א אָסוּר לְהִתְיַחֵד עִם הַכַּלָּה קֹדֶם שֶׁיִּכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה; וְיֵשׁ מְקִלִּין וּמַתִּירִין לְהִתְיַחֵד בְּלֹא כְּתֻבָּה, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִבְעֹל (הָרַ"ן רֵישׁ כְּתֻבּוֹת); וְהַבַּעַל נוֹתֵן שְׂכַר הַסוֹפֵר. וַאֲפִלּוּ אִם יִרְצֶה לְיַחֵד לָהּ כְּתֻבָּתָהּ בְּמָעוֹת, אוֹ בִּשְׁאָר מִטַּלְטְלִין, אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ, אֶלָּא צָרִיךְ שֶׁיִּכְתֹּב לָהּ שְׁטָר עַל עַצְמוֹ בִּדְמֵי הַכְּתֻבָּה וְיִהְיוּ כָּל נְכָסָיו מְשֻׁעְבָּדִים לָהּ, אוֹ שֶׁיָּעִידוּ עָלָיו עֵדִים וְיִקְנוּ מִיָּדוֹ שֶּׁהוּא חַיָּב לָהּ, מָנֶה אוֹ מָאתַיִם. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לִסְמֹךְ אָעֵדִים רַק בִּשְׁעַת הַדְּחָק, וּמִיָּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ פְּנַאי לִכְתֹּב, צָרִיךְ לִכְתֹּב, כָּל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין לִסְמֹךְ עֲלָיְהוּ לְכַתְּחִלָּה (כֵּן מַשְׁמַע מִלְּשׁוֹן הַטּוּר, וְכֵן כָּתְבוּ מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ס"ד וּמָרְדְּכַי רֵישׁ כְּתֻבּוֹת), וְכֵן רָאוּי לְהוֹרוֹת. הֶעֱמִיד לָהּ עָרֵב קַבְּלָן בְּעַד כְּתֻבָּתָה, וְהִתְנָה שֶׁהוּא יְהֵא פָּטוּר מִמֶּנָּה, אָסוּר, עַד שֶׁיְּהֵא שִׁעְבּוּדָהּ עָלָיו, שֶׁלֹּא תְּהֵא קַלָּה בְּעֵינָיו לְהוֹצִיאָהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַשְׁבָּ"א בִּתְשׁוּבָה ח"ב סי' נ"ח). וְעַיֵּן בְּחשֶׁן הַמִּשְׁפָּט סִימָן ס' אִם יוּכַל לְשַׁעְבֵּד עַצְמוֹ בִּכְתֻבָּתָהּ בִּנְכָסִים שֶׁלֹּא בָּאוּ לָעוֹלָם. וְאֵין לָעֵדִים לַחְתֹּם הַכְּתֻבָּה אֶלָּא לְאַחַר שֶׁקִּבֵּל הֶחָתָן קִנְיָן לִפְנֵיהֶם (דִּבְרֵי הָרַב). וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁמְּקִלִּין בָּזֶה (מָרְדְּכַי פ"ב דְּגִטִּין); וְכֵן שֶׁיֵּשׁ עֵדִים חוֹתְמִים עַל הַכְּתֻבּוֹת שֶׁקָּרְאוּ תַּחַת הַחֻפָּה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵם לֹא שָׁמְעוּ הַקְּרִיאָה; אַף עַל פִּי דְּלָא שַׁפִּיר עָבְדֵי, אֵין לְשַׁנּוֹת מִנְהָגָן, שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא לַעַז עַל כְּתֻבּוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת (אוֹר זָרוּעַ):
ב אִם אֵינוֹ יָכוֹל לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה, כְּגוֹן בְּשַׁבָּת, אוֹ שֶׁשָּׁכַח לְכָתְבָהּ, יָכוֹל לִתֵּן לָהּ מִטַּלְטְלִין כְּנֶגֶד כְּתֻבָּתָהּ, וִיקַבֵּל עָלָיו אַחֲרָיוּת אִם יֹאבְדוּ אוֹ יוּזְלוּ, וְאָז מֻתָּר לִבְעֹל עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ פְּנַאי לִכְתֹּב, וְאָז כּוֹתֵב לָהּ מִיָּד (טוּר):
ג אִם כָּתַב לָהּ כְּתֻבָּה, וְנֶאֶבְדָה, אוֹ שֶׁמָּחֲלָה לוֹ, וְדַוְקָא שֶׁכָּתְבָה לוֹ: הִתְקַבַּלְתִי כְּתֻבָּתִי, צָרִיךְ לִכְתֹּב אַחֶרֶת בְּעִקַּר הַכְּתֻבָּה, שֶׁאָסוּר לְאָדָם לִשְׁהוֹת עִם אִשְׁתּוֹ שָׁעָה אַחַת בְּלֹא כְּתֻבָּה. הַגָּה: עִיר שֶׁכְּבָשׁוּהָ כַּרְכּוֹם, אוֹ שֶׁגָּלוּ מִן הָעִיר, וְאִבְּדוּ הַנָּשִׁים הַכְּתֻבּוֹת שֶׁלָּהֶם, צְרִיכִים לְחַדֵּשׁ נְשׁוֹתֵיהֶם כְּתֻבּוֹתֵיהֶם, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לוֹמַר שֶׁמָּא יִמְצְאוּ אַחַר כָּךְ כְּתֻבּוֹתֵיהֶם אוֹ יַחַזְרוּ לָהֶם, מִכָּל מָקוֹם מֵאַחַר שֶׁהַכְּתֻבּוֹת בְּחֶזְקַת אֲבוּדוֹת צְרִיכִין כְּתֻבּוֹת אֲחֵרוֹת; וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ סַךְ הַכְּתֻבּוֹת, אִם יִשָּׁאֲרוּ קְצָתָן, אָזְלִינָן בָּתְרַיְהוּ; וְאִם לָאו, דָּנִין עַל פִּי זִקְנֵי הָעִיר וּלְפִי הַמִּנְהָג, הֶעָשִׁיר לְפִי עָשְׁרוֹ וְהֶעָנִי לְפִי עָנְיוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם תְּשׁוּבַת הַגְּאוֹנִים). וּכְשֶׁנֶּאֶבְדָה הַכְּתֻבָּה וּבָא לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת, צָרִיךְ לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה גְּדוֹלָה כָּרִאשׁוֹנָה (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ קט"ז). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן קע"ז, דִּבְמָקוֹם שֶׁאֵין מְגָרְשִׁין רַק מֵרְצוֹן הָאִשָּׁה, אֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב כְּתֻבָּה; אִם כֵּן בַּזְּמַן הַזֶה בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ, שֶׁאֵין מְגָרְשִׁין בְּעַל כָּרְחָהּ שֶׁל אִשָּׁה מִשּׁוּם חֵרֶם רַבֵּנוּ גֵּרְשֹׁם, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סִימָן קי"ט, הָיָה אֶפְשָׁר לְהָקֵל בִּכְתִיבַת הַכְּתֻבָּה, אֲבָל אֵין הַמִּנְהָג כֵּן וְאֵין לְשַׁנּוֹת (כָּל זֶה דַּעַת עַצְמוֹ):
ד בְּנֶאֶבְדָה, אִי יָדְעֵי סָהֲדֵי זִמְנָא קַמָּא, כָּתְבֵי הַהוּא זִמְנָא; וְאִי לָא יָדְעֵי, כָּתְבֵי מֵהַשְׁתָּא; וּבְמוֹחֶלֶת, אֵין כּוֹתְבִין אֶלָּא מִזְּמַן שֶׁל עַכְשָׁו:
ה אִם מָכְרָה כְּתֻבָּתָהּ לְבַעֲלָהּ, צָרִיךְ לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת; אֲבָל אִם מָכְרָה כְּתֻבָּתָהּ לְאַחֵר, אֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת:
ו כַּמָּה שִׁעוּר הַכְּתֻבָּה, לִבְתוּלָה מָאתַיִם, וּלְאַלְמָנָה מָנֶה, וְשֶׁל זוֹ וָזוֹ כֶּסֶף מְדִינָה; נִמְצָא, כְּתֻבַּת בְּתוּלָה הֵם שְׁלשִׁים וְשִׁבְעָה דֶּרְהַם וָחֵצִי כֶּסֶף צָרוּף, וּכְתֻבַּת אַלְמָנָה מַחֲצִיתָם, שֶׁהֵם שְׁמוֹנָה עָשָׂר דֶּרְהַם וּשְׁלשָׁה רְבִיעִים כֶּסֶף צָרוּף. הַגָּה: עַיֵּן בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רצ"ד וְסִימָן ש"ה עֵרֶךְ הַמַּטְבֵּעַ שֶׁנִּקְרֵאת דֶּרְהַם. וְכָל זֶה לְדַעַת קְצָת הַפּוֹסְקִים, שֶׁסְּבִירָא לְהוּ שֶׁכְּתֻבַּת בְּתוּלָה אֵינָהּ רַק זוּזֵי דְּרַבָּנָן (הָרִי"ף וְהָרַמְבַּ"ם וְהָרַ"ן וְהָר"ם), שֶׁמָּאתַיִם שֶׁל בְּתוּלָה עוֹלִין שִׁשָּׁה סְלָעִים וּרְבִיעַ. וְיֵשׁ מִי שֶׁמְּשַׁעֵר כְּתֻבַּת בְּתוּלָה עֲשָׂרָה זְהוּבִים וְאַלְמָנָה חֲמִשָּׁה זְהוּבִים (מַהֲרִי"ל בְּשֵׁם אֲגֻדָּה). אֲבָל לְדַעַת יֵשׁ פּוֹסְקִים, מָאתַיִם שֶׁל בְּתוּלָה וּמָנֶה שֶׁל אַלְמָנָה מְשַׁעֲרִים בְּזוּזֵי דְּאוֹרָיְתָא, וְהוּא שְׁמוֹנֶה פְּעָמִים יוֹתֵר, וְכָתְבוּ דְּלָכֵן נָהֲגוּ לִכְתֹּב בַּכְּתֻבָּה "דְּחֲזוּ לִיכִי מִדְּאוֹרָיְתָא" (רַבֵּנוּ תָּם). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּכוֹתְבִין "דְּחֲזוּ לְכִי" סְתָמָא (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק י' דְּאִישׁוּת). וְהַמִּנְהָג לִכְתֹּב לִבְתוּלָה: "דַּחֲזִי לִיכִי מִדְּאוֹרָיְתָא", אֲבָל לֹא לְאַלְמָנָה. וְכָל זֶה בְּמָקוֹם שֶׁאֵין מִנְהָג, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ מִנְהָג, מַה שֶּׁגּוֹבִין, הוֹלְכִין אַחַר הַמִּנְהָג, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן:
ז אִם יִרְצֶה לְהוֹסִיף עַל זֶה, מוֹסִיף; וְזֶה הַתּוֹסָפוֹת שֶׁמּוֹסִיף, יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁדִּינוֹ בָּהֶם כְּעִקַּר הַכְּתֻבָּה, וְיֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהוּא חָלוּק בָּהֶם מֵעִקַּר הַכְּתֻבָּה, כְּדִלְקַמָּן. הַגָּה: וְאֵין צָרִיךְ לְפָרֵשׁ עִקַּר הַכְּתֻבָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וְהַתּוֹסֶפֶת בִּפְנֵי עַצְמוֹ, אֶלָּא כּוֹלֵל הַכֹּל בְּיַחַד, אִם יִרְצֶה (הָרַ"ן רֵישׁ אַף עַל פִּי וְהַמַּגִּיד מִשְׁנֶה פֶּרֶק י' וְרִיבָ"שׁ סִימָן ס"ה); וְיֵשׁ חוֹלְקִים, וּסְבִירָא לְהוּ דְּצָרִיךְ לִכְתֹּב הַכְּתֻבָּה כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ, וְהַתּוֹסֶפֶת בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וְכֵן נוֹהֲגִין. וְאִם יֵשׁ מִשְׁפָּחָה שֶׁכֻּלָּן נוֹהֲגִים בְּתוֹסֶפֶת, אֵין צָרִיךְ לִכְתֹּב כָּל אֶחָד בִּפְנֵי עַצְמוֹ (מָרְדְּכַי פֶּרֶק קַמָּא דִּכְתֻבּוֹת). כְּתֻבָּה שֶׁכָּתַב בָּהּ: "וְדֵין נְדוּנְיָא דְּהַנְעַלַת לֵהּ מֵאָה דִּינָרִין וְהוֹסִיף לָהּ מִן דִּילֵהּ כָּךְ וְכָךְ", אֵין עִקַּר כְּתֻבָּה בִּכְלָל, וְצָרִיךְ לְשַׁלֵּם לָהּ בִּפְנֵי עַצְמוֹ, עַד שֶׁיְהֵא כָּתוּב: "וְיָהִיבְנָא לֵיכִי מֹהַר בְּתוּלַיְכִי כֶּסֶף זוּזֵי אֶלֶף", דְּאָז הָעִקַּר כְּתֻבָּה בִּכְלָל (רִיבָ"שׁ סִימָן ס"ה):
ח יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, שֶׁאֵין צָרִיךְ קִנְיָן בִּשְׁעַת הַנִּשּׂוּאִין כַּמָּה שֶׁנּוֹתֵן לָהּ. וְיֵשׁ חוֹלְקִים:
ט כָּל הַפּוֹחֵת מִשִּׁעוּר הַכְּתֻבָּה, בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת; לֹא מִבַּעְיָא אִם כָּתְבָה לוֹ אַחַר כָּךְ: הִתְקַבַּלְתִי מִמְּךָ הַכְּתֻבָּה, אוֹ מִקְצָתָהּ, דְּאָז אֵין לָהּ לְדַעַת קְצָת פּוֹסְקִים, אֶלָּא אֲפִלּוּ הִתְנָה בִּשְׁעַת קִדּוּשִׁין שֶׁלֹּא יְהֵא לָהּ כְּתֻבָּה, אוֹ שֶׁפִּיחֵת לָה מִשִּׁעוּרָהּ, אַף עַל פִּי שֶׁתְּנָאוֹ בָּטֵל וְיֵשׁ לָהּ כְּתֻבָּה מֻשְׁלָם, אֲפִלּוּ הָכִי בְּעִילָתוֹ בְּעִילַת זְנוּת, כֵּיוָן שֶׁהִיא סְבוּרָה שֶׁאֵין לָהּ לֹא סָמְכָה דַּעְתָּהּ:
י אִם יֵשׁ מִשְׁפָּחוֹת שֶׁנּוֹהֲגִים לִכְתֹּב בִּכְתֻבָּתָן יוֹתֵר מִשִּׁעוּר חֲכָמִים, אֵין לִמְחוֹת בְּיָדָם; וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִלּוּ אֶחָד מִבְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הַהִיא שֶׁלֹּא כָּתַב כְּתֻבָּה לְאִשְׁתּוֹ, מַגְבִּינָן לָהּ בִּתְנַאי בֵּית דִּין לְפִי מַה שֶּׁרְגִילִין לִכְתֹּב. לְפִיכָךְ, אִשָּׁה שֶׁאִבְּדָה כְּתֻבָּתָהּ, יְדַקְדְּקוּ בִּכְתֻבּוֹת קְרוֹבוֹתֶיהָ, כְּפִי מַה שֶּׁנָּהֲגוּ לִכְתֹּב בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה כּוֹתְבִין לָהּ. וַאֲפִלּוּ כָּתַב לָהּ: "דְּחֲזוּ לִיכִי", אֲפִלּוּ הָכִי גָּבְיָא כְּמִנְהַג מִשְׁפַּחְתָּהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַ"ן שֶׁכֵּן כָּתַב בְּשֵׁם הַתּוֹסָפוֹת). וְאִם כְּתֻבּוֹת נְשֵׁי מִשְׁפַּחְתּוֹ יְתֵרוֹת מִכְּתֻבּוֹת נְשֵׁי מִשְׁפַּחְתָּהּ, עוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָה יוֹרֶדֶת:
יא הַנּוֹשֵׂא אִשָּׁה סְתָם, כּוֹתֵב לְפִי הַמִּנְהָג. וְכֵן הִיא שֶׁפָּסְקָה לְהַכְנִיס, נוֹתֶנֶת כְּפִי מִנְהַג הַמְּדִינָה. הַגָּה: וּמַה שֶּׁהָאִשָּׁה מַכְנֶסֶת לְבַעֲלָהּ, הֵן מָעוֹת הֵן בְּגָדִים, וּמְקַבְּלָן עָלָיו וְהֵן בְּאַחֲרָיוּתוֹ, נִקְרָא "נְדוּנְיָא" בְּכָל מָקוֹם, וְאֵינָהּ נִגְבֵּית אֶלָּא עִם הַכְּתֻבָּה; אֲבָל לִשְׁאָר דְּבָרִים אֵין דִּינוֹ כִּכְתֻבָּה, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁהֶחָתָן מוֹסִיף לָהּ בִּנְדוּנְיָתָא, וְכוֹתֵב יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁקִּבֵּל, וְהוֹלְכִין בָּזֶה אַחַר הַמִּנְהָג (כָּל הַנַּ"ל בַּטּוּר). וּמִן הַסְּתָם אַחֲרָיוּת הַנְּדוּנְיָא עָלָיו כְּנִכְסֵי צֹאן בַּרְזֶל, אֲבָל אִם יִרְצֶה לְהַנִּיחַ לָהּ בִּרְשׁוּתָהּ וְשֶׁלֹּא לְקַבֵּל אַחֲרָיוּת עֲלֵיהֶם, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ. וְעַיֵּן לְקַמָּן רֵישׁ סִימָן צ"ג וְק' עוֹד מֵאֵלּוּ הַדִּינִים. כְּשֶׁהָאָב קַיָּם וּמַשִּׂיא בִּתּוֹ, כּוֹתְבִים: "וְדֵין הַנְדוּנְיָא דְּהַנְעַלַת לֵהּ מִבֵּי אֲבוּהָ"; וּכְשֶׁאֵין הָאָב קַיָּם, כּוֹתְבִים: "מִבֵּי נָשָׁא" (מָרְדְּכַי פֶּרֶק ב"מ בְּשֵׁם רַבֵּנוּ תָּם). מִיהוּ, אִם שִׁנָּה, לֵית לָן בָּהּ (תְּשׁוּבַת רַ"שׁ מִשַּׁנְץ). בִּכְתֻבַּת גְּרוּשָׁה כּוֹתְבִין: מְתַרְכְתָא, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ שֶׁהִיא גְּרוּשָׁה וַאֲסוּרָה לְכֹהֲנִים (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן צ'). וּכְשֶׁבָּאָה לִגְבּוֹת כְּתֻבָּתָהּ, מַגְבִּין לָהּ מַה שֶׁבִּכְתֻבָּתָהּ לְפִי מִנְהַג הַמְּדִינָה. הַגָּה: וְאִם הִיא אוֹמֶרֶת שֶׁהוֹסִיף לָהּ יוֹתֵר מִן הַמִּנְהָג, צְרִיכָה לְהָבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ; אֲבָל אִם יֵשׁ בְּיָדָהּ שְׁטָר כְּתֻבָּה שֶׁאֵינוֹ מְקֻיָּם, אוֹ שֶׁאֶחָד מִן הָעֵדִים הוּא פָּסוּל, אַף עַל פִּי שֶׁמַּרְאָה הַתְּנָאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם שֶׁהֻצְרַךְ לְהוֹסִיף לָהּ, אֵינָהּ גּוֹבֵאת אֶלָּא כַּמִּנְהָג (פִּסְקֵי מהרא"י סִימָן פ"ט). וְעַיֵּן לְקַמָּן סִימָן ק' סָעִיף ל'. וּבְכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן, מִנְהַג הַמְּדִינָה הוּא עִקָּר, וְעַל פִּיו דָּנִין, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה אוֹתוֹ הַמִּנְהָג פָּשׁוּט בְּכָל הַמְּדִינָה. הַגָּה: מִיהוּ, אִם רוֹצֶה לְהַתְנוֹת וְלִפְחֹת לְאִשְׁתּוֹ מִן הַמִּנְהָג, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ (מַהֲרִי"ל סִימָן ע"ו), וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִפְחֹת מִמַּה שֶּׁתִּקְּנוּ רַבָּנָן. וְנִרְאֶה לִי, דַּוְקָא שֶׁהִתְנָה כֵּן בְּשָׁעָה שֶׁעָשָׂה הַשִּׁדּוּכִים, אֲבָל אִם עָשׂוּ שִׁדּוּכִים סְתָם, וְשִׁעְבְּדוּ עַצְמָן בִּקְנָסוֹת, צָרִיךְ לִכְתֹּב לְפִי הַמִּנְהָג וְלֹא יוּכַל לְשַׁנּוֹת (דִּבְרֵי הָרַב, וְכֵן מַשְׁמַע בַּמַּהֲרִי"ל). וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹהֲגִים לִכְתֹּב כָּל הַכְּתֻבּוֹת בְּשָׁוֶה, אֲפִלּוּ לֹא הִכְנִיסָה לוֹ כְּלוּם, וְאִם יִרְצֶה מוֹסִיף לָהּ, וְאִם יִרְצֶה לִפְחֹת לָהּ הִיא כּוֹתֶבֶת לוֹ: כָּךְ וְכָךְ קִבַּלְתִּי עַל כְּתֻבָּתִי; וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ:
יב נָשָׂא אִשָּׁה מִמָּקוֹם אַחֵר עַל דַּעַת שֶׁתָּדוּר עִמּוֹ בִּמְקוֹמוֹ, הוֹלְכִים אַחַר מִנְהַג מְקוֹמוֹ:
יג בְּמָקוֹם שֶׁאֵין רְגִילִים לַחְתֹּם בַּכְּתֻבָּה אֶלָּא הָרְאוּיִים לְהָעִיד, לֹא יַחְתֹּם מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת. הַגָּה: וְלָכֵן עַם הָאָרֶץ שֶׁבָּא לְגָרֵשׁ, וְאָמַר אַחַר כָּךְ שֶׁלֹּא הֵבִין מַה שֶּׁהָיָה כָּתוּב בַּתְּנָאִים אוֹ בַּכְּתֻבָּה, אֵינוֹ נֶאֱמָן, דְּוַדַּאי הָעֵדִים לֹא חָתְמוּ מַה שֶּׁלֹּא הֵעִידוּ בְּפָנָיו תְּחִלָּה עַל פֶּה (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א סִימָן תרכ"ט):
א סָעִיף א אסור להתיחד כו' שלא תהא קלה בעיניו להוציא' כ' ב"י בשם רש"י ובמקום שאין כותבין כתובה אלא גובין הכתובה אפי' אם לא כתב לה כלל אלא מתנאי ב"ד ע"כ מותר לשהות עם אשה בלא כתובה:
ב סָעִיף א והבעל נותן שכר הסופר כמו בכל שט"ח שהלו' נותן שכר:
ג סָעִיף א וי"א דאין לסמוך על עדים כולי הוא דעת הטור כ"כ בשם הרמב"ם והב"י חולק על כ' הטור בהבנת דברי הרמב"ם וז"ל הרמב"ם א' הכותב לבתול' כו' וא' שהעידו עליו עדים וקנו מידו שהוא חייב לה ק' או ר' ה"ז מותר וכן אם נתן לה מטלטלין נגד כתובתה ה"ז מותר לבעול עד שיהיה לו תנאי לכתוב עכ"ל כ' הטור אם שכח לייחד לה מטלטלין יבעול ואח"כ יכתוב לה מיד ואח"כ כ' בשם הרמב"ם בלשון זה וכן אם העיד עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה ה"ז מותר עד שיהיה לו פנאי לכתוב עכ"ל וכ' ב"י דלא דק רבינו במ"ש דלרמב"ם בעינן בקנו מידו עד שיהיה לו פנאי לכתוב דזה אינו דהרי השוו' הרמב"ם קנו מידו לכתוב לה כתוב' אלא דוקא במייחד מטלטלים כ"כ דתיכף שיהיה לו פנאי צריך לכתוב אבל בקנו מידו מותר אע"פ שיש לו פנאי אלא שבק לה למחר וליומא אוחרא וע"כ כתב כאן או שיעידו עליו עדים כולי ואני משתומם על זה דאנו רואים כוונת רבינו להשמ' שלא מבין דברי הרמב"ם כהבנת ב"י והוא נכון דודאי קשה האיך נאמ' דבעדים וקנין א"צ להיות תיכף שיהיה לו פנאי דלמא נחלק בכך דהא עכ"פ צריך כתיבה דאע"ג דסתם קנין לכתיב עומד מ"מ הוא צריך לכתוב דלא סמכ' דעת' דשמא ימותו העדים או ירחקו נדוד מכאן ובמה יודע שהיה לה כתוב' ומטעם זה הצריך גם ב"י שיכתוב למחר וא"כ שיש צורך בכתיב' אח"כ ודאי דינו כשיהיה לו פנאי כמו במטלטלים שנקט אח"כ דלמא נחלק ביניהם בחילוק כזה בענין הפנאי כיון דהכרח הוא בשניהן ולא עוד אלא ק"ו הוא ממטלטלין דהא במטלטלים יש עכ"פ בידה הסך שלה אלא שיש חשש שמא יהיה נאבדים ע"כ צריך לכתוב ולשעבד נכסיו ק"ו בזה שאין ביד' כלום אלא סומכ' על קנין של עדים וכי עדים תמיד אצל' וסוף אדם למות הא ודאי שצריכ' טפי לכתוב' וא"כ צריכה להיות תיכף כשיהיה לו פנאי אלא דבר ברור ופשוט שמ"ש הרמב"ם בסוף עד שיהיה לו פנאי קאי גם על עדים וקנו ומה שהקשה ב"י דהא מדמ' עדים וקנו לכותב כתוב' אומר אני דהי' להקשות טפי דלמא כ' הרמב"ם ב' בבות בזה דכ' תחילה על עדים ה"ז מותר ואח"כ כתב שנית על מטלטלים והיה לו לרמב"ם לכללם בבבא א' ומזה היה לו להב"י להוכיח דיש חילוק ביניהם לענין פנאי אבל האמת יורה דרכו דחילוק זה אין בו ממש דא"כ שנתכוין הרמב"ם לבזה היה לו לכתוב גבי עדים וקנו דהכתיבה תהיה אח"כ אע"פ שיש לו פנאי אלא ברור דתנאי הפנאי קאי על שניהם ומה שעשה מזה ב' בבות הוא מטעם זה דבעדים וקני לא מהני אח"כ כשרוצה לבעול והוא מוכח הגמרא דאמרינן דשרי לבעל כשמתפיס לה מטלטלין ולא אמר עד שיקנו מידו א"ו דלא מהני בזדה עדים וקני אלא דוקא אם (הוא) קודם החופה בשע' שכותבין הכתיבה מהני ההוא שעתא אם קנו אע"פ שלא נכתב עדיין מותר אח"כ לבעול עד שיהא אח"כ פנאי לכתוב ולהכי מדמ' קנין לכותב כתיבה דתרווייהו הם קודם החופה ולכוונ' זו זכר הכותב כתוב' דהיא מלתא דלא צריכה כלל אלא נתכוין שנבין דגם הקנין בעדים שזכר אח"כ מיירי באותו ענין כמו שכותב כתובה שהיא קודם חופה משא"כ בבא דמטלטלין מיירי אפילו אחר החופה דהיינו קודם הבעילה וכונ' זו מתבארת היטב בלשון הרמב"ם שכ' בזה ה"ז מותר לבעול ובבא ראשונה כ' ה"ז מותר ולא זכר לבעול אלא ברור ופשוט שנתוכין לדברינו דבסיפא כ"כ כדי להורות שהתפס' מטלטלים מיירי בשע' שרוצה לבעול משא"כ ברישא שצריך להיות דוקא קודם החופה ועכ"פ על שניהם סיים הרמב"ם עד שיהיה לו פנאי כיון שבשניהם צריך עכ"פ כתובה. וזה מבואר בל' רבינו הטור שכ' תחלה דבשכח לכותבם יכול לייחד מטלטלים כדי שיבעול ויכתוב לה מיד אח"כ ואח"כ ביאר הדבר מה נקרא מיד אח"כ דודאי לא נימא תכף אחר שיבעול אלא היינו או שיהיה לו פנאי וע"ז מביא דברי הרמב"ם שכ' אם העיד כו' ה"ז מותר עד שיהיה לו פנאי ומלמד אותנו שלא תטע' לפי דתנאי של הפנאי קאי דוקא אמטלטלין כמו שהביא ב"י (אלו) (צ"ל) ולא קאי גם על קנו בעדים ולא זכר כאן כדי שיבעול כמו שזכר במטלטלין תחילה מטעם שזכרתי דכאן בקנו בעדים מיירי קודם החופ': וצריך שתדע דבמה שזכר הרמב"ם אחר שהעידו עליו עדים אין פירושו שיבואו העדים לב"ד ויעידו כן דלאו ברשיעי עסקינן דנחשד לשקר אלא דעיקר ההיתר קמ"ל שאסור' לו עד שיעידו עדים וקנו ואם הוא עשה כן מותרת לו אעפ"י שלא נכתב עדיין אלא בועל ויכתוב כשיהיה פנאי אח"כ וזה מבואר בפירו' בלשון הטור שכ' וכן אם העיד עליו עדים כו' היינו שהוא עשה כן אז מותרת לו כ"ז הוא ברור ונכון בס"ד ויפ' דק רבינו הטור בדבריו אלה ויהא רעוא דיהוי נהירין לנו בכל דוכתא כהא מלתא בס"ד:
ד סָעִיף יא ויש מקומות שהחתן מוסיף כו' אין זה מה שכ' בכתובה והוסיף לה מן דיליה עוד כו' דכאן לא מיירי אלא ממה שקיבל החתן מה שהכניס' לו וזהו שכתוב בכתובה הכל קיבל עליו חתן דנן במאה זקוקים כו' אבל הך והוסיף לה כו' כתבתי פירושו כבר בסמך (בכאן החסרון ניכר שלא נמצא כתוב בספרו שום דבע על הך והוסיף ואפשר שחסר כאן הרבה מתחילת סעיף א' עד כאן):
ה סָעִיף יא מנהג המדינה הוא עיקר כולי בד"מ ובמדינות אלו כותבין ד' מאות לבתולה בין הכניסה לו או לא ומאה לאלמנה כו' ובסתם נוהגין בעירנו להוסיף לה שליש דהיינו אם הכניסה לו אלף כותב לה אלף ת"ק וכן מוזכר במשנ' פ' מציאות אשה וז"ל ובהרבה מקומות כותבין חוץ ממלבושי' ותכשיט' השייכים לגופ' ופשוט שאין כסף וזהב בכלל אם לא שהוזכר בפי':
ו סָעִיף יג שלא הבין כו' הרשב"א כ' בזה שהר"מ השיב דשומעין לו והוא אומר דאין שומעין ולי תמו' מאד מה בכך והא אפילו לא נכתב' הכתובה כלל יש לה כתובה מחמת תנאי ב"ד לפי מ"ש רמ"א בסי' ק' סעיף ה' ומ"ש ההיא דסי' שאחר זה בגר שנתגייר עם אשתו יש לה אעפ"י שלא נכתב כלל דודאי תנאי ב"ד מועיל אפי' למי שלא ידע התנאי ב"ד וצ"ע בענין כתוב' דקי"ל בפ"ק כתובו' אשה בזיבורית היה נ"ל דעכשיו שכותבין מכל שפר ארג ממילא גבי מעדיות אלא שהב"י מביא בסי' זה בשם תשובת הרשב"א שאלה זה שנהגו לכתוב בכתוב' (מנלימ') דעל כתפאי אם הוא דוקא או שופרי דשטרי. תשובה אם אינו מנהג וזה כתבו קרוב הוא בעיני היא דוקא כיון שכתב מה שלא הורגל בה אחרים אבל כיון שהורגלו בה הכל לכתוב כן מסתברא דשופרא שטרי הוא שאין בדעת שיכתבו בדוקא ויפשיטו' ערומים עכ"ל וא"כ ה"נ נימא דהך שפר ארג אינו אלא שופרי דשטרי שהרי כותבין בכל הכתובות מיהו יש לחלק דשאני התם שאין הדעת נותנת להפשיט ערומים כמ"ש משא"כ הכא אלא דעכ"פ יש לדקדק נהי דשופרי דשטרי הוא מ"מ אמאי לא ניזל בתרא ואם קי"ל בח"מ סי' מ"ב דאפי' ל' הדיוטות שנהגו לכתוב אמרינן אפי' לא נכתב הוה כנכתב ע"כ נראה כוונת רשב"א דודאי אזלי' בתרי' אלא שאומרים שמעלם לא נתכוין שיהי' כמשמעו אלא גוזמא קאמר שיהיה לה פרעון מכל מה שתמכרו א"כ ה"נ י"ל כן ולאו דוקא עידית קאמר אלא צריך שיהא פרעון טוב ולא גרוע לגמרי ולפ"ז אין לאלמנ' לקבל פרעון כתובת' מדבר גרוע ביותר כנלע"ד. אחר זה ראיתי סוף כתובות בהגהות מרדכי וז"ל ובימיהם לא נתקן עדיין שפר ארג דא"כ אפי' עידית גבי ואולי בימי שמעון בן שטח נתקן זה עכ"ל: שאלה בא' שנשא אשה שהיה אז המטבע קלים שקורין לנג געלט ואח"כ נפסלו ועשו מטבע חדשה באופן שעכ"פ היה במטבע אחת מן החדשים כמו א' של ישיני' והנה אותו שנשא אשתו בעת הראשון עשה לה כתובה עם ההוספ' שליש כנהוג בינינו כמוזכר בא"ע סי' ס"ה לעול' לסך ג' אלפים והנה עכשיו יש חילוק (איך) יגבו הכתוב' עם התוספת: תשובה לכאורה נראה היינו מתני' דס"פ שני דייני גזירות נשא אשה בא"י שאינם שקולות כ"כ כמו במדינות קפוטקיא וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א"י נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא"י נותן לה ממעות א"י רשב"ג אומר ממעות קפוטקיא ופליגי בזה ת"ק סבר כתובה דרבנן מ"ה אעפ"י שבשאר חובות הולכין בכל גווני אחר מקום השעבוד אם נכתוב מקום השיעבוד בשט"ח כמבואר שם מ"מ בכתוב' שהיאר דרבנן הקילו שיד האשה על התחתונה והולכין אחר הפחות הן אם מקום הגט הוא הפחות בכ"מ נותן לה הפחות אם לא הוזכר' המטבע בפי' בכתובה ורשב"ג סבר דכתובה דאורייתא מ"ה הוי דינו כשאר שט"ח שהולכין אחר מקום השיעבוד וכבר הזכיר הטור א"ע סי' ס"ו דרוב הגאונים ס"ל כת"ק וכתוב' דרבנן ממילא לפ"ז גם בזה שהוסיפו על הזוזים ג"כ הולכין אחר השעבוד וא"צ לתת לה כתובה ותוספת רק כשע' הנשואין כי על המטבע ההיא עשה לה דוקא כתובה ותוספת אכן כי דייקת משכחת איפכא דהרי איתא בפ' הגוזל קמא הובא בי"ד סי' קס"א המלוה לחבירו על המטבע והוסיפו עליה נותן לו מטבע היוצא ופרכינן והא קא שבח לעניין נסכא ופירש"י והא הוי ריבי' דמקבל טפי ממה שהלוהו ומשנינין דרב פפא עבד עובדא עד י' בתמניא פי' דאם יש במטבע החדשה תוספות חומש על הישנ' נותן לו החדשה אבל אם יש טפי מחומש לא דהוי ריבית וכן פסקו כל הפוסקי' משמע דאי לאו משום איסור ריבית היה ראוי לפסוק דנותן לו מטבע וכ"כ (בס' התרומות) ז"ל אם נפסל' והוסיפו על השני אם אית ליה אורח' למיזל למישן נותן לו מהנפסל ואי לית לי' אורחא למישן צריך ליתן לו מן השני אך לדקדק מפני איסור הריבית כו' שמעת מני' דבמקום שאין רבית כגון נותן מתנה לחבירו ומבטיח ליתן לו לזמן פלוני מאה זהובים והוסיפו על המטבע צריך ליתן לו מאה זהובי' דשעת פירעון והטעם נראה ברור דאינו שייך לומר בזה לילך אחר שעת השעבוד דהא בשעת הפרעון צריך שיהיה על המעות שם של מאה זהובים ומה מועיל לנו שיהיה על המעות שם של מאה זהובים בשעת השעבוד הרי הבטיחו על הפרעון שהיה בעת ההיא מאה זהו' וזה מוכח דהא בהלואה פשוט שהולכין אחר השעבוד בכ"מ כמ"ש החושן משפט סי' ע"ד ואפ"ה בהוספה אי לאו משם ריבי' היה צריך לתת לו מהחדש אלא ע"כ כמ"ש דדוקא בב' מקומות דיש עכ"פ שם של מאה זהו' על המעות בשעת הפרעון דהיינו במקום האחר והוא יש לו דרך לילך לשם ע"כ שפיר קא"ל הרי לך מאה זהובים משא"כ בהוסיפו על המטבע דעכשיו אין לה שם של מאה זהובים כלל והוא התנ' לתת לו מאה זהובים אלא דבמקום שיש איסור ריבית אנו מבטלין תנאו שהתנ' א"כ מאה זהובים כיון שיש איסור בדבר וא"ל לפי מ"ש דעכ"פ צריך לתת לו כמטבע הישן אם נפחת יותר מחומש כמ"ש בי"ד סי' קס"ה ולמה לא נאמר דיתן לו מטבע החדש דהרי אין כאן ריבית אין זה קושי' כלל דבאמת מצינו בס' התרומה שער מ"ו שזכרנו לעיל וז"ל אך הראב"ד חולק ואמר דלענין פחתא ליכא למיחש אפי' נפחת שיעור גדול שלא קפדו בתו' חומש אלא משום איסור ריבית אבל בפחות אין הפרש וסברא רחוקה שזה ישתכר וזה יפסיד הקרן שלו ע"כ הרי לפניך דאפי' לבעל התרומות שחולק על הראב"ד וס"ל דאם פחתו מנכ' לו מ"מ אין הטעם אלא משום שלא יפסיד הקרן שלו ומ"ה אף אם לפי המשמעות של התנאי שהתנ' עמו לתת לו מטבע היוצא הי' ראוי לתת מטבע החדש אי ליכא משום ריבית נמצא דבנדון דידן דהיינו הכתובה של האשה לפי הראוי לה לעיקר כתוב' לבתולה מאתים ולאלמנה מנה ודאי יש לנו לומר שיתן לה מטבע החדש ובתוספת שליש שהוסיף לה היה ראוי לומר לתת ממטבע חדש שהרי אין כאן ריבית דהא בלא"ה מוסיף לה שליש הנדוניא שנותנת לו ובהדיא פירש"י פ' אלו מציאות במשנה דאם נותנת לו כספים מוסיף לה שליש דהיינו הכניסה לו אלף כותב לה ט"ו מאות והטעם שהוא ירויח במעות והוסיף לה בשביל הרוחים שיהא לו ולא חיישינן לריבית ה"נ באם יתן מטבע החדש לא נחוש לריבית. אלא דאיתא במרדכי פ' אלו מציאות וז"ל שאין דעת האיש שרוצה לישא וליתן כו' פי' הרב ר"ש בר ברוך מיהו לא הוי ריבית כיון שאם הי' מגרש מיד הוו צריך לתת לה תוספת שליש אבל כל אדם שהמלוה בריבית לא היה נותן אא"כ ירחיב לו הזמן והוי אגר נטר ליה עכ"ל ונראה ביאור דבר זה רע"ג דגם בשאר הלוא' בריבית הוי ריבי' אע"ג שמשלם לו מיד קרן וריבית מ"מ עיקר ההלוא' נעשית לזמן ובשביל זה נותן לו הריבית משא"כ בתו' שליש שחייבו אותו חכמים להוסיף תכף שמכניס ואף אם לא תטיב בעיניו יגרשנה תכף אף שלא נשא ונתן במעות הנדוני' עדיין מ"מ חל עליו חובת התו' על פי חכמים כמ"ש מהרי"ק סי' פ"א שהתו' שליש אינו משום הרצוי של בעלה אלא משום מצות חכמים היא עליו תיכף שמכניס' ונמצא לפי זה שהתוספת לא התירו בו ריבי' אלא משום שאף מגרש' אפי' תכף חל עליו התו' משא"כ בענין שיתן לה ממטבע החדש ודאי אין חיוב עליו לומר אם גירש' תיכף אחר הנשואין ודאי לא הי' צריך לתת לה כ"א מטבע הישנ' שהרי אף לא הי' שם כ"א מטבע הישנ' רק שאח"כ בהמתנ' זמן נתהוה שינוי במטבע ואין חילוק בין אם זמן רב אחר הנשואין או יומים מ"מ לא שייך לומר תכף חל עליו חיוב זה א"כ הוי בכלל שאר הלואות לענין ריבית ואיסור יש בדבר אם יתן ממטבע החדש דכבר איפסקא בא"ע סי' ס"ו דנכסי צ"ב דהיינו הנדוניא היא כשאר חוב אלא דלכאורה י"ל דמ"מ לענין ריבית אינו כשאר חוב מטעם דחכמים עצמ' צוו להוסיף שליש אלא דכבר ביארנו דלענין מטבע החדש הוי עליה שם ריבית וע"כ העול' בידינו הלכ' למעשה דעיקר כתובה שלה דהיינו מאתים של בתולה ומנה של האלמנה צריך לשלם במעות טובי' המוצאים בשעת פרעון הכתובה דהיינו מאות זהו' מעהר"ש לבתולה ומאתים זהו' מעהר"ש לאלמנה כנהוג במדינות מעררי"ן מה שקיבל עליו בסך שלשת אלפים דהיינו שחשבו כותבי תוספת כתוב' את הנדוניא עם השליש הוספ' עפ"י תקנת חכמי המשנה זה לא יהיו נחשב רק במעות לנג געלט כמה שידוע ערך השיעור של לנג געלט לפי ערך המעות שנתחדש אח"כ לכל זקני אץ המדינה של מעהררין וכן פסקו דהיינו בגביית תו' כתובה הנ"ל באם יצטרך לזה שינכו מכל הכתוב' עם תוספת כתוב' שיעור ד' מאות שיהיה ממעות טוב והמות' יחשוב הכל. לפי המעות לנג געלט: שוב ראיתי שיש תקנ' במדינות מעררין נעשית אחר שנתחו' ממעות החדש לשלם החובות בדרך זה שיחשוב מעות לנג געלט כמה הוא במעות טוב וכן יתן לו רק שיוסיף עוד שליש לא אזלינן בתקנה זו בגביית כתובה כי לא נתקנ' אלא להלואות אבל בגביית כתוב' הוה דינה כמתנה ודינה לשלם ממעות טוב רק חשבון הנדוניא שהוא צ"ב עם התוספת שליש שהוסיף לה הוי כמו שאר חוב וא"כ גם בזה צריך שיוסיף שליש על פרעון הלנ"ג געלט כמו שאר חובות וכל דבר שזכרתי שליש דלעיל היינו דוקא בתו' שליש שכל חתן מוסיף מצד הדין שמובאר במשנה הביאו ב"י בסי' ס"ו בספר א"ע: ע"כ הוי כמו הנדוניא עצמה שהוא כחוב דעלמא ושייך בו רבית וכמו שביארנו דהנדוניא הוי כשאר חוב' וכן תוספת שליש כיון תוספת שליש לא מצד רצון הבעל רק מכח חיוב שתקנו חכמי המשנה משא"כ בשאר תוספת שאדם מוסיף לאשתו מצד שמצא' חן בעיניו מוסיף לה איזה סך אותו התוספת הו' כמו מתנ' בעלמא והוא ניגבת כול' ממעות טוב היוצא בשעת פרעון אבל נדון דידין לעיל שנעשה בסך שלש' (אלפים) שהוא מצד הוספת שליש כתקנת חכמים דינו ברור כמ"ש שיהיה נחשב עפ"י מעות לנ"ג געל"ט עם תוספת שליש על הפרעון כתקנת מדינות מערין בשאר פירעון חובות כנלע"ד ברור כשמש ושוב ראיתי תשובה חכם א' בזה שפסק ג"כ הכי בעיקר הדין מטעמו ונימוקו שראיתי הגם שדבריו בראיותיו לא ישוו בעיני מ"מ יפה כיון לענין הדין דין אמת כמו שכתבנו נאום דוד הוא הקטן הלוי:
א סָעִיף א הכלה וכו'. וברמב"ם משמע דליכ' איסור ועיין ב"ח וכנה"ג:
ב סָעִיף א להתייחד. הטעם שהיא לא תשמע לו מפני שהיא יודעת שתהיה קלה בעיניו להוציאה הר"ן. וכתב הח"מ ע"כ טוב להודיע לה את זאת אם מתייחד עמה בלא כתובה. כתב כנה"ג דף צ"ב ע"א ראיתי מנהג רע ומר דלאחר שידוכין מתייחדין החתן והכלה בחדר וסוגרין החדר ואיכ' איסור' מכמה פנים חדא מפני היחוד דהוי כמייחד עם אשה בעלמ' כיון שאין כאן קידושין. ועוד שנכשלים באיסור נדה וברוב הפעמים תצא הכלה לחופתה וכריסה בין שיניה אלהים הוא יודע שטרחתי הרבה לבטל המנהג הזה ועלה בידי ועשיתי הסכמות וחרמות ונדויים ע"ז עכ"ל:
ג סָעִיף א הסופר. אפי' הוא ת"ח ש"ס. ואם הכתובה ביד הסופר בשביל שכרו מותר להתייחד הר"א ששון סי' קי"ט. וכנה"ג הביא תשובת ב"י להר"א קאפסלי שכתב החזנים שנוהגים לעכב בידם שטר כתובה עד שיפרעו להם החתנים לא יפה הם עושים שלפעמים נרפים הם לפרוע החוב ובפרט העניים ואביונים ומניחים אותה עולמית ושוהים עם נשותיהן בלא כתובה ע"ש דף צ"ב ע"א ועיין ד"מ:
ד סָעִיף א שומעין לו. אבל אם מייחד לה קרקע מותר הר"ם איסרלש סי' כ"ג:
ה סָעִיף א הדחק. והב"ח כתב אפילו בשעת הדחק אין לסמוך על עידי קנין אלא בהתפסת מטלטלין. וכן כשנמצ' הכתובה פסולה בעינן התפסת מטלטלין. והח"מ כתב כשאין להחתן מטלטלין להתפיס לפי שעה יוכל לסמוך על עידי קנין בפרט בזמן הזה שאין מגרשין בע"כ א"כ ליכ' טעמ' שתהיה קלה בעיניו להוציאה:
ו סָעִיף א קבלן וכו'. אפילו אם יש לערב פיצוי מהבעל ואז אין בעיניו קלה להוציאה אפ"ה אסור ח"מ:
ז סָעִיף א לפניהם. עיין תוס' גיטין דף י"ח ע"א בד"ה אף כתובה כו'. ועיין רדב"ז ח"א סי' קע"ד:
ח סָעִיף ג כתובתי. אבל כשמוחלת בעל פה לא הוי מחילה וא"צ לכתוב לה כתובה אחרת. וקשה דלקמן סימן ק"ה ס"ה איתא המוחלת כתובתה אין צריך קנין והוא שיהיה דברים שהדעת סומכות משמע אפילו בע"פ מהני המחילה עיין ב"ש ח"מ:
ט סָעִיף ג הכתובה. קאי על מוחלת דמה שמחלה יותר על כתובתה דאוריית' מחילתה קיימת אבל כדי כתובתה דאוריית' צריך לכתוב אחרת אם אין מגרשה מיד אבל בנאבדה כתובתה ודאי צריך לכתוב לה כתובה גדולה כמקדם. ואם מגרשה צריך ג"כ לשלם לה כל מה שכתב לה בתחלה:
י סָעִיף ג קע"ז. שם איירי במאנס את הבתולה דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו. א"צ לכתוב לה כתובה. ומדמה הרב רמ"א דה"ה לפי חר"ג א"י לגרשה בעל כרחה א"צ לכתוב לה כתובה ויש לומר איסור דאוריית' שאני ח"מ ב"ש:
יא סָעִיף ו מנה. מי שאנס בתולה ונשאת לו אין לה כתובה ממנו אלא מנה הר"ם מינץ ועיין סימן קע"ז:
יב סָעִיף ו יותר. ועיין זה בח"מ וב"ש:
יג סָעִיף יא נדוניא. כלומר ששמין לו הבגדים בנדן והוא מקבלן בסך מסוים וזהו הוא נדוני' ונצ"ב. אבל בגדי הכלה שאין שמין לו הם נקראים נ"מ במ"ש סי' ע"ז:
יד סָעִיף יא יותר וכו'. והיכ' שאין מנהג אז דנין ע"פ דין כמ"ש בש"ס בכספים ובסחורה מוסיפים שליש הואיל ויוכל להרויח בהם. ומנהג שלנו כתב ב"ח דמוסיפין שליש מלבר. ובכלל זה נכלל מאתיים זקוקים שכותבין בכתובה. והוספה זו נוהגין בק"ק קראקא חוץ ממלבושיה ותכשיטיה השייכים לגופה וכך כותבין בפירוש ואם לא נכתב שמין לה המלבושים ואם בא אחד מעיר אחרת ואינו רוצה להוסיף אינו רשאי לשנות דכל הנוש' משתעבד א"ע בסתם דעתו ע"פ המנהג. מיהו משמע בב"ח במלבושים יוכל לעכב. ובזה אין חילוק בין אלמנה לבתולה. והוספת שליש הוי כמו נדוני' ב"ש:
טו סָעִיף יא ומן הסתם אחריות הנדוני' עליו והן נכסי צאן ברזל. כצ"ל:
טז סָעִיף יא נשא. עיין בי"ד סימן רי"ו ס"ד בהג"ה ועיין תוס' דשבת דף כ"ג ע"ב בד"ה דבי נשא וכו'. ותוס' דקדושין דף ה' ע"א בד"ה ע"מ וכו' ובתוס' דב"ב דף י' ע"א ד"ה אמימר' דבי נשיא וכו' ובה"י י"ד סי' רי"ו:
יז סָעִיף יא מתרכת'. ואם היא אלמנה כותבין ארמלתא ואם היא בעולה כותבין בעולת'. ואם היא שבויה כותבין שבויה. ואם הוא מחזיר גרושתו כתב מהרש"ל דכותבין מתרכת' הדרי לגבאי שלא תגבה ב' כתובות. ואם היא גרושה ואלמנה כותבין מתרכת' להודיע דהיא אסורה לכהן מהרא"י סי' צ'. והר"ם מינץ סי' ק"ט כ' דאם היא גרושה מב' כותבין מתרכת'. ואם היא גרושה מא' כותבין מתרכת' מקדמת דנא ועיין כנה"ג דף צ"ג ל"ד:
יח סָעִיף יא המדינה. עכשיו הוקבע המנהג במדינתנו להוסיף שליש כמש"ל:
יט סָעִיף יב מקומו. ואין חילוק בין אם התנאי שתלך מיד אחר ז' ימי משתה עמו או שתלך אחר ב' או ג' שנים. מיהו אם מת שם קודם שהוליכה למדינתו צ"ע למעשה אם נותן לה כפי המנהג המקום שנשאה שם ח"מ. וב"ש כתב דהולכין אחר אותו מקום שיהיו דעתם לדור כי על מנהג אותו מקום התחייב את עצמו ע"ש:
כ סָעִיף יג לחתום וכו'. אבל יש מקומות נוהגים פסולים חותמים לכבוד ושני עדים חותמים בראש השיטה וע"פ מקיימין הכתובה. ובאותן מקומות יכולין לחתום אעפ"י שא"י לקרות דלא גרע מפסולין:
כא סָעִיף יג לגרש. כלומר מאחר מי שא"י לקרות נקר' פסול א"כ בודאי לא חתמו עד שקראו תחלה לפני החתן ועיין בש"ע ח"מ סי' מ"ה. וצריך לומר שהיה כתוב יותר מתיקון חז"ל דאל"כ הא קיי"ל דיש לה כתובה אפי' לא כתב לה:
א סָעִיף א רק בשעת הדחק. עבה"ט וע' בס' ישועות יעקב סק"ב שהאריך בזה ומסיק לחלק דאם בשעה שקיבל בקנין הי' פנאי לכתוב והיה בכח האשה לבקש מהעדים שיכתבו לה דהא קיי"ל קנו מיניה לא צריך אימלוכי ביה מהני הקנין ואף שלא הלכה האשה לבקש מהעדים היא גופא ראיה דסמכא דעתה ולכן מהני הקנין כמו כתיבה אף בלא שעת הדחק וכדעת הב"י משא"כ אם באותו עת שקיבל בקנין לא היה אפשר לכתוב כגון בשבת או שאין פנאי לכתוב בזה אמרינן דלא סמכה דעתה בקנין ולא מהני רק כמו התפסת מטלטלין דלא מהני רק בשעת הדחק ע"ש:
ב סָעִיף א קנין לפניהם. עבה"ט ועיין בתשו' הרמ"ע מפאנו סי' ס"ה:
ג סָעִיף ג גדולה כראשונה. עיין בתשו' מוצל מאש סי' כ"ה שנשאל מי שאבדה שטר כתובתה וכתב לה בעלה כתובה אחרת והכתובה הראשונה היתה עשרת אלפים לבנים ועכשיו כתב לה חמשת אלפים ולא מיחת' האשה ולא קפדה כלל. אם אח"כ תמצא הכתובה הראשונה ותתגרש או תתאלמן אם נאמר שכתיבה הראשונה כבר נמחל שעבוד' או נאמר דכיון שהיתה בטעות שחשבה שהיא אבודה אבל עכשיו שנמצאת עדיין שעבוד החוב הראשון קיים. והשיב דאם בכתובה השני' אינו כתוב כלל בשביל נדוניא או תוספת אלא סתם כתב לה ה' אלפים לבנים מפני שאמרו חז"ל אסור לשהות עם אשתו שעה א' בלא כתובה לא מבעיא אם נמצאת אח"כ כתובה הא' דמעולם לא נמחל רק שעבוד המנה או מאתים הראשונים ועתה הרי פירש שבעבור האיסור עשה לה כתובה וזה אינו רק למנה ומאתים שזהו האיסור דוקא אבל נדוניא ושאר דברים שהם מלוה וחוב גמור עליו לא נמחל השעבוד בשביל שכתב כתובה אחרת בעבור המנה ומאתים ומה שכתב חמשת אלפים אע"ג שהי' מספיק המנה ומאתים יש לנו לומר שהוסיף לה כמ"ש ז"ל אם רצה להוסיף כו' ואפילו שהכתוב' הראשונ' לא נמצאת כלל אם אין הכחש' ביניהם רק שהבעל טוען שכיון שנכתב כתוב' אחרת נמחל שעבוד' לאו כל כמיני' אבל אם הזכיר בתוך הכתוב' החדש' שבשביל נדוניא ותוספת כתב לה זה והיא ידעה זה וקבילת הא ודאי דבטל' לה כתוב' הראשונ' ואפילו נמצאת חספא בעלמא הוא עכ"ד:
ד סָעִיף ג א"כ בזמן הזה. ע' במל"מ פ"י מה"א דין י' מ"ש בזה:
ה סָעִיף ו ולאלמנ' מנה. כ' בס' דגול מרבבה וז"ל והמפת' בתול' ונשאה כמה היא כתובת' עיין בטור סי' קע"ז וברמב"ם פ"א מהלכות נערה ה' ג' ובמל"מ שם ונלענ"ד דכל זה כשהית' נערה אבל בוגרת שנתפתת' ודאי גם לרמב"ם וטור אין כתובת' אלא מנה אף שנשאה הבועל עצמו עכ"ל ודברים אלו נאמרו ונשנו בספרו תשו' נו"ב תניינא סי' ל"ג ביתר ביאור ע"ש ויובא לקמן סי' קע"ז סק"ג ע"ש. (ועיין בתשי' חתם סופר ס"ס קל"ג שכ' וז"ל ולענין כתוב' דנושא מפותת עצמו הייתי נוהג לכתוב מאתים ע"פ ל' הטור סי' קע"ז עד שמצאתי בס' דגמ"ר שכ' דהיינו בנער' אבל לא בבוגרת דאין לה אלא מנה וכבר הורה זקן וכן ראוי עכ"ל. ושם בסי' קכ"ה אודות אחת שילדה אחר החתונ' בקרוב והוא והיא מודים שממנו נתעברה באופן שאין ספק משום מינקת חבירו ונתעורר רב ח' על שנכתב בכתוב' מאתים כבתול' ובס' דגמ"ר כתב דאם היא בוגרת אין לה אלא מנה (וא"כ אפסר הכתוב' פסולה) והוא ז"ל השיב אמת נכון הדבר אע"ג דתנן ר"פ אע"פ שאם רצה להוסיף מוסיף ודעת הר"ן שם שיכול לכלול התוספות בסכום א' עם הכתובה בסתם ולא כמרדכי מ"מ מודה הר"ן דלא מצי למכתב דחזי ליכי מדאורייתא כו' וגם הא ודאי שדברי דגמ"ר הנ"ל נכונים מאד דבוגרת שאין לה קנס ובשגם כי בעילה ראשונה מחלה מדעתה גם הרמב"ם מודה דאין לה אלא מנה ומ"מ בנ"ד אין שום חשש דנ"ל דכל זה במפתה בוגרת דעלמא ונשאה אח"כ אבל במשודכת שלו וכבר נכתב ביניהם תנאים בחרם וקנס כנהוג שלבה סמוך ובטוח שתנשא לו ואדעת' דהכי אפקרה נפשה לגבי דידיה שהוא ישאנה ויהיה כתובתה ממנו מאתים כמוהר הבתולות בודאי לא מחלה אלא אדעתא דהכי כו' ואפי' אם יתעקש אדם לומר שאם הבועל הזה אינו רוצה לכתו' מאתים לא נוכל לכופו אבל עכ"פ אם כתב לה מאתים דחזי ליכי איך ניקום ונא' דלא חזי לה ממנו כי בודאי חזי וראוי ומחוייב לכתוב כן עכ"ד ע"ש) ומ"ש הבה"ט בשם הר"ם מינץ מי שאנס בתולה ונשא' לו כו' עמ"ש לקמן סי' קמ"ג סק"ו ביאור דברי הר"ם מינץ בזה:
ו סָעִיף יא וכותב יותר. עבה"ט מ"ש והיכא שאין מנהג כו' עד ויכול להרויח בהם והוא מלשון הב"ש ס"ק כ"ג. וכתב בס' הפלאה בקו"א אות י"ג וז"ל כתב בהג"מ דאין זה רבית משום דאפי' מגרש' או מת מיד צריך ליתן לה זה התוספת. אך לפ"ז צ"ע לפי תקנות שלנו דבשנה ראשונה ושני' אינו נותן התוס' בשלימות אלא לאחר ג' שנים א"כ לא שייך זה התירוץ ע"ש שהאריך בזה ועיין בהגהות יד אפרים שכ' עליו ובמ"כ אין צורך לאריכות לפי המבואר לעיל סי' נ"ג בב"ש ס"ק ט"ז דמה שמחזירין תוך שלשה לא איירי בדין נדוניא או הוספות שליש דהוי כחוב נדוני' ולא תפסיד אלא איירי לענין מנה ומאתים או תוספת שהקנ' מדעתו עכ"ל. ולע"ד אין דברים הללו מספיקים להשיב ע"ד הגאון הנ"ל חדא דדינו של הב"ש בזה דתוספת שליש דינו כנדוניא אינו מוסכם כי בנ"ש מבואר דאינה נוטלת רק הנדוניא ולא תוספת שליש כמו שהבאתי שם בשמו. ועוד דבתשובת נו"ב תניינא סי' י"ב כתב דאם לא הרויח בסך הנדן גם הב"ש מודה הובא ג"כ שם. ועוד דנראה דהגאון ז"ל לא כיון בזה כלל על תקנת שו"ם רק שהי' תקנה אחרת ע"ז מדנקט אלא לאחר ג' שנים ותקנת שו"ם הוא רק בשנה שניה וגם ביד אפרים שם העתיק זה הל' אלא לאחר ג' שנים. ואף אי נימא דמ"ש לאחר ג' ט"ס הוא וצ"ל לאחר ב' שנים מ"מ מלשונו משמע דהי' תקנה בפירוש שלא ליתן התוס' בשלימות וכעין מנהג שנהגו עכשיו במדינה זו שהזכרתי בסי' נ"ג ס"ק י"ד או כעין מנהג ק"ק פראג שהובא בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' קמ"ז דנותנין חצי תוספת וע"ז לא שייך תירוץ הנ"ל. אמנם לענ"ד בלא"ה איני מבין קושיית ס' הפלאה הנ"ל דהלא כל התקנות הללו הן תקנות שו"ם הן תקנות שלנו הנ"ל ניתקנו משום ותם לריק וזה לא שייך רק במיתה ולא בגירושין דמדעתו מגרשה וא"כ שפיר קאמר הג"מ הנ"ל דאין זה ריבית כיון שאפי' אם הי' מגרש מיד צריך ליתן זה התוס' אין זה אגר נטר ולישנא דאו מת דנקט הוא אגב גררא אבל עיקר הישוב הוא מחמת דאם מגרשה מיד. ובאמת בהג"א פ' מציאת האשה סי' ד' איתא בזה"ל פירש ה"ר שמואל לא הוי ריבית כיון שאם היה מגרש' מיד הי' צריך להוסיף כו' וגם בתוי"ט פ' הנ"ל הביא זה התירוץ בשם המרדכי ג"כ בזה"ל כיון שאם היה מגרש מיד כו' וכן בב"ש ס"ק ט"ז כ' זה התירוץ משום שאם מגרשה אפי' תיכף כו' ומדהשמיטו או מת מיד משמע שכיוונו לזה וצ"ע. וע' בת' ברית אברהם סי' ע"ה אות א' שכתב דעל עיקר הטעם של הג"א הנ"ל דלהכי לא הוי ריבית כיון שאם הי' מגרשה מיד הי' צריך להוסיף. האריך בחבורו הלואת חן סי' קע"ז להוכיח דגם בכה"ג הוי ריבית אך העל' כמ"ש בס' הלכות קטנות דלא הוי ריבית כיון דאפשר שלא יבא לידי גביה לעולם והוי כמו קונה על הספק נכסים שלה דאם תמות ירשנה כו' ע"ש. ומ"ש עוד הבה"ט והוספ' זו נוהגין בק"ק קראקא חוץ ממלבושים כו' עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' ק' שנשאל בדבר הכתוב' שכתוב בה בזה"ל אמנם חמי פ' הכניס לנדן בתו סך שני אלפים ר"ט חוץ מלבושים ותכשיטין אבנים טובות ומרגליות השייכים לגופ' כו' בכן מעתה ומעכשיו מרצוני הטוב כו' הנני מוסיף לאשתי תוס' שליש מלבר כו' באופן שאם תבא זוגתי פ' לגבות כתובתה אזי יותן לה שלשה אלפים ר"ט לבד מלבושים ותכשיטין כסף וזהב ואבנים טובות כו' ופקפק הרב השואל דאולי אין הכונה שתיטול השייכים לגופ' שיקנה לה הבעל רק הכוונ' שתיטול אותן שהכניס' הנזכרים בתחילת הדברים דאי הכוונ' שתיקח גם מה שקנה בעלה א"כ למה הזכיר כלל מה שנתן לה אבי'. וגם בלא"ה יד בעל השטר על התחתתנה. ועוד פקפק בזה כיון שלא נזכר כלל שהוסיף לה התכשיטין בלשון תוספת וגם לא בל' מתנה רק אמר שתיקח לבד בתכשיטין והוא ז"ל השיב לו דההכרח שכתב דודאי הפירוש על מה שהכניס' דאל"כ למה הזכיר כלל מה שנתן לה אביה אין זה הוכח' כלל דהא יש נפקותא לשני חזרה המוזכר ס"ס נ"ג וגם לענין מורדת בסי' ע"ז ס"ג בהגה וגם לענין שנוטלת בלא שבוע' בר"ס פ"ח. ואדרב' יש להוכיח להיפך דע"כ הכוונה על מה שהבעל עושה דאי על מה שהכניס' למה הוצרך לכתוב כלל שתיקח כל זה מלבד כתובתה הלא אף אם לא כתב הדין כן שנוטלת נ"מ שלה מלבד כתובתה ואף שכ' הב"י בח"מ ס"ס ס"א בשם הרשב"א דאין דנין לישני יתירא לטפויי רק במקום שאמרו ואין כח בידינו לדון בדמיונות כו' הנה בסי' מ"ב הביא הב"י דברי מהרי"ק שדנין לישנא יתירא ועוד דע"כ לא סגר עלינו הרשב"א בזה אלא היכא דגוף הדבר צריך לכותבו רק שיש בו לישנא יתירא אבל היכא שא"צ לכותבו כלל שפיר אמרינן מדכתבו בפי' לטפויי אתי דבר שלא היה זוכה בו אם לא נכתב (והאריך בזה. ולכאורה דבר זה במחלוקת שנוי בין ת"ק ורשב"ג במשנה ב"מ דף פ"ג וא"כ לפי מה דפסקינן התם כרשב"ג מוכח להיפך ע' בטור ח"מ סי' של"א ובסמ"ע שם וצ"ע. ועיין במס' ב"ב דף ס"ז ובדף קל"ח וע' בפ"ת ח"מ סי' מ"ב ס"י הארכתי בענין זה) וא"כ גם בנ"ד גוף התנאי שתטול שייך לגופה אם הכוונה על נ"מ שהכניסה היא מיותר לגמרי ואף דיש לפקפק קצת דהוצרך לכתוב שלא נטעה דלכן הוסיף לה תוס' שליש דהוא עבור שייך לגופ' שהכניסה אך הוא דוחק וכבר כתב הב"י בח"מ סי' מ"ב כל שמשמעותו ניכר לב"ד מתוך הכתב שהוא כן דנין אותו אפי' ליפוי בעהש"ט כו': וע"ד הפקפוק השני כיון שלא נזכר כלל שהוסיף כו' הנה בילדותי תמהתי על מה שנהגו ליתן לאלמנה כפי הכתוב בכתובתה בכל השייך לגופה אפי' מה שלא הי' לבעל בשעת נשואין דבמה זכתה אף אם כתב בפירוש בל' מתנה הרי לא נתחייב עצמו לקנות ולעשות לה תכשיטין והתכשיטין שקונה אחר החתונה הוא דבר שאינו ברשותו דא"א ליתן במתנה כמבואר בח"מ סי' ר"ט וחשבתי אז ליישב המנהג דהטעם היא כיון דמה דאלמנה שמין מה שעליה לקמן סי' צ"ט הוא מטעם דאדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה א"כ י"ל דהיינו בסתם אבל היכא דכתב לה בכתובה שתיטול כל השייך לגופה א"כ גלי דעתיה שניחא ליה גם במיפק מיניה שתטול א"כ בשעה שנותן לה אף אחר החתונה אז מקנה לה ולכך נוטלתן ולא מטעם הקנין שבשעת נישואין ולפ"ז אפי' נכתב הכתיבה בלשון גרוע שאינו ל' מתנה מ"מ כבר גלי דעתיה שרצונו שתטול אף במיפק מיניה ואזל לו פקפוק הנ"ל. ואף די"ל טעם אחר על המנהג דהוא מטעם דמבואר בח"מ סי' ר"ט ס"ד שאם קדם ותפס אחר שבא לעולם כו' ולפ"ז דוקא בנכתב בלשון המועיל וא"כ שפיר יש לפקפק על כתובה זו. אך ע"כ צריכין אנו לטעם דילדותי דאי מטעם שזכתה בשעה שבא לעולם תינח לדעת הסמ"ע בסי' ס"ו ס"ק מ"ו דאפי' תפיס' שלא בפני המוכר מהני אבל לדעת הש"ך דדוקא כשידע המוכר ומטעם מחילה זה שייך במוכר לאיש זר כו' וא"כ בנ"ד אם האשה הזאת זוכה בשייך לגופה תליא בפלוגתא דסמ"ע בש"ך הנ"ל ואפי' לדעת הסמ"ע אף שאין הכרח לסברא דילדותי מ"מ הסברא מצד עצמה ישרה ולכן קשה הדבר לדחות לחלוטין האשה הזאת מן השייך לגופה ויותר יש לנטות ולזכות האלמנה עכת"ד ושם בסי' ק"א כ' ג"כ בזה עוד זכות להאלמנה שהרי בראשית הדברים נזכר בתכשיטין פרטים אבנים טובות ומרגליות אבל לא נזכר תכשיט כסף וזהב ובאחרונה הזכיר ותכשיטין כסף וזהב ואבנים טובות כו' וכיון שהזכיר פרטים שלא הכניס' כלל ש"מ שכוונתו על השייך לגופה גם מה שיעשה ויקנה לה אחר החתונה ומכל מקום מסיק דטוב לעשות פשר ע"ש ועיין מה שכתב לקמן סי צ"ט סק"א בשם גבעת שאול:
ז סָעִיף יא כותבין מבי נשא. כדי שידעו שהיא יתומה דנ"מ לענין אם מתה תוך שנה הראשונה כמו שכתב בסי' קי"ח. ב"ש ולפי מה שכתב שם הח"מ וב"ש סעיף קטן כ"ה דעכשיו מנהג פשוט גם ביתומה כו' ואף אם לא נכתב כו' אם כן אין קפידא. ועיין בתוס' שבת דף כ"ג ע"ב:
ח סָעִיף יא כותבין מתרכתא. עבה"ט ועיין בתשובת חתם סופר סימן ק"ל ע"ד כתובת גרושה שלא נכתב בה מתרכתא שרב אחד יצא לחדש וכ' שנעלם מכולם דברי תשב"ץ ח"ב ?סי' קע"ג שכתב דלא הנהיג בני עירו כהרמב"ם (פ"ד מהלכות יבום הל"ג) לכתוב בכתובת גרושה פלונית הגרוש' כו' והוא ז"ל השיב לו דזה אינו נכון ואני אומר אילו היה התשב"ץ קמן הי' מצריך כתובה אחרת או להתפיס מטלטלין ולכתוב כתובה אחרת אחר החופ' כי המעיין בתשב"ץ יראה דעיקר טעמו דמי שישא האשה (אם יבדוק בכתוב' זו ורואה שאין לה אלא מנה) ידע שהיא גרושה מהראשון דאי היתה אלמנה ה"ל קטלנית ואסורה לכל כו' ור"ל דהרמב"ם לטעמיה דלא חייש לחשש קטלנית ואמר שאינו אלא ניחוש בעלמא מש"ה חשש לכהונה אבל לכל הפוסקים דחיישי לקטלנית א"כ אזדא לה חשש כהונה וא"כ מהיכי תיתי לגנות אשה על בעלה. ולפ"ז לדידן דמקילין טובא באופנים הנזכרים סי' ט' בהגה הדרא חששא לדוכתא כו' וא"כ הכרח גדול להזכיר מתרכתא. וזו"ז כיון שכבר נהוג גבן כמ"ש רמ"א לכתוב מתרכתא אפילו הי' התשב"ץ עצמו לפנינו הי' חושש שאם תבא הכתוב' לפני השלישי שהוא ידין שע"כ אינה גרושה שהרי נהיגין לכתוב מתרכתא ע"כ לא יפה נעשה בנדון שלפנינו כו' ולכאור' הי' ראוי לומר שהכתוב' פסולה שלא נכתבה על אשה זו שהיא גרושה ונכתבה אלמנה והרי אחרת היא אך מהרמ"מ סי' ק"ט כ' דמ"מ אינה פסולה דגרוש' נמי נקראת אלמנה כו' ואומר אני לפי שאחז"ל אלמנה על שם מנה א"כ כל שגובה מנה יצדק שם אלמנה אי לא דכתב ארמלתא (ומ"ש לעיל דהי' מצריך כתובה אחרת ואפי' בלא נכתב כלל אלמנה צ"ל דהיינו בהרגישו בהטעות קודם החופה דהוי כלכתחילה) עכ"ד ע"ש) . ומ"ש ואם היא בעול' כותבין בעולתא. ע' בנ"ש העלה שלא לכתוב בעול' וכן נראה להבית מאיר ואין לכתוב אלא פלונית ארוסה ודי בזה לסימן ע"ש ועי' בתשו' הרדב"ז ח"א סי' ק"פ שנשאל בגיורת בימים קדמונים שנשאת ונתגרשה ועתה באתה לינשא אי היו כותבין לה הגיורת או הגרושה. והשיב לכאורה אין קפידא בדבר כיון דשתיהן אסורות לכהונ' אבל כד מעיינת שפיר תשכח דראוי לכתוב הגיורת שלא תשתכח שם גירות מעליה דלמחר יגרש אותה זה ותנשא לגר ובתו פסולה לכה"ג דקיי"ל כראב"י כו' (ר"ל לכתחילה בבא לימלך מורין לו כן עי' בקדושין ד' ע"ח ע"ב ומ"ל סי' ז' סכ"א) ותו איכא נפקותא לענין להנשא לקרובי' מצד האב דלא גזרו בגר בשאר האב כלל ואפי' בשאר האם איכא נפקותא דאין איסור אלא מדרבנן הלכך לעולם הי' צריך לכתוב לה הגיורת כדי שלא נשכח יחוס' וא"צ לכתוב גרושה דבכלל גיורת שאסורה לכהונה היא. וכן גרושה ואלמנה צריך לכתוב הגרושה כו' ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.