א אִם רָצָה לְהוֹסִיף בְּכָל בְּרָכָה מֵהָאֶמְצָעִיוֹת, מֵעֵין הַבְּרָכָה, מוֹסִיף. כֵּיצַד, הָיָה לוֹ חוֹלֶה מְבַקֵּשׁ עָלָיו רַחֲמִים בְּבִרְכַּת רְפָאֵנוּ; הָיָה צָרִיךְ פַּרְנָסָה, מְבַקֵּשׁ עָלֶיהָ בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים. וּבְשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה יָכוֹל לִשְׁאֹל כָּל צְרָכָיו, שֶׁהִיא כּוֹלֶלֶת כָּל הַבַּקָּשׁוֹת; הַגָּה: וּכְשֶׁהוּא מוֹסִיף, יַתְחִיל בַּבְּרָכָה וְאַחַר כָּךְ מוֹסִיף, אֲבָל לֹא יוֹסִיף וְאַחַר כָּךְ יַתְחִיל הַבְּרָכָה (טוּר סי' תקס"ז); וּלְהר"ר יוֹנָה, כְּשֶׁמּוֹסִיף בַּבְּרָכָה מֵעֵין אוֹתָהּ בְּרָכָה אִם מוֹסִיף אוֹתָהּ בִּשְׁבִיל כָּל יִשְׂרָאֵל, אוֹמֵר אוֹתָהּ בִּלְשׁוֹן רַבִּים וְלֹא בִּלְשׁוֹן יָחִיד, וְלֹא יוֹסִיף אֶלָּא בְּסוֹף הַבְּרָכָה וְלֹא בָּאֶמְצַע; וְאִם שׁוֹאֵל צְרָכָיו מַמָּשׁ, כְּגוֹן שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹ שֶׁהוּא צָרִיךְ לְפַרְנָסָה, יָכוֹל לִשְׁאֹל אֲפִלּוּ בְּאֶמְצַע הַבְּרָכָה, וְהוּא שֶׁיִּשְׁאַל בִּלְשׁוֹן יָחִיד וְלֹא בִּלְשׁוֹן רַבִּים; וּבְבִרְכַּת שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה וְכֵן בְּסוֹף הַתְּפִלָּה בֵּין קֹדֶם יִהְיוּ לְרָצוֹן בֵּין אַחֲרָיו יָכוֹל לִשְׁאֹל בֵּין בִּלְשׁוֹן יָחִיד בֵּין בִּלְשׁוֹן רַבִּים, בֵּין צְרָכָיו מַמָּשׁ בֵּין צָרְכֵי רַבִּים.
ב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכְּשֶׁמּוֹסִיף בַּבְּרָכָה לְצֹרֶךְ יָחִיד, לֹא יַאֲרִיךְ.
ג אִם דִּלֵּג אוֹ טָעָה בִּבְרָכָה אַחַת מֵהָאֶמְצָעִיּוֹת, אֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר אֶלָּא לְרֹאשׁ הַבְּרָכָה שֶׁטָּעָה אוֹ שֶׁדִּלֵּג, וּמִשָּׁם וָאֵילָךְ יַחֲזֹר עַל הַסֵדֶר.
ד שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁגָּמַר גּוֹאֵל יִשְׂרָאֵל וְשָׁכַח וְלֹא אָמַר עֲנֵנוּ, לֹא יַחֲזֹר אֲפִלּוּ אִם עֲדַיִן לֹא גָּמַר רַק רְפָאֵנוּ, וְאִם חָזַר בְּרָכָה לְבַטָּלָה הִיא, אֶלָּא יֹאמַר עֲנֵנוּ בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה כְּיָחִיד.
א סָעִיף א (א) היה לו חולה - עי' בפמ"ג שכ' דדוקא אם הי' לו וכן בפרנסה דוקא אם צריך לפרנסה אבל אינו רשאי לבקש רחמים בברכה מאמצעיות על העתיד שלא יחלה ושלא יחסר לחמו וכה"ג משא"כ בש"ת אפי' על העתיד רשאי לבקש:
ב סָעִיף א (ב) רחמים - ע' פר"ח דמייתי מזוהר פרשת וישלח הצילני נא וכו' דבתפלה בעי לפרושי מילי כדקא יאות עי"ש. המבקש רחמים ע"ח א"צ להזכיר שמו שנאמר אל נא רפא נא לה ולא הזכיר שם מרים וה"מ בפניו אבל שלא בפניו צריך להזכיר שמו:
ג סָעִיף א (ג) יתחיל בברכה - דצריך לעשות עיקר ממטבע שטבעו חכמים ובקשה שלו תהיה טפילה ולא להיפך. וכתב הפמ"ג דצריך להקדים ולומר מאמר שלם מענין הברכה כגון אם רוצה לבקש שיתן לו ד' דעה יקדים ויאמר אתה חונן לאדם דעת אבל לא תיבת אתה לבד וכה"ג בכל הברכות:
ד סָעִיף א (ד) צרכיו - טוב להתודות בש"ת ויאמר חטאתי עויתי פשעתי. ולשאול על מזונותיו אפילו אם הוא עשיר. ואם יש לו עון מחודש מזכירו בפירוש בתפלה הקודמת אצלו ויאמר התפילה בהכנעה ועכ"פ בקול בוכים ויקבל עליו שלא לעשות עוד כזה מדעתו ואם לאו אז מקטרגים עליו ח"ו מלמעלה ועיין במש"כ בסימן קכ"ב סק"ח בשם הח"א:
ה סָעִיף א (ה) בשביל כל ישראל - וה"ה בשביל רבים:
ו סָעִיף א (ו) ולא בלשון יחיד - כיון שהוא אומרה בשביל רבים:
ז סָעִיף א (ז) בסוף הברכה - עיין בפמ"ג סימן קכ"ב במ"ז שמצדד לומר דדוקא קודם שאמר בא"י אבל לאח"כ נראה דאסור (ועי"ש דאינו ברור לו דבר זה):
ח סָעִיף א (ח) ולא באמצע - שכששואל צרכי רבים באמצע הברכה נראה כמוסיף על המטבע שתקנו חכמים. בד"א ביחיד אבל בצבור מותרים ולכן אומרים סליחות באמצע ברכת סלח לנו וכן באמצע ברכה אמצעית של יוה"כ:
ט סָעִיף א (ט) ולא בלשון רבים - דאף שהתירוהו לשאול אפילו באמצע הברכה כיון שצריך לו לפי שעה אם יאמרנה ג"כ בלשון רבים יהיה נראה כמוסיף על המטבע שטבעו חכמים ועיין בסימן תקס"ו ס"ד דטוב ליזהר לכתחילה בכ"ז כדברי הר"ר יונה:
י סָעִיף א (י) שומע תפלה - וב"ח כתב דלהרר"י ש"ת דומה לשאר ברכות לענין זה דבאמצע אסור לשאול בלשון רבים:
יא סָעִיף א (יא) קודם יהיו וכו' - עיין לקמן בסימן קכ"ב במ"ב ס"ק ז' מה שנכתוב שם:
יב סָעִיף ב (יב) בברכה - אפילו בברכת ש"ת וכ"ש בשאר ברכות. אבל לאחר תפלה אפילו קודם יהיו לרצון מותר להאריך בכל גווני. ובליקוטי מהרי"ל איתא כשחלה מהרי"ל גזרו הצבור תענית ואמרו סליחות ומנהגם היה אז לומר סליחות באמצע ברכת סלח לנו משמע דצבור לצורך יחיד שרי אפילו באמצע ברכה י"ל שאני מהרי"ל דרבים צריכים לתורתו וכרבים דמי:
יג סָעִיף ג (יג) אם דילג - פי' שדילג הברכה לגמרי וטעה פי' ששינה בה בענין שצריך לחזור מחמת זה ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ס"ח במ"ב סק"א ותרווייהו איירי בשוגג דבמזיד צריך לחזור לתחלת י"ח כמש"כ סימן קי"ד ס"ז:
יד סָעִיף ג (יד) לראש הברכה - ואם נזכר בטעותו בעוד שהוא עומד עדיין בהברכה יחזור למקום שטעה לבד:
טו סָעִיף ג (טו) על הסדר - ואפילו אם לא נזכר עד אחר כמה ברכות צריך לחזור ולומר כולן אחריה שאם יאמר אותה ברכה לבדה במקום שנזכר נמצא ששינה סדרן של ברכות ולא יצא י"ח שסדר ברכות הוא מאנשי כנה"ג וסמכו סדרן על המקראות:
טז סָעִיף ד (טז) רק רפאנו - ר"ל שסיים ברכת רפאנו ואמר ברוך אתה ד' אבל אם נזכר קודם שחתם אפילו אם אמר ברוך אתה הואיל ולא אמר עדיין השם חוזר ואומר עננו עם חתימה ואח"ז חוזר ואומר ברכת רפאנו. וכל זה בש"ץ שמקום קביעתו לומר עננו הוא בין גואל לרופא אבל ביחיד שכולל עננו בברכת ש"ת אם שכח לאמר עננו כל שסיים שומע תפלה אף שלא פתח ברצה אין צריך לחזור כדין כל דבר שאין מחזירין אותו וטעם החילוק הוא דשם שאני שהוא כלול תוך הברכה וכל שסיים הברכה איכא בחזרתו ברכה לבטלה משא"כ כאן דקבעוהו ברכה בפ"ע אין לבטלה אם לא שיצטרך לברך ברכת רפאנו עוד הפעם בשביל זה וכל זמן שלא אמר השם של ברוך אתה לית ברכה לבטלה:
יז סָעִיף ד (יז) היא - היינו דע"י שיחזור לומר עננו יצטרך בהכרח לומר אח"כ ברכת רפאנו עוד הפעם כדי שיהיה על הסדר ברכת השנים אחר רפאנו והיא ברכה לבטלה שאין מחזירין בשביל עננו כמ"ש בסימן תקס"ה. ואם שכח ואמר עננו קודם ראה נא דעת המ"א דצ"ל עננו פעם אחר אחר ראה נא וכן כתב בדה"ח ובפמ"ג נשאר בדין זה בצ"ע ובספר מגן גבורים האריך בזה ומסיק לדינא ג"כ דאין לחזור ולומר עננו פעם אחרת ואם ירצה יאמרנה בש"ת כיחיד:
יח סָעִיף ד (יח) עננו בש"ת - ה"ה אם לא היו יו"ד המתענים בבהכ"נ ובאו אחר ברכת רפאנו יאמר בש"ת כיחיד ואם התחיל הש"ץ להתפלל בקול רם והיו אז בבה"כ יו"ד שמתענים ואח"כ הלכו מקצתן קודם שהתחיל הש"ץ עננו לא יאמר עננו וטוב שיאמר אז בש"ת ואם כבר התחיל עננו ויצאו גומר:
יט סָעִיף ד (יט) כיחיד - עיין בדה"ח שפוסק דלא יחתמנה בברכה רק בשומע תפלה כשאר יחיד בעלמא וכן נכון דבזה יצא לכו"ע עיין במ"א. ואם שכח גם בש"ת אפילו נזכר קודם שהתחיל רצה שוב לא יאמר אלא יאמרנה אחר שיסיים בשלום קודם אלהי נצור ובלא חתימה [דה"ח ושע"ת עי"ש]:
א סָעִיף א ובש"ת יכול כו'. וטוב לומר חטאתי עויתי פשעתי ולשאול מזונותיו (הכוונות) אפי' הוא עשיר (כתבים) וכ"ה בזוהר שמות ע' ק"ט ק"י המבקש רחמים על חבירו א"צ להזכיר שמו (ברכות דף ל"ד) וה"מ בפניו אבל כשמתפלל שלא בפניו צריך להזכיר שמו (מהרי"ל):
ב סָעִיף א ובברכת ש"ת. וב"ח כתב דלהרר"י אפילו בש"ת אסור לומר בל' רבים עכ"ל ומ"מ צבור שרי אפילו באמצע הברכה [ב"י]:
ג סָעִיף א בין קודם יהיו. היינו להרר"י אבל דעת הרב"י אינו כן כמ"ש סי' קכ"ב ס"ב:
ד סָעִיף ב בברכה לצורך. אבל אחר תפלתו רשאי להאריך ובליקוטי מהרי"ל איתא כשחלה מהרי"ל גזרו הצבור תענית ואמרו סליחות משמע דצבור לצורך יחיד שרי מ"כ וי"ל דשאני מהרי"ל כיון דרבים צריכים לתורתו כרבים דמי וכה"ג איתא בתשובת הרשב"א סי' קמ"ח:
ה סָעִיף ג אם דילג. פי' שדילג הברכ' לגמרי וטעה פי' שלא אמרה כתיקון חכמים ותרוויהו בשוגג אבל במזיד צריך לחזור לתחלת י"ח כמ"ש סי' ק"ד וסי' קי"ד ס"ז ועמ"ש שם ס"ו:
ו סָעִיף ד רק רפאנו. פי' שחתם ברכת רפאינו ואם יחזור ויאמר ענינו יצטרך לומר רפאינו פעם אחרת דצ"ל על הסדר ויהיה ברכה לבטלה דאין מחזירין בשביל ענינו אבל אם לא חתם רפאינו יאמר ענינו ואח"כ רפאנו (מ"ע סי' קי"ב ול"ח וב"ח) ובלבוש יש כאן ט"ס:
ז סָעִיף ד ענינו בש"ת. ויחתום בא"י העונה בעת צרה וש"ת (הג"מ פי"א וב"ח) ולא הוי חתימה בשתים דפירש"י בתענית דף י"ג דברכת ש"ת בחתימה קאי אתענית ואכל מילי ולכן נ"ל דאם חתם בש"ת לבד יצא ע"ש ברש"י וכ"מ בתשובת רש"ל סי' ס"ד וה"ה אם לא היו י' המתענים בבה"כ ובאו אחר רפאנו אומרה בש"ת (ש"ג) ואם שכח גם בש"ת אומר' ברכה בפ"ע אחר בשלום [רש"ל בתשו'] ועיין בטור סי' תקס"ה די"א דאפי' ביחיד הדין כן וכ"ה בהג"ה וניהו דלא קי"ל הכי ביחיד מ"מ בש"ץ יש לפסוק כדבריהם דלא הוי שלא כסדר דכבר נסתיימו סדר הברכות ובכ"ה כתב בשם ש"ג דאומר' בעבודה אם נזכר ואם טעה ואמר ענינו קודם ראה נא צ"ע אם יחזור ויאמר ענינו אחר ראה נא מידי דהוי אשאר ברכות או דלמא כיון דאפי' לא אמרה כלל אין מחזירין אותו ה"ה אם לא אמרה במקומה או דלמא צ"ל כסדר כמ"ש דאם יאמר ענינו צ"ל אח"כ רפאינו פעם ב' ק"ו כאן שאמר ראה נא שלא במקומה וכנ"ל עיקר:
א סָעִיף א יתחיל בברכה כו'. דצריך לעשות עיקר ממטבע שטבעו חכמים ובקשה שלו תהיה טפלה:
ב סָעִיף א ולהרר"י כו'. בגמ' אית' פ"ק דע"א תני' רא"א לעולם ישאל אדם צרכיו ואח"כ יתפלל שנ' תפלה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו ואין שיחה אלא תפלה כו' רי"א לעולם יתפלל אדם ואח"כ ישאל צרכיו שנ' אשפוך לפניו שיחי צרתי לפניו אגיד וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא שואל אדם צרכיו בש"ת אר"י ברי' דרב שמואל בר שילת משמיה דרב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אם יש לו חולה בתוך ביתו אומר בברכת חולים ואם צריך לפרנסה אומר בברכת השנים אמר ריב"ל אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה אומר א"ר חייא בר אשי אמר רב אע"פ שאמרו שואל אדם צרכיו בש"ת אם בא לו' אחר תפלתו אפי' כסדר יה"כ אומר וכתב הרר"י דין זה מתחלק לד' חלקים. א' שבברכת ש"ת יכול לשאול צרכיו בכל ענין שירצה שברכת ש"ת כוללת כל הצרכים ולכך ניתקנ'. והדין הב' שאם בא לומר בסוף כל ברכה מעין כל ברכה אומר ואפי' שלא לצרכו ממש מותר כיון שאומר אותו בל' רבים ומיהו בל' יחיד אסור לאומרה כיון שאינו אומר אותו אלא בשביל כל ישראל והוה הפסק' ודוקא שיכול לאומרה בל' רבים בסוף כל ברכה שכיון שהשלים כבר מה שתקנו חכמים לחיוב גמור אין לחוש במה שמוסיף אח"כ אבל באמצע הברכה לא דכיון ששואל צורכי רבים באמצע הברכה נראה כמוסיף על המטבע שתקנו חכמים והדין הג' ששואל צרכיו ממש כגון על חולה שיש בביתו שיתרפא יכול לאומרה בל' יחיד ואפי' באמצע הברכה והיינו דאמרינן אם יש לו חולה בתוך ביתו כו'. ולא הזכיר כאן בסוף הברכה אלא ברכת החולה סתם קאמר דמשמע אפי' באמצע הברכה יכול לשאול כל צרכיו כיון שצריך לו לפי שעה והוא שיאמר אותו בל' יחיד שלא ידמה כמוסיף על המטבע. והדין הד' שבסוף התפלה בין קודם יהיו לרצון בין אחר יהיו לרצון יכול להאריך כרצונו בין בל' יחיד בין בל' רבים בין צרכיו ממש בין צרכי צבור עכ"ל. ולפי הנראה החילוק שבין הדין הא' שהוא ש"ת ובין הדין הד' שהוא אחר תפלת י"ח הוא בזה שבש"ת היחיד מתפלל כל צרכיו ובזה אין חילוק בין באמצע ובין בסוף משא"כ בשאר הברכות כמ"ש הרר"י דלעיל אבל בצרכי רבים ולו א"צ כלל אין לו ליחיד להזכיר כלל ונראה שלמד זה מל' שאמר שואל אדם צרכיו בש"ת משמע צרכיו דוקא ומ"ש בכל ענין שירצה היינו בכ"מ שהוא רוצה הן באמצע הן בסוף אבל אחר התפלה יכול להתפלל אף צורכי צבור אפי' שאין לו צורך בהם. א"נ החילוק הוא דבש"ת יכול לומר כל מה שחפץ רק שלא יאריך אבל אחר י"ח יכול להאריך וכ"כ ב"י בשם המרדכי חילוק זה בין אחר התפלה לשאר ברכות וזה עיקר וא"כ קשה על מ"ש הרב כאן בש"ע שברכת ש"ת ואחר י"ח שווים הם לכל דבר א"כ אין כאן אלא ג' דינים והרר"י כתב שיש ד' דינים ולפי' בתרא ניחא דבש"ע לא זכר כלל מענין להאריך ע"כ השוה אותם והוא הנכון ומה שאנו אומרים סליחות בברכת סלח לנו בל' רבים באמצע הברכה וזהו היפך ממ"ש הר"י בדין שני י"ל דצבור שאני כו' כ"כ ב"י:
ג סָעִיף ג יחזור על הסדר. והא דאמרי' אמצעיות אין להם סדר היינו שא"צ לחזור לאתה חונן:
ד סָעִיף ד ולא אמר ענינו כו'. פי' כיון דכבר קי"ל בשביל ענינו אין מחזירים אותו וכל זמן שנזכר ויכול לחזור ולאומרו ולא יהיה ברכה לבטלה יחזור מ"ה אם כבר גמר רפאינו ונזכר אי היה חוזר לומר ענינו יצטרך אח"כ לומר שנית רפאינו עם הברכה שלה ויהיה ברכה לבטלה אבל אם לא אמר עדיין גמר ברכת רפאינו רק נזכר קודם אמירת בא"י רופא כו' יכול לחזור ולומר ענינו ואח"כ יאמר רפאינו דאין כאן ברכה לבטלה. והא דנקט כאן ש"ץ משום דיחיד אומר אותו בש"ת ואם שכח עד אחר שגמר ש"ת אע"ג דלא התחיל רצה א"ל ענינו שם כיון שאין מחזירין בשביל ענינו כמ"ש בשם ב"י בסי' קי"ד ס"ו. ואע"ג דש"ץ אמרו אפי' אם התחיל רפאנו כ"ז שלא גמרו היינו משום שהש"ץ אמרה בברכה בפ"ע משא"כ ביחיד שכולל' בש"ת אין לה שייכות אחר גמר ש"ת ול"ד למשיב הרוח בסימן קי"ד דמחזירין בשבילו וכ"פ בסי' רצ"ד. ומו"ח ז"ל כתב כאן דיוכל לומר יחיד ענינו בין ש"ת לרצה ולא דק דהוא ז"ל עצמו כתב בסי' קי"ד כב"י דיש חילוק בזה בין בדבר שמחזירין או לא:
א סָעִיף א ברכה. המחבר ע"ת לא עיין בהג"ה סעיף זה ע"ש ועיין שכנה"ג:
ב סָעִיף א רחמים. המבקש רחמים על חבירו א"צ להזכיר שמו ברכות דף ל"ד. וה"מ בפניו אבל כשמתפלל שלא בפניו צריך להזכיר שמו. מהרי"ל:
ג סָעִיף א צרכיו. טוב להתוודות בש"ת ויאמר חטאתי עויתי פשעתי. ולשאול מזונותיו אפילו הוא עשיר. ואם יש לו עון מחודש מזכיר בתפלה הקודמת אצלו. ספר הכוונות:
ד סָעִיף א ש"ת. וב"ח כתב דלהרר"י אפי' בש"ת אסור לומר צרכיו בלשון רבים באמצע ע"ש. ומ"מ ציבור שרי אפילו באמצע הברכה. ב"י מ"א. ובבאר היטב אשר לפני בס"ק ג' לא דק ע"ש:
ה סָעִיף ב לא יאריך. אא"כ רבים צריכים לתורתו. עיין מ"א:
ו סָעִיף ג הסדר. והיינו בשוגג אבל במזיד צריך לחזור לתחלת י"ח כמ"ש בסי' קי"ד ס"ז. ודברי רש"י בברכות ל"ד ע"א ד"ה מתחלת הברכה שטעה בה וכו' תמוהים המה ע"ש:
ז סָעִיף ד רפאינו. פי' שחתם ברכת רפאנו ואם יחזור ויאמר עננו יצטרך לומר רפאנו פעם אחרת דצ"ל על הסדר ויהיה ברכה לבטלה דאין מחזירין בשביל עננו אבל אם לא חתם רפאינו יאמר עננו ואח"כ רפאינו. והא דנקט כאן ש"צ משום דיחיד אומר אותו בש"ת ואם שכח עד אחר שגמר ש"ת אף ע"ג דלא התחיל רצה א"ל עננו שם כיון שאין מחזירין בשביל עננו משא"כ בש"צ אומרה בברכה בפ"ע. ט"ז ומגן אברהם ואחרונים דלא כר"ת:
ח סָעִיף ד כיחיד. ויחתום בא"י העונה בעת צרה וש"ת. הג"מ וב"ח מ"א דלא כע"ת. ועיין בשכה"ג (ובספר אליהו רבה פסק כע"ת דיסיים רק בש"ת לחוד כיחיד וכ"מ בתשו' רש"ל) ואם חתם בש"ת לבד יצא. מ"א. וה"ה אם לא היו י' המתענים בבה"כ ובאו אחר ברכת רפאינו אומרה בש"ת. ש"ג. ואם שכח גם בש"ת אומרה ברכה בפ"ע אחר בשלום. רש"ל מ"א: ועיין בטור סי' תקס"ה די"א דאפי' יחיד הדין כן ונהי דלא קי"ל הכי ביחיד מ"מ בש"צ יש לפסוק כן. מ"א. וכנה"ג כתב בשם ש"ג דאומרה בעבודה אם נזכר והרמ"ע פסק דדינו כיחיד וכן כ' ע"ת. ואם אמר ענינו קודם ראה נא צ"ל עננו פעם אחרת אחר ראה נא. מ"א ע"ש:
א סָעִיף א (ס"ק א) ובש"ת כו' וטוב לו' חטאתי כו' ואם י"ל עון מחדש באותו יום מזכיר אותו בתפל' י"ח הקודמת אצלו א"ר בשם סדר היום: א"צ להזכיר שמו. דכן מצינו במשה שאמר אל נא רפא נא לה ולא אמר למרים:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) ובברכ' כו' דלהרר"י אפי' בש"ת אסור לו' בלשון רבים והיינו אם מוסיף באמצע ברכה דהא טעמא דהרר"י אם או' באמצע ברכה בל' רבים נראה כמשנה ממטבע שטבעו חכמים משא"כ אם או' בל' יחיד וכיון דהברכה שקבעו חכמים היא בל' רבים ניכר שהוא תוס' ולא שינוי מטבע וכן בסוף ברכה שאמר תחלה כל המטבע שטבעו חכמים ג"כ לא חש תו דנראה כמשנה ממטבע שטבעו חכמים ולפ"ז אין לחלק בין ברכת שומע תפלה לשאר ברכות ע"ש: צבור שרי ומה"ט אומרת סליחות ופיוטים באמצע ברכות:
ג סָעִיף א (ס"ק ג) בין כו' היינו להרר"י ר"ל דהרב"י העתיק כל דברי הרר"י. אבל בדין זה של קודם יהיו לרצון סמך עמ"ש סי' קך"ב:
ד סָעִיף ב (ס"ק ד) בברכ' כו' כשחלה מהרי"ל כו' ואמרו סליחות באמצע ברכות י"ח:
ה סָעִיף ד (ס"ק ו) רק רפאנו כו' דצ"ל על הסדר ר"ל עננו קודם רפאנו דאין מחזירים כו' ר"ל אם שכח עננו עד גמר התפלה ואם נזכר אח"כ אינו חוזר ומתפלל ואם חזר והתפלל לומר עננו הוי ח"י ברכות לבטלה וה"ה הכא הוי ברכה א' דהיינו רפאנו לבטלה. אבל אם כו' יאמר עננו כו' ולהפסק' לא חיישי' וע"ל סי' תקס"ה סק"ב:
ו סָעִיף ד (ס"ק ז) עננו כו' חתימה בשתים דאמרי' בברכות דמ"ט ע"א דאין חותמים בשני דברים ופירש"י דדומה למ"ש אין עושים מצות חבילות חבילות דדומה עליו כמשא אבל הכא שאני דהוי שניהם דבר א': קאי אתענית ואכל מילי אהא דאמרי' שם דהיחיד המתענה או' עננו בש"ת וחותם בש"ת לבד וע"ז פירש"י ואע"ג דצ"ל התוס' מעין הברכה וכן צ"ל סמוך לחתימה מעין החתימה מ"מ ברכת ש"ת וחתימה כולל הכל: לבד יצא כמו ביחיד: וה"ה אם לא היו יו"ד כו' ר"ל דבש"ע מיירי שלא אמרו עננו קודם רפאנו ע"פ טעות. וכאן מיירי שלא אמרו קודם רפאנו מדעת ע"י שלא היו אז י' מתענים בבה"כ דאז אין רשאים לומר עננו וכדלקמן סי' תקס"ו סעיף ג' ג"כ דינא הכי: דאפי' ביחיד הדין כן ר"ל אם שכח עננו בש"ת ונזכר כשגמר תפלת י"ח או' עננו וחותם העונה בע"צ ואע"ג דיחיד אינו קובע ברכה לתפל' עננו ואיך יחתום ועוד הא הוי שלא כסדר הברכות לומר עננו לבסוף אלא דהאי דעה ס"ל כיון דכבר סיים כל י"ח ברכות מותר ליחיד לקבוע ברכה לעצמו ודוקא תוך י"ח אסור לקבוע ברכה וגם אין בזה משום דהוי שלא כסדר וניהו דביחיד לא קי"ל הכי דוקא ביחיד דאפי' אחר גמר י"ח אינו רשאי לקבוע ברכה אבל צבור דקובעים ברכה לעננו להא דהוו דלא כסדר מודה גם האי דעה החולקים ביחיד דלאחר גמר י"ח ברכות ליכא למיחש לשלא כסדרן: ואם טעה כו' מ"ד אשאר ברכות אם אמרן שלא במקומו: א"ד צ"ל כסדר. ר"ל שלא כסדר גרע מאם לא אמרה כלל: כסדר כמ"ש סק"ו כצ"ל: ק"ו כאן שאמר ראה נא שלא במקומ' ר"ל דהא בדין המבואר בש"ע ששכח עננו עד שחתם רפאנו אם לא יחזיר לו' רפאנו ויאמר עננו אחר רפאנו ליכא שלא כסדר כ"א בברכות עננו שהיה ראוי להקדימו לרפאנו אבל כל י"ח ברכות הם כסדר דהא רפאנו ראוי שתהיה ברכה שמינית שלא ביום התענית ואף ביה"ח אם שכח לומר עננו מכל וכל עד שסיים י"ח אין מחזירים אותו הרי דסגי בזה שתהיה רפאנו שמינית והא השתא אי יאמר עננו אחר רפאנו תהיה רפאנו שמינית וברך עלינו ביום התענית ראוי שתהי' תשיעית והשתא ג"כ תהיה תשיעית וא"כ אין ברכה שלא כסדר כי אם עננו דמקומ' אחר ראה נא דהיינו שמינית והשתא כשיאמר עננו אחר רפאנו תהיה תשיעית ואף דבעננו אם תהיה שלא כסדר ליכא קפידא כ"כ כמו בשאר ברכות וכמ"ש מ"א פה דהא אפי' לא אמרה כלל אינו חוזר כ"ש אי אמר עננו קודם ראה נא דהוי ראה נא שלא כסדר דהא ראה נא הוי מקומה שתהיה ברכה שביעית גם ביום התענית והשתא תהיה שמינית כ"ש שראוי לחזור:
א סָעִיף א ס"א וכשהוא כו'. כמ"ש שם בברכות כו' בסוף כו': ולהרר"י כו' אם מוסיף כו' ולא כו'. זהו מש"ש אבל אם בא לומר כו': ואם שואל. זהו מש"ש אם יש לו כו': ובברכת כו'. כמש"ש ובברכות ל"א א' שואל אדם צרכיו בש"ת ואיתמר בשני המימרות הנ"ל ש"מ שהכל מותר שם: וכן כו'. שם ושם אפילו כסדר כו' והרבותא אפי' קודם יהיו לרצון אע"ג דהוא שייך לתפלה כמ"ש בפ"ק דברכות כיון דתקינו רבנן כו' וכמש"ל סי' קי"א ס"א מ"מ לא עדיף מש"ת וקל ממנו שאפילו כסדר כו' משא"כ בש"ת וכ"ש באמצעיות וז"ש בס"ב יש כו' וכ"כ תוס' בע"ז שם ד"ה אם כו':
ב סָעִיף ג ס"ג אם דלג כו'. עתוס' ל"ד א' ד"ה אמצעיות כו':
ג סָעִיף ד ס"ד ש"ץ כו'.תוס' שם דקי"ל בפ"ב דשבת דימים שאין בהן קרבן מוסף אין מחזירין אותו ונקט ש"ץ דביחיד אפי' לא סיים רק ש"ת אין מחזירין אותו כמ"ש בסי' רצ"ד ס"ד:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.