א הַגָּה: נוֹהֲגִין לְהַרְבּוֹת בְּתַחֲנוּנִים בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, (טוּר) וְאוֹמְרִים: וְהוּא רַחוּם, וְאוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם; וְאִם לֹא אֲמָרוֹ מְעֻמָּד, עוֹבֵר עַל הַתַּקָּנָה וְנִקְרָא פּוֹרֵץ גָּדֵר. הַגָּה: וְכֵן נוֹהֲגִין לְאָמְרוֹ מְעֻמָּד, אֲבָל אוֹמְרִים אוֹתוֹ בְּלַחַשׁ; וּמַה שֶּׁנּוֹהֲגִים לְהַרְבּוֹת בְּתַחֲנוּנִים בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, מִשּׁוּם שֶׁהֵם יְמֵי רָצוֹן, וְלָכֵן נוֹהֲגִין גַּם כֵּן לְהִתְעַנּוֹת בָּהֶם (טוּר).
ב מַרְאֶה פְּנֵי כְּתִיבַת סֵפֶר תּוֹרָה לָעָם הָעוֹמְדִים לִימִינוֹ וְלִשְׂמֹאלוֹ, וּמַחֲזִירוֹ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו, שֶׁמִּצְוָה עַל כָּל אֲנָשִׁים וְנָשִׁים לִרְאוֹת הַכְּתָב וְלִכְרֹעַ, וְלוֹמַר: וְזֹאת הַתּוֹרָה וְכו' תּוֹרַת ה' תְּמִימָה וְכו'. הַגָּה: וְנָהֲגוּ לַעֲשׂוֹת כֵּן אַחַר שֶׁקָּרְאוּ בַּתּוֹרָה, אֲבָל כְּשֶׁמּוֹצִיאִין אוֹתוֹ אוֹמֵר הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר גַּדְּלוּ וְהַקָּהָל אוֹמְרִים רוֹמְמוּ כו' אַב הָרַחֲמִים [הוּא] יְרַחֵם עַם עֲמוּסִים וְכו'; וְיֵשׁ אוֹמְרִים לוֹמַר עַל הַכֹּל יִתְגַּדַּל (מ"ס פי"ד וְטוּר וּמַהֲרִי"ל) וְכֵן נוֹהֲגִים בְּיוֹם טוֹב וּבְשַׁבָּת; וְיֵשׁ לְהַחֲזִיק הַתּוֹרָה בְּיָמִין (מַהֲרִי"ל), וּכְשֶׁעוֹלֶה הָרִאשׁוֹן לִקְרוֹת אוֹמְרִים: בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה כו' (כָּל בּוֹ).
א סָעִיף א (א) נוהגין להרבות וכו' - יש מקומות שנוהגין לומר קודם והוא רחום י"ג מדות של רחמים ווידוי:
ב סָעִיף א (ב) ואומרים והוא רחום - ותיקון אמירתה היה ע"י מעשה נס גדול כמובא בכל בו ונדפס בסידורים. וצריך לאמרו בכונה ובמתון ולא במרוצה:
ג סָעִיף א (ג) ונקרא פורץ גדר - י"א דלא מקרי פורץ גדר אלא אם לא אמרו כלל אבל אם אמרו שלא בעמידה לא הוי בכלל פורץ גדר:
ד סָעִיף א (ד) לאמרו מעומד - וכן אל ארך אפים שאומרים אחר חצי קדיש צריך לומר ג"כ מעומד מפני שיש בו חטאנו ווידוי צריך לומר מעומד:
ה סָעִיף א (ה) בלחש - כמו בתפלת י"ח שאומרים אותו בלחש. וטעם דעה ראשונה כדי לעורר הכונה ונהרא נהרא ופשטיה בענין זה. י"א דכשמסיים והוא רחום קודם הש"ץ ימתין עם רחום וחנון על הש"ץ ונופל עמו וכתב בשע"ת דהאידנא אין רוב צבור ממתינין על הש"ץ וכ"א נופל על אפיו בשעה שגומר עי"ש:
ו סָעִיף א (ו) ימי רצון - שארבעים יום של קבלת לוחות האחרונות שהיו ימי רצון עלה מרע"ה ביום ה' וירד ביום ב':
ז סָעִיף א (ז) להתענות בהם - עיין לקמן בסוף סימן תק"פ ומה שנכתוב שם במ"ב:
ח סָעִיף ב (ח) מראה וכו' - המחבר כתב דין זה קודם הלכות קה"ת שכן מנהג הספרדים להגביה קודם הקריאה ועיין לקמיה בהג"ה שמנהגנו לעשות ההגבה אחר הקריאה. המגביה הס"ת מעל התיבה להראות לעם גוללה עד ג' דפין ומגביה ואפשר דדוקא נקט ג' [מ"א] ונ"ל דתלוי לפי כח המגביה שיהיה ביכלתו להגביה כשהיא נגללת הרבה:
ט סָעִיף ב (ט) פני כתיבת ס"ת - כתבו האחרונים כשמראה הס"ת לעם והוא עומד במזרח התיבה יקיף ממזרח לדרום כמ"ש בסימן קכ"ח לענין כהנים ע"ש. אומרים קדיש עד לעילא קודם הוצאת הס"ת אבל ביום שיש בו מוסף אומרים תתקבל קודם הוצאת הס"ת:
י סָעִיף ב (י) שמצוה וכו' - ואפי' אם מתחלה היה עומד מבחוץ מצוה ליכנס לביהכ"נ לראות כשמוציאין ומכניסין הס"ת משום ברב עם הדרת מלך:
יא סָעִיף ב (יא) לראות הכתב - וטוב שיראה האותיות עד שיהיה יכול לקרותם כי כתבו המקובלים שעי"ז נמשך אור גדול על האדם:
יב סָעִיף ב (יב) ולומר וזאת התורה - ואין לומר וזאת התורה רק נגד הכתב של הס"ת [אחרונים]:
יג סָעִיף ב (יג) אומר הש"ץ וכו' - ומנהג העולם לומר בריך שמיה בשעת הוצאת הס"ת בין בחול בין בשבת ואם לא אמרו בשעת הוצאה יוכל לאמרו עד שעה שפותחין לקרותו [אחרונים] וצריך להגביה התורה ג"פ דהיינו בשעה שאומר שמע וגו' אחד וגו' גדלו וגו' [מ"א בשם מ"ס]:
יד סָעִיף ב (יד) בימין - ע"ש הכתוב וימינו תחבקני ועוד דגם התורה נתנה בימין. נוהגין בשבת בשחרית כשמחזירין הס"ת להיכל לומר המזמור הבו לה' בני אלים וגו' ובמנחה בשבת וכן ביו"ט ובחול לומר מזמור כ"ד [אחרונים]:
טו סָעִיף ב (טו) ברוך שנתן וכו' - ואח"כ אומרים האל תמים וכו' שיש בו מ' אותיות נגד מ' יום שהיה משה בהר [מ"א בשם הד"מ]:
א סָעִיף א בלחש. מפני שנתקן כנגד תפלת י"ח (הגמ"נ) ואומרים אל ארך אפים מעומד מפני שיש בו חטאנו ווידוי צ"ל מעומד [מט"מ ורש"ל]:
ב סָעִיף ב שמצוה וכו'. ומה שנוהגין העם לרוץ לבה"כ לראות כשמוציאין ומכניסין הס"ת אף על פי שבשאר התפלה עומדין חוצה היינו משום ברוב עם הדרת מלך (מהרי"ל) עמ"ש ס"ס קמ"ז:
ג סָעִיף ב לראות הכתב. כשרואה האותיות עד שיוכל לקרותם מגיע אליו אור גדול (הכוונות) גולל ס"ת על ג' דפין ומגביה ומראה כתיבתה לעם [חידושי אגודה וכ"כ במ"ס פי"ד] ואפשר דדוק' נקט ג':
ד סָעִיף ב הש"ץ גדלו. צריך להגביה התורה בשעה שאומר שמע וגו' אחד וגו' גדלו וגו' ג"פ [מ"ס פי"ד]:
ה סָעִיף ב בימין. עמ"ש ר"י בי רב בתשובת ב"י:
ו סָעִיף ב ברוך שנתן וגו'. ואח"כ אומרים האל תמים וכו' שיש בו מ' אותיות נגד מ' יום שהיה משה בהר (כלבו ד"מ):
א סָעִיף א מעומד. וכן אל ארך אפים מפני שיש בו חטאנו ווידוי ואם סיים והוא רחום קודם הש"ץ ימתין עם רחום וחנון על הש"ץ ונופל עמו. שכנה"ג:
ב סָעִיף א בלחש. מפני שנתקן כנגד תפלת י"ח:
ג סָעִיף א להתענות. נוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין ביום ב' וה' מפני שב"ד של מעלה יושבין ודנין וקי"ל אם התחילו ביום גומרין בלילה לכן אין אוכלין ליל ג' וליל ו' ויש שאין אוכלים ליל ב' וליל ה'. ואשרי למי שאפשר לו לפרוש מבשר ויין כל השבוע שכנה"ג והאר"י ז"ל. והבעל יכול למחות באשתו שלא תתענה ב' וה' מיהו אם בפעם ראשון ביום שמעו לא מיחה וקיים בפניה שוב א"א לו למחות וגם להפר א"א אע"פ שהוא מנדרי עינוי נפש אלא צריך מתחלה ג' הדיוטים להפר נדרה וכן להתיר גם ההקמה של בעל ואח"כ גם הבעל יפר. דמשק אליעזר ושכנה"ג:
ד סָעִיף ב ס"ת. כשמוציאים ס"ת מההיכל להוליכו לתיבה וההיכל במזרח והתיבה למערב כשמחזיר פניו לתיבה להוליכו יוליכנו דרך צפון דהוי לצד ימינו כשאוחז אותו מהתיבה להוליכו להיכל נמצא יד ימינו לצד דרום ויוליכנו דרך שם וכשמראה הס"ת לעם והוא עומד במזרח התיבה יקיף ממזרח לדרום כמ"ש בסי' קכ"ח לענין כהנים ע"ש. אומרים קדיש עד לעילא קודם הוצאת הס"ת אבל ביום שיש בו מוסף אומרים תתקבל קודם הוצאת ס"ת:
ה סָעִיף ב לראות הכתב. האר"י ז"ל היה מסתכל היטב באותיות עד שהיה מכירן לקרות והיה אומר שיהיה נמשך אור גדול אל האדם על ידי הסתכלותו בס"ת מקרוב עד שיכול לקרות האותיות היטב עיין בנגיד ומצוה דף ל"ב חלק ב' ובהלק"ט ח"ב סי' רנ"ה. ויש לגלול הס"ת על ג' דפין ומגביה ומראה כתיבתה לעם. מסכת סופרים מ"א:
ו סָעִיף ב וזאת התורה. ואין לומר וזאת התורה רק נגד הכתב של הס"ת. הג"ה מהרי"ל ומהרש"ל שכנה"ג:
ז סָעִיף ב גדלו. צריך להגביה הס"ת בשעה שאומר שמע וגו' אחד וגו' גדלו וגו' ג"פ. מ"ס מ"א:
א סָעִיף א ס"א ואומרים כו'. מהרי"א בשם הגאונים: משום כו'. עתוס' ב"ק פ"ב א' ד"ה כדי כו':
ב סָעִיף ב ס"ב מראה כו'. מ"ס פי"ד ה' י"ד וירושלמי פ"ז דסוגיה הלכה ד' כתיב ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת וכי יש תורה כופלת שמעון בן יקים אומר זה החזן ופי' הרמב"ן בחומש שם שאינו מקים כתיקנו בארון א"נ שאינו מקים הס"ת להראות פני הכתיבה לעם אבל גי' שלנו זה החזן שהוא עומד וכ"ה גי' תוס' דסוטה: ונהגו כו'. אבל במ"ס שם מ' כדברי הש"ע: כשמוציאין כו' וי"א כו'. מ"ס שם: ויש כו'. שנא' וימינו תחבקני מהרי"ל ובמ"ס פ"ג ה' י' והנותן ס"ת לחבירו לא יתנהו אלא בימין והמקבלו לא יקבלנו אלא בימין שכן נתינתה היתה בסיני שנאמר מימינו אש דת למו:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.