א בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁהָעוֹלֶה עַצְמוֹ קוֹרֵא בְּקוֹל רָם, אִם לֹא סִדֵּר תְּחִלָּה הַפָּרָשָׁה פַּעֲמַיִם שָׁלֹשׁ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, לֹא יַעֲלֶה; וּבְמָקוֹם שֶׁהַחַזָּן קוֹרֵא הוּא צָרִיךְ לְסַדֵּר תְּחִלָּה (בֵּית יוֹסֵף).
ב מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, צָרִיךְ לִמְחוֹת בְּיָדוֹ שֶׁלֹּא יַעֲלֶה לְסֵפֶר תּוֹרָה; וְאִם צְרִיכִים לְזֶה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִקְרוֹת, לְפִי שֶׁהוּא כֹּהֵן אוֹ לֵוִי וְאֵין שָׁם אַחֵר זוּלָתוֹ, אִם כְּשֶׁיִּקְרָא לוֹ שְׁלִיחַ צִבּוּר מִלָּה בְּמִלָּה יוֹדֵעַ לְאָמְרָהּ וְלִקְרוֹתָהּ מִן הַכְּתָב, יָכוֹל לַעֲלוֹת; וְאִם לָאו, לֹא יַעֲלֶה.
ג אֲפִלּוּ רֹאשׁ הַכְּנֶסֶת אוֹ חַזָּן, לֹא יִקְרָא עַד שֶׁיֹּאמְרוּ לוֹ: קְרָא; וְנָהֲגוּ שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר כְּשֶׁרוֹצֶה מְבָרֵךְ וְקוֹרֵא בְּלִי נְטִילַת רָשׁוּת, מִשּׁוּם דְּהָוֵי כְּאִלּוּ מִשָּׁעָה שֶׁמִנּוּהוּ לְשַׁ"ץ הִרְשׁוּהוּ עַל כָּךְ. הַגָּה: וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ אֵין נוֹהֲגִין כֵּן, וְאֵין הַחַזָּן עוֹלֶה רַק כְּשֶׁהַסְּגָן אוֹמֵר לוֹ לַעֲלוֹת, אֲבָל אֵין קוֹרִין לוֹ בִּשְׁמוֹ כְּמוֹ שְׁאָר הָעוֹלִים שֶׁקּוֹרְאִים אוֹתָם בִּשְׁמָם פְּלוֹנִי בַּר פְּלוֹנִי; וּמִי שֶׁאָבִיו מוּמָר לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, קוֹרִין אוֹתוֹ בְּשֵׁם אֲבִי אָבִיו, אֲבָל לֹא בִּשְׁמוֹ לְבַד, שֶׁלֹּא לְבַיְּשׁוֹ בָּרַבִּים (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' כ"א וְס' הַחֲסִידִים). וְדַוְקָא שֶׁלֹּא עָלָה מִיָּמָיו בְּשֵׁם אָבִיו, אֲבָל אִם הוּא גָּדוֹל וְהֻרְגַּל בְּאוֹתוֹ הָעִיר לַעֲלוֹת בְּשֵׁם אָבִיו, וְהֵמִיר אָבִיו, קוֹרְאִים אוֹתוֹ בְּשֵׁם אָבִיו כְּמוֹ שֶׁהֻרְגַּל, שֶׁלֹּא לְבַיְּשׁוֹ בָּרַבִּים; וְכֵן אִם אִכָּא לְמֵיחַשׁ לְאֵיבַת הַמּוּמָר (מַהֲרַ"ם פַּאדוֹוָאָה סי' פ"ז); וַאֲסוּפִי וּשְׁתוּקִי קוֹרִין אוֹתוֹ בְּשֵׁם אֲבִי אִמּוֹ, וְאִם אֵינוֹ יָדוּעַ קוֹרִין אוֹתוֹ בְּשֵׁם אַבְרָהָם, כְּמוֹ לְגֵר (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). סוּמָא אֵינוֹ קוֹרֵא, לְפִי שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת אֲפִלּוּ אוֹת אַחַת שֶׁלֹּא מִן הַכְּתָב, (וּמַהֲרִי"ל כָּתַב דְּעַכְשָׁיו קוֹרֵא סוּמָא, כְּמוֹ שֶׁאָנוּ מַקְרִין בַּתּוֹרָה לְעַם הָאָרֶץ).
ד כָּל הַקּוֹרִים מְבָרְכִים לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ, וּפוֹתֵחַ הַסֵפֶר קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ וְרוֹאֶה הַפָּסוּק שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְחִיל בּוֹ וְאַחַר כָּךְ יְבָרֵךְ; וּלְאַחַר שֶׁקָּרָא, גּוֹלֵל וּמְבָרֵךְ. הַגָּה: וּבְשָׁעָה שֶׁמְּבָרֵךְ בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה יַהֲפֹךְ פָּנָיו עַל הַצַּד, שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה כִּמְבָרֵךְ מִן הַתּוֹרָה (כָּל בּוֹ); וְנִרְאֶה לִי דְּיַהֲפֹךְ פָּנָיו לְצַד שְׂמֹאלוֹ.
ה נָהֲגוּ לְכַסוֹת הַכְּתָב בְּסוּדָר, בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא. וּבִמְדִינוֹת אֵלּוּ נָהֲגוּ שֶׁהִיא מְגֻלֶּלֶת בֵּין גַּבְרָא לְגַבְרָא, וְכֵן עִקָּר.
ו אוֹמֵר בָּרְכוּ וְהַבְּרָכוֹת בְּקוֹל רָם; וְהָאוֹמְרָם בְּלַחַשׁ טוֹעֶה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בְּקוֹל רָם; הַגָּה: כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ הָעָם וְיַעֲנוּ: בָּרוּךְ ה' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד (טוּר). וְאִם לֹא שָׁמְעוּ הַצִּבּוּר אֶת הַמְבָרֵךְ, אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁמְעוּ הַחַזָּן עוֹנֶה, לֹא יַעֲנוּ עִמּוֹ אֶלָּא עוֹנִין אָמֵן עַל דִּבְרֵי הַחַזָּן (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"י וְאָרְחוֹת חַיִּים וְכָל בּוֹ).
ז אַחַר שֶׁעָנוּ הָעָם: בָּרוּךְ ה' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד, חוֹזֵר הַמְבָרֵךְ וְאוֹמֵר: בָּרוּךְ ה' הַמְבֹרָךְ לְעוֹלָם וָעֶד, כְּדֵי לִכְלֹל הַמְבָרֵךְ עַצְמוֹ בִּכְלַל הַמְבָרְכִים.
ח אֲפִלּוּ בֵּרַךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה לְעַצְמוֹ וְתֵכֶף קְרָאוּהוּ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ: אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ, כְּשֶׁקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה, דְּמִשּׁוּם כְּבוֹד הַתּוֹרָה נִתְקְנָה כְּשֶׁקּוֹרֵא בְּצִבּוּר.
ט אִם קְרָאוּהוּ לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה קֹדֶם שֶׁיְּבָרֵךְ בִּרְכַּת הַתּוֹרָה לְעַצְמוֹ, כְּבַר נִפְטַר מִלְּבָרֵךְ בִּרְכַּת אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ, דְּלֹא גָּרַע מִמִּי שֶׁנִּפְטַר בְּאַהֲבָה רַבָּה.
י בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה: אֲשֶׁר נָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת, זוֹ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב; וְחַיֵּי עוֹלָם נָטַע בְּתוֹכֵנוּ, הוּא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה.
יא הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה צָרִיךְ לֶאֱחֹז בַּסֵפֶר תּוֹרָה בִּשְׁעַת בְּרָכָה. הַגָּה: וְסָמְכוּ מִנְהָג זֶה עַל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר בִּיהוֹשֻׁעַ לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךְ חֲזַק וֶאֱמָץ (יְהוֹשֻׁעַ א, ח ט) וּמִזֶּה נָהֲגוּ לוֹמַר לַמְסַיֵּם לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה בְּכָל פַּעַם חֲזַק (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אֹרַח חַיִּים).
א סָעִיף א (א) לא יעלה - היינו אע"פ שקראוהו לעלות ואחז"ל [פרק הרואה] ג' דברים מקצרים ימיו של אדם ואחד מהן מי שנותנין לו ס"ת לקרות ואינו קורא הכא לא יעלה שצריך מתחלה לסדר בינו לבין עצמו ואסמכוהו חכמים אקרא דכתיב אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה:
ב סָעִיף א (ב) הוא צריך וכו' - ובדיעבד אם אין שם בביהכ"נ מי שסידר לעצמו מתחלה כדי שלא לבטל קריאה בצבור נוהגין להקל שיקרא אחד שיודע לנגן הטעמים אע"פ שלא סידר וקוראין לפניו בלחש מתוך החומש או הסידור ועיין לקמן בסימן קמ"ב במ"ב מה שנכתוב בזה:
ג סָעִיף א (ג) תחלה - ומצוה מן המובחר שגם העולה יסדר תחלה בינו לבין עצמו ובשנים מקרא שקרא בע"ש יוצא כי נחשב בחשבון הסידור:
ד סָעִיף ב (ד) צריך למחות וכו' - מתוך דברי המחבר מוכח דאפילו אם יכול לקרות עם הש"ץ מלה במלה מתוך הכתב ג"כ אין לקרותו כיון שיכול לקרוא לאחר אבל מדברי הטור לקמן בסימן קמ"א וכן מתשובת הרא"ש שהובא שם בב"י משמע דיש להקל בזה [פר"ח] ובפרט לפי מה שכתב בס"ד בשם מהרי"ל בודאי אין להחמיר בזה:
ה סָעִיף ב (ה) לא יעלה - לפי שאסור לקרות אפילו אות אחת שלא מן הכתב ועיין לקמן בס"ג בהג"ה דמנהגנו להקל בכל גוונא:
ו סָעִיף ג (ו) ואפילו ראש הכנסת וכו' - וכ"ש אדם דעלמא והטעם שאין ראוי שיחלוק אדם כבוד לעצמו ועוד דלא ליתי לאנצויי שכל אחד יקדים עצמו:
ז סָעִיף ג (ז) משום דהוי וכו' - שיעור הלשון כן הוא משום דהוי כאלו הרשוהו על כך משעה שמינוהו לש"ץ ובב"י מבואר יותר דכיון דעכשיו נוהגים שהש"ץ הוא הקורא במקום העולים א"כ כיון שהרשוהו להיות ש"ץ הרי הרשוהו לקרות בתורה ומסתמא לא קפדי אם יברך ג"כ אחרי שבלא"ה הוא הקורא:
ח סָעִיף ג (ח) אין קורין לו בשמו - כיון שהוא עומד שם:
ט סָעִיף ג (ט) שלא לביישו ברבים - ומ"מ לא יאמר תארים על אביו (כמו חבר או מורנו) כי אין לומר שקר רק יאמר בחפזון לבלי ירגישו העם. ודוקא באותה העיר כמו שכתב הרמ"א אבל אם בא לעיר אחרת ושואל אותו הסגן איך נקרא לתורה יאמר שם אבי אביו [דה"ח וש"א]:
י סָעִיף ג (י) בשם אבי אמו - ומיירי שבאת אחת קודם שנאסף מן השוק ואמרה שהיא אמו [מ"א] ועיין בט"ז שדעתו דיש לקרותו בשם בן אברהם ובח"א ג"כ כתב שזהו יותר נכון:
יא סָעִיף ג (יא) ואם אינו ידוע - שם אבי אמו קורין אותו בשם בן אברהם על שם הכתוב כי אב המון גוים נתתיך:
יב סָעִיף ג (יב) דעכשיו קורא סומא - וטעמו דכיון שאנו נוהגין שהש"ץ קורא והוא קורא מתוך הכתב שוב לא קפדינן על העולה דשומע כעונה:
יג סָעִיף ג (יג) כמו שאנו וכו' - ר"ל שאנו נוהגין להקל אפילו אם אינו יכול לקרות עם הש"ץ מלה במלה מתוך הכתב וע"כ מטעם הנ"ל וה"ה בסומא. ולדינא כבר כתבו האחרונים דנהגו להקל כמהרי"ל ומ"מ לפרשת פרה ופרשת זכור נכון שלא לקרותן לכתחלה:
יד סָעִיף ד (יד) כל הקורין וכו' - אף דמדינא לא היה צריך לברך כ"א הראשון ברכה ראשונה והאחרון ברכה אחרונה והאמצעיים יוצאין בברכתן ואעפ"כ תקינו רבנן משום הנכנסין והיוצאין באמצע הקריאה [שלא ישמעו ברכת הפותח והחותם ויאמרו שקוראין בתורה בלי ברכה] שכל אחד ואחד מהעולין יברך בתחלה וסוף כמו שנהוג היום:
טו סָעִיף ד (טו) מברכין לפניה ולאחריה - הנה לאחריה שהיא ברכת אשר נתן לכו"ע דרבנן ולפניה שהיא ברכת אשר בחר יש דעות בין הפוסקים אם היא ד"ת או דרבנן וה"מ כשלא בירך עדיין ברכת התורה אבל אם בירך כבר ברכת התורה לכו"ע היא דרבנן שנתקנה משום כבוד הצבור כמ"ש ס"ח. אם טעה בברכת התורה ופתח אשר נתן לנו במקום אשר בחר אם נזכר קודם שאמר השם מהחתימה [דהיינו נותן התורה] יתחיל מאשר בחר בנו ואם כבר אמר בא"י אף שעדיין לא אמר נותן התורה יסיים אותה הברכה ולאחר הקריאה יאמר אשר בחר בנו [דה"ח]. עוד כתב שם אם אמר ברכה הראשונה כראוי ובברכה השניה טעה והתחיל אשר בחר בנו אם נזכר טרם אמרו בא"י נותן התורה יתחיל מאשר נתן לנו אבל אם לא נזכר עד לאחר שאמר בא"י נותן התורה יתחיל עוד הפעם מתחלת הברכה ואם נזכר לאחר בא"י קודם נותן התורה יאמר מיד אמ"ה אשר נתן לנו וכו':
טז סָעִיף ד (טז) ורואה הפסוק - כדי שידע על מה הוא מברך:
יז סָעִיף ד (יז) ואח"כ יברך - ר"ל שאין צריך לגלול הס"ת בשעת ברכתו וליכא למיחש שמא יאמרו ברכות כתובות בתורה והוא מברך מן הספר דהכל יודעין שאין ברכות כתובות בס"ת. ודוקא בברכה ראשונה לא חששו לזה משום טרחא דצבורא שיצטרכו להמתין עד שיחזיר ויפתח אבל בברכה אחרונה דליכא טעם זה וגם דבלא"ה צריך לגלול הס"ת בין גברא לגברא בודאי עדיף יותר שיגלול קודם הברכה וזהו שמסיים המחבר דלאחר שקורא גולל ומברך:
יח סָעִיף ד (יח) יהפוך פניו וכו' - סבירא ליה דכיון דבזה ליכא טרחא דצבורא טוב לחוש גם בברכה ראשונה לחשש שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה וכמו שכתבנו כעין זה בסקי"ז:
יט סָעִיף ד (יט) שמאלו - דהוא ימין הקב"ה העומד לנגדו וכנ"ל סימן קכ"ג מיהו יש אחרונים שכתבו דהפיכת פניו אינו נכון דמראה עצמו כאלו אינו מברך על מה שיקרא רק על מידי אחרינא דהא מסלק פניו ממנו ויותר טוב להעצים עיניו שלא להסתכל בס"ת בשעת ברכה ועיין בבה"ל. יש נוהגין לשחות ולהשתחות בעת אמירת הברכה משום כבוד התורה וכתב הא"ר דעכ"פ לא ישחה גם בסוף הברכה דאז יהיה נראה כאלו מוסיף על השחיות שתקנו חכמים דאסור וכמו שכתוב לעיל בסימן קי"ג:
כ סָעִיף ה (כ) נהגו לכסות - אע"פ שמן הדין צריכה להיות מגוללת כמ"ש ס"ד מ"מ נהגו להיות פתוחה ובמקום גלילה מכסין בסודר קודם ברכה אחרונה:
כא סָעִיף ה (כא) נהגו שיהא מגוללת - ולא סגי בכיסוי בעלמא וכתב הט"ז דלפי מנהג זה שוב א"צ כיסוי והכיסוי הוי טרחא יתירא ורק בעת שאומרים קדיש אחר הקריאה שפיר יש לכסות דאז מסתלק מן הקריאה וה"ה כל מקום שיש זמן ארוך כגון שמזמרין לחתן או שמאריכין במי שברך אז מכסין בסודר [אחרונים]:
כב סָעִיף ה (כב) בין גברא לגברא - והטעם שאין להניחה פתוחה שאין כבוד לתורה שתהא פתוחה ותמתין עד שיבוא אחר:
כג סָעִיף ו (כג) ברכו וכו' - הטעם כמו שמסיים הרמ"א ואף הברכות כדי שיוכלו כל הצבור לענות אמן:
כד סָעִיף ו (כד) טועה - דלמי אומר ברכו כשאומר בלחש. ובלחש נקרא כל דלית עשרה דצייתי כדין דבר שבקדושה דאינו בפחות מעשרה. ועיין במ"א דה"ה בקדיש יש ליזהר שלא לאומרו בלחש מהאי טעמא:
כה סָעִיף ו (כה) שישמעו העם ויענו - מדברי הרמ"א משמע דס"ל דהאי י"א לא קאי רק על ברכו אבל בברכות אינו מעכב בדיעבד אם בירך בלחש ועיין בבה"ל מה שכתבתי בזה אבל לכתחלה בודאי מצוה לאומרן בקול רם וכנ"ל:
כו סָעִיף ו (כו) את המברך - היינו כשאמר ברכו:
כז סָעִיף ו (כז) אע"פ ששמעו החזן וכו' - עיין לעיל בסימן נ"ז סק"ב במ"ב ובה"ל מה שכתבנו שם:
כח סָעִיף ז (כח) חוזר המברך וכו' - עיין לעיל שם בסק"ד מה שכתבתי שם:
כט סָעִיף ח (כט) ותיכף קראוהו וכו' - היינו שלא אמר שום פסוק אח"כ:
ל סָעִיף ח (ל) דמשום כבוד התורה וכו' - ר"ל ולא הוי ברכה זו ברכה יתירתא ומ"מ כדי שלא יהיה ברכה הראשונה בכדי כתב הפר"ח וכן שארי אחרונים דיראה לקרוא עכ"פ פסוק אחד כגון יברכך דרך הילוכו לס"ת:
לא סָעִיף ט (לא) כבר נפטר מלברך ברכת אב"ב וכו' - דיצא במה שבירך על התורה ברכה זו:
לב סָעִיף ט (לב) דלא גרע ממי שנפטר וכו' - וכמבואר לעיל בסימן מ"ז ס"ז. וכתבו האחרונים דמ"מ לא דמי לגמרי לנפטר באהבה רבה דהתם יצא בזה גם ברכת אקב"ו לעסוק וגם הערב נא משא"כ הכא לא נפטר רק מברכת אשר בחר בנו לבד אבל אידך צריך להשלים ויאמר אח"כ ברכת כהנים שרגילין לומר תמיד:
לג סָעִיף י (לג) וחיי העולם - ומנהגנו לומר וחיי עולם [אחרונים]:
לד סָעִיף י (לד) נטע בתוכנו הוא וכו' - ע"ש הכתוב דברי חכמים כדרבונות וכמשמרות נטועים:
לה סָעִיף יא (לה) בס"ת בשעת ברכה - היינו דיאחוז בעמודי ס"ת ועיין בב"ח וט"ז שהסכימו דבעת הקריאה צריך ג"כ לאחוז בס"ת. יש נוהגין לאחוז אז ביריעות עצמן ע"י מפה ועיין במ"א. אחר הקריאה מנהג לנשק הס"ת וכשנזדמן לו רוק ירוק [אך מן הצד ולא כנגד הס"ת דאסור כמבואר ביו"ד סימן ר"ע] ואח"כ ינשק ולא ינשק ואח"כ ירוק [אחרונים]:
לו סָעִיף יא (לו) ספר התורה הזה - דמשמע שתופסה בידו:
א סָעִיף ב מן הכתב. ומ"ב מתיר אפי' אינו יכול לקרות מן הכתב וכמ"ש ס"ג ע"ש:
ב סָעִיף ג לא יקרא עד שיאמרו. שאין אדם מבזבז לו ועב"י בשם א"ח שכ' ואם דחוקים הם לקרות (פי' שאין שם כהן אלא הש"ץ) יוציא ישראל הס"ת מהארון ויוליכנו על המגדל ויקרא לכהן (פירש להש"ץ) כדי שלא יעלה מעצמו ואם יש שם כהן אחר בב"ה יכול הש"ץ לקרותו ואין בו משום פגם כמ"ש סימן קל"ה סי"א בהגה כנ"ל פי' דלא כב"ח שפי' דחוק:
ג סָעִיף ג ואסופי וכו' בשם אבי אמו. צ"ל כגון שבאתה אחת קודם שנאסף מן השוק ואמרה שהיא אמו כמ"ש בא"ע סימן ד' סל"ב:
ד סָעִיף ג סומא. ובמ"ב האריך להוכיח שהאידנא שש"ץ קורא מותר לקרותו ובאגודה התיר אם אין שם כהן אלא הוא וכ"כ דעת המט"מ וכ"כ בלבוש, וב"ח כתב וכבר נהגו לקרות סומא בפני גדולי עולם ולא מיחו כי סמכו על מהר"י מולין שפסק כך וכן נראה עיקר מיהו ע"ה אין לקרותו דאפי' לא הי' סומא לא היה לקרותו אלא שנהגו כך ולכן סומא ע"ה אין לקרותו עכ"ל ולא נהגו לדקדק בזה דמסתמא כל אדם יכול לקרות עם הש"ץ:
ה סָעִיף ד מברכין לפניה. כתב ב"ש דף צ"ח דברכה שלפניה הוי מדאורייתא ע"ש ונ"ל דמ"מ אם בירך על התורה שחרית יוצא י"ח ובצבור נתקנה משום כבוד צבור כמ"ש ס"ח: כתב עוד טעה בראשונה ואמר אשר נתן וגערו בו וסיים אשר בחר יצא דלא כמהרי"ל ועסי' ר"ט ואם בירך אשר נתן גמיר' יברך לאחריה אשר בחר עכ"ל:
ו סָעִיף ד ופותח וכו'. ובתוס' כתוב שיסתום קודם שיברך דאף ר"י מודה בזה דעדיף טפי לגוללו שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה וכ"כ בכתבים שכן יש לנהוג, וב"ח כתב שהוא נהג שתהיה הס"ת פתוחה כמ"ש גדולי הפוסקים וגם לא יהפוך פניו, כתב ל"ח ספ"ה דברכות, הכורעים בברכת התורה טועים הם שאין לשחות אלא במה שתקנו חכמים כמ"ש סימן רפ"א עכ"ל, והש"כ כתב וז"ל ברוקח משמע שמנהג קדמונים לכרוע ולהשתחות בברכת התורה ולא כאותן שאין נוהגין וכ"כ מ"ע סי' קנ"ו עכ"ל והוא ברוקח סי' שי"ט והטעם שאין כונתינו לשחות בברכה אלא לכבוד התורה וכ"מ בלבוש סי' ק"ן:
ז סָעִיף ד גולל ומברך. דמאחר שצריך לגוללה בין גברא לגברא גוללה קודם הברכה:
ח סָעִיף ד שמאלו. דהוא ימין הקדוש ברוך הוא כמ"ש סי' קכ"ג:
ט סָעִיף ד נהגו לכסות. אף על פי שמן הדין להיות מגוללת מ"מ נהגו להיות פתוחה ומכסין בסודר קודם הברכה אחרונ' כמ"ש ס"ד:
י סָעִיף ו בלחש טוע'. שאין לאומרו כ"א בעשר' והאומרם בלחש אינו מועיל דהוי יחיד [ב"י מהרי"א] וא"כ ה"ה לקדיש וברכו:
יא סָעִיף ח צריך לחזור. ומ"מ יקרא פסוק א' בנתיים כגון יברכך [לבוש] וכ' עוד דאם לא רצו להמתין לו עד שיקר' פסוק א' לא יעלה כלל ויקר' אחר במקומו דלא עדיף מר"ע שלא רצה לעלות עד שלא החזיר הפרשה כמ"ש ר"ס זה עכ"ל וזה דבר שאין לו מציאות דבקל יכול לומר פסוק יברכך דרך הלוכו:
יב סָעִיף ט אשר בחר. אבל צ"ל אח"כ אשר קדשנו במצותיו וצונו לעסוק בדברי תורה והערב נא [ב"ח רש"ל] משא"כ באהב' רבה דפטור לגמרי, ינענע התורה בשעה שאומר ונתן לנו את תורתו וכן כשיאמר ונתן לנו תורת אמת (מט"מ) יאמר וחיי העולם בטור ובש"ל הגיה וחיי עולם וכן נוהגין:
יג סָעִיף יא צריך לאחוז. בכוונות כתוב שקודם הברכ' יאחוז בשתי העמודים ובשעת הברכה יסיר ידו השמאלית להגביר הימין, ובכתבי' כתוב שבשעת הברכה יאחז בשתי ידיו ביריעות התורה ע"י המפה ואחר הברכה יסלק השמאל:
יד סָעִיף יא ס"ת הזה. דמשמ' שתופס' בידו ולאחר הקריאה מנשק הס"ת (ס"ח סרנ"ה) וכשנזדמן לו רוק ירוק ואח"כ ינשק ולא ינשק ואח"כ ירוק [שם]:
א סָעִיף ג בשם אבי אמו. לעד"נ שאין זה נכון דשמא יבא לגרש אשתו ויכתוב כן אנא פב"פ שהוא אבי אמו ובאמת אין נקרא בנו כי למשפחותם לבית אבותם כתיב נמצא הגט פסול ע"כ קורין אותו בשם בן אברהם כמ"ש אח"כ וזה ודאי אין בו פסול כי הכל בניו של אברהם דכתיב אב המון גוים כו' כנ"ל ברור:
ב סָעִיף ג סומא אינו קורא. יתבאר בר"ס קמ"א:
ג סָעִיף ד כל הקורים מברכין. בגמרא פ' הקורא מגילה עומד תנא הפותח מברך לפניה והחותם מברך לאחריה והאידנא דכולהו מברכין לפניה ולאחריה היינו טעמא דתקינו רבנן משום הנכנסין ומשום היוצאים פי' שהם לא ישמעו הברכה מן הראשון ויאמרו שא"צ ברכה לתורה. וקשה ע"ז מהא דאי' ס"פ בני העיר אין מפסיקין בקללות פי' וקורין א' ואר"ל לפי שא"א ברכות על הפורענות אלא היכי עביד כשהוא מתחיל מתחיל בפ' שלפניהם ומסיים בפ' שלאחריה' ואי' במ"ר הביאו התוספות ס"פ בני העיר על אין מפסיקין בקללות וקורין א' משום דכתיב מוסר ה' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו אר"י דסיכנין אני אמרתי עמו אנכי בצרה וא"כ אינו דין שיברכוני בני על הצרות שלהם אלא יקרא א' הכל כו' עכ"ל וזה סותר מ"ש כאן דברכה שמברך כל א' היא מצד התקנה אבל מן הדין א"צ ברכה רק תחלה וסוף וא"ל דהאי לימוד הוא אסמכתא בעלמא דאסמכוהו אקרא כמו שמצינו הרבה פעמים דהא הך אין מפסיקין בקללות הוא משנה ובימי המשנה לא היתה עדיין תקנה זאת שיברך כל א' עד בימי האמוראים דהא קאמר והאידנא כו' ונ"ל דאם יקראו שנים אעפ"י שלא יברכו מ"מ נחשב כאלו בירך כל א' בפי' דהא סומך על ברכת הראשון ואם יקראו שנים בקללות הו"ל כאלו בירך כל א' והברכה היא על הקללות משא"כ אם יקרא א' הכל יוכל להתחיל קודם הקללות וכן לסיים אחר הקללות נמצא לא תבוא הברכה רק על מה שמתחיל ומסיים שלא מעין הקללה כנ"ל:
ד סָעִיף ד ורואה הפסוק כו'. בברייתא ת"ר פותח ורוא' וגולל ומברך דר"מ רי"א פותח ורואה ומברך וקורא מ"ט דר"מ דאמר עולא כו' ה"נ כדי שלא יאמרו ברכות כתובים בתורה ור"י סבר ברכות ליכא למטעי והכל יודעים שאין ברכות כתובין בתורה אר"ז הלכה פותח ורואה ומברך וכתבו התוספות ולכתחלה הוא גוללו וסותמו קודם שיברך כדי שלא יאמרו שהברכות כתובות בו אבל בדיעבד אין לחוש שהרי לא שכיחי עמי הארץ כ"כ אבל לאחר שקראו בו ודאי צריך לגוללו קודם שיברך לר"י עכ"ל ואיכ' למידק מ"ט חשו התו' לדברי ר"מ כיון דלית הלכתא כוותיה ונ"ל דהתוס' סוברים כיון שהטעם לר"י דברכות ליכא למטעי היינו בזמנם שהי' הדור בעלי תור' אבל אא"כ שנתקלקלו הדורות ויש ע"ה דלא ידעו כלום ושייך חיישינן לזה כמו שחש ר"מ וע"כ יש לחוש לכתחלה ומ"ש אבל בדיעבד פי' אם כבר הורה אח"כ אין לחוש לבטל הוראתו דאף אם יש עכשיו ע"ה מ"מ לא שכיחי כ"כ כנ"ל לישב דבריהם אבל הפוסקים לא חשו לזה אלא אפי' לכתחלה מברך כשהי' פתוח' רק שהב"י בשם כל בו כתב גוללו ומברך וי"א שלא לגלול אותו אלא פותח ורואה ומברך וכן דעת הר"מ ז"ל וי"א שיש לו להפוך פניו שלא יראה כאלו ברכות כתובו' בתורה עכ"ל זה הביא רמ"א וא"כ היינו שס"ל כהתו' שזכרתי ולא מסתבר כלל דבר זה דא"כ ק' אמאי בעי ר"מ שיגלול קודם הברכ' שהיא טרח' כמ"ש ב"י והיה לו להניח' פתוח רק יהפוך פניו אלא דהפיכ' פנים כאן אינו נכון דמראה עצמו כאלו אינו מברך על מה שיקרא רק על מידי אחרינ' דהא מראה עצמו כאלו מסלק פניו ממנה וכ"כ מו"ח ז"ל הגון שיהיה פתוח בשעת הברכה לגמרי ולא יהפוך פניו כלל דכך היא דעת הפוסקים והגאונים המפורסמים וכן אני נוהג עכ"ל:
ה סָעִיף ד ולאחר שקורא גולל. כ"כ גם בשם התו' כן ומ"ש לר"י פי' אפי' לר"י דמודה בזה לר"מ וכב"י הטע' דבתחל' דצריך לר"מ לגלול ולברך ואח"כ לפתוח וזהו טירח' הלכך לא צריך לר"י אבל בסוף שאין טורח יותר גולל ואח"כ מברך עכ"ל וכ"כ ב"י בשם המרדכי שדקדק מדתני פותח ורואה משמע שהיתה גלולה בין גברא לגברא וכ"כ רש"ל וז"ל ל"ד ברכה אחרונה לראשונ' דראשונ' דבא לצורך הקריא' דין הוא שתהא פתוחה שיראה מה שיקרא אבל זה שכבר קרא למה תהא פתוחה אבל זה מנהג בורות דלא אמרינן דמיד אחר שגולל ומברך חוזר ופותח אלא תהא סתומה עד דאת' גברא ויפתח לצורך קריאתו עכ"ל:
ו סָעִיף ה נהגו לכסות כו'. פי' והיא פתוח' וכתב ע"ז רמ"א שבמדינו' אלו נהגו שהיא מגוללת כו' פי' וא"צ כיסוי בסודר ואותן הנוהגים לגוללה בין גברא לגברא ואח"כ מניחין עליה כיסוי היא טירחא יתירא ואין לעשות טירחא דהא משום טירחא חולק ר"י על ר"מ אבל מה שנהגו לכסות בשעה שאומר הש"ץ קדיש הוא שפיר דאז מסתלק מן הקריאה ואף כשאומר מפטיר חוזר ופותח מ"מ כיון שהמפטיר הוא קורא בתורה הוא רק מטעם כבוד התורה כדלקמן ע"כ מראין שיש חילוק בין שאר קוראים להמפטיר הקורא כנ"ל:
ז סָעִיף ח ותכף קראוהו כו'. דבר זה כתוב בטור שאחיו הר"י נסתפק וז"ל נסתפקתי אם יש לו לברך אשר בחר בנו אם נאמר שאין לחלק הואיל ותקנו ברכה זו על קריאתה בצבור יש לו לברך אף על פי שכבר בירך או נאמר ודאי א' מהן לבטלה דהיאך יברך ברכה אחת פעמיים בלי הפסק בנתיים בזאח"ז שאלתי את פי א"א הרא"ש וא"ל שיש לו לברך כי לא חלקו חכמים עכ"ל משמע שאם יש הפסק בנתיים אין לו ספק דודאי נתקנה בצבור ע"ז ולא מהני ברכה שמברך על לימודו ביחידות על מה שיקרא בצבור אלא שאם לא הפסיק כלל בנתיים נסתפק אם היתה תקנת חכמים גם ע"ז ובודאי היה יכול לצאת מידי ספק זה באם היה אומר פסוק א' בנתיים דרך הלוכו לקרות אלא שהי' מסתפק אם צריך לזה או די בכך במה שיאמר פעם שנית הברכ' בלי הפסק וע"ז השיב הרא"ש דבאמת אין חילוק וא"צ שום הפסק בנתים והב"י רצה לפשוט בעיא זו מדברי התוס' פ' בתרא דר"ה ולא דק דשם מיירי בהפסיק בנתיים וזה לא מספקא להר"ר יחיאל כלל:
ח סָעִיף י ברכה אחרונה. עמ"ש סי' מ"ז:
ט סָעִיף יא צריך לאחוז בס"ת בשעת ברכה. בטור כתוב וז"ל וסמך למנהג זה מההיא דסוכה כך הי' מנהגם של אנשי ירושלים אדם יוצא מפתח ביתו לולבו בידו כו' עד היה קורא בתורה ונושא כפיו מניחו ע"ג קרקע אלמ' שצריך ליטול הספר בידו בשעת הקריאה עכ"ל וא"ב למה כתב בשעת ברכה וצ"ל דאפילו בשעת ברכה קאמר וכ"ש בשעת קריאה וא"ל מנ"ל בשעת הברכה דהא אמרינן שם היה קורא בתורה כו' י"ל דיליף לה מדאיתא לעיל פותח ורואה ומברך ש"מ שצריך לאוחזה בידו כשמברך כמ"ש המרדכי דקדוק זה.
א סָעִיף א תחלה. כ' כנה"ג דמצוה שגם העולה יסדר בינו לבין עצמו. ובשנים מקרא שקרא בע"ש יוצא ונחשב בחשבון. ע"ת שכנה"ג פר"ח ע"ש:
ב סָעִיף ב במלה. ועכשיו לא נהגו לדקדק אחריו ע"ל סי' קל"ה ס"ק ה'. וכן כ' המ"ב ומתיר אפי' אינו יכול לקרות מתוך הכתב:
ג סָעִיף ג אמו. והט"ז כתב דלעולם קורין אותו בשם בן אברהם ע"ש:
ד סָעִיף ג סומא. ב"ח כתב דוקא סומא ת"ח אבל ע"ה אין לקרותו ומ"א כתב דלא נהגו לדקדק בזה דמסתמא כל אדם יכול לקרות עם הש"ץ וכן הט"ז בסי' קמ"א סק"ג כתב להתיר אפי' בע"ה. וכן הסכים שכנה"ג ומהר"א יצחק בתשובתו זרע אברהם:
ה סָעִיף ד ולאחריה. עיין ט"ז ס"ק ג' מה שהקשה ועיין מה שתירץ ע"ז בסי' תכ"ח ס"ק (ו') [ה'] לכאורה יש לדקדק דאיתא במגילה דכ"ב ע"א הכי נמי מסתברא דרב בכהני קרא דאי ס"ד בישראל קרא לפניה מ"ט בריך וכו' ע"ש ואי כפי' הט"ז מה הכרע הוא זה דילמא לעולם בישראל קרא ורצה לברך עיין ודוק והתוס' י"ט תירץ דמתני' איירי בתעניות שקורין ברכות וקללות ע"ש. ועיין בס' עץ החיים וביד אהרן מה שהקשו עליו. ולעיקר הקושיא י"ל דאיתא במגילה דכ"ט ע"ב במערבא מסקי לאורייתא בתלת שנין ע"ש א"כ י"ל דלא היו קוראין בשבת כי אם כ"א פסוקים לז' גברי א"כ נמצא דהחותם מברך על הקללות מש"ה אמרו אין מפסיקין בקללות. ועיין בדרשות מהרימ"ט ובס' עץ החיים בלשונות הרמב"ם שחיבר מהר"ח אבולעפיא. (וכתב בתשובת פני משה ברכה אחרונה לכ"ע מדרבנן ברכה ראשונה לרמב"ן ורשב"א וספר החינוך הוי דאורייתא ולרי"ף והרמב"ם ולהרא"ש הוי דרבנן)
ו סָעִיף ד ומברך. ותהא סתומה עד דאתי גברא ויפתחנו לצורך קריאתו. רש"ל מ"א ט"ז ע"ת:
ז סָעִיף ד פניו. וט"ז כתב דהפיכת פניו אין נכון דמראה עצמו כאלו אינו מברך על מה שיקרא רק על מידי אחרינא דהא מראה עצמו כאילו מסתלק ממנו. וכ"כ הב"ח הגון שיהא פתוח בשעת ברכה לגמרי ולא יהפוך פניו כלל שכך היא דעת פוסקים והגאונים המפורסמים וכן אני נוהג ע"כ. והכורעים בברכת התורה טועים הם שאין לשחות אלא במה שתיקנו חז"ל ל"ח והש"ך בשם רוקח כתב מנהג קדמונים לכרוע ולהשתחוות בברכת התורה לכבוד התורה ולא כאותן שאין נוהגין וכ"כ מ"ע:
ח סָעִיף ה מגוללת. ואותן הנוהגים לגללה בין גברא לגברא ואח"כ מניחין עליה כיסוי היא טירחא יתירא אבל מה שנוהגין לכסותה בשעה שאומר הש"ץ קדיש הוא שפיר דאז מסתלק מן הקריאה. ט"ז:
ט סָעִיף ח ולברך. ומ"מ יקרא פסוק א' בנתיים כגון יברכך. לבוש מ"א ופר"ח:
י סָעִיף ט בנו. אבל צ"ל אח"כ אקב"ו לעסוק בד"ת והערב נא. משא"כ באהבה רבה דפטור לגמרי. ב"ח רש"ל מ"מ. וינענע התורה בשעה שאומר ונתן לנו את תורתו וכן כשיאמר ונתן לנו תורת אמת מט"מ. יאמר וחיי עולם ולא העולם. מ"א:
יא סָעִיף י לנו. טעה בראשונה ואמר אשר נתן וגערו בו וסיים אשר בחר יצא ואם בירך אשר נתן עד גמירא יברך לאחריה אשר בחר בנו. באר שבע דף נ"ח כנה"ג ע"ש:
יב סָעִיף יא לאחוז. בכוונת כתב שקודם הברכה יאחוז בב' העמודים ובשעת הברכה יסיר ידו השמאלית להגביה הימין ובכתבים כתב בשעת הברכה יאחוז בשתי ידיו ביריעות התורה ע"י מפה ואחר הברכה יסלק השמאל ולאחר הקריאה ינשק הס"ת וכשיזדמן לו רוק ירוק ואח"כ ינשק ולא ינשק ואח"כ ירוק. ס"ח מ"א:
א סָעִיף ב (סק"א) מן הכתב כו' ומ"ב מתיר כו' כמ"ש סעיף ג' גבי סומא:
ב סָעִיף ג (ס"ק ב) לא כו' שא"א מבזבז לו. ר"ל שאין ראוי שאדם יחלוק כבוד לעצמו: כדי שלא יעלה מעצמו והיינו משום שבמקומו היה המנהג כמ"ש הרב"י דהש"ץ קורא למי שירצה אבל למנהג רמ"א דבעל סגן קורא למי שירצה ליתא וכן מה שהוצרך ליתן טעם שאין בזה משום פגם ג"כ דוקא למנהג מקום הרב"י: ואסופי כו' צ"ל שבאתה אחת קודם שנאסף כו'. ר"ל בשלמא שתוקי דאביו אינו ידוע אבל אמו ידועה א"ש די"ל בשם אבי אמו. אבל אסופי שנאסף מן השוק דגם אמו אינו נודעת ואיך א"ל בשם אבי אמו. ולזה כ' דמיירי שבאתה אחת קודם שנאסף כו' דכה"ג נאמנת שהיא אמו כמ"ש בא"ע שם. אבל עדיין צ"ב דלמא מיירי אפי' אמרה לאחר שנאסף מן השוק שהיא אמו ואע"ג דכה"ג א"נ כמ"ש שם. מ"מ מאי נפסיד אם נאמינה לזה לקרותו לתורה בשם אביה ודוחק לומר דקשי' ליה לשון רמ"א שכתב בשם אבי אמו משמע שנודע לנו מי הוא אבי אמו ולכך כתב שאמרה קודם שנאסף דנאמנת ולכן נודע לנו ודאי אבל יותר נראה דדיבר בהוה שבעו"ה בגלות המר ברוב מקומות ישראל שרוין בין הגוים וכה"ג דאיכא גם גוים אפי' הישראלים הם הרוב מ"מ קי"ל דהאסופי שם הוא בחזקת ספק גוי וא"כ איך שרי לעלות לתורה אע"כ שאמרה קודם שנאסף דנאמנת ומחזקינן ליה בחזקת ישראל וע"ש בט"ז שהקשה שניחוש שיגרש אשתו בשם אבי אמו. ר"ל דבשם אבי אביו ליכא למיחש הכי שיגרש בשם אבי אביו ואין לעשות כן כמ"ש רמ"א בא"ע סימן קכ"ט סעיף י' מ"מ הא כ' שם בב"ש ס"ק י"ט בשם מהרש"ל דמשום חשש עיגון כשר כשכ' יוסף בן שמואל ובאמת היה אביו נקרא שמעון אלא שאבי אביו היה נקרא שמואל וא"כ לא אתי חורבה כ"ה משא"כ אי יכתוב בשם אבי אמו ודאי פסול. ועמ"ש עליו בס' א"ר:
ג סָעִיף ג (ס"ק ד) סומא כו' ובמ"ב כו' שהאידנא שהש"ץ קורא כו' וא"כ סומא העולה כיון דשמע מש"ץ הוי שומע כעונה והש"ץ הלא קורא מתוך הכתב. וע"ש עוד טעמים:
ד סָעִיף ד (ס"ק ה) מברכים לפניה. כתב ב"ש דף ל"ח סימן ל"ז הא דאי טעה בראשונה כו' מ"ש במ"א בשמו דברכות התור' לפניה דאורייתא הוא בחדושיו לסוטה פרק אלו נאמרים בסוגית הש"ס דף מ"א בד"ה לפי שאין מברכין כו' וראייתו מדאמרינן בברכות דף כ"א ע"א אר"י אמר רב מנין לברכת התורה לפניה מן התורה שנא' כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו ולשון הקרא משמע ליה דמיירי כשקורא בציבור ע"ש שהאריך. משום כבוד הצבור. דהא הקריאה בצבור הוא דרבנן מלבד פ' זכור ואיך תהיה הברכה מן התור' כ"כ פר"ח. כתב עוד כו' ועסי' ר"ט שכ' היכי דנקט כסא דשכרא ופתח ואמר בא"י אמ"ה בורא פרי הגפן וסיים תכ"ד שהכל נ"ב יצא והיינו כשידע שהוא שכר וה"ה הכא ואדרב' הכא עדיף ודומה למ"ש דמ"א בהג"ה שם סעיף א' היה בידו כוס יין וסבר שהוא מים ופתח ואמר כו' דה"ה הכא דאפי' סיים ברכת אשר נתן יצא: ואם בירך כו' יברך לאחריה כו' דאין סדר לברכות התורה ע"ש:
ה סָעִיף ד (סק"ו) ופותח כו' דאף ר"י מודה כו' דפליגי ר"מ ור"י. ר"מ ס"ל דצריך לגלול שלא יאמרו הברכות כתובים בתורה ור"י ס"ל דא"צ לגלול דהכל יודעים דאין הברכות כו' וקי"ל כר"י וכ' התוס' דלכתחל' גם ר"י מודה לר"מ ולא מיירי אלא בדיעבד ופי' הב"ח דדיעבד ר"ל אם אינו גולל אין גוערין בו אבל לכתחל' מודה ר"י דראוי לגלול ועבט"ז סק"ד:
ו סָעִיף ד (סק"ז) גולל כו' דמאחר כו' דבשלמא קודם הקריאה. כיון דלר"י דקי"ל כוותי' א"צ לגלול דל"ל שיאמרו ברכות כתובות בתורה אם כן אינו רשאי לגלול לדעת הרב"י משום טרחא דצבור' משא"כ אחר הקריה דבלא"ה צריך לגלול בין גברא לגבר' אם כן אי גולל קודם הברכה ליכא טרחא דצבור' יותר עדיף לגללה קודם הברכה שלא יאמרו ברכות כתובות בתורה אע"ג דליכא חשש גמור זה לר"י מ"מ עדיף לצאת גם ידי חשש זה:
ז סָעִיף ד (סק"ח) שמאלו. דהוא ימין הקב"ה ע"ש שויתי ה' לנגדי תמיד. וא"כ שמאלו נגד ימין הקב"ה:
ח סָעִיף ה (סק"ט) נהגו כו' קודם ברכה אחרונה ר"ל כמו שהדין בגלילה שהיא קודם ברכה אחרונה ה"ה בכיסוי הבאה תמורת גלילה. וכ' הט"ז אבל לגללה ולכסותה היא טרחא יתירה ואין לעשות כן משום טרחא דציבורא. רק בשעת אמירת הקדיש יש לגללה ולכסותה:
ט סָעִיף ט (סקי"ב) אשר בחר כו' מצויין בדפוס בטעות ודברי מ"א קאי על מ"ש בס"ט נפטר לברך אשר בחר כו': משא"כ באהבה רבה שהוא מעין שתי ברכות התורה אשר בחר כו' ואשר קדשנו כו' לעסוק כו': יאמר וחיי עולם. טור. לאפוקי וחיי העולם דמשמעו דקאי על תורת אמת שנתן לנו לזכות בה לחיי עולם ובאמת הוא דבר בפ"ע על תורה שבע"פ כמ"ש בש"ע: שדומה לנטיעה שפרה ורבה ע' בטור:
א סָעִיף א ס"א פעמים שלש כו'. כ"ה בתנחומא פ' יתרו אבל במ"ר ריש פ' תשא איתא דוקא ד' פעמים ע"ש:
ב סָעִיף ב ס"ב מי כו'. כן למד הרד"א מהנ"ל בס' שקדם וצ"ל דס"ל אפי' במקום שהחזן קורא צריך העולה לסדר דלא כב"י אבל הרא"ש וריב"ש למדו ממ"ש בתוספתא הביאו הרי"ף ורא"ש בפ"ג דמגילה סי' י' בה"כ שאין בהם כו' כמ"ש בס"ס קמ"ג: ואם צריכים כו'. כמ"ש גבי ביכורים וכל מי שאינו יודע לקרות כו' ויצא ידי קריאה:
ג סָעִיף ג ס"ג אפילו ראש כו'. תוספתא הביאה הרא"ש פ"ג דמגילה סי"א: ובמדינות כו'. לפי שאין ש"ץ קורא במדינות אלו מדעתו אלא מדעת הסגן ועד"מ: ומי שאביו כו'. כמ"ש הידעתם את לבן בן נחור ומפיבושת בן שאול כו' שם. וכן ותבאנה אל רעואל אביהן וכמ"ש במכילתא ורש"י שם וע' ביבמות ס"ב ב': אבל לא כו'. דוקא כו' שלא כו'. כמ"ש גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה כ"ש בכה"ג וכמה הקפידו על הלבנת פנים כמ"ש נוח לישרף כו' וכמ"ש בתמר ובעובדא דמר עוקבא: וכן אם כו'. דהא התירו לילד ארמאית ואפילו בשבת סברו להתיר משום איבה אי לאו די"ל דידן כו' וכן בר"י נשיאה למישקל מההוא מינאה ביום חגו אלא שהמציאו תחבולה ועיין יוסיפון שקראו לכהנים על שם אלכסנדר מוקדן משום כה"ג וע' מרדכי שם וכן כמה דברים וכ"ש כה"ג שאין בזה איסור כלל דמ"ש ושם רשעים ירקב היינו דלא מסקינן בשמייהו וכן לקללם אבל לייחס בנו אחריו ש"ד בין ברשעים כמו אחאב בן עמרי וכיוצא הרבה ובין בצדיקים כמ"ש מלך חזקיהו בן אחז וכיוצא: ואסופי. עמ"א: בשם אבי אמו. כנ"ל דבני בנות ה"ה כבנים כמ"ש ביבמות שם: ואם אינו ידוע כו'. כמ"ש בירושלמי פ"א דביכורים והביאו הר"ש שם תני משם ר"י גר עצמו מביא וקורא מ"ט כי אב המון גוים נתתיך לשעבר היית אב לארם מכאן ואילך לכל הגוים וע"ל סי' נ"ג סי"ט: סומא כו'. כמ"ש בפ"ג דמגילה סומא פורס שמע ומתרגם משמע אבל אינו קורא דקאמר ומתרגם וע' תוס' דסוטה ל"ט ד"ה כיון כו': לפי כו'. גיטין ס"ב תמורה י"ד ב': ומהדי"ל כתב. דמברך על קריאת הש"ץ כמ"ש בתוספתא דמגילה פ"ב ובירושלמי שם שאחד קורא וא' מברך וכמש"ל סי' תרצ"ב ס"א בהג"ה ודוקא לקרות אסור בתורה לסומא ומה שהוכיח הרא"ש פ"ג דמגילה ס"י וזו היא ראיה כו'. איני מבין דבימיהם לא היו מברכין אלא ראשון ואחרון כמ"ש בעצמו שם ולמה יעלו ודבריו צ"ע:
ד סָעִיף ד ס"ד ולאחר כו'. דל"פ אלא בלפניה משום טירחא דציבורא וע' תוס' שם וכ"פ רמב"ם והוא להדיא במ"ס פי"ג ה"ח והוא אומר פותח ומברך ומ"ט דכתוב ובפתחו כו' ומה כתיב כו' וגוללו אומר ברוך כו': ובשעה כו'. כנ"ל דבזה ליכא טירחא דציבורא: ונ"ל כו'. דהוא ימין הקב"ה כמ"ש בפ"ה דיומא:
ה סָעִיף ה ס"ה ובמדינות כו' כמ"ש במ"ס הנ"ל וגולל כו' וש"ע כתב נהגו כו' ר"ל אף על גב שכתב גולל ומברך היינו מדינא אבל נהגו לכסות קודם הברכה וכן הוכיח המרדכי ממ"ש פותח כו' כמ"ש בהג"ה ובמקומות ב"י נהגו לכסות במקום הגלילה ועמ"א. מיהו יש לדחות דמיירי קודם תקנה דראשון מברך דהברייתות קודם תקנה נשנו וכמש"ש כ"א ב' תנא כו' ועס"ס קמ"ג:
ו סָעִיף ו ס"ו אומר ברכו כו'. כ"ה בברכות נ"א קם קרא בספרא כו': וי"א כו'. כמ"ש כ"ד שבקדושה א"א בפחות מי' וצ"ל עשרה דצייתי וכן במ"ס פ"י ה"ז וא"א קדיש וברכו בפחות מי'. וכמ"ש במתניתין ואין פורסין כו': ואם לא כו'. כמ"ש ברפ"ז דברכות בא ומצאן כו':
ז סָעִיף י ס"י אחר כו'. כמו בבה"מ דאמרי' שם חוזר למקום שפסק ופי' הרי"ף וש"פ דחוז' ואומר ברוך שאכלנו כו': כדי לכלול כו'. ואע"ג שאמר המבורך דה"נ בבהמ"ז אומר נברך לכלול עצמו ואפ"ה חוזר ואומר ברוך כו' וכמ"ש ירושלמי פ"ז דברכות שמואל אמר אינו מוציא עצמו מן הכלל התיבון הרי ברכת התורה ה"ה אומר ברכו א"ר אבין מכיון שאומר המבורך אף הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל: ס"ח אפילו בירך כו' דמשום כו'. כמו כהן שקורא במקום לוי שחוזר ומברך וכמ"ש ירושלמי פ"ז דברכות ר"ז קם מקרי כהן במקום לוי ובירך לוי ובעון משתקוניה א"ל רב חייא בר אשי ארפוה הכי אינון נהגין גבייהו. ר"ל שהתקינו שכ"א מברך וקודם התקנה לא היה רק עומד ויושב כמ"ש בתוספתא בה"כ שאין בהם שיקרא כו' וע' לקמן וס"ס קמ"ג וע' תוס' דר"ה ל"ג א' סד"ה הא ואור"ת דאין כו': ס"ט דלא גרע כו'. כמ"ש בפ"ק דברכות: ס"י ברכה אחרונה. מתניתין וגמ' רפ"ג דמגילה דברכות כ"א א' ובמ"ס פי"ג ה"ח ובירושלמי פ"ז ר"ז בעי אלו ג' קריאות כו' לא למדו ברכת התורה מברכת הזימון אלא לרבים ואם לרבים בינו לבין עצמו לא יברך ר"ל אפי' לפניה כו' ומשני עשאוה כשאר מצות של תורה מה שאר כו' וז"ש בסי' תרצ"ב ס"א בהג"ה ואין כו': זו תורה שבכתב. כמ"ש וכתוב יושר דברי אמת: וחיי כו'. סיפא דקרא דברי חכמים כו' ודרשו בפ'"ק דחגיגה מה הדרבן כו' להוציא חיים לעולם וסיפא דקרא וכמסמרות נטועים והוא תורה שבע"פ כמ"ש דברי חכמים כו' וכ' בעלי אסיפות ודרשו אלו מטהרין כו':
ח סָעִיף יא סי"א הקורא כו'. ממ"ש בספ"ג דסוכה כך היתה מנהגן כו' קורא בתורה כו' מרדכי וטור. ובא"ח בשם ירושלמי האי מאן דבריך נקיט עמודא דתורה בידיה שנאמר לקוח את סה"ת הזה ובב"ר לא ימוש סה"ת הזה מפיך מלמד שהיה ס"ת בידו של יהושע שא"ל הזה אלא למי שתופס החפץ וכשסיים א"ל חזק ואמץ ומכאן נהגו כו' וכמ"ש בהג"ה וכ"ה להדיא במ"ס פי"ג הלכה ח':
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.