א אֵין הַצִּבּוּר רַשָּׁאִים לָצֵאת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת, עַד שֶׁיַּצְנִיעוּ סֵפֶר תּוֹרָה. הַגָּה: מִיהוּ אִם אֵינָם יוֹצְאִים, רַק יָחִיד, לֵית לָן בָּהּ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם הר"י בְּחִדּוּשֵׁי מְגִלָּה). וְאִם מַצְנִיעִים הַסֵפֶר תּוֹרָה בְּבַיִת אַחֵר, אִם אֵין לְבֵית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא פֶּתַח א', צְרִיכִין לְהִתְעַכֵּב עַד שֶׁיֵּצֵא הַסֵפֶר תּוֹרָה וְיֵלְכוּ אַחֲרָיו לַמָּקוֹם שֶׁמַּצְנִיעִים אוֹתוֹ שָׁם; וְאִם יֵשׁ לְבֵית הַכְּנֶסֶת שְׁנֵי פְּתָחִים, יְכוֹלִים לָצֵאת בְּפֶתַח אֶחָד קֹדֶם שֶׁיֵּצֵא הַסֵפֶר תּוֹרָה בַּפֶּתַח הָאַחֵר, וּבִלְבַד שֶׁיֵּלְכוּ אַחַר הַסֵפֶר תּוֹרָה וִילַוּוּהוּ לְמָקוֹם שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ שָׁם. הַגָּה: וּבִמְקוֹמוֹת שֶׁמַּצְנִיעִין אוֹתוֹ בַּהֵיכָל, שֶׁהוּא הָאָרוֹן בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, מִצְוָה לְכָל מִי שֶׁעוֹבֶרֶת לְפָנָיו לְלַוּוֹתָהּ עַד לִפְנֵי הָאָרוֹן שֶׁמַּכְנִיסִין אוֹתָהּ שָׁם (דִּבְרֵי עַצְמוֹ וּמַהֲרִי"ל). וְכֵן הַגּוֹלֵל יֵלֵךְ אַחַר הַסֵּפֶר תּוֹרָה עַד לִפְנֵי הָאָרוֹן, וְעוֹמֵד שָׁם עַד שֶׁיַּחֲזִירוּ הַסֵּפֶר תּוֹרָה לִמְקוֹמָהּ (הַגָּה' מַיְמוֹנִי פ' י"ב מֵה"ת) וְכֵן נוֹהֲגִין בְּמַגְבִּיהַּ הַסֵּפֶר תּוֹרָה, כִּי הוּא עִקַּר הַגּוֹלֵל וּכְמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר; (סי' קמ"ז ס"ד) וְיֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁמְּבִיאִים הַתִּינוֹקוֹת לְנַשֵּׁק הַתּוֹרָה, כְּדֵי לְחַבְּבָה וּלְזָרְזָם בְּמִצְווֹת, וְכֵן נוֹהֲגִין. (אוֹר זָרוּעַ).
א סָעִיף א (א) עד שיצניעו - שאין זה דרך כבוד לתורה שיניחוה וילכו להם ומיירי במקום שמנהג להצניע הספר אחר ובא לציון דאל"כ בלא"ה הלא אסור לאדם לצאת מביהכ"נ קודם קדושה דסדרא כמבואר בסימן קל"ב:
ב סָעִיף א (ב) רק יחיד - ואפילו שנים או שלשה והטעם דיש כבוד לס"ת כיון שעדיין רוב הצבור שם ועיין בפר"ח ועיין בפמ"ג שמצדד לומר דדוקא בביהכ"נ גופא הקיל הרמ"א אבל כשמוציאין אותה לבית אחר בכל גווני אפילו יחיד לא יצא קודם הס"ת אלא ימתין עד שיוציאוה עי"ש:
ג סָעִיף א (ג) צריכין להתעכב וכו' - דאין נכון שיצא אדם בפתח קודם הספר תורה:
ד סָעִיף א (ד) וילכו אחריו וכו' - לעשות לה הידור ללותה ואסמכוה אקרא דכתיב אחרי ה' אלהיכם תלכו [גמרא]:
ה סָעִיף א (ה) לצאת בפתח אחד וכו' - דבזה לא מנכר שיוצא קודם הס"ת:
ו סָעִיף א (ו) ובלבד שילכו וכו' - פי' אף שהתרנו לצאת בפתח אחר מ"מ צריך להמתין בחוץ עד שיוציאו הס"ת וילוה אותה למקומה:
ז סָעִיף א (ז) ללוותה - וכן כשמוציאין מההיכל מצוה לכל מי שעוברת לפניו ללותה עד הבימה:
ח סָעִיף א (ח) וכן נוהגין במגביה וכו' - משמע דמנהגנו הוא במגביה בלחוד אבל בלבוש ושלחן ע"ש וש"א מבואר דבין המגביה ובין הגולל צריכין ללותה עד לפני ארון הקודש. מנהג פשוט שבדרך הלוכו מן התיבה אומר הש"ץ והצבור מזמור לדוד הבו לה' וגו' ונוהגין שלא לומר מזמור לדוד כ"א בשבת או ביו"ט שחל בשבת אבל ביו"ט ומכ"ש בחול כשמסלקין הס"ת אין אומרים מזמור לדוד רק לדוד מזמור לה' הארץ וגו':
א סָעִיף א אין הצבור רשאים כו'. בטור הבי' פירש"י ופירוש הגאון וז"ל וגאון פי' דהא דאריב"ל בכל מקום וכו' ועבב"י הביא פי' מהרי"א דפי' דלגאון בעינן כדי שינטל וגם יצניע וק"ל דא"כ למה אמר הגאון עד שינטל ס"ת להצניעו היה לו לומר ומצניעו כיון שזה עיקר החידוש ולפי' מהר"י חביב ק"ל דפי' דבפתחא אחרינ' שרי להקדים ואח"כ ילך אחריה היכן מצינו בגמ' כן דהא מחלקי' בין ריב"ל לשמואל בפיתח' אחרינא לריב"ל מותר בפתחא אחרינא ולפי פי' מהר"י חביב אין לריב"ל עסק בזה דלא מיירי אלא באין מוציאין מן בה"כ הס"ת ולכ"ע ק"ל ל"ל לתלמודא לחלק בפתחא אחרינא דהא בלא"ה לא פליגי דריב"ל מיירי באין מוציאי' מב"ה ולשמואל במוציאין ונלע"ד לפרש דלגאון מיירי ריב"ל בכל מקום בין שמוציאין ובין אין מוציאין ובתרוייהו סגי עד שינטל להצניע אף על פי שלא הצניע עדיין ושמואל הוסיף באותו מקום דמוציאין שצריך להמתין עד שיצא ולא סגי בנטלו לחוד וכעין שפירש"י אלא שבהוספה של שמואל יש עוד שצריך לילך אחריו משום הידור וזה נכלל בדברי בר אהינא וע"ז קאמרינן דל"פ שמואל וריב"ל במוציאין דזה מיירי בפיתח' אחרינא דשרי ומ"ש הלכך לעכביה לס"ת עד דנפיק והוא אחריו ולא נפיק מקמיה נ"ל פירושו דה"ק דאין להוליך הס"ת מבה"כ עד הזמן שיצאו מבה"כ כי היכי דיקיימו אחר ה' אלהיכם תלכו וכפל לומר והוא אחריו ולא נפיק מקמיה דקמ"ל תחלה שילך אחריה ואח"כ קמ"ל דלא יצא מקמיה דוק' דהיינו במקום שתצא היא לא יקדים הוא לצאת שם דאז חל עליו חיוב ללכת אחריה דוקא אבל אי איכא פיתח' אחרינ' שרי דאז אין עליו שם נפיק מקמיה ובזה אין אנו צריכים לפי' מהרי"א וב"י בפי' וליעכביה שכתב הגאון כנלע"ד בפי' הדברים להלכה אבל לא למעשה אלא בכל ענין ילך אחר הס"ת ללות' משום הידור:
א סָעִיף א (ס"ק א') עד כו' ובא לציון עסס"י כ"ה כצ"ל. ששם כ' הרב"י ביום שקורין בס"ת לא יחלוץ תפילין עד שיחזירו ס"ת להיכל ופי' רמ"א דהיינו במקום שאין מכניסין הס"ת עד אחר ובא לציון דאל"כ הא בלא"ה אין לחלוץ תפיליו עד אחר וב"ל ה"ה כאן י"ל כן דהא מבואר בסי' קל"ב סעיף ב' דאין לציבור לצאת מבה"כ עד אחר ובא לציון:
ב סָעִיף א (ס"ק ב) יחיד כו' פי' א' א' כו' וכ"ה בתר"י הובא בב"י להדיא שממנו נובע הגהת רמ"א הלז וכלל הדין בין יש לו פתח אחד ובין י"ל ב' פתחים בכל ענין צריכים להמתין ללוות הס"ת אלא בדאיכא שני פתחים רשאי לצאת מבה"כ קודם שיוציאו הס"ת וימתין בחוץ עד שיוציאו הס"ת וילוו אותה וצריך לצאת בפתח השני שלא יוציאו הס"ת דרך פתח ההוא אבל בליכא רק פתח אחד אסור לצאת קודם שיוציאו הס"ת אף שדעתו להמתין בחוץ וללוות הס"ת כי אין זה כבוד התורה שיצא בפתח שיציאו בה הס"ת קודם לס"ת:
א סָעִיף א ס"א אין כו'. כפי' הרי"ף בפ"ד דמגילה בשם הגאון וכפי' מהרי"א דמ"ש ריב"ל עד שינטל ס"ת היינו עד שיצניע במקומו וכ"ה בנוסחת ספרים שלנו ויניח במקומו בין כשמצניעין אותו בבה"כ בין כשמוליכין אותו למקום אחר צריך ללותו עד למקומו שם אלא דבקדימה ואיחור לא מיירי ומותר לצאת קודם ס"ת אלא שצריך מ"מ ללותו ושמואל הוסיף שאסור לצאת בפתח קודם הס"ת וקאמר גמרא ולא פליגי כו': ובמקומות כו' וכן כו'. כנ"ל: ויש כו'. כמ"ש בב"ר פ' מ"ח ויתן אל הנער זה ישמעאל כדי לזרזו במצות:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.