א מַתְחִילִין לוֹמַר בִּבְרָכָה שְׁנִיָּה: מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם, בִּתְפִלַּת מוּסָף שֶׁל יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג, וְאֵין פּוֹסְקִין עַד תְּפִלַּת מוּסָף שֶׁל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח.
ב אָסוּר לְהַזְכִּיר הַגֶּשֶׁם עַד שֶׁיַּכְרִיז שְּׁלִיחַ צִבּוּר וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁקֹּדֶם שֶׁמַּתְחִילִין מוּסָף מַכְרִיז הַשַּׁמָּשׁ מַשִּׁיב הָרוּחַ וְכו', כְּדֵי שֶׁהַצִּבּוּר יַזְכִּירוּ בִּתְפִלָּתָן, וְכֵן נוֹהֲגִין, (מָרְדְּכַי רפ"ק דְּתַעֲנִית). הִלְכָּךְ אַף אִם הוּא חוֹלֶה אוֹ אָנוּס, לֹא יַקְדִּים תְּפִלָּתוֹ לִתְפִלַּת הַצִּבּוּר, לְפִי שֶׁאָסוּר לְהַזְכִּיר עַד שֶׁיֹּאמַר שְׁלִיחַ צִבּוּר; אֲבָל אִם יוֹדֵעַ שֶׁהִכְרִיז שְׁלִיחַ צִבּוּר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לֹא שָׁמַע, מַזְכִּיר; וּמִטַּעַם זֶה, הַבָּא לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְהַצִּבּוּר הִתְחִילוּ לְהִתְפַּלֵּל, יִתְפַּלֵּל וְיַזְכִּיר, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לֹא שָׁמַע מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר.
ג אִם אָמַר מַשִּׁיב הָרוּחַ בִּימוֹת הַחַמָּה, אוֹ לֹא אֲמָרוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ; וְכֵן בַּטַּל, אִם הִזְכִּירוֹ בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אוֹ לֹא הִזְכִּירוֹ בִּימוֹת הַחַמָּה, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. הַגָּה: וְאָנוּ בְּנֵי אַשְׁכְּנַז לֹא מַזְכִּירִין טַל, לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, רַק אוֹמְרִים בִּימוֹת הַחַמָּה וְרַב לְהוֹשִׁיעַ מְכַלְכֵּל חַיִּים וְכו'. (טוּר) יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר פּוֹסֵק לְהַזְכִּיר בִּתְפִלַּת מוּסָף יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, אֲבָל הַקָּהָל מַזְכִּירִין וְאֵינָן פּוֹסְקִין עַד מִנְחָה, שֶׁשָּׁמְעוּ כְּבַר מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁפָּסַק בִּתְפִלַּת הַמּוּסָף, וְכֵן נוֹהֲגִין.
ד אִם אָמַר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם בִּימוֹת הַחַמָּה, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ וְחוֹזֵר לְרֹאשׁ הַבְּרָכָה; וְאִם סִיֵּם הַבְּרָכָה, חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַתְּפִלָּה. וַאֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁצְּרִיכִים גֶּשֶׁם בִּימוֹת הַחַמָּה, אִם הִזְכִּיר גֶּשֶׁם בִּמְקוֹם טַל, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. וְכֵן אִם הִזְכִּיר גֶּשֶׁם וְטַל נָמֵי מַחֲזִירִין אוֹתוֹ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרַמְבָּ"ם וְהָרֹא"שׁ וְהַטּוּר).
ה בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, אִם לֹא אָמַר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ; וְהָנֵי מִלֵּי שֶׁלֹּא הִזְכִּיר טַל, אֲבָל אִם הִזְכִּיר טַל, אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ.
ו בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמַּחֲזִירִין אוֹתוֹ כְּשֶׁלֹּא אָמַר בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם, הַיְנוּ כְּשֶׁסִיֵּם כָּל הַבְּרָכָה וְהִתְחִיל בְּרָכָה שֶׁאַחֲרֶיהָ, וְאָז חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַתְּפִלָּה; אֲבָל אִם נִזְכַּר קֹדֶם שֶׁסִיֵּם הַבְּרָכָה, יֹאמַר בַּמָּקוֹם שֶׁנִּזְכַּר; וַאֲפִלּוּ אִם סִיֵּם הַבְּרָכָה, וְנִזְכַּר קֹדֶם שֶׁהִתְחִיל אַתָּה קָדוֹשׁ, אֵין צָרִיךְ לְהַחֲזִיר, אֶלָּא אוֹמֵר: מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם, בְּלֹא חֲתִימָה. הַגָּה: שְׁלֹשָׁה בְּרָכוֹת הָרִאשׁוֹנוֹת חֲשׁוּבוֹת כְּאַחַת, וּבְכָל מָקוֹם שֶׁטָּעָה בָּהֶם, חוֹזֵר לְרֹאשׁ, בֵּין שֶׁהוּא יָחִיד בֵּין שֶׁהוּא צִבּוּר (טוּר).
ז בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים חוֹזֵר לַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה בָּהּ, הָנֵי מִלֵּי שֶׁטָּעָה בְּשׁוֹגֵג, אֲבָל בְּמֵזִיד וּמִתְכַּוֵּן, חוֹזֵר לְרֹאשׁ.
ח בִּימוֹת הַחַמָּה, אִם נִסְתַּפֵּק אִם הִזְכִּיר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם אִם לֹא, עַד ל' יוֹם בְּחֶזְקַת שֶׁהִזְכִּיר הַגֶּשֶׁם, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר. הַגָּה: וְהוּא הַדִּין לְדִידָן דְּאֵין מַזְכִּירִין טַל בִּימוֹת הַחַמָּה, אִם נִסְתַּפֵּק לוֹ אִם אָמַר מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, כָּל ל' יוֹם, חוֹזֵר, דְּוַדַּאי אָמַר כְּמוֹ שֶׁרָגִיל וַהֲרֵי לֹא הִזְכִּיר לֹא טַל וְלֹא גֶּשֶׁם; לְאַחַר ל' יוֹם אֵינוֹ חוֹזֵר (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
ט אִם בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח אוֹמֵר בִּרְכַּת אַתָּה גִּבּוֹר עַד מוֹרִיד הַטַּל צ' פְּעָמִים, כְּנֶגֶד ל' יוֹם שֶׁאוֹמֵר אוֹתוֹ ג' פְּעָמִים בְּכָל יוֹם, מִשָּׁם וָאֵילָךְ אִם אֵינוֹ זוֹכֵר אִם הִזְכִּיר גֶּשֶׁם הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא הִזְכִּיר גֶּשֶׁם, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר. הַגָּה: וְכֵן לְדִידָן, אִם אָמַר עַד מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּלֹא מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם שֶׁמַּזְכִּירִין בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְכֵן אִם אָמַר בִּשְׁמִינִי עֲצֶרֶת צ' פְּעָמִים אַתָּה גִּבּוֹר עַד מוֹרִיד הַגֶּשֶׁם, אִם נִסְתַּפֵּק אַחַר כָּךְ אִם הִזְכִּיר אוֹ לֹא, חֲזָקָה שֶׁהִזְכִּירוֹ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
א סָעִיף א (א) בברכה שניה - מפני שיש בה תחיית המתים והגשמים הם חיים לעולם כתחיית המתים:
ב סָעִיף א (ב) בתפילת מוסף וכו' - והיה ראוי להזכיר לרצות לפני הש"י מיו"ט הראשון של חג שנידונין בו על המים אלא לפי שהגשמים הם סימן קללה בחג הסוכות שא"א לישב בסוכה בשעת הגשם אין מזכירין הגשם עד עבור ז' ימי ישיבה בסוכה וראוי היה מן הדין להתחיל להזכיר מיד בליל יו"ט האחרון אלא לפי שבתפלת ערבית אין כל העם בבהכ"נ נמצא זה מזכיר וזה אין מזכיר ויעשו אגודות אגודות ולמה אין מזכירין בשחרית יש שכתבו מפני שאסור להזכיר הגשם עד שיכריז הש"ץ או השמש בקול רם מוריד הגשם קודם התפלה וכדלקמיה וזה א"א להכריז בשחרית מפני שצריך לסמוך גאולה לתפלה ועוד טעם אחר עיין בט"ז. ואם טעה והזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם במעריב של שמ"ע או בשחרית אינו חוזר:
ג סָעִיף א (ג) עד תפלת מוסף - הטעם דאין פוסקין מבערב הוא ג"כ כנ"ל שלא יהיה דבר מעורב ביניהם שזה מזכיר וזה אינו מזכיר אבל עתה שפוסקין במוסף ידעו הכל ע"י הש"ץ או השמש שמכריז קודם תפלת מוסף מוריד הטל שהכרזת הזכרת הטל סימן הוא להם להפסקת הזכרת הגשם עוד וזה הוא למנהג ספרד שנוהגין לומר מוריד הטל במקום מוריד הגשם בימות החמה אבל במדינותינו שאין נוהגין לומר מוריד הטל בימות החמה וא"א להכריז בלשון זה ולהכריז להדיא שיפסקו מלומר מוריד הגשם ג"כ אין נכון מפני שנראה כממאנים בגשמים ע"ד שאמרו אין מתפללין על רוב טובה ע"כ פסק הרמ"א בס"ג שנוהגין שלא להפסיק מלהזכיר גשם עד תפלת המנחה ששמעו כבר מש"ץ שפסק בתפלת מוסף אבל בתפלת מוסף כל הקהל וגם הש"ץ מזכירין הגשם בתפילת לחש כדי שלא יהיה דבר מעורב בין הצבור ואם טעה במעריב של פסח או בשחרית ומוסף ולא הזכיר משיב הרוח ומוה"ג לכו"ע אין חוזר:
ד סָעִיף ב (ד) אסור להזכיר וכו' - ר"ל אפי' הצבור שמתפללין תפלת מוסף אסורין להזכיר גשם אם לא הכריז הש"ץ או השמש קודם התפלה וכמו שמפרש הרמ"א וכן הש"ץ ג"כ לא יזכיר רק כשמתפלל בקול רם אבל לא בתפלת הלחש כיון שלא הוכרז מקודם התפלה ומ"מ בדיעבד אם אמר אחד בקול רם בתוך תפלתו מוריד הגשם אף שאסור לעשות כן שהרי לא שמע מן הש"ץ מ"מ מותרים השומעים להזכיר בתפלתם דזו גופא כהכרזה דמי כ"כ הח"א ונ"ל דאם לא זכרו גשם בתפלה זו א"צ לחזור דיש פוסקים שסוברים דהכרזה לא מיקרי אא"כ שהוכרז קודם התפלה או ששמעו מש"ץ חזרת התפלה שהזכיר גשם והח"א ג"כ לא קאמר רק שמותרין להזכיר אבל לא שחייבים:
ה סָעִיף ב (ה) וי"א שקודם וכו' - ט"ס הוא וצ"ל פי' שקודם ואין כאן מחלוקת כלל:
ו סָעִיף ב (ו) משיב הרוח וכו' - עיין בח"א שהזהיר שלא לעשות כמו שנוהגין שמכריזין רק משיב הרוח שזה לא נקרא הכרזה שהרי ביש מקומות אומרין גם בקיץ משיב הרוח אלא יסיים ומוריד הגשם:
ז סָעִיף ב (ז) אף אם הוא - פי' דאם אינו חולה בכל השנה אסור להקדים תפלתו לצבור כמ"ש סי' צ':
ח סָעִיף ב (ח) לא יקדים - ואפילו אם הוא מתפלל בביתו אסור להזכיר קודם שמתפללין הצבור ולכן בני הישובים כשמתפללין בלא מנין ימתינו בשמיני עצרת מלהתפלל מוסף עד סמוך לסוף שש שעות דבודאי לא יאחרו הצבור יותר מלהתפלל המוסף ואז יתפללו מוסף ויאמרו משיב הרוח:
ט סָעִיף ב (ט) אע"פ שהוא - דמסתמא הכריזו כבר:
י סָעִיף ג (י) משיב הרוח - ר"ל משיב הרוח לבד ולא הזכיר גשם:
יא סָעִיף ג (יא) אין מחזירין - דרוחות וכן טל אין נעצרין בלא"ה ואמירתו לא מעלה ולא מוריד ומ"מ לכתחילה נוהגין בכל המקומות לומר משיב הרוח בהזכרה בימות הגשמים שמועיל אז לנגב לחות הארץ שהיא מרובה:
יב סָעִיף ג (יב) אותו - ואפילו עדיין לא סיים הברכה מאחר שאין חיוב כלל להזכיר רוח וטל לעולם:
יג סָעִיף ג (יג) לא הזכירו - המחבר קאזיל למנהג ספרד שנוהגין לכתחילה לומר מוריד הטל בימות החמה אפ"ה אין מחזירין מאחר שלא חייבום חכמים בזה:
יד סָעִיף ג (יד) ולא בימוה"ג - ורק בשאלה אנו נוהגין לבקש גם על טל והוא מפני שאנו מבקשין שיהיה לברכה כי יש טל שאינו לברכה ובימות החמה אף בשאלה אין אנו אומרין טל ובדיעבד אם אמר בימות החמה בין בהזכרה ובין בשאלה [כגון שאמר ותן טל ולא הזכיר מטר] לכו"ע אין מחזירין אותו:
טו סָעִיף ג (טו) עד מנחה - דבמוסף עדיין אין היכר להצבור ועיין לעיל במ"ב סק"ג:
טז סָעִיף ג (טז) ששמעו - ואם יחיד איחר תפלתו עד שהתחיל הש"ץ להתפלל מוסף ופסק מלהזכיר גשם שוב לא יאמר משיב הרוח. ויחיד הדר בישוב ימהר אז להתפלל מוסף קודם שמתפללין הקהילות [פמ"ג] ונ"ל דאם יש לו ספק פן כבר התפללו מוטב שלא לאמר דבזה יצא בדיעבד לכו"ע וכנ"ל בסוף סק"ג:
יז סָעִיף ד (יז) בימות החמה - היינו אפילו ביום ראשון שפסק בו דהיינו במוסף של יו"ט א' של פסח להמחבר ולהרמ"א דוקא במנחה ולהש"ץ לכו"ע אפילו במוסף בעת שחוזר התפלה בקול רם:
יח סָעִיף ד (יח) אותו - דגשמים קשים לעולם בימות החמה:
יט סָעִיף ד (יט) לראש הברכה - ובדיעבד אם לא חזר לראש הברכה אלא לרב להושיע וסיים ברכתו לא מהדרינן ליה:
כ סָעִיף ד (כ) ואם סיים הברכה - עיין בפמ"ג שכתב דהיינו לאחר שאמר בא"י אבל השע"ת והח"א כתבו דוקא אם סיים לגמרי אבל אם נזכר לאחר השם יסיים למדני חוקיך כדי שלא תהיה לבטלה וא"כ הוא כאלו עומד עדיין באמצע הברכה וחוזר לאתה גבור:
כא סָעִיף ד (כא) חוזר לראש התפלה - והטעם דג' ברכות ראשונות חשובות כחדא וא"צ לחזור ולומר פסוק ד' שפתי תפתח:
כב סָעִיף ד (כב) במקום - ואפילו אם היה כל אותה המדינה מתפללין ומתענים על הגשמים ועיין בבה"ל:
כג סָעִיף ד (כג) במקום טל - ר"ל לפי מנהג ספרד שאומר בימות החמה ומוריד הטל אמר זה גשם במקום טל:
כד סָעִיף ד (כד) מחזירין אותו - ואף דלענין שאלה פסק לקמן בסימן קי"ז ס"ב דאם שאל באופן זה מטר בברכת השנים בימות החמה אין מחזירין אותו שאני הזכרה דשבח הוא ואין דרך להזכיר שבח בדבר שהוא קללה בשאר מקומות:
כה סָעִיף ה (כה) הגשמים - אפילו בתפילה ראשונה והוא במוסף של יו"ט (א')[אחרון] של (פסח)[חג] לדידן דנוהגין להכריז משיב הרוח ומוריד הגשם קודם מוסף:
כו סָעִיף ה (כו) הגשם - אפילו אם אמר משיב הרוח:
כז סָעִיף ה (כז) הזכיר טל - ר"ל אפי' אם אמר רק מוריד הטל לבד וטעמו דאע"ג דלא נעצר מ"מ שבח הוא להקב"ה בהזכרתו משא"כ בשאלה דצריך לשאול על דבר הנעצר לא מהני אם לא שאל מטר אף ששאל טל וכדלקמן בסימן קי"ז ס"ד:
כח סָעִיף ו (כח) והתחיל - אפי' תיבת אתה לבד וה"ה אם התחיל לומר נקדש:
כט סָעִיף ו (כט) במקום שנזכר - כי לא קבעו חכמים מקום בתוך הברכה אלא אמרו סתם מזכירין גבורות גשמים בתחיית המתים רק שנהגו לומר לפני מכלכל שהוא פרנסה וגשמים ג"כ פרנסה הלכך באיזה מקום שיזכור סגי. ופשוט דאם נזכר לאחר שאמר ונאמן אתה להחיות מתים דצריך לחזור ולומר ונאמן אתה להחיות מתים דבעינן מעין חתימה סמוך לחתימה:
ל סָעִיף ו (ל) ואפילו אם סיים - וכן אם נזכר לאחר שאמר השם יסיים מחיה המתים ויאמר תיכף משיב הרוח ומוה"ג:
לא סָעִיף ו (לא) אלא אומר - ונכון לכתחלה שיאמר מיד לבל ימתין לאחר כ"ד:
לב סָעִיף ו (לב) בלא חתימה - ושוב אומר אתה קדוש וה"ה אם שכח יעלה ויבא בר"ח שחרית ומנחה ונזכר לאחר שסיים ברכת המחזיר שאומר שם במקומו ומתחיל מודים וכדלקמן בסי' תכ"ב ס"א שכל שלא התחיל בברכה שלאחריה לא נקרא סיום ברכה זו לגמרי לענין כל הדברים שמחזירין אותו אע"פ שנקרא סיום לענין דברים שאין מחזירין אותו כגון הבדלה בחונן הדעת ויעלה ויבא בערבית ר"ח ועל הנסים בחנוכה ופורים וכל כה"ג שאין לאמרם כשסיים הברכה אע"פ שלא התחיל בברכה שלאחריה וסיום ברכה נקרא תיכף כשאמר השם של הברכה ויש פוסקים שחולקין ואומרים דאף בדברים שמחזירין אותו תיכף משסיים הברכה כמו שהתחיל ברכה אחרת דמיא ועכ"פ נ"ל למעשה אם נזכר אחר שאמר השם לא יגמור מחיה המתים אלא יסיים למדני חוקיך ויהיה כקורא פסוק לבד ודינו כאלו עומד עדיין באמצע ברכה וחוזר למשיב הרוח וכן כה"ג בכל דברים שמחזירין אותו וכמו שביררתי בבה"ל ע"ש:
לג סָעִיף ו (לג) הראשונות - נקט הראשונות משום דאיירי בהו וה"ה ג' האחרונות והטעם דג' ראשונות ענינם אחד לסדר שבחו של מקום קודם שאלת צרכיו כעבד שמסדר שבח לפני רבו קודם שמבקש פרס ממנו וג' אחרונות הן כעבד שקבל פרס מרבו שמשבחו והולך לו:
לד סָעִיף ו (לד) חוזר לראש - ודווקא אם טעה בחתימתן שחתם בברכה זו בענין ברכה אחרת או שחתם בעשי"ת האל הקדוש ולא נזכר עד לאחר כדי דיבור שא"א לו שוב לתקן טעותו שאין חזרה מועלת אלא תוך כ"ד וכל כה"ג איזה דבר שאם היה אירע כזה בברכה אחרת היה צריך לחזור לראש אותה ברכה לכך בג' ראשונות ואחרונות חוזר לראש דחשובות כחדא אבל אם טעה באמצע אין מעכב ועיין לעיל בסימן ס"ח סק"א במ"ב שביארנו שם באריכות:
לה סָעִיף ח (לה) בימות החמה וכו' - משום דרגיל מימי החורף לומר משיב הרוח ומוריד הגשם ע"כ נסתפק לו אולי אמר עכשיו ג"כ הכי ולא אמר מוריד הטל כשאר בני אדם אבל להיפך לא מצי המחבר למנקט דהיינו שנסתפק לו בימות הגשמים אם הזכיר גשם דהמחבר איירי למנהג ספרד שנוהגין לומר בימות החמה מוריד הטל ויצא בזה אפילו בימות הגשמים וכנ"ל בסעיף ה' וע"ז כתב רמ"א ולדידן דאין מזכירין טל בימות החמה ממילא יש להסתפק נמי בימות הגשמים:
לו סָעִיף ח (לו) עד וכו' - דעד זמן זה חזקה שאמר כמו שרגיל עד עתה אבל מכאן ואילך כבר הורגל לשונו לומר כהלכה:
לז סָעִיף ח (לז) ל' יום - ואע"ג דבסעיף ט' כתב דדי בצ' פעמים ובל' יום יש יותר מזה מפני תפילת המוספין כבר תרצו הרבה מאחרונים דל' יום ג"כ ר"ל כמנין תפילות התמידות שיש בל' יום דהיינו ג"פ ביום וא"כ לדבריהם לא בעינן ל' יום שלימים אלא כיון שהושלם צ' תפילות ממילא הורגל לשונו לומר כהלכה ולענין שאלה דאין בל' יום צ' תפילות מפני תפילת שבת ויו"ט שאין בהן רק שבע ברכות יצמח מזה חומרא דיהא צריך לחזור מספיקא אפילו אחר ל' יום עד שיושלם צ' תפילות שהורגל לשונו לומר בהן כהוגן ומדברי הגר"א ועוד כמה אחרונים משמע דהעיקר תלוי רק בל' יום בין להקל בין להחמיר ונראה דלמעשה יש להקל כשניהם דספק ברכות להקל. כתב הט"ז אם שגג או פשע באיזה יום או יומים מאלו הל' יום ולא התפלל כלל מ"מ לא הורע חזקתו עי"ז ואין צריך להשלים כנגד זה יום אחר עי"ש וכתב בספר מגן גבורים דכ"ש אם שאל בשומע תפילה וכדומה דעולה לו ועיין במחצית השקל ובספר מאמר מרדכי ובדה"ח שכולם מפקפקים בדינו של הט"ז:
לח סָעִיף ח (לח) בחזקת שהזכיר וכו' - ואם ברור לו שהיה בדעתו לזכור מעין המאורע [לענין הזכרה ושאלה ויעלה ויבא וכה"ג] בתוך התפלה ולאחר זמן מופלג נפל ספק בלבו אם זכר בתפלה או לא אין צריך לחזור ואם נתעורר הספק מיד אחר התפלה יש לחזור [מור וקציעה ומגן גבורים]:
לט סָעִיף ט (לט) ברכת אתה גבור - ובספר שולחן שלמה כתב דיתחיל מן מחיה מתים אתה ולא מן אתה גבור שלא יאמר השם לבטלה ואם יבוא לשנות הזכרת השם ניחוש שיבוא לשנות אח"כ מפני ההרגל גם בתפלה:
מ סָעִיף ט (מ) עד מוריד הטל - ועד בכלל והיינו לבני ספרד שנוהגין להזכיר טל בימות החמה ולדידן עד מכלכל חיים ועד בכלל וכדלקמן בהג"ה וטעם כ"ז דבזה כבר הורגל לשונו לומר כהלכה ע"כ הוא הדין לענין שאלה אם אמר צ' פעמים ברכת השנים עד אחר תיבת ותן ברכה בימות החמה או עד אחר תיבת ותן טל ומטר בימות הגשמים די ולא יתחיל מתחלת ברך עלינו רק מואת כל מיני תבואתה וכו':
מא סָעִיף ט (מא) צ' פעמים - ובתשובת חתם סופר חא"ח סימן כ' מורה ובא לכתחלה לאומרו מאה פעמים ואחד אמנם בדיעבד מי שאמר רק תשעים פעמים אין בידינו לפסוק שיחזור ויתפלל נגד פסק השו"ע:
מב סָעִיף ט (מב) הרי הוא וכו' - דאם הורגל בלשונו כשאומר במפוזרין ק"ו ברצופין וכתב בשע"ת שאם הרגיל עצמו מ"ה פעמים שהם כנגד ט"ו יום משעברו אח"כ ט"ו ימים חזקה שאמר כהוגן:
מג סָעִיף ט (מג) עד מכלכל חיים - ועד בכלל וא"כ נתרגל לשונו לומר רב להושיע מכלכל חיים ויש חולקין על הרמ"א בזה ונכון לחוש לכתחלה שלא לעשות כן לסמוך ע"ז כן כתב בדה"ח ובח"א לא משמע כן:
מד סָעִיף ט (מד) עד מוריד הגשם - ועד בכלל:
א סָעִיף א בתפלת מוסף. והא דאין מתחילין בערבית מפני שאין כולם בב"ה ויעשו אגודות אגודות זה מזכיר וזה אינו מזכיר והא דלא חשו לזה בשאלה נ"ל משום דהתם בלא"ה אין כולם מתחילין ביום א' רק הכל לפי המקום והא דלא מתחילין בשחרית משום דצריך להכריז ובשחרית א"א משום דצריך לסמוך גאולה לתפלה ועמ"ש ר"ס רל"ו: במקצת מדינות נוהגין להזכיר הגשם ביום הושענא רבה ולא יאות עבדי אך אם מכריזין ביום הושענא רבה משיב הרוח וכו' כדי שיתחילו להזכיר בליל ש"ע יש קצת סמך למנהג' (רדב"ז ח"א סי' ר"מ):
ב סָעִיף ב שיכריז ש"ץ. כלומר שיאמר הש"ץ בקול רם משיב הרוח [בתוך] (קודם) התפל' ורמ"א סובר שהשמש מכריז קודם התפלה וכתב הב"ח דלדעתו אפי' הזכיר הש"ץ בלחש אסור לצבור להזכיר אם לא הכריזו תחלה בקול רם וכ"מ ס"ג בהג"ה ואיתא בב"י אפי' המתפלל בביתו אסור להזכיר עד שהזכירו הצבור ונ"ל הדר במקום שאין מנין ימתין עד זמן שמתפללין בקהלות וע"ס צ' ס"ט:
ג סָעִיף ג וכן בטל. פי' מנהג ספרד לומר משיב הרוח ומוריד הטל בימות החמה:
ד סָעִיף ג אין מחזירין. דטל ורוחות אין נעצרין ומ"מ טוב לאומרו שיהיה לברכה ונ"ל דאפילו עדיין לא סיים הברכה אין מחזירין אותו מאחר שאין חיוב כלל לאומרו עס"ס רצ"ד:
ה סָעִיף ג ששמעו כבר. והא דאין מכריזין שלא יאמרו משיב הרוח וכו' דנראה כממאנין בגשמים ע"ד שאח"זל אין מתפללין על רוב טובה (לבוש):
ו סָעִיף ד אפי' במקום וכו'. דמ"מ אינו ענין להזכרה רק לשאלה כמ"ש סי' קי"ז ס"ב:
ז סָעִיף ה טל אין מחזירין. ואף על גב דלא מיעצר מ"מ שבח הוא להקב"ה בהזכרתו משא"כ בשאלה דצריך לשאול על דבר דמיעצר כמ"ש סי' קי"ז ס"ד:
ח סָעִיף ו ואפילו אם סיים הברכה. דוק' בדברים שמחזירין אותו אבל דברים שאין מחזירין אותו לא יאמר וכמ"ש סי' רצ"ד ס"ד וכ"פ הב"ח דלא כרש"ל:
ט סָעִיף ו שטעה בהם. כגון שטע' בחתימתן או שלא אמר המלך הקדוש בין ר"ה ליה"כ (תוס') אבל טעה באמצע אין בכך כלום [ועסי' ר"ט וסי' נ"ט] וכמה מקומות חלוקות בנוסח התפלה וכב"י ס"ס קי"ג בשם אבודרהם דכל א' לא יזוז ממנהגו ובסי' קכ"ב כ' בשם המנהיג שאם אמר א' מהברכות במטבע קצר כברכת הפירות והמצות שפתיחתן היא חתימתן הוי משנה ממטבע שטבעו חכמים ולא יצא עכ"ל ועמ"ש סי' ס"ד:
י סָעִיף ח לדידן. פי' דלדידהו אפי' אמרו בימות הגשמים טל כבימות החמה יצא:
יא סָעִיף ט עד מוריד הטל. ועד בכלל:
יב סָעִיף ט ג"פ בכל יום. קשה דהא בשבת וי"ט אומרים אותו ד"פ בכל יום ואיכא יותר מצ"פ בל' יום וי"ל דהרי בשאלה ג"כ הדין כן ובשאלה איכא פחות מצ"פ דהרי בשבת וי"ט אין שאלה לכן נקטינן מילתא מציעתא צ"פ [ד"מ] וכ"כ רמ"א בתשובה ומ"מ זה דוחק דלא מצינו בירושלמי דקאי אשאלה ובהג"מ באמת לא כתב צ"פ רק כתב שיאמר אותו כ"כ פעמים כמו שיאמרו אותו בל' יום וכן בשאלה:
יג סָעִיף ט הרי הוא בחזקת. כדאמרינן בגמ' אם ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לא כ"ש והר"פ דחה ראייתו וכו' (טור) וצ"ע דהיכי מייתי ראיה מר"מ הא קי"ל כר"י דלא נעשה מועד עד שיגח ג"פ בג' ימים ולא ג"פ ביום א' [אח"כ ראיתי שהקשה זה בשל"ה] וכ"פ לקמן סי' תקע"ו ס"ב דדוקא ג' מתים בג' ימים אבל ג' מתים ביום א' אין זה דבר וזה דלא כר"מ כדאמרי' בגמ' וא"כ חזי' דאין זה ק"ו וי"ל דש"ה דאמרי' דבאותו יום תונבא הוא דנקט ליה וכן גבי דבר אמרי' אותו היום האויר משונה משא"כ הכא אם הורגל כשאומר' מפוזרין ק"ו ברצופי' וה"ק כיון דלר"מ אפי' בשור סובר ק"ו וכ"ש הכא ואף על גב דלא קי"ל כר"מ בשור בהא מיהו קי"ל כוותיה:
יד סָעִיף ט עד מכלכל חיים כו'. ועד בכלל וא"כ נתרגל לשונו לומר רב להושיע מכלכל חיים כנ"ל ועיין בשל"ה שחולק בזה:
א סָעִיף א בברכה שנייה וכו'. כיון שיש בה תחיית המתים והגשמים הם חיים לעולם:
ב סָעִיף א בתפלת מוסף כו'. ראוי היה להתחיל מיד בערב כיון שיצאו ימי החג שבהם הגשמים הם קללה מפני הסוכה אלא דלית כל עמא תמן שאין מצויים אז בבה"כ נמצא זה מזכיר וזה אין מזכיר ויהיו אגודות אגודות וראוי היה להזכיר בשחרית אלא שאף הוא סבור שהזכירו בערב פי' שיהיה סבור שמבערב הזכירו ולשנה הבאה יזכיר בערב. ועוד טעם אחר למה לא מתחילין בשחרית דא"ר חגי בר פדת אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ פי' צריך שיאמר הש"ץ קודם התפלה משיב הרוח בקול רם וזה א"א בשחרית לפי שצריך להסמיך גאולה לתפלה כ"כ הרא"ש ע"פ ירוש':
ג סָעִיף א ואין פוסקין כו'. הטעם דאין פוסקין בערב ושחרית כמו בהתחלה אבל במוסף אין שייך חשש שמא יסבור שפסקו בערב ויבא לידי מכשול לשנה הבאה שהרי כבר שמע שלא הפסיק בשחרית:
ד סָעִיף ב עד שיכריז ש"ץ. מדברי רמ"א נראה דצ"ל כאן עד שיזכיר פירוש שהש"ץ יזכיר בתפלתו משיב הרוח וכ"ה בירושלמי באשר"י והצבור יתחילו במנחה אח"כ וע"ז סיים שפיר רמ"א וי"א שקודם כו' ממילא הצבור מתחילין במוסף ועיין בסמוך מזה ובטור הביא זה הירושלמי והביא עליו ופי' הראב"ד דה"פ אסור להזכיר עד שיכריז הש"ץ משיב הרוח ומוריד הגשם או מוריד הטל שלא יהא דבר מעורב ביניהם והקשה ב"י דהא איתא בירושלמי ר' חגי אמר אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ ר' סימון בשם ריב"ל בש"ץ הדבר תלוי פי' בתמיה א"ר מנא קומי ר' חגי מהו פליג א"ל לא דא דאמרת בש"ץ הדבר תלוי יחיד אם בא להזכיר מזכיר בטל ודא דאת אמר' אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר ש"ץ בגשם אלמא דבמוריד הטל יחיד אם רצה להזכיר מזכיר אפילו לא שמע מש"ץ ולמה כתב הראב"ד אף בטל ונ"ל לתרץ דהי' קשה לראב"ד כיון דהטעם שלא יהיה עירוב ביניהם מה לי גשם מה לי טל ע"כ פי' הראב"ד דהא דא"ר חגי אסור ליחיד להזכיר היינו דרך רבותא דבצבור המתפללים בלחש פשיטא שלא יזכירו קודם לש"ץ כדי שלא יהא עירוב ביניהם אלא אפי' יחיד המתפלל בינו לבין עצמו ואין שם חשש עירוב אסור וע"ז היחיד פריך מהו פליג פי' אם פליג ריב"ל על הא דיחיד דע"כ הוא מיירי ביחיד כיון שאמר דרך תמיה וכי בש"ץ הדבר תלוי ש"מ שבא להזכיר במקום שאין ש"ץ דהיינו יחיד וע"ז השיב לו שיש חילוק ביחיד בין גשם לטל אבל בצבור המתפללים בלחש אין חילוק כי יש חשש עירוב גם בטל וזה דלא כב"י שכתב ונ"ל שבש"ץ הדבר תלוי היינו לומר שאף הצבור לא יזכירו עד שיזכיר הש"ץ אלא דבצבור אין חילוק כמ"ש:
ה סָעִיף ב אף אם הוא חולה. פי' דאם אינו חולה בכל השנה אסור להקדים תפלתו לצבור כמ"ש סי' צ':
ו סָעִיף ב לא יקדים כו'. לפי דברי רמ"א דגריס בש"ע עד שיזכיר וא"כ לא יזכירו הקהל עד מנחה מה זה שכתב לא יקדים תפלתו לתפלת הצבור דמזה משמע שהקהל יזכירו במוסף וצ"ל ודאי דהש"ץ דקאמר הש"ע היינו השמש ומלת וי"א דכתב רמ"א ט"ס הוא צ"ל פי' שקודם וכו' ואין כאן מחלוקת כלל ורמ"א לא נתכווין אלא לפרש דהש"ץ שזכר הש"ע היינו שמש כנ"ל:
ז סָעִיף ג משיב הרוח בימות החמה. פי' דאמרי' בגמ' שרוח וטל אינן נעצרין לעולם אבל גשמים נעצרים ובימות החמה אין הגשמים טובים בימות הקציר כמ"ש הלא קציר חטים היום אקרא לאלהים ויתן קולות ומטר וה"א אם אמר משיב הרוח בימות החמה מחזירין אותו לפי שהרוח הוא שייך לגשם ואין לאומרו קמ"ל דאין מחזירין אותו דהא אמירתו אינו מועיל לרוח דבלא"ה אינו נעצר וכן ה"א דאם לא אמר משיב הרוח בימות הגשמים דמחזירין אותו כיון שצריך אז לרוח קמ"ל דאין מחזירין דהא לא נעצר אף אם לא יאמר אותו:
ח סָעִיף ג ואנו בני אשכנז כו'. נר' טעם למנהגינו דא"צ להזכיר טל דהא לא נעצר ומה שאנו מזכירין אותו בשאלה היינו שיהיה לברכה דאיתא בפ"ק דתענית שיש טל שאינו לברכה ע"כ אנו מבקשים שיהיה אותו טל של ברכה אבל בהזכרה אין שייך זה ומה שאנו מזכירין רוח אע"פ שאינו נעצר כיון דמזכיר גשם שהוא שייך לברכת אתה גבור כדתנן גבורות גשמים מזכירין נמי רוח דהוא שייך לגשם:
ט סָעִיף ג ואין פוסקין עד מנחה. דבמוסף אין היכר קודם שפסק הש"ץ בתפלתו וא"ל למה לא תיקנו שיכריז א"א משיב הרוח דהיו טועים לומר בשביל משיב הרוח אסרוהו ובאמת מצד משיב הרוח אין איסור להזכיר אלא מצד הגשם וכ"ת יכריז א"א מוריד הגשם דה"א אבל משיב הרוח אומרים כנ"ל בזה:
י סָעִיף ד אמר מוריד הגשם כו'. דכיון שיש בימות החמה זמן שהגשמים קשים לעולם דהיינו בזמן הקציר וגשם נעצר וזה יתפלל על גשם ויביאם והם אינם נוחים לעולם ע"כ מחזירין אותו בכל ימות החמה:
יא סָעִיף ה אבל אם הזכיר טל. נר' הטעם כמ"ש בסי' קי"ז ס"ד:
יב סָעִיף ו בלא חתימ'. במרדכי פ"ק דתענית ז"ל ופסק ראבי"ה שאם לא אמר משיב הרוח כו' ונזכר בין תחיה לאתה קדוש דא"צ לחזור כלל אלא אומר מ"ה ומה"ג בלא חתימה ושוב אומר אתה קדוש וכן הדין בשאלה ביעלה ויבא היכא שלא התחיל בברכה שאחריה כדאמר פ"ג שאכלו גבי טעה ולא הזכיר של ר"ח אומר ברוך שנתן ר"ח כו' ומסיק לא ידענא אי חתים אי לא וכיון דספיקא היא לא חתמי מספק עכ"ל. וכב"י דהך קאי אלא הזכיר של ר"ח בב"ה דאסתפק לן בגמרא אי חתים והלכך מספקא לא חתים וסבר ראבי"ה דה"ה לתפלה ותימא דהא כיון דבשבת וי"ט חתים ברוך שנתן כו' וחותם הכי הל"ל גבי תפלה דהא תפלה דחובה היא מדמינן לה לב"ה של שבת וי"ט ולא לר"ח דאי בעי אכל כו' כדאיתא פ"ג שאכלו ואפשר כו' עכ"ל. הרב ז"ל לא דק כאן כל הצורך במה שהוקשה לו למה מדמה ראבי"ה תפלה לר"ח ולא לשבת וי"ט ועי"כ נכנס לדוחק גדול מ"ש ואפשר כו' שהוא דבר שאין לו מקום והאמת יורה דרכו כי אין כאן קושיא כל עיקר דהמרדכי בשם ראבי"ה לא בא כאן להביא ראיה מר"ח לענין שלא יחתום כאן בתפלה זה לא היה ולא נברא דמי הוא שיבדה מלבו שיחתום כאן בברוך ואנן י"ח ברכות אית לן ולא י"ט ואם כן היו כאן י"ט ותו דלא שייך כאן חתימה דהיאך יחתום ובאיזה נוסח יחתום אלא הדבר פשוט דראבי"ה לא בא כאן רק לתרץ קושי' דהיינו שתחלה מביא ראייה שכל שלא התחיל בברכה שאחריה לא נקרא סיום כמו שמצינו לענין הטוב והמטיב בר"ח וכדי שלא תקשה הא אין דומה להתם דהתם הוא קא חתים וכמו שמצינו גבי שבת וי"ט אבל כאן אין שייך חתימה וכיון דלא שייך חתימה כאן לא מצינו למימר הכא שיאמר משיב הרוח כו' קודם אתה קדוש דאפשר שלא נתנו חכמים רשות להזכיר קודם התחלת ברכה שנייה אלא היכא שאפשר בחתימה לזה קאמר דהא בר"ח מספקא בגמר' פ"ג שאכלו דף מ"ט בדברי רב אי אומר בחתימה או בלא חתימה ממילא יש לנו לפסוק שאומר בלא חתימה אלמא יש שייכות לומר שאומר בלא חתימה אם כן ה"נ גבי משיב הרוח אע"פ שאין שם חתימה כלל יש שייכות לומר משיב הרוח קודם אתה קדוש: ולמו"ח ז"ל ראיתי שכתב דהך שכתב המרדכי ומסיק לא ידענא אי חתים כו'. הוא לראיה לראבי"ה שהיה מסופק במשיב הרוח אי יש לחתום או לא וע"ז אמר מספק לא חתי'. וכתב על ב"י ושארי ליה מארי' ולא דק כלל מזה דהא כבר החליט המרדכי שי"ל משיב הרוח בלא חתימה והאיך יסתפק אח"כ ותו דכיון שגם בר"ח יש ספק בגמ' ולא אפשיט מה ראייה מייתי מאותו ספק לספק דראבי"ה. ותו דמה ספק יהיה לו בזה דמשיב הרוח דהיאך שייך כאן חתימה וכי יחזור לומר שנית בא"י מחיה המתים או יאמר נוסח חדש בא"י מוריד גשם והדבר ברור כמ"ש בס"ד בפי' דברי המרדכי דאין ספק אלא לענין ב"ה וכמ"ש ב"י והוא גברא דמריה סייעי' אלא דמה שהבין שהמרדכי בא להביא ראייה מר"ח לענין שא"צ חתימה זה לא היא דא"צ לזה ראייה אלא בא לתרץ קושיא כמ"ש אבל עיקר הראייה לא הביא אלא לענין שאין חוזר קודם התחלת הברכה שאחריה והוא הנכון וא"צ לפנים ומ"ש הרב כאן בלא חתימה הוא שלא לצורך דודאי לא שייך כאן חתימה כלל. בב"י הוכיח דלא אמרינן כיון שסיים הברכה ולא התחיל האחרת דאומר למה שדילג היינו בדבר שמחזירין אותו אבל בדבר שאין מחזירין אז תכף שסיים ברכה אין לאומרו אע"פ שלא התחיל האחרת: כתב ב"י מ"כ ולמה לא תקנו ברכה בפ"ע במקום שנזכר כמו בב"ה שאם שכח קובע ברכה א' של שבת אומר הר"מ מפני שהיה הפסק אם בידך ול"ד לב"ה דהתם כבר סיים הברכה דהטוב והמטיב ביבנה תקנוהו. ובלבוש כתב דמשיב הרוח ומוריד הגשם שאומר קודם אתה קדוש הוה כחתימה אריכת' והוא פי' כאלו אומר בא"י מחיה המתים ומשיב הרוח ומוריד הגשם אע"פ: שלא הזכיר הגשם בתוך הברכה כלול הוא במ"ש מכלכל חיים בחסד דעיקר הכלכלה היא ע"י הגשמים ואין זה אין חותמין בשתים כו' ואף בותן טל ומטר הוא כן דאם לא אמרו וסיים הברכה ונזכר קודם שהתחיל תקע בשופר אומר ותן טל ומטר קודם תקע ג"כ טעמא הוא לפי ששאלת המטר היא כלולה במ"ש ברך עלינו כו' והוי כאומר בא"י מברך השנים ותן טל ומטר כו' עכ"ל. והאריך עוד לענין יעלה ויבא בזה מענין לענין ואין דברים הללו ראויין למי שאמרן כי היאך שייך לומר מברך השנים ותן טל ומטר דותן טל הוי ל' עתיד לשון בקשה והיה לו לומר מברך השנים ונותן טל ומטר דהוי ג"כ מזכיר שבחו יתברך בזה וכ"ש ביעלה ויבא ותו דבסמוך מביא דברי ר"י בזה וגם בעל הניסים וענינו הוה הדין כן לאותן דס"ל כראבי"ה אלא ודאי זה דבר הבדוי מלב לחבר זה אל ברכה הקודמת ולדבריו היה צ"ל בלי הפסק עד סיום הברכה הקודמת וזה אינו בלי ספק אלא אפילו אם שהה קצת אחר סיום הברכה ונזכר קודם שאמר ברכה שאחריה אומרה באותו פעם וזה פשוט לא ניתן לשום פלפול לפי ענ"ד:
יג סָעִיף ט צ' פעמים כו'. זה סברת הר"מ ובתשובת רמ"א כתוב שהוקשה לו הא יש בשבת תפלת מוסף ממילא יש בל' יום יותר מצ' תפלות ולא תירץ כלום שם אבל נר' דלק"מ דכיון דתלה הירושלמי החזקה בל' יום היינו כל יום שוה לחבירו לענין אחזוקי הך חזקה והיינו התפלות התמידיות בכל יום ולא חשיב הנוספות. ותו נלע"ד דאם שגג או פשע באיזו יום או יומים באלו ל' יום ולא התפלל כלל ודאי לא הורע חזקתו לענין זה שנאמר שצריך דוקא כשיעור הימים שהתפלל וצריך להשלים תחלה הימים שמתפללים ואח"כ נימא בספק דהוחזק לומר כדין דא"כ ודאי לא הוה שתיק הר"מ להזכיר דבר זה ולכתוב והוא שלא חיסר תפלה א' כל הל' יום אלא ודאי כיון שאחר שלא הזכיר איזה יום חזר אח"כ והזכיר ה"ז בחזקה של ל' יום וזה מוכח עוד דהא לענין שאלת טל ומטר ולא נזכר עד אחר שומע תפלה שצריך לחזור ואם הוא מסופק ג"כ בל' יום תליא מלתא דהא לא מצינו חילוק בזה והרי בשבת אין שם שאלה זו והאיך מהני לו חזקת ל' ימים לענין זה אלא פשוט דלא קפיד אמנין התפלות שיהיו מכוונים כפי אשר הם בכל יום אלא במה דיש כל יום קאמר וכיון שהוחזק ברוב אלו ימים די בכך כנלע"ד: אלא דק"ל במה שהביא הר"מ ראיה משור המועד דאמרינן ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לכ"ש ה"נ כיון שאחר ל' יום אם הוא מסופק א"צ לחזור ק"ו צ"פ ביום א' הא הך ק"ו דנגיחות אי' בפרק כיצד הרגל דף כ"ד לר"מ דס"ל הכי אבל ר"י פליג שם וס"ל דשור המועד לא הוה אלא דוקא אחר ג' ימים ולא מהני ג"פ ביום אחד ויליף מזבה ולית ליה לר"י דדוקא בזבה הוה גזירת הכתוב אלא ילפינן מינה לשאר דוכתי וא"כ ה"נ בתפלה לענין הזכרה נימא כן ובהדיא פסקינן הלכת' שם כר"י ובטור הבי' דעת הר"פ דלא ס"ל הך דהר"מ ונתן ב"י בשם מהרי"א טעם לדבריו דשאני גבי שור שהוא לטבע רע שזה השור כשעוש' הנגיחה בקירוב מורה שטבעו כן משא"כ אלו עשה בהרחקה היה לנו לומר דרך מקרה הוא אבל כאן הדבר תלוי בהרגל הלשון ואינו מורגל כ"כ כשיעשה דבר א' בקירוב והרא"ש נטה לסברת הר"מ ונר' כדבריו שהרי הרגל הלשון אינו אלא מצד הטבע המורגל באדם והרי הוא כמו שור נגח עכ"ל ולפי מה שהקשתי לא ידענא לסמוך על סברת הר"מ בזה:
א סָעִיף א חג. דבערבית לא שאין כולם בבהכ"נ ובשחרית לא משום דצריך להכריז ובשחרית א"א משום דצריך לסמוך גאולה לתפלה ועיין דבר שמואל סי' קמ"ט. בליל יום טוב האחרון של חג אם הזכיר גשם במקום טל אינו חוזר. גן המלך סי' קמ"ו:
ב סָעִיף ב ש"צ. כלומר שיאמר הש"ץ בקול רם משיב הרוח בתוך התפלה. ורמ"א סובר שהשמש מכריז קודם התפלה וכ' הב"ח דלדעתו אפי' הזכיר הש"ץ בלחש אסור לציבור להזכיר אם לא הכריזו תחלה בקול רם וכ"מ ס"ג בהג"ה ואיתא בב"י ואפי' המתפלל בביתו אסור להזכיר עד שהזכירו הציבור וכתב המ"א ונ"ל הדר במקום שאין מנין ימתין עד זמן שמתפללין בקהלות:
ג סָעִיף ג בטל. לפי מנהג ספרדים שאומרים משיב הרוח ומוריד הטל בימות החמה:
ד סָעִיף ג אותו. דטל ורוחות אין נעצרין. ואפי' אם עדיין לא סיים הברכה אין מחזירין אותו מאחר שאין חיוב כלל לאומרו. מ"א:
ה סָעִיף ג כבר. והא דאין מכריזין שלא יאמרו משיב הרוח ומוריד הגשם דנראה כממאנין בגשמים:
ו סָעִיף ד אותו. דגשמים קשים לעולם בימות החמה:
ז סָעִיף ד טל. לפי מנהג ספרד שאומר בימות החמה משיב הרוח ומוריד הטל אומר זה גשם במקום טל:
ח סָעִיף ה הגשמים. דאז גשמים סי' ברכה:
ט סָעִיף ה טל. ר"ל שאומר משיב הרוח ומוריד הטל אין מחזירין ועיין סי' קי"ז ס"ד ולענין שאלה דהיינו ותן טל ומטר לא מהני טל אם לא אמר מטר ע"ש:
י סָעִיף ו שנזכר. דוקא בדברים שמחזירים אותו אבל בדברים שאין מחזירין אותו לא יאמר. ב"ח מ"א:
יא סָעִיף ו קדוש. עיין גן המלך סי' קנ"ב:
יב סָעִיף ו לראש. כגון שטעה בחתימתן או שלא אמר המלך הקדוש בין ראש השנה ליום כפור אבל טעה באמצע אין בכך כלום. עיין מ"א:
יג סָעִיף ה הגשם. משום דרגיל מימי החורף [ואף] שעכשיו אומר ג"כ משיב הרוח ומוריד הטל אפשר דטעה בין טל ובין גשם אבל בימות הגשמים לא שייך לומר נסתפק אם הזכיר הגשם וכו' דאפי' אם אמר בימות הגשמים כימות החמה משיב הרוח ומוריד הטל לא מחזרינן כמו שכתבתי בסעיף ה' ועל זה כתב רמ"א ולדידן דאין מזכירין טל בימות החמה ממילא דיש להסתפק נמי בימות הגשמים:
יד סָעִיף ט למ"ד יום. והא דבשבת ויו"ט אומרים אותו ד"פ בכל יום ואיכא יותר מצ"פ בלמ"ד יום י"ל דהרי בשאלה ג"כ הדין כן ובשאלה איכא פחות מצ"פ דהרי בשבת ויו"ט אין שאלה. לכך נקטינן מילתא מציעתא צ"פ ד"מ. וכן כתב רמ"א בתשובתו סי' פ"ג ע"ש. ומ"א כתב דלא מצינו דקאי נמי אשאלה ע"ש. גם בשכנה"ג נסתפק אם מהני ג"כ בשאלה או לא ע"ש ובע"ת כתב בפשיטות דמהני נמי בשאלה ע"ש. אם שגג או פשע באיזה יום או יומים באלו למ"ד יום ולא התפלל כלל. לא הורע חזקתו ט"ז ע"ש:
טו סָעִיף ט גשם. ראייתו היא משור המועד דאמרינן ריחק נגיחותיו חייב קירב נגיחותיו לכ"ש וה"נ כאן. ט"ז ושל"ה. ובתשובת גינת ורדים כלל א' סי' ק"א דחו דבריו ע"ש. ועיין דבר שמואל סי' רכ"ה ובהלק"ט ח"א סי' רמ"ג ומ"א וב"ח מתרצים ע"ש:
טז סָעִיף ט חיים. ועד בכלל וא"כ נתרגל לשונו לומר רב להושיע מכלכל חיים:
א סָעִיף א (ס"ק א) בתפלת מוסף. והא כו' בערבית. ר"ל ניהו דכל ימי החג אין להזכיר דגשמים בחג סימן קללה מ"מ בש"ע שאין צריכים לישב בסוכה ואין הגשמים סי' קללה א"כ יהיה כמו בכל האזכרות כמו יעלה ויבא בר"ח וכדומה שמתחילין בערבית: ויעשו אגודות כו' וסיים הב"ח וז"ל משא"כ בהזכרת שבת וי"ט ור"ח דאף אותם הנשארים בביתם יודעים ובקיאים להזכי' מה שצריך להזכיר דבר יום ביומו ואין שם אגודות עכ"ל: והא דלא חשש כן בשאלה. ר"ל שמתחילים בערבית ול"ח לאגודות: ביום א'. כדאית' רסי' קי"ז דבח"ל מתחילין כו' ס' יום אחר התקופ'. ובא"י ז' חשון: דצריך להכריז כו'. וה"ט מהני דוקא לדעת רמ"א בסעיף ב'. משא"כ לדעת הרב"י כפי הבנת מ"א ס"ק ב' צ"ל טעם אחר כמ"ש שם: ועמ"ש רסי' רל"ו. ר"ל לא תיקשי לך א"כ מאי צריך לטעם דאין מתחילין בערבית כיון שאין כולם בבה"כ הל"ל ג"כ ה"ט דצריך לסמוך גאול' לתפלה. לזה כ' ער"ס רל"ו דשם מבואר דמה שהוא צורך תפלה מותר להכריז בין גל"ת ערבית:
ב סָעִיף ב (ס"ק ב) שיכריז כו'. דע דבירושלמי איתא ר' חגי בשם ר' פדת אמר אסור ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח ציבור. וכ' הרא"ש וז"ל נ"ל דהא קאי אמאי דפריך בירושלמי (הובא במ"א ס"ק א') דה"ל להתחיל בשחרית. וע"ז אמר שאין ליחיד להזכיר עד שיזכיר שליח ציבור פי' שיאמר קודם תפלת מוסף בקול רם משיב הרוח ומוריד הגשם והאי א"א בבקר לפי שאינו יכול להפסיק בין גל"ת עכ"ל. ולדבריו צ"ל מ"ש בירושלמי עד שיזכיר ש"ץ ר"ל בקול רם והיינו שיכריז קודם התפלה. אבל ראבי"ה כ' וז"ל אסור ליחיד כו' עד שיזכיר ש"ץ בין בלחש בין בקול רם עכ"ל ופי' הב"ח דס"ל מ"ש בירושלמי אסור כו' עד שיזכיר ש"ץ כפשוטו דאסור ליחיד להזכיר כשעדיין לא עמד הש"ץ להתפלל מוסף דאכתי לא הזכירו ש"ץ אפי בלחש אבל כשעמד החזן והתפלל בלחש ויודעים שהש"ץ יזכיר בלחש אף גם כל העם מזכירים בתפלת מוסף. והמחבר שכ' אסור כו' עד שיכריז ש"ץ אם נא' דס"ל כהרא"ש דצריך להכריז קודם התפלה ולכן כ' המחבר עד שיכריז א"כ תיקשי במאי פליג רמ"א שכ' וי"א שקודם כו' הא גם המחבר הכי ס"ל (ומה"ט באמת הט"ז הגיה דברי רמ"א ע"ש) אע"כ דרמ"א הבין מדברי המחבר מדלא כ' עד שיכריז קודם תפלה וכל' הרא"ש ע"כ כראבי"ה ס"ל דא"צ להכריז קודם התפלה אלא דהרב"י מסבר' דנפשי' כתב ע"צ היותר טוב שיאמר בקול רם תוך התפלה משיב כו' אף דלראבי"ה אפי' מזכיר בלחש סגי מ"מ עדיף שיכריז תוך התפלה בקול רם משיב כו' כדי שלא ישכח שום א'. אבל באמת מצד הדין סגי אפי' הזכיר ש"ץ בלחש: ומ"ש המחבר בל' אסור כו' לא קאי כ"א על עיקר הדין שאסור ליחיד להזכיר קודם שיזכיר ש"ץ. אבל על מ"ש שיכריז כו' ע"ז לא קאי תיבת אסור כי מה שצריך הש"ץ לו' בקול רם משיב כו' אינו מצד הדין כנ"ל. וכן משמע סוף דברי המחבר שכ' הלכך כו' לפי שאסור כו' עד שיאמר ש"ץ כו' משמע דבאמיר' סגי והיינו אפי' בלחש (וכן הב"ח דייק מל' זה שכ' המחבר עד שיאמר דכראבי"ה ס"ל והקש' דברי הרב"י אהדדי דבתחל' כ' עד שיכריז והיינו כהרא"ש. אבל לדברי מ"א א"ש) אע"כ סוף דבריו שכ' עד שיאמר (והיינו) ר"ל מצד עיקר הדין נקט. וע"ז א"ש מ"ש רמ"א וי"א שקודם כו' שהוא דעת הרא"ש. ודע דלראבי"ה והרב"י העומד בשטתו דס"ל דאינו מכריז קודם התפלה. צ"ל הא דלא מתחילים בשחרית דלדבריהם ליכא הפסק' בין גל"ת וכמ"ש מ א ס"ק א'. צ"ל דס"ל כאידך תי' בירושלמי דאם יזכירו בשחרית מי שלא היה בערב בבה"כ יהיה סבר שהתחילו כבר בערבית וכשאר הזכרת יעלה ויבא וכדומה ובשנה הבאה יזכיר גם הוא בערבית ויהיו שוב אגודות אגודות משא"כ כשרואה שבשחר אין מזכירים ידע דגם בערב לא הזכירו. ור' חגי לא אתי לתרץ קושי' כ"א דינא אמר. וכ' הב"ח דלדעתו ר"ל לדעת הרא"ש ורמ"א העומד בשיטתו. משא"כ לראב"י והרב"י העומד בשיטתו: וכ"מ סעיף ג' בהג"ה שכתב דהעם אין פוסקים עד מנחה שכבר שמעו מש"ץ שפסק במוסף. אבל במוסף מזכירים אף שיודעים שהש"ץ פוסק בלחש. ועסי' צ' סעיף ט' דבלא"ה ג"כ ראוי להדר בכפר להמתין עד זמן שמתפללים הקהלות כדי להתפלל בשעה שהצבור מתפללים:
ג סָעִיף ג (ס"ק ג) וכן בטל. פי' מנהג ספרדים לו' משיב הרוח ומוריד הטל ביה"ח ר"ל דלדידן לא שייך סיום דברי המחבר אי לא הזכירו ביה"ח אין מחזירים אותו. דהא לכתחלה המנהג כן הוא שלא להזכיר טל ביה"ח. אע"כ דקאי למנהג ספרד שמזכירים טל ביה"ח. והטעם כמ"ש מ"א בס"ק ד'. אך מ"ש מ"א שמנהג ספרד לו' ביה"ח משיב הרוח כו'. צ"ב דא"כ תיקשי מה זה שאמר המחב' תחלת דבריו אם אמר משיב הרוח ביה"ח אין מחזירים הא למנהג ספרד המנהג כן לכתחלה. והיה נלע"ד שב' תיבות משיב הרוח הם ט"ס וצ"ל שמנהג ס' לומ' מוריד הטל ביה"ח. וכמ"ש בהרב"י ע"ש וכן בלבוש. אך הב"ח כ' ג"כ שמנהג ס' לו' משיב הרוח ומוריד הטל ביה"ח:
ד סָעִיף ג (ס"ק ד) אין כו' שיהי' לברכ'. ומה"ט מזכירים בספרד אפי' ביה"ח. ובני אשכנזים שואלים בימות הגשמים טל: עס"ס רצ"ד כנ"ל:
ה סָעִיף ג (ס"ק ה) ששמעו כו' ע"ד שאחז"ל כו' במס' תענית דף י"ט. ולקמן סי' תקע"ז ע"ש בטור:
ו סָעִיף ד (ס"ק ו) ואפי' כו' דמ"מ כו' ר"ל ניהו דלקמן סי' קי"ז מבואר דכה"ג שואלים ותן טל ומטר בשומע תפלה היינו דוק' לשאול על המטר כיון שהם צריכים לו. אבל לא מזכירים דהזכרה הוא שבח וכיון דאין בו צורך לכל העולם אין ראוי להזכירו בשבח:
ז סָעִיף ה (ס"ק ז) טל כו' מ"מ שבח הוא. ר"ל והוא מעין שבח של גשם (ועיין בט"ז סי' קי"ז ס"ק ג') משא"כ בשאלה דקי"ל בסי' קי"ז אם לא שאל מטר אלא אמר ותן טל לברכה מחזירים אותו אף ששאל טל. ה"ט כיון דגשמים לפעמים נעצרים ולכן צריכים להתפלל עליהן ולכן לא מהני מה ששאל הטל דעכ"פ צריך לשאול מטר הצריך. ועיין בהרב ב"י בשם הר"ן טעם השינוי בהזכרה ושאל' בטל ומטר:
ח סָעִיף ו (ס"ק ח) יאמר כו' מצוין בטעות וכצ"ל ונזכ' קודם שהתחיל ואתה קדוש: דוק' בדברים כו'. וכמ"ש סי' רצ"ד סעיף ד':
ט סָעִיף ו (ס"ק ט) שטעה כו' אבל טעה באמצע כו' עסי' קכ"ז וסי' קנ"ט: ועמ"ש סי' ס"ד בשם הרמב"ם:
י סָעִיף ח (ס"ק י) לדידן. פי' לדידהו ר"ל בני ספרד שאומרים ביה"ח מוריד הטל ליכא לאשכוחי האי דינא דכל שלשים יום אם נסתפק אי אמר מוריד הגשם מחזירים אותו דהוא בחזקת שאמר כמו שנהג א"ע בימה"ח מה בכך אפי' אמר כמנהגו ביה"ח עכ"פ או' מוריד הטל. וא"כ אפי' לא אמר מוריד הגשם יצא כמ"ש סעי' ה' משא"כ לדידן דביה"ח אין מזכירים. לא טל ולא גשם. לכן תוך ל' יום אמר כמנהגו ולא הזכיר לא טל ולא גשם ולכן מחזירים אותו:
יא סָעִיף ט (ס"ק יב) ג"פ כו' לכן נקטי' מילת' מציעתא. ר"ל כיון דנתן הירושלמי (שממנו נובע דין זה של שלשים יום) שיעור שלשים יום בין להזכרה ובין לשאלה והטעם בשניהם שוה שבהמשך זמן ל' יום נתרגל לשונו ואין שיעוריהם שוה דהיינו בהזכרה הוא יותר מצ' פעמים ובשאל' הוא פחות מצ' פעמים. וכיון דתלה הדבר בהרגל לשונו ראוי להיות שיעור הזכרה ושאל' שוה ע"כ צ"ל דנקט ירושלמי שלשים יום שאין בהן תפלות מוסף וג' תפלות בכל יום א"כ שיעור הזכרה ושאלה שוה דהיינו צ' פעמים דלא מצינו בירושלמי דקאי אשאלה ולא מיירי רק בהזכרה וא"כ אין ראייתו ראיה ונקטו דברי הירושלמי כפשטן שלשים יום עם תפלת מוספים שבתוכן: וכן בשאלה ר"ל דגם בשאלה בעי' יותר מצ' פעמים כמו בהזכרה טעמן שוה שעד"ז נתרגל לשונו. וא"כ בשאל' לא סגי בשלשים יום:
יב סָעִיף ט (ס"ק יג) ה"ה כו' כדאמרי' בגמ' במס' ב"ק דף כ"ג ע"ב דתנן אין השור נעשה מועד לשלם נזק שלם אא"כ נגח ג"פ בג"י זה אחר זה ויליף לה מקרא. ואם נגח ג"פ ביום א' סבירא ליה לר"י דאינו מועד ור"מ ס"ל דהוי מועד. ואמר טעמ' דאיכ' ק"ו ריחק נגיחותיו דהיינו בג' ימים הוי מועד כ"ש קירב נגיחותיו ביום א' הרי דע"י קירוב הדבר נתרגל יותר ומועד להזיק וה"ה הכא דנתרגל יותר בקרוב אמירתו צ' פעמים ביום א': דדוק' ג' מתים כו'. דאמרי' במסכת תענית דף כ"א עיר שיש בה חמש מאות רגלי ומתו בה ג' אנשים בג' ימים זאח"ז הוי דבר וחייבים להתענות ואמרו שם שאירע שמתו ג' אנשים ביום א' וגזר ר"נ בר חסדא תענית. וא"ל ר"נ בר יצחק כמאן כר"מ דאמר ריחק נגיחותיו כו' ולכן קי"ל לקמן סי' תקע"ז דג' מתים ביום א' לא הוי דבר וע"כ משום דקי"ל כר"י ואיך הביא כאן ראיה מר"מ: דש"ה כו' תונבא ר"ל בשור המועד: משונ' וצ"ל דר"נ ב"י במס' תענית דא"ל לר"נ בר חסד' כמאן כר"מ ע"כ דימה שני הסברות להדדי וכיון דר"מ ל"ל במועד סברת תונבא. ה"ה די"ל בדבר סברת אויר משונה: וה"ה די"ל כן בהא דאמרי' בב"ק דא"ל ר"י לר"מ זבה תוכיח שרחק' ראיותי' דהיינו בג' ימים טמאה וקרבה ראיותיה דהיינו ג"פ ביום א' טהורה. ה"ל להקשות לנפשיה דהא גם ר"י מודה דדוקא במקום דאיכ' סברא כגון תונב' ע"כ צ"ל דגם בזב' יש סברא כמו תונב' ודימה ר"י סברת זבה לסברת תונבא בנגיחה:
יג סָעִיף ט (ס"ק יד) עד כו' ועיין בשל"ה סוף הל' תפלה שחולק בזה. ר"ל דוקא או' בש"ע צ' פעמים שיתרגל עי"ז לו' משיב הרוח מהני אבל אי אומר ביום א' של פסח צ' פעמים ולדלג משיב הרוח כיון דהוי שב ואל תעשה לא נתרגל בזה עד שישהה שלשים יום ע"ש: והט"ז כ' בס"ס זה דאם שגג או נאנס או פשע באיז' יום מאלו שלשים יום שלא התפלל כלל נראה דלא הורע חזקתו ואינו צריך להשלים אותו יום ע"ש ולדעת הג"מ ומ"א שהסכים עמו דבעי' מנין סך התפלות שמתפללים בכל ל' יום ודאי דלית' לדינו של ט"ז. ואף גם לדעת רמ"א יש לפקפק בדין של ט"ז דעכ"פ צ' תפלות בעי'. ומיהו אם טעה בתוך הל' יום והתפלל כמנהגו ש"ע כגון בימות החורף אחר ש"ע טעה תוך ל' והתפלל תפלה א' או שתים ולא הזכיר משיב הרוח כו' נסתפקתי אם י"ל דהימים הראשונים יפלו וצריך ל' יום חדשים דע"י טעותו סתר הרגל ימים הראשונים דהא מדמי לה לשור המועד ובמועד אם נגח יום א' וביום שאחריו לא נגח ועוד נגח פ"א וביום שאחריו אעפ"כ אינו מועד דנגיחה ראשונה אינה מצטרפים כיון דבנתי' ראה שוורים ולא נגח ועיין בב"ק דף ל"ז וה"ה הכא ויש לחלק:
א סָעִיף א ס"א בתפלת כו'. כ"ה הסכמת כל הפוסקים וכמ"ש שם ד' ב' וכפי' תוס' שם ד"ה הא לן כו' וד"ה והא להו כו' דאשאלה קאי ומ"ש ואנן דאית לן תרי יומי כו' ע"כ אליבא דכ"ע הוא וט"ס שם בתוס' ד"ה הא לן וצ"ל שם פי' לבני בבל אין שואלין עד ז' במרחשון כו' ורש"י דמפרש דאהזכרה קאי נזהר בזה וכתב דלר"י קאמר ולא אליבא דהלכתא וליתא אלא דהלכה כר"י בכ"מ אבל צ"ע דהא לקמן בריש סי' קי"ז פסק בש"ע דבא"י מתחילין לשאול בז' במרחשון וזהו דלא כתוס' ולא כרש"י דאמר שם בגמרא השתא דאתית להכי כו' ועיין רש"י שם ד"ה אלא כו' וע' לח"מ פ"ב ד"ה תפלה וצ"ע ועיין בר"ן ומ"ש לקמן שם:
ב סָעִיף ב ס"ב אסור כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש שם וש"פ: וי"א כו'. מדבריו מ' שסובר דהש"ע ס"ל שיכריז היינו הזכרת הש"ץ בחזרת התפלה ואז יזכירו הצבור במנחה וז"ש כדי כו' ר"ל במוסף וליתא שגם הש"ע ס"ל כן כמ"ששו הלכך כו' ומטעם זה כו' וכן הוא בהדיא ברא"ש וש"פ ומה שפי' מ"א כלומר כו' ליתא חדא מאי לא יקדים כו' אף עמהם אסור להקדים קודם שיזכיר הש"ץ ועוד מאי קאמר ומטעם כו' התחילו כו' מ' מיד בהתחלת התפלה וגם לשון שיכריז וגם לא ראיתי למי שסובר כן אלא ר"ע והגאונים והן סוברין בחזרת הש"ץ כמ"ש בס"ג בהג"ה ועט"ז: הלכך כו'. ברא"ש ומרדכי שם בשם ראבי"ה: אבל כו'. ומטעם כו'. ירושלמי שם קמון לצלותא כמי שהזכירו כו' והביאו שם ושם:
ג סָעִיף ג ס"ג וכן בטל אם כו'. ירושלמי והביאו תוס' שם ד"ה בימות ובברכות כ"ט ב' ד"ה הא כו': או כו'. גמ' תענית שם תנא כו' ולא עוד כו': ואני כו'. כ"מ שם תנא בטל כו' אבל בירושלמי הנ"ל היה עומד בטל כו' מ' כס' הראשונה: י"א כו'. הרא"ש בשם ר"ע ועיין הטעם במ"א ועוד לפי' הר"ן שכל הקושיות שבירושלמי ויזכיר מבערב ובשחרית קאי אטל ולא אגשם כי בגשם כבר פי' כדי שיצאו המועדות בטל וע"ז אמרו אסור להזכיר עד שיזכיר ש"ץ וכפי' ר"ע הנ"ל ופי' מ"א הוא לפי מ"ש הב"ח דאסור להזכיר כו' בין בלחש או בקול רם בחזרתו וערא"ש שם:
ד סָעִיף ד ס"ד וחוזר לראש הברכה כו'. רא"ש בריש תענית ומרדכי בשם ראבי"ה וצ"ע הא אמרינן בברכות טעה בג"ר חוזר לדאש דג"ר חשובות כאחת ונראה כמ"ש הרמב"ם דלעולם חוזר לראש: ואם סיים כו'. כמ"ש בברכות ל"ד א' טעה כו': ואפילו במקום כו'. תר"י בפ"ד דברכות וכמ"ש בספ"ק דתענית שלחו בני נינוה כו' ולא ישנו ממטבע חכמים: וכן אם כו'. ירושלמי והביאו תוס' שם והתניא בטל כו' ולא דמי כו':
ה סָעִיף ה ס"ה וה"מ כו'. ירושלמי שם ושם הרי"ף ורא"ש ודלא כפירוש הר"ן בשם הרמב"ן שם בתענית דבכה"ג אין מחזירין ע"ש:
ו סָעִיף ו ס"ו בד"א כו' אבל כו'. שהרי לא קבעוה חכמים מקום בתוך הברכה אלא אמרו סתם בתחיית המתים רק שנהגו לומר לפני מכלכל שהוא פרנסה כמ"ש בריש תענית גשמים היינו פרנסה אבל עיקר הענין להזכירו בתחיית המתים כמש"ש מתוך ששקולה כו' הלכך באיזה מקום שיזכור סגי: ואפי' כו'. כמ"ש בברכות מ"ט טעה כו' ל"ש אלא שלא כו': קודם שהתחיל אתה קדוש כו'. רא"ש שם בשם ראבי"ה ומביא ראיה מהטוב ומטיב ע"ש וקשה הא משם מ' איפכא דאין אומרים שם דאי אומרים שם אמאי הוצרכו לתקן ברכה חדשה ועוד הא הרא"ש עצמו דחה במס' ברכות ראייתו ועוד דאמרינן שם בברכות טעה ולא הזכיר בעבודה חוזר לעבודה וע"כ לא התחיל עדיין מודים דהא אמרינן שם נזכר בהודאה כו': בלא חתימה. הג"מ ומרדכי כמו בר"ח שם דמספקא להו ומספיקא לא חתים ואע"ג דיותר יש לדמות לשבת ויו"ט כמש"ש משום דחובה הוא י"ל דשם לאחר סיום בהמ"ז הוא משא"כ כאן באמצע י"ח הוי הפסק מ"כ ועט"ז: שלשה כו'. ל"ז א' וע' תוס' שם:
ז סָעִיף ז ס"ז בכל כו'. ע"ל סי' ק"ד ס"ו:
ח סָעִיף ח ס"ח בימות כו' ירושלמי. והביאו תוס' י"ב ב' ד"ה והלכתא כו': וה"ה כו'. משא"כ לדידהו כמ"ש בס"ה:
ט סָעִיף ט ס"ט אם ביום כו'. כמ"ש בב"ק כ"ד ריחק נגיחותיו כו' אבל הר"פ חלק עליו דאינו דומה לשם דכאן בהרגל הלשון תלוי והוא דוקא באורך הזמן וראיה לדבריו דאל"כ למה טל ומטר שוה למשיב הרוח הרי שבת וי"ט עודפין ועד"מ שדחק בזה ועוד דר"י פליג אר"מ וקי"ל כוותיה ובפ"ג דתענית כ"א ב' כמאן כר"מ כו':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.