א אֵלּוּ בְּרָכוֹת שֶׁשּׁוֹחִין בָּהֶם: בְּאָבוֹת תְּחִלָּה וָסוֹף, וּבְהוֹדָאָה תְּחִלָּה וָסוֹף; וְאִם בָּא לִשְׁחוֹת בְּסוֹף כָּל בְּרָכָה, אוֹ בִּתְחִלָּתָהּ, מְלַמְּדִין אוֹתוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁחֶה; אֲבָל בְּאֶמְצָעִיתָן, יָכוֹל לִשְׁחוֹת.
ב הַנּוֹהֲגִים לִשְׁחוֹת בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם כִּפּוּר כְּשֶׁאוֹמְרִים זָכְרֵנוּ וּמִי כָמוֹךָ, צְרִיכִים לִזְקֹף כְּשֶׁמַּגִּיעִים לְסוֹף הַבְּרָכָה. הַגָּה: וְאַף עַל גַּב דִּבְאָבוֹת כּוֹרֵעַ בְּסוֹף הַבְּרָכָה, מִכָּל מָקוֹם צָרִיךְ לִזְקֹף מְעַט בְּסוֹף זָכְרֵנוּ, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא נִרְאֶה שֶׁחוֹזֵר וְכוֹרֵעַ מִשּׁוּם חִיּוּב (דִּבְרֵי עַצְמוֹ לפי' הַטּוּר).
ג הַכּוֹרֵעַ בִּוְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִּשְׁתַּחֲוֶה, אוֹ בְּוּלְךָ אֲנַחְנוּ מוֹדִים, אוֹ בְּהוֹדָאָה דְּהַלֵּל וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. (פי' שֶׁאֵין לִכְרֹעַ אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁתִּקְנוּ חֲכָמִים).
ד הַמִּתְפַּלֵּל, צָרִיךְ שֶׁיִּכְרַע עַד שֶׁיִּתְפַּקְּקוּ כָּל חֻלִיּוֹת שֶׁבַּשִּׁדְרָה; וְלֹא יִכְרַע בְּאֶמְצַע מָתְנָיו וְרֹאשׁוֹ יִשָּׁאֵר זָקוּף, אֶלָּא גַּם רֹאשׁוֹ יָכֹף כְּאֶגְמוֹן.
ה וְלֹא יִשְׁחֶה כָּל כָּךְ עַד שֶׁיִּהְיֶה פִּיו כְּנֶגֶד חֲגוֹר שֶׁל מִכְנָסַיִם; וְאִם הוּא זָקֵן אוֹ חוֹלֶה וְאֵינוֹ יָכוֹל לִשְׁחוֹת עַד שֶׁיִּתְפַּקְּקוּ, כֵּיוָן שֶׁהִרְכִּין (פי' שֶׁהִשְׁפִּיל) רֹאשׁוֹ, דַּיּוֹ, מֵאַחַר שֶׁנִּכָּר שֶׁהוּא חָפֵץ לִכְרֹעַ אֶלָּא שֶׁמְּצַעֵר עַצְמוֹ.
ו כְּשֶׁהוּא כּוֹרֵעַ, יִכְרַע בִּמְהִירוּת בְּפַעַם אַחַת, וּכְשֶׁהוּא זוֹקֵף, זוֹקֵף בְּנַחַת רֹאשׁוֹ תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ גּוּפוֹ, שֶׁלֹּא תְּהֵא עָלָיו כְּמַשּׂאוֹי.
ז כְּשֶׁכּוֹרֵעַ, כּוֹרֵעַ בְּבָרוּךְ, וּכְשֶׁזּוֹקֵף, זוֹקֵף בְּשֵׁם.
ח הַמִּתְפַּלֵּל וּבָא כְּנֶגְדּוֹ עַכּוּ"ם, וְיֵשׁ לוֹ שְׁתֵּי וָעֵרֶב בְּיָדוֹ, וְהִגִּיעַ לְמָקוֹם שֶׁשּׁוֹחִין בּוֹ, לֹא יִשְׂחֶה, אַף עַל פִּי שֶׁלִּבּוֹ לַשָּׁמַיִם.
ט אֵין לְהוֹסִיף עַל תָּאֳרָיו שֶׁל הקב"ה, יוֹתֵר מֵהָאֵל הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא; וְדַוְקָא בַּתְּפִלָּה, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לְשַׁנּוֹת מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים, אֲבָל בְּתַחֲנוּנִים אוֹ בַּקָּשׁוֹת וּשְׁבָחִים שֶׁאָדָם אוֹמֵר מֵעַצְמוֹ, לֵית לָן בָּהּ; וּמִכָּל מָקוֹם נָכוֹן לְמִי שֶׁיִּרְצֶה לְהַאֲרִיךְ בְּשִׁבְחֵי הַמָּקוֹם, שֶׁיֹּאמַר אוֹתוֹ בִּפְסוּקִים.
א סָעִיף א (א) ובהודאה תחלה וסוף - היינו בתחלת מודים ולבסוף כשמסיים בא"י הטוב שמך:
ב סָעִיף א (ב) שלא ישחה - כדי שלא יבא לעקור תקנת חכמים שלא יאמרו כ"א מחמיר כמו שהוא רוצה וגם דחיישינן ליוהרא שמחזיק עצמו יותר כשר משאר הצבור:
ג סָעִיף א (ג) אבל באמצעיתן וכו' - וכן סתמו הרבה אחרונים דלא כיפה מראה שגמגם לאסור:
ד סָעִיף א (ד) יכול לשחות - שאין לחוש שיבואו לעקור תקנת חכמי' עי"ז כיון שחכמי' לא תקנו כלל לשחות באמצע שום ברכה:
ה סָעִיף ב (ה) בר"ה ויוה"כ כשאומרים וכו' - וכן הנוהגים להתפלל כל התפלה בר"ה ויוה"כ בכריעה צריכים לזקוף בסוף כל ברכה ובתחלת כל ברכה שלא להוסיף על תקנת חכמים שלא תקנו אלא בתחלת אבות והודאה ובסופן:
ו סָעִיף ב (ו) זכרנו ומי כמוך וכו' - אין הטעם שוה בהם דבמי כמוך צריכין לזקוף קודם הגמר דבברכת מחיה המתים אין שם שחיה מצד תקנת חכמים ואם יכרע יהיה כמוסיף ובזכרנו יש שם שחיה מצד תקנת חכמים כשאומר בא"י מגן אברהם וכיון שזה שוחה בכל התפלה לא יהיה ניכר תקנת חכמים ולפ"ז יש חילוק בין זקיפה דזכרנו לזקיפה דמי כמוך דבזכרנו צריך לזקוף קודם שיאמר איזה תיבות הסמוכות לברוך אתה כדי שיוכל אח"כ לשחות כשיאמר ברוך אתה אבל בזקיפה דמי כמוך אין צריך לזקוף עד שיאמר ברוך אתה וכן בשאר ברכות שאין בה שחיה בסופן [ט"ז]:
ז סָעִיף ב (ז) משום חיוב - כי השחיה ראשונה היתה רשות ועוד טעם שצריך לזקוף כדי לכרוע אח"כ בברוך ולזקוף בשם וכדלקמן:
ח סָעִיף ג (ח) בהודאה דהלל ובהמ"ז - היינו בהודו לד' כי טוב ובהמ"ז בנודה לך או בועל הכל אנו מודים:
ט סָעִיף ג (ט) מגונה - דאין לשחות אלא מה שתקנו חכמים ומה"ט אין לשחות בולירושלים או בבונה ירושלים דלא כמהרי"ל [ד"מ] וכתב המ"א ואפשר שישחה מעט. וכ"ז בי"ח אבל שלא בי"ח יכול לכרוע ולהשתחות כרצונו ומשו"ה מצינו בר"ע שאדם מניחו בקרן זוית זו ומוצאו בזוית אחרת מרוב כריעות והשתחויות וכתבו הפוסקים דהיה זה לאחר שסיים הי"ח ברכות ומה שאסר השו"ע בכל זה משום דכל הודאות האלו הוא דרך שבח והלול ואין שייך בהן כריעה והשתחויה וכל קומה לפניך תשתחוה כיון דאינו אומר על עצמו אלא שעל כל העולם אומר שישתחוו לפניו ית' ג"כ דרך שבח והלול הוא אבל בואנחנו כורעים ומשתחוים שעל עצמו אומר יכול הוא לכרוע [ט"ז עי"ש עוד]:
י סָעִיף ד (י) שיתפקקו - פקק הוא לשון קשר ור"ל שמחמת הכריעה בולטים הקשרים של החוליות:
יא סָעִיף ה (יא) כל כך - דמיחזי כיוהרא ששוחה יותר משיעור שחיה:
יב סָעִיף ז (יב) כשכורע וכו' - כשאומר ברוך יכרע בברכיו וכשאומר אתה ישחה עד שיתפקקו החוליות וכשאומר מודים יכרע ראשו וגופו כאגמון בבת אחת ויעמוד כך בשחיה עד ד' ואז יזקוף:
יג סָעִיף ז (יג) זוקף בשם - דכתיב ד' זוקף כפופים:
יד סָעִיף ח (יד) בידו - עיין במ"א במה שכתב דאם הוא וכו' אבל במגן גבורים כתב שחלילה להקל בזה ובפרט בעת התפלה:
טו סָעִיף ח (טו) אע"פ וכו' - מפני שנראה כמשתחוה לעבודת כוכבים:
א סָעִיף א אבל באמצעיתן. ובסי"מ פ"ק דברכות גמגם לאסור:
ב סָעִיף ב נראה שחוזר. ובאגודה כתב וז"ל שצריך לזקוף כדי לכרוע בברוך ולזקוף בשם:
ג סָעִיף ג מגונה. דאין לשחות אלא מה שתקנו חכמים ומה"ט אין לשחות בולירושלים או בבונה ירושלים דלא כמהרי"ל [ד"מ] ואפשר שישחה מעט כמ"ש ס"ס נ"א:
ד סָעִיף ז כשכורע. כשיאמר ברוך יכרע בברכיו וכשיאמר אתה ישחה עד שיתפקקו החוליות [זוהר עקב של"ה]:
ה סָעִיף ז וכשזוקף. הקשה בי"מ פ"ק דברכות סי' י"ט הרי הכהנים ביה"כ כשהיו שומעין השם היו כורעים וכו' ע"ש ועיין בזוהר חיי שרה ע' שי"ד משמע דוקא בברוך דינא הכי ע"ש ועיין מה שכתבתי סי' קכ"ו:
ו סָעִיף ח ובא כנגדו. נ"ל דאם הוא שר שרי כמ"ש בי"ד סי' ק"נ וצ"ע:
ז סָעִיף ט אין להוסיף. והא דאמרי' אמת ויציב וכו' לא קאי על ה' אלהיכם אלא על הדבר הזה [תו' דף י"ב] האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו שאין מצות המקום רחמנות אלא גזירות [רמב"ם פ"ט מתפלה משנה פ"ה דברכות] ואי' שם שאם אמר על הטוב יזכר שמך ג"כ משתקין אותו שחייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה:
א סָעִיף א מלמדין אותו כו'. כתבו התו' וא"ת וישחה ומה בכך וי"ל שלא יהא לעקור תקנת חכמים שלא יאמרו כל אחד מחמיר כמו שהו' רוצה וחיישינן ליוהרא כלומר שמחזיק עצמו יותר כשר משאר צבור ונ"ל ביאור התי' הראשון דכל מה שהאדם עושה ע"צ חומרא מצד עצמו אינו חמור ענין כ"כ שלפעמים הוא מיקל בו משא"כ בחיוב מצד שגזרו חכמים עליו ונמצא אם יבא להוסיף ולשחות בשאר ברכות תחלה או סוף לא ידעו שהשחיות מצד תקנת חכמי' באבות והודא' ויסברו שהכל הוא חומרת האדם מצד עצמו וע"י יבא לידי קולא כנ"ל:
ב סָעִיף א אבל באמצעיתן כו'. לפי הטעם הראשון של התוספות שזכרנו א"ש דכאן אין שייך הוספה דחכמים לא תקנו בשום מקום באמצע אלא לטעם השני דמיחזי כיוהרא ק' מ"ש באמצע ונ"ל דדוקא בתחלה וסוף חיישינן ליוהר' כיון דמצינו בכ"ג ומלך ששוחין תחלה וסוף בכל ברכה כדאיתא ס"פ א"ע נמצא שזה מדמה עצמו לכ"ג משא"כ באמצע שאין בהם שחיה לכ"ג ועיין בסימן ק"ט כתבתי לתרץ מה שהקשה מכאן על התם:
ג סָעִיף ב כדי שיהא וכו'. פי' דמ"ש כשאומרים זכרנו ומי כמוך צריכין לזקוף כו' אין הטעם שוה בהם דבמי כמוך צריך שיזקוף קודם הגמר לפי שאין שם שחיה מצד תקנת חכמים והוה כמוסיף כדלעיל ובזכרנו יש שם שחיה מצד תקנת חכמים כשאומר בא"י מגן אברהם וכיון שזה שוחה בכל התפלה לא יהיה ניכר תקנת חכמים ולפ"ז יש חילוק בין זקיפה דזכרנו לזקיפה דמי כמוך דבזכרנו צריך לזקוף קודם שיאמר איזה תיבות הסמוכות לברוך אתה כדי שיוכל אח"כ לשחות כשיאמר ברוך אתה אבל בזקיפה דמי כמוך א"צ לזקוף עד שיאמר ברוך אתה וכן בשאר ברכות שאין בה שחיה בסופן כנלע"ד. ותמהני דאמאי לא הקפידו על התחלת שאר הברכה שאין בהם שחיה שצריך שיזקוף שם דלא יהיה מוסיף על תקנת חכמים ואפשר שסמכו הפוסקים עצמם בזה שממילא נבין מזה שגם שם צריך לזקוף ונקטו בסוף הברכה כיון דברכה הראשונה שהיא אבות יש שם שחיה בתחלה מצד תקנת חכמים נמצא כשאומר אתה גבור צריך שיהיה בזקיפה בהתחלה וכן בשאר התחלת הברכות עד מודים:
ד סָעִיף ג הכורע בוכל קומ' כו'. בברייתא איתא הכורע בהודאה של הלל ובהודא' ב"ה ה"ז מגונה וכתב הרר"י ה"ה מ"ש בנשמת ולך לבדך אנחנו מודים ובגמרא לא נקט זה מפני שאמירת נשמת כל חי אין מבורר כמו הלל וב"ה אבל ה"ה לכל שאר הודאות שאין כורעין בהן אלא בהודאה של תפלה בלבד עכ"ל וקשה דאמאי לא יהיה כאן כמו באמצע י"ח שאין בהם איסור ונ"ל שתיבת מודים יש לו ב' פירושים האחד דרך שבח והלל והב' דרך הכנעה וזה מצינו בגמרא באמרם פלוני מודה לפלוני זהו דרך הכנעה כלומר בזה מכניע עצמו החולק עליו במקום אחר וכשאמר הכל מודים אין שייך לומר כן אז פירושו דרך שבח והילול כלומר הכל משבחים דבר זה מ"ה בהלל דהיינו הודו לה' כי טוב הוא דרך שבח וכן בב"ה וכן בנשמת ולך לבדך אנחנו מודים ר"ל משבחים. ומ"ש כאן וכל קומה לפניך תשתחוה אע"ג דזה ודאי לשון הכנעה אפ"ה אינו כורע דכיון דאינו אומר על עצמו אלא שעל כל העולם אומר ישתחוו לפניו ית' וכן בישתחוו לפניך כל הברואים של ר"ה ויה"כ אבל אם אומר ואנחנו כורעים ומשתחוים היינו על עצמינו ומש"ה מצינו שפיר בר"ע שאדם מניחו בקרן זויות זו ומצאו בזויות אחרת מרוב כריעות והשתחויות וכתבו הפוסקים דהיינו לאחר שסיים י"ח ברכות וזהו הכלל בידינו כל שאינו בי"ח יכול לכרוע ולהשתחוות כרצונו דהיינו במקום שמתפלל על עצמו שהוא הכורע והשתחוה. ובמ"ש במוסף י"כ והכהנים והעם וכו' היו כורעים כו' ואפ"ה כל הקהל כורעים אע"פ שאינו על עצמן שאני התם שאנו עושים לזכר שאנחנו עכשיו מדמין נפשינו במקום הכהנים בזמן שב"ה קיים כנ"ל בזה וכן במ"ש במוסף י"כ בעבודה חטאו עוו פשעו בני ישראל אנו מדמין עצמינו כאלו אנחנו אותן בית ישראל ומתחרטים על עונותינו ושפיר עבדו אותן המכים על לבם כדרך שעושין באמרם אשמנו וראיתי קצת מליזים ע"ז ואומרים שאין להכות על הלב באותה אמירה כיון שלא קאי על עצמינו ולא כן הוא ומידי דהוה בכריעות של אמירת והכהנים וכו' היו כורעים כו' כנ"ל:
ה סָעִיף ה עד שיהיה פיו כו'. הטעם נראה שמחזי כיוהרא ששוחה יותר משיעור שחיה:
ו סָעִיף ז זוקף בשם. דכתיב ה' זוקף כפופים:
ז סָעִיף ט אין להוסיף כו'. לפי שא"א לסיים בכולו שבחא דמרן ב"ה והני תלת אמרינן להו כיון דאמרינהו משה רבינו ואתו אנשי כנסת הגדולה ותקנוהו בתפלה:
א סָעִיף א וסוף. צריך לכוין כשכורע באבות תחלה לאות ראשון של שם הוי"ה ואות ראשון של שם אדנ"י דהיינו יא ובסוף יכוין הד ובמודים יכוין ונ ובסוף יכוין הי. קודם שיתפלל ימשמש בתפלין של ראש ויסגור עיניו ויניח ידיו זו על זו. האר"י ז"ל:
ב סָעִיף א לשחות. ויש מגמגמין לאיסור. מ"א:
ג סָעִיף ג מגונה. דאין לשחות אלא מה שתקנו ז"ל ומה"ט אין לשחות בירושלים או בבונה ירושלים דלא כמהרי"ל ד"מ. ואפשר שישחה מעט. מ"א. וכל זה הוא דוקא בתפלת י"ח אבל באינו י"ח יכול לכרוע ולהשתחות כרצונו והיינו דוקא במתפלל על עצמו ואתי שפיר בר"ע שאדם מניחו בקרן זוית זו ומצאו בזוית אחרת מרוב כריעות והשתחויות ומש"ה אין לשחות בוכל קומה לפניך תשתחוה וכו' דכיון דאינו אומר על עצמו אלא שעל כל העולם אומר ישתחוו לפניו ית'. ט"ז ע"ש:
ד סָעִיף ה כ"כ. דמחזי כיוהרא:
ה סָעִיף ו במהירות. כשיאמר ברוך יכרע בברכיו וכשיאמר אתה ישחה עד שיתפקקו החוליות. מ"א בשם הזוהר ושל"ה. ובס' משנת חסידים כתב בשם האר"י ז"ל כשאומר ברוך יכרע גופו וכשאומר אתה יכרע ראשו ע"ש וכ"כ בכוונת האר"י ז"ל בברוך יכרע גופו ובאתה יכרע ראשו ע"ש:
ו סָעִיף ז בשם. הקשה בר"מ פ"ק דברכות סימן י"ט הרי הכהנים ביה"כ כשהיו שומעין השם היו כורעים וכו' ע"ש ובמ"א ובבאר היטב אשר לפני הביא תירוץ ע"ז בשם הט"ז ע"ש. ואני אומר לא לבד ששקר ענה בו שט"ז לא הביא קושיא זו ע"ש אלא אף זה מה שתירץ הוא בשם הט"ז לאו תירוץ הוא ומחוסר הבנה והט"ז כתב אלה הדברים על ענין אחר ע"ש ס"ק ד' והעתקתי דבריו בס"ק ג':
ז סָעִיף ח וערב. ואם הוא שר שרי כמ"ש בי"ד סי' ק"נ ע"ש וצ"ע. מ"א:
א סָעִיף א (ס"ק א) אבל באמצעיתן כו' טעם החילוק בין תחלה וסוף לאמצעיתן. עבט"ז ס"ק א' וסק"ב:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) נראה כו' ולזקוף בשם. ר"ל דמלשון ש"ע משמע שצורך הזקיפה אינו אלא שיהיה ניכר שחוזר וכורע משום חיוב תקנת חכמים. ולפ"ז משמע כשכורע בברוך א"צ שוב לזקוף ונשאר כרוע. אבל אגוד' כ' שצריך שוב לזקוף בשם. והט"ז כ' שצריך ג"כ לזקוף בתחלת ברכה. ואם כן בתחלת אתה גבור צריך שיהי' זקוף וכן בכל תחלת ברכה וכ' עוד הט"ז דבסוף מי כמוך א"צ לזקוף כי אם כשמגיע לברוך אתה שבסוף ברכה. אבל בזכרנו צריך לזקוף איזה תיבות קודם שמגיע לתיבת ברוך וכ"כ בהל' ר"ה:
ג סָעִיף ג (ס"ק ג) מגונה. דאין לשחות כו' וחילוק בזה בין הא דהכא לאמצע הברכות דשרי עבט"ז: ואפשר שישחה מעט כמ"ש סוף סי' צ"א. ושם כ' בסק"ח וז"ל ואפשר דאין קפידא אלא כשמשתחו' מעומד ואפשר דמיושב מקרי שחיה מועטת דא"א לשחות עד שיתפקקו כו' כשהוא יושב:
ד סָעִיף ז (ס"ק ה) וכשזוקף כו' הרי הכהנים ביום הכפורים אע"ג דהטע' הוא שצריך לזקוף בשם עש"ה ה' זוקף כפופים ואפשר דוקא כשמזכיר השם שייך ה"ט משא"כ הכהנים והעם ביוה"כ לא היו מזכירים את השם אלא היו שומעים מפי כה"ג וכה"ג באמת לא השתחוה מ"מ קשיא דהוי סברות הפוכות דא"א כשמזכיר השם ראוי לזקוף ע"כ זהו כבוד ה' בזקיפה וא"כ השומעים ניהו דרשאים לכרוע מ"מ איך נאמר דהכבוד הוא בכריעה דוקא דהא מה"ט היו הכל כורעים כשהיו שומעים את השם אך לפ"ז לא נתיישב היטב במ"ש מ"א בשם הזוהר. ואפשר ע"פ הסוד בעינן הכי דבברכה צריך להיות זקוף ובשמיעת ה' בלי ברוך צ"ל דוקא בכריעה אבל בעו"ה לא עמדתי בסוד ה'. ועיין בט"ז מה שכ' שאין מזחיחים האנשים המכי' על לבם כשאומרים וידוי של כה"ג:
ה סָעִיף ח (ס"ק ו) ובא כו' כמ"ש בי"ד כו' שכ' רמ"א שם שרים או כהנים שי"ל ע"ז בבגדיהם יקום לפניהם או יסיר הכובע וישתחו' קודם בואם שלא יהא נראה כמשתחו' לע"ז כ"א להשר ויש מקילים בדבר הואיל וידוע שגם העכו"ם אין מסירים הכובע ומשתחוים לע"ז כ"א להשר וטוב להחמיר כסברא א' עכ"ל רמ"א. אך אי יש סכנה בדבר כ' שם לפני זה וז"ל י"א דכל שאינו אסור אלא מפני מראית העין אם יש סכנה בדבר מותר ואין בזה משום יהרג ואל יעבור עכ"ל:
ו סָעִיף ט (ס"ק ז) אין כו' על הדבר הזה. ר"ל הדבר הזה עלינו כו' האמור אחר זה: אלא גזירות. דאם לא כן היה ראוי לאסור כל הריגת בעל חי משום רחמנות:
א סָעִיף א ס"א אבל באמצעיתן כו'. עתוס' ל"א א' ד"ה ומוצאו כו' וכן במרדכי ורא"ש:
ב סָעִיף ב ס"ב הנוהגים כו'. שם:
ג סָעִיף ג ס"ג הכורע כו'. ל"ד ב' וה"ה להנך:
ד סָעִיף ד ס"ד ולא יכרע כו'. תוס' י"ב ב' ד"ה כרע כו' וכן איתא כו' וכ"כ הרא"ש בשם הערוך על הגמ' וירושלמי הזה והוא מה שפי' הרא"ש בפ"ה סי' כ"ב בשם ר"ה כדי שיראה כו' טור:
ה סָעִיף ה ס"ה ולא ישהה כו'. ירושלמי והביאו התוס' ספ"ק שם: עד שיהיה כו'. הג"א שפ"ד ד"ה הכורע: ואם הוא כו'. גמ' כ"ח ב' כשהוא כו' וכפירש"י:
ו סָעִיף ח ס"ח המתפלל כו'. כמ"ש במס' ע"ז י"ב א' הג"ה הנ"ל:
ז סָעִיף ט ס"ט ודוקא כו'. תוס' כ"ט א' ד"ה מפני ונראה כו' כלומר כו' שהרי ספר תהלים מלא שבחות רא"ה:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.