אלא בחופה כיון שאין דעתו להניח חופה אלא כדי לאכול בסוכה ואח"כ חוזר לחופתו אבל אם הולך לגמרי בבית אחר הוא וחבריו ועושה אותו בבית עיקר גם שם נקרא חופה ויוכל לברך שם ברכת חתנים וכן היה מעשה באדם א' שהוליך כלתו לעיר אחרת והצרכוהו לברך שם ברכת חתנים עכ"ל ונראה לכאורה כוונת הרא"ש דדוקא כשהולך לבית אחר ושם יגמור הנשואין שלו כל ז' ימי המשתה אז דוקא יברך ברכת חתנים באותו בית דאז נעקר קביעת החופה מבית הראשון אבל אם הלך לשמוח בבית אחר קצת היום ואפי' כולו ולשוב אח"כ לבית חופתו אין לברך באותו בית אחר ב"ח ויש מקום לפי' זה מלשונו דאמר בסיפא אבל אם הולך לגמרי בבית אחר כו' וכן יש להוכיח מל' הטור א"ע סיק ס"ב שכ' וז"ל ואם יצא משם לאכול בבית אחר ודעתו לחזור אח"כ לתוך חופתו אין לברך ב"ח אבל אם הולך לגמרי לבית אחר כו' עכ"ל משמע דבדעתו לחזור לחופתו לחוד תליא מלתא וא"כ בנדון דידן שסעוד' שאחר עושה לכבוד חתן וכלה חוץ לבית הנשואין לא היה שם לברך אעפ"י שיש שם הרבה שמחות חתן וכלה כיון שהחתן וכלה ילכו אח"כ לבית שלהם. אמנם כי דייקת יסח לא תימא הכי חדא דא"כ לא הי' לו להרא"ש לכתוב תחלה ונראה שאין מכאן ראיה שאין לברך במקום שהחתן וכלה הולכים לאכול בבית אחר כו' דמשמע לאכול לפי 'שעה הולכים שם אלא היה לו לכתוב הולכים לקבוע מקום הנשואים בבית אחר כיון דבזה תליא מילתא דצריך לעקור קביעות בית ראשון ותו דהא סיים הרא"ש בסיפא גם שם נקרא חופה משמע דבשע' שנקרא בית השני בית חופה נקרא גם הראשון בית חופה היינו שדעתו לחזור לביתו הראשון דאל"כ לא מתישב ל' גם אלא נעקר שם חופה מבית הראשון ותו דאי תפרש כן דעת הרא"ש יקשה לך לפי סברתו דמחלק בין הולך לסוכה להולך לבית אחר מנא לי' לחלק בתרי חלוקים דהא בסוכה אין שמחה כלל כמו שהזכיר בתלמוד' לעיל בפי' ובבית אחר שם שמחה על קצת היום הרי חילוק א' ואי ס"ל דעוד (יש) חילוק שני דאף בבית אחר שיש שמח' לפי שעה לא סגי כיון שדעתו לחזור לבית הראשון אין מברכין מנא לי' חילוק השני דדילמא אף בדעתו לחזור מברכין כיון שיש שמחה לפי שעה ואינו דומה לסוכ' שאין שמחה כלל אלא נ"ל פשוט דדעת הרא"ש באמת הוא כן ואין כאן אלא חילוק א' דדוקא בסוכ' שאין בה כלל שמחה אין מברכין משא"כ בהולך לשמוח עם כלתו בבית אחר אף שיחזור אח"כ לבית הראשון מ"מ באותה שעה שהוא שמח בבית שני נקר' גם אותו הבית אז חופ' וע"כ לא הזכיר הרא"ש תחילה אלא הולך לאכול בביתו ותו לא דר"ל לאכול ולשמוח שם כדרך אכילת נשואין ואז יהיה עיקר שמחתו שם משא"כ באילת סוכה דאין שם שמחת נשואין דאינה ראויה לכך וע"ז שפיר מסיים אבל אם הולך לגמרי לבית אחר כולי לאפוקי מסוכה שאין לבבו שלם בשמחה ואין הולך שם רק לאכילה הכרחית לצאת ידי חובת מצוה ותמיד חושב לחזור עם כלתו לבית חופתו דשם הוא שמחתו משא"כ בהולך לאכול ולשתות בבית אחר דבאותו שעה אינו חושב על בית חופתו כיון שיש לו שמחה בבית זה מה חסר לו אז שלא יברך שמחה במעונו וב"ח ועל דרך זה מתפרשים ג"כ דברי הטור א"ע דלעיל שכ' ואם יצא לאכול בבית אחר ודעתו אח"כ לחזור לחופתו כו' פי' שאינו הוצרך לשמוח בבית אחר רק לאכול לחוד אכילה ההכרחית כדרך כל אדם ולא נעשה בשביל שמחת נשואין בלא דעתו לקיים שמחתו אחר האכילה בשובו אל נוהו מקום חופתו אז לא יברך בבית אחר וכן נראה לפרש גם מדברי המרדכי פ' הישן והג"ה אשד"י פ' הישן בשם ר"י בר אברהם שהי' מעשה שהי' החתן ושוביניו סועדים בבית אחר שלא בבית חופ' ולא הניח לברך שם ב"ח מיירי ג"כ בדרך זה שלא היו סועדים שם דרך שמחת נשואין ולא נעשית הסעודה לכבוד חתן וכלה ודעתו היה לחזור ולשמוח בבית החופה אבל בנדון דידן שאדם אחר עושה סעוד' לכבוד חתן וכלה לשמוח אותו שם מדוע לא יברך הברכות אין לך בית החופה גדול מזה דמה לי מקום שמשמחין בו ב' או ג' ימים ומה לי מקום שמשמחין בו יום א' ומלבד כל הנזכר נרא' דעכשיו יש לברך אפי' בבית כשהחתן וכל' הולכין ושמחים שם דעיקר בית החופה שזכרנו שיש שם ביארו התוספת והרא"ש דהיינו מקום עיקר ישיבת חתן וכלה ושם מברכין כל ז' וסיים הרא"ש והטור וז"ל ונוהגין באשכנז שעושין אפריון לכבוד החתן והכלה והוא נקר' חופה ושם מברכים כו' עכ"ל וברור הוא דגם דעת התוספת כן במה שכתבו במקום עיקר ישיב' חתן וכלה דהיינו בחדר שמייחדין שם החתן וכלה ואין לזרים אתם רק בעת שמשמחין אותם ומ"ה לא הוי שמחה בסוכה כמ"ש רש"י לעיל ששם בוש החתן מלשחק עם כלתו לפי שהסוכה פתוחה תמיד כל היום והכל רואין אותם משא"כ בבית המיוחד לו ולכלתו שיוכל לשחק עמה בעת שבני אדם פונים מאליו וכן משמע ל' התלמוד בפ"ק דכתובות בא' שבעל ולא מצא דם וראה ר' שמחמת רעבון בא הדבר ההוא והאכילם והשקם כו' והכניסם לחופה ובעל ומצא דם כו' ש"מ שהחדר שהחתן יכול לבעול שם נקרא בית חופה ואף שיש מי שמני' שם והכניס' לחדר אין הדין עמו לשבש כל הספרים הישנים דגורסים לחופה וכן ראיתי בשם הגאון מהר"ל מפראג שקיים הגירסא דלחופה מטעם זה נמצא שיש שמח' יתירה לחתן וכלה בבית החופה טפי משאר בתים ע"כ חילקו שפיר בין הבתים משא"כ עכשיו שאין קורין חופה רק למה שמקדשין הכלה תחת מטלית הפרוס' על הכלונסות כמו שהביא רמ"א בא"ע סי' נ"ה אין שום מעלה לבית שעושין בו סעודת הנשואין טפי מבתים אחרים וקורא אני ע"ז שמחה מה זו עושה בבית זו טפי מבתים אחרים דמה לי כותלי בית זה או ב"א ע"כ נראה ברור דיש לברך ב"ח בכל בית שעושין בו סעודה לכבוד החתן וכלה ושמחים שם וכ"ש לפי. מה שאמר הר"ן דלפי הנראה לו יש לברך בכל גווני בבתים אחרות ושכן נוהגין היום לברך בכל אחת מהבתים אפי' שלא במקום חופה אלא שיש לחוש לדברי התו' עכ"ל כמו שהביא ב"י בא"ע סי' ס"ב ולפי מה שכתבתי לעיל נלע"ד דאין פוצה פה עכשיו שלא לברך נאו' דוד הוא הקטן: אחר זמן ראיתי בכתבימהר"ל מפראג ז"ל בפ"ק דכתובות שפסק כוותי וז"ל ואנו מברכין אף במקום שלא היתה שם החופה אע"ג דאמרי' בסוכה וליחדי בסוכה וליתבי בסוכה וקאמר שם אין שמחה אלא חופה שאני התם דלא יכול לשמוח כראוי אבל לענין הא מלתא איכא שמחה ומברכין שם עכ"ל:
ח סָעִיף י ואין דעתו לחזור בב"י כתם בשם ר' ירוחם בהולך לעיר אחרת עם כלתו אעפ"י שנשתהו זמן מרוב' בדרך עושה חופה בעיר שבא שמה ונוהג עמה ז' ימי משתה ונקרא ברכ' חתנים בבית חתנים עכ"ל וכתב ב"י ע"ז דהך זמן מרובה היינו עכ"פ תוך ז' דאי לאחר ז' אין מקום לברכת חתנים והא דכתב הרא"ש לפעמים שהולכין החתן וכלה לעיר אחרת צריך לברך ב"ח אינו סותר מ"ש בפסקי תוספות פרק קמא דכתובו' כשהחתן הולך עם כלתו לעיר אחרת א"צ לברך ברכ' חתנים ע"כ דאפשר דהתם איירי כשהולכים לעיר אחר' לטייל ודעתם לחזור לביתם תוך ז' ולהרא"ש כשהולכין להתיישב ולדור שם באותו עיר אחר' ואפילו את"ל דפליגי אנן אהרא"ש סמכי' דפוסק מובהק הוא עכ"ל ועפ"ז נמשכו דברי רמ"א בכאן ובאמת אין נראה נכון לפרש כן ולחלק בין דעתו לחזור או לא דלא הוזכר מזה ותו דר' ירוחם כתב בפי' ואפי' זמן מרובה ואנן נימא דוקא תוך ז' וכי ס"ד לומר דהפוסק יכתוב דבריו בחידות ולא במראה בפי' ואפי' באמורא תפסינן בגמרא דצריך לפרש דבריו וכ"ש בפוסקים ולעד"נ דהדברים כפשוטן דרבניו ירוחם כתב בפי' שבמקום שיבאו שם עושה חופה כו' נמצא דעד הנה לא עשה חופה דהיינו שקובעים שמה לנהוג ימי משתה דאם כבר עשה שם חופה היה לו לומר עושה חופה אחרת אלא ודאי דמיירי שבמקום הראשון לא עשה שם חופה כלל למשתה ולשמחה אלא אחר שקידש' ובירך ב"ח הלך עמה לעיר אחרת בזה אמרי שפיר ששם עושה חופה לקבוע סעודה וזה מוכח עוד מדכתב ונוהג ז' ימי משתה ואי ס"ר שכבר הי' שם במקום הראשון קביעות למשתה קצת זמן הי' לו לומר ומשלים עליהם ז' ימי המשתה אלא ודאי כדפרשתי ומ"ש ב"י דאין מקום לב"ח אחר ז' ודאי כן הוא אם התחילו ז' ימים מה שאין כן כאן שלא היתה התחלה כלל (ודאי נוהג) אפי' אחר ז' וזה דומה למ"ש במת קרוב של חתן או אביו דדינו שנוהג אבילו' ברישא ואח"כ ימי משתה כדאיתא בי"ד סי' שמ"ב וה"נ כן הוא וכן נראה לפרש דברי הרא"ש שמביא ב"י בדרך זה שצריך לברך ב"ח דהיינו שעדיין הי' בית חתנים להם בשעת ז' ברכות וכן משמע בדברי הטור שכתב אבל אם הולך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו ונעשה אותו הבית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכין שם ב"ח וכן לפעמים שהולכים החתן וכל לעיר אחרת צריך (לברך שם) ב"ח עכ"ל הרי כאן כתב (ב' בבות והי' לו לכתוב בתחלה לבי' אחר או לעיר אחר' ותו דתחילה כתב וכל החבורה עמו ובבא שנייה לא הוזכר' החבורה ואם סמך על מ"ש ברישא כל החבור' לא היה לכתוב בסופו אלא אם הלכו לעיר אחרת ולא היה לו להזכיר החתן והכלה אלא הדברים כמו שזכרנו דתחילה כתב באם התחילו כבר ימי המשת' והי' שם חופה ובזה אמרי' דאם כל החבורה הולכים עם החתן והכלה נעש' גם המקום השני מקום חופה וכן אם לא היה עדיין בית חופה למשתה כלל והולכים לעיר אחרת ששם יהיה ימי המשתה צריכין לברך ב"ח על המשתה ובזה א"צ להליכת החבורה עמהם והוא נכון מצד הסברא ובפסקי התו' מיירי שכבר התחילו ימי משתה במקום הראשון והולכים משם החתן וכלה א"צ לברך ז' ברכו' בעיר אחרת אפי' תוך ז' פאי' בפנים חדשו' כי נעקר מהם שמחת חתונה כיון שהולכים ממקום שנעשה החתונה וזה מבואר בל' שכתב אין לברך ברכת חתנים אלא בבית חתנים הרי מבואר שהי' שם כבר בית חתנים במקום הראשון ומ"מ נראה פשוט דבכל גוונא מברך אשר ברא ושהשמחה במעונו כדינו כ"ז נראה לע"ד ברור להלכה למעשה בס"ד:
ט סָעִיף יב ולזה הדע' נוטה איני יודע למאי הדעת נוטה לדיעה זו דלפי' הנראה לא מסתבר כלל דאטו חיוב ב"ח חלה על האכילה שנאמר דאי לו רשות לאכול זול' ב"ח (הא אינו) אלא על האדם ששמח בשמחת חתן וכלה חייב בכ"ח ממילא אלו השמשים שעוסקים בענין הסעודה והשמש שעושה צירוף אפי' לאותן שאוכלים בבית אחר כדלעיל בודאי הוא יצא ידי ב"ח במה שכבר שמע בשעה שבירכו האוכלים שם מכ"ש שאם אין החתן וכלה שם אלא הלכו לשכב על מה יברכו השמשים אח"כ ע"כ אין להם לברך ברכ' חתנים שנית כדיעה הראשונה וכמ"ש דקי"ל ספק ברכו' לבקל:
א סָעִיף א נשואין. ולדידן דעושין חופת נדה א"צ להקדים הברכות לחופה וכן נוהגין שמברכין ברכת אירוסין ונשואין תחת החופה ד"מ עיין בה"י וב"ש. ומחויב לעמוד כל העומדים שם על רגליהם בשעת ברכת ז ברכות כנה ג. ברכת חתנים אין להם סדר ומי שחסר א מהנה מברך אותה כשזוכר אגרות הרמב"ם סי' כ"ג. ועיין במהרי"ק שורש קנ"ח הטעם למה שאינו מברך שהחיינו. קטן פחות מי"ג שנים שנשא אשה אם מברכין ברכת נשואין ע"ל סי' ל"ד ס"ק ט' מש"ש. וכנה"ג כתב דלפי מה שנוהגין דעושין חופת נידה ומברכין ז' ברכות א"כ פשיט' דמברכין בקטן שנש' אשה ע"ש דף צ' ע"א:
ב סָעִיף א היין. ומקדימין ברכת בפה"ג ואח"כ ששה ברכות אבל בברכת המזון מברכין ששה ברכות ואח"כ בפה"ג בה"י:
ג סָעִיף א על השכר. ואם אין שכר מצוי יברך בלא כוס כך משמע מרמב"ם פ"י מה"א. אבל הרא"ש והטור כתבו דלא סגי בלא כוס. נוהגין לקרות הכתובה בין ברכת אירוסין לברכת נשואין כדי להפסיק קצת משום ברכת היין שמברכין עוד פעם אחרת על כוס של נשואין מהר"ם מינץ וכ"כ הרמ"א סימן זה ס"ט. ובקושטאנטינ' נוהגין לקרות הכתובה קודם ברכת אירוסין ומפסיקין בקדושין בין ברכת אירוסין ונשואין כנה"ג. אם בירך ברכת חתנים קודם ברכת אירוסין חוזר ומברך ברכת חתנים אחר ברכת אירוסין הרא"ם ח"א סי' ד'. ומדברי ריב"ש סי' פ"ב נראה דא"צ לחזור ולברך ברכת חתנים:
ד סָעִיף ד גדולים. ובדיעבד אינו מעכב רק לכתחלה יש להדד אחר עשרה. ואם א"א בעשרה אלא בטורח גדול הוי כדיעבד ד"מ מיהו ברכת אירוסין לכ"ע א"צ עשרה אלא לכתחלה כמ"ש ס"ס ל"ד:
ה סָעִיף יג בלבד. עיין אחרונים שהעלו דדוק' ביום ראשון ובסעודה קמיית' ואם אכלו ביום ראשון הרבה פעמים אין מברכין ז' ברכות אלא בסעודה ראשונה. ואם לא אכלו סעודה קמיית' עד הלילה יש להסתפק אם יש לברך ז' ברכות בלילה וכל זה באלמון שנש' אלמנה. מיהו בבתולה או בבחור ודאי אם לא אכלו עד הלילה ודאי מברכין ז' ברכות דלא גרע מפנים חדשות כיון דאכתי לא אכלו בני החופה אבל אם כבר אכלו באותו יום אין מברכין ז' ברכות בסעודה שניה אם ליכ' פנים חדשות. ובאלמון שנש' אלמנה לא מהני פנים חדשות ועיין ב"ש וח"מ. התחיל לאכול ביום ראשון סעודה קמיית' באלמון שנש' אלמנה ונמשכה הסעודה עד הלילה מברכין בלילה ז' ברכות ולא ביום שלאחריו כנה"ג דף צ"א ע"א סל"ג. והא דאמרינן באלמון שנש' אלמנה דאין מברכין רק ביום ראשון לבד היינו ז' ברכות אבל הברכה אשר ברא מברך כל ג' ימים אפילו באלמון שנש' אלמנה כ"כ הטור בה"י ועיין סעיף י"ג:
ו סָעִיף ז מברכין. ומכ"ש שהשמחה במעונו שאין מברכין ב"ש ח"מ:
ז סָעִיף ז שמעו וכו'. דבבחור או בתולה מהני פנים חדשות כל שבעה ואפילו אם רק אחד פנים חדשות מברכין בשבילו הר"ן ב"ח ואחרונים:
ח סָעִיף ז המנהג. ומהרש"ל פוסק כדיעה א':
ט סָעִיף ז ויום. רוב פוסקים חולקים ע"ז ולכל סעודה בעינן פנים חדשות עיין ב"ש ח"מ:
י סָעִיף ח חדשות. וצ"ע אם פורים נקר' פנים חדשות כנה"ג:
יא סָעִיף ט הראשונה. היינו דוי הסר וברכת המזון על כוס א'. וששה ברכות על כוס השני. ובפה"ג על כוס ברכת המזון ואין אומרים דוי הסר אלא כשמברכין ז' ברכות. וכשאין אומרים ז' ברכות אלא אשר ברא אומרים נודה לשמך. וא"צ להכין כוס השני אלא בעת שאומר הברכות פרישה. כתב ב"ח כשאנשים ונשים בחדר א' אין אומרים השמחה במעונו דאין שמחה כשיצר הרע שולט ב"ש:
יב סָעִיף ט כוסות. וכן ראוי לנהוג. ב"ח:
יג סָעִיף ט כוסות. כלומר מברכין על כל כוס בפה"ג אבל ברכה אחרונה מברך פעם א' על שני הכוסות אחר כוס אחרון:
יד סָעִיף י חתנים. ועכשיו מברכים ז' ברכות אפי' במקום דלא היה החופה ט"ז ומהר"ל מפראג וכ"כ הר"ן ועיין כנה"ג דף צ' ע"ב סכ"ו:
טו סָעִיף י תוך ז'. אפילו אם לא היה מברכים ז' ברכות עדיין אלא מיד אחר החופה הלכו למקום אחר ושהו בדרך עד אחר ז' אין מברכין ב"י. וט"ז חולק ע"ז וכתב אם לא קבע באותו מקום אלא מיד אחר החופה הלכו למקום אחר. נעשה אותו מקום שהלכו לשם מקום החופה ומתחילין ז' ימי משתה מיום שבא לשם ב"ש:
טז סָעִיף יג משתה. ודוק' שסוערים עמו אחרים כמש"ל:
יז סָעִיף יג עמה. וה"ה אשר ברא כמש"ל. ודוק' באלמון שנשא אלמנה אבל במחזיר גרושתו אין אומרים השמחה במעונו בה"י וכ"כ מהר"ש ח"א סי' ס"ד. וכתב כנה"ג דהיינו דוק' במחזיר גרושתו מן הנשואין אבל מן האירוסין צריך לברך השמחה במעונו ע"ש:
א סָעִיף א בבית החתן קודם נישואין. עב"ש שכ' ומה שאנו מברכים ברכת נשואים תחת החופה משום בחופ' ליכ' יחוד והוי עובר לעשיה קודם שאוכלים ביחד במקום צנוע ומזה ג"כ ראיה דעיקר החופ' הוא האכילה במקום צנוע דאל"כ קשה על מנהג שלנו איך עושים שני דברים הסותרי' זא"ז דברכת אירוסין מברכין קודם קדושין כדי שיהא עובר לעשייתן וברכת נשואין מברכין תחת החופה עכ"ל: ועי' בס' המקנ' שכ' דא"א לומר כן דאלו הוי ברכת נשואין בשביל היחוד שאח"כ הוי ההליכ' מהחופה לבית החתנו' הפסק בין הברכ' לנשואין כדאי' בא"ח סי' ח' סי"ג ומ"ש הרמב"ם והטור קודם כניסתן לחופה היינו בבית החתונה קודם כניסתן לחדר המיוחד לחתן וכלה דמחדר לחדר לא הוי הפסק כדאי' במג"א שם ס"ק י"ז אלא נראה כיון דמנהגינו לקדש תחת החופה א"כ א"א לברך ברכת נשואין קודם כניסתן לחופה כיון דעדיין לא קידשה ויהא ברכת אירוסין והקדושין הפסק בין ברכת נישואין לנשואין וגם עדיין לא נקראו בשם חתן וכלה קודם הקידושין ע"כ מברכין תיכף אחר הקדושין. מיהו מה שנוהגין אף באלמנה כן אף דבאלמנ' אין החופה קונ' אלא היחוד (אפשר במקומו הי' המנהג כן לעשות גם חופת אלמנ' ברחוב אבל מנהגינו אינו כן אלא דבאלמנה עושין החופה בבית החתנות ולא ברחוב אפשר הוא מטעם זה דאנו חוששין שמא הליכה הוי הפסק אבל בבית החתנות מחדר לחדר לא הוי הפסק אך לפ"ז גם באלמנה שנשאת לבחור הי' ראוי לעשות החופה בבית וכמדומה שאין נוהגין כן) צ"ל דאפ"ה לא הוי ההליכה הפסק משום דכבר התחיל החופ' אלא שאינה נגמרת לקנות עד היחוד. וכ"ש לפי מנהג אשכנז שנוהגין אחר החופה שברחוב מיד כשבאין לבית עושין סעודה ומברכין ז"ב קודם היחוד ע"כ צ"ל דס"ל דעיקר החופ' מה שעושין ברחוב דאל"ה האיך שייך לברך ב"פ ז"ב קודם החופה. מיהו מה שנוהגין כן אף באלמנה צ"ע ונכון לעשות הדבר (ר"ל היחוד) קודם הסעוד' עכ"ד ועמ"ש לקמן סק"ח:
ב סָעִיף א קודם נשואין. עבה"ט בשם כנה"ג דבשניהם קטנים אין לברך צ"ל דהכא מיירי בהיא גדולה וכ"כ בס' מעין גנים סי' א' ע"ש. ועמש"ל סי' ל"ז ס"ס ח':
ג סָעִיף א ומברך על היין. עבה"ט מ"ש ומקדימין כו' אבל בבהמ"ז כו' עב"ש סק"ב הטעם בזה גם בס' המקנה בק"א כתב טעם לזה ועיין בסידור הגאון מליסא ג"כ טעם לזה:
ד סָעִיף א על השכר. עבה"ט מ"ש אם בירך ב"ח כו' הרא"ם א"א סי' ד'. דברי הרא"ם אלו הובא במג"א בא"ח סי' ר"ו סק"ג. ומ"ש ומדברי ריב"ש נראה דא"צ לחזור ולברך ב"ח. הרוא' בריב"ש שם יראה דא"צ לברך אף ברכת אירוסין וכן העתיק הכנה"ג משמו ע"ש:
ה סָעִיף ג שהי' דעתו על שניהם. עיין בס' המקנ' שכ' נראה דמיירי שכבר קדשו כ"א בפ"ע אבל לפי מנהגינו שמקדשין תחת החופה א"כ הקדים ברכת נשואין לקדושין של חבירו ולא מצינו ברכת נשואין קודם קדושין ותו דאם יכוון גם בברכת אירוסין לפטור את חבירו הא הוי ברכת נשואין הפסק ואם לא יכוון בברכת אירוסין לשניהם א"כ הוי ברכת אירוסין דשני הפסק בין ברכת נשואין דראשון לנשואין דשני ואפשר דעת הרמ"א היינו שמברכין על הראשון ברכת אירוסין ודעתו לפטור השני שיבא אח"כ ומברך לשני ברכת נשואין ופוטר גם הראשון בברכת נשואין והיינו שכתב כמו שנתבאר בי"ד סי' רס"ה דשם ס"ה מבואר דהראשון מברך על המילה ועול' גם לשני והשני יברך על הכוס אשר קידש ע"ש:
ו סָעִיף ג להרבה חתנים ביחד. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' תמ"ח שכ' דהיכ' דחתנים גופייהו מקפידים בהכי שאין רוצים בברכ' בשותפות שפיר דמי לברך לכל א' בפני עצמו ואין כאן משום אפושי בברכות ומוציאים את האחד לבית אחר ומברכים וחוזרים ומברכים לזה וכן עשה הוא ז"ל מעשה ע"ש:
ז סָעִיף ד אלא בעשרה. עבה"ט מ"ש ובדיעבד אינו מעכב כו' ר"ל דבדיעבד שאין שם עשרה לא בשביל זה יתעכב הנישואין אלא תנשא בלא ברכות דברכות אין מעכבות. עב"ש סק"ד עיין בתשובת נו"ב סי' נ"ו על דבר המסדר קדושין שבירך ברכת אירוסין וברכת נשואין בלא עשרה וכתב כי בודאי הדיוט כזה עון פלילי הוא שיהא לו עסק בטיב קדושין אבל על כל זה הקדושין והחופה גמרו קניינם ואפי' לדעת הרשב"א דהברכות מעכבות ובמקום שאין עשרה אין לעשות נישואין מ"מ כאן שכבר בירך אלא שלא היו שם עשרה זה אינו מעכב דיעבד בכל דבר הצריך עשרה והביא ראיות לזה (עי בס' יד המלך פ"י מה"א דין ה' מ"ש עליו בזה) וסיים דמ"מ אין הפסד כאשר יזדמן שם נישואין יעמדו גם הזוג הזה סמוך לחופה ויכוונו לצאת בברכה שיברכו להחתן והכלה האחרים (וגם המברך יכוון להוציאה) ע"ש:
ח סָעִיף ד אחר בהמ"ז. עיין בס' זכור לאברהם שכ' יש לעיין אי בעינן הני עשרה שיאכלו כולם או שיצטרפו לפחות לזימון כדין זימון בבהמ"ז או דלמא דוקא בהמ"ז בעינן צירוף דאל"כ איך יוציאו שקר מפיהם לומר ברוך שאכלנו כו' משא"כ ברכת חתנים י"ל דכל שהם באותו בית שפיר יוכלו לברך ב"ח. והביא בשם חכם אחד שדעתו נוטה דלא בעינן שיאכלו כל העשרה אבל רוב מיהא בעינן ע"ש:
ט סָעִיף ו אלמון שנשא אלמנה. עיין בתשו' נ"ב תניינא סי' ס"א דנואף שנשא בעולתא דידיה (וכ"ש באלמן שנשא בעולתא דלאו דידי') דינו כאלמן שנשא אלמנה ואין מברכין ז"ב אלא יום ראשון בלבד. דעיקר ז"ב הוא מטעם שמחתו ושמחת' וזה הוא אם לא טעמו טעם ביאה משא"כ בנואף ונואפת שכבר טעמו ט"ב ואין להם שמח' כ"א כמו אלמן שנשא אלמנה ע"ש ועיין בתשו' שמש צדקה סי' ה' שהביא ת' גינת ורדים חא"ה כלל א' דנער' שנתפש' לזנות ואחר ימים כנס' אלמון אין לה ברכה אלא יום א' ושמחה ג' כו' ואין חילוק בזה בין זינתה לרצונ' לאנסוה. ובמוכת עץ כתב דאע"ג דאין לה דין בתול' וכתובת' מנה לענין ברכה לא יגרע ממנה משפט הבתולות הואיל והיא חדשה אצלו שלא נבעל' לזולתו. והרב המחבר כתב עליו דנלמד מדבריו דאם היא בעולתא דידיה ולא נבעל' לאחר דיינינן לה כבתול' לברכה ולשמחה וק"ו כשנבעל' לדידי' לאונס'. וכך פשט המנהג ע"ש (ומשמע דר"ל אפי' אם הוא אלמן מברכין ז"ב כמו באלמן שנשא בתולה) . ובהגה מבן המחבר שם כתב דמתשו' דב"ש סי' ער"ה משמע דה"ה כשנבעל' ממנו אין לה אלא יום א' לברכ' ע"ש: (וע' בתשו' חתם סופר סי' קכ"ג פוסק להלכה דאלמון שנשא בעול' פנוי' אפילו אם היא בעולתא דידיה אין לה אלא יום א' לברכה ושמחה ג' אך אם הוא פנוי נואף שנשא בעול' (או אלמנה) מברכי' כל שבע' כמו לבחור אלא כיון שהם בועלי נדות ואינם ראוים לברכה איך יקבלו פניהם פנים חדשות כל ז' חוטא בל יתנאה אך אם ימצאו ריעים כמותם לחדש פנים כל ז' יברכו להם כל ז'. והביא שם דברי נו"ב תניינא הנ"ל שכ' דאין מברכין ז"ב אלא יום א' כיון שכבר טעמו ט"ב והשיג עליו וכתב דאין ספק כי תרווייהו איתנהו חיבת ביאה וחיבת חופה כמבואר בכתובות נ"ו אלא מספקא לן התם איזה מהם קונה אבל תרווייהו איתנהו ונראה דעל כל א' נתקן ברכה אלא בחור הנושא איכא תרתי חיבת נישואין חדשי' וביאה חדשה אבל מ"מ בחדא מנייהו נמי מברך כי' נמצא דעל ביאת בתול' בלא חיבת נישואין ראשונים מברך וגם על חיבת נישואין ראשונים בלא חיבת ביאה מברך וא"כ אע"פ שטעם ט"ב כיון שהיא נישואין ראשונים שלו מברך כל ז' וכן צריך לשמחה כל ז' אפילו היא בעולתא דילי' שלא יברך והיא ישכים למלאכתו עכ"ד וע"ש עוד שעמד על לשון הש"ע דלקמן סי' ס"ד ס"ב איתא הנושא את הבעול' צריך לשמח עמה ג"י כו' ושינה לכתוב בעול' במקום אלמנ' להורות דנכנס' לחופ' ולא נבעל' אינ' בכלל אלמנה אלא משמח' כל ז' (וכמ"ש הב"ש בשם הב"ח שם) משום דבעיא פיוס א"כ לפי הנ"ל ה"ה לענין ברכה ז' שהרי יש לו חיבת ביאת בתול' ואמאי נקט כאן אלמן שנשא אלמנה אינו מברך אלא יום א' היה לו ג"כ לדקדק ולכתוב אלמן שנשא בעול' אבל השתא דנקט שנשא אלמנ' משמע אפי' נכנסה לחופה ולא נבעל' אינו מברך אלא יום א' ואמאי וכתב לתרץ ע"פ מה דאיתא בכתיבות י"א ע"ב כנס' ראשון לשם נישואין ויש לה עדים שלא נסתרה אין השני יכול לטעון טענת בתולים כו' וא"כ בסי' ס"ד לענין שמחה נהי שהיא אצלינו בחזקת בעול' מ"מ היא יודעת בנפש' שלא נבעל' הרי צריכ' פיוס וצריך לשמח' כל ז' אבל כאן לענין ז"ב איך נברך ז"ב והיא אצלינו בחזקת בעול' ואפי' עדים מעידים אין נאמנים ע"ש. מיהו אכתי צ"ע לפ"ד הכנה"ג שהביא הבה"ט לקמן סי' ס"ז סק"א ע"ש):
י סָעִיף ו ביום ראשון בלבד עח"מ וב"ש דדין אלמון ואלמנה כשהנשואין ביום ואינם אוכלין עד הלילה נשאר בספק אם לברך וספק ברכות להקל והח"מ רמז בזה לעיין בת' מהר"ר מנחם עזריה סי' מ'. וראיתי שם שדעתו מסכמת ג"כ שלא לברך בלילה אך כתב וז"ל אבל מה נעשה במקום שנהגו לברך ז"ב בסעודה ראשונה שאכלו בלילה גם לאלמנה שנשאת לאלמון ונתלים באילן גדול הוא ס' אגודה שכתב דאלמון שנשא אלמנה ביום ו' נראה דאין מברכין אלא לסעודת הלילה כו' ולולא פשט המנהג שלא לחלק בין נשאת ביום ה' לנשאת ביום ו' ולעולם מברכין לה בלילה ז"ב היה אפשר לומר דלא פליג ס' אגודה אהני אשלי רברבי דלעיל ושאני יום ו' שלא הותר לקבוע בו סעודה אבל המנהג שהוקבע ע"פ זקנים מוכח דלא שנא כו' ומצאתי למורי הררי"ח ז"ל שכ' דנ"ל לנכון לחלק ולומר כי באם היו יכולים לאכול הסעודה ראשונה מבעוד יום ולא רצו לאכלה אלא בלילה אז אין לברך ז"ב בלילה אבל אם אחרו החופה עד סמוך למנחה קטנה כמו שנוהגין בקצת מקומות שאין פנאי לאכול מבע"י אז מברכין ז"ב בלילה כיון שהיא הסעודה ראשונ' של אחר החופה ואכתי לא מטא זמן חיובא של סעודת נישואין עד השתא כו' והביא סיוע לדבריו עכ"ל וע' עוד בת' הרדב"ז ח"ג סי' תכ"ד מענין זה וע' בסידור הגאון מליסא ז"ל בדיני בהמ"ז בבית חתן אות י"ד שכ' על דברי הב"ש הנ"ל נראה דוקא כשהיה ביום יחוד הראוי לביאה דאז הוי ביום יום החופה אבל אם לא היה יחוד רק בלילה לא מקרי חופה דהא באלמנה לא הוי חופה רק כשיש יחוד הראוי לביאה וא"כ הוי החופה כאלו היה בלילה והוי הלילה יומא קמא ומברכין אז ז"ב בסעודה שאחר היחוד ע"ש: ועיין בס' בית מאיר שהביא דברי ח"מ וב"ש הנ"ל וכתב ע"ז ולכן ראוי שלא לעשות הנשואין דאלמון ואלמנה עד סמוך לחשיכה או שיעשו הסעודה מיד רובה ביום (ואף לדברי הגאון מליסא הנ"ל אין תקנה בזה לכתחילה שיהא החופה ביום והיחוד בלילה משום דהיחוד צריך שתהיה מיד אחר החופה שלא יהיה הפסק בין הברכות שתחת החופה להיחוד שאח"כ ע"ל סק"א בשם ס' המקנה ודוק) וכן מסיק בתשו' ב"ח סי' קי"ט. ושם מבואר דמנהג מדינת פולין עושין אף חופות בתולות בין מנחה למעריב סמוך ללילה וכן ראיתי נוהגין והסעודה ראשונה של חתן וכלה עם השושבינים לבד שהיא מיד אחר החופה נמשכת עד שיתאספו בלילה הקרואים ואינם מפסיקים בבהמ"ז עד גמר הסעודה העקרית ואז מברכין בהמ"ז עם ברכת חתנים בלי פקפוק. ואולם במדינה זו נוהגין לעשות החופה באמצע היום והחתן והכלה והשושבינים מפסיקים ומברכין בהמ"ז אחר סעודתן בלא ברכות חתנים כלל ואך בלילה אחר סעודת הקרואים מברכים ברכות חתנים ולאו שפיר עבדי דנהי דבלילה ראוי לברך מטעם פנים חדשות אבל ביום מהי"ת שלא לברך עכ"פ שהש"ב ואשר ברא אם היא בלא עשר' ואם היא בעשרה אף ברכות חתנים יש לברך עכ"ד. ולפמ"ש לעיל סק"א אפשר מנהג זה נכון הוא שחששו לדעת הב"ש דעיקר החופה אינו מה שעושין ברחוב אלא האכילה במקום צנוע והיינו לפ"ד הב"ש בסי' נ"ה סק"ה דיש למנוע שלא יכנוס לשם שום אדם כדי שיהיה יחוד גמור משא"כ לפי מנהג הנ"ל שהזכיר הבית מאיר שגם השושבינים אוכלים עמהם בסעודה זו עיקר החופה הוא היחוד שאחר סעודה זו א"כ לא שייך לברך ב' פעמים ז"ב קודם החופ' ודוק:
יא סָעִיף ו שנשא בתולה. עיין בס' זכור לאברהם שכ' אלמון מן האירוסין שנשא אלמנה וכן הנושא אשה לשם בעולה ונמצאת בתולה יברך ז"ב כל ז' ימי החופה. הרב אדמת קודש ח"ב סי' ג'. וע' בס' שיורי ברכה להרב חיד"א ז"ל דמודה ליה בחדא ופליג עליה בחדא בנושא לשם בעולה ונמצאת בתולה דלא יברך כל ז' ומיהו אהני שישמח עמה כל ז' ע"ש:
יב סָעִיף ו מתחילין מיד לאחר ז"ב. כ' הח"מ לאפוקי שלא נאמר שיתחילו מאכילה ראשונה כו' ועיין בתשו' כנסת יחזקאל סי' סמ"ך נשאל שם אם לחשוב הני שבעה ימים מעת לעת ואם היה החופה ביום ד' אחר חצות מברכין ז"ב גם ביום ד' השני קודם חצות או דאמרי' גם בזה מקצת היום ככולו. והאריך בזה ומסיק דאין מקום כלל לומר דאזלי' בתר מעל"ע. אלא דיש לחלק ולומר דהדין נחלק לשני אופנים אופן א' בארץ שהמנהג אחר החופה אין עושין סעודה שיש עשרה גדולים כמו בארץ פולניא ודאי הז' ימי משתה מתחילין מסעודה ראשונה שבלילה ואם בתול' נשאת ליום הרביעי והסעודה ליל ה' גמר ז' ימי משתה עד ליל ה' אך במדינ' שעושין סעודה בעשר' ומברכין ז"ב תיכף אחר החופ' כמו באשכנז ודאי מקצת היום ככולו ותיכף בהגיע ליל הרביעי כלו ז' ימי משתה ואין לברך אף בליל' וכ"ש ביום ד' קודם חצות כו' ואל תשיביני מתשובת הרא"ש כלל כ"ז דמשמע דהרחלת ז' ימי החופ' מן החופה התם שאני דעיקר פלפול שלו באם נוסעי' למקום אחר ומעכבין יום או יומים כו' עכ"ד. הנה מבואר מדבריו שדעתו בפשיטות דחשבי' מאכילה ראשונה שהיה בעשרה ותימ' שלא הזכיר דברי הח"מ הנ"ל שהוא לנגדו וכן משמע מפשטות לשון הרמ"א גם בסידור הגאון מליסא ז"ל סתם וכתב דז' ימי המשתה וכן ג' של אלמנה מתחילין תיכף אחר ז"ב שברכו בשעת החופה שמותרין להתייחד ואף שלא נתיחדו עדיין כו' ע"ש (מ"ש בש"ת בא"ח סי' קל"א ס"ק י"ד וז"ל עיין באה"ע סי' ס"ב דבתר סעודה ראשונה אזלינן עכ"ל ט"ס הוא וצ"ל לא אזלינן וכ"כ בספר מעין גנים בסי' זה) . ובענין שכ' הכנ"י הנ"ל שאין מקום לומר דאזלינן בתר מעל"ע הנה בש"ת בא"ח סי' קל"א מביא בשם גינת ורדים כלל א' סי' כ"ח דז' ימים שלימים בעינן והמח"ב כתב דלענין נפילת אפים שפיר דמי אבל לענין ז"ב שצריך להתיישב ע"ש ועי' בס' המקנה בק"א הביא ראי' מהש"ס דאפי' שעה אחת סמוך לערב עולה ליום א' למנין ז' וכן עיקר. ועי' עוד בש"ת בא"ח ס"ס קפ"ח בענין אם נמשכה סעודת יום ז' עד ליל ח' הביא שם בשם גינת ורדים דאף להפוסקים לענין הזכרה של שבת או ר"ח אזלינן בתר התחלת הסעודה אבל לענין ז"ב ודאי אין לברך ע"ש ועבה"ט כאן סק"ה בשם כנה"ג וצ"ע:
יג סָעִיף ז אבל אם היו האוכלים. עב"ש מה שתמה על הב"ח ביו"ד סי' שצ"א. ולכאורה בזה היה לו לתמוה על הרמ"א ז"ל שם בשם הרוקח עי' בספר בית מאיר מ"ש בזה (ועי' בס' המקנה בק"א ובתשו' חתם סופר סי' קכ"ב מ"ש בזה):
יד סָעִיף ז שלא שמעו. עבה"ט דאפי' אם רק אחד פ"ח כו' ועי' בס' זכור לאברהם שכ' אשה לא חשיבא פ"ח דאין פנים חדשות אלא למי שראוי להמנות בעשרה של ברכת חתנים כ"כ מהר"ר בצלאל פ"ק דכתובות ד' ז' ולפ"ז ה"ה עבדים וקטנים לא חשיבי פ"ח ע"ש. וכ' עוד אם התחילו ב"ח ביו"ד ויצאו מקצתן וכן אם התחילו בפנים חדשות והלכו גומרין ע"ש:
טו סָעִיף ח דשבת ויו"ט. עיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ס"ב שכ' דצ"ע אם ביאת מצוה תוך ז' ימי המשתה אם לא תהיה חשובה פ"ח לסעודת שבת ע"ש ועיין בס' בית מאיר ס"ס ס"א דמסיק דזה מקרי פ"ח וק"ו משבת כו' ואולם אשר ברא לחוד פשיטא דלא גרע מהמבואר סי' ס"ב ס"ז בהגה (דאף בלא פ"ח רק כשמזמנין אחרים א"כ בזה אף כשאין מזמנין אחרים יש לברך) עכ"ד ע"ש ועמ"ש לקמן ס"ק ט"ו:
טז סָעִיף ח ואפשר משום דרגילים. עיין בתשו' הרמ"ע מפאנו סי' מ' שכתב דסעודה ג' נמי מקרי פנים חדשות ע"פ הסוד בספר הזוהר ע"ש:
יז סָעִיף ט מביא כוס אחר. עי' בס' המקנה בק"א שכ' נראה דיכול אחד לברך בהמ"ז ויוציא כולם וששה ברכות יכול ליתן לאחר לברך ואח"כ מברך המברך בהמ"ז בפה"ג על כוס שלו ומוציא אף לאותו שבירך ו' ברכות וכ"מ מלשון הרמב"ם וש"ע לעיל ס"ה ואין מברכין ברכה זו לא עבד ולא קטן אע"ג דהוא בודאי לא בירך בהמ"ז דהאיך מוציא עבד או קטן אחרים ידי חובתן וכ"מ מהא דלוי איקלע לבי רבי ובריך שית כו' משמע דלא ברכו ברכת היין דא"כ ה"ל שבעה אלא דאותו שבירך בהמ"ז בירך על כוס של בהמ"ז ע"ש:
יח סָעִיף ט כסברא הראשונה. עי' בתשו' חיים שאל סי' כ"ד שהביא דברי הרב יעב"ץ דאם אירע בליל פסח יכול לברך ב"ח בכוס בהמ"ז דהא בשלמא איכא מ"ד שיברך ז"ב על כוס בהמ"ז וכ"כ מרן והגם שאין המנהג כן מ"מ בליל פסח דאין מוסיפין על הכוסות יכול לעשות כן ואם ירצה דוקא לעשות ב' כוסות יכול גם כן וזה שבירך ב"ח יניחנו לכוס ד' והוא ז"ל כתב עליו דטפי מעלי דיברך ב"ח על כוס של בהמ"ז ע"ש וכ"כ עוד בספרי יוסיף אומץ סי' מ"ז דכן הנכון. ועי' בס' זכור לאברהם ח"ג ד' קי"ד הביא דבריו ושוב הביא דבס' ברכות המים דף ט"ל כתב דא' מן המסובין יברך ששה ברכות על כוסו ואח"כ יברך בפה"ג המברך בהמ"ז והוא ז"ל הסכים עמו ע"ש. ותימה דאשתמיט לכל אלו הגדולים ז"ל דברי הדרכי משה בא"ח סי' תע"ג סק"ה שכ' בשם המנהגי' דיברך בהמ"ז על כוס שלו וז' ברכות על כוס של חתן ע"ש (וכעת ראיתי בתשובה מאהבה ח"ב סי' תע"ט שנשאל על ענין כזה ורצה לומר תחלה שיברך על ב' כוסות כמנהג בכל השנה וזה שבירך ב"ח יניחנו לכוס ד' ואח"כ ראה במנהגים דטוב לברך ב"ח על כוס שלישי של חתן ושוב כתב דיותר נכון לברך בהמ"ז וז"ב על כוס אחד כו' ע"ש וגם ממנו נעלם דברי הד"מ שהביא להלכה דברי המנהגים הנ"ל ובודאי דהכי נקטינן) . ומ"ש הבה"ט בשם ב"ח כשאנשים ונשים בחדר א' א"א שהש"ב כו' עי' בלבוש א"ח בסוף המנהגים טעם למה שאין אנו נזהרים בזה:
יט סָעִיף י אם הוא תוך שבעה. עבה"ט מ"ש וט"ז חולק כו' וכ' בס' חכ"א כלל קט"ז דין ט' דנ"ל אפי' לדברי הט"ז דוקא מקום שקובעים שם דירתם אבל במלון שלנין שם חתן וכלה לא נקרא מקום חופה ואין מברכין ז"ב עכ"ד. ועיין בסידור הגאון מליסא ז"ל שסתם וכתב דלא כט"ז ע"ש:
כ סָעִיף יג והאידנא. עיין בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' קכ"ד שנשאל בכלה שפירסה נדה קודם החופה וזמן טבילה אחר כלות ימי משתה והמנהג לעשות סעודה בליל הטבילה אם מותר לברך גם בההיא סעודה ז' ברכות וכתב דזה פשוט שאין לברך אפילו עם פ"ח וכן מבואר ברמב"ם פ"י מה"א דין ו' כו' אלא מ"מ נראה שהשמחה במעונו י"ל ואף שכתוב בש"ע דהאידנא ערבה כל שמחה ואין אומרים אלא בז' ימי המשתה מ"מ כה"ג שלא בעל ב"מ והיום עיקר שמחה של חתן והכלה ראוי לברך וכן נראה להלכה למעשה עכ"ד ע"ש וכן השיב בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ס"ב דאין לברך בההיא סעודה ז"ב ונסתייע מתשובת פנים מאירות הנ"ל וכתב דמה דמסיק הפמ"א דיש לומר שהשמחה במעונו אף שיש בזה קצת לסתור ולבנות אבל אחרי שאין בזו הזכרת השם אין לדקדק (וכן מסיק בספר בית מאיר ס"ס ס"א וכתב שם דאפשר דגם נודה לשמך י"ל ע"ש) . וכ' עוד דעל גוף הסעודה שעושין לביאת מצוה מפקפק הרש"ל בריש כתובות וכן נלע"ד שאין לעשות אז סעודה לאסוף אנשים ביתה ודי לעשות סעודה לאנשי ביתו אשר אי אפשר להסתיר הטבילה מהם אבל להזמין אנשים על סעודה זו מידי הרהור לא יצאו כו' ע"ש. ולע"ד אין למחות במקום שנהגו כי בתשו' אא"ז פמ"א שם כתב דיש סמך למנהגן של ישראל לעשות סעודה כשהגיע לביאת מצוה מדברי הזוהר פ' תרומה דף קס"ח ע"ש: והנה בעיקר דבר זה מה דפשיטא ליה להפמ"א שאין לברך בההיא סעודה ז"ב ואחריו החזיק בס' ב"מ ותשו' מאהבה כנ"ל תמיהא לי שלא הזכירו דברי הגהת אשר"י פ' אע"פ סי' ו' שכתב ובספר המקצועות פסק כו' ומ"מ תיקנו רבותינו הגאונים כיון שפסקו שבעה נקיים וטובלת מכניסין אותה ומברכין ברכת חתנים כו' ע"ש עד שמצאתי בס' בני אהובה פ"י מה' אישות שפסק ג"כ דאין לברך ז"ב בליל טבילה אם הוא לאחר זי"מ והביא שם דברי הג"א הנ"ל וכתב דאין לסמוך על זה דאפשר דתיקנו דלא יברכו אז בשעת חופה כ"א אחר כך אבל אם כבר ברכו בשעת חופה אין לחזור ולברך ועוד דזה תליא במה שנסתפקו הפוסקים אם יש כח ביד הגאונים לחדש ולתקן ברכה ולכך שב וא"ת עדיף ולא יהא אלא ספק אמרי' ספק ברכות להקל ע"ש (וגם בתשו' ח"ס סי' קכ"ב נשאל על זה ע"ד שהיה מנהג באיזה גלילות לברך ז"ב בליל טבילה לב"מ אף שהיה אחר ז' ימי משתה וכתב שם ליישב המנהג ומ"מ מסיק לדינא דאין לעשות כן מכאן ואילך ולחוש לברכה לבטלה וראוי לבטל המנהג וכ"כ עוד בס"ס קכ"ג שם והביא שם ג"כ דברי בני אהובה הנ"ל ע"ש):
כא סָעִיף יג שמח עמה. עבה"ט מ"ש אבל במחזיר גרושתו כו' וע' בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקס"ז שהביא דבס' משפט שלום כתב בשם תשו' רבינו האי ז"ל דהמחזיר גרושתו אין מברכין לו ז' ברכות רק ברכת אירוסין לבד כו' והוא ז"ל כתב עליו שהוא מסופק אם כ"כ רבינו האי גאון ז"ל ולכן אין לסמוך ע"ז אלא מברכין לו ז"ב כמו באשה חדשה וכן מעשים בכל יום במצרים מזמן הנגידים הראשונים וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"י מהל' גירושין (הועתק קצת בש"ע לקמן ס"ק ק"נ) כו' ע"ש. ומ"מ י"ל דאף הרדב"ז מודה לענין שהשמחה במעונו דאין לומר במחזיר
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.