א טָעָה אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית, מִתְפַּלֵּל מִנְחָה שְׁתַּיִם: הָרִאשׁוֹנָה מִנְחָה, וְהַשְּׁנִיָּה לְתַשְׁלוּמִין; וְאִם הִפֵּךְ, לֹא יָצָא יְדֵי תְּפִלָּה שֶׁהִיא תַּשְׁלוּמִין, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ. וְכֵן הַדִּין בְּכָל מָקוֹם שֶׁצָּרִיךְ לְהִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה לְתַשְׁלוּמִין.
ב טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה, מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם: הָרִאשׁוֹנָה עַרְבִית, וְהַשְּׁנִיָּה לְתַשְׁלוּמִין; טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל עַרְבִית, מִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית שְׁתַּיִם: הָרִאשׁוֹנָה שַׁחֲרִית, וְהַבּ' לְתַשְׁלוּמִין. לְאַחַר שֶׁאוֹמֵר יוֹצֵר וְי"ח בְּרָכוֹת, יֹאמַר אַשְׁרֵי וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל י"ח לְתַשְׁלוּמֵי עַרְבִית. וְכֵן כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה, יֹאמַר אַשְׁרֵי בֵּין תְּפִלָּה לִתְפִלָּה (סְמַ"ק וְרִיבַ"שׁ סי' ק"מ).
ג הָא דְּמַשְׁלִים הַתְּפִלָּה שֶׁהִפְסִיד, דַּוְקָא בִּזְמַן תְּפִלָּה, אֲבָל בְּשָׁעָה שֶׁאֵין זְמַן תְּפִלָּה, לֹא.
ד אֵין תַּשְׁלוּמִין אֶלָּא לַתְּפִלָּה הַסְמוּכָה בִּלְבַד, שֶׁאִם טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית וְלֹא מִנְחָה, מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם: הָאַחֲרוֹנָה לְתַשְׁלוּמֵי מִנְחָה, אֲבָל שַׁחֲרִית אֵין לָהּ תַּשְׁלוּמִין, וְכֵן בִּשְׁאָר תְּפִלּוֹת.
ה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין תַּשְׁלוּמִין אֶלָּא לַתְּפִלָּה הַסְמוּכָה לְאוֹתָהּ תְּפִלָּה, וּתְפִלּוֹת אֲחֵרוֹת שֶׁהִפְסִיד אֵין לָהֶם תַּשְׁלוּמִין, אִם רָצָה לְהִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ נְדָבָה וְשֶׁיְּחַדֵּשׁ בָּהּ שׁוּם דָּבָר, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ; וְנָכוֹן לַעֲשׂוֹת כֵּן.
ו עָבַר כָּל הַיּוֹם וְלֹא הִתְפַּלֵּל מוּסָף, אֵין לָהּ תַּשְׁלוּמִין.
ז הֵזִיד וְלֹא הִתְפַּלֵּל תְּפִלָּה אַחַת, אֵין לָהּ תַּשְׁלוּמִין אֲפִלּוּ בַּתְּפִלָּה הַסְמוּכָה לָהּ, וְאִם רָצָה יִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ נְדָבָה, וְאֵינוֹ צָרִיךְ חִדּוּשׁ אִם מִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ בַּתְּפִלָּה הַסְמוּכָה לָהּ.
ח מִי שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל בְּעוֹד שֶׁיֵּשׁ לוֹ זְמַן לְהִתְפַּלֵּל, מִפְּנֵי שֶׁסָבוּר שֶׁעֲדַיִן יִשָּׁאֵר לוֹ זְמַן אַחַר שֶׁיִּגְמֹר אוֹתוֹ עֵסֶק שֶׁהוּא מִתְעַסֵק בּוֹ, וּבֵין כָּךְ וּבֵין כָּךְ עָבְרָה לוֹ הַשָּׁעָה; וְכֵן מִי שֶׁהָיָה טָרוּד בְּצֹרֶךְ מָמוֹנוֹ שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי הֶפְסֵד, וְעַל יְדֵי כָּךְ הִפְסִיד מִלְּהִתְפַּלֵּל; וְכֵן מִי שֶׁהוּא שִׁכּוֹר וְלֹא הִתְפַּלֵּל, כֻּלָּם חֲשׁוּבִים אֲנוּסִים, וְיֵשׁ לָהֶם תַּשְׁלוּמִין. הַגָּה: מִיהוּ לְכַתְּחִלָּה לֹא יַעֲבֹר זְמַן תְּפִלָּה מִשּׁוּם הֶפְסֵד מָמוֹן (ת"ה סי' ה').
ט טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, מִתְפַּלֵּל עַרְבִית שְׁתַּיִם שֶׁל שַׁבָּת: הָרִאשׁוֹנָה לְעַרְבִית, וְהַשְּׁנִיָּה לְתַשְׁלוּמִין. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין אִם לֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּעֶרֶב רֹאשׁ חֹדֶשׁ, מִתְפַּלֵּל שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שְׁתַּיִם; וְאִם לֹא הִזְכִּיר יַעֲלֶה וְיָבֹא בָּרִאשׁוֹנָה וְהִזְכִּיר בַּשְּׁנִיָּה, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְפַּלֵּל; אֲבָל אִם לֹא הִזְכִּיר בִּשְׁתֵּיהֶן, אוֹ הִזְכִּיר בָּרִאשׁוֹנָה וְלֹא בַּשְּׁנִיָּה, אֵין צָרִיךְ לַחֲזֹר (כָּל בּוֹ חוּץ מִמַּה שֶּׁכָּתַב שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ שְׁתַּיִם).
י טָעָה וְלֹא הִתְפַּלֵּל מִנְחָה בְּשַׁבָּת, מִתְפַּלֵּל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת (שְׁתַּיִם שֶׁל חֹל), מַבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה וְאֵינוֹ מַבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה; וְאִם לֹא הִבְדִּיל בָּרִאשׁוֹנָה, וְהִבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה, שְׁנִיָּה עָלְתָה לוֹ, רִאשׁוֹנָה לֹא עָלְתָה לוֹ; וְאִם הִבְדִּיל בִּשְׁתֵּיהֶן, אוֹ לֹא הִבְדִּיל בִּשְׁתֵּיהֶן, יָצָא.
יא טָעָה בְּמִנְחָה שֶׁל שַׁבָּת וְהִתְפַּלֵּל י"ח וְלֹא הִזְכִּיר שֶׁל שַׁבָּת, מִתְפַּלֵּל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שְׁתַּיִם, וְאֵינוֹ מַבְדִּיל בַּשְּׁנִיָּה, וְיִתְפַּלֵּל אוֹתָהּ בְּתוֹרַת נְדָבָה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְחַדֵּשׁ בָּהּ דָּבָר; וְהוּא הַדִּין אִם לֹא הִזְכִּיר יַעֲלֶה וְיָבֹא בְּמִנְחָה שֶׁל רֹאשׁ חֹדֶשׁ.
יב הַטּוֹעֶה וּמַזְכִּיר מְאֹרָע שְׁאָר יָמִים בַּתְּפִלָּה, שֶׁלֹּא בִּזְמַנָּהּ, לָא הָוֵי הַפְסָקָה. הַגָּה: מִיהוּ אִם נִזְכַּר שֶׁטָּעָה, פּוֹסֵק אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה (אוֹר זָרוּעַ מַסֶכֶת בְּרָכוֹת).
א סָעִיף א (א) טעה - כונתו לאפוקי הזיד וכדלקמן בס"ז. ומי שלא התפלל מחמת שלא היתה דעתו נכונה עליו כראוי אף דשלא כדין עשה בזה וכדלעיל בסימן ק"א ס"א וצ"ח ס"ב מ"מ אין זה בכלל מזיד ומהני ליה השלמה:
ב סָעִיף א (ב) או נאנס - כגון שהיה חולה או שכור וכדלקמן בס"ח ולענין אונן שעבר עליו זמן תפלה עד שקבר מתו עיין לעיל בסימן ע"א ס"א ובמ"ב שם. ומי שבזמן תפילה לא היה לו מים לרחוץ ידיו ועי"ז עבר זמן תפילה גם זה הוא בכלל אונס וצריך אח"כ להתפלל שתים ולכתחילה אין נכון לבטל התפילה משום מים וכדלעיל בסימן צ"ב ס"ד ובמ"ב עי"ש. ואם עסק בצרכי צבור עיין לעיל בסוף סימן צ"ג במ"ב ועיין בפמ"ג בסימן זה שכתב דנכון שגם בזה יתפלל אח"כ להשלים התפילה שחסרה לו אך בזה יתפלל אותה בתורת נדבה ויחדש בה דבר:
ג סָעִיף א (ג) ולא התפלל שחרית - ולענין ק"ש אם יש לה תשלומין עיין לעיל סוף סימן נ"ח ובמה שכ' שם במ"ב ועי"ש עוד דברכת ק"ש אין לה תשלומין לכו"ע דהיינו אפילו אם ירצה לברך אותם בעת שקורא ק"ש פעם אחרת עם ברכותיה דלא תקנו חז"ל תשלומין אלא לתפלה שהיא בקשת הרחמים:
ד סָעִיף א (ד) מנחה וכו' - וכשהוא ש"ץ יוצא ידי השלמה במה שמחזיר התפילה בקול רם ויכוין בה בשביל עצמו לתשלומין וגם להוציא בה מי שאינו בקי:
ה סָעִיף א (ה) שתים - ואין די שיכוין לשמוע מש"ץ ולצאת בה בשביל עצמו לתשלומין בין עבור ערבית או שחרית דלא תקנו שיצא בחזרת הש"ץ אלא דוקא מי שאינו בקי ומ"מ בדיעבד יצא אם היה זה בשביל השלמת תפילת ערבית ואע"ג דבסימן קכ"ד קי"ל דאפילו בדיעבד אין בקי יוצא בחזרת הש"ץ מ"מ בזה שהיא לתשלומין בשביל תפילת ערבית שהיא רשות קילא:
ו סָעִיף א (ו) הראשונה מנחה - כי צריך להקדים תפילה שהיא חובת שעה לתפילת התשלומין:
ז סָעִיף א (ז) ואם היפך - פי' שהיתה בדעתו שתהא הראשונה לתשלומין לא יצא דלא תקנו רבנן השלמה אלא בזמן התעסקות בתפילה חיובית ולא קודם לכן ויש מפקפקים לומר שא"צ לחזור ולהתפלל אא"כ גילה דעתו בפירוש בתפילתו שהשניה היא לשם חובה והראשונה לתשלומין וכגון שהוא מוצאי שבת והבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה כמו שיתבאר ולענין דינא כתב הפר"ח והפמ"ג שאין לנו אלא דברי המחבר וכן העתיק הדה"ח להלכה ומ"מ טוב יותר שבעת שחוזר ומתפלל יתנה ויאמר אם איני מחוייב להתפלל פעם שנית אני מתפלל אותה בתורת נדבה:
ח סָעִיף א (ח) לא יצא - בין שהיפך במזיד או בשוגג:
ט סָעִיף א (ט) וצריך לחזור וכו' - אך אם התפלל השניה לתשלומין והראשונה לשם חובה וטעה בשל חובה ולא אמר בה טל ומטר באופן דצריך לחזור ולא נזכר זה עד אחר תפילה שניה אפ"ה השניה עלתה לתשלומין ויתפלל אח"כ לשם חובה ואף שהתפילה החיובית בטעות היתה לא אמרינן כמאן דלא התפלל כלל דמיא לענין זה משום דמ"מ בעת שהתפלל השניה לתשלומין היה זמן תפילה וכן כל כיוצא בזה שהתפלל תפלה הראשונה לחיובא וטעה בה ששכח או הוסיף באופן שצריך לחזור ולהתפלל אותה וכתב המגן גבורים דכל זה אם כיון בפירוש בשניה לתשלומין אבל אם לא כיון טוב יותר שתעלה לו השניה לשם חובה ויתפלל אח"כ לתשלומין דבזה יוצא לכל הדיעות:
י סָעִיף ב (י) שחרית שתים - ואסור לאכול קודם שיתפלל השניה דהא כבר הגיע זמנה ואם התחיל אינו מפסיק כ"כ המ"א אבל בספר מחצית השקל ובספר מגן גבורים הכריעו דאפילו בדיעבד מפסיק משום דצריך להסמיך התפילה השניה להראשונה בכל מה דאפשר:
יא סָעִיף ב (יא) לאחר שאומר וכו' - ר"ל שלא יפסיק לכתחילה ביניהם בשום דבר ואפילו בלימוד אסור כי תפילת השלמה צריכה להיות בעוד שעוסק בתפילה החיובית ומ"מ נ"ל דחזרת ש"ץ של תפילה החיובית מותר לשמוע קודם דזה מיקרי עדיין עוסק בתפילה ועיין לעיל סימן מ"ז ס"ז מה שכתבנו שם במ"ב בשם הא"ז:
יב סָעִיף ב (יב) ושמונה עשרה ברכות - ר"ל עם התחנון שאומר אח"ז דאין להפסיק בין הי"ח לתחנון:
יג סָעִיף ב (יג) יאמר אשרי - כדי לעמוד גם בתפילת תשלומין מתוך דברי תנחומין של תורה וכנ"ל בסימן צ"ג וגם דהא בלא"ה יהיה צ"ל אשרי קודם למנצח ובא לציון יאמרנה עכשיו ולא יאמר אח"כ ועיין באחרונים שהסכימו דה"ה אם מתפלל מנחה שתים בשביל השלמה יאמר ג"כ עוד הפעם אשרי קודם תפילה השניה וכל זה הוא רק לכתחילה אבל מדינא א"צ הפסקה בין תפילה לתפילה רק כדי הילוך ד"א כמש"ל בסימן ק"ה:
יד סָעִיף ב (יד) בין וכו' - כדי להשלים בזה גם האשרי שהיה צריך לומר קודם המנחה ויש מאחרונים שכתבו בשם המקובלים שלא לומר אשרי בערבית ואף שהוא בשביל תפילת המנחה ג"כ יש להחמיר בזה וכתב בדרך החיים דאיך שהאדם ינהוג בזה יש לו על מי לסמוך אך כל זמן שהוא יום לא ימנע מלומר אשרי אף שהוא אחר תפילת המנחה ע"כ אם נתאחר ובא לבהכ"נ בשעה שהצבור התחילו תפילת המנחה יתפלל עמהם ויאמר אשרי אח"כ ועיין במ"א שכתב דמדברי הזוהר משמע דאפילו באופן זה לא יאמרנו אדעתא דחובה רק כקורא בתורה:
טו סָעִיף ג (טו) בזמן תפילה - יש מאחרונים שכתבו שר"ל דלא תקנו חז"ל תפלת השלמה רק בעודנו עוסק בתפילתו העיקרית אחר ששהא כדי הלוך ד"א או אשרי בינתים אבל הרבה אחרונים הסכימו דאף דלכתחילה בודאי צריך לזהר בזה להתפלל תפלת השלמה תיכף אחר תפילה החיובית אבל בדיעבד אינו מעכב רק אם עבר זמן תפלה דהיינו אם לא התפלל ערבית יתפלל שחרית שתים רק עד ד' שעות על היום שהוא זמן תפילה לשחרית דהא נוטל עבור זה שכר תפלה בזמנה משא"כ אחר ד' שעות דנוטל רק שכר תפלת רחמי כ"כ הפמ"ג ומגן גבורים ודה"ח אלא שבדה"ח הוסיף דבר חדש שלא נזכרו בשארי אחרונים. והוא דאם גם תפלת שחרית גופא לא התפלל עד אחר ד' שעות דצריך להתפלל אז שתים כיון שעוסק בתפלה. ואם שכח להתפלל מנחה י"א דמתפלל מעריב שתים רק עד חצות לילה שהוא זמן הראוי לערבית לכתחלה וע"ש בדה"ח מה שכתב עוד בזה להלכה אמנם הפמ"ג כתב דזמן השלמת תפילת המנחה הוא כל הלילה עד עמוד השחר. ואם שכח ולא התפלל שחרית יש לה השלמה רק מעת שמתחלת זמן מנחה והוא החצי שעה שאחר חצות וגם שיתפלל מנחה מקודם ונמשך זמן ההשלמה בדיעבד עד בין השמשות ואפילו היה יום שיש בו מוסף והתפלל מוסף באמצע. כ"ז העתקתי מן האחרונים לדינא אמנם לכתחילה יותר נכון בכל זה שאם לא התפלל תיכף תפלת השלמה אחר התפילה החיובית יתפלל אותה בתורת נדבה דהיינו שיתנה ויאמר אם אני חייב הרי זו לחובתי וא"ל הרי היא נדבה וכן הסכים הפמ"ג:
טז סָעִיף ד (טז) הסמוכה - כתבו האחרונים שאין תפילת מוסף מועיל להשלמה דהיינו שאם חסר שחרית ביום שיש בו מוסף לא יכול להשלים להתפלל מוסף שתים. אם שכח שחרית והתפלל מוסף ועדיין לא עבר זמן שחרית אפ"ה יתפלל שחרית. מי ששכח ולא התפלל שחרית ומוסף ונזכר במנחה יתפלל מנחה ואחריו מוסף ואחריו שחרית ואם התפלל מוסף קודם מנחה יצא:
יז סָעִיף ד (יז) ולא מנחה - ה"ה אפילו אם התפלל מנחה ג"כ לא יכול להשלים בערב עבור שחרית דהכלל דלא תקנו השלמה רק בזמן תפילה הסמוכה לה [פמ"ג]:
יח סָעִיף ה (יח) אם רצה - ולכן מי שהיה חולה או תפוס בתפיסה ולא היה המקום נקי כשיצא יתפלל כל התפילות שהפסיד ויתפלל מעריב ואח"כ מנחה ואח"כ שחרית ואם יצא מתפיסה בר"ח מזכיר בכולם יעלה ויבא אבל אם יצא בשבת ויו"ט ימתין עד הערב ויתפלל דקי"ל בסימן ק"ז שאין מתפללין נדבה בשבת ויו"ט:
יט סָעִיף ה (יט) ונכון וכו' - עיין בפמ"ג שהסכים דטוב שיתנה ויאמר אם אני חייב להתפלל ה"ז לחובתי וא"ל הרי זו לנדבה ובזה יצא ידי כל הדיעות שיש כמה דיעות שסוברים דיש תשלומין לתפילה אפילו לכמה תפילות שעברו:
כ סָעִיף ו (כ) תשלומין - דהאיך יקרא הקרבנות וכבר עברו זמן מוסף:
כא סָעִיף ז (כא) הזיד - ומי שבא לבהכ"נ סמוך לערבית והתפלל ערבית מבע"י ועדיין לא התפלל מנחה אף שלכתחילה שלא כהוגן עשה שהיה לו להתפלל תפילת י"ח לשם מנחה בעוד שהקהל מתפללין ערבית מ"מ אין לדמותו להזיד ולא התפלל כיון שעדיין לא עבר זמן המנחה ואף את"ל שא"א לו להתפלל תפילת המנחה באותה שעה כיון שכבר עשאו לילה בתפילת ערבית מ"מ לא יהא אלא ערבית שתים והשניה לתשלומי מנחה ואם הוא ר"ח יזכיר יעלה ויבא גם בשניה כיון שכבר קיבל עליו ר"ח במה שהזכיר בו יעו"י וה"ה אם אירע כן בשבת יתפלל השניה ג"כ של שבת וכתבו האחרונים דאם לא הזכיר בראשונה יעלה ויבא גם בשניה לא יזכיר כיון שהוא עדיין יום. מי שהתפלל במקום שהיה ראוי להסתפק בצואה ומצא אח"כ צואה דמוכח לעיל בסימן ע"ו שצריך לחזור ולהתפלל לפי שפשע שהיה לו לבדוק ה"ה דפושע ומזיד מקרי לענין זה דאם בעת כשמצא כבר עבר זמן תפילה תו אין לו תשלומין אח"כ:
כב סָעִיף ז (כב) וא"צ חידוש - והב"ח והגר"א פסקו דצריך חידוש:
כג סָעִיף ח (כג) אותו עסק - ואפילו אם העסק הוא מהדברים הנזכרים בסימן רל"ב לאיסור משהגיע זמן תפלה והוא התחיל בעסק זה באיסור כיון שלא ביטל התפלה בשאט נפש אלא היה סבור להתפלל אחר שיגמור העסק ושכח אח"כ:
כד סָעִיף ח (כד) שלא יבוא וכו' - וכן אם היה טרוד לקנות ולמכור סחורתו וע"י כך עבר זמן התפילה:
כה סָעִיף ט (כה) של שבת - אע"ג שבאה לתשלומין של חול מ"מ כיון שעכשיו הוא שבת מתפלל אותה ג"כ של שבת. ואם טעה והתפלל השניה של חול פטור מלהתפלל ואם הקדים בזה השל חול לשל שבת לא יצא לכו"ע שהרי ניכר שהקדים התשלומין אך אם עדיין היום גדול אלא שקיבל שבת במזמור שיר וגו' או בברכו ולא התפלל עדיין מנחה דמבואר לקמן בסימן רס"ג סט"ו דיתפלל ערבית שתים לכתחילה צריך להתפלל שתים של שבת והראשונה לשם ערבית והשניה לשם תשלומי מנחה ובדיעבד אם התפלל ראשונה לשם מנחה ואפילו אם התפלל אותה של חול אפשר דיצא הואיל ועדיין יום הוא:
כו סָעִיף ט (כו) שתים - וכן פסקו המ"א והדה"ח והח"א ושארי אחרונים דלא כהלבוש וסייעתו שסוברים דאין צריך להזכיר בשניה של ר"ח. מי שלא התפלל ערבית בר"ח והתפלל שחרית שתים ולא הזכיר בשניה יעלה ויבא א"צ לחזור ולהתפלל כיון דאפילו אם היה מתפלל בערבית גופא ושכח א"צ לחזור א"כ לא יהיה חמיר התשלומין מאלו התפלל בזמנה וכן אם טעה ולא התפלל מנחה בר"ח ור"ח הוא שני ימים ומתפלל ערבית שתים והשניה הוא לתשלומין של מנחה אפילו לא הזכיר בה ר"ח א"צ לחזור כיון דאפי' בעיקר התפלה דערבית א"צ לחזור בשביל יעלה ויבא ק"ו מה שהוא עכשיו לתשלומין:
כז סָעִיף ט (כז) צריך לחזור - דבזה שלא הזכיר בראשונה גלי דעתו דנתכוין בה לשם תשלומין של ער"ח דהוי חול וכבר מבואר בתחלת הסימן דאם הקדים התשלומין לשל חוב דלא יצא וכמו בהבדלה בסעיף שאחר זה ע"כ יחזיר ויתפלל אותה התפילה והיינו דוקא כשהתשלומין בא מחמת תפלה שאינו של ר"ח דכיון שלא הזכיר יעלה ויבא בראשונה גלי אדעתיה דצלי בראשונה אדעתא דתשלומין של יום חול אבל אם היה ר"ח ב' ימים ולא התפלל מנחה ביום ראשון של ר"ח שצריך להתפלל ערבית שתים ולא הזכיר בראשונה יעלה ויבא א"צ לחזור ולהתפלל דליכא ראיה דבשביל תשלומין התפלל אותה. עוד כתבו האחרונים דמה שכתב הרמ"א דאם לא הזכיר בראשונה והזכיר בשניה צריך לחזור ה"מ בסתמא אבל אם כיון בפירוש הראשונה לשם חובה והשניה להשלמה יצא:
כח סָעִיף י (כח) ואינו מבדיל - משום דהבדלה די בפעם אחד משא"כ בשבת ור"ח דצריך להזכירה בכל התפילות ע"כ פסק בסעיף הקודם דמתפלל של שבת ושל ר"ח שתים:
כט סָעִיף י (כט) לא עלתה לו - דמיבעי ליה לאקדומי חובת שעתיה ברישא והוא גילה דעתו שהתפלל הראשונה לתשלומין לכן צריך לחזור ולהתפלל אחת לתשלומין בלא הבדלה אך אם כיון במחשבתו שהראשונה לחיובא והשניה לתשלומין ומה שהיפך ההבדלה היה בטעות ושגג ולא נתכוין כלל א"צ לחזור:
ל סָעִיף י (ל) ואם הבדיל וכו' - כ"ז בסתמא אבל אם היה בדעתו בפירוש הראשונה להשלמה נראה דלא יצא [א"ר]:
לא סָעִיף י (לא) לא הבדיל וכו' - שאין חוזרין בשביל הזכרת הבדלה בתפילה הואיל ויכול לאומרה על הכוס כמש"כ בסימן רצ"ח ואם אח"כ טעם קודם שהבדיל על הכוס דקי"ל צריך לחזור ולהתפלל מ"מ עלתה לו תפלת התשלומין כיון דבשעה שהתפלל התשלומין שפיר היה פטור מחובת שעתא שהרי היה כוס לפניו רק שעל ידי שטעה נתחייב:
לב סָעִיף יא (לב) במוצ"ש שתים - יש בזה מחלוקת התוספות בשם ר"י ס"ל דא"צ לחזור בשביל זה דהא כבר התפלל י"ח רק ששכח של שבת וכשישלים ויתפלל י"ח ולא יזכיר של שבת מה ירויח בזה התשלומין וחכמי פרובינצ"ה ס"ל דמה שהתפלל י"ח בלא שבת הוי כאלו לא התפלל כלל כיון שלא עשה כדין וע"כ הכריעו הפוסקים שיחזור להתפלל בתורת נדבה וא"צ לחדש כיון שיש סברא שצריך לחזור ולהתפלל מצד הדין אין חידוש גדול מזה:
לג סָעִיף יא (לג) בתורת נדבה - היינו שיתנה ויאמר אם חייב אני ה"ז לחובתו וא"ל הרי זה לנדבה. ועיין בפמ"ג דה"ה כל ספק פלוגתא דרבוותא יתפלל בנדבה ובתנאי שיהא ספק פלוגתא ממש לא יחיד נגד רבים ולא קטן נגד גדול ואז דינו כמו בספק אם התפלל לעיל בסימן ק"ז סעיף א' ובשבת ויו"ט אין מתפלל תפילת ספק דאיך יתנה דאין מביאין נדבה בשבת כדלעיל בסימן ק"ז. אם נאנס ולא התפלל במו"ש מתפלל ביום שתי תפלות אחת לחובה ואחת לתשלומין ולא יאמר אתה חוננתנו אע"פ שלא הבדיל כ"כ כה"ג בשם הרדב"ז וכתב המ"א בסימן רצ"ד שלא ידע את טעמו עי"ש ובספר מגן גבורים העתיק את טעמו ממנו וז"ל שם אפילו עדיין לא הבדיל א"צ לומר אתה חוננתנו כיון שחייב להבדיל שלא תקנו תשלומין לדבר שיש לו תקנה וכיון שאתה חוננתנו יש לו תקנה בהבדלה אין לו תשלומין:
לד סָעִיף יא (לד) וה"ה אם וכו' - ר"ל שנכון ג"כ להתפלל בערבית תפלה שניה להשלמה ובתורת נדבה והיינו ג"כ מטעם הנ"ל מפני שאינו מרויח כלום בתפילה זו שהרי יעלה ויבא לא יאמר עכשיו שכבר עבר ר"ח ותפילת שמנה עשרה כבר התפלל אבל אם בלילה ג"כ ר"ח לכו"ע יתפלל דהא ירויח שיאמר יעלה ויבא כ"כ המ"א והסכימו עמו האחרונים. עוד כתב המ"א דה"ה בליל יו"ט שני ור"ל אם התפלל של חול במנחה של יו"ט ראשון צריך להתפלל בלילה להשלמה לכו"ע דהא ירויח שיתפלל של יו"ט ובספר צל"ח חלק ע"ז הדין השני והביאו בחידושי רע"א ועיין במחצית השקל ומגן גבורים:
לה סָעִיף יא (לה) יעלה ויבא - בדיוקא נקט יעלה ויבא דאם שכח טל ומטר או משיב הרוח בשבת ור"ח במנחה או ששכח שאר דבר המצריכו לחזור ולהתפלל לכו"ע יתפלל בערב שתים דהא ירויח זה בתפילת התשלומין:
לו סָעִיף יא (לו) של ר"ח - אם חל ר"ח בע"ש והיה ר"ח רק יום אחד ושכח במנחה להזכיר של ר"ח ונזכר אחר שחשכה אין להשלים כלל בליל שבת כיון דאינו מועיל כלום ורק שיכול להתפלל בנדבה ואין מתפללין תפלת נדבה בשבת. אם לא התפלל שחרית ביום ראשון של פסח וביום שמיני עצרת כשמשלים במנחה יתפלל תפלות שוות ואם טעה בתשלומין והתפלל כמו שהיתה ראויה להתפלל בשחרית אינו חוזר וכן אם לא התפלל מנחה ביום שלפני יום שמתחילין לומר טל ומטר ומתפלל ערבית שתים ישאל מטר בשניהם ובדיעבד אם לא שאל בשל תשלומין יצא ועיין בבה"ל:
לז סָעִיף יב (לז) שלא בזמנה - כגון שהזכיר יעלה ויבא שלא בר"ח וחוש"מ או שהוסיף של שבת ויו"ט בחול וכה"ג ונזכר לאחר שגמר הברכה או כל התפילה:
לח סָעִיף יב (לח) לא הוי הפסקה - שיהיה צריך עי"ז לחזור לראש או לתחלת הברכה שהפסיק בה ורוב האחרונים חולקים על פסק זה וס"ל דלא עדיף זה מאם הפסיק בשיחה באמצע התפילה דפסק השו"ע לעיל בסימן ק"ד סעיף ו' שצריך לחזור לתחלת ברכה ובג' ראשונות ואחרונות חוזר לתחלת הג' ועיין לעיל שם שביארנו כל פרטי דיני השיחה. גם בדה"ח ובח"א סתמו לדינא כמותם ועיין בדה"ח שהוסיף עוד וכתב דה"מ אם הזכיר דבר שאין שייך לאותו היום כגון שאומר זכרנו וכו' וכתבנו וכו' דאין זמן כתיבה היום או שאמר יעלה ויבא עד לאחר יום ר"ח הזה שהוא שקר מוחלט שהיום אינו ר"ח ע"כ דינו כשח באמצע תפילה וכנ"ל אבל אם לא אמר שקר כגון שאמר זכרנו לחיים ולא אמר וכתבנו או הבדלה בחונן הדעת שמזכיר מה שחנן לו השי"ת לב להבין ולהבדיל וזה שייך בכל השנה לתת תודה להש"י שחלק לו לב להבין ומדע לידע או שאמר יעלה ויבא עד ביום ר"ח הזה דלא הוי שקר רק כמוסיף בתפילתו ואף שאסור להוסיף בג' ראשונות ואחרונות מ"מ כשח לא הוי עכ"ל ועיין בח"א כלל כ"ה שכתב בין לענין שיחה בשוגג בתפלה ובין לענין שהזכיר דבר שלא בזמנו בדיעבד אם לא חזר לתחלת הברכה כיון שסיים הברכה אף שהוסיף בה דבר שלא כענינו אינו רשאי לחזור וכ"ש אם כבר השלים תפלתו עי"ש טעמו בנ"א:
א סָעִיף א מתפלל מנחה. וכשהוא ש"ץ יוצא במה שמחזיר התפלה בקול רם [רדב"ז סי' שס"א כ"ה]:
ב סָעִיף א ואם היפך. פי' שהיה בדעתו שתהא הראשונה לתשלומין לא יצא [ד"מ וכ"מ בב"י] וצ"ע כיון דבגמ' אסקינן בקושיא אלא שהרא"ש כתב וז"ל כ' רב האי גאון די"ל הואיל ולא הבדיל בראשונה והבדיל בשניה גלי דעתיה שהתפלל הראשונה לתשלומין ולא יצא ומיהו אם לא הבדיל באחת מהם או הבדיל בשניהם יצא דאין כאן שום גילוי דעת דראשון לתשלומין וכ"מ מדפריך למימרא כיון דלא הבדיל בקמייתא כמאן דלא צלי דמי למהדרינן ליה משמע הא כמאן דצלי דמי יצא ידי שתים אף על פי שלא הבדיל בראשונה והבדיל בשנייה ראשונה עלתה לשם חובה והשניי' לתשלומין עכ"ל הרי מבואר דדוקא גילוי דעת בעינן אבל במחשבה לחוד יצא ולולי דברי הד"מ אפשר לומר דהכא נמי מיירי שגילה דעתו כגון שהתפלל תחלה בלא אשרי ואח"כ אמר אשרי וי"ח כדרך שאומרים במנחה ומ"מ צ"ע דזה לא מקרי גילוי דעת רק כשגילה דעתו בתוך התפלה כגון שלא הבדיל וכ"מ בח"ה דאם הבדיל בשתיהן אף על פי שכוון בשניה לחובת שעתיה יצא דאמרינן אפשר שטעה והבדיל וא"כ לא מקרי גילוי דעת ע"ש:
ג סָעִיף ב שחרית שתים. נ"ל דאסור לאכול קודם שיתפלל השניה ואם התחיל אינו מפסיק עסי' פ"ט וסי' רל"ב:
ד סָעִיף ב יאמר אשרי כו'. משמע דא"א תחנון עד אחר תפלה השניה דאל"כ ל"ל לאפסוקי באשרי וכ"כ בלבוש. ול"ח כ' דיאמר תחנון אחר תפלה הראשונה:
ה סָעִיף ב יאמר אשרי בין כו'. אבל המקובל ר"מ מרקנ"ט הזהיר מאוד שלא לומר אשרי אחר מנחה [ב"ח] ואני בעיני ראיתי ברקנ"ט פ' וירא ופ' קרח שכתב שלא לומר אשרי בערבית ועב"י סי' רל"ד בשם מהררא"י ונ"מ למי שמתאחר לבא לב"ה בשעה שצבור התחילו מנחה יתפלל י"ח עמהם ואח"כ יאמר אשרי דלא כהב"ח וכ"כ בהגמ"נ ובס"ח סי' תתי"ב וכן המנהג פשוט ביה"כ לומר אשרי אחרי מנחה מיהו בזוהר פ' פנחס ע' תכ"ד משמע דאחר תפלת מנחה לא יאמר אשרי ונ"ל דשאני יה"כ שהוא ברצון כל היום ומ"מ משמע שם בזוהר דמותר לאומרו שלא אדעת' דחובה:
ו סָעִיף ד הסמוכה. אם טעה ולא התפלל שחרית בשבת מתפלל מנחה שתים אף על פי שכבר עבר מוסף דזה מקרי תפלה הסמוכה [נ"ץ]:
ז סָעִיף ה אם רצה. ולכן מי שהיה חולה או תפוס בתפיס' (ולא היה המקום נקי) כשיצא יתפלל כל התפלות שהפסיד [ב"י תר"י] ואם יצא מתפיסה בר"ח מזכיר בכלם יעלה ויבא וה"ה אם יצא בשבת [כ"ה]:
ח סָעִיף ה ושיחדש. ולפי מ"ש רמ"א שם דצריך שיתחדש אצלו לא שייך כאן:
ט סָעִיף ו אין לה. דהיאך יקרא הקרבנות וכבר עבר זמן מוסף וגם לא תקנו ז' ברכות של מוסף אלא משום ונשלמה פרים שפתינו ובזה ודאי עבר זמנה בטל קרבנו אבל שאר תפלות דרחמי נינהו ולואי שיתפלל כל היום (תו'):
י סָעִיף ז הזיד. מעשה בא' שבא לבה"כ סמוך לערבית וירד לפני התיבה והתפלל ערבית ועדיין לא התפלל מנחה נ"ל דל"ד להזיד ולא התפלל דהא עדיין זמן מנחה הוא וא"ל דא"א להתפלל מנחה דכבר עשאו לילה כמ"ש ססי' ל' דשאני הכא דלא יהא אלא ערבית שתים דדוקא גבי שבת אמרינן בסי' רס"ג סט"ו דאינו רשאי ועוד דאפשר לדונו כשוגג דסבר מותר להתפלל ערבית קודם ומשמע לי דבר"ח יזכיר יעלה ויבא בשניה דכבר קבל ר"ח עליו וכמ"ש ר"ס תכ"ב ע"ש עס"ס זה:
יא סָעִיף ח שסבור. דשכחה מקרי אונס ועבח"מ סי' תכ"א ס"י ובמבי"ט ק"ב סי' קל"ב ע"ל סימן תקכ"ז ס"ז וסי' תקל"ח ס"א עבי"ד סי' רל"ב סי"ב דכתב מחלוקת בזה וצ"ל דגבי שבועה חשש לחומרא אבל הט"ז שם הכריע כמ"ש כאן וכ"מ בח"מ סימן כ"א מלשון הרמב"ם והרב"י וראיית האגודה הביאו הרב"י בח"מ סי' ר"ז נ"ל דאינה ראיה דהתם לא מהני אונס מידי דהוה אהלוהו על שדהו והתנה לפדותו תוך ג' שנים וארעו אונס ולא פדאו שהוא חלוט לו כמ"ש הב"י בח"מ ס"י:
יב סָעִיף ט של שבת. צ"ע אם לא הזכיר שבת בשניה אם מחזירין אותו ויש להביא ראיה ממ"ש סי' תרכ"ג ס"ג דמשמע שאם לא הזכיר של שבת בנעילה מחזירין אותו משום דיום הוא שנתחייב בד' תפלות וה"נ בכה"ג או דלמא כיון דתשלומין דחול הוא אין מחזירין אותו דלא נתחייב היום בכך ובטור סי' תכ"ב כ' וז"ל והא דאמרי' אם לא התפלל מנחה בשבת מתפלל במ"ש שתים של חול משום דבשבת נמי בדין היא דבעי לצלויי י"ח אלא דמשום כבוד שבת לא אטרחוהו רבנן א"כ שייכי נמי י"ח לשל שבת עכ"ל, א"כ הכא מכ"ש דיוצא בדיעבד וצ"ע, עוד צ"ע מי שלא התפלל ערבית בר"ח והתפלל שחרית שתים ולא אמר יעלה ויבא בשניה מי נימא כיון דלתשלומין של ערבית קאתי אין מחזירין א"ד טעמא דבערבית אין מחזירין דאין קידוש החדש בלילה והכא יממא והכי מסתברא דהא י"א דאפי' בליל שני מחזירין אותו מפני שכבר קדשוהו ואף שבב"י סי' תכ"ב כתב שזה הפך הגמ' לא עיין יפה דבגמרא לא אמר אלא שגם בחדש חסר אין מחזירין אותו והתו' הזכירו סברא זו ואף דלא קי"ל הכי מ"מ בנדון דידן לכ"ע מחזירין כנ"ל ובכ"ה כת' בשם חכם א' דמחזירין אותו ובסי' תכ"ב נסתפק ג"כ במ"ש אם לא התפלל ערבית בר"ח והתפלל שחרית שתים ולא אמר יעלה ויבא בשניה והביא מחלוקת הפוסקים והעלה דאין לחזור בשניהם ול"נ כמ"ש עיקר ע"ש דלא הביאו ראיו' שהבאתי:
יג סָעִיף י ואינו מבדיל. משום דהבדלה די פעם א' משא"כ בשבת ור"ח דצריך להזכירה בכל התפלות כנ"ל פשוט דלא כע"ת:
יד סָעִיף י לא עלתה לו. דמבעי ליה לאקדומי חובת שעתי' ברישיה והוא גילה דעתו שהתפלל הראשונה לתשלומין ולכן צריך לחזור ולהתפלל א' לתשלומין בלא הבדלה ונ"ל דוקא שעשה במזיד אבל אם שכח מלהבדיל בראשונה יצא דהרי לא גילה דעתו וכמ"ש רסי' זה:
טו סָעִיף יא בתורת נדבה. משום די"א דא"צ להתפלל שנית דמה ירויח בזה דהא כבר התפלל י"ח וי"א דתפלה הראשונה כמאן דליתיה דמי כיון שהתפלל בשבת י"ח לכן יתפלל בנדבה:
טז סָעִיף יא וה"ה אם לא. ונ"ל דאם בלילה ג"כ ר"ח לכ"ע יתפלל דהא ירויח שיאמר יעלה ויבא וה"ה בליל י"ט שני וה"ה אם שכח ותן טל ומטר או משיב הרוח:
א סָעִיף א או נאנס כו'. בי"ד סי' שמ"א כתב בס"ב דמי שמת לו מת בשבת במ"ש לא יתפלל ובבוקר א"צ להתפלל שתים כדי להשלים תפלת הערב שכבר עבר זמנה ולא דמי לשכח ולא התפלל ערבית שמתפלל שחרית שתים כיון שבלילה לא היה חייב להתפלל עכ"ל וכתב שם בס' דרישה וז"ל מכאן היה נראה דה"ה למתעסק בצרכי צבור וכיוצא בו בזמן התפלה שפטור מלהתפלל כמ"ש הטור סימן צ"ג ומתוך העסק עבר זמן אותה תפלה שג"כ א"צ להשלימה בזמן תפלה שלאחריה להתפלל ב' א' לתשלומין כיון שג"כ בזמן העסק היה פטור מן התפלה כמו באבילות דהכא דמה לי אונס דאבילות או עסק דמצוה ולדעתי כ"ש הוא דהא בצרכי צבור ג"כ עבד עבודת השם עכ"ל. ותמה אני אם יצא דברים אלו מפי אותו צדיק דהא כל שהוא אונס מקרי פטור מתפלה וכאן אמרינן בהדיא דאם נאנס מתפלל שתים. ותו דכתב בת"ה סימן ה' במי שהיה טרוד אצל הפקיד מחמת חוב ולא היה יכול להפטר אא"כ בהפסד ממון ובתוך כך עבר זמן התפלה דמקרי אונס אע"ג דמחמת ממון הוא ומתפלל אח"כ שתים הרי לך בהדיא אע"ג דהיה פטור באותה שעה של תפלה מחמת טרדא דמקרי אונס וה"ה נמי פטור מחמת טרדא דמצוה של צורכי צבור דכל עיקר טעם אותה התשובה דת"ה היא מטעם דחשיב כמו טרדא דמצוה ואם כן נסתרה דעת בעל הדרישה בזה ואין דמיון בזה לפטור דאבילות דהתם אפשר לו להתפלל דהא יושב בטל אלא שחכמים פטרוהו וע"כ אין שייך שם תשלומין דאין זה מקרי אונס אלא פטור מה שא"כ כאן דהוא אין בו פטור אלא שיש עליו אונס שלא היה יכול להתפלל שאין לו פנאי והוה כמו חולה שאין יכול להתפלל או שיכור כל זה מקרי אונס כיון שהוא עצמו בר חיובא הוא ועל זה ודאי תקנו תשלומין כנלע"ד פשוט:
ב סָעִיף א ואם היפך לא יצא. למד זה ממי ששכח ולא התפלל מנחה של שבת שמתפלל מ"ש שתים כמ"ש סי' רפ"ז בהבדלה דאם לא הבדיל בראשונה אלא בשניה דצריך לחזור ולהתפלל פעם ג' כיון שגילה דעתו שהקדים התשלומין ברישא ה"ה הכי נמי כאן ואין זה מוכרח דאיכ' למימר דהתם עשה שינוי בפועל ממש במה שלא הבדיל בראשונה והראה השינוי דבשנייה הבדיל וכמ"ש הרי"ף שם דגליי' דעתיה כו' משא"כ כאן שלא עשה שום שינוי אלא דבכונת הלב לא יתכוין כראוי:
ג סָעִיף ב יאמר אשרי. הטעם כדי לעמוד בכל תפלה מתוך ד"ת ומ"ש רמ"א וכן כשמתפלל ערבית כו' הוא ג"כ מדברי סמ"ק וצריך לתת טעם למה דילג בנתיים וכן אם מתפלל מנחה שתים יאמר אשרי בין תפלה לתפלה דזה ודאי שגם שם צ"ל אשרי דהא חד טעמא הוא. נ"ל לתרץ דהנהו תרוייהו צריכי דאי לא נקט אלא מתפלל שחרית שתים ה"א דדוק' צ"ל אשרי בנתיים כיון דבלא"ה צריך שיאמר אשרי קודם למנצח בשחרית ע"כ יאמר אותו אשרי קודם תפלה השניי' שהיא לתשלומין אבל במתפלל ערבית שתים שאין שם אשרי בלא"ה ה"א אצ"ל אשרי בנתיים קמ"ל דלא וממילא אנו יודעים דגם במתפלל מנחה שתים שצ"ל אשרי ואי הוה נקט שכחת שחרית ומתפלל מנחה שתים יאמר אשרי ה"א דוקא בזה שכיון שצ"ל בשחרית אשרי אחר התפלה קודם למנצח והוא לא אמר דהא לא התפלל כלל ע"כ יאמר אשרי בין תפלה לתפלה במנחה אבל בשכח מנחה ומתפלל ערבית שתים אצ"ל אשרי בנתיים קמ"ל ואי לא אמר אלא במנחה וערבית לחוד ה"א בשחרית נמי א"צ אלא אותו אשרי שבין תפלה לתפלה ותו לא כיון דמערבית ילפת לה קמ"ל:
ד סָעִיף ו מוסף אין לה תשלומין. שאין יכול להזכיר קרבן המוסף שכבר עבר יומו ועוד דאין קרבן בלילה כ"כ ב"י בשם רשב"א וא"ל על טעם הא' דהא אם ישלים תפלת המוסף יאמר תפלת ערבית ב"פ ככל התשלומין נמצא שלא יזכיר פסוקי הקרבן די"ל כיון שעיקר תפלת מוסף אין בה צלות' דרחמי רק תשלומין במקום קרבן ובזה אין שייך תשלומין:
ה סָעִיף ז יתפלל אותה בתורת נדבה. ושכר תפלה דמצוה לית ליה אלא שכר תפלת רחמי וא"צ כאן חידוש כיון דאלו היה שוגג היה ראוי להתפלל ועכשיו שהוא מתפלל בנדבה עושה מזיד כשוגג:
ו סָעִיף ח מי שלא התפלל כו'. עמ"ש תחלת סי' זה בזה:
ז סָעִיף ח מיהו לכתחלה כו'. בת"ה סיים דאפי' גבי ת"ח אמרינן זמן תפל' לחוד כו' ואמרי' נמי הוי מחשב שכר מצוה כנגד הפסידה עכ"ל:
ח סָעִיף ט שתים של שבת. הטעם שכבר חל עליו קדושת תפלת שבת וכן עשה ע"כ כל תפלות שלו צ"ל כן דאסור לו להתפלל בשבת בלי הזכרת שבת ומ"ה פסק רמ"א בסמוך גם בר"ח כן ובלבוש כתב הטעם דיהיה זלזול לשבת אם יתפלל של חול ומ"ה מחלק בין שבת לר"ח ואינו נכון דהא כתבו התוס' בפ' מ"ש דף כ"א דגם בשבת היה דין להתפלל כל י"ח רק שלא הטריחוהו והיאך כ' שתפלת י"ח הוה זלזול לשבת ונ"ל שאפי' בדיעבד אם התפלל שנייה בשל חול לא יצא ידי תשלומין דאין תפל' בשבת בלי הזכרת שבת:
ט סָעִיף ט של ר"ח שתים. בסי' תכ"ב העתיק ב"י מס' כל בו וז"ל לא התפלל מנחה בער"ח מתפלל ערבית שתים ומזכיר יעלה ויבא בראשונ' ולא בשניה ואם הזכיר בראשונה ולא בשניה או בשניה ולא בראשונה שניה עלתה לו ראשונה לא עלתה לו ואי אידכר בתרוייהו יצא ואי לא אידכר בתרווייהו יצא עכ"ל דימה אותה לטעם ולא התפלל מנחה בשבת בסימן רצ"ב ונכון הוא וכן מצאתי בשם חי' גאון עכ"ל ב"י שם ונראה לעין כל הט"ס שבהעתק זה וע"כ נראה הגי' בדרך זה וצ"ל ומזכיר יעלה ויבא בראשונה ובשניה ואם הזכיר בשניה ולא בראשונה שנים עלתה לו ראשונה לא עלתה לו ואי לא אדכר בתרווייהו או שהזכיר בראשונה ולא בשניה יצא ועל הדין של הזכיר בשניה ולא בראשונה שניה עלתה לו כו' כ' הב"י שדימה אותו לדין לא התפלל במנחה בשבת והבדיל בשניה ולא בראשונה דגלי דעתיה דראשונה היתה לשם תשלומין ולא יצא ה"נ כ"ה דאף על גב דאם לא הזכיר יעלה ויבא בערבית בר"ח א"צ לחזור זה גרע טפי במה שהקדים תפלת תשלומין לתפלת חובת השעה אבל מה שזכרנו שצריך להזכיר ר"ח בשתיהן בזה אינו דומה למ"ש דודאי לענין הבדיל דלאו דרחמי נינהו אלא מצוה לשעת' אין שייך להבדיל ב"פ זה אח"ז דאם עשה פעם א' חול למה יעשה שנית חול משא"כ ביעלה ויבא דרחמי הוי וכבר קי"ל דהלואי יתפלל אדם כל היום ע"כ חייב להזכיר קדושת ר"ח גם בשניה כמו בשבת וכ"מ שהיתה גי' רמ"א בס' כל בו וכמו שהעתיק כאן ובלבוש כתב כאן לחלוק על רמ"א במ"ש מתפלל ערבית של ר"ח שתים ומחלק בין קדושת שבת לקדושת ר"ח ותלה עצמו במ"ש בסי' תכ"ב וכל זה איננו שוה לנו כי הוא הגיה בדרך אחר בכל בו כמ"ש שם וא"כ הבי' ראיה מדברי עצמו והאמת יורה דרכו כמ"ש דאין חילוק בין קדושת שבת לר"ח בתפלה כנ"ל ברור שדברי רמ"א נוחים בהלכה:
י סָעִיף י ראשונה לא עלתה לו. לשון הרי"ף גלי אדעתיה דהא בתרייתא היא חובת שעתיה ולכן בעינן למיהדר צלויי אחריתא כדי לאקדומי חובת שעתיה ברישא עכ"ל. ולכאורה קשה מה גילוי דעת שייך כאן דהרי קמי שמיא גליי' מה היה בלבו ואם הוא אומר שלא נתכוון בראשונה לתשלומין אלא חובת שעתיה רק ששכח להבדיל וא"צ לחזור מפני שיוכל לאומר' על הכוס למה עכשיו יחזור להתפלל אלא דכוונת הרי"ף דאע"ג דהוא אומר שנתכוון בראשונ' לשם חובת שעתי' כיון שאנו רואי' שעכ"פ בשניה בודאי נתכוון לחובת שעתי' ממיל' הוי תרי חובת שעתיה א"כ אין כאן תשלומין ממ"נ נמצ' דהגילוי דעת היינו על השניה ולא על הראשונה ואע"ג דכ' הטור סי' רצ"ב גלי דעתיה שכוון בראשונ' לשם תשלומין ובשניה משום חובתו כוונתו ג"כ כמ"ש משום גילוי דעת השניה אמרינן שמסתמא נתכוון בראשונה לתשלומין ואם הוא אומר שאינו כן אנו מאמינים לו אלא שאכתי צריך להתפלל שלישית ועפ"ז נראה דבשכח להתפלל מנחה בער"ח שאמרנו שמתפלל שתים של ר"ח ואם זכר של ר"ח בשניה ולא בראשונה שצריך לחזור ולהתפלל היינו מסתמא שאינו אומר איך היתה כוונתו אלא [כיון] שידע שצריך להתפלל שתים אמרינן מסתמא כיון שזכר בשניה ולא בראשונה אמרינן ודאי כוון בשניה משום חובת שעתיה אבל אם אמר בפי' שבשניה נתכוין לשם תשלומין וזכר ר"ח כדינו א"צ לחזור ולהתפלל כיון שעשה כדין בתשלומין לזכור ר"ח אמרינן מה שלא זכר בראשונה שכחה היתה ונאמן לומר שיתכוין בראשונה לשם חובת שעתי' משא"כ בשבת שעוש' מעש' בשניה שלא כדין אם נתכוין לתשלומין שהרי א"צ להבדיל והוא הבדיל לא מהני לו במה שנאמין לו על כונתו בראשונה לשם חובה דבפי' מוכח שהשניה היתה עכ"פ חובה כנ"ל נכון לחלק בזה ובהך מעל' שיש לתפלת חובת שעתיה על תפלת תשלומין כתוב בלבוש סי' תכ"ב שהוא מטעם שהיא תדיר' ותדיר קודם לאינו תדיר ולא נ"ל כן דאם באת אתה למדה זו לא היה בדיעבד צריך לחזור ולהתפלל דמ"ש מתפלת מוסף אחר מנחה דאמרי' בסי' רפ"ז שא"צ לחזור ולהתפלל מוסף אע"ג דמנחה יש לה מעלת תדיר ועוד דהוכחנו כן בס"ד דא"צ לחזור בשביל מעלת תדיר בסי' תרפ"ד אלא דמעלת חובת שעתיה הוא מעלה אחריתא כדאמרי' בפ"ק דקדושין חביבה מצוה בשעת' ועדיפא ממעלת תדיר דבמעלת תדיר הוה זמן שניהם עכשיו עכ"פ מה שאין כן כאן דכבר הלך זמן התפלה שלא התפלל אלא שתקנו לה תשלומין והיינו דוקא אחר חובת שעתיה כנ"ל:
יא סָעִיף יא מתפלל במוצאי שבת שתים. יש בזה מחלוקת התוס' בשם ר"י ס"ל דאין צריך לחזור בשביל זה דהא כבר התפלל י"ח רק ששכח של שבת ולכשישלים תפלת י"ח ולא יזכיר של שבת מה ירויח בזה התשלומין וחכמי פרובינצ"ה ס"ל דמה שהתפלל י"ח בלא שבת הוה כאלו לא התפלל כלל כיון שלא עשה כדין ועל כן הכריעו הפוסקים שיחזור להתפלל בתורת נדבה ואינו צריך לחדש כיון שיש סברא שצריך לחזור ולהתפלל מצד הדין:
יב סָעִיף יב מאורע שאר הימים כו'. זה למד בב"י בשם א"ח בשם הרר"י מדאמרינן קודם לזה דאם הבדיל בשתיהן יצא ואיני מבין ראיה זו לדין זה דהתם ודאי זמן הבדלה היא בעת ההיא רק שזה האיש שהבדיל שנית והוא שלא לצורך כיון שכבר הבדיל בתפלה ראשונה ע"כ לא הוה הפסקה שהרי לא הפסיק במידי ואלו לא התפלל תחלה היה זה חיוב עליו משא"כ במידי שאין לו שייכות בזמן ההוא ודאי הוה הפסק ותו דהבדלה שייכא כל השנה דהא בשעת הבדלה אנו אומרים אפי' מה שלא שייך לעת הבדלה של אותה שעה כגון במוצאי י"ט הוא מזכיר של שבת כדאמרי' סדר הבדל' הוא מונ' ה"נ הוא מונה באת' חוננתנו ממה שחנן הוא ית' את עמו וזו ג"כ מן החנינ' שחלק להם בינ' להבדיל בין דבר לדבר אלא שתקנו להזכיר זו בזמן הבדלה ע"כ אין בזה הפסקה משא"כ באומר בימות החול מה ששייך לפסח אין לך הפסק גדול מזה ועוד ראיה מסי' צ"ד ס"ד ע"ש וצ"ע פסק זה. ועכ"פ נראה דאם הפסיק שלא מענינו דלא עדיף מאם שח בתפלה הנזכר בסי' ק"ד ה"נ במה שזכר שלא מעין המאורע ועוד ראיה מסי' תקפ"ח הביא ב"י דברי הרב המגיד לענין סדר התקיעות אם הפסיק בקול שא"צ דהוה הפסק וז"ל שאע"פ שאין השהיה פוסלת הפסקה בקול שופר שאינו ראוי פוסל עכ"ל וכ"פ שם בש"ע:
א סָעִיף א נאנס. עמ"ש בסי' צ"ג ס"ק ה':
ב סָעִיף א שתים. וכשהוא ש"ץ יוצא במה שמחזיר התפלה בקול רם הרדב"ז וכנה"ג מ"א ופר"ח. ולענין ק"ש אם יש לה תשלומין עיין ס"ס נ"ח ובברכת ק"ש אין לה תשלומין ע"ש:
ג סָעִיף א היפך. דהיינו שגילה דעתו כמ"ש לקמן עיין מגן אברהם:
ד סָעִיף ב שחרית שתים. ואסור לאכול קודם שיתפלל השניה ואם התחיל אינו מפסיק. מ"א:
ה סָעִיף ב ערבית. משמע דא"א תחנון עד אחר תפלה השניה דאל"כ למה ליה לאפסוקי באשרי. מ"א ולבוש. ול"ח כתב דיאמר תחנון אחר תפלה הראשונה וכ"כ ע"ת ע"ש:
ו סָעִיף ב לתפלה. אבל כשמתפלל מנחה שתים משום שלא התפלל שחרית אין לומר אשרי בנתיים דהר"מ מרקנ"ט הזהיר מאוד שלא לומר אשרי אחר מנחה. ע"כ ישהה כדי הילוך ד"א בין תפלה לתפלה כשמתפלל מנחה שתים. ב"ח. ומ"א חולק עליו וכן המנהג פשוט ביוה"כ לומר אשרי אחר מנחה ונ"מ למי שמתאחר לבא לבה"כ בשעה שהציבור התחילו מנחה יתפלל י"ח עמהם ואח"כ יאמר אשרי דלא כהב"ח. וכ"פ לבוש ול"ח ושכנה"ג ועיין סימן רל"ד. מיהו בזוהר פרשת פנחס משמע דאחר תפלת מנחה לא יאמר אשרי וכתב המ"א ומ"מ משמע שם בזוהר דמותר לאומרו שלא אדעתא דחובה ע"ש. (ובספר אליהו רבא העלה דכשמתפלל ערבית שתים לא יאמר אשרי רק ימתין כדי הילוך ד' אמות אכן במנחה יתפלל אשרי בנתיים ע"ש):
ז סָעִיף ד הסמוכה. אם טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה שתים אף על פי שכבר עבר מוסף דזה מיקרי תפלה הסמוכה. נ"צ:
ח סָעִיף ה נדבה. ולכן מי שהיה חולה או תפוס בתפיסה ולא היה המקום נקי כשיצא יתפלל כל התפלות שהפסיד. ב"י תר"י. ואם יצא מתפיסה בר"ח מזכיר בכלם יעלה ויבא. וה"ה אם יצא בשבת מזכיר בכלם של שבת. כנה"ג מ"א פר"ח:
ט סָעִיף ו תשלומין. דהאיך יקרא הקרבנות וכבר עבר זמן מוסף:
י סָעִיף ז התפלל. מעשה באחד שבא לבה"כ סמוך לערבית וירד לפני התיבה והתפלל ערבית ועדיין לא התפלל מנחה. נ"ל דלא מיקרי מזיד ויש לה תשלומין ומשמע לי דבר"ח יזכיר יעלה ויבא בשניה דכבר קבל עליו ר"ח. מ"א. כתב פר"ח נ"ל שמ"ש המחבר לעיל בסי' ע"ו שמי שקרא במקום שראוי להסתפק בצואה ומצאה אח"כ צריך לחזור ולקרות. היינו דוקא כשלא עבר עדיין זמן תפלה או בתפלת התשלומין וכגון כשהשלים תפלתו היה לו שהות להתפלל עוד אלא שאח"כ נטרד או נאנס אבל אי כשהתפלל במקום הראוי להסתפק מצואה ליכא שהות תו אח"כ להתפלל תפלה אחרת ה"ל מעוות לא יכול לתקן ולית ליה תשלומין דכי היכא דחשבינן ליה פושע להצריכו לחזור ולהתפלל לפי שלא בדק הכא נמי מיקרי פושע לענין דלית ליה תשלומין אבל בדין שכור לא שייך למימר הכי דהתם גברא לא חזי עד שיפיג יינו מעליו ע"ש:
יא סָעִיף ט שבת. המ"א נסתפק אם לא הזכיר שבת בשניה אם מחזירין אותו ע"ש. וכנה"ג הביא משם הר"ם די בוטין דלא יצא וצריך לחזור ולהתפלל וכ"פ הט"ז ע"ש אבל הע"ת פסק דיצא בדיעבד וכ"פ הכנה"ג שם ופר"ח:
יב סָעִיף ט שתים. כתב המ"א מי שלא התפלל ערבית בר"ח והתפלל שחרית שתים. ולא אמר יעלה ויבא בשניה מחזירין אותו ע"ש ועיין במהרש"א ודו"ק וכנה"ג בסי' תכ"ב כתב דאין חייב לחזור ע"ש וכ"כ הפר"ח:
יג סָעִיף ט בשניה. גלי דעתיה דראשונה היתה לשם תשלומין כמו בהבדלה דבסעיף שאח"ז והיינו דוקא כשהתשלומין בא מחמת תפלה שאינה של ר"ח אז איכא למימר כדלקמן גבי הבדלה דכיון דלא הזכיר יעלה ויבא בראשונה גלי דעתיה דצלי ראשונה אדעתא דתשלומין אבל אם היה ר"ח ב' ימים ולא התפלל מנחה ביום ראשון של ר"ח כשמתפלל בליל ב' של ר"ח שתי תפלות אחת לחובה ואחת לתשלומיו אם לא הזכיר בראשונה והזכיר בשניה פשיטא דא"צ לחזור ולהתפלל דהכא ליכא למימר גלי דעתיה ובודאי טעה:
יד סָעִיף י בשניה. משום דהבדלה לאו רחמי נינהו אלא מצוה לשעתא אין שייך להבדיל ב"פ זא"ז דאם עשה פעם א' חול למה יעשה שנית חול משא"כ שבת ור"ח דצריך להזכירם בכל התפלות. מ"א וט"ז דלא כלבוש וע"ת:
טו סָעִיף י לא עלתה לו. דמבעיא ליה לאקדומי חובת שעתיה ברישיה והוא גילה דעתו שהתפלל הראשונה לתשלומין לכך צריך לחזור ולהתפלל א' לתשלומין בלא הבדלה ודוקא שעשה במזיד אבל אם שכח מלהבדיל בראשונה יצא דהרי לא גילה דעתו כמ"ש בס"ק י"ג מ"א. ובכה"ג איירי הרמ"א במ"ש ואם לא הזכיר יעלה ויבא בראשונה והזכיר בשניה דצריך לחזור וכו' היינו דגילה דעתו שהראשונה יהא לתשלומין ומסתמא במה שלא הזכיר הבדלה או יעלה ויבא בראשונה אמרינן דבזה גילה דעתו אבל אם אמר בפי' שבשניה נתכוין לשם תשלומין רק ששכח בראשונה הבדלה או ר"ח. אף שהזכיר הבדלה או ר"ח בשניה יצא וכ"כ ט"ז ופר"ח ע"ש:
טז סָעִיף יא שתים. יש בזה מחלוקת. התוס' בשם ר"י ס"ל דא"צ לחזור בשביל זה דהא כבר התפלל י"ח רק ששכח של שבת וכשישלים ויתפלל י"ח ולא יזכיר של שבת מה ירויח בזה התשלומין. וחכמי פרובינצ"ה ס"ל דמה שהתפלל י"ח בלא שבת הוי כאלו לא התפלל כלל כיון שלא עשה כדין ועל כן הכריעו הפוסקים שיחזור להתפלל בתורת נדבה וא"צ לחדש כיון שיש סברא שצריך לחזור ולהתפלל מצד הדין. כתב כנה"ג בסי' רצ"ד בשם רדב"ז ח"א סי' (קע"ו) [שס"א] שאם נאנס ולא התפלל במ"ש מתפלל ביום שתי תפלות אחת לחובה ואחת לתשלומין ולא יאמר אתה חוננתנו אעפ"י שלא הבדיל ע"ש:
יז סָעִיף יא ר"ח. ואם בלילה ג"כ ר"ח לכ"ע יתפלל דהוא ירויח שיאמר יעלה ויבא וה"ה בליל יום טוב שני וה"ה אם שכח ותן טל ומטר או משיב הרוח מ"א. ונ"ל פשוט דאם שכח יעלה ויבא ג"כ בלילה בתפלת התשלומין דאין צריך לחזור. דאין מקדשין החדש בלילה ואע"פ שהיא לתשלום תפלת המנחה ובזה יתורץ קושיית התוספות במה שמקשים למה לי האי טעמא דאין מקדשין החדש בלילה תיפוק ליה תפלת ערבית רשות וכו' דנ"מ לדינא כמ"ש וק"ל. עיין בברכות דף כ"ו ע"א ודף למ"ד ע"ב. וכ"פ הכנה"ג בסי' תכ"ב ופר"ח סי' זה דאם ר"ח הוי ב' ימים וביום ראשון נטרד ולא התפלל מנחה כשמתפלל ליל שני של ר"ח שתי תפלות אם בתפלת התשלומין שכח ולא הזכיר יעלה ויבא אין מחזירין אותו ע"ש:
יח סָעִיף יב ימים. זה למד בב"י מדאמרינן דאם הבדיל בשתיהן יצא ע"ש וט"ז הקשה עליו דל"ד דהתם ודאי זמן הבדלה היא בעת ההיא רק שזה האיש הבדיל שנית ללא צורך משא"כ במידי שאין לו שייכות בזמן ההוא כגון שאומר בימות החול מה ששייך לפסח אין לך הפסק גדול מזה וצ"ע פסק זה עכ"ל. וכן בתשובת הלק"ט ח"א סי' ר"ס חולק ע"ז ופסק דמחזירין אותו ע"ש ואפשר לומר דאיירי בתפלת התשלומין כגון מי שלא התפלל מנחה בר"ח או בשבת או בשאר מועדים שמתפלל ערבית שתים בענין זה קאמר דאם הזכיר בתפלה של תשלום ראש חודש או שבת או מאורע שאר מועדים כיון דתפלה זו באה לתשלומים היום שעבר אם הזכיר לא הוי הפסק. יד אהרן ועי' בשכנה"ג:
א סָעִיף א (ס"ק א) מתפלל כו' יוצא במה שמחזיר כו' ר"ל דבתפלה בלחש יתכוין לצאת ידי תפל' שעתה זמנה. ובשל קול רם יתכוין לתשלומין. וגם להוציא את הרבים שאין בקיאי' כמ"ש ר"ס קכ"ד לשם תפלה שעתה זמנה:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) ואם היפך כו' וצ"ע כיון דבגמ' אסקי' בקושיא כו' ר"ל דדין דהכ' נובע ממ"ש בברכות דף כ"ו ע"ב ת"ר טעה ולא התפלל מנחה בשבת מתפלל במוצ"ש שתי' של חול. מבדיל בראשונה ואינו מבדיל בשניה ואם הבדיל בשניה ולא הבדיל בראשונה שני' עלת' לו הראשונ' לא עלת' לו (ופרש"י וז"ל ושנייה עלתה לו בשביל תפל' מ"ש וראשונה לא עלתה לו שאינה כלום שאין לו להקדים תפלה שעבר זמנה לתפלה שזמנה עכשיו והשניה נמי לא עלתה לו לשל שבת הואיל והבדיל בה גילה דעתו שאינה של שבת והיא תחשב לשל ערבית) ופריך למימרא דכיון דלא אבדיל בקמיית' כמאן דלא צלי דמי ומהדרי' ליה ורמינהו טעה ולא הזכיר כו' בחונן הדעת אין מחזירין אותו מפני שיכול לאמרה על הכוס. קשיא. עכ"ל הגמ' ומזה נובע דין דהכא שלא יקדים תפלת תשלומין. ולקמן סעי' י' פסק כבריית' קמא ואע"ג דבש"ס אסקי' בקושי' מ"מ ק"ל כוותי וכמ"ש הרא"ש בשם רב האי שם דדוקא היכי דאסיק הש"ס תיובתא לא קי"ל הכי אבל היכי דאסיק בקושיא לאו משבשתא היא וניתן לנו רשות ליישב הקושיית ולפסוק כוותיה. וע"ז כתב הרא"ש בשם ר"ה די"ל הואיל ולא הבדיל כו' וכמ"ש במ"א: וכ"מ מדפריך כו' הרא"ש מביא ראיה לדינו היכי דהבדיל בשניהם או לא הבדיל בשניהם יצא ידי שניהם מדפריך למימרא כו' כמאן דלא צלי כו' משמע דאי הוי הדין כן דאי לא אבדיל מהדרי' ליה הוי א"ש דין הבריי' דראשונ' לא עלתה לו אפי' לתפלת תשלומין כיון דהקדי' התשלומין. דכיון דדינו הוי היכי דלא אבדיל מהדרי' ליה ע"כ צ"ל דהראשונה שלא הבדיל הוא לתשלומין אלא דרמי מברייתא אחריתי דאפי' לא הבדיל לא מהדרי' ועולה לתפלת מ"ש ולכך הוי ס"ד דהוי כמו הבדיל בשניהן והוי ס"ד היכי דהבדיל בשניהן יוצא ידי שתיהם. וה"ה בלא הבדיל בראשונה והבדיל בשני' דאע"ג דגם המקשן ידע היכי דהקדים התשלומין לא יצא. מ"מ הוי ס"ל היינו דוק' היכי דמוכח דהראשונה לתשלומין כגון אי הוי אמרי' היכי דלא אבדיל מהדרינן ליה אבל אי לא מהדרי' לא אסיק סברת ר"ה גאון דמ"מ איכא גלוי דעת דהראשונ' תשלומין זה הוי ס"ד דלא מהני ואפ"ה יוצא ידי שתים וא"כ ניהו דלמסקנא ע"כ צ"ל כמ"ש רב האי היכי דאיכא גלוי דעתא לא עלתה לו אבל היכי דהבדיל בשתיהן או לא הבדיל בשתיהן יוצא ידי שנים דהא ליכא גילוי דעת. אע"ג דאיכא מחשבה דמנ"ל להרחיק הפלוגתא בין המקשן ומסקנא כ"ה. דהא להמקשן אפי' גלוי דעת לא מהני. שלפי האמת גילוי דעת מהני אבל במחשב' נשאר' סברת המקש' דלא מהני: ומ"מ צ"ע דזה כו' ר"ל דגם דין זה דגילוי דעת ע"י אשרי לא ברירא למ"א וצ"ע. וכ"מ בח"ה ר"ל על גוף הדין דבמחשב' גרידא יצא. וז"ל הרשב"א שם מיהו אם לא הבדיל באחת או שהבדיל בשתיהן מחזירים אותו. דהא לא גילה דעתו דראשונה לא תהיה משום חובתו. דשמא אע"פ שלא הבדיל טוע' היה ואין מחזירים אותו וכן כשהבדיל אף בשניה אפשר דטעה בשני' ושלא מדעת הבדיל בה עכ"ל. ולמה נסמוך על סבר' דאפשר דטעה במקו' דאיכא לברורי ונשאלה את פיהו אם במתכוין לא הבדיל בראשונה או לא הבדיל בשני' או היה עפ"י טעות. אע"כ אפי' או' שנעשה במתכוין כדי שתהיה ראשונ' לתשלומין לא משגחינן במחשבתו כיון דאינ' ניכרת מתוך מעשיו דיש לתלות בטעות ולכך יוצא ידי שתים:
ג סָעִיף ב (ס"ק ג) שחרית ב'. נ"ל דאסור כו' דהא הגיע זמן תפלה שניה: עסי' פ"ח וסי' רל"ב. דקי"ל דמנחה הואיל והוא דרבנן אפי' התחיל באיסור אינו פוסק. ניהו דלעיל סי' פ"ט סעיף ה' י"א דצריך להפסיק לתפל' שחרי'. היינו משום דחמירי דאסמכוהו אקרא דלא תאכלו על הדם ר"ל לא תאכלו קודם שהתפללתם על דמכם משא"כ הכא דכבר התפלל שחרית קודם אכילה וליכא משום ל"ת על הדם. אמנם הא כתב בסעיף ג' דאינו משלים אלא בזמן התפלה וכתב בס' א"ר בשם הפרישה וז"ל לא יאחר אלא שיעור הילוך ד"א או אמירת אשרי ויתפלל מיד תפלת תשלומין עכ"ל. וא"כ כשעוסק בסעודה ואינו מפסיק אין ספק ששוהה יותר משיעור זה ואיך ישלים אחר סעודתו ובלחם חמודות שם כ' ממשמעות דברי רשב"א וז"ל שאם הניח עסק התפלה והלך לו שוב אין לו ענין להשלים עכ"ל. א"כ היכי שישב לאכול אחר תפלת שחרית הרי סילק ידיו מענין תפלה ואיך ישלים אחר גמר סעודתו ואינו ס"ל למ"א דכל זה אינו אלא לכתחלה אך ל' רשב"א שהביא ל"ח משמע דאפי' דיעבד ע"ש:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) יאמר כו' דאל"כ ל"ל לאפסוקי באשרי דהא טעם אמירת אשרי הוא כמ"ש סי' ק"ה היכי דמתפלל ב' תפלות שאח"ז צריך להמתין ביניהם וכיון דצריך להמתין עדיף טפי שיאמר אשרי באותו זמן שימתין כדי שיעמוד בתפלה מתוך ד"ת וא"א דאו' תחנון מיד אחר תפלה ראשונה א"צ לאמירת אשרי דהא בלא"ה הפסיק בתחנון. ול"ח כ' דאחר תחנון כו' דיש להסמיך תחנון להתפלה ששייכ' לה ואין להפסיק בין התפל' לתחנון וכמ"ש ר"ס קל"א והא דכ' שיפסיק באשרי ולא סגי בהפסק' תחנון דאינו מלתא דפסיק' דיש כמה ימים דאין אומרים תחנון ולפ"ז משמע דבימים שאומרים תחנון די שיפסיק בתחנון. ויאמר אשרי ולמנצח ובא לציון אחר תפלה שני' ודלא כמשמעות ס' א"ר:
ה סָעִיף ב (ס"ק ה) יאמר כו' אבל המקובל כו' שלא לו' אשרי אחר מנחה וא"כ לפ"ז ה"ה בטעה ולא התפלל שחרית שמתפלל מנחה שתי' אין לו' אשרי אחר תפל' מנחה אלא דהב"ח כ' דברי הר"מ מרקנט"י אמתפלל ערבית שתים משום דס"ל דבמתפלל מנחה שתים בלי דברי הר"מ אין צ"ל אשרי בין תפלה לתפלה. דס"ל דעיקר טעם אמירת אשרי קודם התפלה הוא לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה ושמחה. אבל מטעם המבוא' בסי' ק"ה סגי בשהי' כדי הילוך ד"א וא"כ במתפלל במנח' שתים דכבר אמר אשרי קודם תפלה ראשונ' עול' אמירתו גם לתפל' שני' ע"ש דלא כלבו' דס"ל דגם במתפלל במנח' שתי' שיאמר אשרי בין תפל' לתפל' ועיין בט"ז: אשרי בערבית והיינו לשם תפל' ערבי' אבל אחר תפל' מנח' אין איסור לאומר' א"כ כשמתפלל ערבית שתים י"ל אשרי בין ב' התפלו' כיון דאינו אומר אשרי לשם תפלת ערבית אלא לשם תפלת מנחה שמשלי' עכשיו שפיר דמי ועב"י סי' רל"ד בשם מהאר"י ז"ל: כ' בכתבי מהרא"י סי' נ"ט שאם עבר זמן המנח' ורוצה להתפלל ערבית שאינו אומר אשרי הואיל וכבר עבר זמן המנחה א"כ היום כלה והלך לו ולא מצינו תשלומין לאשרי עכ"ל אולם כ' שהריב"ש חולק ע"ש: ונ"מ למי שמתאחר כו' דהשת' ליכא נ"מ בין הבנ' הב"ח דברי הרקנ"ט ובין הבנ' מ"א דהא לתרווייהו כשמתפלל ערבית שתים א"ל אשרי בין תפלה לתפלה לשם חובה אלא דלהב"ח הטעם ע"פ הסוד ולמ"א הטעם כמ"ש מהרא"י דאין תשלומין לאשרי: ושלא לשם חוב' גם להב"ח שרי וכמ"ש מ"א סס"ק זה לדעת הזוהר א"כ אין נ"מ כ"א למתאחר לבא לב"ה כו'. והא דלא אמר מ"א נ"מ במתפלל מנח' שתים אולי ר"ל נ"מ אפי' לדעת הב"ח דס"ל בלא"ה בלי טעם הרקנ"ט א"ל אשרי במתפלל במנחה שתים בין תפלה לתפלה כנ"ל או אפשר דמ"א גופי' גם הוא ס"ל בזה כהב"ח דלא כהלבוש וט"ז ולכך ליכא נ"מ כ"א במתאחר: משמע דאח' תפלה מנחה ל"י כו' וכדעת הב"ח: ונ"ל דשאני יוה"כ בא ליישב המנהג לפ"ד הזוהר שאומרים ביוה"כ אשרי אחר מנחה שהוא ברצון כל היום אבל המתאחר כו' לא יאמר אשרי אחר מנחה אדעת' דחובה:
ו סָעִיף ה (ס"ק ח) ושיחדש ולפמ"ש רמ"א כו' לא שייך כאן לולי שיראתי הי' א"ל שהוא טעות הדפוס והוא שייך לססק"ז שכתב דמי שהיה חול' או תפוס כשיצא יתפלל כל התפלות והיינו ע"י חידוש וע"ז א"ש מ"ש דלפמ"ש רמ"א לעיל סי' ק"ו דצריך שיתחדש אצלו דבר שלא היה צריך לו קודם לכן וזה לא שייך כאן דאיך אפשר שיתחדש לו דבר בין כל תפלה לתפלה כיון שמתפלל הרבה תפלות זאח"ז ולפי מה שנדפס דקאי על מ"ש בש"ע דלא מיירי אלא במתפלל תפלה א' יתירה לשם נדבה ואע"פ דלא שייך כאן שנתחדש אצלו דבר צ"ל כוונתו. דזה לא שכיח כיון דמתפלל תפלת הנדבה סמוכה לתפלת חובה ותשלומין ואינו מפסיק ביניהן אלא כדי הילוך ד"א או אמיר' אשרי לא שכיח שיקרה לו דבר חדש בזמן קצר כזה ואי כבר קרה לו ונתחדש אצלו דבר קודם שהתפלל תפלת חובה אלא שלא הזכיר אותו חידוש בתפלת חובה זה אינו רשאי לעשות דהוי כמו גורם ברכות דהא אינו רשאי להתפלל נדבה כ"א ע"י שנתחדש אצלו ואז אגב החידוש רשאי להתפלל בנדבה כל ח"י ברכות: וכיון דהיה אפשר לו להזכיר החידוש בתפלת חובה ולא היה צריך לתפל' נדבה. שוב אין לו להתפלל נדבה אגב אותו חידוש וא"כ ע"כ שנתחדש לו אחר שהתפלל חובה וזה לא שכיח כנ"ל:
ז סָעִיף ו (ס"ק ט) אין לה דהאיך יקרא קרבנו' וכבר עבר זמן מוסף אע"ג דבתפל' תשלומין לא יזכיר הקרבנות עמ"ש בזה הט"ז סק"ד. אבל שאר תפלות דרחמי נינהו אע"ג דתפלות נגד תמידין תקנו מ"מ לא הוזכר בתפלה שום קרבן כ"א רחמי:
ח סָעִיף ז (ס"ק י) הזיד כו'. דהא עדיין זמן מנחה היא ר"ל דמיירי במקומות שמתפללים ערבי' מבע"י א"כ אף שהתפלל ערבית מ"מ יום הוא וא"כ ניהו דהזיד אין לו תשלומין היינו דוקא בעבר זמנה להשלימה בתפלה הסמוכה משא"כ הכא דעדיין זמנה הוא: כמ"ש ססי' ל' אם התפלל ערבית מבע"י שוב אינו רשאי להניח תפילין דעשאו בתפלתו לילה ולילה לאו זמן תפילין הוא וכן בסי' רס"ג סס"ו דאש' שהדליקה נר שבת אינה רשאית להתפלל מנחה דכבר עשאה שבת בהדלקתה דשאני תפילין ושבת כיון דעשאו לילה וא"כ אי יניח תפילין או תתפלל מנחה תעשה שני דברים הסותרים זה את זה משא"כ הכא דאפי' תימא דהוא לילה מ"מ רשאי להתפלל מנחה לתשלומין א"כ לא הוי תרתי דסתרי אהדדי. ואע"ג דכאן דהזיד דאין לו תשלומין וע"כ מתפלל משום שעדיין זמן מנחה והוי תרתי דסתרי ז"א דבעינן שתהיה הסתירה ניכרת וכאן אין הסתיר' ניכרת דמי ידע שהזיד שמא שגג ומתפלל לתשלומין אף שאין האמת כן: דסבר דמותר כו' ואו' מותר. כת' לעיל סי' ק"ד סק"ו בשם ט"ז דמקרי שוגג: ומשמע לו דבר"ח כו' כמ"ש ר"ס תי"ט כצ"ל. ודע דאף לפמ"ש מ"א כיון דעדיין יום הוא אינו מתפלל בתור' תשלומין אלא בתורת תפלה בזמנה. מ"מ לענ"ד צריך להסמיכה לתפלת ערבי' דתהי' נראית כאלו הוא לתשלומין דאל"כ הוי תרתי דסתרי דהא אז הסתיר' ניכרת דאינו מתפלל לתשלומין אלא לתפלה בזמנה והלא כבר עשה לילה:
ט סָעִיף ח (ס"ק יא) שסבור דשכחה מקרי אונס. ר"ל דלא אמרי' דהוי לאסוקי אדעתי' פן ישכח אח"כ וה"ל להקדים להתפלל ולא יהי' מקרי אונס. ועבח"מ סי' תכ"ב. ר"ל דמשם נובע דין דהכא והם דברי נ"י במס' ב"ק פ' כיצד הרגל על מ"ש היתה אבן מונחת לו בחיקו ושכחה ונפלה והזיקה אע"ג דחייב לשלם נזק דמרבי' מדכתיב פצע תחת פצע לרבות שוגג כמזיד לענין תשלומי נזק מ"מ פטור מארבע דברים דהיינו ריפוי שבת בושת ופגם דלגבייהו ליכא ריבוי ולכן שוגג פטור אע"ג דא"ל דה"ל לאסוקי אדעתי' תחלה פן ישכח ותפול ותזיק אעפ"כ מקרי שוגג ומיניה למד הנ"י דה"ה כה"ג בתפלה שכחה מקרי אונס כמו גבי ד' דברים. ולא אמרי' דה"ל לחוש פן ישכח: ע"ל סי' תקכ"ז לענין עירוב תבשילין דבשגג ולא הניח ע"ת יכול לסמוך על גדול העיר שמערב בעד כל העיר אבל הזיד לא. שכ' ג"כ דשוכח מקרי שוגג: וסי' תקל"ח. לענין דבר האבוד בחה"מ. עבי"ד סי' רל"ב שכ' וז"ל מי שנשבע או נדר לעשות דבר תוך שנה או ביום פלוני כו' ואם לא עשה מיד כי אמר עדיין יש לו פנאי שכח או נאנס אח"כ ולא עשהו י"ל דמקרי אונס וי"א דלא מקרי אונס עכ"ל. והקשה למ"א הא הנ"י בפ' כיצד הרגל למד שני דינים דין התפלה המבואר פה בש"ע ודין שבועה הנזכר בי"ד סי' רל"ב הנ"ל מדין ד' דברים הנ"ל דבשניהם מקרי שכחה הרי דהנ"י השוה שני הדינים וא"כ למה סתם המחבר פה ולא הביא דעת החולקים דלא מקרי אונס כמ"ש בי"ד סי' רל"ב: וכ"מ בח"מ סי' כ"א מל' הרמב"ן והרב"י שכ' וז"ל מי שקנו מידו שאם לא יבא ביום פלוני וישבע יזכה חבירו בטענותיו ויטול כל מה שטען בלי שבועה כו' ועבר היום ולא בא נתקיימו התנאים ואיבד זכותו. ואם הביא ראיה שהיה אנוס באותו יום ה"ז פטור מקנין זה עכ"ל הרי שכ' שהביא ראיה שהיה אנוס באותו יום משמע דביום שלפני אותו יום לא הי' אנוס ואפ"ה מקרי אנוס ולא אמרינן דה"ל לאסוקי אדעתי' פן יארע לו אונס באותו יום: וראיית האגודה והוא הי"א דלא מקרי אנוס שהביא בי"ד סי' רל"ב הביאו הרב"י בח"מ סי' ר"ז והוא דאמרי' בגיטין דף ע"ה דלפי הדין המוכר בית בבתי ערי חומה יש לו זמן לגאול שנת ממכרו ואם עברה השנה ולא פדאה נשארה לצמיתות ללוקח ואינה יוצאה ביובל ותנן בראשונה היה הלוקח נטמן ביום אחרון של השנה כדי שלא יוכל המוכר להחזיר לו מעותיו ולפדותה כדי שתשאר תחת ידו לעולם התקין הלל הזקן שיהיה מניח מעותיו בלשכה ויכנס לתוך ביתו וא"א דכה"ג מקרי אונס למה הוצרכו תקנ' הלל ת"ל דהדין כן הוא דביום האחרון היה אנוס שהלוקח הטמין עצמו וכיון דבא ביום אחרון לב"ד ורוצה לפדותה וב"ד מכירים באונסו אפי' עבר יום אחרון יש לב"ד לכופו שיקבל מעותיו ויחזור לו ביתו אע"כ דכה"ג לא מקרי אונס דה"ל לחוש פן יארע אונס ביום אחרון וה"ל לפדות קודם לו. והתנה לפדותה תוך ג"ש ובענין דלא הוי אסמכתא כגון שא"ל אם לא יפדה תוך ג"ש תהיה קנוי' לו מעכשיו וכדומה דברים המסלקים אסמכתא כמבואר שם בח"מ וארעו אונס שהוא חלוט לו והיינו מטעם דע"י אונס פטור דאונס רחמנא פטרי' וכהאי דסי' כ"א בח"מ שמחייב א"ע שאם לא ישבע תוך זמן פ' יהיה חבירו נאמן בלי שבועה ויצטרך לשלם מה שלא היה חייב לשלם וכיון דארעו אונס רחמנא פטריה ואין לחייבו אבל לחייב את חבירו מה שלא היה חבירו חייב לחייבו עתה ע"י אונס זה לא שמענו א"כ בנדון זה דהלוהו על שדהו והתנה שאם לא יפדנה תוך ג"ש תהיה של המלו' מעכשיו. א"כ כשהגיע הזמן ולא פדאה ה"ה של המלוה למפרע וע"י שארעו אונס אתה רוצה לחייב המלוה להחזיר לו שדהו שקנה מצד הדין זה לא אמרי' וה"ה כה"ג בבית בבתי ע"ח לולי תקנות הלל מצד הדין אין הלוקח היה צריך להחזיר אף דהמוכר אנוס הוא אין לחייב ללוקח שקנה הבית מצד הדין ע"י אונס המוכר וכה"ג כ' הש"ך בח"מ סי' כ"א וע"ש שחילק עוד כמה חילוקי דינים וע' בי"ד סי' רל"ב שגם הט"ז דחה ראיית האגודה:
י סָעִיף ט (ס"ק יב) של שבת כו'. ממ"ש סי' תרכ"ג ס"ג דמשמע כו' ע"ש במ"א שהוכיח כן: משום דיום הוא כו'. ר"ל אע"ג דבשבת אין תפלת נעילה מ"מ כיון דיה"כ חל בשבת ונתחייב אותו שבת בד' תפלות דהיינו להתפלל נוסף על ג' תפלות הקבועות תפלת נעילה ולכן אם לא הזכיר של שבת בנעילה מחזירים אותו: ובטור כו' וז"ל והא דאמרי' כו' ור"ל שכתב בשם ר"י שאם שכח ולא התפלל יעלה ויבא במנחה של ר"ח שאין לו להתפלל במוצאי ר"ח בערבית שתים דהא לא ירויח כלום דהא גם בערבית לא יזכיר יעלה ויבא והוא הדין המבואר פה סעיף י"א ועז"כ הטור והא דאמרי': א"כ הכא מכ"ש דיוצא בדיעבד ר"ל דהמ"א ס"ל מסברא דיותר ראוי' שתדמה התפלה שמתפלל לתשלומין לאותה תפלה שהיה ראוי להתפלל אז בזמנה שעתה באה לתשלומין דידה ממה שתהיה דומה לתפלה שזמנה עכשיו. א"כ יליף בק"ו ומה אם לא התפלל מנחה של שבת כשמתפלל במ"ש לתשלומין תפלת י"ח כשל חול כ' הטור דמקרי דומה לתפלת שבת כיון דבדין לצלויי י"ח כו' א"כ מיקרי מה שמתפלל במ"ש תפלת י"ח לתשלומי תפלת שבת שמרויח ודומ' כאלו התפלל תפלת שבת כ"ש בנדון דהכא שלא התפלל מנחה ע"ש דאז היה באמת ראוי להתפלל י"ח ולא של שבת. אלא כיון שמתפלל לתשלומין בשבת צריך להתפלל תפלה הדומה לתפלת היום מ"מ אם התפלל י"ח ולא הזכיר שבת דיצא דגם תפלה י"ח דומה לתפלת שבת כיון דבדין דבעי לצלויי י"ח בשבת כו' וכ"ש הוא כנ"ל: כיון דלתשלומין של ערבית קאתי א"מ דבערבית גופה אם שכח יעלה ויבא אין מחזירין כמ"ש לקמן סי' תכ"ב: דהא י"ל דאפי' בליל כו' כצ"ל: לא עיין יפה דהא בברכות ס"פ תפלת השחר א"ר ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ר"ח ערבית אין מחזירים אותו לפי שאין ב"ד מקדשים החודש אלא ביום אמר אמימר מסתברא מלתיה דרב בחודש מלא (פירש"י כשחודש העבר מלא עושים ר"ח ב' ימים הלכך יכול לאומרה למחר דערבית של מחר ר"ח גמור יותר מן הראשון) אבל בחדש חסר מחזירים אותו. א"ל ר"א לאמימר מכדי רב טעמ' קאמר (שאין מקדשים את החדש בלילה עכ"ל רש"י) מה לי חסר מה לי מלא. אלא ל"ש: והבין הרב"י מדאמר ר"א מה לי חסר כו' אלא ל"ש דאין חילוק כלל ביניהם וע"ז כ' מ"א דאין כוונת ר"א כ"א דאין חילוק בין חדש חסר לחדש מלא בליל ראשון וגם בחדש חסר אין מחזירים אותו אף דלא יאמרה בערבית דלמחר דלא ס"ד דאמימר. אבל מליל שני דמלא מזה לא הוזכר בש"ס בזה י"ל כאות' דעה שהביאו הרב"י סי' תכ"ב דמחזירים אותו כיון דכבר קדשוהו ביום והתו' הזכירו סברא זו שם בד"ה ולפי שאין כו' אף שסיימו ולא נראה לחלק לא חלקו ע"ז כ"א מסברא אבל לא כתבו שהוא היפוך דברי הש"ס וע"כ צ"ל כמ"ש מ"א: דלא הביאו הראייות שהבאתי. ור"ל אפשר אלו אסיק הני ראיות שהביא מ"א היה מודה לדעת מ"א:
יא סָעִיף י (ס"ק יג) ואינו כו' משא"כ בשבת כו' דהע"ת הקשה מ"ש מאם לא התפלל מנחה ע"ש דמשלים בשבת ומתפלל גם תפלת תשלומין של שבת וכן לא התפלל ער"ח דמתפלל ערבית שתים. ומזכיר בשתי תפלות גם בתפל' תשלומין יעלה ויבא:
יב סָעִיף יא (ס"ק טו) בתורת נדבה כו' לכן יתפלל נדבה ומ"מ א"צ לחדש כיון די"א דצריך להתפלל והוא רוצה לצאת ידי שניהם הוי כמו חידוש:
יג סָעִיף יא (ס"ק טז) וה"ה כו' וה"ה אם שכח ותן טל ומטר או משיב הרוח. אולם אם בתפל' מנחה שקודם סמ"ך יום אחר התקופה שעדיין לא ה"ל להזכיר ותן ט"ו וטעה והזכיר ותן ט"ו שצריך לחזור ולהתפלל כמ"ש לקמן סימן קי"ז. שכח ולא נזכר עד שהגיע זמן תפלת ערבית שמזכירים ותן ט"ו דג"כ אינו מרויח תליא ג"כ בפלוגתא דהכא וצריך להתפלל בתורת נדבה. אכן אם אירע כה"ג במשיב הרוח הן בתפלה שקודם התפלה שמתחילים להזכיר משיב הרוח וטעה והזכיר משיב הרוח שצריך לחזור ולהתפלל וכה"ג לא ירויח. וכן בסוף כשפוסקים לו' משיב הרוח אם בתפלה שלפניו שכח משיב הרוח שצריך לחזור ולהתפלל אבל בתור' תשלומין לא יזכיר ולא ירויח תליא ג"כ בפלוגתא דהכא ובמשיב הרוח א"א להתפלל בתורת נדבה כיון דהתחלה וההפסק הוא בי"ט ומבואר לעיל סי' ק"ז דאין מתפללים נדבה בשבת ויו"ט ובדרך מקרה ראיתי בספר צל"ח על ברכות דף כ"ו ע"ב בתו' ד"ה טעה כו' שהבי' בשם ספר בנין אריאל שהשיג על מ"א בשני ימים ר"ח אם שכח יעלה ויבא במנחה שיתפלל ערבית שתים ז"ל שהרי ב' ימים ר"ח הוא מספק וממ"נ אי ביום הי' ר"ח איך יאמר יעלה ויבא בלילה ואם בלילה הוא ר"ח א"כ ביום אינו ר"ח ולא טעה כלל בתפלתו ביום. ואיך יתפלל עתה בתשלומין של תפלת היום עכ"ל. ותי' בס' צל"ח דכמו בתשרי התקין ריב"ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שיהיה אותו יום קודש ולמחר קודש ה"ה בכל ר"ח. א"כ משכחת לה דשני הימים הם ר"ח וליכ' ממ"נ והאריך בזה. אבל בשני י"ט של גליות אם טעה בז' של פסח במנחה או במנחה של עצרת מודה לס' בנין אריאל דלא יתפלל ערבית שתים ע"ש. ולענ"ד לבבי לא כן ידמה. דבאמת ידעי' בקביעא דיומ' קמא עיקר. ולכן אי שכח במנחה ז' של פסח צריך השלמ' בערבית ואי דא"כ איך יתפלל בלילה להשלמה תפלת י"ט כיון דחול הוא מה בכך הלא חכמים תיקנו להתפלל גם בח' תפלת י"ט וא"כ יום הוא שנתחייב בתפל' י"ט ואפי' לא היינו בקיאים והוי ספק גמור אכתי י"ל כיון דחכמים תיקנו להתפלל מספק בשני הימים תפלת י"ט שפיר שייך השלמה: ומ"ש בש"ע סעיף י"ב טעה והזכיר המאורע כו' חלק הט"ז ועיין בפר"ח:
א סָעִיף א ס"א הראשונה כו'. ואם כו' שם מבדיל כו' ואם כו' וכמ"ש בס"י:
ב סָעִיף ב ס"ב לאחר שאומר כו'. כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת וע' תוס' ל"א א' ד"ה ורבנן ובלא"ה צ"ל אשרי יאמר עכשיו וז"ש וכן כו' ר"ל אע"פ שאצ"ל אשרי עכשיו מ"מ יאמר לתשלומין שחסר אשרי במנחה כמו בתפלה עצמה אבל מדינא א"צ אלא כדי הילוך ד"א כמש"ל סי' ק"ה:
ג סָעִיף ג ס"ג הא דמשלים כו'. מדל"ק בטעה ולא התפלל קודם חצות יתפלל לאחר חצות וכן במנחה דקאמר יתפלל מנחה שתים ולא קאמר יתפלל אחר חצות רשב"א:
ד סָעִיף ד ס"ד אין כו'. דלכאורה צ"ע דלמה לא הזכיר במימרא קמא לא התפלל במנחה דהוא רבותא יותר או לא הל"ל אלא לא התפלל ערבית לבד אלא דה"ק לא התפלל שחרית אף שחרית אפ"ה לא יתפלל אלא שתים ולהכי לא קאמר מנחה דהוה כ"ש ועתוס' שם ד"ה טעה כו':
ה סָעִיף ה ס"ה אע"פ כו'. כמש"ל ר"ס ק"ז:
ו סָעִיף ו ס"ו עבר כו'. תוס' ד"ה איבעיא כו' וכ"כ הרשב"א כיון דמזכיר קרבן שם עבר יומו כו' ועוד אין קרבן בלילה: אפילו כו' גמ' שם:
ז סָעִיף ז ס"ז וא"צ כו'. ב"י וצ"ע מ"ש ממ"ש בס"ה וכ"ש הוא דהא ה"ג וכמה גאונים סוברים דאפילו לאחר כמה תפלות יש להם תשלומין ולא יהא אלא ספיקא דדינא א"כ א"צ לחדש כמ"ש בסי"א וכ"ש כאן שהוא דינא דגמרא ועב"ח:
ח סָעִיף ח ס"ח מי שלא כו'. דכה"ג אנוס הוא ממ"ש ב"ק כ"ג א' לחייבו בד' דברים וכ' נ"י בשם הרמ"ה שם ול"ד למש"ש כ"ו ב' הכיר בה ושכחה לענין ד' דברים פטור דאנוס הוא דשם ליכא אפי' תחילתו בפשיעה דבתחלה כיון שיכול להזהר לאו פושע הוא ואי משום דשכחה אנוס הוא כמ"ש גבי שבועה בפ"ג דנדרים ובפ"ג דשבועות ומכאן מי שלא התפלל כו' וכן מי שנשבע כו' ושכח כו' וכמ"ש בי"ד סי' רל"ב סי"ב בהג"ה ואף שהאגודה חולק והביא ראיה ממ"ש בגיטין ע"ד ע"ה תנן התם כו' ואם איתא אנוס הוא אלא כיון דה"ל פנאי בתחלה לאו אנוס הוא ועיין באגודה שם וכן כ' דעתו בהג"ה שם כבר דחאה ט"ז שם ומ"א כאן וע"ל סי' תקכ"ז ס"ז וסי' תקל"ח ס"א: וכן מי שהיה טרוד כו'. דזהו מקרי גם כן אונס כמ"ש רש"י בברכות ד"ה מחמת כו' וכמ"ש ברפ"ג י"ד א' בעי ר"ז כו' כיון דאנוס כו' דצורך ממונו נקרא צורך מצוה כמש"ש למזונות כר' וע"ל ס"ס רמ"ח בהג"ה י"א שכל כו': וכן כו'. כמ"ש ט' א' דההוא זוגא כו' אע"ג דדוקא נאנס כמ"ש הרי"ף שם וש"פ שלכן במתני' שם אר"ג אם לא עלה כו' דלא הוו אנוסים: מיהו לכתחלה כו'. כמ"ש באבות הוי מחשב כו' ואפילו בת"ח אמרו זמן תפלה כו':
ט סָעִיף ט ס"ט של שבת כו'. כ"ה גי' רי"ף ורא"ש כמו בסיפא: ואם לא כו'. כמ"ש בס"י:
י סָעִיף י ס"י של חול. גמ' שם: אם לא כו'. שם ואע"ג דסליק בקושיא כיון דלא אמר תיובתא הלכתא הוא רא"ש בשם ר"ה גאון וכ"כ רשב"ם בשם ר"ח בב"ב נ"ב ב' אף שחלק עליו לא קי"ל כן והקושי' תי' הרי"ף והרא"ש ועמ"א וכמ"ש בס"א:
יא סָעִיף יא סי"א טעה כו'. ע' תוס' שם ד"ה טעה וכו' וכ' תר"י כיון שהדבר ספק יתפלל בתורת נדבה וא"צ כו' וכמש"ל סי' ק"ד ס"א אם הוא מסופק כו':
יב סָעִיף יב סי"ב הטועה כו'. מהנ"ל אם הבדיל בשתיהן יצא ועט"ז וכן בכ"ה חלק ע"ז דשאני כאן דזמן הבדלה הוא וע"ש כ"א א' איני והא ר"נ כו' הכי השתא כו': מיהו כו'. כמש"ש פוסק כו' איני כו' הכי השתא כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.