א אֵין לְדַבֵּר בֵּין תְּפִלָּה לִנְפִילַת אַפַּיִם. כְּשֶׁנּוֹפֵל עַל פָּנָיו, נָהֲגוּ לְהַטּוֹת עַל צַד שְׂמֹאל. הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לְהַטּוֹת עַל צַד יָמִין, וְהָעִקָּר לְהַטּוֹת (רִיבַ"שׁ סי' רי"ב וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הָרוֹקֵחַ) בְּשַׁחֲרִית כְּשֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּפִלִּין בִּשְׂמֹאלוֹ, עַל צַד יָמִין מִשּׁוּם כְּבוֹד תְּפִלִּין; וּבְעַרְבִית, אוֹ כְּשֶׁאֵין לוֹ תְּפִלִּין בִּשְׂמֹאלוֹ, יִטֶּה עַל שְׂמֹאל (מִנְהָגִים). וּלְאַחַר שֶׁנָּפַל עַל פָּנָיו יַגְבִּיהַּ רֹאשׁוֹ וְיִתְחַנֵּן מְעַט מִיֹּשֶׁב, וְכָל מָקוֹם וּמָקוֹם לְפִי מִנְהָגוֹ; וּמִנְהָג פָּשׁוּט לוֹמַר: וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע כו' וַחֲצִי קַדִּישׁ אַשְׁרֵי לַמְנַצֵּחַ (טוּר), וַאֲפִלּוּ בְּיָמִים שֶׁאֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן אוֹמְרִים לַמְנַצֵּחַ, מִלְּבַד בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ וַחֲנֻכָּה וּפוּרִים וְעֶרֶב פֶּסַח וְעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר וְט"וּ [וט'] בְּאָב (מִנְהָגִים וְע"ל סי' תקנ"ט).
ב נְפִילַת אַפַּיִם מִיֹּשֶׁב, וְלֹא מְעֻמָּד. הַגָּה: יֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין נְפִילַת אַפַּיִם אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אָרוֹן וְסֵפֶר תּוֹרָה בְּתוֹכוֹ, אֲבָל בְּלֹא זֶה אוֹמְרִים תְּחִנָּה בְּלֹא כִּסּוּי פָּנִים, וְכֵן נוֹהֲגִים (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם רוֹקֵחַ סי' שכ"ד). וַחֲצַר בֵּית הַכְּנֶסֶת הַפָּתוּחַ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, (מַהֲרִי"ל) אוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהַצִּבּוּר מִתְפַּלְּלִין אָז, אֲפִלּוּ יָחִיד בְּבֵיתוֹ אוֹמֵר תְּחִנָּה בִּנְפִילַת אַפַּיִם (דִּבְרֵי עַצְמוֹ פי' אָגוּר).
ג אֵין נְפִילַת אַפַּיִם בַּלַּיְלָה; וּבְלֵילֵי אַשְׁמֹרֶת נוֹהֲגִים לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם, שֶׁהוּא קָרוֹב לְיוֹם.
ד נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם לֹא בְּבֵית הָאָבֵל, וְלֹא בְּבֵית הֶחָתָן, וְלֹא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בְּיוֹם מִילָה, וְלֹא כְּשֶׁיֵּשׁ שָׁם חָתָן. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁהַמִּילָה אוֹ הֶחָתָן בְּאוֹתוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת, אֲבָל אִם אֵין הַמִּילָה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, אַף עַל פִּי שֶׁהִיא בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הָאַחֶרֶת, אוֹמְרִים תַּחֲנוּן (פִּסְקֵי מַהֲרִי"א סי' פ"א); וּבְיוֹם הַמִּילָה שֶׁאֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן, דַּוְקָא שַׁחֲרִית שֶׁמָּלִין אָז הַתִּינוֹק, אֲבָל בְּמִנְחָה אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְפַּלְּלִין אֵצֶל הַתִּינוֹק הַנִּמּוֹל, אוֹמְרִים תַּחֲנוּן; מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּחָתָן, שֶׁאֵין אוֹמְרִים תַּחֲנוּן כָּל הַיּוֹם, כְּשֶׁמִּתְפַּלְּלִין אֵצֶל הֶחָתָן (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ"ה מֵה"ת) וְלֹא מִקְרֵי חָתָן אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנִּכְנָס לְחֻפָּה.
ה אִם חָלָה מִילָה בְּתַעֲנִית צִבּוּר, מִתְפַּלְּלִים סְלִיחוֹת וְאוֹמְרִים וִדּוּי וְאֵין נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם וְאֵין אוֹמְרִים וְהוּא רַחוּם בְּשַׁחֲרִית, אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לְאָמְרוֹ בְּלֹא זֶה.
ו נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם בְּט"וּ בְּאָב, וְלֹא בְּט"וּ בִּשְׁבָט, וְלֹא בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ, וְלֹא בְּמִנְחָה שֶׁלְּפָנָיו, וְלֹא בַּחֲנֻכָּה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים גַּם בְּמִנְחָה שֶׁלְּפָנָיו, וְכֵן נוֹהֲגִין. בְּפוּרִים, אֵין נוֹפְלִים עַל פְּנֵיהֶם בְּלַ"ג בָּעֹמֶר אֵין נוֹפְלִין, בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר אֵין נוֹפְלִין, וְכֵן עֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה אֲפִלּוּ שַׁחֲרִית, (מִנְהָגִים).
ז וּמִנְהָג פָּשׁוּט שֶׁלֹּא לִפֹּל עַל פְּנֵיהֶם בְּכָל חֹדֶשׁ נִיסָן, וְלֹא בְּט' בְּאָב, וְלֹא בֵּין יוֹם כִּפּוּר לְסֻכּוֹת, וְלֹא מִתְּחִלַּת רֹאשׁ חֹדֶשׁ סִיוָן עַד אַחַר שָׁבוּעוֹת.
ח אֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לִפֹּל עַל פָּנָיו כְּשֶׁמִּתְפַּלֵּל עַל הַצִּבּוּר, אֶלָּא אִם כֵּן הוּא בָּטוּחַ שֶׁיֵּעָנֶה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. הַגָּה: וְכֵן אָסוּר לְכָל אָדָם לִפֹּל עַל פָּנָיו בְּפִשּׁוּט יָדַיִם וְרַגְלַיִם, אֲפִלּוּ אֵין שָׁם אֶבֶן מַשְׂכִּית (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי סוֹף פ' תְּפִלַּת הַשַּׁחַר וְרִיבַ"שׁ סי' תי"ב); אֲבָל אִם נוֹטֶה קְצָת עַל צִדּוֹ, מֻתָּר אִם אֵין שָׁם אֶבֶן מַשְׂכִּית; וְכֵן יַעֲשׂוּ ביום כִּפּוּר, כְּשֶׁנּוֹפְלִין עַל פְּנֵיהֶם, ( אִם) [אוֹ] יַצִּיעוּ שָׁם עֲשָׂבִים כְּדֵי לְהַפְסִיק בֵּין הַקַּרְקַע, וְכֵן נוֹהֲגִין (מָרְדְּכַי).
א סָעִיף א (א) אין לדבר וכו' - דעי"ז אין תחנתו שמתחנן בנ"א מתקבלת כ"כ ודוקא כשמפסיק ועוסק בדברים אחרים לגמרי אבל שיחה בעלמא לית לן בה [ודוקא שלא בעת שש"ץ חוזר התפלה דאז צריך לשתוק ולהאזין היטב כל ברכה וברכה כדלעיל בסימן קכ"ד ס"ד] וכ"ש דלדבר קדושה כגון מה שמפסיקין בתחנות כגון והוא רחום בודאי מותר להפסיק ואפילו בתוך נ"א ג"כ מותר לענות איש"ר וכל דבר קדושה [אחרונים]:
ב סָעִיף א (ב) בין תפלה וכו' - מיהו עם עבר ודבר פשיטא דצריך ליפול על פניו. מותר להתפלל במקום אחד וליפול במקום אחר ואך שלא יפסיק באמצע:
ג סָעִיף א (ג) כשנופל על פניו - הנה נפילת אפים שנהגו בה בימים הראשונים היה בדרך קידה דהיינו ליפול על פניו ארצה ושלא בפישוט ידים ורגלים ועכשיו לא נהגו ליפול על פניהם ממש אלא בהטיית הראש וכיסוי הפנים בלבד. ונוהגים לכסות הפנים בבגד ולא די כיסוי היד שנופל פניו עליה לפי שהיד והפנים גוף אחד הם ואין הגוף יכול לכסות את עצמו [מ"א]:
ד סָעִיף א (ד) על צד שמאל - לפי שמצינו כשאדם מתפלל שכינה מימינו שנא' ה' צלך על יד ימינך ונמצא כשהוא מוטה על שמאלו פניו כלפי שכינה ואם היה מוטה על יד ימינו היה להיפך ולא יתכן לעבד להיות אחורי פניו כלפי אדוניו:
ה סָעִיף א (ה) על צד ימין - כי השכינה נגד האדם ונמצא שמאל השכינה כנגד ימינו וכשהוא מטה על ימינו והשכינה כנגדו יכוין שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני:
ו סָעִיף א (ו) והעיקר וכו' - וכן דעת הט"ז ומ"א שאין לשנות ממנהג זה וכן נהגו העולם (ואפילו להגר"א דסובר דהעיקר כהמחבר דתמיד על שמאל מ"מ אם מתפלל בביהמ"ד והעולם נוהגין כהרמ"א מ"מ אסור לשנות משום לא תתגודדו). וש"ץ העומד מימין הארון טוב שיטה ראשו מעט כלפי הארון:
ז סָעִיף א (ז) ובערבית - ר"ל לצד ערבית דהיינו במנחה שאין אנו נוהגין להניח תפילין ומי שמניח תפילין גם שם יפול על ימינו ועיין בח"א שמצדד דאז יוכל לסמוך על דעת הגר"א וליפול על שמאלו:
ח סָעִיף א (ח) לפי מנהגו - ובמדינות אלו נוהגין לומר רחום וחנון וכו':
ט סָעִיף א (ט) לומר ואנחנו לא נדע - לפי שהתפללנו בכל ענין שיוכל אדם להתפלל בישיבה ובעמידה ובנפילת אפים כמו שעשה משה רבינו ע"ה שנא' ואשב בהר וגו' ואנכי עמדתי בהר וגו' ואתנפל לפני ה' וגו' ומאחר שאין בנו כח להתפלל בע"א אנו אומרים ואנחנו לא נדע מה נעשה וכו' וראוי לומר ואנחנו לא נדע בישיבה מה נעשה בעמידה (של"ה ואחרונים):
י סָעִיף ב (י) מיושב - כתב ב"י שהטעם הוא ע"ד הקבלה ובריב"ש כתב שאין קפידא. כתבו אחרונים בשעת הדחק נוכל לסמוך על הריב"ש וע"כ אם סיים תפלתו וצריך לעמוד עכ"פ כדי הילוך ד' אמות וקודם שיעור זה התחיל הציבור לומר תחנון יעמוד שם במקומו ויפול על פניו מעומד עם הצבור וכן אם אחר עומד נגדו ומתפלל שמ"ע ואסור לי"א לישב נגדו אפילו כמלא עיניו ואי אפשר לו לילך לצדדין יפול על פניו מעומד וכן כל כה"ג:
יא סָעִיף ב (יא) ארון וס"ת בתוכו - ארון לאו דוקא אלא ה"ה ס"ת לחוד די. וטעם הי"א משום דמצינו בקרא רמז שנפילה היא לפני ארון ה' וכדכתיב במלחמת העי ויפול על פניו לפני ארון ה'. ואם אין שם ס"ת רק שאר ספרים דעת הא"ר והדה"ח דלא יפול על פניו רק יאמר המזמור בלא נפילת אפים ויש חולקין בזה. ובמקום שיש ס"ת לכו"ע אפילו יחיד בביתו נופל על אפיו:
יב סָעִיף ב (יב) כיסוי פנים - הוא נפילת אפים שלנו:
יג סָעִיף ב (יג) וחצר ביהכ"נ הפתוח וכו' - היינו דבעת שהתפלל בחצר הוי פתח ביהכ"נ פתוח ונוכל לראות מאותו צד מקום הארון הוי כמתפלל לפני הארון משא"כ אם מתפלל בחצר בצדדים אחרים כגון שפתח ביהכ"נ במערב והעזרה נמשכת גם לצד דרום והוא מתפלל שם ואין שם ס"ת אין צריך נ"א וה"ה אם היה פתח ביהכ"נ נעול אפילו הוא מתפלל בחצר נגדו א"צ נ"א. כתבו האחרונים דאם הוא מתפלל בעזרת נשים ג"כ צריך נ"א כיון שיוכל לראות מהחלונות מקום הארון:
יד סָעִיף ב (יד) אפילו יחיד בביתו - משמע דאפילו הוא רחוק מביהכ"נ ג"כ נופל על אפיו והנה לפי המבואר בסימן נ"ה ס"כ איירי הכא דאין שם טינוף מפסיק בין ביתו לביהכ"נ [אחרונים]:
טו סָעִיף ב (טו) אומר תחנה וכו' - והוא שהציבור ג"כ אומרים תחנון בשעה זו:
טז סָעִיף ג (טז) אין נפילת אפים וכו' - והטעם ע"פ קבלה עיין בב"י. ולומר המזמור של נפילת אפים אין חשש אפילו בלילה [א"ר]:
יז סָעִיף ג (יז) בלילה - ולכן אם נמשכה תפלת המנחה עד הלילה אין נופלין ע"פ ובין השמשות של לילה נוהגין ליפול. ובימים שאומרים אבינו מלכנו במנחה יוכל לדלג א"מ כדי ליפול מבעוד יום [מ"א וש"א]:
יח סָעִיף ג (יח) שהוא קרוב וכו' - ובא"ר הביא להקל מחצות ולהלן וכן משמע במ"א:
יט סָעִיף ג (יט) ליום - ויש נוהגין להאריך בסליחות עד נכון היום ואז יפלו על פניהם אך בער"ה לא יתכן מנהג זה שהרי אין נופלין על פניהם בער"ה [מ"א]:
כ סָעִיף ד (כ) לא בבית האבל - היינו כל שבעה והטעם דאז מדת הדין מתוחה עליו וע"כ יש ליזהר מלהגביר מדת הדין וכמו הטעם דאין נ"א בלילה [לבוש] ואפילו אחר שיצא מביתו א"צ לומר דתחנון מקומו מיד אחר תפלת י"ח וכנ"ל בריש הסימן אבל והוא רחום יאמר אח"כ בביתו ויש מקילין בזה. והנה כ"ז דוקא בבית האבל א"א תחנון שלא להגביר מדת הדין אבל כשהאבל מתפלל בביהכ"נ או בבית אחר אין הצבור נגררין אחריו ואומרים תחנון ומ"מ האבל עצמו לא יאמר. ועיין בא"ר שמסתפק דאפילו כשמתפלל במקום המת כשאין האבל בביתו שלא לומר תחנון. אין אומרים הלל בבית האבל. ובר"ח כשמתפלל בבית האבל אפילו כשהולך אח"כ לביתו א"צ לאמרו ובחנוכה שגומרים את ההלל צריך לאמרו אח"כ בביתו אבל בשבת שחל בו ר"ח או אם קבר את מתו ברגל אפילו אם מתפללין בבית האבל אומרים הלל כיון שאין בו אבלות:
כא סָעִיף ד (כא) ולא בבית החתן - היינו משעה שנכנס לחופה אבל מקודם אומרים ויש מקילין אף בשחרית [שלחן שלמה וכן משמע קצת מהגר"א] וכתבו האחרונים דאפילו יצא אח"כ לביתו ג"כ א"צ לומר תחנונים דכיון שהיה בבית החתן או בביהכ"נ בשעת התפלה חלה עליו השמחה וכן במילה דינא הכי:
כב סָעִיף ד (כב) ולא בביהכ"נ ביום מילה - ר"ל בביהכ"נ שימולו אח"כ בה את התינוק אף שאין מתפללין שם הבעלי ברית וכתבו האחרונים דאם הבעלי ברית מתפללין שם [ונקראין בעלי ברית אבי הבן והסנדק והמוהל ולא המוציא והמביא התינוק] אף שהמילה בבית אחר אין נופלין ע"פ:
כג סָעִיף ד (כג) ולא כשיש שם חתן - ומשום דמצוה לשמוח עמו השמחה נמשכת לכל הנלוים אליו [אחרונים]:
כד סָעִיף ד (כד) באותו ביהכ"נ - והמתפללין בעזרה כיון שנגררין אחרי ביהכ"נ כשאין שם ארון ותיבה א"כ כשם שבביהכ"נ אין אומרים גם הם אין אומרים:
כה סָעִיף ד (כה) אע"פ שמתפללין וכו' - ודעת רש"ל וב"ח וט"ז דאין אומרים כשמתפללים אצל התינוק ובא"ר הכריע דאם מתפללין מנחה בבית התינוק קודם הסעודה או באמצע סעודה א"א תחנון אבל לאחר בהמ"ז אומרים תחנון וכ"כ בדה"ח וכתב הח"א דכל זה כשמתפללין אצל התינוק אבל כשמתפללין בבית אחר אע"פ שהבעל ברית שם אומרים תחנון אפי' קודם הסעודה. וכתב עוד דבעל ברית וסנדק ומוהל א"א לעולם במנחה אפילו לאחר בהמ"ז דיו"ט שלהם הוא:
כו סָעִיף ד (כו) שנכנס לחופה - ובזמנינו נוהגין שאין נופלין כל ז' ימי המשתה ואפילו אם יום ז' הוא יום א' של החופה אם מתפללין קודם שהיה החופה כגון אם היה החופה מעט קודם לערב ביום א' אין אומרים תחנון עד יום א' הבא מעט קודם לערב ודוקא אם היה החתן בחור או הכלה בתולה אבל אלמן שנשא אלמנה אין זה נוהג רק ג' ימים וכן הדין בוהוא רחום ולכן טוב ליזהר שלא יכנס החתן לביהכ"נ כל ז' ימי המשתה שנמנעין לומר תחנון בעבורו:
כז סָעִיף ה (כז) מילה - וה"ה חתן [א"ר ומגן גבורים]:
כח סָעִיף ה (כח) מתפללים סליחות - שמניחין מקצת וא"צ להניח לגמריה:
כט סָעִיף ה (כט) בלא זה - ר"ל דנהגו באיזה מקומות לומר והוא רחום בכל תענית צבור אף שאינו בב' וה' אפ"ה אם חל מילה בו אין אומרים והוא רחום:
ל סָעִיף ו (ל) בט"ו באב - דבגמרא איתא שהיה יו"ט גדול בזמן המקדש:
לא סָעִיף ו (לא) בט"ו בשבט - שהוא ר"ה לאילנות ונוהגין האשכנזים להרבות אז במיני פירות של אילנות:
לב סָעִיף ו (לב) שלפניו - משמע מזה דבט"ו באב וט"ו בשבט נופלין במנחה שלפניו ואין נוהגין כן [ע"ת]:
לג סָעִיף ו (לג) בפורים - היינו בשני ימים וכן בפורים קטן בשנה מעוברת ובכל אלו אין אומרים גם במנחה שלפניו וכן בל"ג בעומר מלבד בער"ה ובעיו"כ אומרים במנחה שלפניהם:
לד סָעִיף ו (לד) ביום כיפור - ובשאר עיו"ט א"צ לבאר שהוא מבואר בסעיף הסמוך:
לה סָעִיף ז (לה) ומנהג פשוט וכו' - ובכל אלו א"א תחנון גם במנחה שלפניהם. והנה כל אלו הסעיפים הוא לענין תחנון אבל למנצח אומרים בכולם מלבד בר"ח וחנוכה ופורים וערב פסח וערב יוה"כ וט"ב וה"ה שאין אומרים בשנה מעוברת ביום י"ד וט"ו באדר ראשון גם אין אומרים אותו בבית האבל [אחרונים] עוד כתבו דאל ארך אפים ולמנצח דינם שוה:
לו סָעִיף ז (לו) עד אחר שבועות - ויש מקומות נוהגין שלא ליפול כל הששה ימים שאחר שבועות מפני שהקרבנות של חג השבועות היה להם תשלומין כל ז':
לז סָעִיף ח (לז) ליפול על פניו - היינו כשהוא דרך קידה ואפילו בלא פישוט ידים ורגלים ואפילו לא היה שם רצפת אבנים דבשאר כל אדם שרי באדם חשוב אסור ואם הוא מטה קצת על צדו אפי' על רצפת אבנים שרי דאין זה נפילה על פניו וכ"ש נפילת אפים שלנו שהוא רק הטיית הראש וכיסוי פנים בעלמא בודאי שרי:
לח סָעִיף ח (לח) כשמתפלל על הצבור - פי' ובפני הצבור דכסיפא ליה מילתא שמהרהרין שאין הגון ואין ראוי ליענות אבל בביתו אפילו מתפלל על הציבור מותר ואפילו בפני הציבור דוקא כשהוא לבדו נופל על פניו ואין הקהל נופלין עמו דאם כל הקהל נופלין אזי אם אין ח"ו נענים אין גנאי כ"כ להאדם חשוב דלא עדיף הוא מכלל הציבור:
לט סָעִיף ח (לט) שיענה כיהושע ב"נ - שאמר לו הקב"ה קום לך למה אתה נופל על פניך:
מ סָעִיף ח (מ) וכן אסור וכו' - אקדים הקדמה קצרה כדי שיתברר היטב והוא דהנה כתיב בתורה ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה דהיינו אפי' כשמשתחוה לשמים על אבן משכית או על רצפת אבנים דחדא מילתא היא וכתבו הפוסקים דאין אסור מן התורה כי אם כשיש תרתי לגריעותא דהיינו כשמשתחוה בפישוט ידים ורגלים וגם על רצפת אבנים דוקא אבל דרך קידה דהיינו שנופל על אפיו על הרצפה בלא פישוט ידים ורגלים או אם הוא בפישוט ידים ורגלים שלא על רצפת אבנים אסור רק מדברי סופרים דגזרו קידה אטו השתחויה ושלא על הרצפה אטו רצפה אבל אם היה תרתי למעליותא דהיינו דרך קידה בלא רצפת אבנים לא גזרו רבנן וכן אם היה נופל דרך קידה על רצפת אבנים אך שלא היה קידה גמורה דהיינו שנטה קצת על צדו או אם היה בפישוט ידים ורגלים ושלא על הרצפה ונטה קצת על צדו דלא הוי פישוט ממש ג"כ מותר ועתה נבוא לבאר דברי הג"ה. וכן אסור לכל אדם וכו' ר"ל כמו באדם חשוב הנ"ל אסור אפי' בלא אבן משכית כן הכא אלא דשם אסור אפילו דרך קידה והכא אין אסור רק דוקא דרך פישוט ידים ורגלים:
מא סָעִיף ח (מא) אין שם אבן משכית - או רצפת אבנים. ואם יש שם רצפת אבנים אפי' דרך קידה אסור [ודוקא כשפניו דבוקים בקרקע אבל אם שוחה בתפלה אפי' יש שם רצפה שרי] ודוקא נגד רצפת אבנים אבל רצפת לבנים אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן הוא כדכתיב ותהי להם הלבנה לאבן:
מב סָעִיף ח (מב) אם אין שם אבן משכית - אבל כשיש אבן משכית לא מהני הטיה על צדו כיון שהוא בפישוט ידים ורגלים:
מג סָעִיף ח (מג) כשנופלין על פניהם - ר"ל כשהם נופלים דרך פישוט יו"ר שלא על הרצפה צריכים להטות על צדיהם וכן כשיש רצפה אפי' נופלים דרך קידה בעלמא צריכין להטות על צדיהם:
מד סָעִיף ח (מד) אם יציעו - צ"ל או יציעו ור"ל דאז אפי' בלא הטיה על צדיהם שרי בשני האופנים אלו שציירנו:
א סָעִיף א אין לדבר. צ"ע דלפעמים מפסיקין בתחינות כגון אל רחום. וצריך ליזהר שלא להפסיק בדבור מיהו בסי' נ"א ס"ד משמע דאין קפידא כ"כ וכ"כ בב"י בשם ת"ר דוקא כשמפסיק ועוסק לדבר דברי' אחרים אסור אבל שיח' בעלמא לית לן בה וכ"מ סי' קכ"ד ס"ד דדוקא משום חזרת הש"ץ יש להם לשתוק הא לא"ה אין איסור ויש לדחות מ"מ נ"ל מ"ש, ובריב"ש סימן תי"ב כתב שאשתו של ר"א היתה לוקחת אותו בדברים עד שהיה שוכח מליפול ע"ש ואם כן אין ראיה שלא להפסיק עב"י, מותר להתפלל במקום א' וליפול במקום אח' [ס"ח ועיין במגילה דף כ"ב]:
ב סָעִיף א להטות. טעם ההטיה כמ"ש ס"ח ובהגה"ה ומ"מ נוהגין להפסיק בבגד דיד לא חשיב כיסוי דמין במינו אין חוצץ כמ"ש סימן צ"ח:
ג סָעִיף א והעיקר וכו'. יש טעם לזה ע"פ הקבלה, ובלבוש כתב שגם בשחרית נופלין על צד שמאל אלא שנוטה מעט לצד ימין וכן נכון ע"פ הקבלה עכ"ל, וברקנ"ט כ' על פי קבלה ליפול על ימין ולכן אין לזוז ממנהגים שכתבו מנהג קדמונים, כתב מטה משה ש"ץ יטה בראשו לצד התיבה, והוא הדין מי שיושב בצד המנורה לפני הארון:
ד סָעִיף א ואנחנו לא נדע. כתוב בשל"ה ראוי לומר ואנחנו לא נדע בישיבה מה נעשה בעמיד' ושניהם בקול רם:
ה סָעִיף ב ולא מעומד. כ' הריב"ש שאם רצה לעשות מעומד רשאי וכ"ה במהרי"ל שכשסיי' תפלתו בשע' שמתחילין הצבור תחנה עמד על מקומו ונפל על אפיו וכ"כ מט"מ עסי' קכ"ג ס"ב, וב"י כתב דע"פ הקבל' תהי' מיושב דוק' עכ"ל ד"מ משמע דאפי' סיים עתה תפלתו לא יפול מעומד ואם א"א לישב שם ימתין כדי הילוך ד' אמות ויחזור למקומו ליפול מיושב: במדינות אלו אומרים רחום וחנון וכו', וב"י כתב בשם הזוהר לומר מזמור אליך ה' נפשי אשא ומסיים אם אמר אליך נפשי אשא ולא כוון מילוי אלא בליבא רחיקה הוא גרם עליה לאסתלקא מעלמ' עד לא מטין יומוי וכו' ע"ש ונ"ל דמה"ט א"א אותו במדינות אלו:
ו סָעִיף ב וס"ת בתוכו. אפילו יחיד בביתו נופל כן משמע בעובד' דרבי אלעזר:
ז סָעִיף ב הפתוח לבה"כ. דהוי כלפני הארון אבל אם בה"כ נעול לא (ד"מ מהרי"ל) ובבבה"כ /ובבה"כ/ של נשים נופלין (הגמ"נ מהרי"ל):
ח סָעִיף ב אפילו יחיד בביתו. ז"ל ד"מ במהרי"ל כתב חצר הפתוח כו', ובאגור בשם מהר"י מולין דאפי' יחיד שהוא עומד חוץ לב"ה יכול ליפול תחנון עם הצבור דמחיצה של ברזל אינה מפסקת ונרא' דלענין כיסוי פנים קאמר עכ"ל משמע דוק' בשע' שהצבור אומרים תחנון אומר עמהם עסי' נ"ה ס"ב וה"ה כאן:
ט סָעִיף ג קרוב ליום. וברקנ"ט פ' קרח כתוב להאריך בסליחות עד נכון היום ואז יפלו על פניהם עכ"ל, ומנהג זה לא יתכן בער"ה עסי' תקפ"א ונ"ל דאם נמשכה תפלת מנחה עד הלילה לכ"ע אין נופלין דתחלת הלילה תגבורת הדינין משא"כ אחר חצות הלילה ונ"ל לדלג א"מ כדי ליפול מבע"י:
י סָעִיף ד בבית האבל. א"א שם תחינה ולמנצח שיר מזמור (ב"י י"ד סימן שצ"ג בשם כלבו) וכן נוהגין בקושטנטינא אבל ואני זאת בריתי אומר (כ"ה) וא"א שם הלל אפי' בחנוכה (מהרי"ל ה' חנוכה מ"צ) אבל התני' כתב דדוק' בר"ח א"א הלל שאינו אלא מנהג אבל בחנוכה אומרים וז"ל הרוקח א"א הלל דהוו דבר שמח' ותו דעשר' שפירשו מן הצבור כיחידים דמי עכ"ל, משמע דבחנוכה אומרים דהא יחיד גומר בו לכ"ע ועמ"ש סי' תרצ"א בטור דכל עשרה מיקרי צבור ולכן נ"ל דבחנוכה טוב שיקרא כל אחד הלל בביתו וכן מ"כ בשם מהר"ן:
יא סָעִיף ד אין המילה בבית הכנסת. וכ"ש שאם חל בשבת שאין אומרים פיוטים דבקל דחינן להו (מהרא"י) משמע שם דבזמן הקרירות שמלין בבית אחר אומרים תחנון בבית הכנס' וצ"ע ובכ"ה כתב שמנהג כל המקומות שאפילו המילה בבית אחד אין נופלין בב"ה שמתפלל שם בעל הברית, כתב בהגמ"נ הלכות שבת במילה א"א אב הרחמים ולמנח' אומרים צדקתך אף ע"פ שיש מקומות שאין עושין סעודה אלא בליל':
יב סָעִיף ד במנחה. וב"ח כתב דהורה רש"ל שא"א כשמתפללין אצל התינוק וכן נוהגין בבריסק דליטא ובהג"מ איירי כשאין מתפללין אצל התינוק עכ"ל והא לך לשון הג"מ אין נ"א בתפלת יוצר שביום המילה וכן ביום הנישואין במקום שהחתן מתפלל שם עכ"ל, מדנקט בחתן ביום הנישואין ובמילה בתפלת יוצר משמע דבמנחה נופלין אף שמתפללין אצל התינוק דאל"כ ה"ל למיתנ' חדא בבא ביום הנישואין וביום המילה אצל התינוק והחתן ומ"מ היכ' דנהיג נהיג וכ' מהרא"י ובריינוס נוהגים החתנים לצאת מבית הכנסת ביום ה' קודם רצה כדי שיוכלו הקהל לומר תחנה וכ"ש ביום ו' שהוא עיקר החופה (ד"מ) וגם במדינות אלו נוהגים שלא ליכנס לבית הכנסת יום או יומים קודם חופה ואולי הוא מהאי טעמא ומיהו אם נכנס אומרים תחנון מלבד ביום החופה כמ"ש רמ"א פה, יש נוהגין שלא ליפול כל ז' כשהחתן בב"ה ואפי' ביום ו' שהי' ח' לחופתו אין נופלין כיון שהיתה החופה סמוך לערב (כ"ה):
יג סָעִיף ה בשחרית. כמדומה שסבר שעל והוא רחום דקודם ברכו קאמר וליתא דעל והוא רחום שלפני תחנון קאמר שמנהג פשוט בכל מקום לאומרו כמ"ש סי' קל"ד וצ"ע:
יד סָעִיף ו שלא ליפול. בני אוסטרייך נוהגין שאין אוכלין קטניות בימים שאין נופלין משום דדמי לאבילות המתגלגל (מהרי"ל):
טו סָעִיף ו בט"ו באב. אי' בב"ב דף קכ"א הרב' טעמים שהיה יום טוב גדול בזמן המקדש:
טז סָעִיף ו בט"ו בשבט. ראש השנה לאילנות. ונוהגין האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות (תיקון יששכר דף ס"ב כ"ה):
יז סָעִיף ו בל"ג בעומר. מעשה באחד שנהג כל ימיו לומר נחם בבונה ירושלים ואמרו בל"ג בעומר ונענש על זה מפני שהוא י"ט [כונת האר"י]:
יח סָעִיף ז עד אחר שבועות. ויש מקומות נוהגין שלא ליפול שבעה ימים אחר שבועות (כ"ה) מפני שהקרבנות היה להם תשלומין כל ז':
יט סָעִיף ח ליפול. וכשמטה קצת שרי כמ"ש רסי' זה:
כ סָעִיף ח בפישוט. דוקא כשפניו דבוקים בקרקע אבל אם שוחה בתפלה אפילו יש שם רצפה שרי [כ"מ ריב"ש] וכ"כ רל"ח ע' ריב"ל ח"א סי' נ"ג דאוסר באבני שיש ובכ"ה כ' להתיר ומיהו נ"א אסור אפילו אין פניו דבוקות בקרקע כיון דאין כוונתו להשתחות רק ליפול על אפיו כנ"ל ע' בטור, ונ"ל דרצפת לבנים אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן היא כדכתיב ותהי להם הלבנה לאבן וכ"מ ברמב"ם ספ"ו מע"א ובריב"ל ח"א סי' נ"ג:
כא סָעִיף ח וכן יעשו בי"כ. פי' שיטו על צידיהם:
כב סָעִיף ח אם יציעו. פי' כשמציעין עשבי' להפסיק בין הרצפה דאז שרי בהטיה ובקצת ספרים הגיה או יציעו וכו' פי' ואז אפילו בלא הטיה שרי דדוקא על הקרקע אוסר בלא הטיה שמא יש תחתיו רצפת אבנים ונבנה עליה דקרקע לא חשיב הפסק שארצו של בית כמוהו עד התהום כדאי' פט"ו דכלים אבל עשבים חשיבי הפסק וכ"כ הרמב"ם פ"ל מע"א וכן עיקר וכנ"ל דלא כמ"ש הריב"ש סי' תי"ב ע"ש ומשמע בר"ה א"צ עשבים דא"נ על פניהם רק כורעים ומשתחוים בעלינו אבל ביה"כ נופלים על פניהם בסדר העבודה:
א סָעִיף א אין לדבר בין תפלה כו' רשב"א כ"כ וראייתו מדאמרי' בפרק הזהב בר"א כל יומא לא הוה שבקא ליה למיפל על אפיה וכי תעלה על דעתך שלא היתה זזה ממנו שעה אחת אלא שהיתה מפסקתו מכוונת תפלתו להפסיק בשאר דברים ושוב אם היה נופל על פניו לא היתה תפלתו כ"כ נשמעת אלמא דאינו בדין להפסיק עכ"ל בב"י:
ב סָעִיף א על צד שמאל הטעם בב"י בשם כלבו כי כן היו מרביצין התמיד כששוחטין אותו על צד שמאל וכל מי ששוחט מרביץ בהמה על שמאל' וי"א ס"ל לצד ימין כי השכינה כנגד האדם שויתי ה' לנגדי תמיד וכשמוט' על ימינו והשכינ' כנגדו מכוון שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני עכ"ל:
ג סָעִיף א והעיקר להטות כו'. כ' בלבוש וז"ל ואני שמעתי הפשרה שגם בשחרית כשיש תפילין בראשו יפול על צד שמאלו אלא שיטה ראשו מעט לצד ימין ובמנחה יטה ראשו לצד שמאל וכן ראיתי נוהגין וכן ראוי לנהוג שלפי הקבלה יש בו סוד עכ"ל וכיון שאין כאן ראיה ברורה לשום סברא אין לנו לשנות ממה שנהגו רוב העולם כפשרת רמ"א והמשנה יהיה נחשב לחסרון ידיעה ע"כ אין לשנות:
ד סָעִיף ב מיושב. כב"י שהטעם הוא ע"ד הקבל' ובריב"ש כתב שאין קפידא:
ה סָעִיף ב שיש ארון וס"ת. ארון לאו דוק' אלא ס"ת לחוד וכ"ה ברוקח בב"י וז"ל וסי' לדבר דכתיב במלחמת העי ויפול על פניו לפני ארון ה' ע"כ וכב"י ואני אומר אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה עכ"ל ול"נ דהתשובה היא שהרי כתיב במעשה פילגש בגבעה ויבכו וישובו לפני ה' ה"נ נימא התם דבכייה ותשובה היא דוק' במקום שיש ס"ת ולא במקום אחר אלא ודאי דאין למדין כן ממ"ש לפני ס' ה"נ כאן גם מדברי הרא"ש שמבי' ב"י משמע דלא ס"ל כן שכ' דוק' כשהוא מתפלל בצבור ובשביל הצבור אבל היכא דמתפלל בינו לבין עצמו בביתו שפיר דמי דהיכ' דמתפלל עם הצבור כסיפ' ליה כו'. משמע דגם בינו לבין עצמו בביתו הוא שייך דין נפילת אפים וזה ודאי א"ל דבביתו הפתוח לב"הכ קאמר ותו דזה הוה בצבור ומ"מ נר' לרמ"א לקבוע הלכה כן כרוקח:
ו סָעִיף ב וחצר בה"כ כו'. פי' ומתפלל בחצר שרואה הפתח בה"כ פתוח כ"מ שם במהרי"ל:
ז סָעִיף ב או בשעה שהצבור כו'. בלבוש כתב ע"ז ולא ראיתי נוהגין כן ואפשר שכוונתו במי ששומע תפלת הצבור ע"כ ואין זה משמע כלל וכיון שמעיקר הדין כב"י שיש עליו תשובה מ"ש בסמוך אין להקפיד בזה כלל דאפי' יחיד בביתו נופל על פניו בביתו כשהצבור מתפללין והטעם דה"ל כאלו עומד עמהם דאפילו מחיצ' של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים וכ"ש כשמתפללין במנין בבית בשעה זו ואין להם ס"ת דיש שם נ"א כנ"ל:
ח סָעִיף ג בלילה. כי נ"א רמז למדת הלילה כו' כ"כ ב"י בשם מהרי"א ונרא' שאין לחוש לזה כ"ז שאין ודאי ליל' אלא בין השמשות דלא גרע מליל אשמורות שהוא קרוב ליום:
ט סָעִיף ד לא בבית האבל. הטעם בב"י משם ש"ל משום דכתיב והפכתי חגיכם לאבל ע"כ. וא"כ כל ז' קאמר דהא מדמי' לחג דהיינו ז' ימי החג ומבואר שם שגם שאר וידוים ותחנונים א"א שם ומ"מ נ"ל לחלק דנ"א לא יאמרו אפילו האחרים כלל הן בבית האבל הן אחר שיצאו דכבר מוכח ריש הסימן דצ"ל תכף אחר תפלת י"ח אבל שאר תחנונים כגון והוא רחום ודאי האחרים המתפללים יאמרוהו בביתם אחר שיצאו משם לביתם ולמה יהיו פטורים מזה והא חובת גברא בינינו שקבענום בכל ב' וה' כמ"ש בסי' קל"ד כנ"ל:
י סָעִיף ד ולא בבית החתן. ובזה נר' דאפי' יוצא אח"כ לביתו א"צ לומר תחנונים כגון והוא רחום כיון שהיה בב"ה בשע' התפלה וחלה עליו השמחה וכן במילה משא"כ בבית האבל שזכרנו ששם אין הטעם משום שחל עליו צער של האבל דגם האבל עצמו אין פטור משום צער אלא שמד"הד שולט עליו ואין ראוי להתעורר אז בנ"א שרומז למדת הדין גם כן כמ"ש בלבוש ועל כן גם האחרים לא יעוררו שם מדה"ד אבל אחר שיצאו חייבים אלא דלפי מ"ש בס"א שאין לדבר בין תפלה לתחנון ממיל' גם בוהוא רחום הוא כן דהא אומרים אותו בין י"ח לתחנון אם כן כיון דלא שייך לאומרו במקומו דהיינו אחר י"ח לא יאמר אותו גם אח"כ ומ"ש רמ"א דדוקא ביום חופתו כ"כ ב"י בשם ש"ל. ותימה לי דהא כל ז' ימי משתה מקרי מועד גבי חתן כמ"ש בשם ריב"א רסי' קל"ב ולמה יאמרו תחנון בשאר ימי המשתה כשיש שם החתן דהא בר"ח שא"נ הוא משום דקרוי מועד כמ"ש ב"י בשם ש"ל עצמו וכאן כל ז' ימי משתה קרוי מועד ע"כ נ"ל דכל ז' ימי משתה לא יבוא החתן לבה"כ מטעם זה שלא ימנעו לומר תחנון:
יא סָעִיף ד דוקא שחרית. כתב מו"ח ז"ל ע"ז שכ"כ לפי שראה בהג"מ שכתב שאין נ"א בתפלת יוצר שביום המילה משמע דוקא ביוצר ולא במנחה ואין זה ראיה דלא אתא אלא למעוטי במנחה. שלא אצל התינוק אבל אצל התינוק אין נופלין אף במנחה וכך הורה רש"ל ונוהגי' כך בבריסק דליטא וכן נר' להקל כיון דנ"א רשות כמ"ש רב נטרונאי בטור עכ"ל וכך ראיתי נוהגים בקראקא:
יב סָעִיף ה מתפללין סליחות שמניחין מקצת וא"צ להניח לגמרי:
יג סָעִיף ח כשמתפלל על הצבור. פי' ובפני הצבור דכסיפא לי' מלת' שמהרהרין עליו שאין הגון ואין ראוי ליענו' אבל בביתו מותר [הרא"ש] וב"י מביא בשם המרדכי וכגון שאין הקהל נופלין בתחנון:
יד סָעִיף ח אפי' אם אין שם אבן משכית. דיש לגזור אטו אבן משכית שאסור מן התורה דכתיב ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחות עליה:
טו סָעִיף ח אם יציעו שם עשבים. צ"ל או יציעו כו' דזה מועיל אפי' ביש שם רצפה של אבן כ"מ במרדכי. כב"י כתבו התוס' בפ' ת"ה נר' שכל האומר ברוך שומע תפל' אחר שסיים תחנונים מיושב מגונה כדאמרינן מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום כלומר להוסיף על ברכות אלו עכ"ל. ור"ל עם השם וכ"ה בתוס' דף כ"ח בא"י ש"ת וע"כ יש למחות ביד האומרים תחינות שבמעמדו' שמסיימין בא"י ש"ת אלא י"ל ברוך ש"ת בלא שם:
א סָעִיף א אפים. מותר להתפלל במקום אחד וליפול במקום אחר הרמב"ם פ"ה מה"ת פר"ח מ"א ע"ש:
ב סָעִיף א תפילין. וש"ץ יהא אחוריו לצד דרום ופניו לצפון ויהא סומך ונופל על צד הימין דאז נמצא כפיפת ראשו לצד התיבה עיין שכנה"ג ומ"א. וי"ל אחר רחום וחנון וכו' המזמור לדוד אליך ה' נפשי אשא זוהר והאר"י ז"ל ומסיים אם אמר אליך נפשי אשא בלבא רחיקא גרם להסתלק עד לא מטי יומוי ע"ש ונ"ל דמהאי טעמא אין אומרים אותו במדינות אלו מ"א ויזהר שלא יפול כ"א על הזרוע. האר"י ז"ל:
ג סָעִיף א נדע. כתב בשל"ה ראוי לומר ואנחנו לא נדע בישיבה מה נעשה בעמידה. ושניהם בקול רם:
ד סָעִיף א ופורים. אפי' פורים קטן כמ"ש סי' תרצ"ז:
ה סָעִיף ב ולא מעומד. ובריב"ש כתב שאם רצה לעשות מעומד רשאי וכ"ה במהרי"ל ע"ל סי' קכ"ג ס"ק ה' מש"ש בשם מהרי"ל. וב"י כתב דע"פ הקבלה תהיה מיושב דוקא. ומשמע דאפי' סיים עתה תפלתו לא יפול מעומד. ואם א"א לישב שם ימתין כדי הילוך ד"א ויחזור למקומו ליפול מיושב:
ו סָעִיף ב בתוכו. ארון ל"ד אלא ס"ת לחוד כ"ה ברוקח ט"ז. ואפי' יחיד בביתו נופל אם יש לו ס"ת מ"א וכתב בשכנה"ג דהרוקח מודה דשאר ספרים ה"ה כס"ת ועל דא אנא סמיכנא ליפול על אפי היכא דגריסנא ע"ש:
ז סָעִיף ב לבה"כ. אבל אם בה"כ נעול לא אלא יאמר תחנה בלא כיסוי עינים. ובבה"כ של נשים נופלין. מהרי"ל:
ח סָעִיף ב בביתו. דווקא בשעה שהציבור אומרים תחנון אומר עמהם ועיין סי' נ"ה סעיף כ' דה"ה כאן מ"א וכ"ש כשמתפללין במנין בבית בשעה זו ואין להם ס"ת דיש שם נ"א ט"ז ועיין בשכנה"ג:
ט סָעִיף ג בלילה. ובין השמשות מותר. ט"ז:
י סָעִיף ד האבל. ר"ל דאין אומרים שם תחנה כלל. גם א"א למנצח שיר מזמור. אבל זאת בריתי אותם אומר וא"א שם הלל אפי' בחנוכה מהרי"ל אבל התניא כתב דדוקא בר"ח א"א הלל שאינו אלא מנהג אבל בחנוכה אומרים וכתב המ"א דבחנוכה טוב שיקרא כל אחד הלל בביתו וכ"כ הר"ן. ועיין בט"ז דבס"ק ט' כתב דוהוא רחום שאומרים בב' וה' צריכין האחרים המתפללים שם שיאמרוהו בביתם אחר שיצאו משם. אבל רחום וחנון לא יאמרוהו כלל אפי' בביתם ע"ש הטעם. ובס"ק שאח"ז כתב דאפילו והוא רחום לא יאמרוהו אח"כ בביתם כיון דל"ש לאומרו במקומו ע"ש. ובי"ד סי' שע"ו כתב סתם בשם הרוקח שאחר גמר תפלה אומרים תחנון ע"ש. ולא קא מפליג בין רחום וחנון לבין והוא רחום וצ"ע. ובבאר היטב אשר לפני כתב בזה"ל ונראה מדבריו דגם בבית האבל א"צ לומר אח"כ כיון שלא אמרו במקומו עכ"ל. ולא ידעתי מה נראה מדבריו שייך הכא. גם נראה דאשתמיטתיה מ"ש הט"ז בי"ד בשם הרוקח כמ"ש. ועי' שם ס"ק א' מש"ש כתב בשכנה"ג דאף ביתום שמת אביו קודם שנולד אין אומרים תחנון ונ"א ע"ש. וט"ז בי"ד שם כתב דאם אין אבל במקום שמת המת ומתפללין שם אומרים תחנון:
יא סָעִיף ד חתן. כתב ט"ז ובזה נראה דאפי' יוצא אח"כ לביתו אצ"ל תחנונים כגון והוא רחום כיון שהיה בבהכ"נ בשעת התפלה וכן במילה ע"ש ולענין אבל עי' ס"ק שלפני זה מש"ש. נשאלתי כיון דחתן ואבל מחד טעמא אין נופלין על פניהם בבתיהם למה בבא החתן לבה"כ אין נופלין על פניהם ובבא האבל לבה"כ נופלין. והשבתי דיש שינוי ביניהם בטעם הדבר. כי טעם החתן מפני שהוא שרוי בשמחה וכיון שהוא מלך אזלינן בתריה כל הקהל אבל טעם האבל שלא להגביר מדת הדין לכן כשהאבל בבה"כ עבדינן עיקר משאר הקהל דאינם אבלים. שכנה"ג:
יב סָעִיף ד המילה בבה"כ. ומשמע דבזמן הקרירות שמלין בבית אומרים תחנון בבה"כ וצ"ע. והכנה"ג כתב שמנהג כל המקומות שאפי' המילה בבית אין נופלין בבה"כ שמתפלל שם בעל הברית. אם נולד מהול ומטיף ממנו דם ברית אין נופלין על פניהם. הלק"ט ח"ב סי' קס"ח:
יג סָעִיף ד תחנון. אבל ב"ח בשם רש"ל כתב שא"א תחנון במנחה כשמתפללין אצל התינוק וכן נוהגין בבריסק דליטא וכן נוהגין בקראקא וכן נראה להקל כיון דנ"א רשות ט"ז שכנה"ג עיין מ"א. (וכתב בספר אליהו רבה מיהו אם מתפללין מנחה אצל התינוק לאחר שבירכו ב"ה על הסעודה אפשר שאומרים אותו דיש לסמוך בזה על רמ"א):
יד סָעִיף ד לחופה. כתב שכנה"ג הא דכתב ולא מיקרי חתן אלא ביום שנכנס לחופה כוונתו למעט קודם כניסה לחופה אבל כל שנכנס לחופה כל שבעה אין נופלין על פניהם אם בא לבה"כ וכ"ש אם מתפלל בביתו ל"ש בחור שנשא בתולה ל"ש בחור שנשא אלמנה ל"ש אלמן שנשא בתולה אין נופלין על פניהם תוך שבעה מיום חופתן במקום שהם מתפללין אבל אלמן שנשא אלמנה דוקא תוך ג' לנשואין אבל לאחר ג' נופלין. ע"ש וכ"כ הפר"ח וכ"כ הט"ז והעלה דכל ז' ימי משתה לא יבא החתן לבה"כ מטעם זה שלא ימנעו לומר תחנון ע"ש. וביום החופה אע"פ שאינו נכנס לחופה עד הערב אין נופלין על פניהם בשחר מהרא"י סי' פ' ופר"ח חולק עליו וכתב מסתברא לי כל שלא נכנס לחופה נופלין על פניהם ע"ש ועיין כנה"ג ובמ"א ובהלק"ט ח"א סי' כ"א:
טו סָעִיף ה בת"צ. וה"ה חתן בתוך ז' ימי משתה אם בא לבה"כ עיין שכנה"ג בהגהת ב"י:
טז סָעִיף ה בלא זה. ר"ל דנהגו לומר והוא רחום בכל ת"צ אף שאינו ב' וה'. אפ"ה אם חל מילה בו אין אומרים והוא רחום:
יז סָעִיף ו באב. בני אוסטרייך נוהגין שאין אוכלין קטניות בימים שאין נופלין משום דדמי לאבילות המתגלגל. מהרי"ל:
יח סָעִיף ו בשבט. דר"ה לאילנות ונוהגים האשכנזים להרבות במיני פירות של אילנות. תיקון יששכר מ"א:
יט סָעִיף ז שבועות. ויש מקומות נוהגים שלא ליפול ז' ימים אחר שבועות מפני שהקרבנות יש להם תשלומין כל ז'. כנה"ג עיין בשכנה"ג:
כ סָעִיף ח פניו. וכשמוטה קצת שרי. מ"א:
כא סָעִיף ח הציבור. פי' ובפני ציבור. הרא"ש. וכגון שאין הקהל נופלין בתחנון אבל אם הקהל נופלין בתחנון מותר ב"ח ועיין ב"י. נמצא למידין דדוקא כשמתפלל על הציבור בפני הצבור ואין הציבור נופלין בתחנון הוא דאסור ולפ"ז בביתו מותר אפילו כשמתפלל על הציבור. וה"ה בציבור כשמתפלל על עצמו. וכן כתב הע"ת. ופר"ח חולק וס"ל דלפני ציבור אפי' כשמתפלל על עצמו עיין שם:
כב סָעִיף ח משכית. אע"ג דאין אסור מן התורה אלא בפישוט ידים ורגלים על אבן משכית מ"מ גזרו חכמים אטו אבן משכית וריב"ש כתב דחיישינן לאבן משכית אפילו לא היתה שם רצפת אבנים דשמא היה שם ונבנה עליה עיין ב"י ודוקא כשפניו דבוקות בקרקע. אבל אם שוחה בתפילה אפי' יש שם רצפה שרי. ומיהו נפילת אפים אסור אפי' אין פניו דבוקות בקרקע כיון דאין כוונתו להשתחות רק ליפול על אפיו. ורצפת לבנים אין אסורה דאבן כתיב ולבנה לאו אבן היא עיין מ"א:
כג סָעִיף ח משכית. רצה לומר אפי' בפישוט ידים ורגלים עיין ב"י:
כד סָעִיף ח בי"כ. פי' שיטו על צדיהם:
כה סָעִיף ח או יציעו. כצ"ל פי' ואז אפילו בלא הטיה שרי דדוקא על הקרקע אסור בלא הטיה שמא יש תחתיו רצפת אבנים ונבנה עליה דקרקע לא חשיב הפסק שארצו של בית כמוה עד התהום אבל עשבים חשיבי הפסק מ"א ע"ש ופר"ח לא כתב כן ע"ש. בר"ה א"צ עשבים דאין נופלים על פניהם רק כורעים ומשתחוים בעלינו אבל בי"כ נופלים על פניהם בסדר העבודה. יש למחות ביד האומרים תחינות שבמעמדות שמסיימין בא"י ש"ת אלא י"ל ברוך ש"ת בלא שם. ט"ז:
א סָעִיף א (ס"ק א) אין לדבר כו' שלא להפסיק בדיבור ר"ל אפי' שיחה בעלמא: מיהו בסי' נ"א כו' שכ' שאין להפסיק בדיבור מתחלת ברוך שאמר עד אחר תפלת י"ח והל"ל עד אחר נפילת אפים אע"כ דשיחה בעלמא שרי אחר י"ח קודם נפילת אפים: וכ"מ בב"י בשם ת"ד דדין זה נובע מדברי רשב"א שכתב אהא דאמרי' ס"פ הזהב בהאי עובדא שברכו לר"א ולאשר גיסו אחי אשת ר"א ר"ג היה אז נשיא ונמנ' לברכו לא שבקי' אשת ר"א לר"א למיפל על אפי' דלא ליענש לאחי' ר"ג וכ' הרשב"א וכי אפשר שלא זזה ממנו שעה א' ותי' וז"ל אלא שהיתה מפסיקתו מכוונת תפלתו להפסיק בש"ד כו' עכ"ל. ולשון להפסיק בשאר דברים משמע הפסקה גמורה ולא שיחה בעלמ'. וכ"מ סי' קכ"ד שכ' שיש לקהל לשתוק כשחוזר הש"ץ תפלת י"ח כדי לענות אמן: ויש לדחות כו' דמל' הרשב"א אין ראיה כ"כ: והאי דסי' נ"א וסי' נ"ד י"ל דנקטו מלת' דפסיקא דהא יש ימים שאין נופלים על פניהם כגון ר"ח או ימים המבוארים סי' זה. מ"מ נ"ל מ"ש. ר"ל מסברא דשיחה בעלמא ל"ל בה: ובריב"ש כו' וא"כ אין ראיה כו' דהתם מצד שכחה לא נפל כלל על אפיה ולא נשמע מזה דשיחה הוי הפסק ומפסקת מליפול על פניו אפי' דיבור ארוך: ועיין במגלה דף כ"ב. ר"ל איכא קצת ראיה לדברי ס"ח דאמרי רב איקלע לבבל ונפלו כ"ע אאפייהו ורב לא נפל ואמרי שם לחד תי' דמה"ט רב לא נפל דבמקומו היה רצפת אבנים דאסור ליפול ע"פ וכדאי' ס"ס זה. ובמקום הצבור לא הוי רצפה ופריך הו"ל לילך למקום הצבור ויפול ע"פ שם ומשני משום טרחא דציבורא שהיו עומדים מפניו ומאי פריך דה"ל לילך למקום הצבור. ואי ס"ד דצריך ליפול ע"פ במקום שהתפלל הא אפי' אי היה הולך למקום הצבור לא היה אפשר ליפול ע"פ כיון דלא התפלל שם. ודוחק לו' דקושיות הש"ס דה"ל לילך תיכף בבאו לבית הכנסת למקום הצבור ולהתפלל שם י"ח וגם ליפול שם:
ב סָעִיף א (סק"ב) להטות כו' כמ"ש ס"ח בהג"ה משום הפסק בינו לרצפה: ומ"מ נהגו להפסיק בבגד כו' חוצץ כמ"ש סי' צ"א סעיף ד' כצ"ל. וכ"ה בסי' ע"ד סעיף ב':
ג סָעִיף א (סק"ג) והעיקר כו' ולכן אין לזוז מן המנהגים ר"ל דעת רמ"א שנובע מן מנהגים ולפ"ז כשחל ר"ח יום א' או בשבת שהמנהג להתענות תמורת ער"ח ביום ה' שלפניו (וע' במ"א סי' תי"ז) והמנהג להניח אז תפילין גם במנחה א"כ אז גם במנחה ראוי ליפול על ימין כיון שי"ל תפילין בשמאלו אך צריך לעיין אי נכון על פי הקבלה. ומה שהסכים מ"א עם מנהגים כיון דדברי המקובלים אין משתוים בדעתם. ולכ"א י"ל סעד לסמוך: כ' מט"מ ש"ץ כו' ר"ל אי יושב על ספסל או מדרגה שלפני ארון הקודש בשחרית בצד צפון. ובשחרית ראוי ליפול לימין וא"כ כשיושב בצפון ויטה על ימין הופך פניו מן ארון הקודש דלאו אורח ארעא הוא ולכן כ' דאדרבא יהפוך פניו לצד התיבה דהיינו הארון וה"ה במנח' אם יושב בצד דרום ומזה הוסיף מ"א דה"ה היושבי' בצד המנורה סמוך לארון דינא הכי שיהיו נוטים לצד התיבה. ובס' א"ר חולק ע"ז דא"כ מה שנזכר בש"ע דעל איזה צד יטה לא קאי לפ"ז כ"א לאותן היושבים במערב אבל היושבים במזרח בצפון ודרום הם עכ"פ צריכים להטות לצד התיבה אבל אין זה כוונות מהרי"ל ולפמ"ש רמ"א דבשחרית יטה ע"י ימין ובמנחה ע"י שמאל והש"ץ אפשר לו לישב בצד צפון או בצד דרום. א"כ בשחר אם ישב בצפון אם ירצה להטות ע"י ימין יצטרך להפוך פניו מן התיבה ואין זה נכון לכן טוב שישב בצד דרום ואז אי יטה ע"י ימין יהיה פניו לתיבה וכן במנחה ישב בצד צפון מה"ט ומ"מ כ' דאם לא עשה כן דיעבד יהפך עכ"פ הש"ץ לצד תיבה כשיהיה יושב באיזה צד שיהיה אבל בשאר בני אדם אפי' מהפכים פניהם מן התיבה ל"ל בה ויעשו כמ"ש רמ"א:
ד סָעִיף א (סק"ד) ואנחנו כו' כ' בשל"ה כו' וכ' ששמע כן מפי חזן בעל תורה. וא"ל שכך קבלה בידו אבל לא ביאר טעם הדבר:
ה סָעִיף ב (ס"ק ה) ולא כו' עמד על מקומו כו' עסי' קכ"ג. ר"ל דמה"ט לא חזר מהרי"ל למקומו ונפל שם על אפיו דמבואר שם סי' קכ"ג דאסור דהוי ככלב שב על קיאו וצריך להמתין שם וכיון דקתני עמד על מקומו. והיינו דשם כיון דהיה שלא במקום המיוחד לישיבתו לא היה לו מקום לישב לכן עמד ונפל על אפיו הרי מוכח כהריב"ש דרשאי לעשות מעומד: כדי הילוך ד"א. אע"ג דלכתחלה צריך להמתין כשיעור שהי' הש"ץ מתחיל קדושה אפי' כשמתפלל ביחיד כמ"ש מ"א סי' קכ"ג מ"מ הכא מודה דסגי בכדי הילוך ד"א. במדינות כו' ונ"ל דמה"ט א"א כו' ומ"מ כתב בס' א"ר בשם ספר אילה שלוחה שהאו' מזמור אליך ה' נפשי אשא בכל יום אינו רואה פני גיהנם לכן כתב בס' א"ר לאומרה שלא בנפילת אפים ואזהרת הזוהר הוא דוק' בשעת נפילת אפים:
ו סָעִיף ב (ס"ק ו) וס"ת כו' כ"מ בעובדא דר"א שהובא בריש הסי'. דע"כ מתפלל ביחיד דהא ברכוהו וצריכים להתרחק ממנו ד"א אף דמכל מקום אפשר להתפלל בי' ובאמת רחקו ממנו ד"א מ"מ סתמא דמלת' לא היה כן ועיין בי"ד ר"ס של"ד:
ז סָעִיף ב (ס"ק ח') אפי' כו' ונראה דלענין כיסוי פנים קאמר דלאמירת תחנון בלי כיסוי פנים א"צ לצירוף צבור: בשעה שהצבור אומרים תחנון. ולא כשעומדים בתפלה במקום אחר והיינו מדקאמר יכול ליפול תחנון עם הציבור: ועסי' נ"ה ס"כ והוא הדין כאן. שכ' שם שאם שמע אומרים קדיש או קדושה והוא חוץ לבהכ"נ מ"מ יכול לענות עמהם. וכתב ודוקא שאינו מפסיק בינו לבית הכנסת עבודה זרה או צואה:
ח סָעִיף ג (ס"ק ט) קרוב כו' וברקנ"ט כו' לא יתכן בערב ראש השנה דאם ימתין עד שיאיר היום לא יהיה רשאי לומר תחנון דהא בער"ה ביום א"א תחנון אלא מבואר בסי' תקפ"א אי אירע שנמשך עם הסליחות עד שהאיר היום מ"מ יאמרו תחנון היינו משום דרוב פעמים מסיימים קודם אור היום וכמ"ש מ"א שם משא"כ להמתין כל פעם לכתחלה עד שיאיר היום וליפול על פניו זה אינו נכון: לכ"ע אין נופלים ר"ל אע"ג דבסוף הלילה נחלקו רמ"א עם רוקח אבל תחלת לילה כ"ע מודים. דתחלת לילה תגבורת הדינים ובזה לכאורה אזדא לה קושי' של ט"ז שכתב דבין השמשות מותר ליפול על פניו דלא גרע מליל אשמורות שקרוב ליום דשאני ב"ה דמתחיל תגבורת הדינים ואולי ס"ל מ"מ כיון דבין השמשות ספק לילה לא גרע מליל אשמורות דהוי ודאי לילה ועיין בס' א"ר. ונ"ל לדלג אבינו מלכנו ר"ל בי' ימי תשובה אם נמשך תפלת המנחה עד סמוך לחשיכה ידלג א"מ כו':
ט סָעִיף ד (ס"ק י) בבית האבל כו'. ולמנצח היינו למנצח כו' יענך ה' ביום צרה: שיר מזמור ר"ל שיר מזמור לאסף וכ' בס' א"ר דבמוצאי שבת לא יאמר האבל ויהי נועם כיון דאצלו לאו ימי מלאכ' נינהו דהא אסור במלאכה כמו אי חל י"ט באמצע שבוע דאין אומרים מה"ט ויהי נועם וכ' עוד בעשרת י"ת יאמרו שם אבינו מלכנו ובס' עטרת זקנים כ' דביום התענית שאומרים סליחות גם בבית האבל יאמרו סליחות אבל לא ווידוים ותחנונים וכתב בס' א"ז בשם מיי' דכשאין אבל במקום המת ואפ"ה מתפללים שם דיאמרו תחנון ובס' א"ר נראה דאין זה ברור לו כ"כ ע"ש: אבל ואני זאת בריתי אומר ר"ל אע"ג דבט"ב א"א אותו כמ"ש לקמן סי' תקנ"ט: וז"ל הרוקח כו' דעשרה שפי' מן הצבור ר"ל כיון דאיכא פוסקים דס"ל דיחיד אינו אומר הלל וכמ"ש הטור סי' תכ"ב וא"כ לדידהו ה"ה עשרה שפי' מן הצבור א"א הלל דצבור היינו דוקא מקום המיוחד לצבור דהיינו בה"כ וניהו דקי"ל אפי' יחיד אומר הלל מכל מקום בבית האבל יש לסמוך על דעה זו שלא לומר הלל: דהא יחיד גומ' בו לכ"ע ולא פליגי אי יחיד אומר הלל דוק' בר"ח וא"כ בחנוכה אזד' לה טעם שני של רוקח. וס"ל למ"א דטע' שני' עיקר או דס"ל דרוקח לא אמר דא"א כלל בבית אבל אלא בצירוף שני הטעמים וא"כ בחנוכה דליכא רק טעם א' אומרים הלל: סי' תרצ"א בטור שכתב בשם ב"ה הא דאמרי' מגלה שאינה כתובה בפ"ע אלא כתובה בין שאר הכתובים אין קורין בה בצבור אבל ביחיד שרי וכתב ב"ה דעשרה שפירשו מן הצבור קורין בה דכיחידים דמי והטור חלק דכצבור דמו וכ' הרב"י דבעלמא גם ב"ה מודה דעשרה שפירשו מן הצבור כצבור ולא פליג כ"א לענין קריאת מגלה דבעי' פרסומי ניס' וליכ' פרסום אלא בבה"כ: דבחנוכה טוב שיקר' כ"א הלל בביתו. וכ' הט"ז דה"ה והוא רחום יאמר כ"א בביתו אבל לא נפילת אפים כיון דכבר הפסיק אחר י"ח כמ"ש ריש סי' זה ועמ"ש בט"ז י"ד סי' שע"ו ועמ"ש עליו פה בס' א"ר:
י סָעִיף ד (ס"ק יא) אין כו' שאם חל בשבת ואין המילה בב"ה שא"א פיוטים של מילה דבקל דחי' להו דהא איכא כמה פוסקים דסביר' להו דבשום פעם לא נכון לומר פיוטים דהוי הפסק וכדלעיל: שמלין בבית אחר אבל בעל הברית מתפלל בבה"כ: ולמנחה אומר צדקתך דהא בכל פעם שאומרים בחול תחנון אומרים בשבת צדקתך ובמנחה במילה אומרים תחנון וכמ"ש רמ"א ועיין במ"א ס"ק י"ב:
יא סָעִיף ד (ס"ק י"ב) במנחה כו' והא לך לשון הג"מ ר"ל דמשמע דלא כהב"ח: ואפי' למ"ד דא"א במנחה כשמתפללים אצל התינוק כתב בס' א"ר היינו דוקא כשמתפללים קודם הסעודה אבל אי מתפללים אחר הסעודה אפשר דאומרים תחנון: לצאת מבה"כ ביום ה' שקודם החופה והיינו שלמחרת ביום ו' תהיה החופה: יש נוהגים שלא ליפול כל ז' דלא כרמ"א שכ' דוקא ביום החופה והטעם אף דכל ז' הוי אצלו מועד ומ"ש מר"ח וכן הקשה ט"ז תי' בס' א"ר שאני ד"ח דהוא מועד לכ"ע משא"כ ימי משתה ראינו מועד רק לחתן ולכן אין הצבור נגררי' אחריו כ"א ביום החופם: ואפי' ביום ו' ר"ל שבוע אחר החופה:
יב סָעִיף ה (ס"ק יג) בשחרית והוא רחום דקודם ברכו מדקאמר אפי' במקום שנהגו לאומרו משמע דברוב המקומות א"א אותו והא והוא רחום שלפני תחנון אומרים בכ"מ:
יג סָעִיף ב (ס"ק טו) בט"ו באב אי' בב"ב כו' אומרים העולם מ"ש רמ"א בסעיף ב' שלא לומר למנצח ט"ו באב טעות הדפוס וצ"ל תשעה באב אבל בט"ו באב אומרים למנצח ולא תחנון וכ"מ במנהגים שבסוף ס' לבוש ומנהגי הרד"א אין בידי וכתב שם בלבוש דבפורים א"א למנצח ר"ל אפי' פורים קטן דאדר ראשון:
יד סָעִיף ז (ס"ק יח) עד אחר כו'. ז' ימים אחר שבועות לאו דוקא אלא ו' ימים דהא אין לו תשלומין שבעה אלא עם יום של י"ט עצמו ולדידן דבקיאים בקביע' דירח' וידעי' דיומא קמא עיקר א"כ אין לו תשלומין אחר החג כ"א ה' ימים:
טו סָעִיף ח (ס"ק יט) ליפול וכשמטה קצת שרי כמ"ש ר"ס זה ר"ל בהרב"י שהבי' בשם הרי"ף ורש"י דמפרשי הא דאמרי' במגלה דף כ"ג דאביי ורבא היו מטים על צדן ונפלו אאפייהו טעמם משום דאדם חשוב אינו רשאי ליפול על פניו בצבור כו' ואעפ"כ ע"י הטי' שרי ואע"ג דהרא"ש חלק עליהם וכתב דמה"ט היו מטין על צדן משום איסור אבן משכית מכל מקום לדינ' י"ל דמודה לרי"ף ולרש"י:
טז סָעִיף ח (ס"ק כ) בפישוט דוקא כו' דע מדכתיב ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה לכן אם השתחוה בפישוט ידים ורגלים על אבן משכית אפי' לשם לוקה ובלי פישוט ידים ורגלים קי"ל כהאי תי' הש"ס דמגלה דף כ"ב ע"ב ניהו דאיסור תורה ליכא מכל מקום מדרבנן אסור ובמקום דאיכא אבן משכית אפי' מטה קצת על צדו אסור. אבל היכי דליכא אבן משכית כתב הריב"ש דמ"מ אסורה ההשתחוי' שמא יש תחתיו אבן משכית אע"ג דלמעלה איכא עפר ולא אבן משכית אפ"ה אסור וכתב כיון דאינו אלא חששא בעלמא לכן ע"י הטיה קצת ע"צ שרי ובזה דברי רמ"א מבוארים: אבל אי שוחה בתפלה. ר"ל כיון דאין פניו דבוקות בקרקע אפי' יש רצפה שרי. כ"מ בריב"ש וכ"כ בב"י בשם ריב"ש. וכ' בכ"מ ראיה מדאמרי' במגלה לחד תי' שמה"ט לא נפל רב על אפיה דרצפה היתה שם וא"כ תקשי איך היה שוחה בתפלה א"ו דבתפלה שרי: באבני שיש. דהיינו רצפה: ומיהו נפילת אפים אסור אפי' אין פניו כו' דס"ל דכמו דהטיה על צדו לא מהני כשיש רצפה ה"ה באין פניו דבוקות בקרקע לא מהני: עיין בטור מ"ש בשם ר"ן:
יז סָעִיף ח (ס"ק כב) אם יציעו כו' דאז שרי בהטיה וא"כ תרתי בעינן: ובקצת ס' הגיהו או יציעו כו' כדאית' פט"ו דאהלות משנה ה' כצ"ל דתנן חצצו מארצו ופי' הר"ע שכיסה קרקע הבית בנסרי' או יריעות ומת בבית כלים שבחצץ (ר"ל כלי' שתחת היריעות או הנסרים) אם יש במקומן טפח על טפח ברום טפח טהורים (דהוי אוהל וחוצץ בפני הטומאה) ואם לאו טמאים שארצו של בית כמוהו עד התהום עכ"ל הרי דיריעות ונסרים אין חוצצים ה"ה הכא דעפר וקרקע שע"ג רצפה אינו חוצץ משא"כ עשבי' חוצצים והא דיריעות אין חוצצין וכן נסרים ע"כ צ"ל לדברי מ"א דמיירי שהיריעות ונסרי' קבועי' בקרקע ע"י יתידות וכדומה דהוי כקרקע עכ"פ מוכח דקרקע ממש אינו מפסיק משא"כ עשבים דהוי תלוש מפסיק: וכ"פ הרמב"ם פ"ו מהלכות ע"א כצ"ל. ומשמע בר"ה. מדנקט רמ"א יה"כ משמע בר"ה אע"ג שמשתחוים כשאומר הש"ץ תוך תפלת מוסף עלינו מ"מ א"צ עשבים:
א סָעִיף א ס"א אין כו'. ממ"ש בב"מ נ"ט ב' לא הוי כו' וא"א שלא היתה זזה ממנו לעולם אלא שהיתה מפסקתו ואין תפלתו נשמעת אז: נהגו להטות. במגילה כ"ג א' דמצלי אצלוי וכמ"ש בס"ח: על כו'. ש"ל ורד"א ע"ש שמאלו תחת לראשי וע"ש במדרש: וי"א כו'. שהוא שמאל השכינה כי שיל"ת וכמ"ש בפ"ה דיומא: תפלין כו'. דהם אות ועמ"א ודעת ש"ע עיקר: ומנהג כו'. שהתפללנו בכ"ע שיוכל אדם להתפלל בישיבה ועמידה ונפילה כמו שעשה משרע"ה שנא' ואשב בהר ואנכי עמדתי בהר ואתנפל כו' ולא נדע יותר. טור:
ב סָעִיף ב ס"ב י"א כו'. כמ"ש ביהושע ויפול ע"פ לפני ארון ה' וע' גמ' דמגילה שם:
ג סָעִיף ד ס"ד נהגו כו'. דאתקש לחג בפ"ג דמ"ק ט"ו ב': ולא כו'. דאתקש ג"כ לרגל כמ"ש בפ"א דמ"ק ובפ"א דכתובות: מיום מילה. שקבלו עליהם בשמחה כמ"ש ברפי"ט דשבת שנא' שש כו': בחתן שא"א כו'. אע"פ שהחופה לאחר מנחה כמו בע"פ שהוא י"ט אע"פ ששחיטת פסחים אחר חצות מהרא"י:
ד סָעִיף ו ס"ו נהגו כו'. כמ"ש בפ' בתרא דתענית לא היו כו': ולא בט"ו בשבט. שהוא ר"ה לאילנות וכמו כל ד' ר"ה שהן י"ט: ולא בר"ח. שהן כולן י"ט ואסורין בהספד ובתענית ולכך א"א גם למנצח בהם כמ"ש בס"א: ולא במנחה כו'. שמאז התחלת איסור הספד כמ"ש בפ"ג דמ"ק מאימתי זוקפין כו' פרדס: בל"ג כו'. שבו פסקו תלמידי ר"ע למות וכמ"ש בסוף תענית על מתי מדבר: בעי"כ כו'. ובשאר עי"ט אצ"ל כמ"ש בס"ז ועבספ"ה דחולין פ"ג א' ועתוס' שם ד"ה כדברי והא דלא כו':
ה סָעִיף ז ס"ז ומנהג כו'. פ' בתרא דמ"ס ה' ב': ולא בט"ב. שנא' קרא עלי כו': ולא כו'. שאז נשלם בנין בהמ"ק כמ"ש בפ"ק דמ"ק:
ו סָעִיף ח ס"ח כשמתפלל כו'. תוס' שם בשם ירושלמי: וכן כו' אפי' אין כו'. שהרא"ש פי' טעמא דאביי ורבא דמצלי אצלויי משום איסור אבן משכית דלא כהרי"ף שכ' שהוא משום דר"א והביא ראיה דגמ' מייתי לה בספ"ה דברכות לענין השתחואה בפישוט ידים ורגלים וכ' ריב"ש בסי' תי"ב בשם רב שרירא דחיישי לאבן משכית אף שלא היתה שם שמא היתה שם וחרב המקום ונבנה עליה כשהוא שם אבל דעת הרמב"ם להתיר בדבר מפסיק בין פניו לאבן משכית ע"ש: אבל אם כו' אם אין כו'. אבל באבן משכית אסור אפי' בכה"ג כפי' הרא"ש דמש"ה הוי מצלי דס"ל אפי' בלא פישוט ידים ורגלים אסור מדרבנן וזהו רבותייהו וכ"כ תוס' שם ד"ה ואב"א כו' וכתי' ראשון בגמ' ולפי' ר' שרירא רבותייהו דאף בלא אבן משכית לא הוו נפלו כנ"ל אבל בלא פישוט יו"ר מותר אף לתי' ראשון אף לפי' ר"ש דבדרבנן לא גזרו: וכן כו'. עמ"א:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.