א אֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה בְּפָחוֹת מֵעֲשָׂרָה גְּדוֹלִים בְּנֵי חוֹרִין, וְאִם הִתְחִילוּ בַּעֲשָׂרָה וְיָצְאוּ מִקְּצָתָן, גּוֹמְרִים.
ב אִם כָּתוּב כָּל חֻמָּשׁ לְבַדּוֹ, אֲפִלּוּ בִּגְלִילָה כְּסֵפֶר תּוֹרָה, אֵין קוֹרִין בּוֹ עַד שֶׁיִּהְיוּ כָּל חֲמִשָּׁה חֻמָּשִׁים תְּפוּרִים בְּיַחַד. הַגָּה: וְהֵם כְּתוּבִים בִּגְלִילָה כְּסֵפֶר תּוֹרָה, אֲבָל בַּחֻמָּשִׁים שֶׁלָּנוּ, אֲפִלּוּ כָּל ה' סְפָרִים בְּיַחַד אֵין לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם (מָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק הַנִּזָּקִין וְסוֹף פֶּרֶק הַקוֹמֵץ וּתְשׁוּבַת הָרַמְבַּ"ן סי' קפ"ז וְקצ"ט וְר' יְרוּחָם נ"ב ח"ב וְאָגוּר בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט וּמַהֲרִי"ק שֹׁרֶשׁ (ס"ח) [ס"ט] וְהַכָּל בּוֹ ומ"ע פ"ט מה' סֵפֶר תּוֹרָה), וּבְמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ סֵפֶר תּוֹרָה וְאֵין שְׁלִיחַ צִבּוּר הַבָּקִי בִּנְגִינָה בְּעַל פֶּה, רָאִיתִי נוֹהֲגִים שֶׁהַשְּׁלִיחַ צִבּוּר קוֹרֵא מִן הַחֻמָּשׁ בְּנִקּוּד וְהָעוֹלֶה קוֹרֵא אַחֲרָיו מִן הַסֵּפֶר תּוֹרָה הַכָּשֵׁר.
ג אֲפִלּוּ בִּכְפָרִים שֶׁאֵין נִמְצָא לָהֶם סֵפֶר תּוֹרָה כָּשֵׁר, אֵין מְבָרְכִין עָלָיו.
ד אִם נִמְצָא טָעוּת בְּסֵפֶר תּוֹרָה בִּשְׁעַת קְרִיאָה, מוֹצִיאִין סֵפֶר תּוֹרָה אַחֶרֶת, וּמַתְחִילִין מִמָּקוֹם שֶׁנִּמְצָא הַטָּעוּת, וּמַשְׁלִימִין הַקּוֹרִים עַל אוֹתָם שֶׁקָּרְאוּ בַּמֻטְעֶה; וְאִם נִמְצָא טָעוּת בְּאֶמְצַע קְרִיאַת הַקּוֹרֵא, גּוֹמֵר קְרִיאָתוֹ בַּסֵפֶר הַכָּשֵׁר, וּמְבָרֵךְ לְאַחֲרֶיהָ, וְאֵינוֹ חוֹזֵר לְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ. הַגָּה: וְאִם כְּבַר קָרְאוּ עִמּוֹ ג' פְּסוּקִים וְאֶפְשָׁר לְהַפְסִיק, פּוֹסְקִים שָׁם, וּמְבָרֵךְ אַחֲרֶיהָ וּמַשְׁלִימִים הַמִּנְיָן בַּסֵּפֶר תּוֹרָה הָאַחֵר שֶׁמּוֹצִיאִין (מָרְדְּכַי פ"ב דִּמְגִלָּה) וְהָא דְּמוֹצִיאִין אַחֵר, דַּוְקָא שֶׁנִּמְצָא טָעוּת גָּמוּר, אֲבָל מִשּׁוּם חֲסֵרוֹת וִיתֵרוֹת אֵין לְהוֹצִיא אַחֵר, שֶׁאֵין סִפְרֵי תּוֹרָה שֶׁלָּנוּ מְדֻיָּקִים כָּל כָּךְ שֶׁנֹּאמַר שֶׁהָאַחֵר יִהְיֶה יוֹתֵר כָּשֵׁר (אָגוּר וּפִסְקֵי מהרי"א סי' ע' וְריא"ז וּמַהֲרִי"ל פָּסָק דְּאֵין לְהָבִיא סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר, וּבֵית יוֹסֵף פָּסַק דְּצָרִיךְ לְהוֹצִיא סֵפֶר תּוֹרָה אַחֵר לָכֵן צָרִיךְ לְחַלֵּק כָּךְ); וּבִשְׁעַת הַדַּחַק, שֶׁאֵין לַצִּבּוּר רַק סֵפֶר תּוֹרָה פָּסוּל וְאֵין שָׁם מִי שֶׁיָּכוֹל לְתַקְּנוֹ, יֵשׁ אוֹמְרִים דְּיֵשׁ לִקְרוֹת בּוֹ בְּצִבּוּר וּלְבָרֵךְ עָלָיו (כָּל בּוֹ וְאַבּוּדַרְהַם), וְיֵשׁ מַחֲמִירִין (תְּשׁוּבַת הָרַשְׁבָּ"א תפ"ז וְתת"ה וּמַיְמוֹנִי פ"י מֵהִלְכוֹת סֵפֶר תּוֹרָה); וְאִם חֻמָּשׁ אֶחָד שָׁלֵם בְּלֹא טָעוּת, יֵשׁ לְהָקֵל לִקְרוֹת בְּאוֹתוֹ חֻמָּשׁ, אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ טָעֻיּוֹת בָּאֲחֵרִים (רַ"ן).
ה בָּתֵּי כְּנֶסֶת שֶׁאֵין בָּהֶם מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לִקְרוֹת אֶלָּא אֶחָד, יְבָרֵךְ וְיִקְרָא קְצָת פְּסוּקִים וִיבָרֵךְ לְאַחֲרֵיהֶם, וְיַחֲזֹר לְבָרֵךְ תְּחִלָּה וְקוֹרֵא קְצָת פְּסוּקִים וּמְבָרֵךְ לְאַחֲרֵיהֶם, וְכֵן יַעֲשֶׂה כַּמָּה פְּעָמִים, כְּמִסְפַּר הָעוֹלִים שֶׁל אוֹתוֹ הַיּוֹם.
א סָעִיף א (א) בפחות מעשרה - דהוא דבר שבקדושה ואינו בפחות מי' דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ואתיא בגז"ש דתוך תוך כתיב הכא תוך בני ישראל וכתיב התם הבדלו מתוך העדה הזאת ואין עדה פחותה מעשרה:
ב סָעִיף א (ב) גדולים - לאפוקי קטנים שהם פחותים מי"ג ויום אחד אע"ג דקטן משלים למנין שבעה כדלקמן בסימן רפ"ב ס"ג מ"מ אינו משלים לעשרה:
ג סָעִיף א (ג) בני חורין - לאפוקי עבדים:
ד סָעִיף א (ד) התחילו בעשרה וכו' - ואם התחיל רק ברכו לבד לא הוי התחלה בזה [פמ"ג]:
ה סָעִיף א (ה) ויצאו מקצתן - ובנשתיירו רובן דהיינו ששה סגי ולא בעינן רובא דמנכר ועל היוצאין נאמר ועוזבי ה' יכלו ואף בין גברא לגברא אסור וכי מותר לצאת בין גברא לגברא היינו דוקא בנשארו עשרה [אחרונים]:
ו סָעִיף א (ו) גומרין - היינו בחול כל השלשה וביו"ט חמשה ובשבת כל השבעה קרואים אבל לא יוסיפו על זה ואומרים קדיש שאחר הקריאה אבל למפטיר לא יקרא דהוא ענין אחר ולא נגרר בתר קריאת התורה וכ"ש שלא יפטיר אח"כ בנביא ויש שכתבו שמ"מ טוב לומר הפטרה בנביא בלא ברכותיה. ובהפטרה נמי דינא הכי דאם התחילו ברכות של הפטרה בעשרה ויצאו מקצתן גומרין לומר ההפטרה עם ברכותיה שאחר כך:
ז סָעִיף ב (ז) אין קורין בו - מפני כבוד הצבור:
ח סָעִיף ב (ח) אבל בחומשים שלנו וכו' - דהא אינן בגלילה וכן אינן תפורין בגידין ולא בקלף וכל דין ס"ת:
ט סָעִיף ב (ט) אין לברך עליהם - ובישוב שאין להם ס"ת נכון לקרות בחומשין בלא ברכה שלא תשתכח תורת קריאה ולא יקרא להעולים בשם כמו שהמנהג לס"ת אלא הש"ץ יקרא הכל בקול רם לפניהם:
י סָעִיף ב (י) והעולה קורא - והאידנא נוהגים שאחד קורא מהחומש בלחש והש"ץ קורא אחריו מס"ת הכשר משום דיש אנשים שאין יודעין לקרות בניגון וטעמים ואפילו מקרין אותם לכן מקרין להש"ץ:
יא סָעִיף ג (יא) שאין נמצא להם ספר תורה כשר - היינו בין חומשים העשוים בגלילה הנזכר בס"ב ובין ס"ת שלמה אלא שיש בה פסול:
יב סָעִיף ג (יב) אין מברכין עליו - זהו דעת המחבר דאפילו בשעת הדחק אין לברך ועיין לקמיה בס"ד בהג"ה בסופו דהביא בזה שתי דעות ועי"ש במ"ב:
יג סָעִיף ד (יג) אם נמצא טעות וכו' - כדי להבין את דברי זה הסעיף אקדים לזה הקדמה קצרה והוא. דהנה דעת רוב הפוסקים דספר תורה שחסר תיבה אחת או אות אחת או שנמצא בה טעות פסולה לקרות בה ולדידהו אם נמצא בה טעות אפילו לאחר שכבר קראו ז' קרואים צריך לחזור לראש בס"ת הכשר ולברך עליה דאותה קריאה ראשונה כמאן דליתא דמיא ודעת מקצת פוסקים דאפילו חסר כמה פסוקים וכ"ש כשנמצא בה טעות בעלמא אף דלא נקראת ס"ת לענין שיקיים בה מ"ע של כתיבת ס"ת מ"מ מותר לקרות בה אם אין לו אחרת והנה המחבר בסעיף ג' סתם דלכתחלה אין להוציא ס"ת פסולה לברך עליה אפילו במקום שאין לו אחרת אחרי דרוב הפוסקים סוברין דאסור אך אם נמצא הטעות אחר שכבר קראו הסדרא פסק הר"ר יעקב בי רב דלענין דיעבד סומכין על דעת קצת פוסקים הנ"ל שמכשירין לקרות בה ועלתה להם הקריאה ואין צריך להוציא ס"ת אחרת והסכימו עמו האחרונים בזה. וה"ה אם נמצא הטעות בין גברי לגברי ועדיין לא השלימו הז' קרואים לענין מה שכבר קראו סומכין על דעת המקילין הנ"ל שיצאו בדיעבד אך לקרות בה עוד אסור ומוציאין אחרת ומתחילין ממקום שפסקו הקריאה ומשלימין הקרואים עם אותם הראשונים שקראו במוטעת והיינו דגם הם מצטרפין להז' קרואים כיון שהוא בדיעבד וכנ"ל [וכתבו האחרונים דמ"מ אם אפשר טוב יותר שיקראו ז' קרואים בס"ת שהוציאו] וכ"ז אם כבר בירך ברכה אחרונה בפסולה אבל אם באמצע קריאתו מצאו טעות אפילו כבר קראו הרבה פסוקים [וכ"ש כשלא קראו עדיין ג' פסוקים] וגם אפי' גמר קריאתו לגמרי כל שלא בירך עדיין ברכה אחרונה אין לברך ברכה אחרונה על הפסולה דזה הוא לכתחלה אלא יוציאו אחרת ויקראו שם ג' פסוקים ויברך שם ברכה אחרונה לבד זהו שיטת מהר"י בי רב שהעתיקו המחבר בסעיף זה. ודעת המרדכי שאם כבר קראו ג' פסוקים ואפשר להפסיק שם שאינו ב' פסוקים סמוך לפרשה פוסקים שם ומברך ברכה אחרונה ומוציאין אחרת לעלות שמה יתר הקרואים ואם עדיין לא קרא ג"פ או שקרא ג"פ אלא שנשאר רק ב"פ סמוך לפרשה שאי אפשר להפסיק שם יקרא הטעות בע"פ ויגמור קריאתו בפסולה ויברך ברכה אחרונה ואח"כ יוציא אחרת [וכן אם הוא בר"ח וכיוצא שצריך להשלים הפרשה לחובת היום ואין להוסיף על הקרואים וא"כ כשהטעות בקריאת הרביעי א"א להפסיק שמה לברך ברכה אחרונה שא"כ יצטרך להוסיף על מנין הקרואים וכיון שא"א להפסיק שמה יגמור הקריאה בספר הפסול ויברך ברכה אחרונה] והרמ"א בהג"ה עשה כעין הכרעה ביניהם והוא דאם לא קרא עדיין רק שני פסוקים או אפילו קרא ג"פ אך שא"א להפסיק שם כגון שהוא ב"פ סמוך לפרשה וכיו"ב לא יברך ברכה אחרונה אלא יוציא אחרת ויגמור קריאתו שמה ויברך ברכה אחרונה וכדעת המחבר אבל אם כבר קרא ג"פ והוא במקום שאפשר להפסיק שם דעתו כהמרדכי דיברך ברכה אחרונה על הפסולה ואח"כ יוציא אחרת ועתה נבוא לבאר דברי השו"ע בפרט:
יד סָעִיף ד (יד) בשעת קריאה - פי' שלא קראו עדיין רק מקצת העולין דבנשלם סדר הפרשה ואח"כ נמצא הטעות אין מוציאין אחרת דבדיעבד סמכינן אפוסקים דמכשירין קריאה בס"ת פסולה. ומיירי המחבר דנמצא הטעות בין גברי לגברי ולכך כל האנשים שכבר קראו עולין למנין ז' ואף האחרון דהוי דיעבד גמור:
טו סָעִיף ד (טו) ממקום שנמצא הטעות - מיירי שבמקום שפסק העולה שם נמצא הטעות ולהכי כתב דמתחילין ממקום זה וה"ה אפילו לא נודע להם הטעות עד אחר שקראו אחר הטעות ג' או ד' פסוקים ג"כ אין מתחילין אלא ממקום שפסקו דבדיעבד עלתה להם מה שקראו בספר הפסול [מ"א]:
טז סָעִיף ד (טז) על אותם וכו' - היינו דגם אותם שקראו כבר מצטרפין למנין שבעה וה"ה בשני וחמישי למנין שלשה ומ"מ אם אפשר לקרות ז' קרואים ממקום שפסקו עד סוף הסדרא ודאי ראוי ונכון לעשות כן לכתחלה [אחרונים]:
יז סָעִיף ד (יז) באמצע קריאת וכו' - היינו אפילו כבר קראו כמה פסוקים כל שלא בירך עדיין ברכה אחרונה אינו יכול לפטור עצמו במה שכבר קרא בס"ת הפסולה דזה הוי כלכתחלה שהרי יכול לקרות ג"פ בספר כשר וע"כ גומר וכו':
יח סָעִיף ד (יח) גומר קריאתו - היינו שיקרא שם שלשה פסוקים:
יט סָעִיף ד (יט) ואינו חוזר לברך וכו' - דס"ל דברכה ראשונה שבירך העולה בתחלת קריאתו בספר הראשון עולה גם לזו דהא דעתו היה מתחלה על פרשה זו מה לי ס"ת זו או אחרת:
כ סָעִיף ד (כ) לפניה - וה"ה כשנמצא הטעות בין ברכה לקריאה גוללין ס"ת זו ומוציאין ס"ת אחרת לקרות בה והעולה שכבר בירך א"צ לברך שנית אם לא הפסיק בשיחה בינתים ובמקום שנהגו בזה שהעולה חוזר ומברך ג"כ אין למחות בם שיש להם על מה שיסמוכו:
כא סָעִיף ד (כא) ואם כבר וכו' - דעה זו חולקת על המחבר כמו שכתבנו לעיל בהקדמה והו"ל לכתוב בלשון וי"א אלא שכן דרכו בכמה מקומות:
כב סָעִיף ד (כב) ואפשר להפסיק - פי' שהוא ג' פסוקים סמוך לפרשה דאם היה רק ב"פ סמוך לפרשה א"כ א"א לו לפסוק שם יגמור קריאתו בספר הכשר עד הפרשה וכנ"ל:
כג סָעִיף ד (כג) ומברך אחריה - דס"ל דכיון שקראו ג"פ קודם שנודע הטעות יצא בזה ידי קריאה וממילא צריך לברך אחריה וא"צ שוב לגמור קריאתו בספר הכשר אבל בשנמצא הטעות אחר שקראו רק ב"פ דא"א לו לפסוק שם מודה להמחבר דגומר קריאתו בספר הכשר ומברך אחריה. ועיין בבה"ל שבררנו בשם כמה אחרונים דכן יש לנהוג למעשה כפסק השו"ע וכפי מה שהכריע הרמ"א אם לא במקום שיש מנהג קבוע בעיר כדעת המ"א שתפס בשיטת המרדכי שהבאתי בהקדמה אין להם לשנות מנהגם. נוהגין שלא להוציא ס"ת אחרת בשביל מפטיר דהיינו אם נמצא טעות אחר שכבר קראו כל הסדרא קודם שאמרו קדיש לא יוציא ס"ת אחרת בשביל המפטיר וסמכינן בדיעבד על אותו שקרא אחרון שעולה גם בשביל מפטיר (ולא יקרא עוד הפעם בתורה) כדקיי"ל בסימן רפ"ב מפטיר עולה למנין שבעה והקדיש יאמר לאחר ברכות ההפטרה האחרונות ואם לא נודע הטעות עד לאחר שאמרו קדיש יקרא למפטיר בס"ת זו ג"פ בלא ברכה ולא יאמר קדיש עוד הפעם לאחר ההפטרה. ואם נמצא הטעות באמצע קריאת השביעי דעת מ"א שגומר הקורא עד סוף הסדרא בס"ת זו ועולה לו קריאה זו גם בשביל המפטיר כדקיי"ל בסימן רפ"ב וכנ"ל ויברך לאחריה ואח"כ יפטיר בנביא ואח"כ יאמר קדיש והרבה אחרונים חולקין על זה וסוברין דאין חילוק בין טעות שנמצא בשביעי לטעות שנמצא בשאר הקרואים ולכן אם לא קרא עדיין ג"פ גומר קריאתו בספר הכשר ואם כבר קרא ג"פ בשביעי וה"ה באחרון פוסק ומברך ויקרא לאחר בס"ת כשר ממקום שפסק והלאה ומשמע ממגן גבורים דכן יש לנהוג אם לא במקום שנהגו בזה כהמ"א. ואם נמצא הטעות לאחר שקראו שבעה וכבר בירך באחרונה ועדיין לא קראו כל הסדרא לכו"ע צריך להוציא אחרת שהרי על כרחך צריכין להשלים כל הסדרא ויקראו בשניה בברכה ויכולין להוסיף כשאר שבתות. אם נמצא טעות בס"ת בשעת קריאת המפטיר בשבת יגמור קריאתו ולא יברך אחריה וכל זה לענין מפטיר של שבת אבל בהפטרת יו"ט או של ארבע פרשיות וכיוצא שקריאת המפטיר בספר השני הוא לחובת היום ונמצא בו טעות יש להוציא אחרת כמו אם היה טעות בקריאת סדרא של שבת:
כד סָעִיף ד (כד) ומשלימים המנין - וה"ה שיכול להוסיף שמה ועיין לעיל בסקט"ז:
כה סָעִיף ד (כה) טעות גמור - כגון שהיה חסר או יתר תיבה או אות אחת או שהיה קרי במקום כתיב או פתוחה במקום סתומה או להיפוך וכן אם כתב פתוחה או סתומה במקום שא"צ או שחיסרה בכל אלו צריך להוציא אחרת וה"ה אם נמצא שתי תיבות שלא הרחיק כראוי עד שתינוק דלא חכים ולא טיפש קורא כתיבה אחת או להיפוך שהרחיק באמצע התיבה עד שנראה לתינוק הנ"ל כשתי תיבות או כדרלעמר פדהצור אליצור עמינדב וכהנה שמקובל בידנו שתיבה אחת היא אם נמצא בשתי שיטות צריך להוציא אחרת. אותיות ותיבות שנמחקו קצת אם רישומן ניכר שתינוק דלא חכים ולא טיפש יכול לקרותן א"צ להוציא אחרת [ואפילו לכתחלה מותר] אבל אם הוסר הדיו השחור ונשאר מראה אדמדם הוי שינוי מראה ופסול כ"כ בדה"ח בשם א"ר ועיין במה שכתבנו לעיל בסימן ל"ב במ"ב סקכ"ח בשם החתם סופר ובפרט לענין להוציא אחרת בודאי אין להחמיר בזה. נקרעו התפירות שבין יריעה ליריעה אפילו נקרע הרוב ועדיין מחוברת בחמש או בשש תפירות של קיימא כשר אבל בפחות מזה יש להוציא אחרת (מיהו מה שנמצא נקרע בחומש אחד מן החומשים בס"ת זו אין לפסול שאר החומשים לקרות בהם כמו שיתבאר בסוף ההג"ה). אם בשעת הקריאה נמצא אות אחד דבוק לחבירו אם הדביקות הוא בכל אורך האות או שנשתנה צורת האות ע"י הדביקות או שטעה וכתב דל"ת במקום רי"ש או בי"ת במקום כ"ף בכל אלו דינם כטעות גמור שצריך להוציא אחרת ואפילו אם ע"י דבוק זה לא נתקלקל אות השורש רק אות השימוש כגון וי"ו או יו"ד המשמשת אם אין שם דבק באורך האות רק מעט ולא נשתנה צורת האותיות וניכרים היטב לכתחלה אין להוציא ס"ת זו לקרות בה כ"ז שלא גררו הדבק ואם לא נודע והוציאו ס"ת ונמצא בשעת קריאה אם הדביקות בסוף האות שאם יגררו הדבק לבד יהיה חוזר להכשרו אזי בחול שאפשר לגרר ונקל לעשותו אף בשעת קריאה יש לגרר ויקרא להלן ואם אין שם מי שיכול לגרר בקל ובלי הפסד וקלקול ויש טורח צבור לחזור אחר מי שיגרור במתון או אם אירע בשבת שא"א לגרור מותר לקרות בו כך ואם הדביקות הוא בתחלת כתיבת האות או באמצעה שממקום הדיבוק ולהלן נכתב בפסול יש להוציא אחרת אף דלא נשתנה צורת האות עי"ז ויש מקילין שא"צ להוציא אחרת אף באופן זה כיון שלא נשתנה צורת האות עי"ז (ואף דמ"מ צריך גרירה קי"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו ודינו כאלו כבר נגרר ואפילו בשבת שא"א לגרור מכח איסור שבת מ"מ כיון שאינו מחמת הספר אלא איסור שבת רביע עליה א"צ להוציא אחרת) ובשעת הדחק שאין שם אחרת וצריך שהות להביא ממקום אחר ס"ת כשרה יש לסמוך ע"ז לגמור הקריאה בס"ת זו. אם נטף שעוה על איזה אות עיין לעיל בסימן ל"ב בבה"ל מה שכתבתי בשם דה"ח ובסימן ש"מ במ"ב סק"י ועיין דעת שערי אפרים בזה בשער ה' אות ז'. ויש עוד הרבה אופנים שצריך להוציא ס"ת אחרת על ידם אך קצרה היריעה מהכילם ימצאם המעיין בפמ"ג ובספר שערי אפרים בשער ה' ו' ובדרך החיים אך נקוט האי כללא בידך כל מקום שהוזכר בהלכות ס"ת שהוא פסול ודאי יש להוציא אחרת ודבר שהוא מחלוקת הפוסקים יש להקל לענין קריאת התורה שלא להוציא אחרת (מאחר דיש קצת פוסקים המקילין לקרות בס"ת פסולה):
כו סָעִיף ד (כו) משום חסרות ויתרות וכו' - כגון ווי"ן או יודי"ן מלאים או חסרים שלא נשתנה בהם הענין והמבטא כגון במקום שהיה צריך לכתוב אבותינו מלא וי"ו ונמצא חסר או להיפוך וכן במקום שהיה צריך לכתוב מלא ביו"ד שימושית ונמצא חסר או להיפוך אבל טעות שנשתנה במבטא אף שלא נשתנה הענין כגון כבש שהיה כתוב במקום כשב או שלמה שמלה צריך להוציא אחרת וכן ה"ה אם כתב מגרשיהן במקום מגרשיהם דהא איכא שינוי לשון וכן אם כתב רחבה במקום רחבו צריך להוציא אחרת אע"ג דנוכל לקרות בחולם כמו אהלה וכן בפסוק והנה תומים בבטנה אם כתב תומים מלא באלף תאומים אע"ג שהענין אחד צריך להוציא אחרת שהרי נרגש במבטא וכן בתיבת ונחנו מה אם כתב ואנחנו מה וה"ה אם נשתנה הענין עי"ז אע"ג שלא נשתנה במבטא כגון בתיבת ונמצה דמו כתב ונמצא דמו או בתיבת מאן יבמי שהוא שרש מיאון כתב מאין ביו"ד וכן כל כיוצא בזה צריך להוציא אחרת ועיין בדה"ח ובשערי אפרים שהאריכו בפרטים אלו:
כז סָעִיף ד (כז) אין להוציא אחרת - וה"ה אותיות גדולות וקטנות שנמסרו במסורה או עייני"ן הפוכות או פאי"ן כפופות וכה"ג שנמסרו במסרה לא שינוי מקרי להוציא אחרת דלא עדיף מחסרות ויתרות הנ"ל. וכן אם נמצא חסר הנקודות שיש בס"ת לפעמים כמו איה שרה אשתך דוירא וכיוצא בו שראוי להיות שם נקודות ע"פ המסורה אם נחסרו הנקודות א"צ להוציא אחרת:
כח סָעִיף ד (כח) צריך לחלק כך - היינו דרך הכרעה דדעת האגור דאפילו בטעות גמור אין מוציאין דלא ירויח דגם ס"ת אחרת אפשר דפסול בחסרות ויתרות ודעת הב"י דאפילו בחסרות ויתרות מוציאין וע"כ הכריע הרמ"א לנפשיה זה החילוק להלכה:
כט סָעִיף ד (כט) ויש פוסלין - הוא כדעת המחבר לעיל בס"ג וכן סתמו האחרונים דלכתחלה לא יוציאו אפילו לחובת היום. אמנם אם התחילו לקרות ואח"כ נמצא בה טעות ואין שם ס"ת אחרת זולתה י"א דגומרין ז' קרואים ומברכין לפניה ולאחריה רק המפטיר יהיה השביעי והקדיש יאמרו אחר ההפטרה. והדגול מרבבה כתב דאין להרבות בברכות באופן זה וכן כתב בשערי אפרים שער ו' אות ס"א אלא ישלים עם העולה הזה שנמצא אצלו הטעות הפרשה שלו ולא יברך ברכה אחרונה רק יעמוד שם והש"ץ יקרא לעולים אחרים עד תשלום ז' עולים ולא יברכו כלל רק הש"ץ יקרא לכל אחד פרשה שלו עד גמר הסדרה וזה העולה שנמצא הטעות בקריאה שלו העומד שם לא יסיח דעתו ויקרא בלחש עמהם ובגמר הסדרה יברך הוא ברכה האחרונה והוא יאמר גם כן ההפטרה בנביא בברכותיה ויש מי שכתב שיאמר ההפטרה בלי ברכות עכ"ל (ועיין בפתחי שערים שכתב שגם הדגמ"ר מודה בכל זה ע"ש). ואם נמצא הטעות בשלישי או בשאר העולין אחר סיום קריאתן שבירכו ברכה אחרונה ואין שם ס"ת אחרת זולתה יקרא הקורא שאר הפרשיות עד גמר הסדרא בלא ברכה:
ל סָעִיף ד (ל) חומש אחד וכו' - היינו שכל הס"ת הוא בגליון אחד אלא שאין שלם בלי טעות אלא חומש אחד אבל אם אין שם כ"א חומש אחד לכו"ע אין קורין בו וכדלעיל בס"ב:
לא סָעִיף ד (לא) יש להקל - היינו אפילו לדעת היש פוסלין הנ"ל דאסרי אפילו בשעת הדחק כל זה הוא אם הפסול נמצא באותו חומש שרוצה לקרות בו אבל בחומשין השלמים אין להחמיר בשעת הדחק כיון שעכ"פ בחלק זה שהוא קורא בו הוא שלם ולא דמי לחומש אחד שפסול לכו"ע לקרות בו וכדלעיל בס"ב שאני התם שאינו כבוד לצבור לקרות בחומש אחד משא"כ הכא שיש כל החמשה חומשין ביחד:
לב סָעִיף ד (לב) לקרות - ר"ל בברכה ועיין בבה"ל:
לג סָעִיף ה (לג) שאין בהם וכו' - ר"ל שאינם יודעים לקרות אחרי הש"ץ מלה במלה מתוך הכתב והמחבר אזיל לטעמיה בסימן קל"ט ס"ב דכתב שם דבאופן זה לא יעלה אכן לפי מה שכתב הרמ"א שם (בסעיף ה')[בס"ג בהג"ה] דאנו קוראים אפילו לע"ה ואפילו אינו יכול לקרות אחרי המקרא וכמו שכתבנו שם במ"ב וא"כ ישתנה האי דינא דלדידן לעולם צריך לקרות שבעה קרואים ויברכו והש"ץ יוציאם בקריאתו וכן משמע בביאור הגר"א שם בס"ד ד"ה ומהרי"ל כדברינו:
א סָעִיף א גומרין. כל העולין (כ"מ) ומשמע שם דלא יקרא אלא ז' עם המפטיר ועססי' רפ"ב:
ב סָעִיף ב אין לברך. ומ"מ קורין בלא ברכה שלא תשתכח תורת קריאה [תניא] ומשמע שהחזן קורא בקול רם כמו בשאר פעמים וכ"מ בב"י בשם הרשב"א:
ג סָעִיף ב והעולה קורא. והאידנ' נוהגים שאחד קורא מהחומש והש"ץ קורא מהס"ת וצ"ל הטעם משום דיש אנשים שאין יודעים לקרות בניגון וטעמים ואפי' מקרין אותם ויהיו מתביישים לכן מקרין להש"ץ וערסי' קל"ט:
ד סָעִיף ד אם נמצא טעות. וב"ח כתב וז"ל ומנהגינו ע"פ המרדכי שאם עדיין לא קרא ג"פ קורא הטעות בע"פ עד שיקרא ג"פ ומפסיק שם ואם הוא פחות מג"פ סמוך לפ' גומר הפ' וכן נהגו גדולי עולם האשכנזים שלפנינו ופסק הש"ע הוא הוראה חדשה ולא ידעתי מאין באה הוראה זו עכ"ל וכ"כ מהר"ל מפראג בספר נר ישראל דף ס"ו דתיבה אחד שאין לו משמעות כלל אא"כ נצרף אותו לתיבה אחרת מותר לאומר' בע"פ ובאמת שדברי הש"ע אין להם יסוד רק הר"י בי רב הורה כך וכהרב"י בי"ד סי' רע"ט הטעם כיון דהרמב"ם מתיר לקרות בס"ת הפסול אף דלא קי"ל כוותיה מ"מ יש לסמוך עליו בדיעבד שעלתה קריאתו וא"צ לברך שנית, ודבריו צ"ע דהא אפילו בס"ת כשר אם מוציא אחרת צריך לברך וכדאי' ביומא פ"ז בהדיא וכ"מ ססי' ק"מ וכן משמעות כל הפוסקים (ועמ"ש ססי' רט"ו) וא"כ למה לא יברך שנית, וט"ז בי"ד נדחק לישב זה ע"ש ולכן נ"ל דבמקום שאין מנהג יש לנהוג כמ"ש הב"ח ובמ"ס פי"א הלכה ב' משמע דאסור לקרות ע"פ לכן יקראו בס"ת הפסול ג"פ והטעות יקרא בע"פ עסי' קמ"ד ובמקום שיש מנהג קשה לשנות מנהג' ועכ"פ יש לנהוג שאם התחיל רק תיבה א' בפסוק הג' יגמור אותו ויפסיק שם אפי' שהוא ב' פסוקים סמוך לפרשה יקרא עד הפ' דמוטב לדחות זה מלהכניס עצמינו בספק ברכה המוזכרת בתלמוד בהדיא ובפרט בדבר שהעיד הב"ח שכן נהגו גדולים. ובל"ח ה' ס"ת ספ"ח כ' בשם הגאון מהר"ל מפראג שאין להוציא אחרת כלל וכמ"ש ב"י בי"ד סי' רע"ט בשם קצת הפוסקים לכן יש לסמוך עליהם עכ"פ להשלים הפ' עם זה שנמצא הטעות: כתב רמ"א בי"ד סי' רע"ט וז"ל ואין חילוק בזה בין שנמצא הטעות בס"ת ראשונה בין שנמצא הטעות בשניה שקורין בה חובת היום למפטיר עכ"ל ודבריו לקוחים ממ"ש הב"י בסי' רפ"ב בשם הרשב"ץ, וז"ל ס"ת ב' שנמצא בו טעות צריך להוציא ס"ת אחר שחובת היום הוא ומפטיר שבכל שבת אם נפסל ס"ת אחר שקראו ז' כגון שנקרע אפשר כיון דאין קריאת המפטיר אלא מפני כבוד התורה לפיכך די בקריאת ג"פ בספר פסול בלא ברכה שלא להטריח הצבור ויש לפקפק בדבר עכ"ל ולכן דקדק רמ"א וכ' בס"ת שניה שקורין בה חובת היום למפטיר ולא כתב סתמא במפטיר משום דמספקא ליה וא"כ פשוט דיש לסמוך על הגדולים שכתבתי לעיל דאין להוציא אחרת ולא עוד אלא אפי' נמצא הטעות בשביעי יגמור קריאתו בס"ת זה ויברך אחריו ויפטיר הוא עסי' רפ"ב ס"ה דלמ' לנו להכניס עצמינו במחלוקת על חנם משום הוספה ובכ"ה סימן רפ"ב דקדק מדברי הרשב"ץ דאם אירע בשביעי אחר שקרא ג"פ אין להוציא אחרת ע"ש דכל דבריו דחוים דפשוט דצריך לקרות כל הסדר דאע"פ דיש מקומות שנוהגים להשלים הסדר' בפסוק אחר מ"מ קורין אותה בשבת הבאה א"כ עכ"פ מחויבים לקרותם וכ"מ ממ"ש סי' קל"ז ס"ג דאפי' דילג פסוק א' חוזר משא"כ במפטיר דאינו קורא אלא מה שקראו כבר ובט"ז בי"ד שם כתוב דאם נמצא בשביעי יגמור קריאתו ויוציאו ס"ת אחרת למפטיר בשעת אמירת הקדיש ואם נמצא הטעות במפטיר יקרא הטעות בע"פ עכ"ל ול"נ כמ"ש: ופשוט דמברך אחריה ועמ"ש ססי' זה:
ה סָעִיף ד ממקום שנמצא הטעות. אפי' לא נודע להם הטעות עד אחר שקראו אחר הטעות ג' או ד' פסוקים אפ"ה אין מתחילין אלא ממקום שפסקו דבדיעבד עלתה להם מה שקראו בספר הפסול:
ו סָעִיף ד ואפשר להפסיק. פי' שהוא ג' פסוקים לפני הפרשה:
ז סָעִיף ד חסירות ויתירות. כגון אבותנו חסר וי"ו וכה"ג אבל טעות שנשתנה קריאת התיבה כגון כבש כשב שידוע שהוא טעות אף על פי שיש לו פי' אחד מוציאין אחרת (של"ה) ובתשובת ר"מ לובלין כתוב דאם כ' רחבה במקום רחבו מקרי שינוי לשון אף על גב דאפשר לקרותו רחבה בחול"ם כמו אהלה מ"מ גם שם יש טעם לדבר למה כתוב בה' כמ"ש רש"י שם משא"כ כאן עכ"ל ולא היה צריך לכל זה דכיון שהוא טעות גמור מוציאין אחרת דדוקא בחסירות ויתרות לא בקיאינין כדאית' בקידושין פ"ג וא"כ שמא האחרת ג"כ אינו מדויק בחסר ויתיר אבל טעות גמור פשיטא דפסול וכמש"ל, כ' בצ"צ אם טעה וכ' מגרשיהן במקום מגרשיהם א"צ להוציא אחרת כיון דאשכחן לפעמים כך כמו שמצינו ברות ואם נדבק' אות לאות יש לסמוך על הרשב"א דמכשיר וא"צ להוציא אחרת (ב"ח סי' ל"ב) ומיהו הרשב"א לא הכשיר אלא כשנכתבה האות כתקונ' ונדבקה בסופ' אבל כשנדבק' באמצעית' כגון ארצך שהך' נדבק' באמצעית' וכ"ש אפי' נדבק' בראשה מוד' דפסול כמ"ש בתשובה סי' תרי"א:
ח סָעִיף ד ובשעת הדחק. פסק ר"מ לובלין דאם נמצא טעות בס"ת ואין שם אחרת ישלים ז' קרואים בס"ת זו ולא יוסיף עליהם ולמנחה אין להוציאה דאינה חובת היום כ"כ דאינה אלא משום יושבי קרנות עכ"ל סי' פ"ד ונ"ל דאפי' במקום שהיא חובה אין להוציאה לכתחלה אא"כ חומש א' שלם וכמ"ש רמ"א כאן:
ט סָעִיף ד טעיות באחרים. וכ"כ בח"ה בגיטין דף נ"ט דהט הטעם דאין קורין בחומשין מפני כבוד צבור והכא מותר כיון שכולם יחד אלא שיש טעות באחד:
א סָעִיף ד ואם כבר קראו עמו ג' פסוקים. תמוהים דבריו דהרכיב תרי דיעות ביחד בתרתי. חדא דלדעת הש"ע אפי' תוך ג"פ ישלים בס"ת אחרת בלא ברכה שאחריה אלא ימתין בברכה עד שישלים בס"ת אחרת והיא דעת רבו של ב"י מהר"י בי רב ולדעת הגה זו שהיא מהמרדכי פ"ב דמגילה יאמר החסרון או הפסול בעל פה וישלים עד ג"פ ויברך אחריה ויוציא אחרת. שנית דלדעת מהר"י בי רב אפי' כבר קרא ג"פ לא יברך אחריה אלא יוציא ס"ת אחרת וגומר ולדעת המרדכי צריך לברך אחריה בס"ת הפסולה ואח"כ יוציא אחר' וא"כ היה לו לכתוב וי"א דאם כבר קראו ג"פ ובלבוש כתוב כאן וי"א ובי"ד סימן רע"ט העלתי בס"ד לנהוג דאם נמצא הטעות תוך ג"פ לא יברך אחריה אלא יוציא אחרת וישלים ואח"כ יברך אחריה וא"צ ברכה ראשונה שנית על האחרת אלא סומך על מה שבירך בפסולה ואם לאחר ג"פ יברך אחריה ויוציא אחרת ואם נמצא הטעות במקום שא"א להפסיק כגון שלא ישתיירו ג"פ אח"ז או שהיא בקריאת האחרון שאין קור' אחריו אז ינהוג כהמרדכי ויאמר הטעות בע"פ וישלים בפסול' ואח"כ יברך אחרי' עיין בי"ד מ"ש ההוכחה ע"ז מצד דין התלמוד:
ב סָעִיף ד חסירות ויתרות. כגון ווי"ן או יודי"ן מלאים או חסרים וכ"כ בלבוש אבל לא תליא מילתא אם יש להם פי' א' כגון כבש וכשב בזה צריך להוציא אחרת דמ"מ תיבה אחרת היא ולא כפי מ"ש קצת בעלי בתים דבפי' המלה תליא מלתא וזה אינו. ופעם א' הייתי בדרך בק"ק סקאל בשבת שנמצא סדק באות א' באופן שהיא פסולה ולא היה שם ס"ת אחרת הוריתי לגמור מנין הקרואים באותו הס"ת שזה הסדק אינו נראה לעין בפירוש והוא שעת הדחק נראה דאף היש מחמירין שמבי' רמ"א מודים וכן ראיתי בתשובת ר"מ מלובלין שפסק בנחסר תיבה שלימה ולא הי' ס"ת אחרת שיגמור הקריאה באותו ס"ת כל זמן שלא קראו ז' גברי אבל אם נמצא כן אחר שקראו ז' יגמור אותו הקורא כל הסדרה:
א סָעִיף א גומרים. עם המפטיר ולא יותר. מ"א:
ב סָעִיף ב עליהם. ומ"מ קורין בלא ברכה שלא תשתכח תורת קריאה. תניא. וכתב המגן אברהם משמע שהחזן קורא בקול רם כמו בשאר פעמים:
ג סָעִיף ב אחריו. והאידנא נוהגים שאחד קורא מהחומש והש"ץ קורא מהס"ת. מ"א:
ד סָעִיף ג עליו. וקאי אסעיף ב' אם כתוב כל חומש לבדו:
ה סָעִיף ד אחרת. הב"ח כתב דפסק ש"ע אינו נכון והמנהג הוא שאם עדיין לא קרא שלשה פסוקים קורא הטעות על פה עד שיקרא ג"פ ומברך לאחריה ואם הוא פחות מג"פ סמוך לפרשה גומר הפרשה ואם כבר קרא ג"פ ונשאר ג' פסוקים עד סוף הפרשה פוסקים שם ומברך לאחריה ומשלימין המנין בס"ת הכשר וכך נהגו גדולי עולם שלפנינו עכ"ל. וכתב המ"א במקום שאין מנהג יש לנהוג כמ"ש הב"ח דיקרא בס"ת הפסול ג"פ והטעות יקרא בע"פ או להשלים הפרשה אם לא אפשר דהיינו שהוא ב' פסוקים סמוך לפרשה גומר הפרשה עם זה שנמצא הטעות ומברך לאחריה אבל במקום שיש מנהג קשה לשנות מנהגם ועכ"פ יש לנהוג שאם מתחיל רק תיבה א' בפסוק הג' יגמור אותו ויפסיק שם ואם הוא ב' פסוקים סמוך לפרשה יקרא עד הפרשה ע"ש והש"ץ והעט"ז מסכימים לדעת המחבר וכתבו שכן נתפשט המנהג גם הט"ז נדחק ליישב דעת המחבר עיין בי"ד סי' רע"ט. כתב רמ"א בי"ד סי' רע"ט ואין חילוק בזה בין שנמצא הטעות בס"ת ראשונה בין שנמצא הטעות בשניה שקורין בה חובת היום למפטיר עכ"ל וכתב המ"א דהרמ"א דקדק וכתב בס"ת שניה שקורין בה חובת היום למפטיר משמע אבל מפטיר שבכל שבת אין צריך להוציא אחרת אלא יקרא ג' פסוקים בס"ת הפסולה בלא ברכה כיון דאין קריאת המפטיר אלא מפני כבוד התורה ולא עוד אלא אפי' נמצא הטעות בשביעי יגמור קריאתו בס"ת זה ויברך אחריו ויפטיר הוא וט"ז ביו"ד שם כתב דאם נמצא בשביעי יגמור קריאתו ויוציא ס"ת אחרת למפטיר בשעת אמירת הקדיש. ואם נמצא הטעות במפטיר יקרא הטעות בע"פ ע"ש. ונ"ל כמ"ש המ"א. (ועיין בספר אליהו רבה שהשיב על מ"א הרבה דברים. ומעשה היה בסוף פרשת וירא בפסוק מה לך הגר אל תראי חסר יו"ד והיה נ"ל להוציא אחרת דהוי שינוי דבלא יו"ד אינו לשון יראה אלא לשון ראה ועוד איזה מעשיות וע"ש שהאריך בענינים האלו):
ו סָעִיף ד הטעות. ואפילו לא נודע להם הטעות עד אחר שקראו אחר הטעות ג' או ד' פסוקים אפ"ה אין מתחילין אלא ממקום שפסקו דבדיעבד עלתה להם מה שקראו בס"ת הפסול. מ"א:
ז סָעִיף ד לפניה. ואם נמצא הטעות בין ברכה לתחלת הקריאה צריך לחזור ולברך פ"ב וכ"כ בתשובת חוט השני סי' ס"ב וגינת ורדים חא"ח כלל א' סי' (ב') [כ']:
ח סָעִיף ד להפסיק. ר"ל שהוא ג"פ לפני הפרשה:
ט סָעִיף ד ויתרות. כגון ווי"ן או יודי"ן מלאים או חסרים אבל טעות שנשתנה קריאת התורה כגון כשב כבש אעפ"י שיש לו פי' אחד מוציאין אחרת של"ה. אם כתב רחבה במקום רחבו יש להוציא אחרת שהוא טעות גמור מהר"ם מלובלין. ומ"א. ועטרת זקנים כתב שאין זה שינוי דיכול לקרות בחולם ע"ש. אם כ' מגרשיהן במקום מגרשיהם א"צ להוציא אחרת תשובת צ"צ סי' קי"ט. ועיין במנחת יעקב סי' י"ח ובתשו' חכם צבי סי' נ"ד כ' דיש להוציא אחרת וכ"כ בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' ג' דכל שאינו מחסירות ויתרות יש להוציא אחרת וכן הסכים מוהר"ר דוד אופנהיים בספר נשאל דוד ובספר חינוך בית יהודה סי' ה' רמזו בתשובת שבות יעקב שם ועיין בתשובת שער אפרים סי' פ"ב. ואם נדבק אות באות א"צ להוציא אחרת ב"ח וכתב המ"א דוקא כשנכתבה אות כתקונה ונדבק בסופו אבל כשנדבקה באמצעיתה וכ"ש אם נדבקה בראשה דפסול. יום שמוציאין בו ב' ס"ת ונמצא הטעות בראשונה אין ליקח הב' אלא תיכף מוציאין אחרת. ודע שמהר"ל מפראג הנהיג שלא להוציא אחרת לעולם אפי' בחסר תיבה כיון דהרמב"ם מתיר לקרות בס"ת הפסול וכמ"ש ב"י בי"ד סי' רע"ט בשם קצת פוסקים. ושמעתי מהגאון הגדול המפורסם מוה"ר אריה ליב נר"ו אב"ד ור"מ דק"ק אמשטרדם שקבלה בידו מן הגאונים שהנהיגו שלא להוציא אחרת ביתר תיבה אבל בחסר מוציאין והטעם דבחסר צריך לקרות בע"פ ואסור לקרות בע"פ אבל ביתר תיבה לא שייך זה ע"כ שמעתי. ונ"ל דביתר אות יש לסמוך על הב"ח שהבאתי לעיל ס"ק ה' ולהשלים הג' פסוקים או הפרשה עם זה שנמצא הטעות ומברך אז לאחריה ואח"כ מוציא אחרת ומשלימין המנין הקרואים בס"ת האחרת ובזה יש לומר דכל הפוסקים מודים וק"ל. אם נטף טיפה של שעוה על אותיות ס"ת אם נראין האותיות כשר. הלק"ט ח"א סי' צ"ט ואם אירע זה בשבת ואין נראין האותיות כתב בתשו' שבות יעקב ח"ב סי' ד' בשם ליקוטי פרדס שאין שם פיסול על ס"ת בשביל זה והוא ז"ל דחה דבריו וכתב דפסול וכ"כ שם בשם חינוך בית יהודה סי' ה' וכן פסק בתשובת פרח שושן כלל ב' סי' ב' אך אם נתייבש השעוה שיוכל להסירה כלאחר יד דהיינו שיכפול הגויל של ס"ת וע"י כן יפול כתב בתשובת שבות יעקב שם שמותר ואין כאן משום ממחק והבאר היטב אשר לפני בסי' ש"מ ס"ק ד' מכשיר הס"ת בכל ענין בלי שום טעם וראיה ע"ש:
י סָעִיף ד הדחק. ומהר"ם מלובלין פסק דאם נמצא טעות בס"ת ואין שם אחרת ישלים ז' קרואים בס"ת זו ולא יוסיף עליהם ולמנחה אין להוציאה דאינה חובת היום. ומ"א כתב דאפילו במקום שהוא חובה אין להוציאה לכתחלה אלא א"כ חומש א' שלם וכמ"ש רמ"א כאן. (ובספר אליהו רבה חולק על מ"א ופוסק דאף בשחרית מוציאין אותה ע"ש):
א סָעִיף א (ס"ק א) גומרים כו' ומשמע שם דלא יקראו אלא ז'. דבפ"ח מהל' תפלה ה"ד כ' הכ"מ דוק' בזמן המשנ' דהעול' ראשון היה מברך לפניה ולא לאחריה והעולה אחרון היה מברך על ס"ת לאחריו ולא לפניו והעולים בנתיים לא היו מברכים כלל דאז כולהו כחד גברי חשיבי ולכך גומרים אבל לדידן דכל א' מברך תחלה וסוף אפשר דוקא אותו הקורא שבירך תחלה ואח"כ יצאו מקצתן גומר קריאתו ומברך לאחרי' ולא יעלו עוד אחרי' אחריו ומ"מ כ' דדעתו נוטה דגם לדידן כיון שלא עלו כל העולים לא נגמרה המצוה וכיון שהתחיל א' ובירך ויצאו מקצתן צריכים כלן לעלות עכת"ד וכיון שנסתפק אפי' ז' העולים לא יעלו דניהו דמסיק דכל ז' מותרים לעלות דכחד חשיבי ולא נגמרה המצוה עד שעלו כל הז' אבל יותר מז' אין להתיר אע"ג דבשאר שבתות מוסיפים מ"מ כיון שיצאו מקצתן לא יוסיפו וכיון דקי"ל דמפטיר עולין למנין ז' לקמן סי' רפ"ב ניהו דנוהגים לקרות ז' מלבד מפטיר. ע"כ א' הוא נוסף וכיון שיצאו מקצתן דאין להוסיף לא יעלו כי אם ששה והמפטיר יהיה השביעי. ומדכ' לשון עם המפטיר משמע דמפטיר בנביא ומברך על ההפטרה לפני' ולאחרי' כדרכו אבל בס' א"ר חולק דהפטרה בנביא מצוה אחרת ותקנה אחרת לכן אחר שקראו ז' בתורה כבר נגמר' אות' מצוה ואין להתחיל בברכת הפטרה כיון דליכא השתא עשרה וי"ל ההפטר' בלי ברכה לפני' ולאחרי' עכת"ד. וא"כ דגם מ"א מודה לי':
ב סָעִיף ב (ס"ק ג) והעול' כו' וצ"ל הטעם כו' דלכאורה כיון דמצד הדין ראוי שהעולה עצמו יקרא אלא משום ע"ה שאין יודעים שהש"ץ יקרא וכיון שהוצרכו להקרות להש"ץ טפי ה"ל להקרו' להעול' והעולה יקרא אחריו בס"ת וכמ"ש בש"ע: ולזה כ' מ"א וצ"ל הטעם משום דיש כו': ויהיו מתביישים כו' לאו דוקא דהטור והרב"י סי' קמ"א הביאו דברי הרא"ש שרצה תחלה ליתן ה"ט על מנהגינו שהש"ץ קורא משום ע"ה שלא לביישם כדתנן בביכורים בתחלה מי שהי' יודע לקרות פרשת ביכורים קורא ומי שלא הי' יודע מקרין אותו ומפני הבוש' היו נמנעים להביא בכורים התקינו שיהא מקרין את הכל: וכ' הרא"ש דלא דמי בשלמא גבי ביכורים שע"י הבושה נמנעו מלהביא ביכורים ועברו על מ"ש בתורה אבל הכא הבקיאים יקראו והאחרים ימנעו ומחמת הבושה יתנו לב ללמוד הפרשה אלא נראה הטעם לפי שאין הכל בקיאין בטעמי הקריא' ואין הצבור יוצאין בקריאתו והוא בעיניו כיודע ואם לא יקראוהו אתי לאנצויי כו' עכ"ל הרא"ש וכן צ"ל כאן:
ג סָעִיף ד (ס"ק ד) אם נמצא כו' דתיב' א' כו' ר"ל אע"פ שאמרו דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ הכוונה דוקא דבר שלם וענין בפ"ע אסו' לו' בעל פה אבל תיבה אחת או שתים שאין לו משמעות אם לא נצרף אותו למה שלפניו או לאחריו זה אינו נקרא דברים ומותר לאומרה בע"פ וכ"ה במעדני מלך: כיון דהרמב"ם מתיר כו' ר"ל בתשוב' הובא באבודרהם דף מ"א וז"ל ואין הברכה על הקריאה בס' כמו הברכה על נטילת לולב או ישיבת סוכה שעליה מברך ואם היו פסולים לא עשה מצוה אבל בקריאת התורה מצוה היא הקריאה בין שקרא בס' כשר ובין שקרא בס' פסול כו' וראיה לדבר זה מה שארז"ל אין קורין בחומשים בצבור מפני כבוד הצבור וכי יש פסלנות בעולם כמו החומשים ואפי' היה הס"ת חסר אות אחת פסול וכ"ש חומש וה"ל ליתן טעם מפני שהיא פסול שנמצאת ברכה לבטלה כו' ועל דיוקן סמכו כל אנשי המערב והיו קורין בספרי קלף בלא עיבוד כלל ומברכים לפני' ולאחריה בפני גאוני עולם כו' ואעפ"כ ראוי להם לכל ציבור להיו' להם ספר תורה כשר ככל הלכותיו ובו ראוי לקרות לכתחלה בצבור כו' עכ"ל אלא שהרשב"א חלק עליו וכ' שאח"כ הרמב"ם גופיה בחבורו הגדול חזר בו שכ' פ' י' מהל' ס"ת ך' דברים הן שבכ"א מהן פוסל ס"ת כו' ואין קורין ברבים וא' מהן הוא שחסר בו אפי' אות א' או הוסיף בו אפי' אות א' אולם מהר"י בי רב כ' שזה דוחק לו' שחזר בו בחבורו דא"כ צ"ל שכל גאוני עולם שכ' הרמב"ם שנהגו כן ה"ל טועים אע"כ מ"ש בחבורו הוא לענין קיום מ"ע שחייב כל א' מישראל לכתוב לו ס"ת וכמ"ש בי"ד ריש הלכות ס"ת ובס"ת שחסר בה אפי' אות א' או א' מכ' דברים הנ"ל הפוסלים ס"ת לא קיים המ"ע ומ"ש ואין קורין בו ברבים כתב בס' ב"ה וז"ל כיון שלא קיים המ"ע אין ראוי שיקרא בו כו' עכ"ל והכ"מ כתב מדכתב ואין קורין בו ברבים ולא כתב ואם קראו בו לא יצאו אע"כ דבחיבור מיירי בדאפשר להו ולכן לכתחלה אין קורין בו ובתשובה מיירי בדלא אפשר להו בס"ת כשר ולכן אפי' באפשר להו בדיעבד אם קראו בו יצאו דהוי כלא אפשר ולכן כ' הרמב"ם אין קורין בו היינו לכתחל' כנ"ל לכן דיעבד סמכינן על דעת הרמב"ם: ודבריו צ"ע כו' וכדאיתא ביומא פ"ז בהדיא דאמרי' שם במשנה שכה"ג ביה"כ קורא בס"ת פ' אחרי מות ואח"כ גולל ס"ת עד פ' אך בעשור שהוא בפ' אמור כיון שהוא בחד עניינא וגם השני פרשיות היו להו קרובים זל"ז ואין שיעור גלילה עד פ' אך בעשור כדי שיפסיק המתורגמן שמתרגם פסוק אחרון מפ' אחרי את התרגום וא"כ ליכ' בזה משום כבוד הצבו' שצריכים להמתין בשעת גליל' דהא בלא"ה ממתינים משום המתורגמן ואח"ז קורא בע"פ פ' ובעשור שבפ' פנחס דא"א לגלול הס"ת עד פרשת פנחס כיון שהם רחוקים יותר מכדי שיפסק המתורגמן אין גוללים מפני כבוד הצבור ופריך הש"ס דף ע' ונייתי ס"ת אחרת (ופירש"י שיהי' כבר נגללת לפ' ובעשור) ומשני רב הונא ב"י משום פגמו של ס"ת ראשונה שלא יאמרו חסר הוא ור"ל אמר משום ברכ' שאינ' צריכה (ופירש"י שיהי' צריך לחזור ולברך) וס"ל דמר אמר חדא ומא"ח ולא פליגי וכ"כ הט"ז בי"ד סי' רע"ט ע"ש. מוכח דאפי' קרא בס"ת כשרה אם מוציאים אחרת צ"ל ולברך. וא"כ קשה ע"פ מהר"י ב"ר דניהו דסמכינן על הרמב"ם שיצאו בקריאה שבס"ת פסול'. מ"מ לא עדיף מאלו קרא בס"ת כשרה אי שוב מוציאים אחרת צ"ל ולברך: וכ"מ סי' ק"מ. ע"ש במ"א ס"ק ד' בעובדא דהרר"ג שאמר גם אם לא גלל אותה ס"ת שבירך עליה אלא פתח אחרת יש פנים להתיר כיון שהוציאו שניה' יחד לקרות שני הפרשיות כו' י"ל דמנחי קמיה הוי ודעתיה עלויה כו' עכ"ל. משמע דוקא שהוציאו שניהם יחד אבל אם הוציאו אחרת עכשיו מודה דצריך לברך ועמ"ש ס"ס רט"ו דכה"ג לכ"ע אין לגרום לברך. וא"כ ל"ל יברך שנית וא"כ אין להוציא אחרת כתירוצא דר"ל משום ברכה שא"צ אלא לנהוג כמ"ש הב"ח ובהמרדכי לקרות הטעות בע"פ ולהוציא אחרת בין גברא לגברא: ובמ"ס פי"א כו' משמע כו' ר"ל ל"ל טעם לקריאה שבע"פ כמ"ש מהרי"ל דתיב' א' כו' מותר לאמרה בע"פ משמע אם חסר ענין ודב' שלם והוא נמצא באמצע קריא' אסו' לקרות בע"פ הרי חזינן בכה"ג ביה"כ שהי' קורא פ' שלימה בע"פ והני טעמי דאיתנהו גבי כה"ג שייכי ג"כ בנמצ' טעית באמצע קריא' לזה כ' דבמ"ס פי"א כ' דאין ללמוד לענין קריאה בע"פ מכה"ג ביה"כ: לכן יקראו כו' מהדר אדלעיל שכ' דיש לנהוג כהב"ח: שאם התחיל רק תיבה א' כו' דבזה אינו ניכר שינוי מנהג כ"ה: כ' רמ"א בי"ד כו' אם נפסל ס"ת כו' כגון שנקרע כו' א"ל דמה"ט נקט שנקרע ולא נקט שנמצ' בה פסול וטעות כמש"ל ס"ת שני' שנמצא בה טעות ול"ל דלא משכחת לה כיון דהמפטיר בכל שבת קורא למפרע מה שקרא כבר השביעי וא"כ למה לא הרגישו בטעות כשקרא עם השביעי דז"א דהחוש יעיד ע"ז שיקרא ולא ירגיש בטעות ובקריאה שניה ירגיש בטעות אלא האמת דהרשב"ץ ס"ל כהרשב"א דאם נמצא טעות באמצע קריא' כל הקוראים למפרע לא יצאו כיון שאיגלאי שקראו בס"ת פסול' וצריכים לחזור לראש ולכן נקט שקרה שנקרע אחר שקראו ז' וא"כ הראשונים קראו בס"ת כשרה ויצאו: אלא מפני כ"ה כו' וכדאית' במגיל' דף כ"ג ע"א ופירש"י שלא יהיה כבוד התור' וכבוד נביא שוין עכ"ל ר"ל דבשניהם קוראים ועל שניה' מברכים תחלה וסוף לכן גם המפטיר קורא תחלה בתורה עי"ז ניכר שהקריאה בתורה עיקר לפיכך די במה שקראו בס"ת פסולה משא"כ כשמיציאין שני ספרים וקריאת המפטיר היא מתקנת רבנן סבוראי או גאונים כמ"ש התו' והרא"ש סוף מגלה וא"כ חיוב קריאת המפטיר בתורה מצד עצמו לא משום נביאים לכן יש להחמיר בו אם נמצא טעות כנ"ל. וא"כ פשוט כו' ר"ל כיון דרמ"א מה"ט דקדק וכ' בס"ת שניה כו' להורות במפטיר של כל שבת אין הדין כן משום ספיקו של רשב"ץ א"כ י"ל דוקא רשב"ץ לטעמי' דפוסק כהרשב"א דס"ל אפי' דיעבד אין יוצאים בקריאה בס"ת פסולה אבל לדידן דסמכינן דיעבד על הרמב"ם שיוצאים בקריאה בס"ת פסולה אלא מצד מנהג שנהגו כהר"י ב"ר מוציאים אחרת כנ"ל אבל במפטיר של כל שבת דאפי להרשב"א מספקא לרשב"ץ אפשר שיצאו בקריאת ס"ת פסולה ודאי יש לסמוך על הרמב"ם והעומדים בשיטתו שלא להוציא אחרת וליכא בזה משום שינוי מנהג: אפי' נמצא הטעות בשביעי כו' דבזה לא נסתפק רשב"ץ מ"מ לדידן דסמכינן דיעבד על רמב"ם יוצא במה שקרא ז' בס"ת פסולה ויקראו הטעות בע"פ כמ"ש המרדכי כנ"ל: עסי' רפ"ב ס"ה דמפטיר עולה למנין שבעה ומסיק מ"א שם ס"ק ט"ז דאז יאמרו קדיש אחר קריאת ההפטרה ע"ש: דל"ל להכניס כו' בשלמא אם נמצא טעות בשאר העולים קודם השביעי דבלא"ה צריכים להוציא אחרת משום שאר העולים א"כ המנהג כהר"י ב"ר להוציא באמצע קריאת העולה ול"ח למחלוקת הפוסקים בענין הברכ' וסמכו על מהר"י ב"ר שכתב שא"צ לברך כנ"ל אבל כשנמצא בשביעי דאינו עולה אחריו כ"א המפטיר טוב שהוא יפטיר ולא יוציאו אחרת שלא להכניס א"ע במחלוקת לענין ברכה ואע"ג דאין זה מספיק כ"א שלא להוציא אחרת באמצע קריאת השביעי אבל מ"מ אפשר להוציא אחרת למפטיר אחר ברכות אחרונה של השביעי וכדעת הט"ז שמביא מ"א אח"ז צ"ל דס"ל למ"א דאיכא בזה טירח' דציבור' וכתי' רב הונא הנ"ל ואין להטריח הצבור משום מפטיר דאינו אלא הוספה דהא אפשר שהשביעי יפטיר כנ"ל ולא יצטרכו להוציא אחרת בשלמא אם היה אפשר להוציא תוך קריאת השביעי לא היו חוששים לטרחא דציבורא כדי לתקן קריאת השביעי שיקרא בס"ת כשרה: ובכ"ה כו' דקדק כו' מדכ' במפטיר די בקריא' ג"פ בס"ת פסולה כו' וס"ל לכ"ה הטעם כיון שכבר קראו חובת היום א"כ א"צ שוב לגמור הסדרה: אפי' דילג פ"א. ולקמן סי' רפ"ב במ"א ס"ק י"ח דאפי' דילג תיבה אחת: משא"כ במפטיר כו' ר"ל מ"ש הרשב"ץ במפטיר די בקריאת ג' פסוקים בס"ת פסולה ה"ט משום דהמפטיר אינו קורא רק מה שקראו כבר א"כ כבר קראו כל הסדרה עם השביעי אבל מ"מ לא ידעתי מה יפסידו אם יקראו עם המפטיר עד סוף הסדר'. וסכ"ה אין תח"י ואולי כיון דס"ל להרשב"ץ כהרשב"א דהקריאה בס"ת פסולה אינו עולה וכיון דסגי למפטיר בג' פסוקים לא רצה להטריח הצבור לקרות יותר בס"ת פסולה דלא מהני לרשב"א כלל: ובט"ז כו' בשעת אמירת הקדיש כו' דהט"ז ס"ל דמשום ברכה שא"צ ל"ח אלא דחיישינן לטרחא דצבורא וכתי' רב הונא ולכן אם נמצא טעות באמצע קריאת שאר העולים ס"ל דיוציא אחרת וכמ"ש בש"ע וליכא בזה משום טרחא דציבורא דהא בלא"ה ע"כ צריך להוציא אחרת משום שאר העולים אחריו. א"כ יוציא מיד באמצע קריאתו אבל אם נמצא תוך קריאת שביעי ס"ל שלא יוציא אחרת משום טרחא דציבורא ולמפטיר יוציאו אחרת בשעת אמירת הקדיש דליכא בזה טרחא דציבורא משא"כ אם יוציאו תוך קריא' השביעי ובנמצא הטעות במפטיר מודה למ"א:
ד סָעִיף ד (ס"ק ו) ואפשר כו' פי' שהוא ג"פ לפ"ה אבל פחות מג"פ לפני הפ' צריך לגמו' עד הפ' וכן אם נמצא בר"ח או בחה"מ ברביעי דצריך ג"כ לסיים כל חובת היום ואין רשאים להוסיף גברי דצריך הוא לקרות הכל ובס' א"ר נסתפק ביו"ד דברות ותוכחה ושורת הים וח' פ' שבסוף התורה אי מקרי רשאי להפסיק ובמ"א לקמן סי' תכ"ח ס"ק ח' הביא בשם צ"ה שאין להפסיק תוך מ"ב מסעות:
ה סָעִיף ד (ס"ק ז) חסרים כו' וכ' בצ"צ כו' מגרשיהן כו' בתשו' ה"ה ח"צ סי' נ"ד חולק עליו דמה בכך שנמצא לפעמים כך מ"מ צריך לכתוב בכ"מ כפי אשר נמסר מסיני וע"ש שהאריך ודחה כל ראיית צ"צ וגם כ' שאם היה צ"ל החדש ונמצא חדש בלא ה' שצריך להוציא אחרת אבל בפ' משפטים שצ"ל לבנו ייעדנה בשני יודי"ן אם נמצא כתוב רק ביו"ד אחת א"צ להוציא אחרת ע"ש טעמו וע' בא"ר כמה חידושי דינים: יש לסמוך על הרשב"א דמכשיר דס"ל דלא נקרא ס"ת פסולה כיון די"ל תיקון דא"צ לגרור כל האות כ"א הדביקות אף שעדיין לא גרר מ"מ לא נקרא ס"ת פסולה דכל הראוי לביל' אין בילה מעכבתו ואפי' בשבת דאינו רשאי לגרור מקרי ראוי לבילא אלא דארי' דאסור' רביע' עליה: ומיהו הרשב"א לא הכשיר כו' אבל כשנדבק' באמצעית' כו' דכה"ג ס"ל לרשב"א דצריך לגרור כל האות ולא מהני גרירת הדבק וא"כ הוי ס"ת פסולה כל זמן שלא תיקנו וע' בא"ע סי' קכ"ה בח"מ ס"ק ט ובפר"ח שם:
ו סָעִיף ד (ס"ק ח) ובשעת כו' יושבי קרנות. ר"ל יושבי חניות שאין הולכים לבה"כ בב' וה' ואין שומעי' קריאת התורה כ"א שבת שחרית לכן עבורם הוסיפו קריאה יתירה בשבת במנחה וע' בב"ק דף פ"ב:
ז סָעִיף ד (ס"ק ט) טעות כו' כיון שכלם יחד. ר"ל כל הה' חומשין אין בזה משום כבוד הצבור אף ששאר חומשים מוטעים:
א סָעִיף א ס"א גדולים כו'. ע"ל סי' נ"ה ס"ד:
ב סָעִיף ב ס"ב והם כו' אבל כו'. דהא אינן בגלילה וכן אינן תפורין בגידין ולא בקלף וכל דין ספר תורה: ובמקום כו'. כמו שכתב בסי' קמ"א סעיף ג' עיין שם:
ג סָעִיף ג ס"ג אפי' כו'. קאי אס"ב אחומשין בגלילה דלא כמרדכי שכתב בה"ק דכיון שאמרו מפני כבוד הציבור אם מחלו על כבודם ש"ד וכ"ש בכה"ג אבל בירושלמי דפ"ג דמגילה אמרו מגו דנפשיהון הוי עגומה אינון זבנין תורה אבל בב"י משמע דקאי אחומשין שלנו כמ"ש בשם תשובת הרשב"א ע"ש שכתב ובסוף התשובה כתב וז"ל כו' אבל בש"ע לא הזכיר חומשים שלנו וצריך לו' דקאי אס"ת עצמה שאין מברכין עליה וע' ס"ד בהג"ה ובשעת הדחק כו':
ד סָעִיף ד ס"ד אם נמצא טעות כו'. דהרמב"ם כתב בתשובה ס"ת שנמצא בו טעות קורין בו וכ"כ הר"ן בפ"ב דמגילה בשם התוס' וכמ"ש במגילה שם השמיט הסופר אותיות או פסוקים כו' וראיה ממ"ש בגיטין ס' א' ס"ת שחסר יריעה כו' דוקא יריעה והרמב"ן תירץ דוקא בסופה אבל באמצעה אפי' טעות כ"ש פוסל והקשה עליו הרשב"א אדרבה בתחלתה ובסופה יותר מיפסיל דנראה כחסירה משא"כ באמצעה שאין חסרונה ניכר והראיה שהרי במגילה אפי' עד רובה כשירה ואילו בראשה אמרינן שם אפי' למ"ד מאיש יהודי כו' וכמש"ל סי' תר"ץ ס"ג אבל כל הפוסקים חולקים וס"ל דאפי' בטעות כ"ש פוסל מלקרות כמ"ש בפ"ק שם אין בין ספרים לתפילין ומזוזות כו' ובתפלין ומזוזות אמרינן בפ"ג דמנחות ואפי' כתב אחד מעכבן ואמרינן שם פשיטא לא נצרכה אלא לקוצו של יוד כו' ושם איפסיק ליה כרעא דה"א דהעם בנוקבא כו' כרעא דוי"ו כו' וכ"ש בטעות ממש ועוד דאי בס"ת כשר לא היה פריך בתפילין פשיטא כמש"ל בסי' קמ"ב ובמס' סופרים פ"ב הפסיק באמצע השם אל יקרא בו ופ"ג שם גרפו או שעיר' בו את האות אל יקרא בו אלא דוקא במגילה כשירה ומקולי מגילה היא והיינו דתנא במגילה ועוד דבס"ת תניא ס"ת שיש בו שלש טעות בכל דף כו' והוא כו' ובמגילה משמע אף שמפוזר בכולה אבל דעת הפוסקים הנ"ל דבאמת בס"ת פוסל אפי' קוצו של יו"ד והוא לצאת בו המצוה שחייב לכתוב ס"ת כמו בתפילין ומזוזות שאין המצוה לקרותן אבל לקרות שאינו אלא דרבנן ואין פסול פוסל בו כמו במגילה ועיין רשב"א בגיטין שם ור"ן בפ"ב דמגילה וההיא דמ"ס מוקי לה ברובו של ס"ת כך וראיה מההיא דגיטין כנ"ל ורשב"א תירץ שם דל"ד יריעה אלא נגד חסרון ד' חומשין אמר לרבותא אפילו יריעה ודרך התלמוד לקרב העניינים והרא"ש בה"ק תי' דהתם בשכתיבה היריעה אלא שאינה תפורה בו וכמ"ש טוש"ע י"ד ס"ס רע"ח והכריע הר"י בי רב כמ"ש בש"ע שבדיעבד סומכין על הרמב"ם בתשובה ותוס' ולכתחילה יש להוציא אחרת ולקרות מכאן והלאה כדעת כל הפוסקים ועיין בתוס' דמגילה ט' א' ד"ה בשלמא כו'. ודבריהם דחוקין דהא במתניתין תנן אינו מטמא את הידים כו' ועלה קאמר בשלמא תורה כו' ורב אשי משני שם כי תניא ההיא בשאר ספרים מכלל דמעיקרא ס"ד אפי' בתורה וע"כ צ"ל ביגר שהדותא אבל קושיית התוס' י"ל בע"א דלקרות קל דאפי' בפסולה יוצאין כמ"ש הרמב"ם משא"כ לטמא את הידים וראיה ממש"ש כאן במגילה ובמגילה ודאי אם השמיט אלו התיבות כולם כשר כמ"ש בפ"ב דמגילה ת"ר השמיט וזו ראיה לדעת המקילין לקרות בס"ת פסולה ועוד ראיה דלקרות קל שהרי קורין ללועזות בלעז אם כתובה בלעז וכאן אמרינן בכתובה תרגום שאינה מטמא ידים אבל ממ"ש בירושלמי פ"ב דמגילה אין מדקדקין כו' חד קרא יהודיים כו' משמע לכאורה דבמקום אחר מיפסיל כה"ג אבל אפשר לו' דקריאת ס"ת לא חמיר ממגילה לבד מ"ש ברפ"ג דמגילה משא"כ בתורה מ"מ ההיא דמ"ס הנ"ל מכרעא ועמש"ל בסי' קמ"ב ס"א לדחות דברי הר"ן ע"ש וכן עיקר דאין לחלק בין לקרות בין להכשירה בס"ת דאמרינן בשבת ק"ג ב' כתב את האזכרות בזהב כו' וכתבו המפרשים דאזכרות אורחא דמילתא נקט ואע"ג שהן מיעוט דמיעוטא של ספר. ושם או שכתב את השירה כו' ואע"ג שאינו יריעה א' וכ"ש להחולקין על א"ח דבמגילה אין פסול משום ענין אחד ועיין בב"י י"ד סי' רע"ט דהר"י בי רב ס"ל לדינא כדעת התוס' ורמב"ם הנ"ל לכן פסק שיצא ידי קריאה בס"ת הכשר עם מה שקרא עד עכשיו ולדעת הפוסקים הנ"ל דפסלי צריך לחזור לראש בס"ת הכשר כמ"ש שם. ודעת המרדכי שם דיקרא הטעות בע"פ ויגמור קריאת אותו העולה בס"ת הפסול ואין משום איסור דברים שבכתב כו' כמו במגילה כיון דלא אפשר וכמ"ש בפ"ז דיומא בכה"ג דקורא בע"פ משום דלא אפשר משום פגמו של ראשון או משום ברכה שא"צ וה"נ אע"ג דאין כאן משום פגמו דהא פגומה היא מ"מ משום ברכה שא"צ דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ועוד כתב דכ"ז בא"א להפסיק שם כגון שלא קרא ג"פ או סמוך לפרשה ב"פ או רביעי בר"ח וח"ה שצריך לגמור שאין מוסיפין אבל באפשר להפסיק פוסקין ומוציחין אחרת וכמ"ש ביומא שם וניתי ס"ת אחרת כו' ואין כאן משום פגמו כנ"ל וגם משום ברכה שא"צ בתרי גברי וכמש"ש וז"ש בהג"ה ואם כו' ורישא דמרדכי לא הביא דס"ל כמ"ש בש"ע אבל כל האחרונים הסכימו לדעת המרדכי שעליה אין להשיב: והא כו'. כמ"ש בקדושין למ"ד א' וליתי ס"ת כו': ובשעת כו'. הוא פלוגתא הנ"ל: ואם כו'. כ"כ הרשב"א בגיטין שם וכמ"ש התם מחסר במילתיה ומפרש דר"ל באותו חומש שקורין בו משא"כ כה"ג דאין החומשין מעכב אלא משום כבוד ציבור שלא יראה כעניות משא"כ בכה"ג שם ורש"י לא מפרש כן ע"ש ברש"י:
ה סָעִיף ה ס"ה בה"כ כו'. תוספתא דמגילה הנ"ל יעמוד וישב וכ' הרא"ש היינו קודם תקנה דכולם מברכין:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.