א מְתַרְגְּמִין קְדֻשַּׁת וּבָא לְצִיּוֹן; וְצָרִיךְ לִזָּהֵר בּוֹ מְאֹד לְאָמְרוֹ בְּכַוָּנָה. הַגָּה: וּלְעִנְיַן אִם הַיָּחִיד אוֹמְרָהּ, דִּינָהּ כְּדִין קְדֻשָּׁה שֶׁבְּיוֹצֵר, וְעַיֵּן לְעֵיל סי' נ"ט; וּבִקְדֻשָּׁה שֶׁבַּתַּרְגּוּם, יָחִיד אוֹמְרָהּ וְלֹא שְׁנַיִם, וְאֵין לְאָמְרָהּ בְּקוֹל רָם (בֵּית יוֹסֵף סִימָן נ"ט).
ב אָסוּר לְאָדָם לָצֵאת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת קֹדֶם קְדֻשָּׁה דְּסִדְרָא. הַגָּה: וְאוֹמְרִים אַחַר סִיּוּם הַתְּפִלָּה: עָלֵינוּ לְשַׁבֵּחַ, מְעֻמָּד; (כָּל בּוֹ) וְיִזָּהֵר לְאָמְרוֹ בְּכַוָּנָה, וּכְשֶׁמַּגִּיעַ אֶל אֵל לֹא יוֹשִׁיעַ, יַפְסִיק מְעַט קֹדֶם שֶׁיֹּאמַר: וַאֲנַחְנוּ כּוֹרְעִים וְכו' (טוּר); וְאוֹמְרִים קַדִּישׁ יָתוֹם אַחַר עָלֵינוּ, וְאֲפִלּוּ אֵין יָתוֹם בְּבֵית הַכְּנֶסֶת יֹאמַר אוֹתוֹ מִי שֶׁאֵין לוֹ אָב וָאֵם; וַאֲפִלּוּ מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אָב וָאֵם יָכוֹל לְאָמְרוֹ, אִם אֵין אָבִיו וְאִמּוֹ מַקְפִּידִין (אָגוּר וְתַשְׁבֵּ"ץ וּתְשׁוּבַת מַהֲרִי"ל סי' ס"ד); וְיֵשׁ לוֹמַר פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת עֶרֶב וָבֹקֶר אַחַר הַתְּפִלָּה, וְאוֹמְרִים תְּחִלָּה: אֵין כֵּאלֹהֵינוּ וְכו', וְאוֹמְרִים הַשִּׁיר שֶׁהַלְּוִיִּם הָיוּ אוֹמְרִים בַּמִּקְדָּשׁ, שַׁחֲרִית לְבַד (טוּר); וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ לִזָּהֵר לוֹמַר פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת מִתּוֹךְ הַכְּתָב, וְלֹא בְּעַל פֶּה, מִשּׁוּם שֶׁהָאֲמִירָה בִּמְקוֹם הַהַקְטָרָה וְחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יְדַלֵּג (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם מַהֲרִ"י וְא"ח) אֶחָד מִסַּמְמָנֶיהָ, וְאַמְרִינָן שֶׁהוּא חַיָּב מִיתָה אִם חִסֵּר אַחַת מִסַּמְמָנֶיהָ; וְלָכֵן נָהֲגוּ שֶׁלֹּא לְאָמְרוֹ בַּחֹל, שֶׁמְּמַהֲרִין לִמְלָאכְתָן וְחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יְדַלֵּג. וּכְשֶׁיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹמֵר ה' נְחֵנִי וְגו' (תְּהִלִּים ה, ט) (כָּל בּוֹ) וּמִשְׁתַּחֲוֶה וְיוֹצֵא (מַהֲרִי"ל).
א סָעִיף א (א) מתרגמינן - כדי שיבינו הכל:
ב סָעִיף א (ב) בכונה - דאמרינן בגמרא מיום שחרב המקדש עלמא קאי אקדושא דסידרא. כשמכריזין דבר יש להכריז קודם שמתחיל הש"ץ לומר אשרי ולא בין אשרי ללמנצח וכש"כ בשעה שאומרים הקהל אשרי או סדר קדושה שתתבטל עי"ז כונתן:
ג סָעִיף א (ג) וע"ל סימן נ"ט - דשם מסיק הרמ"א דנתפשט המנהג לומר אף ביחיד ומ"מ לכתחלה טוב יותר לומר בציבור וע"כ אם הציבור התחילו לומר ואתה קדוש והוא לא אמר עדיין אשרי ובא לציון יש לו לאמרו עמהם ואח"כ יאמר אשרי ולמנצח וגם השני פסוקים שקודם ואתה קדוש דהיינו ובא לציון ואני זאת בריתי וגו':
ד סָעִיף א (ד) ובקדושה שבתרגום וכו' - ר"ל דפסוקי הקדושה שבלשון הקודש נאמרים דוקא ברבים ופסוקי הקדושה שבתרגום נאמרים דוקא ביחיד לפי שכל שהוא בלשון תרגום אין לומר אותם ברבים וע"כ כשאומרים קדושה דסדרא בציבור אומר כל יחיד בפני עצמו בלחש התרגום של הקדושה דאז לא מיקרי בציבור וזהו מה שסיים הרמ"א שלא לאמרם בקול רם. ואם מתפלל שלא בציבור יכול לומר גם התרגום בקול רם [שע"ת]:
ה סָעִיף ב (ה) לצאת מביהכ"נ וכו' - דכיון דהעולם מתקיים ע"ז צריך ליזהר מלזלזל בזה. ולפי מה שביארנו לעיל דנכון להדר לאמרם בציבור ממילא צריך ליזהר שלא לצאת מקודם אפי' אם ירצה לאמרם בפני עצמו אם לא בשעת הדחק:
ו סָעִיף ב (ו) קדושה דסידרא - הוא קדושת ובא לציון:
ז סָעִיף ב (ז) עלינו - מ"א כתב בשם האר"י שיאמרוהו אחר כל הג' תפלות וכן נוהגין במדינתנו מלבד בבתי כנסיות גדולות שמתפללין תפלת מעריב סמוך למנחה (ועיין לקמן סימן רל"ה) אין אומרים עלינו אחר גמר תפלת מנחה דעלינו שיאמרו אחר תפלת מעריב קאי גם אמנחה [מגן גבורים בשם סדר היום] ויש כמה נוסחאות בעלינו והובא בא"ר ואין לשנות שום נוסחא כי כל נוסחא יש לה יסוד [שם]:
ח סָעִיף ב (ח) בכונה - ויש לומר עלינו באימה וביראה כי כל צבא השמים שומעים והקב"ה עומד עם פמליא של מעלה וכולם עונים ואומרים אשרי העם שככה לו אשרי העם וכו' [מ"מ]:
ט סָעִיף ב (ט) ואנחנו כורעים - וצריך לכרוע שלא יהיה נראה ככופר ח"ו:
י סָעִיף ב (י) קדיש יתום אחר עלינו - שהרי לעולם צריכין לומר קדיש אחר שאמרו פסוקים ובעלינו יש ג"כ פסוקים וצריכים קדיש אחריו אלא שנהגו בקדיש זה להניחו ליתום שמת אביו ואמו מפני שיש יתומים קטנים או אפילו גדולים שאינם יכולים להיות שלוחי ציבור ולומר קדיש וברכו אחר אביו ואמו [שאם היו יכולים להתפלל לפני העמוד זהו טוב יותר מאמירת קדיש] וכבר ידוע ממעשה דר' עקיבא תועלת הגדול שיש למת כשיש לו בן האומר קדיש וברכו וביותר בתוך שנה ראשונה לכך תקנו והניחו קדיש זה שאין צריך שום דבר יותר ליתומים הן קטנים הן גדולים. ובסוף הסימן העתקתי בביאור הלכה כל דיני קדיש בקיצור ובשם מאמר קדישין יקרא:
יא סָעִיף ב (יא) יכול לאמרו אם אין וכו' - ר"ל דוקא כשהוא משער שלא יקפידו ע"ז. ומסתברא דכ"ז הוא לענין קדיש יתום מפני שקדיש זה מיוחד ליתומים אבל להתפלל לפני העמוד או לפרוס על שמע אין לו לחוש כלל שמא יקפידו ע"ז:
יב סָעִיף ב (יב) ויש לומר וכו' - מפני שהקטורת היו מקטירין פעמים בכל יום כמ"ש בתורה:
יג סָעִיף ב (יג) ערב - היינו אחר תפלת מנחה או קודם לה דהקטורת לא היו מקטירין בלילה:
יד סָעִיף ב (יד) ובוקר אחר התפלה - וצ"ע למה אנו אומרין אותה בשבת ויו"ט אחר מוסף והלא הקטורת קודמת למוספין לכו"ע והיא שייכא לקרבן תמיד ואפשר דכונתנו ליפטר מתוך ד"ת ובכתבים איתא שהטעם להבריח הקליפות ובשל"ה כתב לאמרו קודם תפלה ואחריה:
טו סָעִיף ב (טו) ואומרים השיר וכו' - עיין במ"א שמסיק דכונת הרמ"א לומר בכל יום השיר השייך לאותו יום (דהיינו שביום א' היו הלוים משוררים לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה וגו' עד סוף המזמור וכן בכל יום המזמור השייך לו) אבל אין כונתו שיאמרו משנת השיר שהיו הלוים אומרים וכו' אכן נוהגין העולם לומר משנה זו אחר פטום הקטורת כמו שנדפס בסידורים:
טז סָעִיף ב (טז) שחרית לבד - אף דבמקדש היו אומרים שירה על נסכי היין גם על תמיד של בין הערבים אכן מפני שכמה פעמים היו הכהנים טרודין והיו מביאין הנסכים של בין הערבים בלילה ובלילה אין אומרים שירה לפיכך נוהגין לומר השיר בשחרית לבד. ואיזה מזמור נוהגין לומר ביו"ט לשיר של יום יבואר אי"ה לקמן בהלכות יו"ט:
יז סָעִיף ב (יז) שמא ידלג - ובב"י מפקפק בזה דהלא אין מיתה אלא בהקטרה לא באמירה ועוד דאין מיתה אלא במזיד לכן המדקדקין נוהגין לאמרו בכל יום [מ"א] ויש שכתבו דאותן שאין אומרין רק בשבת אין מרגלא בפומייהו כ"כ יאמרו מתוך הסידור:
יח סָעִיף ב (יח) ומשתחוה ויוצא - דבמקדש נמי כשגמרו העבודה היו משתחוין ויוצאין ועיין במ"א:
א סָעִיף ב כשמכריזין דבר יש להכריז קודם שמתחיל החזן אשרי ולא בין אשרי ללמנצח וכ"ש בשעה שאומרים אשרי שתתבטל כוונתם - (עמודי שש וסמ"ע בח"מ סי' רס"ז וכ"מ בב"י סימן תק"ן) ונ"ל דאם בא לבה"כ בשעה שאומרים סדר הקדושה יאמרה עמהם אף קודם תפלתו דהא י"א דאין היחיד אומרה וה"ה דיכול לאומרה קודם שיאמר השני פסוקים דהיינו ובא לציון וגו' ואני זאת וגו' ואחר כך יאמר השני פסוקים עיין בילקוט פ' עקב ומכ"ש שיכול לומר אשרי ולמנצח אחר כך כדי לאומרה עם הצבור: עלינו. כתוב בכתבים שיאמרו אחר כל תפלה מג' תפלות וכ"כ הכ"ה סי' רל"ד שכן נוהגין שם אבל בספר שתי ידות בשם תולעת יעקב כתוב שא"ל במנחה עכ"ל כ"ה, ובסוף עלינו יאמר פסוק והיה ה' למלך וגו' [הכוונות], יאמר ומושב יקרו [טור], יש לומר הוא אלהינו אין עוד כי כן כתיב בפסוק [תשב"ץ]:
ב סָעִיף ב כורעי'. ויכרע וישתחוה שלא יהא נראה ככופר [עמק הברכה] ועסי' קי"ג: הגאון בלבוש כתב כאן דיני קדיש והנני מוסיף דבר שנתחדש אצלי כ' רמ"מ סי' פ' בתשובה שהיאר צייט יש לו כל הקדישי' של אותו יום אפי' קדיש של פרקים ושל שיר השירים ושל רות עכ"ל וראיתי נוהגין להטיל גורל על שיר השירים נ"ל שנתפשט המנהג על שלא ראו תשו' רמ"מ כי לא נדפס בימים ההם דהרי כל מנהגי הקדיש נתקנו על פיו ולמה יגרע דין זה וקדיש שאומרים בע"ש אחר מזמור שיר ליום השבת הוא לאבלים אם לא שהיא"צ הוא בחברה של קבלת שבת והכל לפי המנהג, כשמטילין גורל ד' או ה' ויש בהן ב' שיש להן אותיות שוות כגון ת' והאחרים יש להם מנין הפחות מזה אז בטל גורל וצריכים כולם להטיל גורל מחדש ואין יכולים השנים לו' האחרים כבר הפסידו חלקם ושנינו נטילו גורל וראיה מרפ"ב דיומא דבזמן שהם שוים הממונה א"ל הצביעו והיו מטילים כולם גורל ואף שאותן השנים היו קרובים מאחרים [כן שמעתי מהגאון מהו' מן אב"ד דק"ק קראטשין] אבל אם אחד יש לו ת' והאחרים שוין ויש להם פחות אזי ודאי זכה הראשון והאחרים יטילו גורל אף שיש בהן שאינן שוין כנ"ל, ב' או ג' שהפילו גורל ולמחרת בא עוד א' בטלה החלוקה וצריכין להטיל גורל מחדש כמ"ש בח"מ סי' קע"ה ס"ג, ב' אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים בטלה החלוקה ואם היה בעיר ולא בא איבד זכותו דמדלא בא ודאי מחל להן שיהיה אחרון כמ"ש בח"מ סי' קע"ו סכ"ה וכן אמרי' בב"ב פ"ט גבי שושבינות איתא במתא איבעי ליה למיתי, א' אמר קדיש ולמחרת בא עוד א' ואמר אני אומר היום כנגד קדיש שאמרת אתמול ועל הקדיש הג' נפיל גורל והלה אומר שלא באת אתמול זכיתי בקדיש והשנים של היום נחלוק בינינו יש רוצין לדמות למ"ש בח"מ סי' קע"א סס"ח א' מן השותפין שנשתמש בחצר כמה שנים אין יכול השני לומר אשתמש ג"כ כזמן שנשתמשת דכל זמן שלא חלקו כל א' בשלו משתמש וה"נ אמרי' שאמר קדיש שלו אתמול ונ"ל דל"ד כי עוכלא לדנא דהתם אמרי' שנשתמש בחלקו ועדיין הוא קיים אבל הכא אין קדיש א' שייך לשתיהן ודמי לב' שיש להן מטלטלין בשותפות ואכל א' מהם קצת שחבירו אוכל כנגדו וה"נ כן וא"ל התם חסרי ממונא הכא לא חסר ולא מידי שאלו לא אמרו הראשון היו האבלים אומרים אותו זה אינו דמ"מ יאמר אני ידעתי וסמכתי שאתה תבא לב"ה ותאמר הקדיש לכן עמדתי החוצה ולא אמרי' מדלא בא מחל לו הכל אלא זה מחל לו שיהי' ראשון והוא אחריו, המנהג פשוט כששני יא"צ מטילין גורל ביום שיש בו ג' קדישי' אותו הזוכה ראשון אומר ב' קדישים דלא כמ"ש בס' צ"ץ סכ"ו ושיפילו גורל חדש על הקדיש הג' ע' סוף סוכה, ב' שיש להם יא"צ וא' רוצה להשכים לדרך למחר ואמר תן לי עתה הקדיש וטול אתה למחר והשני אומר לא כי אלא נפיל גורל נ"ל דהדין עם הב' דאין כופין על מדת סדום כיון שיש ריוח בהקפדה דשמא יפול עליו של ערבית ויאמר שניה' כמ"ש בח"מ סי' שי"א וכן מצאתי סי' קע"ד ע"ש ואף שבש"ך שם כתוב דוקא כשניזק מ"מ אין דבריו מוכרחים וגם לא דמי להאי ועוד דיכול לו' אני רוצה להקדים עצמי למצוה שהרי כשיש ג' מטילין גורל ולא אמרי' יאמר כל א' קדיש א' אלא מפני שכל א' רוצה להקדים עצמו למצוה: משמע בב"י סי' ר"א דמוטב לבנו להשכיר א' לו' קדיש במקומו משיאמר א' בחנם ע"ש ועבי"ד סי' שע"ו ובתשובת רמ"א דאם אין לו בן ראוי ליתן ג"כ לבן בנו קדיש אך שאר האבלים יאמרו ב' קדישים והוא קדיש אחד: שני אנוסים אחד נהרג ואחד מת ובן הנהרג אומר קדיש באומרו שאביו היתה כונתו לשוב ובן המת רוצ' ג"כ לומר קדיש בן הנהרג דוחה לבן המת דכיון דנהרג ה"ל כפרה ועוד דהיו אצל המת אנוסים אחרים ולא התודה בפניהם ש"מ שלא היה דעתו לשוב ע"ש ב"ז סי' ר"ג ועבי"ד סי' ש"מ ס"ה: נהיגי כשיש בן ל' נותנין לו כל הקדישים וקדיש של מזמור לאבלים וכשיש ד' יא"צ אז נותנין לכל א' קדיש א' והנה אירע באותו יום שאמרו שיר השירים ונהגו שמפילין גורל בין הכל האבלים והיא"צ ונפל גורל על א' מהיא"צ ואמרו האבלים מאחר שיש לכל אחד קדיש אחד לא ניתן לכם קדיש של מזמור והיא"צ אומר מה שזכיתי משמים הוא דרחימו עליה ומזליה גרם נ"ל דהדין עם היא"צ: מ"כ בשם מהר"ן זצ"ל לענין קדיש לא אמרינן מקצת יום ז' ככולו ואף על פי שיש אחד שמת לו מת באמצע השבוע וזה מת לו ביום א' שניהם שוים ביום השבת, גם פסק דמי שהוא אבל על אביו ואח"כ מתה אמו יש לו כל הקדישים מדין ל' ואפ"ה חולק בשאר קדישים בגין אביו עם שאר אבלים עכ"ל: מי שבטלה אבילותו ברגל או קובר מתו ברגל יש לו דין ז' (ש"כ בי"ד) ונ"ל דמ"מ מחויב ליתן ליא"צ קדיש א' דומיא דקטן, והא דבשבת אין ליא"צ כלום היינו משום שיכול לומר במ"ש וכ"מ במנהגי' ע"ש ונ"ל דקטן בן ז' דוחה את בן ל' וכ"מ בהגהות רמ"א שם, יש נמנעים לומר שיר היחוד ע' בתשובת רמ"א טעמם והוא כ' לאומרו ושנתקן ע"פ הקבלה, כתוב בריב"ש סי' קט"ו שאם מתה אמו והאב מקפיד שלא יאמר קדיש אסור לאומרו כי כבוד האב קודם ורמ"א בי"ד סי' שע"ו כ' שאין בידו למחות, נוהגין במקצת מקומות שביום שפוסק מלומר קדיש נותנין לו כל הקדישים:
ג סָעִיף ב ערב ובוקר. והאר"י כ' שאין לאומרו בערב ואפשר דהכי קאמר אחר תפלת מנחה או קודם לה וצ"ע למה אנו אומרים אותה אחר מוסף והלא הקטורת קדמה למוספין לכ"ע והיא שייכ' לקרבן תמיד ואפשר דכוונתינו ליפטר מתוך ד"ת ובכתבי' אי' שהטעם להבריח הקליפות, ובשל"ה כתוב לאומרו בשחרית קודם תפלה ואחריה:
ד סָעִיף ב השיר. מ"כ דמ"ש משנת השיר שהיו הלוים וכו' טעות הוא דכוונת הטור לומר בכל יום השיר השייך לאותו יום וכ"פ הרמב"ם בהדי' בסדר התפלה ע"ש וכ"כ בכ"ה ול"נ שכוונת הטור לו' המשנה ג"כ כדי ליפטר מד"ת שהרי כ' בשבת וכו' ליום שכלו שבת כו' אר"א אר"ח ת"ח וכו' ובודאי זה אינו ענין לשיר של יום ועוד מה צ"ל אר"א כו' הלא אחר פסוקים אומרים לעולם קדיש משא"כ אחר משנה לכן אמרי' אר"א וכו' כמ"ש סי' נ"ד וכ"כ בד"מ שכ' רש"י גורס בבית המקדש ורוקח גורס במקדש וכ"כ במהרי"ל שהוא הגיה בסידור שלו כרוקח משמע דאמרי' המשנה דאל"כ מאי נ"מ בגירסא אלא ע"כ דאמרי' המשנה ומ"מ כאן בש"ע הפך רמ"א ל' הטור והמשנה וכ' ואומרים השיר שהלוים וכו' להודיע שאומרים השיר ולא המשנה וזהו שסיים שחרית לבד כלו' דבערב לא היו אומרים שיר כמ"ש הטור ע"ש משום דכאן בחול קאי אך בשבת נוהגין לומר המשנה כמו שנדפס בכל הסידורים וכב"י בשם א"ח שהשירים לא היו מצותן אלא בבוקר ע"כ (ועיין בס' ש"י) והקשה ר"מ אלשיך בתשובה דמשנה שלימה שנינו פ"ד דר"ה שנתקלקלו הלוים בשיר של בין הערבים וכו' א"כ היו אומרים שירה ותירץ דמ"מ אינו מעכב הקרבן אלא בשחרית וכו' ע"ש ול"נ כמ"ש התוס' סוף ר"ה דאם הביאו הנסכים בלילה לא היו אומרים שיר ואף על גב דלכתחלה אין לאחרה עד הלילה מ"מ אי עביד כשר משא"כ בשיר של שחר דא"א לדחות כלל וז"ל הג"מ פ"ג מתפלה דשיר שעל הקרבן היו אומרים בעוד היום גדול שא"א שירה אחר תמיד של בין הערבים אף על גב דאכתי יום גדול הוא דאיכא בתריה קטורת ונרות עכ"ל, א"כ י"ל דה"נ כיון שנגמרה תפלת המנחה ה"ל כאלו כבר הקריבו התמיד וא"א שיר אחריה דבב"ה הי' אומרים בשעת ניסוך היין שעל הקרבן אבל בשחר הי' מותר לומר אחריה דעדיין זמן שירה הוא כל היום משמע בגמרא סוף ר"ה דבי"ט לא היו אומרים שיר של חול רק שירים אחרים ולכן יש מקומות שאומרים מזמורים אחרים בי"ט ע"פ מס' סופרים אבל אינן אותן שאמרו במקדש וע' בסוכה דף כ"ה לענין שבת ור"ח וחה"מ ועכשיו אין מדקדקין בכך דלזכר בעלמא עבידי וגם אומרים השיר אחר מוסף ובאמת במוסף הי' שיר בפ"ע כדאי' סוף ר"ה ובכ"ה כ' מנהגינו שביום שיש מוסף אומרים שיר של יום אחר שחרית ואחר מוסף אומר שיר של מוסף (מ"ע סי' כ"ה):
ה סָעִיף ב ידלג א'. וב"י כתב דאינו חייב מיתה אלא מטעם שנכנס למקדש בביאה ריקנית וזה לא שייך עתה והב"ש כ' שטעה דאי' ביומא דף נ"ג דאפי' במקום דלא מחייב אביאה כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה חייב אהקטר' ועוד אי' שם דאם לא נתן בה מעלה עשן חייב מיתה א"כ מיתה א"כ צריך ליזהר בי"א סממני' ובמעלה עשן ובאחרים אין קפיד' כ"כ ועוד כ' ב"י דאין מיתה אלא בהקטרה לא באמירה ועוד דאין מיתה אלא במזיד לכן המדקדקים נהגו לאומרו בכל יום וכב"ח בשם רש"ל דאצ"ל אר"א כו' דהרי הקדיש קאי על עלינו וכמש"ל ומ"מ נהגו לאומרו:
ו סָעִיף ב ומשתחוה. מהרי"ל עשה ג' השתחואות כשהלך ממקומו למול ארון הקדש ובצאתו מפתח ב"ה בכל פעם כתלמיד הנפטר מרבו [ד"מ] כשיצא מבה"כ לא יצא ואחוריו להיכל אלא יצדד וכן בירידתו מהתיבה [ע"ה ר"ח]:
א סָעִיף א יחיד אומרם. לפי שכל שהוא בלשון תרגום אין לאומרו ברבים כן כתב בספר הזוהר:
ב סָעִיף ב ויש לומר פיטום הקטורת כו' אחר התפלה. קשה לי ממה דאמרינן בפ' תמיד נשחט (פסחים דף נ"ט) ת"ר אין לך דבר קודם לתמיד של שחר אלא קטורת בלבד שנ' בבקר בבקר ואמרי' בריש ת"ה תפלות כנגד תמידין תקנום שחרית כנגד תמיד של שחר א"כ היה לנו להקדי' פיטום הקטורת לתפלת י"ח ואמאי נאחר אותה עד אחר התפלה ונ"ל לתרץ דהא דקטורת קודם לתמיד להקרבתו על המזבח לשרפו וכן פירש"י שם אין לך דבר קודם לקטורת היינו לאישים אבל שחיטתו וזריקתו בזה תמיד קודם כדאי' אביי מסדר מערכ' דדם התמיד קודם לב' נרות ונרות קודמו' לקטרת וא"כ התפלה של י"ח היא במקום עבודת דם התמיד וע"כ הקטורת אחריו ועוד ק' שבסידור אביי זכר קטורת מאוחר הרבה אלא שנלע"ד התפלה היא במקום הקרבת איברים דאלו במקו' שחיטתו וזריקתו הרי פרשת התמיד במקומו דאל"כ ל"ל תרתי במקום תמיד דהיינו פ' התמיד ותפלת י"ח אלא ודאי כמ"ש ויש ראיה ממ"ש הטור סי' רל"ה דתפל' ערבית היא במקום איברים שלא נתעכלו ביום ש"מ שתפלת מנחה היא במקום איברים שנשרפין תחלה ביום ועפ"ז נהגתי בעצמי לומר פרשת קטורת קודם ברוך שאמר דליהוי קטורת בין דם התמיד לאיברים ואע"ג דבטור כתוב אחר התפלה נ"ל דג"ז נכון: מי רגלים הנזכר בפטום הקטורת כתב כל בו מעיין א' ששמו מי רגלים ומ"ש מפני הכבוד פירושו לפי שיש לאותו מעיין שם של בזיון. כתב ב"י בשם א"ח דמעלה עשן אינו אלא תיקון לעליית העשן וע"כ אין בו אפילו חיוב אם לא הביאו ואשתמיטתיה תלמוד ערוך בפ' הוציאו לו (יומא דף נ"ג) דאם לא הביא מעלה עשן חייב מיתה: כתב מו"ח ז"ל בשם מהר"י פולק ז"ל בשם ר' מנחם מלונדרוש דמהא דאיתא ירוש' דפרק ת"ה שצריך לשהות אחר תפלת יוצר כדי הילוך ד"א קודם תפלת מוסף לפיכך נראה שתקנו לו' תהלם בנתיים ליחידים ואגב היחידים תקנו לו' אף בצבור אע"פ שיש שהות הרבה בקריאת התורה ומה שנהגו לומר קודם התפלה אשרי יושבי מפני שהוא לשון המתנה שהיו שוהין שעה א' קודם תפלה ולאחר תפלה היו שוהין ג"כ שעה א' כדכתיב ישבו ישרים את פניך [שוב מצאתי בס' עץ חיים כן עססי' קכ"ז] לפיכך נראה שתקנו לו' עלינו לשבח ואני רגיל לומר אחר התפלה מיושב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך דומיא דאשרי יושבי עכ"ל. ולאחר תפלת ערבית ישהא מעט קודם עלינו לשבח (רשב"ץ) עכ"ל. עוד אני נוהג לומר בכל יום בשעה שאומר הש"ץ שים שלום ג' פסוקי' אלו אל תירא מפחד פתאום ומשואת רשעים כי תבא עוצו עצה ותופר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול אני עשיתי ואני אשא ואני אסבול ואמלט. דאית' במדרש שמרדכי שאל לתינוקות של בית רבן במה עסקו א"ל כל א' פסוק א' מאלו הפסוקים ושמח בדבר. ומצאתי שבפרובינצ' אומרים אותם בכל יום:
א סָעִיף א ובא לציון. כשמכריזין דבר יש להכריז קודם שמתחיל החזן אשרי ולא בין אשרי ללמנצח וכ"ש בשעה שאומרים אשרי שתתבטל כוונתם סמ"ע בח"מ סי' (רס"ב) [רס"ז]. אם בא יחיד לבה"כ בשעה שאומרים סדר הקדושה יאמרה עמהם אף קודם תפלתו דהא י"א דאין היחיד אומרה וה"ה דיכול לאומרה קודם שיאמר השני פסוקים דהיינו ובא לציון וגו' ואני זאת וגו' ואח"כ יאמר השני פסוקים. ומכ"ש שיכול לומר אשרי ולמנצח אח"כ כדי לאומרה עם הציבור. מ"א:
ב סָעִיף א שנים. לפי שכל שהוא בלשון תרגום אין לאומרה ברבים וסי' הוא שנים מקרא ואחד תרגום. זוהר:
ג סָעִיף ב עלינו לשבח. בכתבים כתב שיאמרוהו אחר כל תפלה מג' תפלות וכ"כ בכנה"ג סי' רל"ד אבל בספר שתי ידות בשם תולעת יעקב כתב שא"ל במנחה ובסוף עלינו יאמר פסוק והיה ה' למלך וגו'. יאמר ומושב יקרו. י"ל הוא אלהינו אין עוד תשב"ץ. וי"ל עלינו באימה וביראה כי כל צבא השמים שומעים והקב"ה עומד עם פמליא של מעלה וכולם עונים ואומרים אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו מט"מ. האר"י ז"ל היה אומר ועל כן נקוה לך בוא"ו וכן כתב בספר כנף רננים למהר"א אזולאי יד אהרן:
ד סָעִיף ב ואנחנו כורעים. ויכרע וישתחוה השתחויה גדולה. האר"י ז"ל מגן אברהם:
ה סָעִיף ב קדיש יתום. ספק שמת אביו או אמו יאמר קדיש כשאין אבל אחר שם מהרי"ל. בני בנים יכולים לומר קדיש אך שאר אבלים יאמרו ב' קדישים והם קדיש א' ואין חילוק אם הם מן האב או מן האם ובתשוב' כנסת יחזקאל כתב דדוקא בן הבן אבל בן הבת לא יאמר קדיש וכ"ש לבת אין לה קדיש כלל בבה"כ ואם רוצים לעשות לה מנין רשות בידם. ע"ש סוף חלק י"ד. היא"צ יש לו כל הקדישים של אותו יום אפי' קדיש של פרקים ושל רות ושל שיר השירים רמ"מ סי' פ' וכ"פ מ"א. ובכנסת יחזקאל שם כתב כל מה דחיוב כגון תפלה קדיש וקדיש של שיר היחוד וכן ברכי נפשי ופרקים מגיע לי"צ. אבל מגילת קהלת רות ושיר השירים יטילו גורל הואיל ואינם רק מנהג בעלמא המה דומיא לקדיש תהלים ושיר של יום ויטילו גורל. וקדיש שאומרים בע"ש אחר מזמור שיר ליום השבת הוא לאבלים אם לא שהיא"צ הוא בחברה של קבלת שבת והכל לפי מנהג. ובכנסת יחזקאל שם כתב דהיא"צ שהיה לו ביום ו' אין לו שום שייכות רק האבלים עם היא"צ שהוא בשבת יטילו גורל ע"ש. כשמטילין גורל ד' או ה' ויש בהן ב' שיש להן אותיות שוות כגון ת' והאחרים יש להם מנין הפחות מזה אז בטל הגורל וצריכים כולם להטיל גורל מחדש ואין יכולים השנים לומר האחרים כבר הפסידו חלקם שנינו נטילו גורל. אבל אם אחד יש לו ת' והאחרים שוין ויש להם פחות אזי ודאי זכה הראשון. ב' או ג' שהטילו גורל ולמחרת בא עוד א' בטלה החלוקה וצריכים להטיל גורל מחדש ואותו שאמר קדיש ערבית אין בגורל ואם היה בעיר ולא בא איבד זכותו דמדלא בא ודאי מחל להן שיהיה אחרון. אחד אמר קדיש ולמחרת בא עוד א' ואמר אני אומר היום כנגד קדיש שאמרת אתמול ועל הקדיש הג' נפיל גורל והלה אומר כיון שלא באת אתמול זכיתי בהקדיש והשנים של היום נחלוק בינינו הדין עם הב' והוא אומר קדיש ראשון ועל השני יפילו גורל. אמנם אם יש ד' יא"צ וג' באו אתמול. הג' אומרים כל התפלה קדישים והרביעי יאמר קדיש שיר של יום. ואם הרבה יא"צ שאף שיגידו כל הקדישים אין כדי לחלוק לכולם. זה שלא בא ערבית אבד זכותו. כל הפוסקים מסכימים אף דאחד יכול להתפלל והשני אין יכול. לענין קדיש לא הפסיד זה שהתפלל ואם שניהם יכולין להתפלל יטילו גורל מי ראשון ומי שני. ב' שיש להם יא"צ וא' רוצה להשכים לדרך למחר ואמר תן לי עתה הקדיש וטול אתה למחר והב' אומר לא כי אלא נפיל הגורל הדין עם הב' דיכול לומר אני רוצה להקדים עצמי למצוה. שני אנוסים אחד נהרג ואחד מת בן הנהרג דוחה לבן המת. דכיון דנהרג ה"ל כפרה ובודאי שב בתשובה קודם מותו משא"כ במת מעצמו. כשיש בן ל' נותנים לו כל הקדישים. והקדיש של מזמור לאבלים. במקומות דנוהגים דתושב דוחה את האורח מ"מ פעם אחת יש רשות לאורח להתפלל ולומר קדיש וכתב הש"ך דאם יש בן למ"ד אין לאורח קדיש כלל. הלומד בישיבה דין תושב יש לו. ומלמד אם אין לו אשה במקום אחר נקרא תושב. ועיין בכנסת יחזקאל מ"ש ע"ז. ולענין קדיש לא אמרינן מקצת יום ככולו. ואע"פ שיש אחד שמת לו מת באמצע השבוע ואחד מת לו ביום א' שניהם שווים ביום השבת מי שאבל על אביו ואח"כ מתה אמו יש לו כל הקדישים מדין למ"ד ואפ"ה חולק בשאר קדישים בגין אביו עם שאר אבלים מ"א בשם מהר"ן ובכנסת יחזקאל הקשה עליו דא"כ מי שאבל על אביו ואמו יאמר קדיש כפל משאר אבל וזה ליתא דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן ומיישב כגון דאם הוא בן למ"ד שאז הקדישים של התפלה שלו ובני יב"ח אומרים תהלים קדיש וכדומה לו ואם אירע באיזה יום כמה יאר צייט שאז נדחה בן שלשים לגמרי מתפלה קדישים בזה י"ל דחולק עם האבלים בשאר הקדישים מצד אביו אבל בלא"ה לא יאמר קדיש כפל משאר אבל דזכרון אחד עולה לכאן ולכאן. בן ז' גדול שהולך בשבת לבה"כ דוחה יא"צ וכ"ש בן ל'. אך בן ז' קטן דין ל' יש לו ויש ליא"צ קדיש א' מ"ב סי' (ע"ב) [ע"ג] והש"ך סי' שע"ו כתב דאף לבן למ"ד יש קדיש אחד נגד בן ז' קטן והמ"א פסק דהקטן דוחה לבן למ"ד לגמרי רק ליא"צ יש קדיש א'. מי שבטלה אבילתו ברגל או קובר מתו ברגל יש לו דין ז' ודין קטן ז' יש לו מאחר שהולך כל ז' לבה"כ ויש ליא"צ קדיש א'. ואם יש בשבת קטן ז' וגדול ז' ויאר צייט אומר הגדול ב' קדישים והקטן קדיש א' שיאמר הגדול להקטן הקדיש הג' לא ממך קא שקלינא כ"א מן היאר צייט. בא"ז נסתפק אם הבן שבעה גדול עושה מנין בביתו אולי ישוה בשבת לבן ז' קטן ויש ליא"צ קדיש א' ואנן לא מחלקינן בזה ונוהגין כמ"ש. בן למ"ד יש לו כל התפלה קדישים ושאר האבלים בני י"ב חודש אומרים תהלים קדישים וכדומה לו. יאר צייט תושב ובן ל' תושב ליא"צ קדיש א' ערבית לבן למ"ד ב' קדישים שחרית. יא"צ אורח ובן למ"ד או בן י"ב חודש תושב ליא"צ קדיש א'. אורח בן למ"ד ויב"ח תושב יחלקו כל התפלה קדישים. יאר צייט תושב ויא"צ אורח דוחה התושב לאורח. יאר צייט תושב ויא"צ אורח ובן למ"ד תושב אז האורח יאמר קדיש א' שחרית מב' קדישים המגיעים לבן ל' ואין התושב יאר צייט יכול לומר ליא"צ אורח נגדך אני קודם דיאמר האורח לא מדידך שקילנא כ"א מבן ל'. אם יאר צייט תושב ויאר צייט אורח בענין תהלים קדיש שמטילים גורל היא"צ עם האבלים אם היא"צ תושב מוחל הגורל שיאמר היאר צייט אורח קדיש א' אין לאבלים לדחות כי נגדם אורח יאר צייט קודם אמנם אם הטילו גורל וזכו האבלים יאמר לי"צ אורח מזלי דידי גרם אך היא"צ אורח עמהם בגורל כי נגדם הוא כאחד מהם ובפריסת שמע לפני הפתח דהיינו המנין שעושים בעזרה שלפני הפתח אורח ותושב שוין אמנם קדיש של תהלים ושיר של יום ושאר מזמורים וקדיש אחר שיר השירים ורות וקהלת אין חלק לאורח כ"א ביא"צ כמו שכתבתי. נהוג עלמא ביום שפוסקין לומר קדיש בכלות י"א חודש אומר כל הקדישים מיהו אין דוחה ליאר צייט ולבן ל' ויפסוק מלומר קדיש יום או קודם ולא באותו יום שיהיה היאר צייט. למשל דאם מת ג' לחודש שבט צריך שיפסיק בב' טבת דהא הטעם דפוסקים שלא יחשוב אביו לרשע ואם יאמר ג' טבת יהי' יום א' בחדש י"ב חשוב חודש וכאלו אמר י"ב חודש ע"כ יאמר ב' טבת ויפסיק בזה היום וג' שבט יאר צייט. היאר צייט הוא לעולם יום המיתה ולא יום הקבורה אף שנתעכב הקבורה ימים רבים ואפי' בשנה ראשונה. אם מתה אמו והאב מקפיד שלא יאמר קדיש אין בידו למחות. אורח אחד שאמר קדיש א' באיזה בית הכנסת אין לו עוד קדיש בכל בית הכנסת של קהלה זו עד למ"ד יום. כל זה העליתי מדברי פוסקים ראשונים ואחרונים ועיין בכנסת יחזקאל סוף חלק י"ד ועיין בספר אליהו רבה שהביא כמה דינים ושו"ת בענינים אלו:
ו סָעִיף ב ערב ובוקר אחר התפלה. הקשה הט"ז דאיתא בש"ס אין לך דבר שקודם לתמיד של שחר אלא קטורת בלבד והתפלה כנגד תמידין תקנום א"כ היה לנו להקדים פיטום הקטורת קודם תפלת י"ח עיין שם שהעלה ועפ"ז נהגתי בעצמי לומר פיטום הקטורת קודם ברוך שאמר עד כאן. והמ"א הקשה למה אנו אומרים אותה אחר מוסף והלא הקטורת קדמה למוספין לכ"ע ומיישב דאפשר דכוונתינו ליפטר מתוך ד"ת ע"ש. ובשל"ה כתב לאומרה בשחרית קודם התפלה ואחר התפלה. ובערב אומר קודם תפלת מנחה אבל לא לאחר תפלת מעריב דהא הקטרת קטורת פסול לאחר הדלקת נרות עיין כנה"ג ומ"א ובספר באר שבע:
ז סָעִיף ב השיר שהלוים. מצאתי כתוב דמ"ש משנת השיר שהיו הלוים וכו' טעות הוא. דכוונת הטור לומר מכל יום שיר השייך לאותו יום וכ"כ הרמב"ם בסדר התפלה וכ"כ הכנה"ג ומ"א כתב נ"ל שכוונת הטור לומר המשנה ג"כ כדי ליפטר מד"ת ע"ש ומסיק דבשבת נוהגין לומר המשנה כמו שנדפס בכל הסידורים. כתב השכנה"ג ראיתי מנהג בכל המקומות דבר"ח וחה"מ וחנוכה ופורים במקום השיר שהיו הלוים אומרים. אומרים שיר אחר מענינו של יום. בר"ח ברכי נפשי. בחה"מ דפסח הודו לה'. ובחה"מ דחג כאיל תערוג. ובחנוכה מזמור שיר חנוכת הבית לדוד. ובפורים על אילת השחר ותמה אני מי התיר להם לשנות השיר שהיו הלוים אומרים בכל יום ע"ש שהעלה שלא לדלג השיר שהלוים היו אומרים בכל יום אלא שיאמרו השיר שהיו הלוים אומרים בכל יום והשיר מענינו של יום וכ"כ הרמ"ע סי' כ"ה. אלא מיהו איזה מקדים העלה שם דשיר של כל יום קודם דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם אבל בחנוכה אומר מזמור שיר חנוכת הבית קודם למזמור שהיו הלוים אומרים בכל יום משום פרסומי ניסא ע"ש ועיין מ"א:
ח סָעִיף ב שמא ידלג. עיין מה שהקשה הרב באר שבע במסכת כריתות דף מ"ו על הב"י סי' זה. וכ"ה בט"ז ובמ"א. ובתשו' שער אפרים סי' ט"ז רוצה ליישב הב"י ע"ש ואינו כן משמעות דברי הב"י דלהב"י משמע דאפי' לא נתן בתוכו עשב שמעלה עשן שאינו חייב מיתה ע"ש וזה הפך דברי הרב בעל שער אפרים וצ"ע ועיין בספר משנה למלך. ובספר מקראי קודש דף קכ"ה ע"ב. ובספר ברכת הזבח. ובפר"ח (ועי' בס' אליהו רבה שהאריך מאוד בזה). מי רגלים הנזכר בפיטום הקטורת כתב הכל בו יש מעין אחד ששמו מי רגלים. ומ"ש מפני הכבוד פירושו לפי שיש לאותו מעין שם של בזיון ובבאר שבע האריך להוכיח דמי רגלים ממש קאמר ע"ש. ועיין בבני יעקב:
ט סָעִיף ב ומשתחוה ויוצא. מהרי"ל עשה ג' השתחוואות כשהלך ממקומו למול ארון הקודש. ובצאתו מפתח בה"כ בכל פעם כתלמיד הנפטר מרבו כשיצא מבה"כ לא יצא ואחוריו להיכל אלא יצדד וכן בירידתו מהתיבה. ע"ש מ"א:
א סָעִיף ב כתב מ"א כשמכריזים כו' וסמ"ע בח"מ סי' רס"ז ס"ק ד' כצ"ל: ז"ש שם דאף דסדר קדושה ענין בפני עצמו הוא כמו מעריב למנח' מ"מ מיד אחר הקדיש דנפילת אפים מתחיל סדר קדוש' ולכן חוזרים ואו' אשרי ולכן מוטב להכריז קודם אשרי וטוב יותר אחר גמר התפלה עכ"ל: וכ"מ בב"י סי' תק"ן שכתב במקומות שמכריזים תענית צבור בשבת שלפניו יכריזו אחר מפטיר קודם אשרי הרי כיון דאשרי שייך למוסף אין להפסיק בינו לתפלת מוסף ה"ה הכא כיון דאשרי שייך לקדוש' דניתקן בשבילו אין להפסיק בין אשרי לקדושה: דהא י"א דאין היחיד כו' ר"ל סדר קדושה וכדלעיל סי' נ"ט וניהו דקי"ל דאף יחיד אומרה וכמ"ש רמ"א סי' נ"ט מ"מ היכי דאפשר לצאת אליב' דכ"ע עדיף: והוא הדין די"ל קודם שיאמר השני פסוקים דלכאורה אין לשני הפסוקים שייכות לקדושה ועיין בב"י טעם אמירתן ואע"ג דכתב הלבוש דלטעם שכתב הרב"י בשם הכל בו למה אנו אומרים קדושה זו יש שייכו' לשני פסוקים הנ"ל להקדושה וז"ל הכל בו לפי שלא היו יכולים לו' קדוש' בתוך התפלה שגזרו שלא יענו קדוש' והיו אורבים להם אם יענו קדוש' ולאחר התפלה כשהיו האורבים הולכים להם היו קורים וקרא זה אל זה כו' דהיינו שילוש קדושה ומתרגמינן אותו מפני התיבה. ה"ה פעמים נגד קדושה דיוצר דתפלה ואעפ"י שבזמן הזה בטלה הגזיר' מ"מ לא בטלו קדושה דסדרא קסברי שמא יגרום החטא כו' עכ"ל. ועז"כ בלבוש דמה"ט הקדימו אז לו' ובא לציון גואל כי אנו מתנצלים נגד הקב"ה על שמאחרים הקדוש' עד עתה משום דשיעבוד מלכות גורמת שמבטלים אותנו לאומרה תוך התפל' ולכן אנו מתפללים על הגאול' ואומרים ובא לציון כו' וכן מבטלים אותנו מלעסוק בתור' לכן אומרים גם פסוק ואני זאת בריתי כו' להזכיר לפניו ית' שהבטיחנו שלא ימוש התור' מפינו ואחר זה יושב תהלות ישראל שדרשו מזה שהקב"ה משרה שכינתו בתוכנו לשמוע תהלות ישראל ויושב לשון שהייה ואנו אומרי' זה בלשון תחנה אע"פ שאחרנוה הרי לא במרד ובמעל לכן מחלים שישהה לשמוע תפלתינו כדרכו ית' וא"כ שפיר יש שייכות לשני הפסוקים לקדושה מ"מ אין זה עיקר אמירת הקדושה כ"א ע"פ מ"ש במס' סוט' ד' מ"ט מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין קללתו מרובה מחברו ועלמא על מה אתקיים כיון דהקללה הולכת ורבה ואמרינן אקדוש' דסדרא ואאמן יהא שמיה רבה דאגדתא ופירש רש"י אקדוש' דסדרא שניתקן כל ישראל עוסקים בתורה כל יום דבר מועט שאומרי' המקרא ותרגומו (כי אז היו מבינים תרגום) והן כעוסקים בתורה וכיון שנוהג בכל ישראל כו' ויש כאן שתי קדושת השם ות"ת חביב הוא עכ"ל. ולטעם זה אין המשך לשני הפסוקים דובא לציון כו' לקדושה ולפ"ז שפיר יש להקדים לו' הקדוש' עם הצבור: ועיין בילקוט פ' עקב רמז תתנ"ה בסוף שנתן טעם לקדושה דסדרא והוא ג"כ מעין טעם הש"ס דסוטה הנ"ל: (סק"א) עלינו כו' יאמר מושב יקרו בשמים ולא יאמר וכסא כבודו בשמים וכתב הב"ח הטעם דאיך יאמר וכסא כבודו בשמים הא השמים גופייהו הם כסא כבודו כ"י וכמו שכ' בישעיה השמים כסאי כו': כי כן כתיב וטוב לתפוס לשון המקר' וכמ"ש התוס' בברכות ד' נ"ב ע"ב ד"ה בברא כו':
ב סָעִיף ב (סק"ב) כורעים כו' ומ"ש רמ"א שיפסיק בין לא יושיע לתיבת ואנחנו שלא יהי' נראה דתיבת ואנחנו חוזר למעלה שגם אנחנו ח"ו משתתפים לגויי הארצות ח"ו: כל הקדישים ר"ל מה שאנו קוראים תפלה קדישים דהיינו קדיש שאחר עלינו' להטיל גורל ר"ל בין היא"צ והאבלים: הוא לאבלים אם לא שהיא"צ כו' ר"ל שיש לו יאר צייט בשבת משא"כ אם הי' לו יא"צ בערב שבת אין לו שייכות לקדיש של מזמור שיר ליום השבת שהוא שייך לשבת אף לדידן דאמירת מזמור לא הוי קבלה עד אמירת ברכו כמ"ש מ"א ס"ס רס"א מ"מ אמירת המזמור שייך לשבת דוקא אח"ז ראיתי שבס' באר היטב כ"כ בשם תשובת כ"י: וראיה מרפ"ב דיומא דאמרי' שם אע"ג דכל העבודות במקדש היו הכהנים מפיסים בגורל מי יזכ' אבל לתרומות הדשן שחרית לא תקנו חכמים לכתחלה פייס עד שראו שבא הדבר לידי סכנ' עד שלא פייסו התקינו לו פייס ואמרינן שם טעמא כיון דתרומת הדשן נעשה קודם ע"ה כשעדיין לילה היה ס"ד דלא חשיבי לכהנים לעבודה כיון דכל העבודות הם ביום לכך לא אתי כהנים לאנצויי מי יתרום ולא צריך פייס אלא כל הרוצה יתרום וגם נתנו טעם אחר כיון דנעש' קודם ע"ה ואיכא אונס שינה ולא יבאו כהנים רבים לתרום ול"ל לאנצויי ואם היו מרובי' שרצו לתרום רצין ועולין בכבש שהיה ארכ' ל"ב אמה וכל הקודם לתוך ד"א הסמוכים למזבח זכה בעבוד' ואם היו שנים שוין באותן ד' אמות הממונ' א"ל הצביעו ופירש"י והר"ע דכולם היו מצביעים דזה היה הפייס שהיו הכהנים מוציאים כל א' אצבע אחד ואומר הממונה סך מנין ומי שכלה המנין אצלו הוא זכה ר"ל שאומר סך מאה או מאתים ומתחיל מא' לספור וחוזר חלילה על אצבעותיהם (דאסור למנות את ישראל ) עד שהגיע לסך מאה או מאתים כפי שאמר הרי דאותן שנים שהיו סמוכים תוך ד"א של מזבח הם לבדם זכו ואפ"ה צריכים להטיל גורל עם כלם ובס' א"ר דחה דשאני התם דא"א דדוקא אותם שנים לבד א"א שיפייסו וכמ"ש התי"ט עכ"ל וז"ל התי"ט שם שא"א לעשות פייס באצבעות בין שנים שאם יהי' הסכמת המנין זוג או יהיה נפרד ממי שיתחיל נדע במה יסיים ומה גורל שייך בכך עכ"ל. אולם אין בזה דחיה דהתי"ט כ' כן עמ"ש רש"י והר"ע דא"ל הצביעו לכל הכהנים דמנ"ל לפרש כן דלמא דוקא לאותן השנים שהיו שוין תוך ד' אמות ועז"כ התי"ט דא"א לפרש כן דמאי גורל שייך בזה ל"מ דהאומר מנין הסך היה מתחיל למנות דודאי אם אין שם רק שנים למי שירצ' יזכה דאם ירצה לזכות לשני יאמר סך מספר זוג ואם ירצ' לזכות לראשון שבו מתחיל יאמר סך מספר נפרד משא"כ כשהכהני' מרובים דא"א לידע מהר במי יכלה החשבון אלא אפי' לדעת הרמב"ם וריטב"א דהאומר סך המספר לא היה מתחיל לספור וא"כ גם בשנים היה אפשר שיצביעו כיון דהאומר המספר לא ידע במי יתחיל למנות מ"מ לשון הצביעו משמע גורל גמור כמו בכל שאר פייסות ובשנים לא שייך כן וגם לא היה צ"ל הצביעו דניהו דאסור למנות את ישראל ולכן צריכים להוציא את אצבעותיהם למנות האצבעו' מ"מ בשני' א"צ למנותן כלל אלא דא' יאמר שהמנין יתחיל בראובן ויסיים בשמעון ואח"ז אחר שלא ידע במי יתחיל יאמר סך מספר מאה או מאתים וממילא נדע בלי מנין ומספר ששמעון זכה וכן אם יאמר ק"א נדע שראובן זכה אע"כ כמו שכתב רש"י והר"ע שלכל הכהנים אומר הצביעו אבל מכל מקום דינו של מ"א מוכרח דעל מתני' גופה קשיא דא"א דאותו שני כהנים שהיו שוין תוך ד' אמות זכו למה יצביעו כלם ה"ל לפייס רק אותן שנים ולא מבעיא לדעת רמב"ם וריטב"א הנ"ל דאפשר ע"י מנין כנ"ל אלא אפי' לדעת האומרים דהאומר המספר היה מתחיל למנות דא"א לפייס בשנים כנ"ל ה"ל לתקן בשני' דהאומר המנין לא יתחיל למנות או ע"י גורל אחר ולמה יפסידו אותם שנים כיון שכבר זכו ויפייסו עם כל הכהנים א"ו דכה"ג בטל הפייס לגמרי וגם השנים לא זכו וה"ה כאן. אולם בתשובת מעיל צדק' סי' י' חלק על מ"א מטעם אחר דשאני התם דגם השנים שזכו ע"י מרוצתן לא זכו זכיה גמורה דאין זה מספיק שעי"ז שהוא קל ברגליו יזכה בעבודה אלא כיון דהיו סבורים תחלה שא"צ לפייס מטעמי' הנ"ל וכשקרה שרבים רצו לתרום היו אומרים שיזכה ע"י מרוצתו אף שאינו זכיה גמורה כיון דלא היה אפשר בע"א כיון דלא רצו לתקן פייס מטעמים הנ"ל אבל כששנים שוין וע"כ הוצרכו לפייס בין אותן השנים למה יפסידו האחרים כיון שגם השנים לא זכו זכיה גמורה ע"י מרוצתן משא"כ כאן לענין קדיש דהשנים זכו מן השמים זכיה גמורה האחרי' הפסידו והם השנים לבדם יפילו גורל בין שניהם וע"ש שהוליד מזה עוד דינים אחרים: אבל אם א' י"ל כו' כי אז ודאי זכה הראשון בשלמא אם שנים שוין באותן ד"א א"כ כ"א לא זכה זכיה גמורה דעכ"פ צריך להטיל גורל עם חבירו השוה לו לכן בטל הגורל לגמרי משא"כ כאן דהוא זכה זכיה גמורה לבדו ולגבי דידיה הגורל קיים: ב' או ג' כו' ולמחר בא עוד אחד כו' כמו שכתוב בח"מ סי' קע"ה ורצה לו' ביום שיש בו ג' קדישים דהיינו ערבית שחרית מנחה והטילו שנים יום שלפניו גורל ונפל לראובן לומר בערבית ושמעון יאמר בשחרית ועל מנחה עדיין לא הטילו גורל ואמר ראובן ערבית ובשחרית קודם שאמר שמעון קדיש בא לוי אין שמעון י"ל לו תאמר במנח' כי אני כבר זכיתי ע"י גורל מאתמול לו' שחרית אלא בטלה המחלוקת וצריך להטיל גורל בין שמעון ללוי על קדיש דשחרית ומנחה והכי איתא בח"מ שם שני אחים שירשו ג' שדות ולקח כ"א ע"פ גורל שדה שלימה ושדה שלישי חלקוה ביניהם ולקח כ"א מחציתו ואח"כ בא אח שלישי אין י"ל לו טול השד' שאני לקחתי מחציתו ואחינו מחצה האחר אלא צריכים להטיל גורל מחדש על כל ג' השדות כי בטלה החלוק'. מבואר עוד שם אפי' הטילו גורל מחדש ונפל לאח השלישי אותו שדה שחלקוה ביניהם מ"מ גם השני אחים הראשונים שזכה כל אחד ע"פ גורל הראשון בשדה א' יכולין כ"א לומר לחבירו כבר בטל גורל וחלוק' א' וגם אנחנו בין שנינו נפיל גורל מחדש א"כ ה"ה הכא אם שנים הטילו גורל וזכ' א' לו' בערבית והשני לומר שחרית ועל מנח' עדיין לא הפילו גורל וקודם שאמר ראשון קדיש בערבית בא להם שלישי דעכ"פ אין יכולים לו' לו שהוא יאמר במנחה כנ"ל וצריכים להטיל גורל עם השלישי כנ"ל מ"מ אם ע"י גורל נפל שהשלישי יאמר במנח' אעפ"כ שנים הראשונים גורלם בטל ומי שזכ' בערבית אין זכייתו זכיה וצריך להטיל גורל חדש עם מי שזכ' בשחרית וכדאמרי' גבי שדה: ואם היה בעיר כו' כמ"ש בח"מ סי' קע"ו סעיף כ"ה שנים שותפים שיש להם תביעה על א' מן השוק ותבע א' מהשותפים אותו אחד שמן השוק ויצא השותף חייב בדין יכול שותף השני לתבוע אותו שמן השוק שנית ולטעון טענ' אחרת אבל אי שותף השני היה בעיר כשתבעו הראשון ולא בא לב"ד ודאי מחל וסמך על טענת ותביעות שותפו ואינו יכול לתובעו שנית: וכן איתא בב"ב פ"ט דף קמ"ה שדרכן היה כשהיה אחד נושא אשה בשמחת חופתו היו ריעיו ושושביניו באים לשמוח עמו וכל א' הביא בידו דורון לשמחתו ושוב כשאחד משושביניו היה נושא אשה היה הוא צריך לבוא גם הוא לשמחתו ולהבי' עמו דורון לשמחת חופתו וזה היה נגבה בב"ד אם לא הביא דורון ולא בא ואם היה בעיר כשנשא שושבינו ולא בא לשמחתו צריך לשלם לו כל דמי הדורון ולא מצי למימר לא ידעתי שאבא ואם הייתי יודע הייתי בא ודורני בידי והייתי שמח עמך בשמחתך דאמרינן מדהיה בעיר ודאי שמע וידע ומחל השמחה צריך לשלם לו כל הדורון ואותו הדורון נקרא שושבינות: כמ"ש בח"מ סי' קע"א סס"ח: אחד מן השותפים כו' ר"ל בחצר שאין בו דין חלוקה דהיינו שאין שיעור לחלקו ויגיע לכל אחד בחצר שיעור הראוי לתשמיש יפילו גורל שאחד ישתמש בו שנה או שנתיים ואח"ז חברו לבדו שנה או שנתיים ויפילו גורל מי ישתמש ראשון. ועז"כ אחד מהשותפין נשתמש בחצר שאין בו דין חלוקה לבד כו': דהתם אמרי' שנשתמש בחלקו ועדיין הוא קיים. ר"ל דהא אפי' היה שותפו פה היה זה רשאי להשתמש בכל החצר בענין שלא היה מפסיד ומונע תשמיש שותפו האחר דהא קודם חלוקה יש לכ"א מהשותפים זכות לכל החצר א"כ כיון שלא הייתי כאן לא היה תשמישי מפסידך וגם עתה הרי כל החצר לפניך לחלוק כמאז ומה שנשתמשתי בשלי נשתמשתי ועתה נחלוק ע"פ גורל כנ"ל אבל הכא דומה לשותפים במטלטלין: ז"א דמ"מ יאמר אני ידעתי כו' ר"ל דהא מהאי דחצר אין ראיה כנ"ל אדרבא דומה לשותפות דמטלטלין אלא שבאת לדחות מסברא דגם למטלטלים אינו דומה לזה כתב די"ל אני ידעתי כו': המנהג פשוט כו' דלא כמ"ש צ"צ כו' ע"ס סוכה ור"ל דהצ"צ אייתי ראי' ממס' ב"ב דף ז' דבגורל אמרי' דלא זכה אלא בדבר מועט שאפשר לו' וה"ה הכא דאמרי' לא זכה כ"א להיות ראשון ולא שיזכה ג"כ לו' ב' קדישים. ואי תימא מה זכות בזה במה שיאמר ראשון שנאמר דרק לזה זכה לו הגורל ולזה אייתי הצ"צ ראיה ממגילה דף כ"א דיש בזה זכות וגם מסברא מצוה הבאה לידו אל יחמיצנ': ומ"א רמז לעיין סוף סוכה דזה מיקרי זכות במה שאומר ראשון כמ"ש צ"צ דלחם הפנים היו שנים עשרה חלות וביום השבת היו מחלקים אותן בין משמר היוצא למשמר הנכנס (לפי שהכהנים נחלקו לכ"ד משמורות ולכל שבוע היה משמש בבית המקדש משמר אחד וביום השבת נכנס משמר חדש לשמש ומשמר ששימש באותה שבוע יוצ') וס"ל לת"ק דהיו נותנים למשמר היוצא שש חלות וכן למשמר הנכנס שש חלות ור' יודא פליג וס"ל דמשמר היוצא לא נטל כ"א חמש חלות ומשמר הנכנס נוטל שבע חלות והטעם שנוטל משמר הנכנס חלה אחת יתיר' ממה שמגיע לו הוא בשכר הגפת דלתות שמשמר היוצא פתח שערי בית המקדש שחרית ומשמר הנכנס יצטרך לסוגרן בערב כי משמר היוצא כבר חלף לו ופריך הש"ס ולימ' משמר היוצא למשמר הנכנס תן לי שש חלות המגיעים לי כי אין לך יתרון במה שאתה נוטל חלה אחד יתיר' כי לעומת זה גם בשבת הבא' תצטרך גם אתה ליתן חלה אחד למשמר הנכנס בשבת הבאה ומשני דאעפ"כ יש יתרון למשמר היוצא. כדאמרי' אינשי בוצינ' טב מקרי ופירש"י אם אדם רוצה ליתן לחברו מיד דלעת קטנה הנקר' בוצינ' ואם יניחנו לגדל ולא יקחנו מיד יהיה נעשה דלעת גדולה הנקרא קרי. ניחא ליה לאינשי ליקח מיד אף ע"ג שעכשיו איננו רק דלעת קטנה. וזה בוציני טב מקרי כי לא ידע מה יולד יום. כל שכן בדבר מצוה שטוב להקדים קיומה בהיות לאל ידו ולא ימתין כי לא ידע במה שאחריו. לכן לדינא הסכים מ"א עם הצ"צ אבל כבר כתב שהמנהג אינו כן ודע דלקמן אייתי מ"א ראיה דזה מקרי זכות במה שזכה ראשון מן המנהג: דאין כופין על מדת סדום. ר"ל דזה נהנה וזה לא חסר: כמ"ש בח"מ סי' שי"א דאיתא התם השוכר מחברו ספינה וא"ל השוכר ספינה זו אטעינה יין ולא ייחד לו יין זה כי אם סתם ממה שירצה והטעינ' יין וטבעה הספינה עם היין אין צריך לשלם לו השכירות כי יכול לו' לו תן לי ספינתי ששכרתי ואטעינה יין אחר כי אני לא יחדתי יין אבל הספינה יחדתי ואמרתי ספינה זו ואע"ג דהמשכיר רצה ליתן לו ספינה אחרת מ"מ יכול השוכר לעכב ואע"ג דהוי מדת סדום דמה לי ספינ' זו או אחרת מ"מ אין כופין כיון שי"ל ריוח בהקפדתו כי ע"י זה יפטר מן השכירות וה"ה הכא: וכ"מ סי' קע"ד (ראיה זו הביא גם סמ"ע סי' שי"א) דאית' התם דשנים שיש להם ב' שדות ורוצים לחלקן ואחד מהן יש לו שדה אצל שדה אחר המשותפת ביניהן ואמר תן לי בלי גורל אותה השדה הסמוכ' לשדה שיש לי כבר כדי שיהיו שני שדותי סמוכים זה לזה אע"ג דשני השדות שוין מ"מ יכול האחר לעכב ולו' לא כי אלא נטיל גורל אע"ג דהוי מדת סדום דהא השדות שוין מ"מ כיון שיש לו ריוח בהקפדה אין כופין. דאפשר שיפול לו על פי גורל השדה הסמוכה לשדה חבירו וכדי שיתרצה להחליף עם זה שי"ל שדה סמוכה לה כדי שיהיו ב' שדותיו יחד יוסיף לו דמים. ואף שבש"ך: ר"ל בסי' שי"א כתב דוקא בשניזק ר"ל דוקא שם שהזיק שנטבע יינו לכן הקילו עליו שלא לכוף על מדת סדום כשנהנה בהקפד' אבל לא בעלמא (באמת גם הש"ך במסקנתו שם חזר מזה ע"ש): שהרי כשיש ג' מטילים כו' זה ראיה דמי שאומר ראשון הוי זכות ולעיל הביא ראי' לזה מסוף סוכה: דמוטב לבנו. ר"ל כשהבן אבל על אביו או על אמו ורצה ליסע למרחקים למקום שלא יהיה אפשר לו לו' קדיש ולכן רוצה להעמיד אחר במקומו שיאמר תמורתו קדיש: משיאמר א' בחנם והטעם י"ל כמ"ש במס' ב"ק החובל בחברו שחייב לרפואתו אם אמר החובל אני אעמיד לך רופא שירפאך חנם. יכול הנחבל לו' אין רצוני בכך כ"א שתשלם לרופא דאמרי אינשי אסי' דמגן מגן שויא. ור"ל מה שהוא מגן דהיינו חנם אינו שוה כלום כיון שעושה חנם לא ישתדל כ"כ ברפואתו. וה"ה הכא כשישלם לאחד לו' הקדיש ישתדל יותר באמירת הקדיש. ומלבד זה כתבו ספרי המוסר מצוה שהיא בחנם אינה חשובה כ"כ: ליתן ג"כ לבן בנו ה"ה לבן בתו: שני אנוסים כו' כיון דנהרג. ר"ל בידי גוים דנהרג שלא כדין ה"ל קצת כפרה. ולכן אפילו לא עשה תשוב'. כ"כ ש"ך בי"ד סי' ש"מ סק"י: כל הקדישים. היינו מה שקורין תפלה קדישים: לכ"א קדיש א'. ר"ל שצריכים ליתן ליא"צ א' קדיש של מזמור א': ונהגו שמפילים גורל ועמ"ש לעיל דהמנהג הוא דלא כתשוב' רמ"מ. דלרמ"מ מגיע בלי גורל ליא"צ. וא"כ לרמ"מ ודאי לא יתן לשום יא"צ קדיש של מזמור דהא השתא יש לכל יא"צ קדיש והוי כאלו יש ד' ת"ק דאין ליא"צ זכות בקדיש של מזמור. אלא דלפי המנהג דאין ליא"צ זכות בקדיש של שה"ש אלא ע"פ הגורל כ' מ"א דבריו: גם פסק כו' מדין ל' כו' בגין אביו. ובס' א"ר חולק. דא"כ מי שהוא אבל תוך יב"ח על אביו ועל אמו יאמר קדיש שני פעמים א' בשביל אביו א' בשביל אמו וז"א. ונראה דגם מהר"ן מודה דאינו אומר אלא קדיש א' ועולה לכאן ולכאן. מדנקט שהוא תוך יב"ח על אביו ותוך שלשים לאמו. ולא נקט שהוא תוך יב"ח לאביו ולאמו. ואם כן ה"ה כה"ג שהוא תוך יב"ח לאביו ותוך שלשים לאמו איו לו כ"א קדיש א' כמו בן שלשים גריד': מי שבטלה אבילתו ברגל. דהיינו שנהג מקצת שבעה קודם הרגל אז הרגל מבטל דין שבעה וא"צ שוב לנהוג דין ז' אפי' אחר הרגל: וכן מי שקבר מתו ברגל. שאינו נוהג ברגל כ"א דברים שבצנע' והולך לב"ה ואחר הרגל נוהג דין שבעה. וכדלקמן סי' תקמ"ח בי"ד סי' שצ"ט: דומיא דקטן. ר"ל קטן בן ז' והולך לבה"כ כל ז' שיש לו כל הקדישים מ"מ אם יש יא"צ צריך הקטן ליתן ליא"צ קדיש א'. אבל גדול כיון שאינו הולך לבה"כ כ"א בשבת. אם יש יא"צ בשבת אין בן ז' הגדול צריך ליתן ליא"צ שום קדיש וזהו משבטלה אבלותו ברגל או קובר מתו ברגל שגם הוא הולך כל ז' לבה"כ דין קטן י"ל: והא דבשבת אין ליא"צ כלום. נגד בן ז' גדול כנ"ל: שי"ל במוצאי שבת. אע"ג דיום יא"צ כבר חלף הלך לו מ"מ יש לו תועלת באמירת הקדיש כיון דהוא בתפלה הסמוכה ליא"צ ולא היה אפשר לו בענין אחר. וזה שייך בגדול שבמוצאי שבת לא ילך לבה"כ משא"כ בקטן שגם במ"ש ילך הקטן לבה"כ ולא יהיה ליא"צ כלום לכן צ"ל קדיש. ואפילו יום ז' של הקטן הוא בשבת דאפשר ליא"צ לו' במ"ש מ"מ לא פלוג. או לפעמים יזדמן שוב במ"ש קטן בן ז' תוך ז' ולא יהיה ליא"צ קדיש כלל: ונ"ל דקטן בן ז' דוחה את בן למ"ד ואין צריך ליתן לו קדיש כלל. דיא"צ עדיף דזמנו קבוע. וכן דעת תשוב' מ"ב הביאו ש"ך סי' שע"ו. אבל הש"ך שם חולק דבן למ"ד עדיף מיא"צ וכיון שצריך ליתן ליא"צ קדיש א' כ"ש לבן למ"ד: שביום שפוסק. דהיינו סוף י"א חדשים: כדאית' בי"ד והיינו כשמת בר"ח שבט א"כ סוף י"א חדשים הוא סוף כסלו יפסיק יום אחרון מכסליו ולא ר"ח טבת. שהוא כבר תחלת חדש י"ב כי סוף טבת כלין היב"ח: כ"כ בס' באר היטב ונכון הוא:
ג סָעִיף ב (סק"ג) ערב כו' ואפשר דה"ק כו' דרמ"א אינו חולק עם האר"י דהאר"י מיירי בערבית אין לו' ורמ"א מיירי קודם תפלת מנחה או אחרי' אבל קודם ערבית:
ד סָעִיף ב (סק"ד) השיר כו' דכוונות הטור לו' כו' דז"ל הטור ואומר השיר שהיו הלוים אומרי' בבהמ"ק ביום א' היו אומרים לה' הארץ כו' בשני היו אומרים כו' בשלישי כו' עד בשבת היו אומרי' מזמור ליום השבת מזמור שיר לע"ל ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים. אר"א אר"ח ת"ח מרבים שלום כו' עכ"ל ולא הביא הטור המשנה לו' המשנה כלשונה. אלא מן המשנה נדע איזה שיר שאמרו כל יום. וכן ינהגו עתה לו' כל יום השיר של אותו יום: שהרי כ' כו' ובוודאי ז"א לענין השיר. ר"ל מה שכ' מזמור שיר לע"ל כו' ואי לא היה כוונת הטור לו' גם המשנה עצמה כ"א להודיע איזה שיר יאמרו. א"כ לאיזה צורך הביא סוף המשנה מזמור שיר לע"ל כו': ועוד מאי צ"ל אר"א כו' ואי משום שיאמרו קדיש אחריו. כי בזמן הטור היו אומרים קדיש קודם עלינו. וא"א קדיש כ"א על פסוקים או אגדה כדאי' סי' נ"ד. זה ניחא אי אמרי' המשנה ממש לבסוף. אבל א"א דלא אמרי' כ"א השיר לבד דהיינו פסוקים דעליה' ודאי אמרי' קדיש למאי איצטרך לו' מימר' דאר"א אר"ח כו': גורס בבהמ"ק. ר"ל השיר שהיו הלוים אומרים בבהמ"ק: דאל"כ מאי נ"מ בגירס'. ר"ל כאן. וגם מהרי"ל שהגיה בסידור שלו כיון דאין אומרים המשנה כלל. וה"ל להגיה שם במשניות ולא בסידור מ"מ כאן בש"ע היפך רמ"א כו' דבמשנה הגירס' השיר שהיו הלוים או' א"כ תיב' שהיו קתני קודם הלוים ובש"ע קתני שהלוי' היו כו' הקדים תיבת שהלוים לתיבת היו. אע"פ דלענין הפי' אין חילוק. מ"מ למה שינה לשון המשנה אע"כ להורות שלא יאמרו המשנה עצמה. ולכן שינה לשון המשנה ועי"ז נדע דאין הכוונה למשנה: שנתקלקלו הלוים בשיר דתנן בראשונ' היו מקבלים עדות החדש כל היום שלשי' והיו אומרים בשחר שיר של חול אפי' באו עדי' בשחר כיון דרוב פעמים לא באו בשחר. אבל בערב היו אומרים שיר של י"ט אם כבר באו העדים. פ"א נשתהו העדי' לבא ונתקלקלו הלוים בשיר של הערבי'. ופליגי בגמ' במאי היה הקלקול. חד אמר שלא אמרו שיר כלל כי לא ידעו איזה שיר יאמרו אם של חול או של י"ט וחד אמר שאמרו שיר של חול לפי שלא באו עדיין עדים ואח"ז מן המנח' ולמעלה באו עדים וקבלום נמצא הי' י"ט ועשו למפרע שלא כדין במה שאמרו שיר של חול. לכן התקין ריב"ז שלא יקבלו עדות החדש כ"א עד המנחה ואם באו מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו יום קדש כיון שנהגו בו כל היום קדושה. ואעפ"כ העיקר למחר קדש. וא"כ כשישתהו עדים לבא לא יהיה שום ספק ובודאי יאמרו שיר של יום חול. דהא לא יקבלום שוב היום ועיקר הקדושה למחר. הרי מוכח דגם בערב היו אומרים שירה על קרבן: שאם הביאו הנסכי' כו' שהתוס' הקשו למה נתקלקלו. הלא זמן אמירת השיר היא בזמן הנסכים והנסכים רשאי' להביא אפי' בלילה או ביום שאחריו וא"כ ה"ל להמתין ולא להקריב הנסכים עד הלילה. ואז נדע אי יבאו העדים קודם הלילה ותי' דאם מביאי' נסכי' בלילה אין אומרים שירה והם רצו לו' שירה ואי דה"ל להמתין עם הנסכים עד למחרת אפי' את"ל דאי מביאים ביום שאחריו אומרים שירה (כי הוא אבעי' בש"ס) מכל מקום לכתחלה ראוי להביא הנסכים מיד עם הקרבן עכת"ד. ולפ"ז משכחת לה דלא היו אומרים שירה בערב כגון שהביאו הנסכי' בלילה. לכן אין אנו מקפידי' לו' השיר בערב: ואע"ג דלכתחלה אין לאחרה כצ"ל. וא"א שיר אחריה. אע"ג דעדיין יום הוא. דהא גם בתמיד היה אחר התמיד קטורת ונרות והשיר הי' בשעת ניסוך של תמיד שהיה קודם להם: סוף ר"ה דבי"ט לא היו אומרים שיר חול היינו גמ' הנ"ל דנתקלקלו בשיר: לענין שבת ור"ח. ר"ל כשחל ר"ח בשבת היו אומרים שיר של ר"ח ושל שבת והיו מקדימים שיר של ר"ח לשל שבת כדי לפרסם שנקבע ר"ח בזמנו וע"ל סי' מ"ח:
ה סָעִיף ב (ס"ק ה) ידלג כו' בביאה ריקנית. דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקודש ולא ימות. משמע דעל הביאה חייב מיתה: ולא הותר לו לכנס אלא עם הקטורת (או עם הדם של פר ושעיר) וכיון שחסר א' מסמני הקטורת הרי הקטרת פסולה. א"כ הוי הביאה רקנית בלי קטורת ולכך חייב מיתה. ולא משום הקטרת קטורת חסרה: והב"ש כתב שטעה דאי' ביומא כו' ועוד אי' שם דאם לא נתן בה מעלה עשן כו' לפי שהרב"י כתב דאינו חייב מיתה אלא בחסר א' מי"א סמנים. אבל אי חסר בורית כרשינה. או יין קפריסין או מלח סדומית. או מעלה עשן אינו חייב מיתה. דהני ד' אינם מסמני הקטרת כי אם לתקנו (ומעלה עשן הוא עשב א' נקרא כן. ועל ידי שנותן בו עשב זה העשן מתמר ועולה כמקל ואינו מפציע לכאן ולכאן) וכ"מ בש"ע שכ' אי חסר מסמני' משמע דוקא מי"א סמנים. וביומא לא משמע כן דתני' התם מה ת"ל כי בענן אראה על הכפורת מלמד שנותן בה מעלה עשן ומנין שנתן בה מעלה עשן שנא' וכסה ענן הקטורת כו' ולא ימות. הא לא נתן בה מעלה עשן או חיסר א' מכל סמניה חייב מיתה. ופריך ות"ל דחייב משום ביאה ריקנית ול"ל קרא אר"ש הב"ע דשגג בביאה והזיד בהקטרה כיון דשגג בביאה אין מיתה על השוגג לכך איצטריך קרא דחייב מיתה משום קטורת חסרה דהזיד בה. וא"כ קשי' להרב"י בתרתי ועל קושי' דמעלה עשן תי' בפר"ח וכן במשנה למלך דהרב"י ס"ל דוקא ביה"כ מעלה עשן מעכב ולא בקטורת של כל יום. ואייתי ראי' מהרמב"ם והמשנה למלך האריך בזה: וכ' ב"ח כו' דקאי על עלינו. ר"ל דוקא בזמן הטור היו אומרים קדיש קודם עלינו לכך היו אומרים אר"א אר"ח כדי לו' קדיש אחר דברי אגדה וכמ"ש מ"א לעיל ס"ק ד' משא"כ עכשיו אומרים קדיש אחר עלינו דבלאו דברי אגדה על עלינו רשאי לו' קדיש כמו לאחר כל תפלה:
א סָעִיף א ס"א מתרגמין כו'. ערש"י שם ד"ה אקדושה כו' וכ"ה בזוהר פ' תרומה ע"ש: וצריך כו'. דעלמא קאים עלה כמ"ש בגמ' שם: ובקדושה כו'. זוהר שם:
ב סָעִיף ב ס"ב אסור כו'. מטעם הנ"ל: ואומרים כו'. בתנא דבי אליהו קטן האומר יתגדל פודה את אביו מן הפורעניות ומעשה הידועה באגדה: וי"ל פיטום כו'. שהיה קרב בבקר ובערב כמ"ש בתורה ועסי' א' ס"ה: ואומרים כו'. עמ"א: ואמרינן כו'. בפ"ד דיומא ובפ"א דכריתות: ומשתחוה ויוצא. כמ"ש בתמיד בגמר עבודתו והשתחוה ויצא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.