א הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה לֹא יְשַׁיֵּר בְּפָרָשָׁה פָּחוֹת מִג' פְּסוּקִים, מִפְּנֵי הַיּוֹצְאִים אָז מִבֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁיֹּאמְרוּ: הָעוֹלֶה אַחֲרָיו לֹא יִקְרָא אֶלָּא שְׁנֵי פְּסוּקִים הַנִּשְׁאָרִים; וְכֵן לֹא יַתְחִיל בָּהּ פָּחוֹת מִג' פְּסוּקִים, מִפְּנֵי הַנִּכְנָסִים אָז בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁיֹּאמְרוּ שֶׁלֹּא קָרָא הָרִאשׁוֹן אֶלָּא ב' פְּסוּקִים. הַגָּה: וְאֵין חִלּוּק בֵּין פ' פְּתוּחָה לִסְתוּמָה; וּפָרָשָׁה שֶׁאֵינָהּ רַק ב' פְּסוּקִים, מֻתָּר לְשַׁיֵּר בִּתְחִלָּה וּלְהַפְסִיק שָׁם (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סִימָן כ"ב). וִיכַוֵּן שֶׁיַּתְחִיל תָּמִיד לִקְרֹא בְּדָבָר טוֹב, וִיסַיֵּם בְּדָבָר טוֹב (אוֹר זָרוּעַ וּמַיְמוֹנִי פֶּרֶק י"ג מה"ת) וְע"ל סִימָן תכ"ח.
א סָעִיף א (א) לא ישייר וכו' - היינו שלא יסיים לשום אחד מהעולים סמוך להתחלת הפרשה שאחריה פחות משלשה פסוקים מפני היוצאין בין גברא לגברא שיסברו שזה שיעלה אחריו לא יקרא רק ב' פסוקים עד הפרשה [פרשה היינו פתוחה או סתומה ולא מה שהעולם קוראין פ' דהיינו שני שלישי והוא טעות גמור] ויסברו לומר שמותר הקריאה אפילו בפחות מג' פסוקים. ואם טעה וסיים שני פסוקים סמוך לפרשה ובירך לאחריה אי סליק ענינא כגון בפרשת המועדות שטעה ברביעי ולא שייר רק ב' פסוקים מתחיל עם החמישי פסוק אחד למפרע ואי לא סליק ענינא אין העולה אחריו מתחיל למפרע פסוק אחד אלא יתחיל לקרות ממקום שסיים העולה שלפניו ויקרא אותן שני פסוקים ועוד שלשה פסוקים או יותר מפרשה של אחריה:
ב סָעִיף א (ב) וכן לא יתחיל וכו' - דהיינו שלא יסיים עם הראשון שני פסוקים אחר הפרשה דא"כ יתחיל השני שני פסוקים אחר הפרשה ויאמרו הנכנסים בין גברא לגברא שזה שקרא לפניו לא קרא אלא ב' פסוקים שמראש הפרשה עד כאן ואין חילוק בכל זה בין קריאת השבעה או אותן שקורין להוספה. ואפילו המפטיר לא יתחיל שני פסוקים לאחר הפרשה כגון שיש פרשה בסוף של ה' פסוקים אלא יקרא כולה. [ואף אם העולה שביעי או אחרון לא קראו לפניו רק ה' פסוקים אלו יכול לחזור ולקרות אותם לקורא המפטיר] ומ"מ אם התחיל המפטיר מג' פסוקים האחרונים וקרא משם אע"פ שעדיין לא בירך ברכה אחרונה א"צ לחזור ולהתחיל מתחלת הפרשה ודי בקריאה זו:
ג סָעִיף א (ג) מפני הנכנסים וכו' - וכ"ז לכתחלה אבל בדיעבד אם קרא להראשון וסיים שני פסוקים אחר הפרשה ובירך לאחריה לא יתחיל השני העולה אחריו מראש הפרשה אלא יקרא ממקום שסיים הראשון ואילך דאין להחמיר בדיעבד משום חשש נכנסין ויוצאין וכנ"ל בסוף סק"א:
ד סָעִיף א (ד) מותר לשייר בתחלה - ר"ל לשייר אצל הפרשה ואין לחוש משום היוצאין שיאמרו שהקורא אחריו לא יקרא אלא שני פסוקים דכל שאין רואין שינוי לא חיישינן דדוקא אם יניח שני פסוקים בפרשה שמסיים בה זה הוי שינוי ומביא לידי חשד משא"כ כשגומר הפרשה שעומד בה אין כאן שינוי וה"ה שמותר לקרוא הפרשה הזאת [בצירוף מה שקרא לפניה] ולהפסיק אחריה ולא חיישינן שמא יאמרו הנכנסין אח"כ שלא קרא אלא הפרשה הזאת בלבד שהיא שני פסוקים דדוקא בעלמא דמפסיק באמצע הפרשה חיישינן דיאמרו הנכנסין שמסתמא לא קרא אלא ב' פסוקים דאל"ה למה קרא להלן ולא סיים בגמר הפרשה משא"כ הכא דבאמת סיים בגמר הפרשה ליכא למיחש למידי ויש מחמירין בזה שאין לעשות כן לכתחלה כ"א בקריאת ר"ח שקורין וביום השבת לשלישי [בצירוף מה שקראו לפניו ג"פ מפרשה הקודמת] שיש בה רק שני פסוקים אבל כשקורין פרשת השבוע בסדר פינחס אין להפסיק אחר וביום השבת לכתחלה וכה"ג בשארי מקומות כשאירע פרשה קטנה. כתב המ"א אם הפרשה היא באמצע פסוק כגון בתחלת פרשת פינחס בפסוק ויהיה אחרי המגפה שיש פיסקא באמצע פסוק מותר לסיים בפסוק הסמוך לו שאין חשש שהיוצאין יאמרו שהעולה אחריו לא יקרא רק עד הפיסקא ההוא שהכל יודעין שאין מסיימין באמצע פסוק אע"פ שיש שם פרשה:
ה סָעִיף א (ה) בדבר טוב - של ישראל דטובת עובד גלולים אינה קרויה טובה וכן לענין לסיים בדבר רע היינו של ישראל. כתב בספר חסידים סימן תש"ע יזהר החזן שלא יקרא למי שהוא עור או פסח בפרשה עורת או שבור או למי שראשו נתק בפרשת נתקים ולא יקרא למי שחשוד על עריות בפרשת עריות וכן בכל דבר ודבר. ואין לחזן לחשוב לברך אחד בשעת ברכות או לקלל בשעה שקורא הקללות והטעם שצריך שיהיה כונתו לקרות בתורה לשמה ולא לשם מחשבה זרה:
ו סָעִיף א (ו) ויסיים בדבר טוב - ואין לסיים במי שעשה מעשה רע:
א סָעִיף א לא ישייר. פי' שלא יפסיק לקרות ב' פסוקים לפני פרשה שבתורה מפני שיאמרו שלפיכך לא קרא עד הפרשה שדעתו לקרות עוד אחד עד הפ', ונ"ל דכשיש פ' באמצע הפסוק כגון בריש פנחס מותר לסיים אפי' בפסוק הסמוך לה דליכ' למימר שהשני יקרא עד הפ' שהדבר ידוע שאין מסיימים באמצע הפסוק אף על פי שיש שם פ', ואם טעה וסיים ב' פסוקים לפני הפ' יתחיל אח"כ פסוק למפרע [אגודה] ובהג"א כ' היכא דסליק ענינ' כגון פ' המועדים וטעה ברביעי ולא שייר רק ב"פ אז יקר' עם חמישי פסוק אחד למפרע כיון דא"א לקרותה יותר כ"כ התוס' משמע בעלמא יקרא ב' מפרשה זו וג' מפרשה אחרת וכ"מ בגמ' בהדי' דמשני שאני התם היכ' דאפשר וא"ל דש"ה שהפ' אינה רק ה"פ ואם יתחיל למפרע יהיה ב"פ אחר הפ' דהא ת"ק לא חייש להכי ע"ש אלא ע"כ לא מדלגי' משום הכי והטעם שלא חיישינן ליוצאין שיאמרו שהשני לא יקרא אלא ב"פ דאסור לצאת באמצע הקריאה אלא בין גברא לגברא ומ"ש התו' ד"ה אי איתא וכו' דחיישי' לנכנסין שיאמרו שמותר להתחיל ב"פ סמוך לפרש' היינו לס"ד דמקשן ע"ש ואף להר"ן דחייש לכך היינו שלא רצו לתקן לכתחלה לכך לקרות וכמ"ש סי' תכ"ג אבל היכא דאירע טעות לא תקנו לדלג משום כן וכדמסיק בגמרא ע"ש הטעם משום דטעות לא שכיחא וא"כ ה"ה אם טעה וסיים ב"פ אחר הפרשה אין מתחילין למפרע עמ"ש ס"ס קל"ז:
ב סָעִיף א לא יתחיל. פי' שלא יסיים לא' ב"פ אחר הפ' דא"כ יתחיל השני ב"פ אחר הפ' ויאמרו הנכנסים שלא קרא הראשון אלא ב"פ דאל"כ למה לא סיים כשהגיע לפרשה וה"ה אם יש בסוף הסדר פ' של ה"פ לא יתחיל להמפטיר ב"פ אחר הפרשה אלא יקרא ה' פסוקים (רוקח ה' שבת) וכ"מ בתוספות דמגילה ריש דף כ"ב גבי והקרבתם ואף על גב דהכל יודעין שהמפטיר מתחיל למפרע מ"מ בימי התלמוד היה המפטיר מתחיל במקום שסיים הראשון כמ"ש הרא"ש והיה אסור להתחיל ב"פ אחר הפרשה אף עכשיו לא בטלה התקנה וגם איכא למיחש שהנכנסין לא היו ידעו שהוא מפטיר כתוב בד"מ בשם א"ז עם הכהן מותר להתחיל וכן נוהגין להתחיל ויחל שהוא ב"פ סמוך לפ' עכ"ל וכ"כ האגודה, ובמרדכי כתוב וז"ל אלו הפרשיות ידועים הם ויודעים הכל שלא קרא לפניו שום אדם וליכא למיחש עכ"ל וזה שייך לומר בוהקרבתם שהוא ב"פ אחר הפרשה דליכא חששא וכן ויחל ובתוס' מגילה דף כ"ב כתבו וז"ל שאני אלו הפ' שהן ידועות לעולם וליכא למטעי וכן פ' של ר"ח שהשלישי קורא וביום השבת אין לחוש שיאמרו הנכנסין שהג' לא קרא אלא ב"פ של וביום השבת שהרי הדבר ידוע לעולם וגם יש להם לחשוב שא"כ לא היה לו להניח כשהגיע לפרשה שהרי גם זו מעין פ' שהניח בה עכ"ל, וצ"ע דא"כ מאי דשקיל וטרי בגמ' בר"ח היכי עבדי ה"ל לתקן שישיירו בר"ח ב"פ סמוך לפ' ויהיה הדבר ידוע לעולם ונ"ל דדוקא מהנהו תרי טעמא שרי: ועוד הנני יוסיף להפלי' על ת"ה שכ' פ' שאינה אלא ב"פ מותר להפסיק כמ"ש בש"ע פה ומביא ראיות מוביום השבת ומדברי התוס' פה משמע דדוקא וביום השבת שרי שהדבר ידוע לעולם וצ"ע, ואפשר לומר דכוונת התוס' ג"כ כן שהדבר ידוע כיון שיש פרשה בתורה כאן ראוי לסיים פה דבשלמא כשסיים במקום שאינו פ' אתי למימר מפני מה לא סיים בפ' אלא ע"כ שהתחיל בפ' וקרא ב' פסוקים משא"כ כאן שמסיים בפ' שבתורה הכל יודעין שבדרך לסיים שם ועוד יש להם לחשוב שא"כ כלו' אי איתא דמותר לקרות ב' פסוקים לא היו לו להניח פי' לא היה לו לסיים עם השני כשהגיע ליום השבת אלא היה לו לקרות עד ובראשי חדשיכם ולאחר כך לקרות הג' והד' אלא ע"כ אסור לקרות ב' פסוקים ול"נ דכונת התו' דמהיכי תיתי לומר שלא קרא אלא ב"פ כיון שיש לו לקרות יותר שהרי עדיין כל פ' ובראשי חדשיכם לפניו שהיא מענינו של יום ואין שם לקרות אלא הרביעי ומהיכי תיתי הפסיק שם אלא ע"כ שקרא כבר ג"פ כנ"ל מיהו בס"ת דידן ליכא פ' סמוך לויחל ולא סמוך לוהקרבתם וכ"כ בש"ג והנקדן בהגהות סמ"ג ובתשובת מהרי"ל סי' ק"ס ועפ"ז יש ליישב מה שנמצא בסידורים ישנים לסיים עם הכהן בסדר ואתה תצוה פ' א' אחר הפרשה דליכא למיגזר כלום דהכל יודעין שהכהן מתחיל מראש הסדר ועכשיו חדשים מקרוב באו ושינו הפרשה ממקומו ולא דקדקו יפה וגם בפ' וילך מסיימים באזניהם אף על פי שהוא ב"פ סמוך לפ' דהכל יודעים שאין קוראים אחר השלישי כלום בחול דלא כסדורים חדשים שהוסיפו ב' פסוקים:
ג סָעִיף א בדבר טוב. ונ"ל דטובת עכו"ם אינה קרויה טובה כמ"ש התוס' פ"ד דסנהדרין וה"ה רעת עכו"ם עסי' תקצ"א ס"ה ובתוס' ברכות דף ל"א:
ד סָעִיף א ויסיים. וה"ה שלא לסיים במי שעשה מעשה רע (רמב"ם סוף ידים) מי שהוא עור או פסח אין לקרוא לו פ' עורת או שבור וכן כל כיוצא בזה שלא יתבייש וכן כשקורא החזן ברכות לא יחשוב לברך חבירו (ס"ח סימן תש"ע):
א סָעִיף א ישייר. ואם טעה וסיים ב' פסוקים לפני הפרשה יקרא ב' מפרשה זו וג' מפרשה אחרת ולא ג' למפרע מגן אברהם ועיין ט"ז סימן תכ"ג. ופרשה באמצע הפסוק כגון בריש פנחס מותר לסיים אפי' בפסוק הסמוך לה דליכא למימר שהשני יקרא עד הפרשה. שהדבר ידוע שאין מסיימים באמצע הפסוק אע"פ שיש שם פרשה ומטעם זה מתחילין פרשת ויחל שהוא שני פסוקים סמוך לפרשה וכן והקרבתם הוא ב' פסוקים אחר הפרשה שאלו הפרשות הם ידועות לעולם וליכא למיטעי עיין מ"א:
ב סָעִיף א יתחיל. פירוש שלא יסיים לאחד ב' פסוקים אחר הפרשה וא"כ יתחיל השני ב"פ אחר הפרשה ויאמרו הנכנסים שלא קרא הראשון אלא ב"פ דאל"כ למה לא סיים כשהגיע לפרשה. וה"ה אם יש בסוף הסדר של ה' פסוקים לא יתחיל המפטיר ב"פ אחר הפרשה אלא יקרא ה' פסוקים. אם נמצא טעות בס"ת ומוציאין אחר קורין ממקום שפסק אם לא נשתייר לקורא אלא ב' פסוקים או א' ש"ד דאין קורין לו אלא מה שנשאר וליכא למיחש לנכנסים. שכנה"ג עיין מ"א:
ג סָעִיף א טוב. וטובת עכו"ם אינה קרויה טובה וה"ה רעות עכו"ם וה"ה שלא לסיים במי שעשה מעשה רע רמב"ם סוף ידים. מי שהוא עור או פסח אין לקרוא לו פרשת עורת או שבור וכן כל כיוצא בזה שלא יתבייש. וכן כשקורא החזן ברכות לא יחשוב לברך חבירו. ס"ח מ"א. ואם ברור שבא על עריות ולא שב בתשובה ראוי לקרותו לפרשת עריות כדי שיתבייש. כנה"ג:
א סָעִיף א סק"א לא כו' שדעתו לקרות עוד א' רצה לומר דעתו לקרות עוד איש א' לעלות לתורה ואותו האיש יקרא השני פסוקים עד הפרשה: ואם טעה כו' יתחיל למפרע. האגודה סתם דבריו ולא כ' שום טעם. והשתא ס"ל למ"א דטעם אגודה דניהו דמה שעיות הראשון וסיים ב"פ לפני הפר' וא"ל לנכנסין אינו יוכל לתקן מכל מקום אי לא יקרא השני פסוק למפרע איכא חשש אחר דהיינו יוצאים. והיינו אחר שהתחיל השני לקרות יצאו והם יטעו שאותו השני לא יקרא כ"א השני פסוקים עד הפר' וזה בא מ"א לדחות דע"כ ל"ח בזה מטעם שכתב מ"א אח"ז והביא ראיה מהג"א ותו' וגמר': כגון פ' המועדי' דתקנוה חכמים לקרות באותו י"ט באותה פרשה ה"ג משום דאותה פרשה עניינה שייכה ליום טוב: דא"א לקרותה יותר. ר"ל להוסיף לחמישי מפ' שאחר פ' המועדים. דהא אחר פ' המועדים אין לו שייכות לי"ט: משמע בעלמ' כו' רצה לומר אם אפשר להוסיף על שני פסוקי' ששייר מפ' שאחריה כגון בשבת. שיש כל הסדרה לפניו יקרא ב' כו' ול"ח לחשש אגודה הנ"ל דאלת"ה ל"ל לטע' דסליק עניינ' וא"א לקרות יותר ת"ל דא"ל ליוצאים באמצע קריאה כנ"ל א"ו דלא חיישי' לזה: וכ"מ בגמר' במגלה דף ך"ב ע"א. דאמרי' בר"ח שי"ל לקרות ד' גברי. ויש לפניו ג' פרשיות. וידבר היא ח' פסוקים וביום השבת ב"פ ובראשי חדשיכם ה"פ. וא"כ היכי נעביד אי יקרא כהן ולוי מפ' וידבר כ"א ג' פסוקים ישאר מפ' וידבר ב"פ ואין משיירין בפ' פחות מג"פ. ואי יקרא כהן ולוי כ"א ד' פסוקים. ויתחיל שלישי וביום השבת דליכא רק שני פסוקים ויצטרך להוסיף מפ' ובראשי חדשיכם פסוק א' או שנים כ"ה שישאר לרביעי ג' פסוקי'. הא אין מתחילי' בפרשה פחות מג' פסוקים. ולכן מסקי' דכהן ולוי קורין יחד ה' פסוקי'. ושלישי ג' פסוקים הנשארים מפ' וידבר. וגם פ' וביום השבת ורביעי יקרא ובראשי חדשיכם אולם באותן ה' פסוקים שקור' כהן ולוי איך עושים דהא צריך כ"א לקרות ג' פסוקים פליגי רב ושמואל רב ס"ל לוי דולג. רצה לומר כהן קורא ג' פסוקים ולוי דולג למפרע פסוק ג' שקרא כהן ומוסיף עליו שני פסוקים. ושמואל אמר פוסק. ר"ל פסוק שלישי פוסקים לשני' וכהן קורא חצי' ראשון של פסוק ג' דהיינו שני פסוקים ומחצה ולוי קורא חצי פסוק אחרון של פסוק ג' ועוד שני פסוקים נוספים ואמרי' לרב מ"ט לא אמר פוסק. משום כל פסוק דלא פסקי' משה לא פסקינן ושמואל מ"ט לא אמר דולג משום חשש נכנסים. דאי ידלג לוי פסוק א' למפרע א"כ יתחיל לוי ב' פסוקים אחר הפרשה. ויאמרו הנכנסים שהכהן לא קרא כ"א אותן שני פסוקי' מתחלת הפרשה עד מקום שהתחיל לוי ולרב צ"ל במקום דלא אפשר לא חיישינן לנכנסים ואמרי' דמאן דעייל שיולי' שייל. ר"ל הנכנס הוא יראה שהתחיל ב' פסוקים אחר הפרשה ישאל להעומדים בבה"כ איך היה קריאת הכהן. וישיבו האמת. וכדמסיק הש"ס אחר זה לתנא דבריית'. ופריך הש"ס מבריית' דתני' פרשה שאין בה אלא ה' פסוקים יחיד קורא אותה כולה ואם קרא רק ג' פסוקים השני שעולה אחריו קורא שני פסוקים הנשארים באותה פרשה ופסוק א' מפרש' שאחרי' וי"א שקור' נוסף על ב' פסוקים שנשארו מפרש' א' ג' פסוקים מפרשה שאחרי' לפי שאין מתחילים בפרשה פחות משלשה פסוקים ואי אית' למ"ד דולג לדלוג ולמה יקר' מפרש' שאחרי'. ומשני שאני הכא דאפשר בהכי. ר"ל דהא אפשר לקרות מפרש' שאחריה ולמה נדלג בחנם עכת"ד הגמר' וא"א לחשש האגוד' ניהו דאפשר לקרות מפ' שאחריה מכל מקום ראוי שידלג השני מחשש היוצאים באמצע קריאת השני ויאמרו שהשני לא יקר' רק שני פסוקים עד הפרשה. וא"ל כו' יהיה ב"פ אחר הפ'. ור"ל ויהיה חשש לנכנסים שיאמרו שהראשון לא קרא רק שני פסוקים מה שאין כן האגודה מיירי בפרשה גדולה דאפי' ידלוג השני פסוק א' ישאר לראשון ג' פסוקים: דהא ת"ק ל"ח להכי. ר"ל ניהו דלי"א דבריית' א"ש דחייש לנכנסים אבל ת"ק דל"ח לנכנסים דהא סביר' ליה שני קורא ב"פ הנשארים ופסוק א' מפרש' שאחריה. ול"ח שהנכנסים יאמרו שהשני לא קרא רק אותו פסוק יחידי. וכדמסיק הש"ס התם א"כ לת"ק תקשי ה"ל לשני לדלוג מחשש יוצאים באמצע קריאה. דאסור לצאת באמצע וכדלקמן ד"ס קמ"ו: ומ"ש התוס' ד"ה כו' ר"ל דלמא באמת אין טעמו של הגודה מחשש יוצאים באמצע קריאה אלא החשש שכ' התוס' ד"ה אי אית' כו': דעל מ"ש רש"י דגרסינן בקושי' הש"ס דלעיל למ"ד דולג נדלג ולא גרסי' למ"ד פוסק נפסק. דהא כבר קרא ראשון כל פסוק ג'. והקשה התוס' על מקשן גופי' קשי' דה"ל להקשות למ"ד פוסק יפסק וידלג דהא גם שמואל דס"ל פוסק גם הוא הוי ס"ל אי דולג שפיר דמי. אלא משום חשש נכנסים ל"ל דולג כנ"ל א"כ כאן דראשון קרא ג' פסוקים ושייר ב' פסוקים ידלג השני חצי פסוק למפרע מפסוק שלישי. וכ' הטעם וז"ל שלא יטעו נכנסים לפי שהתחיל זה בשני פסוקי' סמוך לפרשה עכ"ל ופי' מ"א כוונת' שתיעקר תקנת' דרבנן שהנכנסים שלא ידעו שנעשה עפ"י טעות יסברו שמותר לכתחלה להתחיל שני פסוקים סמוך לפרשה והיינו שאותו שלפניו מותר לשייר ב' פסוקים עד הפרשה. ותירצו דלמ"ד פוסק לק"מ דלדידי' תי' שפיר כו' היכי דאפשר שלא לפסוק פשיט' שאין להפסיק אבל למ"ד דולג תיקשי עכ"ל ור"ל דגם המקשה אסיק דהיכי דאפשר לא עבדינן תרתי לפסוק ולדלוג אע"ג דא"ל לנכנסים שיעקרו תקנות חכמים כנ"ל. אבל למ"ד דולג לחוד לדידי' מקשה אפי' היכי דאפשר ס"ד דראוי לדלוג והיינו מטעם הנכנסים שיטעו ויעקרו תקנות חכמים כנ"ל וא"כ י"ל דזה ג"כ טעם האגודה שכ' שידלג למפרע מחשש נכנסים שלא תיעקר תקנות חכמים: היינו לס"ד דמקשן ר"ל ניהו דהמקשן הוי ס"ד דראוי לדלוג מחשש הנ"ל אבל התרצן דמשני אפי' למ"ד דולג שאני הכא דאפשר בהכי כנ"ל. ע"כ ס"ל דגם מחשש נכנסים הנ"ל אין לדלוג. וא"כ נדחה דברי אגוד': ואף להר"ן דחייש כו'. ר"ל שהר"ן הקשה שם לרב דאמר דולג ול"ח לנכנסי' היכי דלא אפשר א"כ ל"ל לדלוג ה"ל לתקן דכהן ולוי יקראו פ' וידבר כ"א ד' פסוקים ושלישי יקרא ב' פסוקי' של וביום השבת ועוד פסוק א' או שנים מפר' ובראשי חדשיכם ורביעי יקרא המותר מפ' ובראשי חדשיכם מאי אמרת אי יקרא שלישי פסוק א או שתים מובראשי חדשיכם הא אסור להתחיל בפ' פחות מג' פסוקים היינו מחשש נכנסים שיאמרו שלא קרא הג' רק פסוק א' או שתים מובראשי חדשיכם. זה לית' דהא ע"כ לרב ל"ח לנכנסים כה"ג דלא אפשר ותי' דאי עבדי' הכי לא די דא"ל לנכנסים אלא אפי' להעומדים בבה"כ א"ל שיטעו שמותר להתחיל לכתחילה בפרש' פחות מג' פסוקים ויתבטל תקנות חכמים שאין להתחיל פחות מג' פסוקים בפרשה. והם לא ידעו דמשום דלא אפשר עבדי' הכי בשלמ' השתא דאמרי' דולג דחזי שינוי דהא יש לפניו פסוקים הרבה לקרות ואעפ"כ דולג וישאל למה וישיבוהו דאין מתחילים ואין משיירי' בפרשה פחות מג' פסוקים אלא דהכ' אפשר. משא"כ כשאינו רואה שינוי לא ישאל ויטעה שמותר לתתחיל בפרשה פחות מג' פסוקים ותיעקר תקנת' דרבנן (וע"ל סי' תך"ג במ"א שהבי' דברי הר"ן ודבריו אין מדוקדקי') הרי דגם למסקנ' חיישי' להכי דלא תיעקר תקנת' דרבנן. שלא רצו לתקן דהוא דבר קבוע ועי"ז תתבטל תקנות חכמי': וכדמסיק בגמר'. רצה לומר דמשני על קושיות למ"ד דולג נדלג שאני הכא דאפשר כנ"ל ואכתי לדלג משום דלא תיעקר תקנות חכמים שיטעו שמותר להתחיל ב' פסוקים סמוך לפ' כנ"ל אע"כ ל"ח להכי משום דטעות לא שכיח ולא תתבטל תקנת חכמים ודלא כאגוד': וא"כ ה"ה אם כו'. דלדעת אגודה דולג עד תחלת הפרשה משא"כ לדברי המ"א שדחה דברי אגודה כנ"ל לא יתחיל למפרע: עמ"ש ס"ס קל"ז. ר"ל דאפי' ירצה לדלג אינו רשאי לדלג כמ"ש מ"א ס"ס קל"ז דלכתחלה אין לקרות למפרע:
ב סָעִיף א (סק"ב) לא יתחיל כו'. לא יתחיל להמפטיר כו' וכ"מ בתוס' גבי והקרבתם כו' שהקשו המפטיר בחה"מ של פסח שהוא מתחיל והקרבתם שהוא לסוף שני פסוקים מראש הפרשה ותי' דשאני אלו הפרשיות (רצה לומר והקרבתם וגם ויחל הובא אח"ז בדברי מ"א) שהרי ידועות הן לעולם וליכא למטעי עכ"ל הרי דזולת טעם זה שהן ידועות כו' הוי קשיא להו איך מתחילי' אחר ב' פסוקים מן הפרש' אע"ג דמיירי במפטיר אע"כ דגם במפטיר דינו כמו בשאר קורין בתורה אלא שלא הבנתי מאי ראיה מייתי מהתוס' לרוקח דהא אין סברא לחלק בין מפטיר לשאר העולים לתור'. אלא דהרוקח איצטריך לאשמועינן אע"ג דהכל יודעים שהמפטיר קורא הכל למפרע וכמ"ש מ"א אח"ז אעפ"כ דין המפטיר כדין שאר העולים ומטעם שכתב מ"א אח"ז. אבל מפטיר דוהקרבתם דאין המפטיר קורא מה שקראו כבר פשיט' דאין חילוק בינו לבין שאר הקורין: במקום שסיים הא' כמ"ש הרא"ש כו' בפ' הקור' עומד סי' ה' וז"ל ש"מ שבימיהם היה המפטיר קור' פסוקים אחרים מה שלא קראן לפניו ותימ' למה אנו אין נוהגים כן. ונראה כי בימי חכמי הגמ' לא היו אומרים קדיש בין שביעי למפטיר וכן נהגו לגמור כל הסד' ואחר שנשל הגמ'. תקנו לומר קדיש בין ז' למפטיר ונכן נהגו לגמור כל הסדר קודם קריאת המפטיר כי לא מסתבר' לומד קדיש באמצע הסדר' כו' עכ"ל. והטעם באמת ששינו עכשיו באמירת קדיש אפשר דבזמן הגמר' היה המפטיר ממנין העולים. דקי"ל מפטיר עולה למנין שבעה קרואים (וכדלקמן סי' רפ"ב סעי' ו') ולכך אמרו קדיש אחר מפטיר דהיינו אחר שנשלם מנין הקרואים: אבל עתה אף דקי"ל דמפטיר עולה למנין ז' מ"מ המנהג שקורין ז' מלבד המפטיר. א"כ נגמר מנין הקרואים קודם המפטיר. לכן אומרים מיד אחר תשלום מנין הקרואים קדיש: כתוב בד"מ בשם א"ז כו' ובמרדכי כתב וז"ל אלו הפרשיות (ר"ל ויחל וגם והקרבתם כו') וזה שייך כו' ולא ידעתי נ"מ בין טעם הא"ז לפי שקוראים לכהן או טעם מרדכי ותו' מפני שאותן פ' ידועות. ואולי בעיר שכולה כהנים שקוראים כהן אחר כהן כמבואר סי' קל"ה דטעם הא"ז ל"ש וטעם מרדכי ותוס' שייכ': וגם יש להם לחשוב כו' פי' תי' זה כ' מ"א אח"ז: וצ"ע כו' וה"ל לתקן שישיירו כו' ולא לדלוג או לפסוק: ונ"ל דדוקא מהני תרי טעמי שרי ר"ל טעם שהפ' ידועים. וגם מ"ש התוס' אח"ז וגם י"ל לחשוב שא"כ כו' והעיקר טעם הוא טעם בתר' שי"ל לחשוב א"כ כו' אבל טעם שאותן פ' ידועות אינו אלא סניף ואין לסמוך על טעם שהפ' ידועות כו' גרידא ולכן בר"ח הוצרכו לתקן לדלוג או לפסוק: והא דמתחילין ויחל והקרבתם דלא שייך תי' השני דהתוס' די"ל לחשוב אם כן כו' וליכא כ"א טעם שאותן פ' ידועות. וצריך לומר דגם בויחל ובוהקרבתם לא סמכינן אהאי טעמא לחוד כ"א בויחל כיון שכהן קורא אותו כמ"ש הד"מ בשם א"ז. ובוהקרבתם כיון שהוא מפטיר ואין לו צירוף למנין הקרואים. וכסברת מ"א לעיל דאייתי מיניה דאי' לרוקח ועמ"ש בע"ה לעיל וג"כ בצירוף שני הסברות: ועוד כו' ומבי' ראיה מוביום השבת. ר"ל מדאמרינן היכי נעביד יקרא פ' וידבר כהן ולוי כ"א ד' פסוקי' וע"ז אמר הש"ס דא"כ א"א לתקן קריאת השלישי ורביעי כנ"ל משמע דקריאת כהן ולוי א"ש אי עבדי' הכי ת"ל דגם הלוי לא עביד כדין דהא משייר פ' של שני פסוקי' דהיינו וביום השבת אע"כ דכה"ג שפיר דמי עכת"ד: וא"ל דכוונת התוס' ר"ל דלבעל ת"ה הוי קשיא א"א דפי' התוס' כפשוטה דאותן פ' ידועות תקשי קושי' מ"א לעיל דא"כ אמאי שקיל וטרי בר"ח היכי עבדינן ה"ל לתקן שישיירו כו' א"ו דהתוס' נתכוונו לטעם של ת"ה וכמ"ש מ"א וא"כ לא קשי' קושית מ"א הלז: בשלמ' כשסיים במקום שאין פ' ר"ל שסיים ב' פסוקים אחר התחלת פרשה ואין במקום הסיום פרשה: ועוד י"ל לחשוב כו' אגב גררא מפרש מ"א גם תי' השני של התוס' שכתב ועוד י"ל לחשוב כו' אבל אינו ענין לדברי ת"ה דבין לפי' א' של מ"א בתי' זה. ובין לפי' ב' של מ"א בתי' זה של התוס' ע"כ בעל ת"ה לא ס"ל תי' זה דא"כ נדחה ראיות'. ואח"כ לקרות הג' והרביעי בפ' ובראשי חדשיכם אף דליכ' רק ה' פסוקים יקר' א' שני פסוקים ואחד שלשה דהא השתא ס"ד דמותר לקרות ב' פסוקים וצ"ל דיש קצת עדיפות בסדר זה דלפ"ז בין ג' ובין ד' יקראו בחובת היום דהיינו פ' ובראשי חדשיכם: ונ"ל דכוונות התוס' כצ"ל והוא פי' שני בדברי התוס': ומה"ת שהפסיק שם. ר"ל למה השלישי לא קרא רק ב"פ ורביעי יקרא ה' פסוקי'. ה"ל לתקן שעכ"פ שלישי יקרא פסוק א' מובראשי חדשיכם כדי שלא יקרא א' יותר מחבירו הרבה כ"א א' ג"פ וא' ד' פסוקים דכל מה דמצינן להשוות קריאתן עדיף: ועפ"ז יש לומר מה שנמצא כו' אדלעיל קאי על מ"ש ד"מ בשם א"ז דעם הכהן מותר להתחיל כו' וה"ה דמצי לסיים עם הכהן בקריאת פסוק אחד תוך הפר': מסיימים באזניהם ר"ל עם קורא השלישי:
ג סָעִיף א (סק"ג) בדבר כו' פ"ד דסנהדרין דף ל"ז ע"ב אר"י ברי' דר"ח מיום שפתחה הארץ את פיה וקבלה לדמו של הבל שוב לא פתחה פיה לטובה: והקשו התוס' הא כתיב נטית ימינך תבלעמו ארץ שזכו מצרים לקבורה ותי' דטובת מצרים לא מיקרי טובה: ע' סי' תקנ"א: דאין אומרים בר"ה פסוקי מלכיות זכרונות ושופרות של פורעניות אבל פורעניות של גוים לית לן בה. ובתו' ברכות דף ל"א שכתבו על מ"ש שם שהנביאים סיימו ספריהם בדברי תנחומים וכתבו התוס' דלא קשה מסוף תרי עשר שחשבו לדברי תנחומים דלא מיירי מפורענות ישראל:
ד סָעִיף א (סק"ד) ויסיים כו' שעשה מעשה רע. רמב"ם על מה דתנן סוף ידים אמר צדוקי קובל אני עליכם פרושים שאתם כותבים את המושל עם משה בגט ר"ל שמונין בשטרות לשנות המלכים א"כ מזכירים בגט שם המלך ומסיימים הגט כדת משה וישראל וא כ זה גנאי למשה. והשיבו הפרושים והלא כותבים המושל עם השם בדף ולא עוד אלא כותבים המושל למעלה והשם למטה שנא' ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו וכשלקה מהו אומר ה' הצדיק וכ' הרמב"ם וז"ל ולפי שזכר הפסוק(ר"ל של ויאמר פרעה מי ה') אינו מאושר שיחתום מסכת מן המסכתות בהכחשת כופר לגבורה אבל באמונתו בו ע"כ אמר וכשלקה מהו אומר ה' הצדיק עכ"ל אולם יש לפקפק דלשון של רמב"ם משמע דוקא בדבר שהוא נוגע לכפירה יש קפידא: לא יחשוב כו' וה"ה קללות ע"ש ול"ד ברכות:
א סָעִיף א ס"א ואין כו'. דגם סתומה נקראת פרשה כמ"ש בפי"ב דשבת פ' פתוחה כו' ובת"כ בפ' ואם מן הצאן כו' ליתן ריוח כו' ועוד ממ"ש במגילה ליקרי תרי מהא ותלתא מהך פשו כו' ואע"ג דבחדש הראשון סתומה: ופרשה כו'. ממש"ש ליקרי ארבעה ארבעה כו' ליקרי תרי כו' הא בלא"ה מותר לסיים אצל וביום השבת: ויכוין כו'. ירושלמי פ' בני העיר ע"ש:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.