א נָדְרָה שֶׁלֹּא לְהֵנִיק אֶת בְּנָהּ, כּוֹפִין אוֹתָהּ וּמֵינִיקָתוֹ עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ, אֶחָד הַזָּכָר וְאֶחָד הַנְּקֵבָה:
ב הִיא אוֹמֶרֶת: אֲנִי אָנִיק אֶת בְּנִי, וְהוּא אֵינוֹ רוֹצֶה, שׁוֹמְעִין לָהּ:
ג הָיְתָה עֲנִיָּה שֶׁחַיֶּבֶת לְהֵנִיק אֶת בְּנָהּ, וְהוּא עָשִׁיר שֶׁרָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא תֵּנִיק אִשְׁתּוֹ, אִם רָצְתָה, שׂוֹכֵר מֵינִיקָה אוֹ קוֹנֶה שִׁפְחָה, מִפְּנֵי שֶׁעוֹלָה עִמּוֹ וְאֵינָהּ יוֹרֶדֶת:
ד הִיא אוֹמֶרֶת: רָאוּי לִשְׂכֹּר אוֹ לִקְנוֹת שִׁפְחָה, וְהוּא אוֹמֵר: אֵינִי רָאוּי, עָלֶיהָ לְהָבִיא רְאָיָה:
ה הָאִשָּׁה שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה, אֵין כּוֹפִין אוֹתָהּ לְהֵנִיק אֶת בְּנָהּ, אֶלָּא אִם רָצְתָה, נוֹתֵן לָהּ שְׂכָרָהּ וּמֵינִיקָתוֹ; וְאִם לֹא רָצְתָה, נוֹתֶנֶת לוֹ אֶת בְּנוֹ וְהוּא מְטָפֵּל בּוֹ. בַּמֶּה דְבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁלֹּא הֵנִיקָה אוֹתוֹ עַד שֶׁהִכִּירָהּ, אֲבָל אִם הִכִּירָהּ וְאֵינוֹ רוֹצֶה לִינֹק מֵאַחֶרֶת (טוּר), אֲפִלּוּ הוּא סוּמָא, אֵין מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי סַכָּנַת הַוָּלָד, אֶלָּא כּוֹפִין אוֹתָהּ וּמֵינִיקָתוֹ עַד עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ. הַגָּה: וְהוּא נוֹתֵן לָהּ שְׂכַר הֲנָקָה (טוּר). וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ אִשָּׁה אַחֶרֶת, שֶׁהֵנִיקָה וָלָד עַד שֶׁמַּכִּירָהּ, כּוֹפִין אוֹתָהּ וּמֵינִיקָתוֹ בְּשָׂכָר, מִפְּנֵי סַכָּנַת הַוָּלָד (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי פֶּרֶק אַף עַל פִּי). וְיֵשׁ אוֹמְרִים הָא דִּגְרוּשָׁה אֵינָהּ מְחֻיֶּבֶת לְהֵנִיק אִם אֵינוֹ מַכִּירָהּ, הַיְנוּ כְּשֶׁמּוֹצֵא מֵינֶקֶת אַחֶרֶת וְיֵשׁ לוֹ לְהַשְׂכִּיר, אֲבָל אִם אֵין לוֹ, כּוֹפֶה אוֹתָהּ וּמֵינִיקָתוֹ (ר"י); אֲבָל אִם הִשְׂכִּירָה כְּבָר עַצְמָהּ לַאֲחֵרִים, וְאוֹתוֹ וָלָד מַכִּירָהּ, אֵין דּוֹחִין אוֹתוֹ וָלָד מִפְּנֵי בְּנָהּ, אֶלָּא בֵּית דִּין מַשְׂכִּירִין לִבְנָהּ מֵינִיקָה אַחֶרֶת (הָרֹא"שׁ כְּלָל י"ז):
ו הַגְּרוּשָׁה אֵין לָהּ מְזוֹנוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא מֵינִיקָה אֶת בְּנָהּ, אֲבָל נוֹתֵן לָהּ יוֹתֵר עַל שְׂכָרָהּ דְּבָרִים שֶׁהַקָּטָן צָרִיךְ לָהֶם, מִכְּסוּת וּמַאֲכָל וּמַשְׁקֶה וְסִיכָה וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה; אֲבָל הַמְעֻבֶּרֶת, אֵין לָהּ כְּלוּם:
ז שָׁלְמוּ חֳדָשָׁיו וּגְמָלַתּוּ, אִם רָצְתָה הַמְגֹרֶשֶׁת שֶׁיִּהְיֶה בְּנָהּ אֶצְלָהּ, אֵין מַפְרִישִׁין אוֹתוֹ מִמֶּנָּה עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן שֵׁשׁ שָׁנִים גְּמוּרוֹת, אֶלָּא כּוֹפִין אֶת אָבִיו וְנוֹתֵן לוֹ מְזוֹנוֹת וְהוּא אֵצֶל אִמּוֹ; וְאַחַר שֵׁשׁ שָׁנִים יֵשׁ לָאָב לוֹמַר: אִם אֵינוֹ אֶצְלִי לֹא אֶתֵּן לוֹ מְזוֹנוֹת. וְהַבַּת אֵצֶל אִמָּהּ לְעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ לְאַחַר שֵׁשׁ. כֵּיצַד, הָיָה הָאָב רָאוּי לִצְדָקָה, מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הָרָאוּי לָהּ בְּעַל כָּרְחוֹ, וְזָנִין אוֹתָהּ וְהִיא אֵצֶל אִמָּהּ; וַאֲפִלּוּ נִשֵּׂאת הָאֵם לְאַחֵר, בִּתָּהּ אֶצְלָהּ וְאָבִיהָ זָן אוֹתָהּ מִשּׁוּם צְדָקָה, עַד שֶׁיָּמוּת הָאָב וְתִזּוֹן אַחַר כָּךְ מִנְּכָסָיו בִּתְנַאי כְּתֻבָּתָהּ וְהִיא אֵצֶל אִמָּהּ. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁנִּרְאֶה לְבֵית דִּין שֶׁטּוֹב לַבַּת לִהְיוֹת עִם אִמָּהּ, אֲבָל אִם נִרְאֶה לָהֶם שֶׁטּוֹב לָהּ יוֹתֵר לֵישֵׁב עִם בֵּית אָבִיהָ, אֵין הָאֵם יְכוֹלָה לָכֹף שֶׁתִּהְיֶה עִמָּהּ (ר"מ פַּדּוּאָה סִימָן צ"ג). מֵתָה הָאֵם, אֵין אֵם אִמָּהּ יְכוֹלָה לָכֹף שֶׁיִּהְיוּ הַבָּנִים עִמָּהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרשב"ץ):
ח אִם לֹא רָצְתָה הָאֵם שֶׁיִּהְיוּ בָּנֶיהָ עִמָּהּ אַחַר שֶׁגְּמָלָתָן, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת, הָרְשׁוּת בְּיָדָהּ, וְנוֹתֶנֶת אוֹתָם לַאֲבִיהֶם, אוֹ מַשְׁלֶכֶת אוֹתָם לַקָּהָל אִם אֵין לָהֶם אָב, וְהֵם מְטַפְּלִים בָּהֶם, אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת:
א סָעִיף א כופין אותה כו' דהנדר) אינו חל שהרי חייבת להניקו עד כ"ד חודש:
ב סָעִיף ב אינו רוצה כדי שלא תתנוול שומעים לה שחלב מצערה:
ג סָעִיף ד עליה להביא ראיה לעיל סי' (פ') סעיף ט' כפול דין זה ועיין מ"ש שם:
ד סָעִיף ה עד שהכירה וכ' בטור וז"ל לאחר שיגמול הנער י"א שברשות האב אם ירצה יקחנו אצלו ואם ירצה ינחנו עם אמו דהא דאמרינן בת אצל האם היינו דוקא באלמנה לא שבקינן אצל (קרובי) אביה והרמ"ה כתב דה"ה נמי בגרושה וכו' ולכאורה קשה מן הגמרא דאיתא בפ' הנושא א"ר חסדא זאת אומרת בת אצל אמה פי' מדתנן למקום שאמה מוליך אביה לה מזונות ממאי דבגדולה עסקינן דלמא בקטנה עסקינן ומ"ח לא אמר בת אצל אחיה משום מעשה שהיה שהרגוה בשביל ירושת עשור נכסין דתניא אין מניחין הבן אצל מי שראוי ליורשו מי שמת והניח בן קטן כו' מעשה היה ושחטוהי ערב פסח א"כ דיש חילוק בין גדולה לקטנה ליתני למקום שהיא מאי למקום שאמה ש"מ בת אצל האם ל"ש גדולה ול"ש קטנה וכ' מו"ח ז"ל קשה על הטור שכתב ולאחר שיגמול הנער כו' דבבן קאמר וא"כ מה מקשה הא דאמרינן בת אצל האם ותו דלאיזה צורך אמר שראוי ליורשו ורש"ל כתב ליישב זה דה"ק באלמנה לא שבקינן לה בהדי קרובי אב אעפ"י שראוי ליורשה לפי שהאם עדיפא מן הקרובים אבל הגרושה כיון שאביה חי עדיף הוא מן האם ועוד שהאב חייב לזונה עכ "ל אבל הקושישא (ראשונה) אין לה ישוב עכ"ל וע"כ טורח לפרש דברי הטור בפי' דחוק ע"ש אם תרצה אבל כאן אפילו התחלת קושיא אין כאן דודאי אין חילוק בין בן לבת דהטור לא נתכוין כלל להשמיענו דדין הבן כבת דזהו פשוט דהא המעשה שהיה היה בבן ותו דהא הטור התחיל בדן בן וסיים בחילוק בין אלמנה לגרושה אלא פשוט שאי חילוק בין בן לבת אלא דרב חסדא אמר זאת אומרת הבת אצל אמה דמשמע אפילו גדולה אמר מחמת איזה טעם אחר (ופריך) דלמא לא הוה שום טעם רק משום רציחה ודוקא קטנה משום רציחה ולא גדולה ויש חילוק בבן ובת גופייהו בין גדול לקטן דלא חיישי' לרציחה אלא בקטן דוקא ובגדול יש עוד טעם מחמת חינוך שהאם תמיד בבית ותוכל לחנך יותר ומשני א"כ למה אמר למקום שאמה אלא דמתני' קמ"ל אפילו בגדולה ומטעם אחר נוסף על טעם רציחה בקטן: והכי מבואר באשר"י דאמר רב חסדא זאת אמר' הבת אצל האם ל"ש גדולה ול"ש קטנה תניא נמי הכי מי שמת והניח בן קטן אין מניחין אותו אצל מי שראוי ליורשו כו' מעשה היה כו' והטור נקט נגמל הנער נקט ל' כולל לקטן וגדול דמינקט יגמו' היינו קטן ונער הוא ל' גדול ובתרוייהו יהיה אצל אמו הקטן אף שאין בו טעם חינוך יש בו חשש רציחה ובגדול מטעם חינוך ולא קמ"ל הטור דין דבן שדינו כבת שזה פשוט ולא נתכוון (לזה) אלא כוונתו הוא דהי"א ס"ל דבין גדל בין קטן יש בהו חילוק בין גרושה לאלמנה והרמ"ה לא מחלק וא"ל על מ"ש הרא"ש תניא נמי הכי ומייתי מאלמנה ומאי ראיה לגרושה י"ל דבגמרא אין שם באמת הא תנ"ה אלא אדרבה קא מיתיב מזה הברייתא אמה דאמר רב חסדא אפי' בגדולה ואמר שהוכיח התרצן ממתניתין דתנן למקום שאמה דמוכח אפילו בגדולה אמר לשון תנ"ה כלומר דהברייתא אתי אנמי כרב חסדא וקטן דנקט בברייתא לאו דוקא כנלע"ד ברור בפי' הפשט באשר"י ובטור:
א סָעִיף א להניק וכו'. היינו שאסרה הנאת הנקה עליו אז אין הנדר חל דהא היא חייב' להניק כשהיא ענייה ולא הכניסה לו שתי שפחו'. אבל אם היא הכניסה לו ב' שפחו' אינה חייב' להניק חל הנדר. ואם אסרה הנאת הנקה עליה חל הנדר אפי' אם היא ענייה. ואם אמרה איני ניזוני' ואיני עושה ע"ל סי' פ'. ואם הבעל אינו רוצה לזון אותה דאז הדין דכופין אותו שיתן לה מזונו' או שיגרש אותה. נראה בינו לבינו אינה חייבת לעשו' שום מלאכה ואינה חייבת להניק. ואם אמרה הנאת הנקה עלי דחל הנדר כמ"ש והוא לא הפר והיה יוכל להפר אין שום חיוב עליה כיון שהוא לא הפר. וקי"ל דהוא נותן אצבע בין שיניה והוא חייב שכר הנקה. ואם הולד מכיר אותה ואיכ' סכנה בדבר צ"ע אם הנדר חל ב"ש ע"ש:
ב סָעִיף ד ראיה. ע"ל סי' פ' סקי"א מש"ש:
ג סָעִיף ה מכירה. אם תרצה ללכת לעיר אחרת והיא רוצה להוליכה עמה התינוק והאפטרופסים מוחים בידה. ע"ל סי' פ' סקט"ו. כנה"ג הביא תשו' נ"י דאם גירש אדם אשתו והיא מניקה אסור לו ליקח את בנו ממנה אלא היא יושב' עם בנו ומגדלתו והוא נותן לה שכר הנאתו ע"ש:
ד סָעִיף ה אותה. כתב הח"מ לא ידעתי טעם לדין זה ע"ש:
ה סָעִיף ז אצלי. אפי' אם האם רוצה לזון אותו בחנם יוכל האב לעכב. ואם הבן אינו רוצה להפרד מאמו יוכל האב לומר כיון שאינו שומע בקולי להיות אצלי אין עלי חיוב לפרנסו ח"מ. וע' בש"ס פרק הנושא דשם אית' אם מת האב אין מניחין הבן אצל יורשיו אלא אצל אמו דחיישינן לרציחה. ומשמע שם אפילו אם הוא יותר משש אין מניחין אותו אצל קרוביו. אבל אם היא גרושה ואביו חי אז יש חילוק אם הוא יותר משש אין מניחין אצל אמו אפילו צוה האב שישב אצל היורשים אין שומעין לו. הראנ"ח ח"ב סי' (ל"ט) [מ']. אם הקרוב מוחל הירושה ונסתלק ממנה אין לחוש לרציחה. הר"ם מטראני ח"א סי' קס"ה. אם היורשים הם עשירים ומיראי ה' וחושבי שמו אין לחוש לרציחה ע' כנה"ג דף ק"ג ע"א. הא דפחות מששה אין מפרישין אותו מאמו דוק' באותו העיר אבל בעיר אחרת לא רשד"ם חא"ה סי' קכ"ג. בפחות מבן שש שאין מפרישין אותו מאמו. הוא אפילו אם נשאת האם לאחר כנה"ג בשם הרדב"ז. כי היכ' דהאב יוכל להפריש את בנו אחר שש מאמו הכי נמי אבי אביו יוכל להפרישו מאמו אחר ו' הר"ם מטראני ח"א סי' קס"ה. אם הקטן אחר היותו מבן ו' ומעלה אומר דניח' ליה בצוות' דאימ' לאו כל כמיניה דאפטרופס לעכב בידו הר"ם אלשי"ך סי' ל"ט:
ו סָעִיף ז לעולם. אפילו מטופל' בבנים ובבנות משפטי שמואל סימן צ'. אפילו נתרצה האם שתשב הבת עם האב וחזרה בה ורוצה לקחתה עמה הבת אצל האם לעולם הרמ"ט ח"ג סי' ס"ב. אם הבת רוצה לישב עם אחיה אין כופין אותה לישב אצל אמה. ובגוונ' דליכ' למיחש לרציחה הר"ם פדוואה סימן נ"ג. וה"ה אם רצון הבת להיות אצל אביה אין אמה יכולה לכופה להיות אצלה הר"ם פדואה שם. אפילו תלך האם לעיר אחרת תהיה עמה מהריב"ל. ורשד"ם חולק אמ"ש לעיל סימן פ' סקט"ו:
ז סָעִיף ז לכוף. היינו הבת א"י לכוף אם אינו רוצה להיות אצל האם. אבל אם הבת שותקת ולא איכפת לה אף שלב"ד נראה שטוב לה אצל אביה מ"מ יש להתיישב בדבר למעשה אם לעקור מ"ש חז"ל הבת אצל אמו ח"מ ב"ש. וע' כנה"ג דף ק"ד ע"א:
ח סָעִיף ז יכולה לכוף. היינו כשהאב קיים אבל אם אין האב קיים אפשר לומר שיש לאם אמה עילוי על בית אביה לגדל הבנים עד שש שנים גם להיות הבת אצלה ח"מ ב"ש. ואם מתה האם ואבי אמה רוצה לקחתה אצלו ע' כנה"ג דף ק"ג ע"ב סל"ו:
א סָעִיף א שלא להניק. עבה"ט מ"ש היינו שאסרה הנאת הנק' עליו כו' ומפשט הלשון משמע דהיינו על הבעל ועיין בס' ישועות יעקב סק"א שהביא דבס' שיטה מקבצת מסכת כתובות תמה בשם הרשב"או ז"ל דהא קיי"ל המודר הנאה מחבירו זן בניו ובנותיו ואשתו משום דלא נחשב הנא' ולכן כתב הרשב"א דכאן איירי שאסר' הנאת הנקה על התינוק ואע"ג דקטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו מ"מ להאכילו בידים אסור כו' ולפ"ז תימה על האחרונים כאן שסתמו דבריהם ולא כתבו דאיירי באופן זה והוא ז"ל כתב לתרץ דע"פ הדין אין הכרח לדברי הרשב"א ז"ל ונכונים דברי האחרונים כאן שסתמו דבריהם משום דאף בחסרה הנאת הנקה על בעלה משכחת להאי דינא ע"ש וע' ביו"ד סי' רכ"א ס"ב ובט"ז וש"ך שם: (ועיין בתשו' חתם סופר סי' קל"ו בענין אשה שהוחזקה למות בני' ע"י הנקתה ועתה עומדת על פרקי לידה וקשה לו להבעל לשכור מינקת מדוחק פרנסתו אי אסור לו להניח אשתו להניק. וכתב דבתשו' ח"צ סי' ס"ד וס"ה (הובא בקצרה בבה"ט לעיל סי' י"ג ס"ק כ"א) מבואר דפשיטא ליה וכן להגאון מו"ה אברהם ברודא ז"ל דלולא עדות הרופא שחלב' ארסיי לא הוה אסרינן לה להניק מחמת חזקה לחוד. והטעם דפשיטא להו להני גאונים כך דלא נימא הכא חזקה כמו במילה וקטלנית צ"ל דהוא ע"פ דברי הרא"ש בתשובה כלל י"ג סי' ח' בענין מי שנשא ב' נשים ומתו שתיהן מן ההריון אם יש לחוש שהוא קטלן כו' (הובא בקצרה בב"י לעיל ס"ס ט') דמבואר מדבריו דכל שלא הוזכר בש"ס אין לנו לחוש דחזקה דלא הוו שתקי חז"ל להזהירנו על חיי נפש. ואפילו לדעת הר"ר מנחם שהובא ביו"ד סי' רס"ג ס"ב גבי מילה שלמד מסברא דתלוי גם באב היינו דשם איכא ק"ו לתלות באב יותר וא"כ י"ל דחז"ל סמכו על הק"ו אבל הכא נהפוך הוא דמי לימא לן שמתו מחמת חלב כלל אע"ג דאחרי' שהניקו ממניקת חיו דילמא מ"מ מקרה היא והני מתו בעון אבותם ולא הני כו' וליכא למילף הך ממילה וקטלנית וא"כ כיון שלא הזכירו חז"ל ולא היה להם על מה לסמוך ש"מ דליכא מאן דחש לזה. וכל זה היינו צריכים אי היה כאן חזקה אבל באמת (בנדון השאלה כפי שהובא שם באורך) אין כאן חזקה כלל כי הילד הא' לא מת והב' מת והג' לא מת והד' מת נמצא אפי' נימא תרי זימני הוי חזקה אין כאן חזקה בצירוף אלא בסירוגין וכיוצא בזה לא שמענו בענינים כאלו והחמישי שמת אחר היותו בן ג' שני' אין לתלות בהנקה אחר שכבר חלפו ימי הנקה אדרבה הוא מפסיק בין הד' שמת ובין התאומה שמתה אחריו כו' היות לדעתי צריך עדות רופאים מומחים אם חלבה ארסיי או לא ולא שיוודע זה עד שתלד ותניק איזה שבועות ואז יוכל הרופא לשפוט ואם יאמר שהחלב ארסיי מהימן לאסור הדד על הילד. וה"מ אם יהי' יכולת ביד ב"ד להוציא ממון מהבעל לשכור מינקת ולירד לנכסיו כדרך שכופים לפרנס בניו הקטנים זה צ"ע כו' ונהי דהב"ד יחושו על ספק נפשות ולא יניחו התינוק לינק מ"מ מן הבעל אינם יכולים להוציא אלא ישכרו לו מינקת מקופת הצבור כו' עכ"ד ע"ש) .
ב סָעִיף ה ומניקתו עד כ"ד חדש. עי' בתשובת הרדב"ז ח"א סימן שמ"ט אודות מניקת חבירו שעברו כ"ד חודש והולד חולה וחלש ואם תגמלהו יבא לידי סכנה ואין הולד רוצה לינק מאחרת אם כופין איתה להניקו מפני הסכנה ואם יכולה לומר אני רוצה להנשא. והשיב אם הולד יש לו אב כופין אותו לרצותה במעות עד שיבריא הולד ויגמל ואם אין לו אב או שהוא עני מצותו בכל ישראל ונותנין לה ממון עד שתתרצה משום הצלת נפשות ואם לא נתרצית מתירין אותה לינשא ולא תגמלנו מפני הסכנ' ואם אינה רוצה כופין אותה להניקו בשכר שהרי מצוה זו מוטלת עליה לבדה להחיותו והכל הוא לפני אומד הרופאים שיאמרו שאם תגמלהו יבא לידי ספק נפשות ע"ש:
ג סָעִיף ה כופה אותה. עבה"ט ועי' בס' ב"מ שכ' לע"ד י"ל מתורת צדקה אתינן עלה כדאיתא בי"ד סימן רנ"ז סעיף ח' ואיירי בשגם קרובי האב עניים ומה שמבואר ס"ס זה שיכולה להשליך על הקהל היינו מסתמא ענייה שאינה אמודה לפרנס משלה אבל עשירה לאו כל כמינה ולגבי הנקה תמיד עשירה היא כו' ע"ש:
ד סָעִיף ז עד שיהי' בן ו' שנים. עח"מ סק"ח ועיין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס פ"ט שכ' הלכה למעשה שאם אחר הגירושין אין המגרש והמתגרשת בעיר אחת אז הדין שישאר הבן אצל האב אפילו פחות מבן שש כדי לחנכו וללמדו תורה כי בזה לא שייך דברי הה"מ שהביא הח"מ סק"ח ע"ש וכ"כ הבה"ט סק"ה בשם רשד"ם סי' קכ"ג:
ה סָעִיף ז אם אינו אצלי. עבה"ט ומ"ש בשם הרדב"ז בפחות מבן שש כו' הוא בח"א סי' תכ"ט. ושם כתב שזה מבואר בדברי הרמב"ם (שהובא בש"ע בסמוך) לענין הבת. והבן הצריך לאמו הרי הוא כבת כו' ע"ש עוד:
ו סָעִיף ז אין האם יוכל לכוף. עבה"ט ועי' בתשו' הרדב"ז ח"א סימן רס"ג שכ' במי שגירש אשתו ויש לו ממנה בת שהיא בת שבעה והיא אצל אמה וזינתה אמה וילדה מזנות ואבי הבת רוצה לקחת בתו מאצלה שלא תלמוד מעשה אמה. הדבר ברור שהדין עמו דהכא אנן סהדי דלא ניחא לה בצוותא דאמה ואפי' תאמר אצל אמי אני רוצה אין שומעין לה דחיישינן שמא תהיה נגררת אחר אמה וכ"ש שכבר היא בת שבע וטועמת טעם ביא' וגדולה מזו שאפילו לא היה האב חי ובאים קרובים לקחתה שומעין להם ואפי' אין שם קרובים ב"ד אביהם של יתומים וחייבין להוציאה מעל אמה ולהפקידה בבית א' מהכשרים כפי ראות עיניהם כו' ע"ש. ובסי' ש"ס שם מבואר דאפי' לא זינתה האם רק שהיא פרוצה או שפרוצים נכנסין לביתה הרשות ביד קרובים לקחתה מאצלה ע"ש:
ז סָעִיף ז אין אם אמה עי' בתשו' הרדב"ז ח"א סי' קכ"ו שנשאל בראובן שמתה אשתו והניחו לו בן קטן חולה והוא אצל אם אמו ורצה ראובן לקחת אותו והוא לא נשאי אשה והוא עני ובזמן שיוצא לחוץ מניח את הבן אצל השכנים אם טוב שיעמוד הבן אצל אם אמו או אצל אביו. והשיב הדבר ברור שהבן אצל אמו אמרו ולא אצל אם אמו ואעפ"י אם ראו ב"ד שתקנת הילד שיעמוד אצל אם אמו אע"פ שיאמר ראובן תנו לי בני ואני אעשה מה שארצה אין שומעין לו כו' כללא דמלתא הכל תלוי בראות ב"ד באיזה מקום תקנה לולד יותר ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.