Shulchan Aruch, Orach Chayim 135 — שולחן ערוך, אורח חיים קלה
א בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, וּבְשַׁבָּת בְּמִנְחָה, קוֹרִין שְׁלֹשָׁה, אֵין פּוֹחֲתִים מֵהֵם וְאֵין מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶם; וְאֵין מַפְטִירִין בְּנָבִיא. הַגָּה: וְאִם הָיוּ ב' חֲתָנִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְהֵם יִשְׂרָאֵלִים, מֻתָּר לְהוֹסִיף לִקְרוֹת ד', דִּלְדִידְהוּ הָוֵי כְּיוֹם טוֹב שֶׁמֻּתָּר לְהוֹסִיף (מָרְדְּכַי פ' הַקוֹרֵא עוֹמֵד הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פֶּרֶק י"ב מה"ת); וְנִרְאֶה דְּה"ה לִשְׁנֵי בַּעֲלֵי בְּרִית, דְּיוֹם טוֹב שֶׁלָּהֶם הוּא, כְּדִלְקַמָּן סי' תקנ"ט וְדִין שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב ע"ל רֵישׁ סי' רפ"ב לְעִנְיַן הוֹסָפָה.
ב מָקוֹם שֶׁמַּפְסִיקִין בְּשַׁבָּת בְּשַׁחֲרִית, שָׁם קוֹרִין בְּמִנְחָה, וּבְשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, וּבְשַׁבָּת הַבָּאָה. הַגָּה: אִם בִּטְּלוּ שַׁבָּת אַחַת קְרִיאַת הַפָּרָשָׁה בְּצִבּוּר, לְשַׁבָּת הַבָּאָה קוֹרִין אוֹתָהּ פָּרָשָׁה עִם פָּרָשָׁה הַשַּׁיָּכָה לְאוֹתָהּ שַׁבָּת (אוֹר זָרוּעַ) וְעַיֵּן לְקַמָּן סי' רצ"ב (רפ"ב לְעִנְיָן הוֹסָפָה).
ג כֹּהֵן קוֹרֵא בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן, וְאַחֲרָיו לֵוִי, וְאַחֲרָיו יִשְׂרָאֵל.
ד הַמִּנְהָג הַפָּשׁוּט שֶׁאֲפִלּוּ כֹּהֵן עַם הָאֶרֶץ קוֹדֵם לִקְרוֹת לִפְנֵי חָכָם גְּדוֹל יִשְׂרָאֵל, וְהוּא שֶׁהַכֹּהֵן יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, מִיהוּ אִם יוּכַל לִקְרוֹת עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר מִלָּה בְּמִלָּה סַגֵּי בְּכָךְ כְּדִלְקַמָּן סי' קל"ט (אַבּוּדַרְהַם), שֶׁאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת הֵיאָךְ יְבָרֵךְ עַל הַתּוֹרָה.
ה אִם סֵפֶר תּוֹרָה פָּתוּחַ וְהַכֹּהֵן קוֹרֵא אֶת שְׁמַע, אֵינוֹ רַשַּׁאי לְהַפְסִיק, וְקוֹרְאִים יִשְׂרָאֵל בִּמְקוֹמוֹ. הַגָּה: וְכֵן בְּתַעֲנִית שֶׁאַחַר פֶּסַח וְסֻכּוֹת שֶׁקּוֹרִין וַיְחַל, אִם אֵין הַכֹּהֵן מִתְעַנֶּה, קוֹרִין לְיִשְׂרָאֵל; וְטוֹב שֶׁיֵּלֵךְ הַכֹּהֵן מִבֵּית הַכְּנֶסֶת (מַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ ט').
ו אִם נִכְנַס הַכֹּהֵן לְבֵית הַכְּנֶסֶת אַחַר שֶׁהִתְחִיל הַיִּשְׂרָאֵל לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה, אֵינוֹ פּוֹסֵק, אֲבָל בָּרְכוּ לָא הָוֵי הַתְחָלָה, וְעוֹמֵד הַיִּשְׂרָאֵל בַּתֵּבָה עַד שֶׁיַּשְׁלִימוּ כֹּהֵן וְלֵוִי וְאָז יִקְרָא. אִם אֵין כֹּהֵן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, קוֹרֵא יִשְׂרָאֵל בִּמְקוֹם כֹּהֵן, וְלֹא יַעֲלֶה אַחֲרָיו לֵוִי. הַגָּה: אֲבָל רִאשׁוֹן יוּכַל לַעֲלוֹת; (בֵּית יוֹסֵף וּמַהֲרִי"ל בְּשֵׁם ר' יְרוּחָם נ"ב בְּח"ג) וּכְשֶׁקּוֹרִין אוֹתוֹ, אוֹמְרִים בִּמְקוֹם כֹּהֵן, שֶׁלֹּא יִטְעוּ לוֹמַר שֶׁזֶּהוּ כֹּהֵן (טוּר).
ז אִם הָיוּ כֹּהֵן וְלֵוִי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְקָרָא הַכֹּהֵן וְסָבוּר שֶׁאֵין שָׁם לֵוִי וְהִתְחִיל לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה שֵׁנִית, אֵין מַפְסִיקִין אוֹתוֹ.
ח אִם אֵין לֵוִי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, כֹּהֵן שֶׁקָּרָא רִאשׁוֹן מְבָרֵךְ שֵׁנִית בִּמְקוֹם לֵוִי, אֲבָל לֹא כֹּהֵן אַחֵר, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שֶׁהָרִאשׁוֹן פָּגוּם.
ט וְכֵן לֹא יַעֲלוּ שְׁנֵי לְוִיִּם זֶה אַחַר זֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ שֶׁאֶחָד מֵהֶם פָּגוּם.
י נָהֲגוּ לִקְרוֹת כֹּהֵן אַחַר כֹּהֵן, בְּהֶפְסֵק יִשְׂרָאֵל בֵּינֵיהֶם, וְאוֹמֵר הַחַזָּן כְּשֶׁקּוֹרֵא לַשֵּׁנִי: אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כֹּהֵן; וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה נוֹהֲגִים בְּלֵוִי אַחַר לֵוִי. הַגָּה: וְלָכֵן מֻתָּר לַעֲלוֹת גַּם כֵּן לְמַפְטִיר בְּכִי הַאי גַּוְנָא, וְאִם קוֹרֵא מַפְטִיר סְתָם אֵין לָחוּשׁ לִפְגָמוֹ, דַּהֲרֵי לֹא מַזְכִּיר שְׁמוֹ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לִקְרוֹת כֹּהֵן אוֹ לֵוִי לִמִנְיַן שִׁבְעָה, אֲבָל לְאַחַר שֶׁנִּשְׁלַם הַמִּנְיָן יְכוֹלִים לִקְרוֹת כֹּהֵן אוֹ לֵוִי (אָגוּר בְּשֵׁם מהרי"ו וּמָרְדְּכַי פ' הַנִּזָּקִין וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם ר' יְרוּחָם), וְכֵן נוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ; וּמִיהוּ בִּמְקוֹם צֹרֶךְ וְדַחַק יֵשׁ לִסְמֹךְ אַסְּבָרָא רִאשׁוֹנָה.
יא יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם קָרָא הַחַזָּן כֹּהֵן אוֹ לֵוִי וְאֵינוֹ שָׁם, לֹא יִקְרָא לְאַחֵר בְּשֵׁם, מִשּׁוּם פְּגָמוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן, אֶלָּא אַחֵר יַעֲלֶה מֵעַצְמוֹ, וְכֵן נָהֲגוּ. שְׁלִיחַ צִבּוּר שֶׁהוּא כֹּהֵן יָכוֹל לִקְרֹא כֹּהֵן אַחֵר לַתּוֹרָה (מָרְדְּכַי פ' הַקוֹרֵא עוֹמֵד וְאָגוּר).
יב עִיר שֶׁכֻּלָּהּ כֹּהֲנִים, אִם יֵשׁ יִשְׂרָאֵל אֶחָד בֵּינֵיהֶם אוֹתוֹ יִשְׂרָאֵל קוֹרֵא רִאשׁוֹן, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם; וְכָל שֶׁאֵין בָּהֶם יִשְׂרָאֵל כְּדֵי סִפּוּקָם, אוֹ שֶׁאֵין שָׁם יִשְׂרָאֵל כְּלָל, קוֹרֵא כֹּהֵן אַחַר כֹּהֵן, שֶׁאֵין שָׁם מִשּׁוּם פְּגָם, שֶׁהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁאֵין שָׁם אֶלָּא כֹּהֲנִים; וְהוּא הַדִּין לְעִיר שֶׁכֻּלָּהּ לְוִיִּם.
יג אִם קָטָן קוֹרֵא בַּתּוֹרָה בְּצִבּוּר, בְּסי' רפ"ב; אִם אֵין כֹּהֵן אֶלָּא סוּמָא אוֹ שֶׁאֵינוֹ בָּקִי, בְּסי' קל"ט.
יד בְּנֵי אָדָם הַחֲבוּשִׁין בְּבֵית הָאֲסוּרִין, אֵין מְבִיאִים אֶצְלָם סֵפֶר תּוֹרָה אֲפִלּוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים. הַגָּה: וְהַיְנוּ דַּוְקָא בִּשְׁעַת הַקְּרִיאָה לְבַד, אֲבָל אִם מְכִינִים לוֹ סֵפֶר תּוֹרָה יוֹם אוֹ יוֹמַיִם קֹדֶם, מֻתָּר (אוֹר זָרוּעַ הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ"ק דִּבְרָכוֹת ןמהרמ"פ סי' פ"ח); וְאִם הוּא אָדָם חָשׁוּב, בְּכָל עִנְיָן שָׁרֵי (שָׁם וּמָרְדְּכַי ספ"ק דר"ה).
מִשְׁנָה בְּרוּרָה Mishnah Berurah
סָעִיף א
א כתב הרמב"ם פי"ב מהלכות תפלה משה רבינו תיקן להם לישראל שיהו קורין בתורה ברבים בשבת ובשני ובחמישי בשחרית כדי שלא ישהו שלשה ימים בלא שמיעת תורה ועזרא תיקן שיהו קורין גם במנחה בכל שבת משום יושבי קרנות וגם הוא תיקן שיהו קורין בשני ובחמישי שלשה בני אדם ולא יקראו פחות מעשרה פסוקים [כי בזמן מרע"ה לא היתה התקנה דוקא שיהו קורין ג' ושיקראו עשרה פסוקים דוקא ואתא הוא ותיקן דבר זה] ובירושלמי איתא משה תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות ויו"ט ובראש חודש ובחוש"מ ומביאו הרי"ף פרק הקורא עומד וכן הוא ברמב"ם פי"ג הלכה ח':(א) בשני ובחמישי - בשחרית ואף דבדיעבד כל היום זמנה מכל מקום לכתחלה מצוה להקדים: ש"ע סָעִיף א
ב (ב) ואין מוסיפין עליהם - משום בטול מלאכה לעם וגם אין מפטירין מטעם זה: ש"ע סָעִיף א
ג (ג) מותר להוסיף - כדי שיוכלו שניהם לעלות לתורה ולדינא כתבו האחרונים דאין נוהגין כן וכ"ש דלענין בעלי ברית בודאי אין לנהוג כן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד (ד) במנחה ובשני וחמישי - ואם טעו וקראו להשלשה קרואים בפרשה ראשונה של סדר שבוע העבר או של שבוע הבא לאחר שבוע זה אם הוא מעכב בדיעבד או לא עיין בפתחי תשובה שהביא דעות האחרונים בזה: ש"ע סָעִיף ב
ה (ה) אם בטלו וכו' - מחמת קטטה וכדומה ומיירי שלא קראו כל היום אבל אם בטלו רק בשחרית הקריאה ובמנחה כבר מצאו מנוחה אם יש פנאי לקרות כל הסדרה יקראו במנחה כל הסדרה ויקראו שבעה גברי כי כל יום השבת הוא זמן הקריאה אבל אם גם במנחה לא היה מנוחה לא יקראו בשני או בחמישי כל הסדרה משבת העבר כי בחול יש בטול מלאכה לעם אלא יקראו רק הפרשה מן הסדר של שבת הבא ולא מן שבת העבר [דגמ"ר ע"ש מילתא בטעמא]: ש"ע סָעִיף ב
ו (ו) שבת אחת - ואם בטלו כמה שבתות י"א דאין לקרות בשבת הבאה כ"א הסדרה האחרונה הסמוכה לזו וי"א דצריך להשלים בצבור כל הסדרות שביטלו ומביאור הגר"א משמע דס"ל כהדעה הראשונה: ש"ע סָעִיף ב
ז (ז) קריאת הפרשה וכו' - ואם היו שתי פרשיות מחוברין באותו שבת שבטלו דעת הר"מ מינץ דאין משלימין אותם כלל דלא מצינו לעולם שקורין ג' סדרות בשבת אחת ולקרות פרשה אחת מהן נמי לא אמרינן דאין תקנה לחצאין וה"ה אם בשבת זו היו שתי פרשיות מחוברות נמי אין משלימין הפרשה משבת שעבר מטעם הנ"ל ובהגהת מנהגים חולק על כל זה וכן הסכים בא"ר דלעולם צריך להשלים מה שביטלו משבת העבר וכן נוטה דעת ספר מגן גבורים. י"א דאם בטלו פרשת ויחי אין לקרותו עם פ' שמות כי כשקורין ב' סדרות צריך לקרותו חד גברא מסוף סדרא ראשונה לתחלת סדרא שניה כדי שיהיו מחוברין וזה אין נכון לעשותו בשני ספרים וה"ה בפקודי ויקרא וכדומה ויש חולקין וס"ל דלעולם משלימין וכתב בשלחן עצי שטים דהנוהג כן אין מוחין בידו. כתב בספר שערי אפרים אם בטלו הקריאה בביהכ"נ אחת ורוב הצבור מביהכ"נ זה שמעו קרה"ת בביהכ"נ אחרת א"צ להשלים אבל אם רוב הצבור לא שמעו כלל אע"פ שיש שם בתי כנסיות אחרות שקראו שמה כדין מ"מ אותן שלא שמעו הקריאה והם רוב הצבור של ביהכ"נ זה צריכין להשלים הקריאה: ש"ע סָעִיף ב
ח (ח) קורין אותה פרשה - והיינו שיקראו כסדר הכתובות בתורה מתחלה של שבת העבר ואח"כ של שבת זו [שם באו"ז] והטעם כתב שם כי מימות מרע"ה נתקן לקרות התורה בפרשיותיה ולהשלימה וכו' כדי להשלימה לעם מצות וחקים: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ג
ט (ט) כהן קורא בתורה ראשון - דכתיב וקדשתו וקבלו חז"ל שר"ל לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון ומ"מ אם רצה הכהן לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו הרשות בידו אבל לענין לקרות בתורה בביהכ"נ תקנו חז"ל מפני דרכי שלום שאין הכהן והלוי יכולין למחול אלא דוקא כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל כדי שלא יבוא הדבר לידי מחלוקת שכ"א יאמר אני גדול ואקרא ראשון. ואין חילוק בין שבת ויו"ט לשני וחמישי ושאר זמנים שקוראין בהן [פמ"ג]. אם אין כהן בביהכ"נ הולכין אחר הגדול בחכמה ומנין אע"פ שהאחר גדול בשנים [מ"א בסק"ז]: ש"ע סָעִיף ג
י (י) ואחריו לוי - ואסמכינהו אקרא דכתיב ויתנה אל הכהנים בני לוי וגו' אטו אנן לא ידעינן דכהנים בני לוי נינהו אלא לאשמועינן דמתחלה כהנים והדר בני לוי: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ד
יא (יא) המנהג הפשוט - ר"ל אף דהרבה ראשונים סוברין דלא נעשה תקנה זו להקדים עם הארץ לפני החכם מ"מ המנהג כהפוסקים שסוברין דלענין קריאת התורה בביהכ"נ מפני דרכי שלום לא חילקו בזה: ש"ע סָעִיף ד
יב (יב) לפני חכם גדול - ואין כאן בזיון לכבוד התורה דכיון שכן המנהג אין כאן בזוי: ש"ע סָעִיף ד
יג (יג) יודע לקרות - מתוך הכתב כדלקמן סימן קל"ט ס"ב: ש"ע סָעִיף ד
יד (יד) סגי בכך - והיינו דוקא בשאין שם כהן אחר זולתו שיוכל לקרות בעצמו כמבואר שם: ש"ע סָעִיף ד
טו (טו) שאם אינו יודע וכו' - וכהיום נוהגין לקרותו אע"פ שאינו יודע לקרות עם הש"ץ מתוך הכתב כ"א בע"פ וגם בזה לא נהגו לדקדק היטב ותלינן דמסתמא יכול לקרוא עם הש"ץ עכ"פ בע"פ ועיין לקמן בסימן קל"ט ס"ד מה שנכתוב שם: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
טז (טז) אם הס"ת פתוח - ה"ה אפילו עדיין לא הוציאו הס"ת ג"כ אין ממתינין מלהוציא הס"ת עד שיגמור הכהן תפלתו משום טרחא דצבורא: ש"ע סָעִיף ה
יז (יז) אינו רשאי - ואפילו לדעה הראשונה בסימן ס"ו ס"ד שמפסיק היינו כשקראוהו ומפני כבוד התורה אבל לכתחלה אין לקרותו ומשום פגמא דכהן (שיאמרו עליו שאינו כהן) ליכא למיחש שהרי הכל רואין שהוא עסוק בק"ש ותפלה והסכימו האחרונים דלאו דוקא שמע דה"ה כשעוסק בברכות של ק"ש ועיין לעיל בסימן ס"ו סקכ"ו שהכרענו דיש להקל לקרותו לכתחלה כשהוא עומד בין הפרקים ואין שם כהן אחר וכ"ש כשהוא עוסק בפסוקי דזמרה: ש"ע סָעִיף ה
יח (יח) וטוב שילך הכהן - היינו דמדינא אפילו לא יצא ג"כ יוכל לקרוא לישראל במקומו כיון שהוא אינו יכול לעלות רק דלכתחלה טוב יותר שילך מביהכ"נ דשמא איכא פגמא משום שאין הכל יודעין שהוא אינו מתענה. ואם יש כהן אחר בביהכ"נ שמתענה א"צ לכו"ע לילך מביהכ"נ רק להודיע לש"ץ שלא יקראוהו. קהל שהיו נוהגים מקדם שבשבת בראשית היה אחד מהקהל מתנדב מעות לצורך ביהכ"נ כדי שיקרא ראשון בהתחלת התורה והכהן אינו רוצה למחול אין חוששין לדבריו ויעשו הקהל כמנהגם מאחר שמנהג קדום הוא שנתקן לכבוד התורה [מהרי"ק שורש ט' עי"ש שמאריך בשבח המנהג הזה] ועיין בכנה"ג ופר"ח שהסכימו שאפילו אינו רוצה לצאת מביהכ"נ אעפ"כ אין חוששין לזה וקורין לישראל המתנדב. והיינו דוקא בנידון כזה שהיה מנהג קדום ומוסכם לכל שנעשה גם ברשות הכהנים שהיה מנהגם מעולם לצאת בעת שקוראין להישראל משום עילוי וכבוד התורה שמתנדבין דמים יקרים בעד קריאת פתיחתה משא"כ בעיר שרצו לעשות מנהג קבוע למכור המצות שלא ברשות הכהנים ועל הכהנים שיצאו בשעה שקורין בתורה שאין הרשות בידם [תשובת חתם סופר סימן כ"ד וכ"כ בתשובת שיבת ציון]: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
יט (יט) אחר שהתחיל וכו' - היינו שאמר ברוך אתה ה': ש"ע סָעִיף ו
כ (כ) אינו פוסק - כדי שלא תהיה ברכה לבטלה ועוד דלא נחשב פגם להכהן דיתלו שלא היו שם בשעה שקראו להישראל או שמא שגגה היא שסברו שאינו שם. ומסתברא דעולה הישראל למנין ז' וא"צ לקרות הכהן אחריו ואפילו אם היה הכהן בביהכ"נ בשעה שקראו הישראל והם טעו וסברו שאינו שם וקראו לישראל ג"כ עולה למנין ז' ואחר הישראל לא יעלה הכהן דיש לחוש לפגמו שיאמרו שאינו כהן מדקרא אחר ישראל: ש"ע סָעִיף ו
כא (כא) לא הוי התחלה - דאין זה לבטלה דהרי ענו הקהל ביהל"ו [הגר"א] ואפ"ה חוזר הכהן ואומר ברכו [א"ר]: ש"ע סָעִיף ו
כב (כב) ועומד הישראל - כדי שלא יתבייש: ש"ע סָעִיף ו
כג (כג) ולא יעלה אחריו לוי - דכיון דישראל קראו לפניו אם יעלה אחריו לוי יאמרו שהראשון כהן היה ואף שאמר במקום כהן כשקראוהו וכדלקמיה אפ"ה חיישינן מפני הנכנסים אח"כ שלא שמעו כשקראוהו [פרישה]: ש"ע סָעִיף ו
כד (כד) יוכל לעלות - דלא גרע מישראל ודוקא כשאין הישראל גדול מהלוי דאל"ה יקראוהו ראשון ושוב לא יקראו ללוי כלל [אחרונים]. ולענין לקרות ללוי שלישי או רביעי במקום שקראו לישראל במקום כהן י"א דמותר ויש אוסרין ולפי המבואר לקמן בסוף סעיף י' במ"א בשם הלבוש דבמדינות אלו אין נוהגין לקרות לכהן או ללוי רק לאחרון או למפטיר אין נפקא מינה בזה: ש"ע סָעִיף ו
כה (כה) וכשקורין אותו - היינו בין כשקוראין ישראל במקום כהן או לוי: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
כו (כו) והתחיל לברך - היינו ג"כ שאמר ברוך אתה ה' אבל ברכו לבד לא הוי התחלה ועולה הלוי לברך ולקרות וכאן אין צריך הכהן להמתין לקרות אח"כ דהלא כבר קרא מתחלה [אחרונים]: ש"ע סָעִיף ז
כז (כז) אין מפסיקין אותו - הטעם כנ"ל: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
כח (כח) אבל לא כהן אחר - וה"ה שלא יקרא ישראל במקום לוי כדי שלא יאמרו על הראשון שאינו כהן או שהוא פגום מדלא קרא אחריו לוי וגם שיטעו על הישראל הזה שהוא לוי: ש"ע סָעִיף ח
כט (כט) שהראשון פגום - והא דלא קאמר שאחד מהם פגום וכדלקמן בס"ט משום דמיירי כאן אפילו היכא דמוחזק לן באביהם של שניהם שהם כהנים ומ"מ בראשון איכא לתלות שנתודע אחר שקראוהו דאבוה נסיב גרושה או שמא זנתה בסתר ונתחלל אח"כ זרעו מדין קדושת כהונה ולכך קראו שוב לכהן אחר אבל בשני ליכא למיטעי בזה דאי חלל הוא אף במקום לוי לא היה לן לקרותו כתבו האחרונים דאף בתענית כשאין הלוי מתענה יברך הכהן במקום לוי ולא יקראו לישראל: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
ל (ל) שאחד מהם פגום - אע"פ שיודעים שאביהם לוי איכא למיחש שאביהם נסיב ממזרת או נתינה ופסליה לזרעיה מקדושת לויה ואף שהוא ממזר מ"מ קורא בתורה כשאר ישראל: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
לא (לא) בהפסק ישראל - פי' שקרא מתחלה כל הסדר כתקנת חכמים כהן לוי וישראל אז מותר לחזור ולקרוא כהן [וה"ה דאם אין שם לוי וקרא הכהן פעמים ואח"כ ישראל נמי מותר לחזור ולקרוא כהן]. וכן מותר לקרוא שם לוי בכל עליות שירצו וכ"ש לאחרון או למפטיר והטעם דליכא למיחש כאן לפגמו של ראשון בזה דאי הוי פגום מיד היו מרננין אחריו והיו מודיעין אותו לחזן והיו קוראין אחר במקומו ולא היו ממתינין עד אחר קריאת ישראל ולפגמו של שני נמי ליכא למיחש שיאמרו על הכהן או הלוי שהם חללים דהא אומרים אע"פ שהוא כהן וכן בלוי שהוא לוי: ש"ע סָעִיף י
לב (לב) וכיוצא בזה נוהגים וכו' - ר"ל אע"ג דאמרינן בס"ט דלוי אחר לוי לא יקרא הכא כיון שהפסיק ישראל בינתים וגם אומר אע"פ שהוא לוי ליכא שום חששא וכנ"ל: ש"ע סָעִיף י
לג (לג) למפטיר בכי האי גוונא - ר"ל שיזכור ג"כ שהוא כהן או לוי: ש"ע סָעִיף י
לד (לד) כהן או לוי וכו' - וה"ה אפילו אם ירצה לעשות סדר חדש דהיינו כהן לוי וישראל ג"כ אסור לשיטה זו כיון שהוא בתוך ז' קרואים. כתבו הפוסקים דבתענית לא יעלה כהן או לוי למפטיר שהוא ממנין הקרואים שהמפטיר הוא השלישי ואם אין שם ישראל היודע להפטיר מקרין אחרים אותו: ש"ע סָעִיף י
לה (לה) למנין שבעה - וה"ה ביו"ט לחמישי. ובדיעבד אם טעו וקראו לכהן או ללוי באמצע מנין הקרואים אם אפשר להחליף במפטיר או באחרון ימתין בתיבה ויקראו אחר במקומו והוא יעלה לאחרון או למפטיר ואם א"א כיון שעלה לא ירד ויברך וכמו שמסיים הרמ"א דבמקום צורך ודחק יש לסמוך אסברא ראשונה [אחרונים]: ש"ע סָעִיף י
לו (לו) וכן נוהגין וכו' - ובלבוש כתב דכהיום אפילו לאחר שבעה קרואים אין אנו נוהגין לקרותן אלא לאחרון שבהם וכן למפטיר וכן העתיקו שארי אחרונים והטעם איתא בלבוש דלא חיישינן באחרון לפגם כי אדרבה בדורות הללו מחשבין אחרון חשיב מכולם לפי שהוא מסיים הפרשה ולגדול שבצבור קורין לאחרון ואע"פ שקוראין לאחריו המפטיר הרי מפסיקין בינו ובין המפטיר בקדיש וגם במפטיר אין מקפידין אם הוא כהן [דהוי כתחלת קריאה וכדלקמיה] ואפילו אם האחרון היה ג"כ כהן אין חוששין משום כהן אחר כהן כיון שהקדיש מפסיק ביניהן עכ"ל הלבוש ומ"מ במקום צורך כגון שיש ב' חתנים ושושבינים ולכל אחד מהן יש כהנים ולוים חולקין את הפרשה לשנים מתחלה קורין ז' גברי לאחד ואח"כ קורין לחתן השני ושושביניו. כתבו האחרונים דבשמחת תורה שמוציאין שלשה ס"ת יכולין להיות שלשה כהנים אחד חתן תורה ואחד חתן בראשית ואחד מפטיר כיון שכ"א קורא בספר אחר אבל בר"ח טבת שחל בשבת שיש ג"כ שלשה ספרים אז בספר הראשון שקורין בו פרשת השבוע אין לקרות לכהן לבסוף אף אם הוסיפו וקראו בו יותר משבעה לפי שעדיין אין משלימין הקריאה בספר הזה והמשלים הוא בספר השני שקורין בו פרשת ר"ח רק בספר השני שבו משלים האחרון ובספר שלאחריו שקורין בשל חנוכה למפטיר רשאים לקרות לכהן להיות אחרון וגם כהן למפטיר וכן בשבת של פרשת שקלים או של פרשת החודש שחל בר"ח שיש ג"כ שלשה ספרים אין לקרות כהן להשלים הקריאה בספר הראשון רק בשני ספרים האחרונים רשאים לקרות כהנים לאחרון ולמפטיר כמו שכתבתי [שערי אפרים וע"ש בפתחי שערים מה שהביא עוד בשם הפמ"ג לענין חוה"מ של סוכות ותמה עליו]: ש"ע סָעִיף י
לז (לז) במקום צורך ודחק וכו' - כגון בשמחת תורה וכה"ג יש לסמוך דמיד שקרא ג' קרואים הראשונים כהן לוי וישראל מותר לקרות אח"כ כהן או לוי וכמ"ש לעיל בדעת המחבר. ודע דאפילו אם נסמוך אסברא ראשונה מ"מ יש הרבה ראשונים ואחרונים שסוברין שאין להקל לקרות כהן ולוי בעלמא אלא א"כ יעשו סדר חדש דהיינו כהן ולוי וישראל דבזה אין לחוש לפגמא כלל שיאמרו עליו שאינו כהן שהרי קורין אחריו לוי אבל בלא סדר אין לקרוא כהן או לוי משום פגמא [ולפי סברא זו אפילו לאחרון או למפטיר אין לקרוא כהן ולוי אלא שבזה כבר נהגו העולם להקל וכן סתמו האחרונים. וכמש"כ הלבוש בטעמו של דבר וכנ"ל] וע"כ מן הנכון ליזהר בזה לקרותם דוקא על הסדר ואפילו כשקורין אותם לאחר ז' קרואים: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
לח (לח) כהן או לוי - אבל בישראל אם קראוהו ואינו שם יכול לקרות לאחר בשמו דבישראל לא שייך פגמא דאפילו ממזר מותר לעלות לתורה וכדלקמן סימן רפ"ב ס"ג: ש"ע סָעִיף יא
לט (לט) ואינו שם - ואם אותו כהן מתפלל מותר לקרות האחר בשם דהכל רואין שבשביל שאינו יכול להפסיק בתפלה אינו עולה [מ"א]: ש"ע סָעִיף יא
מ (מ) משום פגמו - דיסברו שנודע בתוך כך שהוא פגום וכתבו האחרונים דמ"מ בנו מותר לקרות בשם דאם איתא שהוא פגום אף בנו פגום אבל אביו אסור דיאמרו אביו נשא גרושה מכבר שהאב כשר והבן חלל: ש"ע סָעִיף יא
מא (מא) יעלה מעצמו - כתב בספר שערי אפרים דאם קראו לכהן או ללוי לאחרון או למפטיר ואינו שם וקורא לאחר אע"פ שהאחר הוא ג"כ כהן או לוי מותר לקרותו בשם דלא שייך כאן לומר דנודע שהראשון פגום דהא ישראל ג"כ מותר לעלות לאחרון או למפטיר: ש"ע סָעִיף יא
מב (מב) יכול לקרוא וכו' - ואין חוששין בזה לפגמו של עצמו שהכל יודעים שכיון שהוא ש"ץ אין סברא לומר שידחה כל הכהנים מלעלות ולא מפני שהוא פגום ואפילו אם הסגן הוא כהן שבידו לקרות לכל מי שירצה או במקום שקונין מצות עליות לתורה והקונה המצות הוא כהן או לוי יכול לצוות לקרות לכהן או לוי אחר ואין בזה משום פגם שהכל יודעין שהדרך הוא לכבד אחרים: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
מג (מג) שכולה כהנים וכו' - והיינו דוקא כשאין שם ג"כ לוי כלל שאין יכולין להתקיים כסדר שתקנו חז"ל וע"כ טוב לשנות מפני השלום אבל אם יש שם עוד לוי אחד יקראו כסדר המשנה כהן לוי ישראל ואח"כ את השאר יקראו כהנים: ש"ע סָעִיף יב
מד (מד) ישראל אחד ביניהם - אבל אם יש שני ישראלים וכ"ש יותר הוא בכלל מה שכתב השו"ע אח"כ שאין בהם ישראל כדי סיפוקם וע"כ יקרא הכהן בתחלה וגם יקרא הכהן במקום לוי ואח"כ יקראו הישראלים ויתר העליות ישלימו בכהנים. ואם יש שני לוים ושני ישראלים קורא כהן לוי וישראל ואח"כ עוד כהן ולוי וישראל וכהן קורא שביעי וכ"ש יתר עליות הנוספות: ש"ע סָעִיף יב
מה (מה) מפני דרכי שלום - שלא יאמר כל אחד למה אתה קורא ראשון יותר ממני וה"ה כשיש רק לוי אחד בעיר שכולה כהנים אותו לוי קורא ראשון מהאי טעמא. אם אין שם אלא כהנים ולוים יקרא כהן אחר כהן בהפסק לוי בינתים. כהן שהוא אבל ואין כהן אחר בביהכ"נ בשבת מותר לקראו לכהן שלא יהיה נראה כאבלות בפרהסיא ובחול לא יעלה דאבל אסור בד"ת ומ"מ בין בחול ובין בשבת יותר טוב שיצא מתחלה מביהכ"נ ויקראו לישראל וללוי במקום כהן [א"ר וש"א]: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יד
מו (מו) החבושים בבית האסורין - וה"ה לחולה ויש חולקין בכל זה כיון דאנוסים הם ובפרשת זכור שהוא דאורייתא בודאי יש להקל ואפשר דה"ה גם בפרשת פרה: ש"ע סָעִיף יד
מז (מז) אין מביאין וכו' - כדי לקרות בה בעשרה והטעם שזלזול הוא לס"ת להוליכה אל אנשים שצריכין לה כי כבודה שילכו אנשים אליה ועיין בבה"ל שכתבנו דדוקא כשאין שם עשרה אבל כשיש שם עשרה חבושים מותר: ש"ע סָעִיף יד
מח (מח) אפילו בראש השנה ויום הכיפורים - ומה שהולכין מביהכ"נ מנין אנשים לאיזה בית ונושאין ס"ת עמהם כדי לקרות שם ודאי אינו נכון דהא אפשר להם לשמוע הקריאה בביהכ"נ [א"ר] ויש שמצדדין עליהם זכות משום שכל אחד רוצה בעצמו לעלות בתורה בימים האלה אבל אין זה מספיק לזלזל בס"ת משום זה לטלטלה מביהכ"נ ובפרט בימים הנוראים שמנהג למכור מצות ע"פ רוב גורמים בזה הפסד להכנסות של צדקה אכן אם גם הם מוכרין המצות ומתרבה עי"ז הכנסה של צדקה מסתברא שאין להחמיר בזה ומ"מ מה טוב אם יוכלו לקבוע שם מקום לס"ת על איזה זמן קצר וכדלקמיה: ש"ע סָעִיף יד
מט (מט) יום או יומים קודם - והאחרונים הסכימו דה"ה אם הכין מקום לס"ת באותו יום שיהא מונח שם יום או יומים דשפיר דמי ובלבד שיניחה שם במקום שהכין קודם זמן הקריאה ובשעת הקריאה יוציאנה ויקרא בה ואח"כ יחזירנה לשם דאז אין מינכר שהבאתה היתה לצורך קריאה בלבד אלא שקבע דירתה בכאן לאותו זמן: ש"ע סָעִיף יד
נ (נ) ואם הוא אדם חשוב - ר"ל גדול בתורה דאדרבה התורה מתעלית ע"י אנשים גדולים ולאו זלזול אצלה. ועיין בספר שמן המאור דבחשוב אפילו אינו אנוס שרי ויש מחמירין בחשוב לחוד וטוב שיכין מקום: ש"ע סָעִיף יד
נא (נא) בכל ענין שרי - היינו אפילו בלי הכנת מקום: ש"ע סָעִיף יד
מָגֵן אַבְרָהָם Magen Avraham
סָעִיף א
א אי' ברי"ף פ"ד דמגיל' ירושלמי משה תיקן לישראל שיהיו קורין ג' בב"ה ובמנחה עכ"ל וצ"ע דאי' במרובה שהלכו ישראל ג' ימים בלא תורה בימי משה עמדו הנביאי' שביניהם ותקנו שיהיו קורין בב' וה' ובשבת ועזר' תיקן במנחה והתוס' רפ"ב דברכות כתבו גם כן שעזר' תיקן קריאת התורה והקשה הב"ח עליהם בסי' תרפ"ה מההי' דמרובה וכו' ואפשר לומר דהתוס' לא נחתו לדקדק בזה ועיקר קושיתם כיון דתקנת נביאי' הי' א"כ ל"ש לומר דקרא והיו אתא להורות על כך והא דכ' הרי"ף שעזר' תיקן בב' וה' היינו מנין הקרואי' כדאי' בגמ' וא"כ משה תיקן מנין הקרואים בשבת וי"ט ור"ח וח"ה וכ"מ ברמב"ם פי"ב מתפל' ובסמ"ק סי' קמ"ט: ואין מוסיפין. משום ביטול מלאכ' לעם: ש"ע סָעִיף א
ב מותר להוסיף. ואין נוהגין כן [לבוש ובכ"ה]: ש"ע סָעִיף א
ג לשני בעלי ברית. ובתקון יששכר דדוק' בחתן ס"ל הכי ומ"מ אין לנהוג כן (כ"ה): ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד בטלו שבת. וה"ה אם התחילו ולא סיימו מחמת קטט אבל אם היו ב' מחוברין באותו שבת שבטלו אין קורין בשבת הבאה ג' דלא מצינו לעולם שקורין ג' וא"ל יקראו ב' לכל הפחות דאין תקנה לחצאין (ובהגמ"נ כתוב ע"ז ולא נראין דבריו בעיני) ואם בטלו פ' ויחי אין לקרותו עם פ' שמות כי כשקורין ב' סדרות צריך לקרות חד גבר' מסוף סדרא ראשונה לתחלת סדרא שניה כדי שיהיו מחוברין וזה אין נכון לעשות בשני ספרים (רמ"מ סי' פ"ה): ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ה מלה במלה. ומהרי"ל כ' דנוהגין לקרותו אף על פי שאינו יודע לקרות כלל עם הש"ץ ול"נ (ד"מ) ועכשיו לא נהגו לדקדק אחריו ועמ"ש סימן קל"ט: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו אינו רשאי. ואפי' למ"ד בסי' ס"ו ס"ד שמפסיק היינו כשקראוהו אבל לכתחלה אין לקרותו דליכא משום פגמ' כיון שהוא עסוק בק"ש ואין ממתינין עד שיגמור דחיישינן לטרחא דציבורא ולאו דוקא שמע ה"ה כשעוסק בכל מקום דאינו רשאי להפסיק כגון בברכת של ק"ש [ב"י רשב"א מהרי"ק] ואפשר דפסוקי דזמרה שרי לקרותו ועמ"ש סי' קל"ט ס"ח: ש"ע סָעִיף ה
ז וקורין ישראל. ואין ממתינין לו מפני כבוד הצבור [רשב"א מהרי"ק] אם אין כהן הולכין אחר הגדול בחכמה ומנין אף על פי שהאחר גדול בשנים (ב"ז רמ"ג רנ"ג) אם המנהג לקנות במעו' מי שיקר' ראשון בהתחל' התורה בבראשית ואם קנה אותו ישראל מוחל הכהן על כבודו ויוצא מבה"כ ופעם א' לא רצה הכהן לצאת מבה"כ מותר לכפותו ע"י השלטון לצאת מבה"כ כדי שלא יתבטל המנהג וכבוד התורה [ב"י מהרי"ק] ואפי' לא יצא יקר' הישראל [כ"ה] ומיהו מלשון מהרי"ק לא משמע כן דא"כ אין לכפותו ע"י השלטון: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח ברכו לא הוי. משמע דאם התחיל לומר בא"י הוי התחלה ואף דיכול לסיים בא"י למדני חקיך מ"מ אינו נכון כמ"ש סי' ר"ו ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
ט ועומד הישראל. כדי שלא יתבייש: ש"ע סָעִיף ו
י אבל ראשון. כ' בד"מ דכתב מהרי"ל דאפי' לפי פי' ראשון של רש"י יכול לעלות ראשון וכ"מ ברמב"ם ור"ן ורי"ו ע"ש ומשמ' דוקא כשאין הישראל גדול מהלוי וע' מה שכתבתי ס"ס י"א: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יא אין מפסיקין. שלא תהא ברכה לבטלה ועוד דאין פגם אלא בקורא לוי אחר לוי אבל כשישנו שם ולא קרא יש לתלות שלא היה שם בשעה שפסק הכהן בקריאה ראשונה או שמא שגגה הי' שסברו שאינו שם וליכ' פגמ' [רשב"א סי' רכ"ט] וא"כ בכהן נמי שייך האי טעמ': ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב שהראשון פגום. ומיירי כאן דמוחזק לן שאביהם כהנים וא"כ בראשון איכ' למימר דאבו' נסיב גרושה ופסלי' לזרעי' אבל בשני ליכא למימר הכי דא"כ אף במקום לוי לא היה לן לקרותו ואם אין מוחזקין בכהנים איכא למיחש לפגם שניהם ואם מוחזקין באמו שאינ' גרושה אפשר דשרי וכ"מ בב"ח ס"ס זה וצ"ע דאיכא למיחש לפסול אחר כגון שזינת' בסתר: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יג שא' מהם פגום. אף על פי שיודעים שאביהם לוי איכ' למיחש דנסיב ממזרת או נתינה ופסלי' לזרעי' מקדושת לויה: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יד בהפסק ישראל. פי' שקורא כהן לוי ישראל אבל אחר הלוי אסור [כ"ה מ"צ ר"י לוי] ואם אין שם לוי קורא הכהן פעמים ואח"כ ישראל וחוזר וקורא כהן וליכ' למיחש לפגמו של ראשון דאי הוי פגום מיד היו מרננין אחריו והיו קוראין אחר במקומו וליכא למיחש שיאמרו השני חלל הוא ולפיכך עלה במקום ישראל דא"כ יצטרכו לו' שגם הלוי שעלה אחריו פסול הוא וכלוי האי לא חיישי' [ב"י] והקשה הב"ח אם אין שם לוי מאי איכ' למימ' ול"נ דלק"מ דאם אין שם לוי גם הכהן השני צריך לקרו' פעמי' כדי שלא יאמרו שהישראל העולה אחריו לוי הוא וא"כ א"ל שהכהן חלל הוא ועלה במקום ישראל דא"כ למא קרא פעמים ואפשר לו' דכולי האי לא שרי' לקרות לכהן באמצע ושיקרא פעמים: ש"ע סָעִיף י
טו אף על פי שהוא כהן. ומ"מ בלי הפסק ישראל אסור דחיישינן דלמ' לא שמעי כולהו: במקום שתקנו שחכם העיר יקר' הי"ג מדות דלא ליתי לאנצויי שאר העם אפי' הוא כהן יכול לקרות שלישי (מ"צ ח"ב ס"ט ור"י לוי כ"ט): ש"ע סָעִיף י
טז למנין ז'. וה"ה בתענית לא יעלה למפטיר שהוא ממנין הקרואים ואם אין שם ישראל היודע להפטיר מקרין אותו [תשובת מהר"ם סי' ס"ד] ע"ס רפ"ד ס"ד: כתוב בלבוש אנו אין נוהגין לקרותו אלא לאחרון ובפוזנא למפטיר בלבד עכ"ל וכ"מ מלשון המרדכי ומהרי"ו סי' ג' ובתשו' מהר"ם סי' י"ז כתוב ב' חתנים בשבת א' ושניהם כהנים קורין חצי סדרה עם חתן א' ושושביניו ואח"כ קורין כהן ולוי וחתן אחר ושושביניו עכ"ל משמע דבלא"ה אסור והא דקורא כהן אחר כהן א' לאחרון וא' למפטי' י"ל כיון דמפסיקין בקדיש שרי כמ"ש המרדכי ולבוש לענין חתן בראשית וחתן תורה ומ"מ משמע התם דלא סמוך אהאי טעמ' לחוד ע"ש: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יז ואינו שם. ואם אותו כהן מתפלל מותר לקרות האח' בשם דהכל רואין שמשום התפל' אינו עולה עס"ה: ש"ע סָעִיף יא
יח משום פגמו. ומותר לקרות בנו תחתיו דאם איתא שהוא פגו' אף בנו פגום אבל אביו אסור כמ"ש ס"ח: ש"ע סָעִיף יא
יט ש"ץ שהוא. שהכל יודעים שכהן מותר להיות ש"ץ (מרדכי) כלו' שבזמניהם היה הש"ץ קורא למי שירצה ואם הוא יעלה לעולם לא ימנוהו להיות ש"ץ אבל בזמן הזה שהסגן קורא למי שירצה אם הוא כהן אסור לקרות לכהן אחר אם לא לאחיו שהכל יודעים שלכבודו עשה (מט"מ מהרש"ל) והמנהג אינו כן ועמ"ש ס"ז עמ"ש סי' קל"ח בשם א"ח: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כ שכולה כהני' וכו'. ובמהרי"ק ש"י כתוב דזהו למ"ד דהקדמת כהן דרבנן אבל למ"ד דאוריי' לעולם מקדמי' לכהן ע"ש ועמ"ש סי' ר"א, ואפשר לו' כיון דיש הרבה כהני' ולא ידע' מי קודם מוטב לקרות ישראל ראשון ואם יש שם גם לוי יקרא ישראל ואח"כ לוי ואח"כ הכהנים ואם יש שם ב' ישראלים וב' לוים יקרא כהן לוי ישראל כהן לוי ישראל והשביעי יהיה כהן ואם יש שם שני מינים כגון כהנים ולוים וכן כהנים וישראלים או לוים וישראלים ואין בכל אחד ז' לא מצאתי להם תיקון דלא ליתי לאנצויי ואם יש במין א' ז' יעלו אותו המין ואם יש בכל אחד ז' יפילו גורל איזה מי יעלה [לבוש] ולא ידעתי למה יקדים הישראל ללוי אדרבה הלוי קודם כמ"ש ס"ו ומ"ש שלא מצא תיקון בפחות מז' נ"ל שיקרא הכהן פעמים במקום לוי ואח"כ יעלו הישראלים כולם ואח"כ כהנים וזהו פי' מ"ש בש"ע וכל שאין ישראל כדי סיפוקם כו' ואין להאריך בזה: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יד
כא אין מביאין. שרוצים לקרות בס"ת בעשר': ש"ע סָעִיף יד
כב יום או יומים. ז"ל מהרמ"פ אם מכינין לו ארון או תיבה על יום או יומי' שרי (ד"מ סי' קמ"ט) משמע דהעיקר תלוי באם שעושין שם מקום קבוע לס"ת שרי: ש"ע סָעִיף יד
כג אדם חשוב. בהג"א בשם א"ז משמע דתרתי בעינן חולה ואדם חשוב אבל בא"ז משמע דחולה אפי' אינו חשוב וחשוב אפי' אינו חולה שרי [ד"מ] ונ"ל דפרשת זכור מותר להביא ספר תורה אצלו עססי' תרפ"ה: ש"ע סָעִיף יד
אֵשֶׁל אַבְרָהָם — פרי מגדים על המגן אברהם Eshel Avraham — Pri Megadim on the Magen Avraham
סָעִיף א
א איתא ברי״ף כו׳ עמ״א ברי״ף פרק הקורא עומד (הוא שם פ״ד) משה תיקן בשבת וי״ט ור״ח ובחה״מ עזרא בב׳ וה׳ ובמנחה ובר״ן שם הקשה זה ותי׳ דמנין עזרא תיקן (במ״א יש כאן ט״ס וצ״ל עזרא תיקן (ועתוס׳ ברכות י״ג א׳ ד״ה בלשון הקודש נמצאת למד שמשה רבינו תיקן שבת ויו״ט ור״ח ובחה״מ קריאת התורה עם סכום המנין ועזרא תיקן מנחה בשבת עם סכום המנין וב׳ וה׳ משה תיקון הקריאה ועזרא המנין בדאיתא במרובה וכ״ה בר״מ פי״ב מה״ת ה״ח ומ״מ אין אלו מ״ה אף תקנת משה רק תיקון נביאים אבל הב״ח בתרפ״ה כתב לרש״י הוי קריאת כל שבת מ״ה (ה״ה י״ט מקרא דוידבר משה מועדי ה׳ כו׳ (ומ״מ סתימת הפוסקים דהוי דרבנן וקרא אסמכת׳ ובתענית שקורין הוא מתקנת הגמ׳ ועיין סי׳ תקס״ו ותקע״ה ותקע״ט בטור וב״י ועיין מגילה בזה. בדף כ״ג א׳ הני ג׳ ד׳ ה׳ ו׳ ז׳ נגד מי רואי פני המלך ערש״י ותוס׳ משמע לכאורה דמשה תיקן להם קריאת ס״ת לא מנין כלל אף בשבת וי״ט יע״ש: הא דאמר בקפ״ב וילכו ג״י בלא מים כו׳ קשיא והא בכל יום קורין ק״ש והוי תורה (ואי אומרים פסוק א׳ די י״ל קצת) וצ״ל דמלבד זה צריך לעסוק בתורה ואפשר שלא ילכו בלא תורה מתוך הכתב דווקא ואי״ה יבואר לקמן ובפתיחה: מריש הוי קשיא לי כיון די״א ד״ת ואפי׳ לדידן תקנת נביאים ואפי׳ על דרבנן מברכין וצונו למה איו מברכין וצונו לקרות בתורה והוי ניחא לי כי ברכה לעסוק בשחרית עולה לזה וגם כל הברכות אע״ג דהוי הפסק גדול לא חשיב הפסק דכל רגע צריך לעסוק בתורה (עסי׳ מ״ז ואף דל״ד כ״כ י״ל זה) אקב״ו על ד״ת כולל גם זה ומפני כבוד הציבור חוזר ומברך אשר בחר בנו כבסי׳ קל״ט ע״ש אלא דא״כ אם קראו לס״ת קודם שבירך לעסוק לא שמענו דצריך לברך מקודם אקב״ו לעסוק כו׳ י״ל דאה״נ בעוד שילך מברך אקב״ו והערב כו׳ ואח״כ מברך בקול רם אב״ב ועמ״ש בסי׳ מ״ז מזה: ואין עמ״א ועט״ז אות א׳ מזה ועמ״ש אי״ה באות שאח״ז: ש"ע סָעִיף א
ב מותר עמ״א דהלבוש אחתן נמי קאי וכ״ה בבדק הבית (ט״ס בר״ה) ועסי׳ תרפ״ד ס״ג אם טעה וקרא ד׳ בר״ח אין קורא עוד יע״ש: יראה לי אם יש ג׳ חתנים ישראלים דיקראו חנוכה לחתן חמישי דמה טעם אין קורא חמישי דאין מוסיפין ואין משגיחין בחנוכה שאינו מענינו של יום כמ״ש הב״י ולבוש שם משא״כ כאן שניתן לדחות אצל שלשה חתנים אלא דלא נהיגי כן בכה״ג יש לסמוך אהמחבר והר״ב וקורין חמישי לחתן ג׳. אבל שני חתנים ל״א ישראלים דלא ניתן לדחות (כמו חתן א׳ רביעי) אפי׳ שניהם כהנים די״ל דניתן לדחות אם קרא ד׳ בר״ח ואמר קדיש דהוי הפסק ויקרא החתן שני חמישי י״ל כיון דבלא טעם לא ניתן לדחות ואי״ה לקמן במ״א אות ט״ז יבואר עוד לענין שני כהנים: ש"ע סָעִיף א
ג לשני עמ״א באות הקודם וגימל בעל ברית אין לנהוג כן בחנוכה משא״כ בג׳ חתנים כמש״ל בזה ועפר״ח דב״ב לא הוי מועד כ״א שמחה ומותר במלאכה ומ״ש דחתן א׳ נמי עולה רביעי י״ל דאין ניתן לדחות יוכלו לקרותו שלישי וכפסק המחבר והר״ב: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד בטלו עמ״א בין בשבת שעבר ב׳ או בשבת זו ב׳ אין קורין ג׳ ומיהו אם בטלו ב׳ שבתות יקראו בשבת שלישי עכ״פ סדרא משבת שעבר דל״ש לחצאין ע׳ עט״ז וא״ר ב׳ פסק כהגמ״י שישלימו הכל: ב׳ בתי כנסיות ובא׳ קראו ובשניה לא קראו הקהל בשבת העבר ישלימו בשבת הבאה ביטלו בשוגג ביום ב׳ יקראו בג׳ שלא ילכו ג״י בלא תורה בשם גליון מ״א וא״ר חולק דנשלם בשבת ומשמע בשבת אפי׳ במזיד משלימין: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ה מלה עמ״א ועא״ר ג׳ דמה״ט מוסיפין בשבת כי שמא יש א׳ שא״י כלל צורת אותיות ואין ממנין יע״ש ועי׳ סי׳ רפ״ב לענין הוספה והעולם אין נזהרים ומוסיפין הרבה. וקורין להוספה אנשים פחותים מראשונים ולא״ר י״ל לתקן יקראו יותר חשובים להוספה: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו אינו רשאי עמ״א בסימן ס״ו ס״ד (ט״ס א׳) ומ״ש בפסוקי דזמרה כו׳ יראה באין כהן אחר מיירי. ומ״ש קל״ט ס״ח היינו קראו דמפסיק אפילו בין אהבה לק״ש (כי לא נתקן ממש על הק״ש) מ״מ יברך ברכת התורה דלא עדיף א״ר מב״ה ממש עסי׳ מ״ז ס״ז. ועא״ר ד׳ ומ״ש טירחא דציבורא בהמחבר משמע כבוד ס״ת עם טירחא דציבורא ומיהו י״ל דצריכין להמתין עליו עד שיסיים תפלת ח״י הוי טורח גדול ואין ממתינין ועי׳ לבוש דקורא כהן אחר בשמו אם קראו לזה וא״א להפסיק (בעומד בתפלה אבל בק״ש מפסיק) דליכא פגם כה״ג שרואין שא״א להפסיק: ש"ע סָעִיף ה
ז וקורין ישראל עמ״א הביא דברי הרשב״א ומהרי״ק טירחא דציבורא די כבאות הקדום ומ״ש כשלא יתבשל כבוד התורה כו׳ זה מקדשתו כל שאין מקילין בכבודו שפיר דמי עמ״ש בט״ז ריש הסימן: עוד רגע אדבר בענין וקדשתו או מויתנה אל הכהנים בני לוי (דברים ל״א) נ״מ בכהן שעע״ז ושב דאין עובד כמ״ש הר״מ בפ״ט מה׳ ביאת מקדש ל״ש לחם אלקיך הוא מקריב ומיהו שוה לבעל מום: מי שביטל מ״ע זו במזיד וקרא ישראל במקום שיש כהן אם מיפסל לעדות מדרבנן עח״מ ל״ד ואם לוקה מכות טרדות (כתבנו במקום אחר דלפסול לעדות אפשר תלוי במ״מ כמו שיראה הרואה בר״מ פט״ו מה׳ עדות) היתה החיוב שבה מדבריהם ומ״מ כאן אפשר לוקה מכות מדדות דא״צ מעשה כמו שיראה הרואה באה״ע סימן כ״א ס״א ואע״ג דאפשר כל דתקון כעין של תורה ובעינן דומיא דלאו דחסימה וכאן אם רצה הכהן מוחל הא בורכא דאונס יוכיח כמ״ש הר״מ ז״ל פ״א מה׳ נו״ב ה״ז כהן לוקח והא לא דמיא ללאו דחסימה דאם רוצה הוא יכול לגרשה מדעתה ואפ״ה לוקה והדברים ארוכים ואי״ה בס׳ ש״ה אבאר זה: ומיהו י״ל וקדשתו אסמכתא הוא עמ״א ר״א אות ד׳ ועמ״ש בריש הסימן בט״ז וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ח ברכו עמ״א בר״ו סעיף וי״ו יע״ש ועי׳ אות י״א ובט״ז זיי״ן ועמ״ש באות שאחר זה אי״ה ועפר״ח כאן: ש"ע סָעִיף ו
ט ועומד עמ״א ועמ״ש אי״ה באות י״א. כתב הפר״ח אם קרא ישראל בהיתר ואח״כ בא כהן אותו ישראל עולה למנין שבעה אבל אם היה כהן בב״ה ובטעות קראו לישראל אין עולה למנין שבעה וקורא כהן לוי ומשלימין לז׳ והוכיח כן מגיטין נ״ט ב׳ רש״י ד״ה ולמאן דעולה למנין שבעה. וסבור הייתי לומר או דפריך למ״ד כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני וודאי אי קרא ישראל במקום כהן והיה בבית הכנסת אין כלום וצריך הכהן לקרוא ראשון ומשא״כ למ״ד מהני (וכפי הנראה אין ברור הלכה כמאן אי מהני או לאו ועח״מ סימן ר״ז ור״ח בסמ״ע ובי״ד מזה) או אף כמ״ד לא מהני י״ל בד״ת הא בדרבנן מהני ופלוגתא היא אי ד״ת הוי או אסמכתא עמ״א ר״א אות ד׳ ועיין סמ״ע שם ואמנם נראה דוודאי ליושבים שם שפיר הא חזי כו׳ משא״כ למאי דמסיק משום הנכנסין וה״ה נכנסין ויוצאין א״כ בקרא ישראל בטעות והיה כהן בבהכ״נ לא יעלה כהן אחריו דאיכא יותר פגם שיאמר פגום הוא שקרא אחר ישראל עמ״א אות י״ב דכאן שייך פגם שני בכל ענין (עפר״ח לקמן סובר פגם שני אין חשש כ״כ ושם יבואר אי״ה) ובשבת ג״כ יקראו אח״כ ישראלים וכ״ש בחול שאין להוסיף דפשיטא דיעשה כן ואי״ה בט״ז ח׳ ומ״א י״ב יבואר עוד וכאן אין להאריך ומלשון הש״ע בס״ו נכנס כהן כו׳ ובלוי שהיה בביה״כ ולא כתב כהן או לוי כו׳ ובלבוש כ׳ נכנס כהן וכן לוי שנכנס או הוה ולא ידע יראה כפר״ח דבכהן כה״ג אין עולה ממנין. ומ״מ לדינא נראה כמ״ש: ש"ע סָעִיף ו
י אבל עמ״א כתב בקוצר דבב׳ הפירושים לקולא לל״א ראשון יכול רק בג״ד לא וכ״ה דעת הר״מ ז״ל בפי״ב מה״ת הי״ט כתב אין כהן יקרא לישראל ולא עולה אחריו לוי כלל בנ״ד וממלת אחריו הא ראשון עולה וכ״מ בש״ע וז״ש הר״ב אבל א׳ יכו״ל לעלות והיינו בשוין יכו״ל איזה שירצה דמכתובות (כ״ה ב) אין ראיה לפ״ז ומריב״ל ל״ד שוין ממש כמ״ש בט״ז אות וי״ו ובלוי גדול פשיטא לוי קודם הא ישראל גדול הכריע כט״ז דאין הלוי עולה תחלה ולא כלל אח״כ. והנה המחבר השמיט מלת כל״ל מלשון הר״מ ז״ל וא״י למה וכ״ש לט״ז אות ו׳ להמחבר לא יעלה הלוי אבג״ד אבל להמ״א י״ל כי אחריו מורה כל״ל לא אפי׳ ג״ד ואמנם הוסיף הר״מ ז״ל מלת כל״ל הן בשוין הן בלוי פחות מישראל אפ״ה לא יעלה הלוי ומשמע בשוין עולה ישראל תחלה אבל המחבר לא רצה לפסוק כן בשוין אלא בשוין הלוי קודם בדווקא וב״ש בלוי גדול רק בלוי פחות ישראל עולה תחלה ולא יעלה אחריו לוי וא״צ למלת כלל דאי בשוין אין ישראל עולה תחלה רק לוי ראשון זהו מה שרצינו לבאר בכאן. ועט״ז ו׳. ומ״ש ססי״א אולי לאות ך׳ בסי״ב: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יא אין עמ״א הנה בב״י על לוי טעם דברכה לבטלה חמור משום פגמו של לוי ובכהן כה״ג למ״ד וקדשתו ד״ת עיין אות כ׳ ובד״מ אות ד׳ ובלבוש כתב דוקדשתו אסמכתא ולמ״א ד״ת הוי וי״ל דאין עשה כי הא דוחה לל״ת (אפי׳ אי לא הוי עמוד כו׳ בשביל חבירך) כמ״ש באונס כתובות מ״ם א׳ אי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל וכפי׳ התוס׳ שם דל״ד לכלאים אפי׳ נאמר לא תשא כה״ג דרבנן עמ״א ס״ס רט״ו מ״מ כל דאיכא כבוד אחר תו לא הוי עשה דוקדשתו עמ״א אות זיין שכפוהו לצאת כו׳ ודוגמא לכיבוד א״ו אפילו אמר לבנו שיעבור דרבנן אין שומע לו כמ״ש הר״מ ז״ל בה׳ ממרים שאתה ואביך חייבים בכבוד ה׳ ה״ח כאן וכאמור: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
יב שהראשון עמ״א למ״ש הב״ח בתירוצו על קושייתו הביאו הט״ז ט׳ ומ״א י״ד יצא דין חדש במוחזקין בשניהם באבא ואמא כשירים שרי כהן אחר כהן ואינו די״ל זינתה בסתר והוי זונה ונעשת חללה בביאת הבעל והבן (אזלינן ב״ר) חלל עיין אה״ע ועל קושיית הב״ח יש תירוצים אחרים וכן הפר״ח לא ניחא ליה תי׳ הב״ח: והנה ישראל אחר כהן לא פגם כהן אבל שיאמרו לוי הוא ומ״ר מותר לזרים עטו״ר וב״י כהן אחר כהן פגם א׳ במוחזק באבוה ובלוי פגם שניהם ונ״מ בהא דאר״י כן ולא סתמא כהן אחר כהן ולוי אחר לוי משום פגם י״ל דל״מ בן אחר אב (עסי׳ קמ״א ס״ו) בכהן שרי כמ״ש באות ח״י ובלוי אסור. ואגב אזכיר מ״ש במקום אחר בריש מכות תוספות היכא שמעידין מצרי שני יפסל הוא והקשה מהרש״א אה״נ וי״ל דא״כ אין נ״מ בבן אחר אב דיאמרו דאב העיד כן ומפסל והבן נולד קודם עדות וכשר הוא ומיהו בכהן ז״א דאכתי לו ולא לזרעו שיוליד אח״כ דמיפסלי מכהונה והתוס׳ בישראל פשוט הקשו. ומיהו מסימן קכ״ח סעיף להז״ח י״ל דבשביל זה אין לקרות כהן שני אח״כ דנהי דאין מחויבין לקדשו אין איסור בדבר ועא״ר ואין להאריך: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יג שאחד עמ״א ובן אחר אב נמי לא כמ״ש באות הקדום ואני העני מסופק בלוי אחר לוי במוחזק באבוהא ואימיה של שניהם והנה נהפוך הוא למ״א אות י״ב כי לא שייך חשש זה בלוים ואמנם יש תי׳ אחרים על קושיית הב״ח: ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יד בהפסק עמ״א פירש כלבוש (הביאותיו בט״ז ט׳) והמשך לשונו דוודאי י״ל בהפסק ישראל וכהן פעמים וכן בכהן שני כתי׳ על קושיית הב״ח אלא דר״ע כתב כהן לוי וישראל ומדכתב הטור וכ״כ רב עמרם משמע דהטור כה״ג איירי ול״ק למה ישראל כהן לוי כהן לוי סגי לתי׳ א׳ של הב״י אפ״ה אסור דכה״ג שלא כתיקון חז״ל יטעו ודאי כבר פירשתיו בט״ז ואין להאריך: ש"ע סָעִיף י
טו אע״פ עמ״א כתי׳ א׳ ושלישי א׳ הוא ולרווחא דמלתא אומר אע״פ וכבר כתבנו בט״ז ט׳ דא״כ אחרון ומפטיר למה כהן קורא יע״ש. ועמ״ש אי״ה באות שאח״ז: ש"ע סָעִיף י
טז למנין עמ״א כללא דמלתא כשיש קדיש אפשר דא׳ אחרון וא׳ מפטיר וב׳ ס״ת בלא קדיש שרי ב׳ כהנים חה״מ פסח שאומרים קדיש אחד ס״ת שניה. ובש״ת כתב הלבוש ג׳ כהנים והנה בר״ח טבת בשבת רק שני כהנים דבס״ת א׳ אף אם יקראו יותר מזי״ן י״ל בעינן לוי וישראל אחריו וגם כה״ג אין לעשות משא״כ בשבת אחרון הוא החשוב כמ״ש הלבוש. עמ״ש בסוף הסי׳: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יז ואינו שם עמ״א ואם קראו לישראל ואינו שם קורין אחר בשמו דליכא פגם: ש"ע סָעִיף יא
יח משום פגמו עמ״א עמ״ש באות י״ב. וב׳ אחים תאומים ג״כ אסור דא״י שהם תאומים ויאמרו הא׳ פגום ועסי׳ קמ״א: ש"ע סָעִיף יא
יט ש״ץ עמ״א הסכים לט״ז אות יו״ד והראה לאות י״א דכל שהוא בביה״כ ואין קורא אותו אין פגם דיאמרו שגגה הוא כו׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
כ שכולה עמ״א דאף למ״ד דוקדשתו ד״ת מ״מ מפני דרכי שלום טוב יותר שיעלה ישראל ומידי דהוי אמ״ש אות זיי״ן דכבוד חכמים עדיף מוקדשתו. הביא דברי הלבוש והק׳ בישראל ולוי לוי קודם כבס״ו וי״ל כאן שיש כהנים יאמרו דלוי זה חשיבותו מפני שהוא כהן ול״ד לס״ו ועט״ז אות י״א: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יד
כא אין עמ״א וא״י מה מלמדנו דפשיטא דמ״ירי שרוצה לקרות בי׳ דבפחות מי׳ אין קורין: ש"ע סָעִיף יד
כב יום או יומים ל״ד כל שקובעין ארון ואפשר דל״ד קובעין ה״ה מניחים כך בחבית וכדומה שפיר דמי והעולם מקילים בכל ואין נכון: ש"ע סָעִיף יד
כג אדם חשוב עמ״א בפ׳ זכור ד״ת לחולה לחוד נמי מביאין ועיין תרפ״ה אי יוצא בקריאת דפרשה שקרא כבר בשבת: כתב א״ר אות י״ג בי״ט טעו וקראו כהן חמישי אם אפשר יעמוד שם למפטיר ואחר יקרא חמישי ואם א״א כיון שעלה לא ירד ועפר״ח פגם דידיה כל שמוחל רשאי ופגם ראשון לא מהני יע״ש: עיין י״ד סימן תי״ו ס״א בשבת אבל כהן מותר לקרות לו לתורה ובחול אין עולה עיין שפ״ד בש״ך אות ג׳ אף למ״ד וקדשתו ד״ת דכבוד חז״ל עדיף טפי דאבל אסור בד״ת אבל טוב שיצא מקודם עא״ר אות ט״ו מ״ש המחבר בכהן סומא וכן בסי׳ קמ״א כתבנו לעיל מזה דמשמע כהן בעל מום עולה ראשון וצ״ע במקום שיש שאר כהנים יעסי׳ רפ״ב במ״א אות וי״ו ועמ״ש אי״ה בקל״ו: ש"ע סָעִיף יד
מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל Machatzit HaShekel
סָעִיף א
א מ"א. איתא ברי"ף כו' משה תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה בשבתות ובי"ט ובר"ח ובחש"מ שנ' וידבר משה כו'. עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין ג' בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה עכ"ל. וצ"ע דאית' במרובה כצ"ל וקושי' מ"א מ"ש דעזר' תיקן הקריא' בב' וה'. ובמרוב' אית' דבב' וה' נביאים שבימי משה תיקנוהו. ועזרא הוסיף שבת במנחה: והתוספות כו' דאמרי' רבי ס"ל קריאת שמע צריך לקרות בלשון הקודש דכתיב והיו בהוייתן יהיו ומסיק הש"ס דע"כ רבי ס"ל כל התורה בכל לשון נאמרה דאי דוקא בלה"ק ל"ל והיו גבי ק"ש מי גרע ק"ש מכל התורה ופירש"י בכל לשון נאמרה לקרות בתורה וכתבו התוספות ולא נהירא. דהא עזר' תיקן קריאת התורה ומקמי דאתי עזרא והיו ל"ל עכ"ל והקש' הב"ח איך כתב דעזרא תיקן והא נביאים שבימי משה תקנוהו. ועיקר קושייתם כו' א"כ לא שייך כו' לאפוקי מדברי הב"ח סי' תרפ"ה דא"א דבימי משה תקנוה ה"ל דאוריי' אצטריך קרא דוהיו. ודבריו תמוהים דהא אמרי' עמדו נביאים ותקנו הרי דאינה רק תקנה ולא דאוריי': מנין הקרואים כדאי' בגמ' דגם במרובה אמר תקנת עזרא היה לקרות בב' וה' ושבת במנח' ופריך והא ב' וה' מתקנת נביאים שבימי משה ומשני מעיקרא תקנו חד גבר' ג' פסוקים כו' אתא עזרא ותיקן ג' גברא ועשרה פסוקי' כו': וא"כ משה תיקן מנין כו' ר"ל דחשיב הרי"ף תקנת משה ותקנת עזרא והוי דומיא וכמו דבעזרא ר"ל מנין הקרואים ה"ה גבי תקנת משה: (ס"ק א) ואין כו' משום ביטול כו' ושבת במנחה ליכא ביטול מלאכה מ"מ כיון דדרשו עד סמוך לחשיכה לא רצו חכמי' להטריח הצבור בהוספה כן פירש"י שם במגילה: ש"ע סָעִיף א
ב (ס"ק ב) מותר כו' ואין נוהגים כן. מטעם שכתב הט"ז ניהו דלגבי חתן הוי מועד מ"מ לגבו' צבור דלא הוי מועד הוי ביטול מלאכה: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ג (ס"ק ד) בטלו כו' וזה א"צ לעשות בב' ספרי' וא"כ ה"ה בפקודי ויקרא וכן כדומה: ובהגמ"נ כתב ע"ז ול"נ דבריו ר"ל שיקרא ג' סדרים דלא כמ"ש מ"א תחלה ועיין בספר א"ר מ"ש אי לא קראו בב' וה': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ד (ס"ק ה) מלה כו' ועמ"ש סי' קל"ט כצ"ל: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ה (ס"ק ו) אינו כו' ואפי' למ"ד כו' ר"ל דהרב"י בסי' ס"ו הביא שני דיעות אי מפסיק ניהו שהכריע שם הרב"י כמ"ד שאינו פוסק מ"מ לא ה"ל לסתום כאן וה"ל גם כן לכתוב המחלוקת ולפסוק כמ"ד שאינו פוסק (ונ"מ ע' בש"ך י"ד סוף סי' רמ"ב בכללי הוראות או"ה): דליכא משום פגמ' ר"ל שלא יאמרו שאינו כהן מדלא קראוהו ויופגם כהונתו דמידע ידעי משום שעומד במקום שאינו רשאי להפסיק: ואין ממתיני' כו' ר"ל דאין בזה חיוב על הצבור להמתין כדי להקדימו לקרות דחייבי' מקר' דוקדשתו וכדלקמן ס"ס ר"א ולזה תי' רשב"א דחיישי' לטרח' דצבור': דעדיף מכבוד הכהן דהא מצד הדין אפי' גר שהוא ת"ח קודם לכהן עם הארץ וכ"ש דחיישי' לטרח' דצבור' לדחות כבוד כהן ועיין בהרב ב"י הביא דברי רשב"א: דבפסוקי דזמרה שרי כו' אע"ג דאסור להפסי' כדלעיל סי' נ"א ס"ד מ"מ לא חמיר כ"ה כמו שאר מקומות שאסור להפסיק: ש"ע סָעִיף ה
ו (ס"ק ז) וקורין כו' כבוד הצבור כו' וכמ"ש בס"ק שלפני זה ומ"ש בש"ע וטוב שילך כו' היינו מחשש פגמו ואף דבאמת אין חשש פגם וכמ"ש בס"ק שלפני זה מכל מקום על צד היותר טוב ילך חוץ לבה"כ אבל הט"ז חולק ע"ש ובתענית בה"ב מסיק מ"א לקמן סי' תקס"ו ס"ק ח' דבשחר דבלא"ה היו קורין אע"ג דע"י התעני' נדח' פ' השבוע והי' קורין ויחל מכל מקום יכול הכהן שאינו מתענה לעלות אבל במנחה דאי לא היה תענית לא היו קורין כלל לא יעלה מכל מקום אי עלה לא עביד איסור' ע"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ז (ס"ק ח) ברכו כו' משמע כו' דוק' כשאמר ברכו והקהל ענו אחריו ברוך ה' המבורך לעולם ועד דליכא לבטלה דהא הצבור ענו כאשר אמר שיברכו והצבור ברכו אבל כשמתחיל בא"י יוציא ש"ש לבטלה אם לא יגמור הברכה ויקרא: כמ"ש סי' ר"ו כשבירך בטעו' לבטלה יאמר בשכמל"ו ואם לא אמר רק בא"י ונזכר יסיים למדני חקיך דנרא' כקורא פסוק בתהלים קי"ט מיהו מדכתב הרא"ש שם כן בשם י"א לכן היכי דאפשר לתקוני עדיף: ש"ע סָעִיף ו
ח (ס"ק י) אבל ראשון כו' דאפי' לפי' כו' בא ליישב קושית הב"ח וט"ז. והא דאמרינן בגיטין אמר אביי נקטינן אם אין שם כהן נתפרדה חבילה ופי' רש"י נפסק הקשר איבד הלוי את כבודו כו' ואינו קורא כלל כו' אבל כו' שמעתי שאין סדר לדבר להקדים לוי לישראל ומי שירצה יקדים עכ"ל. והכ"מ כתב דהרמב"ם שכתב כמ"ש הלשון בש"ע ולא יעלה אחריו לוי משמע דס"ל כפירוש א' של רש"י וכ"כ בספרו ב"י וא"כ איך כ' רמ"א על ל' המחבר אבל ראשון י"ל כפי' שני של רש"י. והלא המחבר ס"ל כפי' א' וה"ל לרמ"א לכתבו ל' מחלוקת ולזה הביא מ"א דברי הד"מ דלזה דהלוי יכול לעלות ראשון גם פי' א' של רש"י מודה אלא דבהא פליג עם פי' שני דאם הלוי והישראל שוין במעלה. דלפי' א' שכתב שהלוי איבד את כבודו א"כ ה"ל כשני ישראלים השוין ולכן יקרא תחלה מי שירצה משא"כ לפי' שני דלא איבד כבוד הלוי כולו כי אם מקצתו דאם יש כאן כהן קורא אחריו לוי ואחריו ישראל אפי' הישראל גדול מן הלוי משא"כ כשאין כאן כהן אבד הלוי זכות זה ויכול לעלות מי שירצ' דכל אחד יש לו מעלה דהישראל יש לו מעל' שהוא גדול מן הלוי והלוי יש לו מעלה משום שהוא לוי לכן שוין הן משא"כ כשהלוי היה שוה בחכמה לישראל אז ראוי להקדים הלוי לישראל כי אע"פ שאין כאן כהן מכל מקום קצת זכות נשאר ללוי נגד ישראל. וכ"כ הרא"ש להדיא לפי' השני הובא בהרב"י עכ"פ בשוין גם לפי' א' יכול לוי לעלות ראשון וא"ש דברי רמ"א. דוקא כשאין הישראל גדול כו' והיינו לפי' א' של רש"י דפסק הרמב"ם והרב"י כוותיה כנ"ל: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ט (ס"ק יא) אין מפסיקים שלא תהא ב"ל והיינו דוקא כשאמר בא"י וכדלעיל כ"כ הט"ז: א"כ בכהן נמי כו' דבש"ע סעיף י' אינו מבואר אלא כשנכנס הכהן אחר שקראו ללוי ומכאן משמע אפי' היה שם וטעו וקראו לוי ג"כ הדין כן כמו בלוי דהכא: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
י (ס"ק יב) שהראשון כו' ומיירי כאן כו' ר"ל למה בלוי אחר לוי נקט חשש שניה' פגומי' ובכהן אחר כהן לא נקט אלא שהראשון פגום ולזה כ' דנקט מלתא דפסיק' וחשש דהראשון פגום כולל יותר אפי' מוחזק שאביהם כהן: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף ט
יא (סקי"ג) שא' כו' דנסיב ממזרת ומזה הוכיח הב"ח דע"כ ממזר עולה לתורה וכ"כ הט"ז וכ"כ רמ"א סי' רפ"ב סעיף ג': ש"ע סָעִיף ט
סָעִיף י
יב (סקי"ד) בהפסק כו' אסור. דבעינן שיעשה כתקנות חכמים תחלה דהיינו כהן לוי ישראל: מיד היו מרננים כו' ר"ל ניהו דהחזן י"ל דטעה מכל מקום הצבור ע"כ ידעו שאינו כהן דהא יאמרו מה"ט קראו לכהן אחר א"כ ה"ל לצבור לרנן מיד כשקרא בכהן כדי לקרות אחר ולא להמתין עד שקראו אחריו לוי ישראל: והקשה כו' מא"ל ולשון הטור משמע דמיירי שאין שם כהן ע"ש. גם הכהן השני כו' ר"ל כמו כהן אחד שקרא ב' פעמים כיון דליכא לוי. וא"ל דכ"ה לא שרי' כו' וא"כ צ"ל דלשון הטור ל"ד ומיירי דוקא ביש כאן לוי: ש"ע סָעִיף י
יג (סקט"ז) למנין כו' שהוא ממנין כו' ר"ל דניהו דמתיר רמ"א לקרות למפטיר היינו בשבת שאין המפטיר ממנין הקרואים וקורין ז' מלבד המפטיר: עסי' רפ"ד סעיף ד' דאם קראו למי שאינו יודע להפטיר יכול אחר לו' ההפטר' וכתב רמ"א שם דלכתחלה אין לעשות כן: כ' בלבוש אנו אין נוהגים כו' ר"ל דלא כמ"ש רמ"א דלאחר שקראו מנין ז"ג מותר לקרות לכהן אלא אפי' קראו כו"כ לא יקראו לכהן אלא לאחרון לבד שזהו ג"כ כבוד כמו אלו קרא ראשון וכמ"ש מ"א ס"ק ל"ו דמה"ט גדול הצבור עולה אחרון: ובפוזנא למפטיר לבד משום דכבר הפסיקו בקדיש וה"ל כתחלת קריאה וכמ"ש מ"א סס"ק זה: ובתשו' כו' ושניהם כהנים כו' באמת בתשו' לא הוזכר שיהיו שניהם כהנים אלא דע"כ מיירי כה"ג וכמובן. ואח"כ קורים כהן כו' וחתן אחר כו' הלשון אינו מדוקדק דהא מיירי שהחתן כהן וצ"ל דמ"ש וחתן אחר כו' דהוא פי' למ"ש ואח"כ קורים כהן כו' שר"ל החתן האחר: משמע דבלא"ה אסור. ר"ל כמ"ש הלבוש דאפי' כשנשלם מנין ז"ג מכל מקום אין לקרות כהן דאל"כ מאי צורך לטעם הואיל ושניהם חתנים אפי' לאדם אחר שרי דהא כבר קראו ז"ג עם החתן א' ושושביניו ואפי' את"ל דמיירי דהשושבינים של חתן אחד היו מעט ולא קראו עדיין ז"ג הוא גופא קשיא יוסיפו לקרות אדם אחר שיהיו ז"ג קודם שיקראו חתן אחר ולא נצטרך להקל משום שהוא חתן א"ו אפי' אחר ז"ג אסור ולא הותר אלא משום שהשני ג"כ חתן כהן. ואע"ג דמודה הלבוש דלאחרון רשאי לעלות א"כ אכתי תקשי למה הקילו בחתן שני יקרא החתן שני אחרון די"ל כיון דהמנהג לקרות גם השושבינים וכה"ג היו צריכים להקדים השושבינים קודם לחתן ואין זה כבודו של חתן: והא דקורא כהן כו' ר"ל מנהגנו הוא כן: לענין חתן בראשית כו' ר"ל חתן תורה וחתן בראשית ומפטיר בש"ת רשאי להיות שלשתן כהנים ונתן טעם לחתן בראשית כיון שקור' בס"ת אחרת וגם קורא ראשון להתחל' התור' והוא בכלל וקדשתו לקרו' ראשון ולמפטיר נתן טעם כיון שהפסיקו בקדיש ה"ל כעין קריא' חדש' וכאלו לא קראו לפניו: אה"ט לחוד דהלבוש כתב עוד טעם כיון שהוא קורא בס' תורה אחרת. ובמרדכי נתן טעם כיון שכבר קראו ה"ג שהוא מנין גברי בי"ט. ועוד שקורין להם פיוטי' כו' ומנכר' מלת' טובא עכ"ל הביאו הרב"י: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יד (ס"ק יח) משום כו' אבל אביו אסור. דשמא אביו נשא גרושה שאביו כשר והבן חלל: ש"ע סָעִיף יא
טו (סקי"ט) ש"ץ כו' אבל בזה"ז שהסגן כו' אם הוא כהן ר"ל הסגן. והמנהג אינו כן. כ"כ הט"ז דהכל יודעין שקונה סגן לכבד אחרים ואין בזה פגם לעצמו: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
טז (ס"ק כ) שכולה כו' למ"ד דאורייתא לעולם מקדימים לכהן דהאי דרכי שלום אינו כדאי לדחות מצוה דאורייתא: ועמ"ש ס"ס ר"א דמסיק מ"א כמ"ד שהוא דאורייתא וא"כ לכאור' לית' לדינא של הש"ע לפ"ד מהרי"ק: וא"ל דכיון כו' דלא כמהרי"ק: ואם יש שם כו' מכאן ואילך הוא לשון הלבוש: יקרא ישראל ואח"כ לוי כו' ר"ל דמהפכים הסדר של חכמים ונאמר דהאחרון אחרון חביב: ואם יש שני מינים כגון כהנים ולוים או כהנים וישראלים או לוים וישראלים כצ"ל: ולא ידעתי למה יקדים כו' הייני דין א' של לבוש דאם יש לוי וישראל אדרבה הלוי קודם כמ"ש ס"ו והיינו לפי' שני של רש"י וניהו דקי"ל כפי' א' של רש"י כמבואר שם ואין חיוב להקדים ללוי מ"מ כיון דגם לפי' א' של רש"י רשאי הלוי לעלות ראשון הלא טוב שיקרא לוי ראשון ויצא לכ"ע אפי' לפי' שני של רש"י: ומ"ש שלא מצא כו' שיקר' הכהן פעמים כו' ותקנה זו היא כשיש כהנים וישראלים ועדיין לא מצא תקנה כשיש כהנים ולוים או לוים וישראלים ועבט"ז מ"ש תיקון: ש"ע סָעִיף יב
ט״ז Taz
סָעִיף א
א ואין מוסיפין. הטעם משום ביטול מלאכה כדאית' בגמר' פ' הקורא המגילה זה הכלל כל שיש בו ביטול מלאכה לעם כגון ת"צ וט"ב קורין ג' פי' רש"י במה שמאחרין בבית הכנסת יש ביטול מלאכה ושאין בו ביטול מלאכה לעם כגון ר"ח וח"ה קורין ד'. פירש"י שבר"ח אין הנשים עושין מלאכה ומה"ט אין מפטירין (בפירש"י): ש"ע סָעִיף א
ב ואם היו ב' חתנים כו'. במרדכי פ' הקורא כ"כ בשם ריצב"א וז"ל נראה בעיני דהוה כמו מועד כדאמרי' בכתובות בפרק קמא דמדמ' חתן למועד וימי מועד שלו חשיב רגל כי היכי דאמרי' אעפ"י שאמרו אין אבלות במועד אבל דברים שבצינע' נוהג הכי נמי בחתן דאין נוהג בו אבילות עכ"ל משמע מזה דכל ימי המשתה הוא שוה ליום חופתו דהא בכולהו לא נהיג אבילות כדאיתא בפ"ק דכתובות ועמ"ש בסי' קל"א ס"ד ותימה לי היאך מדמה ריצב"א מועד דיחיד דהיינו החתן למועד דכל ישראל ואדרבה מוכח איפכ' דהא הטעם דאין מוסיפין הוא משום ביטול מלאכת העם כמ"ש בסמוך ובזה מה יועיל מועד של החתן כיון דלכל הקהל יש ביטול מלאכ' ולהם אין מועד דהא ריצב"א גופיה כ' שם דאם אין שם אלא חתן א' דאין קורין ד' כיון דלא הוה מועד אלא לחתנים גופייהו ולא לאחרים ה"נ לטעם דביטול מלאכה יש היזק לעם ותו דא"כ מפטיר נמי יקרא כיון דלדידיה הוה י"ט אלא ודאי דלא אזלי' בתר דידיה וע"כ אין החתן קורא הפטר' ורמ"א דימה לזה עוד בעלי ברית כו' וכתוב בלבוש דאין נוהגין כן ונ"ל דשפיר עבדי דלא נהיגי כן: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג כהן קורא כו'. בטור כתוב דמשמע מדברי הרא"ש שאם היה ישראל גדול ומופלג שיכול לקרות בפני כהן דהא מצינו בפ' הניזקין דרב קרא בכהנא וכן רב הונא משום דכולי עלמא הוי כייפו להו אבל רב עמרם כתב כל היכא דאיכא כהן לית ליה רשות לישראל למקרי קמיה אפי' הוא נשיא שבישראל וכ"כ רב נטרונאי דאפי' כהן ע"ה קודם לישראל ת"ח עכ"ל והאריך ב"י לתרץ זה דרב נטרונאי ורב עמרם מיירי בלא מחילת הכהן על כבודו וזה אינו דא"כ היה לו לומר עד שיתן לו הכהן רשות ותו דגם הרא"ש קאי על נתינת רשות של הכהן דוקא כדמשמע בהדי' דקאי על ואם נתן רשות כו' משמע דלר"ע לא מהני רשות וג"כ א"ל דרב מעל' יתירה הוה ביה על כל העולם וכן רב הונא ע"כ אין למדין ממנו דהא התלמוד לא תלה דבר זה אלא במה שהיה העול' כייפו להו ופשיטא שאין כייפי לאדם כמו לנשיא של ישראל ונ"ל דר"ע ור"נ ס"ל כיון דא"ר חלבו שם בגמ' אחריהן מי פי' אחר הכהן ולוי ת"ח הממונים פרנסים על הצבור כו' הרי דאע"פ שהוא ת"ח ופרנס אין קור' אלא אחר כהן ולוי וא"כ לא ס"ל כההיא דרב וכוותיה פסק ר"ע ור"נ וב"י עצמו הביא אח"כ ספר המנהיג דכתב דר"נ הביא ראיה מהא ולפ"ז גם רשות דכהן לא מהני. ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ד אם ס"ת פתוח כו'. בסי' ס"ו הכרעתי דיש להקל באם עוסק בברכת ק"ש ע"ש וא"ל במקום שלא יפסיק לעלות לתורה הא איכא חשש פגם ונ"ל דבמקום שיש עבירה לא חשו לפגם דוגמא מה שמצינו בפ' כל היד מוטב שיוציאו לעז על בניו ואל יעשה עצמו רשע לפני המקום שעה אחת: ש"ע סָעִיף ה
ה וטוב שילך הכהן. בב"י מוכיח שא"צ לצאת מדלא הזכירו בגמ' שהיו הכהנים יוצאים מב"ה וע"כ כ' רמ"א טוב שילך משמע ולא מצד הדין ול"נ דאין זה הוכח' כלל דודאי צריך לצא' שלא יאמרו נודע הדבר שהוא חלל ופסול לכהונה ובגמרא לא חשו לזה כיון שהיה המנהג ביניהם דת"ח קרי בכהנא משא"כ עכשיו שכהן ע"ה קודם לת"ח ישראל בכל פעם ואם יהיה הכהן בבה"כ לא ידעו שהוא לא התענה אלא יאמרו חלל הוא ועמ"ש בסי' תקס"ו: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו אבל ראשון כו' ל' הטור אמר אביי נקטינן אם אין שם כהן נתפרדה החבילה פירש"י בל' א' שלא יקרא ללוי כלל וכ"כ ר"ח ור"ע פ"א פירש"י שלא יקדים לוי לישראל אלא מי שירצ' יקדי' אם ישראל הוא גדול ואם הלוי גדול או אפי' שווין הוא קודם וכן עיקר עכ"ל. ול' הש"ע שכ' ולא יעלה אחריו לוי הוא ל' הרמב"ם והיינו כפי' א' כ"כ בכ"מ לו' שכלל לא יקרא הלוי והגהת רמ"א הוא כפי' השני ותמוה לי היאך הרכיב ב' הדיעות ביחד היה לו לכתוב וי"א ראשון יכול לעלות ותו דללשון השני תלוי בגדולה ובשווין הלוי קודם ורמ"א לא זכר מזה ותו דלפי' השני יכול הלוי לעלות ג' או ד' רק במקום לוי לא יעלה כיון שהוא מקומו וכאן נתפרדה החבילה כמבואר בב"י ומדברי רמ"א משמע שלא יקרא רק ראשון ותו לא ונראה דרמ"א הכריע דלא לגמרי כלשון השני אלא בקצת ממנו וצריך להוסיף על הגה זו תנאי זה דמיירי בלוי גדול יותר ולכל הפחות בשוין אז קי"ל כפי' השני דהלוי קודם לעלות ראשון אבל אם הישראל גדול הוא עולה ראשון ואז לא יעלה הלוי כלל כדי לחוש לפי' הראשון כנ"ל להלכה ולמעשה: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז והתחיל לברך. גם כאן לא הוי ברכו התחלה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח שהראשון פגום. אבל השני אינו בחשד זה דמוקמינן לה בגמרא דמוחזק לן באביו שהוא כהן ולגבי הראשון יש עדיין חשש שמא אביו נשא גרושה והוליד זה שהוא חלל ונודע הדבר ע"כ קראו לכהן אחר אבל השני א"א לו' כן עליו דאי חלל הוא לא היו נותנים לו חשיבות לעלות במקום לוי אבל בב' לוים זאח"ז איכא חשד על שניהם שמא א' פסול מלוי' ואינו אלא ישראל כי ממזר הוא מ"ה כתב אח"כ שא' מהם פגום וכתב מו"ח ז"ל מוכח מכאן דממזר מותר לעלו' לתורה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
ט נהגו לקרות כהן כו'. ב"י הקשה הא בכה"ג איכא למיחש לפגמו של אחרון שיאמרו חלל הוא וקראוהו אחר ישראל ותירץ דכיון דקרו בתריה לוי וישראל ליכא למיחש דאם כן יצטרכו לומר שגם הלוי שקרא אחריו הוא פסול וכולי האי לא חיישי' וקשה ע"ז והא ליכא לוי בנתיים אלא ישראל לחוד ועוד כתב דס"ל ד לא אמרינן לא יקרא כהן אחר כהן אלא בשאין הפסק ישראל ביניהם. ודבריו תמוהים דהי' גופא מ"ט לא חיישי' בהפסקת ישראל לפגם האחרון ומו"ח ז"ל כתב דמיירי במוחזק לן באביו שהוא כהן ואינו בן גרושה וכדאמרינן בסמוך שאין חוששין לפגם השני דלעיל ולא דק דלא מיירי לעיל במוחזק שהוא אינו בן גרושה אלא מוחזק באביו שהוא כהן ואנו אומרים ליכא חשש שמא הוא בן גרושה דא"כ לא היו קוראין אותו במקום לוי וא"כ ודאי הכא יש חשש פגם לשני ול"נ דלא חששו חכמים לפגם השני אלא במקום שהעולם רואה שינוי ממה שסדרו חכמים כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואם אין לוי אז אחריו ישראל ולא סדרו כהן אחר כהן א"כ זה המשנ' יש בו חשש פגם כדלעיל משא"כ אם כהן ואחריו ישראל הרי כבר עשה כסדר חכמי' ואח"ז אין נראה שינוי ע"כ לא חשו לפגם דלמה יחושו בחנם ומה"ט אנו נוהגין לקרות כהן או לוי לאחרון ולא חיישינן לפגם והוא מטעם דאין כאן שינוי כנ"ל פשוט וברור ועיין בסי' קל"ח יש ראיה למ"ש: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
י ש"ץ שהוא כהן כו'. מטעה שהכל יודעי' שש"ץ מות' להיו' כהן נרא' שזה מיירי במקום שאין קונין המצות כמנהגינו אלא קורא לפי סדר המשנה מעצמו בזה ה"א דיש בו חשש פגם כיון דהוא יכול להקרות בעצמו קמ"ל דלא דאי למנהגינו פשיט' הוא דהא הש"ץ אין לו רשות לקרות כ"א ברצון הקונ' מצות ונ"ל פשוט ג"כ לפ"ז דאם הקונה מצות הוא כהן יכול לקרות לכהן אחר דהכל יודעים שהוא קונה המצו' לכבד אחרים וראיתי איזה בעלי בתים רצו לומר איסור בזה ואינו נרא' כלל: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יא מפני דרכי שלום. שלא יאמר כל א' למה אתה קורא ראשון יותר ממני אבל כשישראל קורא ראשון אח"כ יעלה מי שיעלה אם אינו עולה אלא בתורת ישראל כ"כ ב"י בשם מהרי"א ונ"ל דהך מפני דרכי שלום נלמד מן הדרכי שלום שנזכר במשנ' דתקנו כהן לוי וישראל מפני דרכי שלום וע"כ נ"ל דאם יש לוי ג"כ באותה עיר דהיינו שיש ישראל א' או ב' ולוי א' או ב' והשאר כהנים דאז אזלי' בתר סדר המשנה וקורא כהן לוי ישראל ואח"כ הכהנים ולא חיישינן לאנצויי בין הכהנים דהך דרכי שלום הנזכר במשנה הוא יותר חשוב מדרכי שלום זה שבין הכהנים עצמן וקורא ראשון הכהן יותר חשוב ביניהם ואין מקום לדרכי שלום של הכהנים אלא בענין שאין לקיים סדר המשנה ואם אין אלא כהנים ולוים דהיינו לוי א' או ב' והשאר כהנים נראה שהלוים חשובים כמו ישראלים נגד הכהנים ויקרא לוי תחלה ואחר כך כהן אחר כהן וכן אם יש כהנים ולוים כל אחד כדי סיפוקם דהיינו מנין ז' נראה שלוי א' קורא ראשון ואחריו יכולים לקרות כהן אחר כהן בהפסק לוי כנ"ל בהאי מלתא ובלבוש כ' בע"א והנלע"ד כתבתי: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יד
יב אבל אם מכינים כו'. לא מצאתי מקור לחילוק זה ונראה טעמו דאז אין נראה שהוא מביא לצורך קריאה אלא קובע לה דירה בכאן: ש"ע סָעִיף יד
מִשְׁבְּצוֹת זָהָב — פרי מגדים על הט״ז Mishbetzot Zahav — Pri Megadim on the Taz
סָעִיף א
א יש לי העני בכאן הרהורי דברים אמרתי אדבר כמעט רגע אשיחה וירווח לי: הנה בגיטין נ״ט ב׳ יליף ר״ח ב״א מוקדשתו (ויקרא נ״א ח׳) וכ״ה בפוסקים ועמ״א ר״א אות ד׳ האריך דד״ת הוא והר״מ ז״ל במנין המצות ל״ב לחלוק כבוד לזרעו של אהרן ולהקדימו לכ״ד שבקדושה שנאמר וקדשתו ורש״י בחומש נקיט קדוש יהיה לך דקדשהו בע״כ עיי״ל רא״ם ופרישה כאן דנקיט רישיה ומקדוש נפקא ורב מתנה יליף ויתנה לכהנים בני לוי ואל כל זקני ישראל (דברים ל״ט ט׳) ור״י כו׳. והנה הנ״מ בין הנך לימודים י״ל בד׳ אנפי או דכהנים בני לוי רק לקריאת התורה הא לשאר דברים לא וקדשתו לכ״ד שבקדושה (וקדושה מנה יפה מעשר עני וצדקה עתוס׳ שם ד״ה וליטול ומ״ש בסעודה א״י מהו קדושה ואפשר סעודת מצוה חבירים כו׳) ב׳ דמקרא ויתנה י״ל כהן קודם ללוי ולוי לישראל דהכי כתיב קרא ומיהו בירושלמי עלה דהך יליף רשב״י מכהנים בני לוי ואח״כ זקני ישראל ולא יליף מיתורא דבני לוי א״כ אין עדיפות לוי לישראל וע׳ מפרש שם בתוס׳ (ד״ב) השלישי י״ל כהן בעל מום מקרא דכהנים בני לוי הנך נמי כ״ה כמו אמור אל הכהנים אפי׳ בעלי מומין במשמע משא״כ לחם אלקיך הוא מקריב י״ל דבעל מום ליתא לעשה וי״ל מקריב אכילה נמי בכלל (ער״מ פ״ד מה׳ כלי מקדש הא״ב ובמנין המצות ל״ב מצות עשה לחלוק כבוד לזרעו של אהרן) הרביעי הוא אם נאמר הכהנים בני לוי ואח״כ אל זקני ישראל שמעינן דכהן קודם אפי׳ ע״ה לזקן ת״ח מסנהדרין דסתמא כתיב משא״כ וקדשתו כי קדוש הוא י״ל קדושת התורה יותר חמורה מקדושת הכהן ודוקא בשוין מ״ע הוא ע׳ מפרש שם וע׳ פי׳ המשנה להר״מ בגיטין דוקדשתו בשוין הא ת״ח יותר קדושת התורה עדיף וממ״ש בפ״ד מה׳ כ״מ ה״ב צריך כל אדם משמע אף ת״ח יותר ממנו וי״ל. והנה המ״א הניח בהנחה קיימת בר״א ד״ה והא דסימן קכ״ח סעיף מ״ם נושא נשים בעבירה אין קורא ראשון ולישראל עולה ויש כח בשוא״ת (ונאמר דזה שוא״ת הוי) או כיון שחילל קדושתו ורשע לאו קדוש הוא ולפ״ז כהן רשע משאר עבירות ודאי אם יש כהן אחר קודם וא״ל הוא קודם לישראל מקרא דוקדשתו וקשיא לי כיון דת״ח יותר מכהן הוא קודם דקדושת התורה עדיפא כ״ש כהן רשע וישראל כשר הוא קודש יותר וכ״ת אה״נ תרוץ לי ההיא דקכ״ח סעיף מ״ם דמשמע דווקא עבירות דכהונה וצ״ע: והנה בגיטין שם אביי מתרץ לא נצרכא ע״כ למ״ד מן ויתנה לכהנים דאי מוקדשתו י״ל מתני׳ באין שוין שכהן אין כ״כ ת״ח כישראל דרשאי ישראל קודם ומפני דרכי שלום כו׳ או כהן בעל מום כו׳ ואפ״ה אמר אביי נקטינן נתפרדה החבילה היינו שלא יעלה באמצע אבל מצוה שיקדים לוי לישראל ואי״ה בט״ז ומ״א אות ו׳ ויו״ד אבאר ומהא דאה״ע סימן ג׳ דנאמן בתורה עח״מ וב״ש דאין איסור כל שאין כאן זלזול דכהונה שזה אומר שזה כהן הקורא אותו מאמין לו אין איסור עשה. ועמ״א אות ו׳ וך׳ ואי״ה שם יבואר: עשרה כהנים ופי׳ א׳ ובעל שמשתיקין מדין כהונה מדרבנן רשאין לקרות ישראל מוקדשתו את לחם אלקיך מקריב וכיון דמדרבנן אין מקריב א״צ לקדשו וכ״ש ספק בן ט׳ לראשון משא״כ מקרא ויתנה אל הכהנים וכל זקני ישראל י״ל ספק תורה לחומרא ואי״ה יבואר עוד: ואין עט״ז מגילה כ״ב ב׳ יע״ש ובמנחה שבת הע״צ דסמוך לחשיכה הוא יע״ש ואי״ה יבואר בסי׳ רצ״ב בזה. ואע״ג דמנין הקרואים משה ועזרא תקנו כמ״ש במ״א מ״מ הא גופא מהך טעמא. ועט״ז במ״ש באות שאחר זה: ש"ע סָעִיף א
ב ואם עט״ז בסי׳ קל״א אות יו״ד דכל זיין ימי המשתה כמועד וה״ה אלמון ואלמנה שלשה ימים ומחזיר גרושה אפשר נמי דהוי מועד דיליה אפי׳ מנשואין ואע״ג בסימן תקמ״ו ס״ב מותר להחזיר גרושה מנשואין עמ״א שם וצ״ע בזה. ומ״ש בשם ריצב״א כו׳ עב״י בשם המרדכי ג׳ חתנים וא׳ כהן וב׳ ישראלים כהן קורא פעמים ובשם הגמי״י ב׳ חתנים (ישראלים) או ג׳ כו׳ יראה דחולק עם המרדכי דשם אין אחר רשאי לעלות והכהן קורא פעמיים וא״כ בישראלים עולה רק א׳ והגמי״י בשם ריצב״א ב׳ ישראלי׳ קורא כהן ולוי והב׳ חתנים הואיל וכהן ולוי בהיתר עולים אבל חתן א׳ אין להוסיף ולקרוא לחתן רביעי דאין מוכרח וליהוי שלישי ועוד דחתן קודם לשאר ישראל וכמ״ש הפר״ח ראיה ממ״ק מניין לחתן שמיסב בראש כנאמר כחתן יכהן פאר והלכך כשאין כהן חתן קורא ראשון יע״ש. ע״ש א׳ נשא גרושה וא׳ חלוצה שניהם שוין דלא כשכ״ג כיון שהם ישראלים. ואם א׳ בתולה והב׳ בעולה נמי אפשר שוין בב״י. ומ״ש מלבוש דלא נהגו כן משמע אבעלי ברית וכ״מ בפר״ח אבל במ״א ב׳ הבין דגם בחתן אין נוהגין כן וכ״ה בבדק הבית שאף בחתן אין נוהגין. עאה״ע ס״ד סא״ב צ״ע אם אלמון שנשא בעולה אם אסור במלאכה ולא הוי מועד לענין אבילות דהרי בעל ברית שבעה נוהג אבילות עא״ר קל״ב אות ד׳ ועפר״ח כאן וצ״ע בזה לענין כמה דברים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ג
ג כהן עט״ז ועיין מפרש בירושלמי (ד״ב גיטין פ״ה) דר״י לשיטתיה דיליף ונגשו הכהנים בני לוי וכל זקני ישראל (דברים כ״א) אלמא קודם לזקני ישראל משא״כ וקדשתו יש לומר קדושת ת״ח ותורה עדיף טפי יע״ש ועיין לבוש הביא ילפותא דרב מתנה עם וקדשתו ובנ״ץ ה׳ רק ויתנה אל הכהנים (דברים ל״א) וא״י כולהו הביאו וקדשתו ויש נ״מ טובא כמ״ש בריש הסימן ועב״ח ופרישה תירצו דכייפו כ״ע מחמת רוב חכמתו בעינן וזה לא נמצא עתה כ״א כייפו לא מרוב חכמה ואם מופלג בדורו הקטן אומר גדול הוא יע״ש בזה ולכן המנהג שכהן קורא ראשון. המחבר בס״ד השמיט מלת היום שבר״מ אזיל לשיטתיה שיישב זה בב״י. ואפילו מוחל הכהן א״י אפי׳ ב׳ וה׳ האידנא: ש"ע סָעִיף ג
סָעִיף ה
ד אם עט״ז אם נאמר דחולק בפירוש עם המ״א. ומפרש כלבוש דכבר קראו אז בגוף הדין אין חולק עם המ״א (וי״ו) ואם מפרש כמ״א אז חולק עמו בדין כמבואר וראוי שתדע דלאו דוקא ברכות ק״ש דרבנן וה״ה ויאמר דרבנן דב׳ פרשיות ד״ת עסי׳ ס״ו אות ה׳ וסי׳ ס״ז ביארתיו ומ״ש פגם כאן ידוע שמתפלל כ״כ ז״ל גבי תענית: ש"ע סָעִיף ה
ה וטוב עט״ז ועב״י בהא דרב ור״ה קרו בכהני ולא יצאו הכהנים התם ידוע ומפורסמים היו גדולי הדור וליכא פגם משא״כ בתענית י״ל לפגם ועסי׳ תקס״ו אות ז׳ אם קראו למי שאין מתענה במנחה יע״ש ועמ״א שם ח׳ בשחרית ובב׳ וה׳ עולה אף שדוחין פ׳ השבוע ובשאר ימי החול לא: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ו אבל עט״ז כפי דעתי ההדיוטית אדונינו ז״ל כיון כוונה מיוחדת כמו שאגיד. כי המעיין ברש״י גיטין נ״ט ב׳ ד״ה נתפרדה ב׳ פירושים ויש בכ״א ג׳ פירושים כפי פשטיות הלשון מורה דלשון ראשון חומרא לא יקרא לוי כלל אבג״ד כולי והטעם אע״ג בישראל יכול לעלות במקום כהן מ״מ לוי יש לו חשיבות ואם ירגילו כך יאמרו שחשיבות שלו שכהן הוא. הלשון הב׳ קולא שלימה דישראל קורא א׳ ולוי קורא שני וההיא דכתובות מיירי בשוי״ן (עתוס׳ ד״ה נתפרדה) וזה דעת הרא״ש כפי מה שהבין הב״ח ז״ל ומ״ש שלא יקרא לוי במקומו עשה כלומר במקומו של כהן כו׳ ומ״ש הרא״ש ראיה מריב״ל לומר בשוין דוקא לוי ראשון דלא מוכח כן מכתובות אבל הט״ז ז״ל לדוחק חשב הכלומר שעשה הב״ח ז״ל ופירש במקומו כפשטיה במקום שני וב׳ חומרות. לשון א׳ כל״ל לא יקרא לוי אבג״ד ולשון שני לא יקרא במקומו שני אבל ראשון איזה שירצה או ישראל ולא יקרא לוי אחריו או יקרא לוי ראשון ומההיא דכתובות אין ראיה כלל רק מריב״ל. (ומ״ש הרא״ש בשוין קשה קצת דלפני כהן ל״ד שוק אין מקומו פה) ולפ״ז ללשון ב׳ במקומו לא הא ג״ד קורא. השלישי לשון א׳ אין קורא כלל בג״ד וגם נכלל אפילו ישראל גדול הא ראשון קורא לוי ולשון ב׳ קורא לוי שני בישראל גדול וכתובות בשוין וזה כפי מצא כתוב שהביא הב״י (וכ״ה דעת מ״א אות יו״ד) והט״ז הונח לו ברא״ש כפי׳ ב׳ החומרות בלשון א׳ וב׳ ע״כ הקשה ג׳ קושיות א׳ הול״ל להר״ב וי״א כי נמשך אחר סברת הרא״ש וטור ב׳ ללשון ב׳ ג״ד רשאי כדדייק מלת במקומו ג׳ היה להטיל תנאי בשוין הלוי קודם בדוקא לרא״ש כו׳. ע״כ תי׳ דהר״ב פסק כל״ק לחומרא דג״ד לא יקרא גם אם ישראל גדול אין עולה הלוי דיאמרו כהן הוא הלוי אבל כששוין אז סמך להקל כלשון שני דלוי קורא ראשון בדוקא ומלת יכול היינו שיצויר לפעמים כה״ג דאז הלוי קודם אבל כשישראל גדול אין הלוי קורא ראשון גם ג״ד לא דלא כרא״ש ומש״ה לא כ׳ וי״א אבל המ״א דעתו כמ״כ וכדבעינן למימר שם אי״ה וכאן אין להאריך: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ז והתחיל עט״ז גם כאן ברכו לא הוי התחלה ועא״ר אות ו׳ כפי הנוסחא שלפנינו א״ש ובכאן א״צ הכהן לעמוד כי לית ליה בושה שכבר עלה משא״כ בישראל ובא כהן שיעמוד ישראל מפני הבושה ועיין לבוש ס״ז וכ״כ הנ״ץ י״א יע״ש בזה ועמ״א בזה: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
ח שהראשון עט״ז גמרא גיטין נ״ט ב׳ ועסי׳ רפ״ב ס״ג ובהג״ה ומ״מ אין מוכח דמשלים מנין הקרואים והא דחיישינן לפגם שני בלוי דיאמרו ממזר הוא ומפני חשיבתו קראו קודם לישראל אחר ויקרא עוד להשלים המנין כיון דחשש הוא ליוצאים כדמסיק בגמרא שם ומיהו מדחזינן דע״כ כדין אשה יראה ה״ה ממזר משלים המנין עסי׳ רפ״ב. והא דהוריות ממזר ת״ח קודם לכ״ג ע״ה י״ל בישיבה ולשאר דברים אבל לתורה לא וכ״ש למ״ש המחבר בס״ד המנהג הפשוט כו׳ והשמיט מלת היו״ם: והוי יודע שרש״י גיטין נ״ט ב׳ ד״ה אבל שאין כהן חולק כבוד ללו״י (דלא ליתי לאינצויי שאר לוים או ישראלים) ולוי אין חולק לישראל והן אמת במשנה אלו מפני ד״ש כהן כו׳ ואחריו לוי וישראל משמע דגם לוי וישראל מפני דרכי שלום ואי בדאיכא כהן בלא״ה אסור לישראל אחר כהן שלא יאמרו כהן פגום הוא וקורא פעמיים (עיין לבוש בזה) אלא מיירי באין כהן ולוי וישראל שווין דאז לוי קודם מדינא כמ״ש באות וי״ו אז אין יכול למחול לישראל מפני ד״ש וזה מורה כמ״ש באות וי״ו דלוי קורא ראשון לכל הפירושי׳ וצ״ע שלא הזכירו מזה כלום ע״ש ברש״י נקטינן נתפרדה החבילה פירש״י ז״ל מסורת מאבותינו ולכאורה נקטינן מהא שמעתא משמע דפריך מפני דרכי שלום ד״ת והיינו כתנא דבי ר״י וקדשתו (דשאר לימודים הם דרך דרש ואסמכתא משא״כ וקדשתו והר״מ ז״ל מנה למ״ע ל״ב עמ״א ך׳ ור״א ד׳ יע״ש) וא״כ מוקדשתו אין ראיה שיהא חשיבות ללוי א״כ שפיר נתפרדה החבילה איבד כבוד״ו משא״כ לאינך דרשות מוכח דלוי קודם לישראל א״כ באין כהן לא איבד כבודו ואדרבה קורא ראשון אלא דרש״י לא פי׳ כן והבן: נסתפקתי כהן פצוע דכא או כרות שפכה אי בקדושתיה קאי וקורא ראשון או לאו גם כהן בעל מום או כהן קטן. והנה אם יש כהן אחר בביה״כ פשוט דאסור לקרוא ראשון לכהן פ״ד או כ״ש ואם אין כהן אחר הוי ספק ולמ״ד וקדשתו אסמכתא הוי ספק דרבנן לקולא דדרכי שלום ליכא אלא כשכהן מוחל כו׳ ועיין אה״ע סימן ה׳ בח״מ א׳ וב״ש א׳ י״א דמותר בגרושה והוי כזר כו׳ ועיין ר״מ פ״ו מה׳ ביאת מקדש ועמ״א סימן רפ״ב אות ו׳ קטן לית ביה וקדשתו דלאו בר עבודה הוא ולפ״ז בעל מום נמי לאו בר עבודה הוא וכ״ת לחם אלקיך מקריב אכילה בכלל קטן נמי אוכל ומה בכך שאין חולק עיין ר״מ פרק עשירי הי״ז יע״ש וא״כ צ״ע מ״ש קטן מבעל מום ועמ״ש בריש הסימן בט״ז מזה ועיין מנחות ע״נ א׳ יע״ש: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
ט נהגו עט״ז מוכרח אני להאריך בכאן בגמרא גיטין נ״ט ב׳ כהן אחר כהן פגם ראשון ולוי אחר לוי פגם שניהם כמ״ש באות ח׳ וא״כ כהן אחר כהן בהפסק לוי וישראל חשש א׳ ליכא חשש שני איכא דחלל הוא ועולה רביעי תי׳ הב״י ג׳ תירוצים א׳ שאח״כ ג״כ לוי וישראל ולפ״ז אחרון או מפטיר אסור (וצ״ל בלוי בנ״ד ג״כ לא יעלה דלא כר״י בב״י דלב׳ הפירושים ג״ד יעלה והמחבר בס״ו פסק כן דלא יעלה לוי משמע ג״ד נמי לא ואם שהשמיט מלת כלל עמ״ש באות ו׳ אין לחלק בין יש כהן אם אין כהן) והקשה הפר״ח חשש יוצאין בין גברא לגברא (כנראה ט״ס ראשון וי״ל ראשו״ן כהן שני ושני הלוי שני דודאי כשהם בביה״כ יודעים שכהן כשר דאל״כ איך קראו לוי אחר ישראל וכן הלוי שני כשר דאל״כ איך קראו ישראל אחר כהן ולב׳ פגומים לא חיישינן אבל חשש הוא יוצאין ויאמרו הראשו״ן כהן שני הוא פגום) דבגמרא נמי אמר ליוצאים בין גברא לגברא דמותר לצאת דא״נ יוצאין קודם גלילה הא סבורים ששי הוא יע״ש. והב״ח הקשה דמדכתב הטור בהפסק ישרא״ל משמע באין לוי וכהן קרא פעמיים ורבותא אמר אעפ״י שרק א׳ מפסיק לא חיישינן (וגדולה מזו לוי אחר לוי בהפסק ישראל לא חיישינן לראשון והב״י רמז לזה דכתב ואם אין לוי קורא פעמיים דמשמע דהפסק ישראל לחוד וא״כ כהן שני חשש פגום דליכא לוי וסובר דכולי האי לא שרינן שיקרא השני פעמיים עמ״א י״ד ותי׳ דהטור מיירי כעין גוונ״א דגמרא דליכא חשש שני ובגמרא בהוחזק באבוה לחוד והטור במוחזק באבוה ואימי׳ דשני ורק פגם א׳ ובהפסק שרי ולפ״ז אחרון מפטיר שרי עוד תי׳ הב״י דיאמר הכהן בשני ומדינא דש״ס אסור משום הנכנסים ומש״ה לוי אחר לוי פגם שניהם אבל בעו״ה עכשיו ליכא חשש נכנסים ומהני בשני כהן וכן בלוי והפסק ישראל בעינן דלא נחלוק על דין התלמוד בהדיא והנה בש״ע ע״כ תירוץ השני חדא דלא הזכיר כהן לוי ישראל בשני ועוד לוי אחר לוי בהפסק ישראל פגם שני ישראל הוא ומאי ולכן דכתב רמ״א דאדרבה לאחרון ומפטיר אסור ש״מ כתי׳ הב׳ אע״פ שהוא כהן ומהני בלוי אחר לוי ופגם ראשון ליכא דמיד היו מרננים ומיהו ז״א אלא דבשני אומר אע״פ שהוא כהן ליכא כלל פגם שניהם. והפרישה תי׳ כעין זה באופן אחר דהאידנא כהן אחר כהן אסור משום פגם א׳ כמו בימי הש״ס ובשני ליכא פגם דיאמר הכהן (ובלא אע״פ) אבל בהפסק ישראל מיד היו מרננין וק׳ בלוי אחר לוי דאמר פגם שניהם יאמר הלוי בשני וי״ל בלי הפסק יש הוכחה שא׳ פגום משא״כ בהפסק. התי׳ הג׳ כ׳ הב״י ועוד י״ל שמנהג זה כו׳ ומשמע להט״ז ז״ל דהוא תי׳ אחר לא תי׳ ראשון.והשתא מבוארין דברי הט״ז ז״ל הביא קושיית הב״י ותי׳ א׳ והק׳ קושיית הב״ח וב״י רמז לזה מדכ׳ ואם אין לוי קורא כהן פעמיים (מה שהק׳ על הב״ח כתבנו פירוש הב״ח דמיירי במוחזק באבוה ואימיה וכעין הש״ס) והביא תי׳ שלישי (כפי הבנתו) והקשה למה לא אסור כה״ג ותירץ דחז״ל תקנו במשנה כהן לוי ישראל וכל שמשנה יטעו כו׳ וכן לוי אחר לוי כשיש כהן שרי ובאין כהן אסור כבס״ו ועסי׳ קל״ח א׳: ובדברי קדשו של הלבוש השמיט לוי אחר לוי בהפסק ישראל כי מפורש כתב שם תי׳ א׳ של הב״י ובלוי אחר לוי לא מהני זה עב״י מה שהקשה דברי הרשב״א אהדדי דהיינו בכהן אחר כהן יש חשש ללוי שני הנכנסים בלוי שני ולא ידעו שקרא כהן לפניו ועא״ר אות י״ב ולמ״ש א״ש ואין להאריך: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
י ש״ץ עט״ז דא״כ לא ימנו לש״ץ וסגן כהן רשאי לקרות לאחר ואין ראיה ממרדכי דהוצרך ליתן טעם בש״ץ דהתם המצות שלו: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
יא מפני עט״ז ביש ב׳ לוים וב׳ ישראלים יש תקנה שיקרא כהן לוי ישראל כהן לוי ישראל והשביעי כהן ואם יש רק לוי א׳ וישראל א׳ דעת הלבוש יהפכו הסדר ישראל לוי כהן אבל הט״ז סובר דיקרא כסדר המשנה ולא אמרו דרכי שלום דכהנים (אל״א) בענין שא״א לקיים סדר המשנה וכ״כ הנ״ץ כט״ז וכ״ש למ״ד וקדשתו ד״ת עפר״ח כאן ומ״א ך׳ ומ״ש כמה לוים יקרא לוי ראשון ואח״כ כהן אחר כהן בהפסק לוי עמ״א אות י״ד וכאן שכולה כהנים עדיף טפי שיקרא כן ועיין לבוש עוד מזה: ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יד
יב אבל עט״ז. משמע באותו יום נמי שרי וכ״כ א״ר י״ט דקובע ארון ועמוד שרי באותו יום. ואדם חשוב עמ״א כ״ג: ש"ע סָעִיף יד
בְּאֵר הֵיטֵב Be’er Heitev
סָעִיף א
א ובחמישי. עיין מ"א שתמה על הרי"ף שכתב בשם הירושלמי שמשה תיקן לישראל שיהיו קורין בב' וה' וכו' ע"ש. וגירסא מוטעת נזדמנה לו להמ"א ועיין בהרי"ף שלפנינו ועיין מהר"י הלוי סי' כ"ט: ש"ע סָעִיף א
ב שלשה. ואם בטלו ביום ב' הקריאה ע"י אונס יכול לקרות ביום ג' שלא ילכו ג' ימים בלא תורה משא"כ ביום ה' עטרת זקנים ע"ש: ש"ע סָעִיף א
ג כי"ט. ואין נוהגין כן אחרונים: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ד אם בטלו. וה"ה אם התחילו ולא סיימו מחמת קטט אבל אם היו ב' מחוברין באותו שבת שבטלו אין קורין בשבת הבאה ג' דלא מצינו לעולם שקורין ג'. וא"ל יקראו ב' לכל הפחות דאין תקנה לחצאין. ואם בטלו פרשת ויחי אין לקרותו עם פרשת שמות דצריך לקרות חד גברא מסוף סדרא ראשונה לתחלת סדרא שניה כדי שיהיו מחוברין וזה אין נכון לעשות בשני ספרים ר"מ מינץ סי' פ"ה. ועיין עטרת זקנים: ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ה במלה. ועכשיו לא נהגו לדקדק אחריו: ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ו להפסיק. ואפי' למ"ד בסי' ס"ו ס"ד שמפסיק היינו בשקראוהו אבל לכתחלה אין לקרותו. ל"ד שמע אלא ה"ה כשעוסק בכ"מ דאינו רשאי להפסיק כגון בברכות של ק"ש. ואפשר בפסוקי דזמרה שרי לקרותו. מ"א: ש"ע סָעִיף ה
ז במקומו. ואין ממתינין לו מפני כבוד הציבור מהרי"ק אם המנהג לקנות במעות מי שיקרא ראשון בהתחלת התורה בבראשית אם קונה ישראל מוחל הכהן על כבודו ויוצא מבה"כ (ופעם אחת לא רצה הכהן לצאת מבה"כ) ומותר לכפותו ע"י השלטון לצאת מבה"כ כדי שלא יתבטל מכבוד התורה מהרי"ק שם וכנה"ג ופר"ח פסקו דאפי' לא יצא הכהן יקרא הישראל ע"ש. ועיין בתשובת כנסת יחזקאל שאלה ז' שחוכך בזה: ש"ע סָעִיף ה
ח מבה"כ. עיין סי' תקס"ו ס"ו מש"ש: ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ט פוסק. מסתברא דעולה למנין שבעה אבל אם היה כהן בבה"כ ובטעות סבור שאין שם כהן וקרא ישראל אין עולה למנין שבעה ואחר ישראל יעלה הכהן. פר"ח ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
י התחלה. משמע דאם התחיל לומר ברוך אתה ה' הוי התחלה אף דיכול לומר ברוך אתה ה' למדני חוקיך. מגן אברהם: ש"ע סָעִיף ו
יא בתיבה. כדי שלא יתבייש: ש"ע סָעִיף ו
יב לעלות. ט"ז העלה דמיירי בלוי גדול יותר ולכל הפחות בשוין אבל אם ישראל גדול הוא עולה ראשון ואז לא יעלה הלוי כלל ע"ש: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
יג שנית. גם כאן לא הוי ברכו התחלה: ש"ע סָעִיף ז
יד אותו. ועולה למנין ז'. ול"ד למ"ש בסק"ט שאם היה כהן בבה"כ ובטעות קראו ישראל דאין עולה למנין ז' דשאני הכא דעדיף כהן מלוי. פר"ח: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף ח
טו פגום. אבל השני אינו בחשד זה דמוקמינן לה בגמ' דמוחזק לן באביו שהוא כהן ולגבי ראשון יש עדיין חשש שמא אביו נשא גרושה והוליד זה שהוא חלל ונודע הדבר ע"כ קראו לכהן אחר אבל השני א"א לומר כן עליו דאי חלל הוא א"כ אף במקום לוי לא היה לקרותו אבל בב' לוים זא"ז איכא חשד על שניהם שמא א' פסול מלויה ואינו אלא ישראל כי ממזר הוא מש"ה כתב אח"כ שאחד מהם פגום. וכתב ב"ח מכאן מוכח דממזר מותר לעלות לתורה: ש"ע סָעִיף ח
סָעִיף י
טז ביניהם. פי' שקורא כהן לוי ישראל אבל אחר הלוי אסור כנה"ג משפט צדק ר"י הלוי פר"ח ואם אין שם לוי קורא הכהן פעמים ואח"כ ישראל וחוזר וקורא כהן ע"ש (ועי' בס' אליהו רבה מה שמתרץ על תמיהת הב"י על הרשב"א): ש"ע סָעִיף י
יז כהן. ומ"מ בלי הפסק ישראל אסור דחיישינן דילמא לא שמעו כולהו. במקום שתקנו שחכם העיר יקרא הי"ג מדות אם הוא כהן יכול לקרות שלישי. משפט צדק ר"י הלוי כנה"ג ע"ת מ"א: ש"ע סָעִיף י
יח שבעה. וה"ה בתענית לא יעלה למפטיר שהוא מנין הקרואים ואם אין שם ישראל היודע למפטיר מקרין אותו. מ"א עי' סי' רפ"ד ס"ד. וכן אין לקרותו לשביעי. וכן בי"ט לחמישי ואם קרא הכהן לחמישי אם אפשר להחליף במפטיר יחליף ויעמוד שם ויקרא למפטיר החמישי והוא יקרא המפטיר ובאם א"א כיון שעלה שוב לא ירד א"ז. והא דקורא כהן אחר כהן אחד לאחרון ואחד למפטיר י"ל כיון דמפסיקין בקדיש שרי עיין מ"א. מעשה אירע בפראג בי"ט שטעו וקראו לכהן לחמישי. והורה הגאון ר' אליהו רבה ז"ל דאם אפשר להחליף במפטיר יעמוד שם ויפטיר ויקרא האחרון והוא מפטיר ובאם א"א כיון שעלה לא ירד ע"ש טעמו: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
יט ואינו שם. ואם אותו כהן מתפלל מותר לקרות האחר בשם דהכל רואין שמשום תפלה אינו עולה. מ"א: ש"ע סָעִיף יא
כ ראשון. ומותר לקרות בנו תחתיו. דאם איתא שהוא פגום אף בנו פגום אבל לאביו אסור. מ"א: ש"ע סָעִיף יא
כא לתורה. וה"ה לוי ש"ץ יכול לקרות לוי אחר לתורה פר"ח וכן הקונה מצות אם הוא כהן יכול לקרות לכהן אחר דהכל יודעים שהוא קונה המצות לכבד אחרים. ט"ז: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יד
כב מכינים. היינו ארון או תיבה על יום או יומים דעיקר תלוי באם שעושים מקום קבוע לס"ת. ובפרשת זכור מותר להביא ס"ת אצלו. מ"א: ש"ע סָעִיף יד
כג חשוב. בהג"ה בשם א"ז משמע דתרתי בעי חולה ואדם חשוב אבל בא"ז משמע דחולה אפי' אינו חשוב וחשוב אפי' אינו חולה שרי. ד"מ: ש"ע סָעִיף יד
בִּיאוּר הַגְרָ״א Be’ur HaGra
סָעִיף א
א ס"א ואם כו' כי"ט כו'. כמ"ש בפ"ק דכתובות הוא ישן כו' מסייע כו' ובפ"ק דמ"ק חתן שנולד כו' ודוקא שני חתנים וכמש"ו דלדידהו דוקא וכמש"ש לו ולביתו כו': ונראה כו'. כמ"ש בסי' תקנ"ט ס"ט ואינו מוכרח ועמ"א: ש"ע סָעִיף א
סָעִיף ב
ב ס"ב אם בטלו כו'. כמ"ש בתפלה טעה ולא התפלל כו': ש"ע סָעִיף ב
סָעִיף ד
ג ס"ד המנהג כו'. שע"פ הדין ת"ח קודם כמ"ש במגילה כ"ח א' ואפי' הכהן ת"ח וישראל גדול ממנו הוא קודם כמש"ש אלא שמצוה להקדים הכהן ועתוס' שם ובגיטין נ"ט ב' דרב ור"ה קרי בכהני ע"ש וכ"ד כל הפוסקים רק ע"פ המנהג שנהגו מקדם כמ"ש הרמב"ם וש"פ רק הגאונים ס"ל דאינו רשאי דדוקא רב ור"ה דכייפי ליה כמש"ש ודוקא שכפופים מצד חכמתו אבל בלא"ה אינו רשאי כמ"ש בטור אפי' נשיא ישראל וראיה ממש"ש שאחריהם ת"ח הממונים פרנסים כו' ועוד דוקא שכל הכהנים כפופין לו בכל העולם כמש"ש אפי' ר' אמי כו' וההיא דמגילה כמ"ש תוס' שם דלר' פריד' היו כפופין הכהנים או כמ"ש בשם רש"י דבבהמ"ז מיירי: והוא כו'. מיהו כו' עיין מ"ש סי' קל"ט ס"ב ש"ע סָעִיף ד
סָעִיף ה
ד ס"ה אינו כו'. אע"ג דאמרינן בברכות י"ד ב' רב משי כו' דוקא בתפילין כמ"ש תוס' שם ד"ה ומנח כו': וקוראים כו' ואין כאן משום חילול כהונה כיון שאינו יכול לקרות וגם אין ממתינים לו מפני כבוד ציבור דהא אפי' במקום ת"ח גדול ממנו דוחין קדושתו כ"ש במקום טרחא דציבורא שהתירו לכ"ג לקרות בע"פ כ"ש כה"ג: וטוב כו'. משום פגמו כמ"ש שם בכהן אחר כהן כו' ובנשיאת כפים וע"ל סי' קכ"ח ס"ד. מהרי"ק אבל ב"י השיג עליו דהא רב ור"ה דקרו בכהני לא מצינו שהיו מצריכין הכהנים לצאת ועוד דאם יצאו לא הל"ל שאני כו' דמיכף בלא"ה כיון שיצאו מותר אלא ע"כ בפניהם היו קורין ולא היו חוששין לפגם דמינכר ה"נ דמינכר לכן כ' וטוב כו': ש"ע סָעִיף ה
סָעִיף ו
ה ס"ו אם נכנס כו'. דאם מפני כבוד ת"ח אינו קורא כ"ש משום ברכה שאינה צריכה שהתירו לקרות בע"פ לכ"ג ביה"כ כמ"ש בפ"ז דיומא ועובר משום לא תשא כמ"ש בפ"ה דברכות ל"ג א': אבל כו'. כיון שאמרו בי"ה ל"ו: ועומד כו' ואז כו'. שצריך לקרות כמ"ש בפ' בתרא דברכות נ"ה א' שלשה כו': ולא יעלה כו'. רמב"ם וכפי' ראשון שברש"י שם וראיה ממ"ש בפ"ב דכתובות כ"ה ב' מוחזקני כו' שקרא אחריו לוי ועתוס' שם ושם ורמב"ם כ' אחריו לוי כלל והש"ע השמיט תיבת כלל שכ' בס"ט נהגו לקרות כו': אבל ראשון כו'. כמ"ש הרמב"ם וש"ע אחריו וכמ"ש הרא"ש שם כדאריב"ל מימי לא ברכתי לפני כהן ולא בירך ישראל לפני: וכשקוראין כו'. כמ"ש מוחזקני כו' ומשום היוצאין וחששא בעלמא הוא: ש"ע סָעִיף ו
סָעִיף ז
ו ס"ז אם כו'. כמ"ש בסעיף שקדם: ש"ע סָעִיף ז
סָעִיף י
ז ס"י נהגו כו'. ולא חיישי' לפגמו של שני שקוראין אחריו לוי ולא חיישינן כולי האי וכמ"ש בכתובות שם שקרא אחריו לוי: וי"א כו'. דחיישינן ליוצאים וס' ראשונה ס"ל דלא חיישינן לזה דא"כ גדול שקורא ראשון יחוש לזה שיעלו אותו כמ"ש שם: ש"ע סָעִיף י
סָעִיף יא
ח סי"א יש מי כו'. כנ"ל בכהן אחר כהן לוי כו': ש"ץ כו' עמ"א וט"ז: ש"ע סָעִיף יא
סָעִיף יב
ט סי"ב וכל שאין כו'. נלמד מהירושלמי הנ"ל שאין משום פגם כה"ג רשב"א וז"ל ומכאן אתה למד כל שאין כו': ש"ע סָעִיף יב
סָעִיף יד
י סי"ד בני אדם כו'. בירושלמי פ"ז דיומא בכל אתר את אמר הולכין אחר תורה והכא תימא מוליכין תורה אצלו על ידי שהם בני אדם גדולים בתורה התורה נתעלה בהם וז"ש ואם הוא כו' ודוקא חשוב בתורה וכמש"ש והא תמן מוליכין אורייתא גבי ריש גלותא אר"י בר בון תמן ע"י שזרעו של דוד משוקע שם אינון עבדין (ולא) כמנהג אבותיהם וע' רמ"פ סי' ע"ח: ש"ע סָעִיף יד
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain. Pri Megadim (Eshel Avraham, Mishbetzot Zahav): Warsaw 1877 edition. באדיבות פנינים - הספרייה החופשית pninim.org (GNU FDL 1.3)