א מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מִבֵּית הַכְּנֶסֶת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אֲבָל לֹא מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ בֵּית הַכְּנֶסֶת.
ב בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָּכְרוּ בֵּית הַכְּנֶסֶת, יְכוֹלִים לִקַּח בְּדָמָיו תֵּבָה, דְּהַיְנוּ הֵיכָל שֶׁמְּנִיחִין בּוֹ סֵפֶר תּוֹרָה אוֹ לוּחַ שֶׁמַּעֲמִידִין עָלָיו סֵפֶר תּוֹרָה; מָכְרוּ תֵּבָה, יְכוֹלִים לִקַּח בְּדָמָיו מִטְפַּחַת שֶׁל סֵפֶר תּוֹרָה; מָכְרוּ מִטְפַּחַת, לוֹקְחִין בְּדָמֶיהָ סְפָרִים, דְּהַיְנוּ שֶׁכָּתוּב כָּל חֻמָּשׁ לְבַדּוֹ, וְכֵן נְבִיאִים וּכְתוּבִים; מָכְרוּ סְפָרִים, לוֹקְחִין בִּדְמֵיהֶן סֵפֶר תּוֹרָה, אֲבָל אִיפְּכָא לְהוֹרִידָן מִקְּדֻשָּׁתָן, אָסוּר. וַאֲפִלּוּ אִם קָנוּ בִּקְצָת הַמָּעוֹת דָּבָר שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ חֲמוּרָה, אֵין יְכוֹלִין לְשַׁנּוֹת הַמּוֹתָר לִקְדֻשָּׁה קַלָּה.
ג סֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּמְצָא בּוֹ טָעוּת, דִּינוֹ כְּחֻמָּשִׁים וְעַיֵּן לְעֵיל סִימָן קמ"ג.
ד אִם מֻתָּר לִקְנוֹת בִּדְמֵי קְדֻשָּׁה אַחַת קְדֻשָּׁה אַחֶרֶת כַּיּוֹצֵא בָּהּ, יֵשׁ אוֹסְרִים וְיֵשׁ מַתִּירִים.
ה אִם גָּבוּ מָעוֹת לִבְנוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ בֵּית הַמִּדְרָשׁ, אוֹ לִקְנוֹת תֵּבָה אוֹ מִטְפַּחַת אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה, וְרָצוּ לְשַׁנּוֹתָן מִלְּצֹרֶךְ מַה שֶּׁגָּבוּ אוֹתָם, אֵין מְשַׁנִּין אֶלָּא מִקְּדֻשָּׁה קַלָּה לַחֲמוּרָה; אֲבָל אִם עָשׂוּ בָּהֶם הַדָּבָר שֶׁגָּבוּ אוֹתָם בִּשְׁבִילוֹ, מְשַׁנִּין הַמּוֹתָר לְכָל מַה שֶּׁיִּרְצוּ; וְאִם כְּשֶׁגָּבוּ הַמָּעוֹת הִתְנוּ לַעֲשׂוֹת חֶפְצָם מִמּוֹתַר הַדָּמִים, אֲפִלּוּ קָנוּ וּמָכְרוּ וְחָזְרוּ וְקָנוּ קְדֻשָּׁה בְּמִקְצָת הַדָּמִים, מֻתָּר לְהוֹרִיד הַמּוֹתָר; אֲבָל אִם לֹא הִתְנוּ כְּשֶׁגָּבוּ, אֶלָּא כְּשֶׁמָּכְרוּ הִתְנוּ, אָסוּר לְהוֹרִידָם. הַגָּה: וְאִם קָנוּ בְּדָמִים אֵלּוּ שֶׁגָּבוּ עֵצִים וַאֲבָנִים, חָלָה קְדֻשַּׁת הַדָּמִים עַל הָעֵצִים וְהָאֲבָנִים, וְאָסוּר לְשַׁנּוֹתָן רַק לִקְדֻשָּׁה חֲמוּרָה; וְאִם הֵבִיאוּ עֵצִים וַאֲבָנִים לְצֹרֶךְ בִּנְיַן בֵּית הַכְּנֶסֶת, אִם בָּאוּ לְיַד גַּבַּאי אָסוּר לְשַׁנּוֹתָן רַק לִקְדֻשָּׁה חֲמוּרָה, וְקֹדֶם שֶׁבָּאוּ לִידֵי גַּבַּאי, מֻתָּר לְשַׁנּוֹתָן; אֲבָל מִכָּל מָקוֹם לֹא יוּכַל לַחֲזֹר בּוֹ. (בֵּית יוֹסֵף וְכֵן מַשְׁמָע בְּמָרְדְּכַי רֵישׁ פ' בְּנֵי הָעִיר).
ו מוֹכְרִים בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְכֵן שְׁאָר דְּבָרִים שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה וַאֲפִלּוּ סֵפֶר תּוֹרָה, לְהַסְפָּקַת תַּלְמִידִים אוֹ לְהַשִּׂיא יְתוֹמִים בְּדָמָיו.
ז וְהָא דְּבֵית הַכְּנֶסֶת נִמְכַּר, הָנֵי מִלֵּי שֶׁל כְּפָרִים שֶׁאֵין בָּאִים אֲנָשִׁים מִמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים, שֶׁלֹּא נַעֲשֵׂית אֶלָּא לִבְנֵי הַכְּפָרִים לְבַדָּם. וַאֲפִלּוּ בָּנוּ אוֹתָהּ מִשֶּׁל אֲחֵרִים (מָרְדְּכַי יָשָׁן בְּשֵׁם ראבי"ה), וְלָכֵן יְכוֹלִים לְמָכְרוֹ; וּמִכָּל מָקוֹם הַמָּעוֹת נִשְׁאָרִים בִּקְדֻשָּׁתָן, וְאֵינָם רַשָּׁאִים לְהוֹרִידָן מִקְּדֻשָּׁתָן, וְהַיְנוּ כְּשֶׁמָּכְרוּ בְּנֵי הָעִיר שֶׁלֹּא מִדַּעַת פַּרְנָסֵיהֶם, וְהוּא הַדִּין אִם מָכְרוּ ז' טוֹבֵי הָעִיר שֶׁלֹּא בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, אֲבָל אִם הִסְכִּימוּ ז' טוֹבֵי הָעִיר בְּאוֹתוֹ מֶכֶר, וְהָיוּ בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, רַשָּׁאִים לְהוֹצִיא הַמָּעוֹת לְכָל מַה שֶּׁיִּרְצוּ, וְאִם קִבְּלוּ עֲלֵיהֶם בְּנֵי הָעִיר בְּפֵרוּשׁ בְּמֶכֶר זֶה כָּל מַה שֶּׁיַּעֲשֶׂה, אֲפִלּוּ יָחִיד מַה שֶּׁעָשָׂה עָשָׂה. הַגָּה: וְכָל שֶׁזּ' טוֹבֵי הָעִיר מוֹכְרִים בְּפִרְסוּם, מִקְרֵי בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר וְאֵינָן צְרִיכִין לוֹמַר הֵן אוֹ לָאו. (מָרְדְּכַי) אֲבָל שֶׁל כְּרַכִּים, שֶׁבָּאִים שָׁם מִמְּקוֹמוֹת אֲחֵרִים, אֲפִלּוּ בָּנוּ אוֹתוֹ מִשֶּׁלָּהֶם, אֵינוֹ נִמְכָּר אֶלָּא אִם כֵּן תָּלוּ אוֹתוֹ בְּדַעַת הַיָּחִיד, שֶׁאָז יַעֲשֶׂה בּוֹ הַיָּחִיד מַה שֶּׁיִּרְצֶה בְּהַסְכָּמַת הַצִּבּוּר; וְהוּא הַדִּין לְכָל דִּבְרֵי קְדֻשָּׁה שֶׁנִּזְכְּרוּ כָּאן, דְּכֻלְּהוּ גְּרִירֵי בָּתַר בֵּית הַכְּנֶסֶת. הַגָּה: יָחִיד שֶׁבָּנָה בֵּית הַכְּנֶסֶת וּנְתָנָהּ לַקָּהָל, דִּינָהּ כְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל קָהָל; אֲבָל אִם שִׁיֵּר לְעַצְמוֹ בָּהּ שׁוּם כֹּחַ, אֵין לָהּ מֶכֶר כִּי אִם עַל פִּי הַקָּהָל וְעַל פִּיו אוֹ יוֹרְשָׁיו (אוֹר זָרוּעַ וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פֶּרֶק בְּנֵי הָעִיר). וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא כְּשֶׁיֵּשׁ לָהֶם בֵּית הַכְּנֶסֶת אַחֶרֶת, אֲבָל אִם אֵין לָהֶם רַק בֵּית הַכְּנֶסֶת אַחַת, אָסוּר לְמָכְרוֹ דְּהָא אֲפִלּוּ לְסָתְרוֹ אָסוּר עַד שֶׁיִּבְנוּ אַחֶרֶת (רַבִּי' יְרוּחָם נ"ג ח"ה וב"י בְּשֵׁם הָרַמְבַּ"ן). כָּל דָּבָר שֶׁבַּקְּדֻשָּׁה שֶׁנִּמְכַּר וּמֻתָּר לְשַׁנּוֹתוֹ, נִמְכָּר בְּלֹא הַכְרָזָה וְאֵין בּוֹ אוֹנָאָה, אֲבָל דָּבָר שֶׁאָסוּר לְשַׁנּוֹתוֹ לִקְדֻשָּׁה קַלָּה, צָרִיךְ הַכְרָזָה. (תְּשׁוּבַת רַשְׁבָּ"א סי' תרי"ז).
ח בָּנוּ בַּיִת סְתָם, וְהִקְדִּישׁוּהוּ אַחַר כָּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, דִּינוֹ כְּבֵית הַכְּנֶסֶת אֲבָל אֵינוֹ קָדוֹשׁ עַד שֶׁיִּתְפַּלְּלוּ בּוֹ, אֲפִלּוּ אִם בְּנָאוּהוּ לְשֵׁם בֵּית הַכְּנֶסֶת; וְכֵיוָן שֶׁהִתְפַּלְּלוּ בּוֹ, אֲפִלּוּ אוֹרְחִים לְפִי שָׁעָה, כֵּיוָן שֶׁהָיָה מְיֻחָד לִתְפִלָּה, קָדוֹשׁ; וְאִם לְפִי שָׁעָה הִקְדִּישׁוֹ, הַכֹּל לְפִי מַה שֶּׁאָמְרוּ.
ט כְּשֶׁמּוֹכְרִים אַנְשֵׁי הַכְּפָר בֵּית הַכְּנֶסֶת יְכוֹלִים לְמָכְרוֹ מִמְכַּר עוֹלָם, וְהַלּוֹקֵחַ יַעֲשֶׂה בּוֹ מַה שֶּׁיִּרְצֶה, חוּץ מִמֶּרְחָץ וּבֻרְסְקִי וּבֵית הַטְבִילָה וּבֵית הַכִּסֵא; וְאִם מְכָרוּהוּ ז' טוֹבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר, יַעֲשֶׂה הַלּוֹקֵחַ אֲפִלּוּ אֵלּוּ הַאַרְבָּעָה דְּבָרִים.
י יֵשׁ אוֹמְרִים דְּיָחִיד בְּשֶׁלּוֹ, אֲפִלּוּ סֵפֶר תּוֹרָה מֻתָּר לְמָכְרוֹ וְלַעֲשׂוֹת בְּדָמָיו כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה כָּל שֶׁלֹּא הִקְדִּישׁוֹ לִקְרוֹת בָּרַבִּים; וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹסֵר אֶלָּא אִם כֵּן לִלְמֹד תּוֹרָה אוֹ לִשָּׂא אִשָּׁה.
יא בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ לְבֵנִים וְעֵצִים מִבֵּית הַכְּנֶסֶת יָשָׁן שֶׁסָתְרוּ, יְכוֹלִים לִתֵּן בְּמַתָּנָה, דְּאִי לָאו דַּהֲוָה לְהוּ הֲנָאָה מִנֵּיהּ לָא הָווּ יַהֲבֵי לֵיהּ הָדָר הֲוָה לֵיהּ כְּמֶכֶר, וְכֵן יְכוֹלִים לְהַחְלִיפָן בַּאֲחֵרִים וְהֵם יוֹצְאִים לְחֻלִּין; אֲבָל אָסוּר לְמַשְׁכְּנָן אוֹ לְהַשְׂכִּירָן אוֹ לְהַשְׁאִילָן, אֲפִלּוּ עַל יְדֵי ז' טוֹבֵי הָעִיר, שֶׁעֲדַיִן נִשְׁאָרִים בִּקְדֻשָּׁתָן שֶׁאֵין כָּאן דָּבָר אַחֵר שֶׁתָּחוּל קְדֻשָּׁתָן עָלָיו. הַגָּה: וְדַוְקָא בְּדֶרֶךְ שֶׁמּוֹרִידָן מִקְּדֻשָּׁתָן, אֲבָל מֻתָּר לְהַשְׁאִיל אֲפִלּוּ סֵפֶר תּוֹרָה לִקְרוֹת בָּהּ, אֲפִלּוּ מִשֶּׁל רַבִּים לְיָחִיד. (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם א"ח).
יב מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ תְּנַאי עִם הַקָּהָל שֶׁלֹּא יוּכַל לִבְנוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת כִּי אִם הוּא וְזַרְעוֹ, אֵינוֹ יָכוֹל לִמְכֹּר זְכוּתוֹ לְאַחֵר.
יג גָּבוּ מָעוֹת לְבִנְיַן בֵּית הַכְּנֶסֶת וּבָא לָהֶם דְּבַר מִצְוָה, מוֹצִיאִין בָּהּ הַמָּעוֹת; קָנוּ אֲבָנִים וְקוֹרוֹת, לֹא יִמְכְּרוּם לִדְבַר מִצְוָה, אֶלָּא לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִים; אַף עַל פִּי שֶׁהֵבִיאוּ הָאֲבָנִים וּגְרָרוּם וְאֶת הַקּוֹרוֹת וּפְסָלוּם וְהִתְקִינוּ הַכָּל לְבִנְיָן, (בֵּית הַכְּנֶסֶת) מוֹכְרִים הַכֹּל לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִם בִּלְבַד, אֲבָל אִם בָּנוּ וְגָמְרוּ, לֹא יִמְכְּרוּ בֵּית הַכְּנֶסֶת אֶלָּא יִגְבּוּ לְפִדְיוֹן מִן הַצִּבּוּר.
יד רְאוּבֵן שֶׁאָמַר: קַרְקַע זוֹ אֲנִי נוֹתֵן לִבְנוֹת עָלֶיהָ בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְלֹא רָצוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְהַנִּיחָן לִבְנוֹת בֵּית הַכְּנֶסֶת, וְהַקָּהָל אוֹמְרִים לִבְנוֹת עָלָיו בַּיִת לְתַלְמוּד תּוֹרָה, וּרְאוּבֵן אוֹמֵר: אַדַּעְתָּא דְּהָכֵי לֹא נָדַרְתִּי, לָא מָצֵי רְאוּבֵן הָדָר בֵּיהּ; וְאִם רְאוּבֵן לֹא הָיָה דָּר שָׁם הָיוּ יְכוֹלִים לְשַׁנּוֹתָה, וְאִם הוּא מִבְּנֵי אוֹתָהּ הָעִיר, אֵינָם רַשָּׁאִים לְשַׁנּוֹתָה אִם הוּא עוֹמֵד וְצוֹוֵחַ (פֵּרוּשׁ וְצוֹעֵק), אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ שָׁם חֶבֶר עִיר, דְּכָל מָאן דְּאָתֵי אַדַּעְתָּא דִּידֵיהּ אָתֵי. וְז' טוֹבֵי הָעִיר דִּינָם כְּחֶבֶר עִיר (מָרְדְּכַי רֵישׁ בְּנֵי הָעִיר).
טו אֵין אָדָם יָכוֹל לֶאֱסֹר חֶלְקוֹ מִבֵּית הַכְּנֶסֶת וְלֹא מֵהַסְפָרִים; וְאִם אָסַר, אֵינוֹ כְּלוּם.
טז מִי שֶׁהִשְׁאִיל בֵּיתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְיֵשׁ לוֹ מְרִיבָה עִם אֶחָד מֵהַקָּהָל, אֵינוֹ יָכוֹל לְאָסְרָהּ אֶלָּא אִם כֵּן יַאַסְרֶנָּה לְכָל הַקָּהָל כְּאֶחָד. הַגָּה: וְדַוְקָא שֶׁהִשְׁאִיל תְּחִלָּה סְתָם, אֲבָל אִם הִתְנָה מִתְּחִלָּה שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה לִמְחוֹת יְהֵא בְּיָדוֹ לִמְחוֹת, אוֹ שֶׁלֹּא הִשְׁאִיל לָהֶם בְּפֵרוּשׁ אֶלָּא הִנִּיחָם לִכָּנֵס לְבֵיתוֹ, הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ לִמְחוֹת בְּמִי שֶׁיִּרְצֶה. (מַהֲרַ"ם פַּאדוֹוָאָה סִימָן פ"ה).
יז מִי שֶׁהָיָה בְּבֵיתוֹ בֵּית הַכְּנֶסֶת יָמִים רַבִּים, אֵין הַצִּבּוּר רַשָּׁאִים לְשַׁנּוֹתוֹ בְּבַיִת אַחֵר.
יח יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁכְּלֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁל כֶּסֶף שֶׁנָּהֲגוּ לְהָבִיא תָּמִיד לְבֵית הַכְּנֶסֶת בַּחַגִּים, אֵין יְכוֹלִים לְהוֹצִיאָם לְחֻלִּין וּלְמָכְרָם, וְהַקָּהָל יְכוֹלִים לְתָפְשָׂם שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ בְּחֶזְקַת הֶקְדֵּשׁ אַחַר מִיתַת הַמַּקְדִּישׁ.
יט יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם יִמָּצֵא אַחַר מִיתַת אָדָם כְּתָב כָּתוּב שֶׁהִקְדִּישׁ כֵּלִים, וְאֵין עָלָיו עֵדִים וְלֹא מְסָרוֹ לַקָּהָל, אֲפִלּוּ הָכֵי הָוֵי הֶקְדֵּשׁ.
כ יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁהֻחְזַק שֶׁהָיָה שֶׁל אֲבוֹתָיו שֶׁל רְאוּבֵן, אֵין הַצִּבּוּר יְכוֹלִים לְהַחֲזִיק בּוֹ.
כא אֵין לִקְנוֹת מְעִילִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם הֶדְיוֹט, לְתַשְׁמִישׁ קְדֻשָּׁה. הַגָּה: אָסוּר לַעֲשׂוֹת מֵאֶתְנַן זוֹנָה אוֹ מְחִיר כֶּלֶב (דְּבָרִים כג, יט) דָּבָר שֶׁל מִצְוָה, כְּגוֹן בֵּית הַכְּנֶסֶת אוֹ סֵפֶר תּוֹרָה; וְדַוְקָא מֵהָאֶתְנָן עַצְמָהּ, אֲבָל אִם נָתְנוּ לָהּ מָעוֹת בָּאֶתְנָן, מֻתָּר לִקְנוֹת בָּהֶן דְּבַר מִצְוָה; וְלֹא מִקְרֵי זוֹנָה, אֶלָּא אִסּוּר עֶרְוָה, אֲבָל אֵלּוּ הַפְּנוּיוֹת הַקְּדֵשׁוֹת שֶׁמַּקְדִּישׁוֹת דָּבָר, מֻתָּר לְקַבֵּל מֵהֶן. (ר' יְרוּחָם נכ"ג ח"א).
כב אָדָם שֶׁהוּא רָגִיל בְּשׁוּם מִצְוָה, כְּגוֹן גְּלִילָה, וְאֵרְעוֹ אֹנֶס אוֹ עֹנִי, וְנָתְנוּ הַקָּהָל הַמִּצְוָה לְאַחֵר, וְאַחַר כָּךְ הֶעֱשִׁיר וְרָצָה שֶׁיַּחֲזִירוּ לוֹ הַמִּצְוָה, אִם בְּשָׁעָה שֶׁנָּתְנוּ הַקָּהָל הַמִּצְוָה לַשֵּׁנִי הָיָה סִפּוּק בְּיַד הָרִאשׁוֹן לָתֵת מַה שֶּׁהָיָה נוֹתֵן בְּכָל שָׁנָה וְלֹא חָפַץ בָּהּ, וְנִתְרַצָּה הוּא עִם שְׁאָר הַקָּהָל לָתֵת לְאַחֵר, אִבֵּד זְכוּתוֹ; אֲבָל אִם כְּשֶׁנְּתָנוּהָ לַשֵּׁנִי לֹא הָיָה בְּיַד הָרִאשׁוֹן סִפֵּק לָתֵת מַה שֶּׁהָיָה נוֹתֵן, וְעַתָּה שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ רוֹצֶה לִזְכּוֹת בְּמִצְוָתוֹ וְלַחֲזֹר וְלִתֵּן מַה שֶּׁהָיָה נוֹתֵן תְּחִלָּה, חוֹזֵר לְמִצְוָתוֹ.
א סָעִיף א (א) מבית הכנסת בית המדרש - הוא מקום המיוחד לתורה וקדושתו גדולה יותר ואפילו אין דרך להתפלל שם כלל. כתב המ"א צ"ע אי מותר לעשות מביהכ"נ ביהמ"ד ליחיד בביתו ובא"ר מצדד להחמיר בזה וכן משמע במאירי שם במגילה:
ב סָעִיף א (ב) אבל לא וכו' - שמעלין בקודש ואין מורידין:
ג סָעִיף ב (ג) שמכרו ביהכ"נ - ואפילו לכתחלה נמי מותר למכור כדי לקנות עילוי קדושה והא דנקט שמכרו היינו משום סיפא דלהוריד מקדושה אפילו כבר מכרו אסור [א"ר] ועיין לקמן בסי"ג בבה"ל מה שכתבנו שם אם לעילוי קדושה מותר למכור ביהכ"נ כשאין לו ביהכ"נ אחרת:
ד סָעִיף ב (ד) יכולים ליקח וכו' - שכל זה דקחשיב פה הוא העלאה בקדושה:
ה סָעִיף ב (ה) כל חומש לבדו - בימיהם היו כותבין החומשין כעין ס"ת בגלילה ובתפירת גידין:
ו סָעִיף ב (ו) וכן נביאים וכתובים - שוים לחומשים לענין שיש עילוי בקדושתן ממטפחת ויכול לקנותן בדמי מטפחת ומ"מ לא שוים לכל צד דקדושת חומשים העשוים בגלילה גדולה מהן ואסור ליקח בדמי חומשין נביאים וכתובים ובדמי נביאים וכתובים לוקחין חומשים. ונביאים וכתובים גופא כי הדדי נינהו [אחרונים] וחומשין שלנו אפילו אם כל החמשה היו כרוכין יחד גרע מחומש אחד העשוי כתיקון ס"ת [א"ר]:
ז סָעִיף ב (ז) אבל איפכא וכו' - דהיינו מס"ת ליקח חומשים וכן מחומשים מטפחת וכן בכולהו:
ח סָעִיף ג (ח) דינו כחומשים - כיון שאין קורין בו אע"פ שאפשר לתקנו:
ט סָעִיף ד (ט) כיוצא בה - דהיינו שמכרו ביהכ"נ ישנה ורוצה בדמיה ליקח חדשה וכן בכל הדברים:
י סָעִיף ד (י) יש אוסרים - כיון דאין מעלן בקדושה אע"ג דאין מורידן ג"כ ודוקא בכל הדברים שיכול להעלות בקדושה וכנ"ל אבל בס"ת שאין יכול להעלות הדמים בקדושה יותר לכו"ע כשמכרה יקח בדמיה אחרת:
יא סָעִיף ד (יא) ויש מתירין - כיון דעכ"פ אין מורידן מקדושתן וכ"ז לענין דיעבד אבל לענין לכתחלה בודאי אסור למכור שום דבר קדושה כדי ליקח כיוצא בה ואפילו היכא דליכא למיחש לפשיעותא כגון שהדבר קדושה אחרת מזומן לפנינו ואינו חסר אלא נתינת מעות אפ"ה אסור דצריך להעלות בקדושה דוקא. ואם חזי ביה תיוהא [דבר רעוע] או שהיה קטן מהכיל לכו"ע מותר אפילו לכתחלה למכרו כדי ליקח אחר [פמ"ג וש"א]. כתב הט"ז בזמנינו אנו רואין הרבה מוכרים ספרים ולוקחין אחרים בדמיהם נראה דעכשיו מתחלה כשקונה הספר היה דעתו לכך שיהיה לו כ"ז שיצטרך לו ובאם יזדמן לו יותר יפה ימכור זה ויקח היפה ואף שלא התנה בפירוש והא"ר כתב דטעם המנהג הוא משום דסומכין על מה שכתוב בס"י דיחיד על ס"ת שלו מותר למכור וכו' אבל הספר של צבור ה"נ דאסור ועי"ש במ"ב:
יב סָעִיף ה (יב) או ס"ת - אמה דמסיים אין משנין קאי או דנקטיה לאשמועינן דמשנין אותו להספקת תלמידים וכדלקמיה בס"ו:
יג סָעִיף ה (יג) אין משנין וכו' - ואם רוצים הגבאים ללותן וליתן אח"כ אחרים תחתם להמ"א אסור דהבעלים ניחא להו למעבד המצוה בממון זה דוקא ולט"ז שרי אך ע"י שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר לכו"ע שרו לשנות המעות כמ"ש בסעיף ז':
יד סָעִיף ה (יד) לכל מה שירצו - היינו אפילו דבר שאין בו קדושה כלל אלא שהוא צרכי צבור והטעם כיון שנעשה דעת אנשי העיר בהמעות מש"ה שרי בהמותר:
טו סָעִיף ה (טו) אפילו קנו ומכרו וכו' - הא"ר והגר"א מפקפקין בזה דאפשר שכיון שאח"כ קנו סתם מכל הדמים חיילא הקדושה בכל הקניה ואסור אח"כ כשמכרו והותירו:
טז סָעִיף ה (טז) אבל אם לא התנו וכו' - הטעם דאז כשקנו חל הקדושה על כל מה שקנו ואינו מועיל אח"כ התנאי בעת המכירה:
יז סָעִיף ה (יז) חלה קדושת הדמים וכו' - להמ"א שכתבנו לעיל בסקי"ג אסור ללותן וליתן אחרים תחתם:
יח סָעִיף ה (יח) ואסור לשנותן רק וכו' - ואע"ג דמוכח לקמיה בס"ח דאפילו אם בנאוהו לשם ביהכ"נ בעינן דוקא שהתפללו בו אבל כ"ז שלא התפללו בו יכולין לשנותו דהזמנה לאו מילתא היא התם מיירי שלא נעשה הביהכ"נ ע"י גביית מעות שגבו לצרכה מבני העיר אלא שקנאוהו הקהל ממעות חולין שגבו סתם או שכל אחד הביא עצו ואבנו ובנו ביהכ"נ אבל כשנגבה מעות ע"ז מבני העיר ודאי דאסור לשנותו אפילו עדיין לא התפללו שם כלום וכן אם יש עדיין מעות הגביה או עצים ואבנים שקנו מהם וכמו שפסק המחבר והרב. והטעם י"א משום דכבר בא ליד הגבאי והמ"א כתב הטעם דכיון שנגבו המעות מבני העיר לצורך ביהכ"נ יש בזיון אח"כ אם ישנוהו להורדת קדושה:
יט סָעִיף ה (יט) ואם הביאו עצים וכו' - לפי פירוש המ"א מיירי כאן שלא הלכו לקבץ אותם מבני העיר דזה לא גריעי מגבו מעות אלא שנמצאו רבים שהתנדבו מעצמן והביאו דאז מותר לשנותן קודם שבאו ליד גבאי ועיין בבה"ל ד"ה אין משנין:
כ סָעִיף ה (כ) ליד גבאי אסור לשנותן - אבל ע"י שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי וכמ"ש ס"ז:
כא סָעִיף ה (כא) מותר לשנותן - פי' ללותן ולתת אחרים תחתיהם וה"ה כשהתנדבו מעות לביהכ"נ נמי דינא הכי [מ"א]:
כב סָעִיף ה (כב) לא יוכל לחזור בו - דהוי נדר:
כג סָעִיף ו (כג) ואפילו ס"ת - הטעם דהא אמרינן אין מוכרין ספר תורה אלא ללמוד תורה משמע דללמוד תורה מותר אפילו למכור ס"ת [תשובת הרא"ש ע"ש שהאריך בזה] וד"ז תוכחת מגולה לאותן האנשים המתרשלין להחזיק תורה בעריהן:
כד סָעִיף ו (כד) או להשיא יתומים - ואפילו יתומות דאע"ג דאין האשה מצווה על פריה ורביה מ"מ לשבת יצרה שייך גם באשה. וה"ה דמוכרין ס"ת לפדיון שבויים [מ"א וכן הסכים הא"ר בשם כמה פוסקים] ועיין לקמן בסי"ג במ"א שם דמוכח דאין ראוי למכור אפילו ביהכ"נ ואפילו לפ"ש כ"א בשא"א להשיג מעות אחרות ע"ז מן הצבור ובאופן זה בודאי מותר אפילו בשאין להם רק ביהכ"נ אחת. הנה מפני שהסעיף זיי"ן יש בו כמה פרטים לכן אקדים לזה הקדמה קצרה והוא דמה שנזכר לעיל מענין מכירת ביהכ"נ ה"מ אם הוא של כפר דסתמא בנאוהו רק אדעתא דידהו ולכן יש יכולת ביד רוב בני העיר למכרו אך שלא יורידו אח"כ הדמים מקדושתן וכשהוא נמכר גם בהסכמת הז' טובים שלהם אז יכולין לעשות בהדמים מה שירצו דהיינו להוציאם לחולין כדאיתא לקמיה אבל אם הוא ביהכ"נ של כרכים תלינן דבעת הבנין בנוהו גם אדעתא דכולי עלמא ואפילו אם נתנו כל מעות הבנין משלהם אפ"ה תלינן דבשביל כולם בנוהו ולכן אפילו הסכימו אח"כ במכירתו ז' טו"ה במעמד אנשי העיר אין מכירתן מכירה ועתה נבאר דברי השו"ע:
כה סָעִיף ז (כה) של כפרים - והסכימו האחרונים דבאתרא דלא שכיחי רבים דאתי מעלמא נקרא כפר אע"ג דשכיחי רבים עוברים ושבים לפרקים כיון דלא קביעי בעיר אלא עוברים ושבים דרך עראי מקרי כפר אמנם כל מקום דשכיחי רבים מעלמא שבאין להתפלל שם כגון מקום שהסוחרים מתקבצין שם תדיר לסחורה אפילו אם העיר היא קטנה או מקום שיש שם חכם גדול שמתקבצים שם רבים הצריכים לו ולתורתו הוי ככרך דמסתמא אדעתא דכל העולם בנאוהו. עוד כתבו הפוסקים דאפילו ביהכ"נ שבכרך אם ידוע שלא עשו אותה אלא למעט עם כגון הביהכ"נ שעושין אותה בעלי אומניות לעצמן [וה"ה כשנתקבצו הבע"ב של איזה רחוב הרחוק מן ביהכ"נ שבעיר ועשו ביהכ"נ לעצמן] ג"כ דינו כבהכ"נ של כפרים אפילו הוא בכרך דמסתמא רק על דעת עצמן בנוהו אם לא שסייעו אנשי העיר ג"כ על הבנין ואפילו מעט אז אין להם רשות על המכירה בלא דעתן:
כו סָעִיף ז (כו) ואפילו בנו - דמסתמא אחרים נתנו להם המעות שיעשו הם בהם מה שירצו כיון שאין רגילות לבוא שם ולכן אפילו אותם אחרים אינם מסכימים אח"כ במכירה מותר למכרה:
כז סָעִיף ז (כז) ואינם רשאים וכו' - עיין לעיל בס"ד דיש דעות אם מותר לשנותן לכיוצא בה:
כח סָעִיף ז (כח) פרנסיהם - ז' טובי העיר:
כט סָעִיף ז (כט) ז' טובי העיר - כתב הרשב"א ח"א סימן תרי"ז והביאו הרשד"ם סימן קע"ה ז' טו"ה אינם שבעה אנשים המובחרים בחכמה או בעושר וכבוד אלא שבעה אנשים שהעמידום הצבור פרנסים על עניני העיר והרי הם כאפוטרופסין עליהם וכתב עוד שם וא"ת אי כשקבלו עליהם למה לי ז' ומשני שם דאם מקבלים עליהם אנשים לעסוק בדבר ידוע ומפורט כגון בענינינו שביררו אותן למכירה אפילו אחד נמי יכולין למנות וכל מה שעשה עשוי אלא דמיירי שהעמידו עליהם פרנסים בסתם לפקח על עסקי הצבור לפיכך כשהן שבעה יש להן רשות לכל דבר כאלו עשו כן כל בני העיר אע"פ שלא העמידו אותם על דבר זה בפירוש אבל בפחות מז' אין כחן שוה להיותן ככל בני העיר עד שיטלו רשות בפירוש מבני העיר וכן כתבו כמה פוסקים:
ל סָעִיף ז (ל) אבל וכו' לכל מה שירצו - ר"ל אפילו לאיזה דבר של חול:
לא סָעִיף ז (לא) בפירוש וכו' כל מה וכו' - ר"ל באופן זה דינו כשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרשאים אח"כ להוציא המעות לכל מה שירצו כיון שהרשוהו לזה אבל אם נתנו לו סתם רשות למכור אז המעות בקדושתן [א"ר]:
לב סָעִיף ז (לב) מוכרין בפרסום וכו' - ר"ל דכל שמוכרין ז' טובי העיר בפרהסיא ולא בצינעא ולא מיחו בהם בני העיר מקרי במעמד אנשי העיר. ותיבת או לאו שכתב הרמ"א שיגרא דלישנא הוא ואינו מדוקדק גם במרדכי ובד"מ הארוך ליתא:
לג סָעִיף ז (לג) אפילו בנו אותו משלהם - דכיון דמעלמא אתו לשם מסתמא בני העיר הקדישוהו גם לדעת הנכנסים ולפיכך אין להם רשות למכור שמא יש אחד בסוף העולם שהיה סמוך לעיר הזאת ורגיל ליכנס בה ולדעתו הוקדשה והוא אינו מסכים במכירה ולכן אפילו הסכימו במכירה זט"ה במעמד אנשי העיר אין מכירתן מכירה דאינהו לא כייפי לבני העיר ולפרנסיה ואפילו אם ירצו להעלות אח"כ הדמים בקדושה כגון לקנות מזה ס"ת וכה"ג ג"כ אין להם רשות לזה דשמא אותן אחרים לא יסכימו לזה. וכ"ז בסתמא אבל אם ברור לן דלא בנאו אלא אדעתא דבני עירם לבד [כגון שהתנו בעת בנינם או שבשעת בנין היתה כפר ואח"כ נתרבו בה תושבים הרבה] וגם לא סייעו להם אחרים דינו ככפר. כתב המ"א בשם המבי"ט דאפילו ביהכ"נ של כרכים אם אינם מתפללין בו יכולין למכרו:
לד סָעִיף ז (לד) אינו נמכר - ודוקא כשמכרו בענין שלא יהיה אח"כ ביהכ"נ אבל אם אח"כ ג"כ ישאר ביהכ"נ שרבים יתפללו בו מותר דמאי נ"מ להני דאתו מעלמא אם הביהכ"נ שייך לאלו או לאלו:
לה סָעִיף ז (לה) אא"כ תלו אותו וכו' - היינו שתלו בעת הבנין את הביהכ"נ על דעתו וע"כ דעתו חשובה אח"כ כז' טובי העיר וכ"ז דוקא כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה:
לו סָעִיף ז (לו) בהסכמת הצבור - דודאי לא היה דעתם שימכור היחיד ביהכ"נ שלהם בלא דעתם אלא להכי אהני דעת היחיד דלא בעי טובי העיר רק במעמד אנשי העיר לבד וגם לא מצי אינש דעלמא לעכבו [מ"א] ואם בפירוש תלו בדעת היחיד שיכול למכור ויעשה מה שירצה בלא הסכמתם א"צ לעשות בהסכמתם [נ"צ וא"ר] ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה:
לז סָעִיף ז (לז) וה"ה לכל דברי קדושה - פירוש כגון תיבה ומטפחת וכדומה הנזכרים בס"ב דינם כמו בהכ"נ עצמו לענין זה דכל היכי דאיהו נעשה אדעתא דכו"ע כגון דכרכים הנך נמי נעשו מסתמא אדעתא דכו"ע וזהו מה שכתב המחבר דכולהו גרירי בתר ביהכ"נ וכן כל דבר השייך לביהכ"נ כגון חצרות או מקוה אמרינן ג"כ כי האי גוונא ולא מצי למוכרן או לסוגרן למנוע מהן אורחין ומ"מ לא חמיר מביהכ"נ. וכן מה שנזכר בסעיף זה דזט"ה במעמד אנשי העיר בכפרים יכולים להוציא הדמים לחולין לאו דוקא בביהכ"נ אלא אפילו בתשמישי קדושה הדין כן. אך מ"מ יש חילוק בינייהו דבתשמישי קדושה אף דמותר להשתמש בדמיהם כשנמכר בזט"ה במא"ה בכפרים מ"מ הם גופא בקדושתייהו קיימי ביד הלוקח דקדושת הגוף נינהו ואין יוצא לחולין אבל ביהכ"נ ותשמישי מצוה מותר להשתמש בהן כמ"ש לקמן בסעיף ט' [מ"א וא"ר וש"א] ועיין לקמן בסעיף י' ובסימן קנ"ד ס"ג במ"ב וביאור הלכה:
לח סָעִיף ז (לח) דכולהו גרירי בתר בהכ"נ - כל כלי ביהכ"נ וספסלים ויריעות שבבהכ"נ דינם כביהכ"נ ועל כן כשמכרו זט"ה במעמד אנשי העיר בכפרים יכולים להשתמש במעות לכל מה שירצו ואי לא"ה לא [כן הוא לפי פשטות דברי המ"א שהעתיק דברי הר"ן בשם הירושלמי על דברי השו"ע ובספר קובץ על הרמב"ם הלכות תפלה פי"א כתב דנ"ל דאפילו בכרכים יכולים למכרם לדברי הר"ן דדוקא לענין מכירת בהכ"נ גופא אמרינן דלא מחלי רבים חלקם לזט"ה משא"כ בזה ולכן יכול הגבאי למכרם בצירוף אנשי העיר ולהוציא המעות לחולין]:
לט סָעִיף ז (לט) דינה כביהכ"נ של קהל - ונמכרת על פיהם לבד ולא בעינן דעת הנותן בזה כלל:
מ סָעִיף ז (מ) וכל זה - פי' הא דכפרים או של כרכים שתלו אותו בדעת יחיד:
מא סָעִיף ז (מא) כשיש להם ביהכ"נ אחרת - המ"א פירש דר"ל כשבנאו עכשיו אחרת אבל כשיש להם שני בתי כנסיות מקודם אסור למכור אחד אבל להט"ז בריש סימן קנ"ב מותר אפילו באופן זה וכן דעת הא"ר שם כוותיה וכן משמע מביאור הגר"א אבל כ"ז דוקא כשאותו ביהכ"נ מרווח והוא מחזיק לכולם דאל"ה פשוט דלכו"ע אסור. כתבו האחרונים דאפי' בכרכים היכא דבנאו אחרת טובה מותר לסתור הראשונה דודאי כו"ע ניחא להו בזה [וכבר העתקנו זה לעיל בסימן קנ"ב] וכן עצים ואבנים מראשונה מותר להשתמש בהן ולהוציאן לחולין ע"פ זט"ה במעמד אנשי העיר דמאי איכפת להו לבני עלמא בזה כיון שיש להם מקום טוב להתפלל:
מב סָעִיף ז (מב) אסור וכו' - אפילו בזט"ה במעמד אנשי העיר ואפילו כשמוכרים זה כדי לקנות אחרת דומיא דסתירה דאסור אפילו באופן זה וכנ"ל בסימן קנ"ב:
מג סָעִיף ז (מג) למכרו - אם לא שירצו לקנות בדמים אחרת בגוונא דליכא למיחש לפשיעותא כגון שמזומן ביהכ"נ ליקח ואינו חסר אלא נתינת המעות אז מותר ע"י זט"ה במעמד אנשי העיר:
מד סָעִיף ז (מד) שנמכר ומותר לשנותו וכו' - פי' דבר זה הוא ע"פ המבואר ברשב"א באחד שצוה שבית זה יהיה לעניים שיאכלו הפירות ולא יעשו בני הקהל שום הברחה ואח"כ רצו הקהל למכור הבית ולקנות בדמים דבר אחר שתהא נושאת הפרות לעניים וכתב הרשב"א דצריכים הכרזה בשעת המכירה דכיון שצוה שבני הקהל לא יעשו הברחה א"כ בודאי אין הצבור יכולים ליתן בית זה במתנה למי שירצו וא"כ ה"ה דאין רשאים למכור בלא הכרזה דכל שלא הכריזו אנו רואים כאלו מוזלי בקרקע זו דדילמא אם הכריזו היה נמצא מי שיתן ביוקר ומה לי נותנים כולה במתנה ומה לי מוזלי במקצתה עכ"ד ועתה נפרש דברי רמ"א כל דבר וכו' ומותר לשנותו היינו שהמוכרים יש להם רשות בלא"ה לעשות בדבר הנמכר מה שירצו לא בעו הכרזה דלו יהא דבשביל מניעת הכרזה נמכר בזול נמי לא איכפת לן דמי גרע מאם נתנו במתנה לאחד:
מה סָעִיף ז (מה) ואין בו אונאה - מיירי במכירת קרקע ובתים ומשום שאין אונאה לקרקעות ואשמועינן דלא תימא דהוו כשליח דאפילו בכל שהוא מכרו בטל משום דיכול לומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי אלא הוו כשלהן אבל במכירת מטלטלין בודאי יש אונאה:
מו סָעִיף ז (מו) אבל דבר שאסור לשנותו - כצ"ל. והיינו כדלעיל בשם הרשב"א שצריך הכרזה כדי שלא ימכר בזול וממילא יש אונאה ג"כ ואפילו בקרקעות [פמ"ג]:
מז סָעִיף ז (מז) צריך הכרזה - דוקא בקרקע אבל במכירת מטלטלין אין צריך הכרזה כדאיתא בח"מ סימן ק"ט [ט"ז]:
מח סָעִיף ח (מח) דינו כביהכ"נ - ר"ל אע"ג דמתחלה נשתמשו בה להדיוט מ"מ נעשית כביהכ"נ לכל מילי ונראה דאפילו לכתחלה שרי ועיין לקמן סימן קנ"ד סכ"א ולעיל סימן קמ"ז ס"א בהג"ה והתם ענין קדושה היא והכא ביהכ"נ תשמישי מצוה היא כמ"ש הפוסקים:
מט סָעִיף ח (מט) אינו קדוש - דקי"ל הזמנה לאו מילתא היא ומותר לשנות הבית לחול ועיין לעיל במשנה ברורה סקי"ח דמיירי הכא שבנאוהו הקהל ממעות חולין שיש להם אבל כשגבו המעות לצורך ביהכ"נ אסור לשנות הבית להורידו מקדושתו לחול ומ"מ עדיין אין לו קדושת ביהכ"נ לכל מילי רק שאסור לשנותו (ועיין שם בבה"ל שהבאנו שם דעת הט"ז דאפילו בגבו המעות לצורך ביהכ"נ ג"כ אין האיסור לשנותו רק שמ"מ לבסוף הוא מחוייב לקיים נדרו) ויחיד שבנה ביהכ"נ אף שעדיין לא התפללו בו ואין לו קדושת ביהכ"נ מ"מ אינו יכול לחזור בו דהוי כאלו נדר צדקה לרבים אבל אם עשה מטפחת לס"ת שלו שיש לו בביתו ואין קורין בו ברבים כל שלא נשתמש בו לס"ת יכול לחזור בו דהזמנה לאו מילתא היא [מ"א] ומשמע דלא הוי נדר כלל לדעתו ועיין בפמ"ג שהביא בשם הא"ר דדין זה לא נהירא:
נ סָעִיף ח (נ) אפילו אם בנאוהו וכו' - דאף שהיה מעשה ג"כ לא מקרי רק הזמנה בעלמא:
נא סָעִיף ח (נא) כיון שהיה מיוחד - ר"ל ההזמנה היתה הזמנה מעולה שהזמין אותה לעולם להתפלל בו וכמה דאיתא לעיל בסימן מ"ב דהיכא דאזמניה לסודר לעולם למיצר ביה תפלין וצר ביה אפילו פעם אחד שוב אסור למיצר ביה זוזי ולאפוקי אם הזמין אותה לבית התפלה רק לפי שעה דהיינו עד שיעבור הרגל או היריד [מפני שאז הדרך שמתקבץ אנשים] לא חשיבא הזמנה כלל ומותר אפילו בעת הרגל לאכול ולשתות בו:
נב סָעִיף ח (נב) ואם לפי שעה הקדישו - היינו שאמר סתם אני מזמין אותה לרגלים דמשמע הלשון בכל עת שיהיה רגל ע"כ חשובה הזמנה עולמית עכ"פ על אותו הזמן ואסור בזה הזמן. וסתם הזמנה לפי שעה כבר כתב בב"י בשם המרדכי דלא חשיבא הזמנה כלל וכמ"ש מתחלה. ולענין תנאי עיין לעיל סימן קנ"א סי"א ובמ"ב שם:
נג סָעִיף ט (נג) אנשי הכפר ביהכ"נ - וה"ה בשל כרכים כשתלו בשעת הבנין בדעת יחיד המבואר לעיל בסוף ס"ז:
נד סָעִיף ט (נד) ממכר עולם - כיון שאנשי העיר או טובי העיר מסכימים להמכירה וכדלעיל בס"ז:
נה סָעִיף ט (נה) חוץ ממרחץ וכו' - שכל אלו הם תשמישים מגונים מאד ואסור לעשותן במקום שהיה ביהכ"נ ואפילו אם נפל הבנין במקום ההוא ונשאר רק תל בעלמא אסור להשתמש שם באלו הארבעה דברים וכן אסור לזרוע במקום ההוא שכל זה הוא גנאי למקום שהיה מתחלה ביהכ"נ:
נו סָעִיף ט (נו) ואם מכרוהו שבעה וכו' - הטעם דאז פקעה הקדושה מהמקום ההוא לגמרי ועיין בפמ"ג דמסתפק דאפשר דבעינן דוקא כשהתנו בהדיא בעת המכירה והרשו ללוקח על זה:
נז סָעִיף ט (נז) יעשה הלוקח וכו' - וה"ה שע"י זט"ה במא"ה מותר להוציא הדמים לכל מה שירצו אפילו לדבר חול:
נח סָעִיף ט (נח) אפילו אלו ארבעה דברים - עי' בבה"ל דדין זה לא ברירא ולכתחלה בודאי צריך ליזהר בזה:
נט סָעִיף י (נט) דיחיד בשלו וכו' - הטעם דעל שלו יש לו כח כזט"ה במא"ה בשל צבור דמותר להוציא ע"י מכירה זו הדמים לכל מה שירצו וכנ"ל:
ס סָעִיף י (ס) אפילו ס"ת - כתב הע"ת דאף לפי דעה זו דמותר ואין הדמים נתפסין בקדושה מ"מ לכו"ע אין רואה סימן ברכה בדמים אלו וכ"כ הא"ר:
סא סָעִיף י (סא) כל שלא הקדישו וכו' - המ"א מצדד דאם נתנו לרבים לקרות בו אסור לכו"ע אפילו לא הקדישו ממש וכתב עוד וצ"ע על מה סומכין העולם שמוכרין ס"ת ומשתמשין בדמיהן אפילו נתנו לביהכ"נ וצ"ל כיון דהמנהג כן הו"ל כאלו התנה בתחלה שלא תחול קדושת רבים עליהן וכמ"ש ביו"ד סימן רנ"ט ס"ב בהג"ה:
סב סָעִיף י (סב) ויש מי שאוסר - ולדעה זו אפילו זט"ה במעמד אנ"ה ג"כ אסורין למכור ס"ת ולהשתמש בדמיה אא"כ הוא תועלת בשביל לימוד התורה ואם מכר צריך לקנות בדמיה ס"ת אחרת [מ"א] ומלבוש יו"ד משמע דבזט"ה במעמד אנ"ה לכו"ע מותר להשתמש בדמיה [א"ר]. כתב מ"א דדוקא בספר תורה אבל בתשמישי קדושה לכו"ע מותר ביחיד למוכרו ולהשתמש בדמיה כל מה שירצה מיהו מהמחבר ביו"ד רפ"ב סי"ח מוכח דיש מי שאוסר ס"ל דאפילו בתשמישין נמי אסור להשתמש בדמיה דיחיד אין לו כח כזט"ה במא"ה. כתבו האחרונים דאפילו בס"ת אם קנה מתחלה הס"ת כדי למכרה וכ"ש אם קבלה בחוב פשוט דמותר למכרה לכ"ע ולהשתמש בדמיה למה שירצה. איתא ביו"ד סי' ע"ר דשארי ספרים דינן כס"ת ואסור למכרן אלא ללמוד תורה או לישא אשה והנה פה כתב המחבר דיש שתי דעות אפילו בס"ת אפשר דשם מיירי כשהקדישו לרבים לקרות בו:
סג סָעִיף י (סג) ללמוד תורה - היינו להתפרנס בדמיו בריוח [פמ"ג] וכתב עוד צ"ע אם מוכרין ס"ת לקנות גמרא ופוסקים ופירושיהן דהא הטעם דמוכרין ס"ת בשביל ת"ת משום דלמוד גדול שמביא לידי מעשה א"כ ה"ה אפשר דכה"ג נמי דא"א ללמוד בלא ספרים:
סד סָעִיף יא (סד) בית הכנסת - ישן:
סה סָעִיף יא (סה) מבית הכנסת ישן - פי' שכבר התפללו בו כדלעיל סעיף ח':
סו סָעִיף יא (סו) יכולים ליתן - היינו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ויש אומרים דאפי' בלא מעמד אנשי העיר נמי יכולים. ובכרכים אסור בכל גווני:
סז סָעִיף יא (סז) במתנה - והלוקח יכול להשתמש בם תשמיש חול:
סח סָעִיף יא (סח) דאי לאו דהוה להו וכו' - או שמקוים שיהיה להם הנאה ממנו באיזה פעם [ריטב"א] ולפ"ז ליתנו לאנשי עיר רחוקה שבודאי לא נהנו ולא יהנו מהם לעולם אסור דהא אין כאן דבר אחר שתחול ע"ז קדושת בית הכנסת וע"כ לא נפקע קדושתה ואסור להשתמש בה. וכ"ז מיירי כשנותנין להשתמש בה בחול אבל ליתנה להן במתנה שיתפללו בתוכה מותר דהא אין כאן הורדה מקדושה וכמ"ש בהג"ה ועיין במ"א שמצדד דה"ה דמותר להם ליתן ס"ת [וה"ה כל תשמישי קדושה] במתנה דהא אינן מורידין אותן מקדושתן בזה:
סט סָעִיף יא (סט) למשכנן או להשכירן - דכיון שגוף החפץ לא נמכר עדיין ברשות בעלים הראשונים הוא ובקדושתיה קאי:
ע סָעִיף יא (ע) או להשאילן - פי' על זמן ואח"כ יחזירם בעין דאילו בהלואה לחלוטין והלוה יחזיר לבנים אחרים תמורתם בודאי שרי דהיינו חליפין דשרינן [ריטב"א]:
עא סָעִיף יא (עא) ואפילו ע"י זט"ה - ואפי' אם היה ג"כ במעמד אנשי העיר:
עב סָעִיף יא (עב) שאין כאן דבר אחר וכו' - ואע"פ שקבל מעות כשמשכנן או השכירן אין שייך לומר דחלה הקדושה על המעות שהרי אין גוף החפץ קנוי לו ועדיין נשאר בקדושתו וקא משתמש בקודש:
עג סָעִיף יא (עג) שמורידן מקדושתן - דהיינו שהשואל והשוכר משתמש בהן בחול:
עד סָעִיף יא (עד) אפילו ס"ת וכו' - וכ"ש להשאיל ביהכ"נ להתפלל בה ועיין בע"ת דזה דוקא כשהשואל והשוכר קורא בס"ת וכן מתפלל בביהכ"נ בעשרה הא לא"ה יש בזה משום זלזול קדושה והמ"א כתב בסקכ"ז דמסתימת הפוסקים משמע דבכל גווני שרי:
עה סָעִיף יב (עה) לבנות ביהכ"נ - וה"ה בשאר דבר מצוה:
עו סָעִיף יב (עו) אינו יכול למכור - דמסתברא דלא השליטו הקהל על אותה מצוה אלא לאותו איש ולזרעו ולא למכור לאחרים אא"כ התנו בפירוש שיכול למכור זכותו [לבוש]. כתב הט"ז דהשו"ע מיירי שכיבדו אותו בחנם אבל אם קנה מהם בדמים הוא ככל קנין דעלמא ויכול למכור זכותו לאחר ומ"מ ברור הוא כי דוקא להגון כמוהו הקנו לו זכות זה וכ"כ הא"ר וכן בדינא דלבוש כשהרשוהו בפירוש שיכול למכור זכותו הוא ג"כ דוקא להגון כמוהו [פמ"ג]:
עז סָעִיף יג (עז) דבר מצוה - מדסתם משמע כל דבר מצוה כצדקה וכיו"ב אף שאינה חמורה מקדושת בהכ"נ ואע"ג דלעיל בס"ה פסק בגבו מעות דאין משנין אלא לקדושה חמורה הכא מיירי ע"י זט"ה במעמד אנשי העיר דשרי להוציא המעות אף לקדושה קלה ואף לחולין וכנ"ל בס"ז [מ"א] והט"ז מוקי לה אף שלא ע"י זט"ה במעמד אנ"ה אלא דמיירי דשקילי המעות דרך הלואה ואח"כ יחזירו מעות אחרים לבנין ביהכ"נ ואזיל לטעמיה בסק"ב דס"ל שם בגבו מעות דמותר ליקח דרך הלואה:
עח סָעִיף יג (עח) לא ימכרום לד"מ - אע"פ שע"פ הדין מותר ע"פ זט"ה במא"ה אפילו להוציא לחולין כ"ש לד"מ מ"מ לא יעשו כן [מ"א] ויגבו מן הצבור:
עט סָעִיף יג (עט) בנו וגמרו - דוקא גמרו אבל לא גמרו את הבנין דינו כאבנים וקורות שנזכרו מקודם [ט"ז וח"מ ועיין לעיל בסימן קנ"ב בבה"ל]:
פ סָעִיף יג (פ) לא ימכרו ביהכ"נ - פי' אין ראוי לאנשי העיר לעשות כן אבל מן הדין שרי בפדיון שבוים ולקדושה חמורה בכל גווני ואפילו בלא זט"ה במעמד אנשי העיר:
פא סָעִיף יד (פא) לא מצי וכו' - דנעשה נדר מכי אמר קרקע זו לביהכ"נ וכדאמרינן בפיך זו צדקה:
פב סָעִיף יד (פב) יכולים לשנותה - ואפילו לדבר הרשות ואף שהוזמן הקרקע לביהכ"נ הזמנה לאו מילתא היא כדלעיל ס"ח ואף שהוא עומד וצווח איני חפץ אלא שיהיה לביהכ"נ לא משגחינן ביה כיון דמעיקרא סתמא אמר ולא כפליה לתנאיה דלא אמר אם לא יבנו ביהכ"נ יחזירו לי הקרקע אמרינן אדעתא דידהו יהבה מעיקרא והשתא קהדר ביה ולא מצי [מרדכי]:
פג סָעִיף יד (פג) אינם רשאים - ר"ל שיכול לעכבם שלא לבנות עליה בהמ"ד אף שהיא קדושה חמורה מזה כנ"ל בריש הסימן והטעם כיון דאיתיהב אדעתא דכולהו לא גרע כחו מאחד משאר אנשי העיר שיכולים למחות כשרוצים לשנות ואע"ג דמבואר לעיל בסעיף ו' דלקדושה חמורה יכולים בני העיר לשנות ואפילו שלא בשבעה טובי העיר התם מיירי שאין אחד מאנשי העיר מוחה ע"ז בפירוש. ועיין במ"א שהקשה דביו"ד סימן רנ"ט ס"ב איתא בהדיא דאין הבעלים יכולים למחות מלבנות ביה"מ כיון שהיא קדושה חמורה ודחק את עצמו לתרץ ועיין בפמ"ג שמפקפק בתירוצו וגם בבאור הגר"א הקשה קושיא זה דמ"א ונשאר בדין זה בצ"ע:
פד סָעִיף יד (פד) לשנותה - ומסיים המרדכי דמ"מ ראובן נמי לא מצי לשנות ולמהדר ואפילו לא מצי עתה לבנותה מפני השלטון שמא לאחר זמן ימצאו חנינה לבנותה:
פה סָעִיף יד (פה) ושבעה טובי העיר וכו' - ר"ל במעמד הקהל:
פו סָעִיף טו (פו) אין אדם וכו' - היינו בין ליחיד בין לכל הקהל:
פז סָעִיף טו (פז) אינו כלום - כן תקנו הגאונים דאל"כ כל אחד שיהיה לו דבר מה עם חבירו יאסור חלקו עליו וממילא יהא כל ביהכ"נ אסורה עליו דאין ברירה [לבוש]:
פח סָעִיף טז (פח) אינו יכול לאסרה - היינו מצד חרגמ"ה שיש ע"ז והטעם נראה דחששו לבזיון דההוא גברא עיין גיטין נ"ז משא"כ כשיאסור לכולם ליכא כיסופא. והא דיכול לאסור לכל הקהל היינו משום דלא השאיל להם אלא בסתם הא אם השאיל להם לזמן עיין ביו"ד סימן רכ"א סעיף ו' וז' דיש פלוגתא אם חל איסור בתוך הזמן:
פט סָעִיף טז (פט) למחות במי שירצה - כצ"ל. וכן הוא בד"מ:
צ סָעִיף יז (צ) אין וכו' - מפני דרכי שלום שלא יאמרו על ב"ב זה אנשים שאינם מהוגנים הם ולפיכך נמנעו הצבור מלהתפלל שם ולכן אפי' יש להצבור קצת טעם בדבר נמי אינם רשאים:
צא סָעִיף יז (צא) הצבור - ואם רק מקצת מהצבור רוצים להתפרד ולהתפלל במקום אחר רשאים כיון שגם בביתו מתפללים קצת ולא נתבטל ממנו המצוה בשום פעם. אבל חברה שהיו לומדים בבית אחד כמה שנים ואח"כ רוצים ללמוד ב' חדשים בכל בית ובית אינם יכולים לשנות [אחרונים]:
צב סָעִיף יז (צב) לשנותו - וה"ה במי שזכה באיזה ענין של כבוד או של מצוה אין מעבירים ממנו [אם לא שיש טענה גמורה למערערים] ול"ד בדברים הנוגעים תדיר אלא אפילו בדברים דמזמן לזמן קאתי נמי דינא הכי. כתבו האחרונים אנשים שהחזיקו לקבור מתים אינם יכולים למחות באחרים שבאים לקבור שבעשיית מצוה כל אחד רוצה לזכות ובמדינות שיש חבורות מנויות על כך שמניחים עסקיהם בכל השנה כשמזדמן להם מצוה זו צריך ליתן להחברה כמנהגם:
צג סָעִיף יז (צג) בבית אחר - ר"ל בבית של יחיד אבל אם רוצים לבנות ביהכ"נ קבוע רשאים ואין בזה משום דרכי שלום (לבוש):
צד סָעִיף יח (צד) שנהגו להביאם וכו' - כגון מנורות להדליק בהם או תכשיטים לתלות על ס"ת:
צה סָעִיף יח (צה) אין יכולים - כיון שלא פירשו בהדיא דנותנים זאת רק בתורת שאלה בעלמא משנשתמשו בהם חל עלייהו קדושה וכתב המ"א דעכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעליהם ואם כן המביאים את הכלים מביאים אדעתא דמנהגא והוי כמו שהתנה בפירוש דלא תחול עלייהו קדושה ומ"מ יותר טוב להתנות בהדיא בשעת הבאה דהוא רק בתורת שאלה בעלמא:
צו סָעִיף יט (צו) שאם נמצא וכו' - ר"ל שנמצא בביתו בין שטרותיו:
צז סָעִיף יט (צז) הוי הקדש - דודאי הקדישו כיון שכתב לו על המגילה [ועיין במ"א סקמ"ה מה שהעיר בזה מח"מ סי' פ"א סעיף י"ז ובדברי הש"ך שם יתורץ קושיתו כמ"ש במחצית השקל אבל א"כ אין זה דין ברור להוציא ממון דהרבה אחרונים סוברין שם דלא כהש"ך עיין בח"מ סימן רנ"ה בפתחי תשובה]:
צח סָעִיף כ (צח) שהיה של אבותיו - ומונחת בביהכ"נ:
צט סָעִיף כ (צט) אין הצבור יכולים - ולא אמרינן דבודאי החליטה להקדש ולא דמי לכלי הקודש של כסף שנהגו להביאם בביהכ"נ המובא בסעיף י"ח דאין הבעלים יכולים להוציאם לחולין דשאני הכא בס"ת שכן הדרך לעשות ס"ת ע"מ כן להניחה בביהכ"נ שיקראו בה רבים ושתהיה מונחת שם עד יום פקוד הבעלים אותה ליקח לביתו ואפילו היתה לבושה מעילין של צבור ולא הקפיד לא אמרינן בשביל זה מסתמא כבר סילק ידו ממנה משום דכן המנהג תדיר להחליף המעילין מס"ת אל ס"ת הן של יחידים הן של הקהל מיהו כמה אחרונים כתבו דגם הכא בס"ת מיירי שאנו יודעין בבירור שבתחלה לא הניחה לחלוטין רק שהשאילה לבהכ"נ שיקראו בה רבים ואשמועינן דלא אמרינן כיון שהניחה זמן רב מסתמא כבר החליטה להקדש אבל בהניחה סתם אמרינן דמסתמא אקדשה לעולם וכההיא דכלי הקודש בסעיף י"ח הנ"ל. ועיין במ"א סקכ"ב שכתב דמנהג העולם כהיום למכור ס"ת אפילו נתנו מתחלה לביהכ"נ לקרות בו וכתב דכיון שנהגו כן הו"ל כאלו התנו מתחלה בהדיא שלא תחול קדושת רבים עליהן ולפ"ז נראה דלכו"ע אין להחמיר בזה בדיעבד ומ"מ לכתחלה בודאי טוב להתנות בהדיא שאין נותנה לחלוטין:
ק סָעִיף כ (ק) להחזיק בו - ואפילו יש עדים מבני אותה העיר דנתנה לצבור לא מהני דנוגעין בעדות הם ואפילו אם ירצו לסלק עצמם ממנה לא מהני אא"כ יש להם ס"ת אחרת מדוייקת וכשרה כמותה [אחרונים]. ישוב שלא היה לצבור ס"ת וקראו בס"ת של יחיד ואח"כ קנו הצבור ס"ת וטוען היחיד שיש לו חזקה שיקראו דוקא בס"ת שלו אין זו חזקה דאין עמה טענה [וכמבואר בחו"מ סוף סימן קמ"ט בהג"ה ע"ש] ומ"מ אין למעט כבוד ס"ת של היחיד אלא יקראו בכל שבת בס"ת אחרת:
קא סָעִיף כא (קא) שנשתמש בהם - עיין לעיל בסימן קמ"ז ס"א בהג"ה במ"ב מה שכתבנו בזה:
קב סָעִיף כא (קב) הדיוט - וכ"ש מדברים שנשתמש בהן לע"ג ובזה אפילו בדיעבד אסור וצריך למכרן ולחזור ולקנות אחרת [ח"א]:
קג סָעִיף כא (קג) לתשמיש קדושה - אבל למצוה שרי וכמ"ש למעלה בסימן קנ"ז ס"א במ"ב וספרי פסולים של העו"ג שמכורכים בשיראים לנוי אין ליקח השיראים לעשות מהן טלית דמאיסי כמו בגדי אליל וק"ו דאסור לעשות מהן תשמישי קדושה וע"כ אסור ליקח הכריכות ולכרכן על ספרי קודש שלנו [חידושי רע"א]:
קד סָעִיף כא (קד) אסור לעשות וכו' - כמו שאסרה תורה להביאם למקדש ולמזבח שנאמר לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וגו' כי תועבת ה' אלהיך וגו' ומ"מ אינו אלא מדרבנן:
קה סָעִיף כא (קה) מאתנן זונה - ואיסור דאתנן חל על כל מה שיתן לה ואפילו פסק עמה טלה אחד בשכרה ונותן לה הרבה כולם אסורים דכולם בתורת אתנן קאתו לה. ודין אתנן הוא דוקא כשנתן לה אתנן ואח"כ בא עליה אבל בא עליה ואח"כ נתן לה אתננה שהתנה עמה מותר כיון שבשעת ביאה לא היה קנוי לה זה האתנן. גם דאיסור אתנן הוא דוקא כשנתן הנואף להנואפת אבל אם האשה נתנה לו מותר האתנן ואם נתן האתנן לזכר לשכב עמו אסור האתנן:
קו סָעִיף כא (קו) מחיר כלב - כגון שהחליף כלב באיזה דבר:
קז סָעִיף כא (קז) כגון ביהכ"נ - כגון שנתן להזונה או שהחליף בהכלב אבנים וקורות וה"ה דלעשות מהאתנן כלי ביהכ"נ גם כן אסור:
קח סָעִיף כא (קח) או ס"ת - כגון שנתן לה קלף וה"ה מפות לס"ת אסור וה"ה דשום דבר מצוה אסור לעשות מהאתנן ומחיר כגון נר ושמן לביהכ"נ [א"ר בשם רי"ו] ובפמ"ג משמע דה"ה ציצית וטלית מצוה ג"כ אין לעשות מזה:
קט סָעִיף כא (קט) מהאתנן עצמה - כמו שכתבנו מקודם ואם נשתנו האתנן והמחיר כגון זיתים ועשאן שמן ענבים ועשאן יין מותר:
קי סָעִיף כא (קי) נתן לה מעות - וה"ה כשלקח בעד הכלב מעות מותר לקנות בהם דבר מצוה:
קיא סָעִיף כא (קיא) איסור ערוה - דהיינו חייבי כריתות וי"א דה"ה חייבי לאוין וזונה נכרית לכ"ע אתננה אסור:
קיב סָעִיף כב (קיב) שהוא רגיל - ר"ל שהחזיק בה ברשות הקהל [ובתשובת רדב"ז ח"ד סי"א כתב דאפילו לא הרשוהו בפירוש אלא כל שהחזיק זמן רב ושתקו ולא מיחו הוי חזקה]:
קיג סָעִיף כב (קיג) היה סיפוק - היינו שגם באונסו או בעניו היה סיפוק בידו לתת כפי מה שרגיל:
קיד סָעִיף כב (קיד) ונתרצה וכו' - לאו דוקא נתרצה בפירוש אלא כל שסיפוק בידו ולא חפץ ליתן איבד זכותו ונקט נתרצה משום סיפא:
קטו סָעִיף כב (קטו) חוזר למצותו - ואין לשנותו אפילו מע"ה לת"ח אם לא שיש טענה גמורה למערער. אך אם יש ראיה ברורה שכבר נתייאש מזה אבד חזקתו. כתבו הפוסקים דה"ה פרנס שעבר מחמת אונס ומינו אחר תחתיו דכשיעבור אונסו חוזר לפרנסותו ואין ליתן לשני שום חלק בפרנסות משום איבה דראשון ומ"מ אין לנהוג בזיון בשני ויתנו לו שום מינוי של כבוד בצרכי צבור. אם עבר משררותו מחמת עבירה שעשה אפילו בשוגג אינו חוזר לשררותו כדקי"ל במכות [י"ב] לענין רוצח שגלה לעיר מקלטו ושב דאינו חוזר לשררותו שהיה לו מקודם [מ"א] והא"ר מסתפק בזה דאפשר דדוקא ברוצח ע"ש ועיין בריטב"א שם מה שכתב בזה:
א סָעִיף א מותר לעשות כו'. צ"ע אי מותר לעשות מבה"כ בה"מ ליחיד בביתו ועסי' קנ"ג ס"ב ובסי' צ' סי"ח משמע דשרי ע"ש:
ב סָעִיף ב וכן נביאים וכתובים. משמע דס"ל דחומשין ונביאים וכתובים כי הדדי נינהו וצ"ע דבי"ד סי' רפ"ב סי"ט אי' דחומשין קדושתן חמורה מנביאים וכתובים וכ"ה בהדיא בגמ' דף כ"ז, והע"ת לא ע"ש לכן נ"ל דאסור ליקח בדמי חומשין נביאים וכתובים ונביאים וכתובים כהדדי נינהו כמ"ש בי"ד שם בהג"ה בשם התו' והר"ן וצ"ע דהר"ן גופא כתב דקדושת נביאים חמורה מקדושת כתובים הביאו הב"י סי' תקצ"א ע"ש ואפשר דמ"מ אינו חמור כ"כ שיהיה אסור להניח א' ע"ג חבירו או ליקח א' בדמי חבירו וצ"ע דהא אפי' בדבר שקדושתו שוה בעי למימר בגמ' דאסור להניח א' ע"ג חבירו אלא דשרי משום דלא אפשר א"כ בדבר שיש בו צד חומר למה יהיה מותר עמ"ש סק"ח, ומשמע דר"ן במגילה הדר ביה ממ"ש במס' ר"ה וס"ל דכי הדדי נינהו רק דמקדמי כתובים משום שדוד הי' קודם לנביאים:
ג סָעִיף ג בו טעות. כיון שפסול לקרות בו אף על פי שאפשר לתקנו (ב"י בשם ריב"ש):
ד סָעִיף יג יש אוסרין. והב"ח כתב דליכ' פלוגתא דלכתחלה ודאי אסור למכור כמ"ש הר"ן מדאיבעי' לן אי שרי למכור ס"ת ישן כדי לקנות חדש כיון דליכא לעלויי משמע דבשאר מילי ודאי אסור והא דכתב הטור להורידן מקדושתן אסור משמע אבל לקדוש' כיוצ' בה שרי היינו בדיעבד אם מכרם כבר וכ"ד מהרי"א אך בס"ת נקטי' לחומר' דאסור למכור ליקח בדמיה אחרת אפילו כי ליכא פשיעות' וכ"ד הרי"ף והרא"ש והטי"ד והש"כ שם בסי' ע"ר אבל לשון הרמב"ם משמע דאף לכתחילה מותר למכור בה"כ לקנות בדמיה אחרת שכתב פי"א מה"ת וז"ל בני הכפר שרצו למכור בה"כ שלהן או לבנות בדמיה בה"כ אחרת וכו' ע"ש ולהכ' כתב הרב"י כאן ויש מתירין ונ"ל דעתו דדוקא ס"ת שהמכירה בעצמו אסור דהא אין יכולין להפקיעה מקדושתה אבל בה"כ יכולין להפקיע קדושתן כמ"ש ס"ט א"כ אף על גב שלא מכרו זט"ה במא"ה דאין יכולין להפקיע קדושתן שמא יש איש א' שאינו מסכים בזה מ"מ רשאין למכרו כדי לבנות בדמיה אחרת דבהא לא מפקע קדושתה ועמ"ש סי' קנ"ב ומ"ש הרב"י דלהרמב"ם לכתחלה אין מוכרין בה"כ אפי' ליקח בדמיו קדושה חמורה היינו כשאין להם בה"כ אחר והיינו מ"ש סי"ג:
ה סָעִיף ה אין משנין. הקשה הכ"מ בשם הרמ"ך הא קי"ל דהזמנה לאו מלתא' היא וכמ"ש ס"ח וכ"ש מעות דכטווי לאריג דמי והניחו בצ"ע ול"נ דבאמת במעו' אין בו קדושה דאפילו בבה"כ עצמה אין בה קדושה דהוי כתשמישי מצוה כמ"ש הרב"י והר"ן בשם הרמב"ם וע"ש אלא דאיכא משום אכחושי מצוה ולכן אסור לשנות המעות אבל במעות פשיטא דליכא קדושה וכ"כ הרא"ש בתשו' כלל י"ג סי"ד והא דאסור לשנות המעות היינו משום דבני העיר לא נתנו המעות אלא אדעתא שיבנו בה"כ ואסור לשנותה שלא מדעתן וכ"כ הרא"ש פ"ק דב"ב ובי"ד סי' רנ"ו אלא שהצבור רשאי לשנותן דניתן על דעתם והש"כ בי"ד סי' רנ"ט כתב בשם הרא"ם ח"א סי' נ"ג הטעם כיון שגבו המעות הוי מעשה ולא הזמנה וכ"כ הב"ח וקשה הלא אין לך מעשה גדול מבנין בה"כ ואפ"ה אינה קדושה כמ"ש ס"ח וע"ק דבסנהדרין דף מ"ח אי' דבשגבו מעות למת מקרי הזמנה ולא מעשה לכן נ"ל דהטעם ג"כ כאן כמו במת כמ"ש דכיון שגבו לצרכו ה"ל בזיון כשמשנה אותן משא"כ ביחיד המנדב או שקנו ממעות צבור שגבו כבר ועבי"ד סי' שנ"ו, ומ"ש ס"ח דהזמנה לאו מילתא היא איירי שקנאוה הקהל ממעות חולין שגבו סתם וה"ה לבנים חדשים שרי לשנותן כה"ג ופשוט דשבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי לשנות המעות כמ"ש סעי' ז':
ו סָעִיף ה לכל מה שירצו. אפי' לדבר הרשות כ"מ בגמ' והטעם כמו שכתבתי כיון שנעש' דעת אנשי העיר בהמעות:
ז סָעִיף ה גבאי אסור לשנותן. אבל זט"ה במא"ה שרי וכמ"ש ס"ז ועבי"ד סי' רנ"ו ורנ"ט:
ח סָעִיף ה מותר לשנותן. פי' ללוותן ולתת אחרים תחתיהם וה"ה במעות נמי דינא הכי וכ"כ בי"ד סי' רנ"ט אבל אם גבו עצים ואבנים אסור לשנותן כמש"ל:
ט סָעִיף ו להשיא יתומים בדמיו. וה"ה יתומות (ר"מ אלשקר סי' מ"ב כ"ה) וכן נ"ל מוכח מדקאמר הגמ' הטעם משום לא תוהו בראה לשבת יצרה ולא קאמר משום פרו ורבו אלא דפרו ורבו לא שייך באשה משא"כ לשבת יצרה וכמ"ש התוס' בגיטין דף מ"א ע"ב כנ"ל דלא כמ"ש בחמ"ח סימן א' והארכתי בזה בתשו' וה"ה דמוכרין ס"ת לפדיון שבוים (ב"י בי"ד סימן רנ"ב וש"כ דלא כדרישה):
י סָעִיף ז ואפי' בנו. דהאחרים נתנו להם המעות שיעשו הם בהם מה שירצו:
יא סָעִיף ז נשארים בקדושתן. כלומר דאסור לשנותן לקדושה קלה:
יב סָעִיף ז אא"כ תלו אותה. נ"ל דזה קאי כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה, דבשלמא מר בר רב אשי מסתמא היו כל ישראל הקרובים והרחוקים מסכימים לו משא"כ באחרים וכ"מ בטור ובר"ן ובב"י ובב"ח וכ"מ ממ"ש הרב"י בשם המרדכי ישן גבי במעמד אנשי העיר ואף הרמב"ם והרא"ש מודו לזה כיון דהתנו מעיקר' דלא כהרב"י ובהכי מתישבת קושי' ר"י חביב: ואם אינם מתפללים בב"הכ של כרכים יכולים למכרה (מבי"ט ח"ג קמ"ג) ובית החיים יכולים למכור (שם ח"ב נ"ח וע' במ"ש סימן י"ד וק"י ורלב"ח ד' ור"י אדרבי כ"ג ורש"ך ח"א ט') וברמ"ט סי' ס"ו כתב דבכל דבר השייך לב"ה כגון חצרות או מקוה אמרינן מסתמ' רבים נתנו לזה ולא מצי למוכרן או לסוגרן למנוע מהם אורחים עכ"ל ומ"מ לא חמיר מבית הכנסת:
יג סָעִיף ז בהסכמת הצבור. דודאי לא היה דעתם שימכור היחיד ביהכ"נ שלהם בלא דעתם אלא להכי אהני דעת היחיד דלא בעי טובי העיר רק במעמד אנשי העיר וגם לא מצי אינש דעלמא לעכבו עססי"ד:
יד סָעִיף ז דברי קדושה. פי' דאם מכרו זט"ה במא"ה בכפרים מותר להשתמש בדמים ומכל מקום תשמיש קדושה בקדושתייהו קיימי כמ"ש סי' קנ"ד ס"ג ועמ"ש ס"י אבל ב"ה ותשמישי מצו' מותר להשתמש בהן כמ"ש ס"ט (ר"ן בשם הרמב"ן):
טו סָעִיף ז דברי קדושה. כל כלי בית הכנסת וספסלים ויריעות (ר"ן בשם הירושלמי) ויריעות שפורסין על הארון הם כארון (ש"ג):
טז סָעִיף יד וכל זה. פי' הא דכפרים נמכר דוקא כשיש להם אחרת פי' שבנאו עכשיו אחרת אבל בשיש להם שני בתי הכנס' מקודם אסור למכור א' דהא אפי' לסתור אחד אסור כמ"ש ריש סי' קנ"ב: ומשמע הכי בהדיא דשל כרכים אפי' בנאו אחרת אסורים למכור הראשונ' דהא עלה קאי והטעם משום דאין בידן ליפקע קדושתן אבל לסתרו שרי דהא בקדושתן קיימי ומ"מ העצים והאבנים והקרקע בקדושתייהו קיימי ואסור להשתמש בהם וגם למכרן דשמא יש אחד בסוף העולם דלא ניחא ליה שתפקע קדושתן, וכ"מ ברי"ו נ"ג ח"ה וז"ל לבנים או סיד של ב"ה מוכרין אותם כמו שמוכרים בית הכנסת ודינן ממש לצאת לחולין כמו דין בה"כ כמש"ל עכ"ל, וכ"מ ברמב"ם שדומין ממש ע"ש ובמ"ב התיר להשתמש באבנים אפי' בשל כרכים דמאי איכפת להו לרחוקים באבנים כיון שיש להם בה"כ אחרת להתפלל בתוכה וכ"כ בס' מ"ש סי"ז ול"נ כמ"ש דמ"מ א"א למכור של אחרים בלא דעתן כמ"ש בח"מ סימן שנ"ט ס"ב, ומכ"ש בדבר שבקדושה א"א ליפקע קדושתן דאל"כ ל"ל במעמד אנשי העיר לימא מאי איכפת להו בלבני' אלא ע"כ כמ"ש ועמ"ש סי"א וסי"ד בשם ר"ם לובלין דמשמע כמ"ש:
יז סָעִיף יג אסור למוכרה. אם לא שירצו לקנות בדמיה אחרת בגוונא דליכא למיחש לפשיעותא או שירצו לקנות קדושה חמורה (כ"מ בר"ן בשם הרמב"ן) ועמ"ש ס"ד בשם הרמב"ם וכ"מ סי"ג ע"ש ובגמ' שם, ואיירי כשאין להם בה"כ אחר ועבי"ד סי' רנ"ב ס"א: כתב המ"ב סימן ל"ג באתרא דלא שכיחי רבים דאתי מעלמא נקרא כפר אף על גב דשכיחי רבים עוברים ושבים לפרקים כיון דלא קביעי בעיר אלא עוברים ושבים דרך עראי נקרא כפר, אמנם כל מקום דשכיחי רבים מעלמא שבאין להתפלל שם כגון מקום שסוחרים מתקבצין שם תדיר לסחורה או מקום שיש שם חכם גדול שמתקבצים שם רבים הצריכים לו ולתורתו מקרי כרך דמסתמא אדעתא דכל העולם בנאוהו אבל אי ברור לן דלא בנו אלא אדעתא דבני העיר לבדן וגם לא סייעו להם אחרים מקרי כפר ואף על גב שמלשון הרא"ש ורי"ו משמע דכל שרבים באים להתפלל שם מסתמא בני העיר הקדישו לדעתם ולא בעינן שיהא דעת בני העיר בשעת בנין אדעתא דרבים מ"מ מלשון התוספות והרמב"ן והר"ן משמע בהדיא דבשעת בנין תליא מילתא, ואפשר דגם הרא"ש ורי"ו סבירא להו הכי אלא שקצרו בלשונם עכ"ל, ולא הבינותי דלכולי עלמא אפי' בנו סתם אמרינן אדעתא דכולי עלמא בנאוהו:
יח סָעִיף יא בלא הכרזה. דהא אפי' ליתן במתנה מותר כמ"ש סי"א (הרשב"א) ועוד דאין צריך הכרזה אלא כשבא להגבות לאחרים אבל כשאנו מוכרים בדבר שלנו לא בעי הכרזה (ר"ן פרק ב"ה):
יט סָעִיף ז ואין בו אונאה. היינו בקרקע ולא אמרינן דהוי כשליח דאפילו בכל שהוא מכרו בטל (שם) משמע דבמטלטלין הוי אונאה:
כ סָעִיף ז לקדושה קלה. ט"ס הוא וכצ"ל שאסור לשנותו צריך הכרזה וכ"ה בד"מ ובתשובת הרשב"א כגון אחד שצוה שבית זה יהיה לעניים שיאכלו הפירות וצוה שהקהל לא יעשו ממנה הברחה וא"כ אין הציבור יכולין ליתנו במתנה לאחר וה"ה דאין מוכרין בלא הכרזה דכל שלא הכריזו אנו רואין כאלו מוזלי במקצתם ואין רשאים, ועוד דכל הקדש כגון זה אין הציבור רשאין לשנותו משום גזל עניים דדוקא בקופה ותמחוי וכיוצא בזה רשאים שאם יצטרכו יגבו עוד לכדי סיפוקן והוא הדין לנר של בית הכנסת כשיש סיפוק לבית הכנסת חוץ מזה רשאים לשנותו אבל בזמן שאין הצבור נותנין עוד לעניים כי אם קצבתם ועמד אחד והקדיש קרקע לפירותיה ולהוסיף על קצבת' פשוט שאין הצבור רשאי לשנות וא"כ כל שלא הכריזו הוי טועה בדבר משנה עכ"ל עיין בי"ד סימן רנ"ו ס"ד:
כא סָעִיף יד בנו בית סתם. היינו שבנאוהו ממעות חולין וכמ"ש ס"ד ומיהו נ"ל אף על פי שבנאוהו ממעות בה"כ מ"מ אין לו קדושת בה"כ לכל מילי רק שאסור לשנותה כמו שהדין במעות, ויחיד שבנה בה"כ לא יכול לחזור בו כמ"ש סי"ד דהוי כאלו נדר צדקה אבל אם עשה מטפחת לס"ת שלו שיש לו בביתו ואין קורין בו ברבים כל שלא נשתמש בו לס"ת יכול לחזור בו כמ"ש סימן מ"ב ובי"ד סימן רפ"ב דהזמנה לאו מילתא היא:
כב סָעִיף י מותר למכרו. וצ"ע דבח"מ סי' רמ"ח סי"א כתב האומר נכסי לפלוני ס"ת אי הוי בכלל נכסי או כיון דלא מזדבן לא הוי בכלל נכסי כ"ה בגמ' והתם בשל יחיד מיירי דאי הקדישו פשיטא דלא מצי יהיב ליה במתנה וצ"ל דמ"ש הכא הקדישו כלומר שנתנו לב"ה לקרות בו ולא הקדישו ממש ואפ"ה אסור למוכרו ובהכי מיירי נמי בח"מ ומ"מ צ"ע דה"ל לפ' וצ"ע על מה סומכין העולם שמוכרין ס"ת אפילו נתנו לבה"כ לקרות בהן ומשתמש בדמיהן וצ"ל כיון דהמנהג כן ה"ל כאלו התנה בתחלה שלא תחול קדושת רבים עליהם וכמ"ש בי"ד סימן רנ"ט ס"ב בהגה:
כג סָעִיף י ויש מי שאוסר. ולדבריו אף זט"ה במא"ה וחבר עיר אסורין למכרן ולהשתמש בדמיו אלא אם כן ללמוד תורה וכו' ומכל מקום נ"ל דבתשמישי' לכ"ע מותר היחיד למוכרן ולהשתמש בדמיהן דעיקר הוכח' הריב"ש מדאמרי' אין מוכרין ס"ת אלא ללמוד תורה וכו', אבל תשמישיה שרי למכרן וגם הרמב"ם לא הזהיר לאסור אלא ס"ת וכ"מ בכ"מ ובב"י בי"ד סימן רפ"ב אלא שכתב שם בש"ע הפלוגת' גם בתשמישי' וצ"ע ואפשר דמ"ש שם יש מי שאוסר קאי רק אס"ת, וכבי"ד ססי' ע"ר דשאר ספרים דינן כס"ת ואסור למוכרן אא"כ ללמוד תורה או לישא אשה וכ"כ הטור שם, וצ"ע דהא הכא מתיר ליחיד בשלו ואפשר דמיירי התם כשהקדישן לבית המדרש לקרות בהן רבים וע"ש בי"ד סימן רפ"ב ס"ח:
כד סָעִיף י ללמוד תורה. להתפרנס בדמיו רש"י:
כה סָעִיף יא בה"כ או לבנים. כ"ה הגירסא הנכונה וכ"ה ברמזים ובגמר' וכ"מ בתוס' ולא ידעתי למה הגיה הב"ח בטורים שלו:
כו סָעִיף יא יכולים ליתן. היינו זט"ה במא"ה וכמ"ש ס"ו וס"ט (רי"ף ורא"ש ור"ן) ובכרכים אסור:
כז סָעִיף יא דאי לאו וכו'. אבל ליתנו לעיר רחוקה שבודאי לא ה"ל הנאה מהם אסור וכ"ש למי שאוסר למכור ס"ת שאסור לעשות ערמה שיתנו להם הספר תורה במתנה והם יתנו להם מעות במתנה דאסור [ב"י ריב"ש] ומ"מ דבריו צ"ע במה שאסור ליתן ס"ת במתנה דהא אין מורידין אותה מקדושתה בכך וכמ"ש בהגה' וכ"כ התוס' וכ"כ רש"י דדוקא כשרוצים להפקיע קדושת בית הכנסת אז צריך ד"א שתחול קדושתה עליו אבל כשנותנין אותה לרבים שיתפללו בתוכה אז עדיין קדושתה עליה וא"צ ד"א שתחול קדושה עליה וכ"כ כ"ה בשם מבי"ט ח"ב כ"ח דאפי' דכרכים נמכר בכה"ג ומשל רבים ליחיד נמי אסור אא"כ יש ד"א שתחול קדושתה עליה אז שרי דקי"ל כרבנן, והב"ח שגג בזה וכתב על התוספות דברים אשר לא כדת, ומיהו דעת הפוסקים משל רבים ליחיד שרי כל שאין מפקיעין קדושתה כמ"ש בהג"ה וכ"כ הרב"י מדסתמו הפוסקים: כתב במ"ב דאם בנו בית הכנסת חדשה וסתרו הישנה ע"פ זט"ה במא"ה פקעה הקדושה מהישנה וחלה על החדשה ורשאי לשנות הישנה לכל מה שירצו דלא גרע ממתנה אבל בלא"ה אין כח אפי' זט"ה במא"ה לעשות בהן דבר חול שאין כאן ד"א שתחול קדושתה עליהן וכ"מ בתוספתא פ"ב וז"ל אבני היכל שנפגמו טעונין גניזה ומעשה באחד שלקח בה"כ של אלכסנדריא ועשה בה כל צרכיו לא אסרו אלא שלא יהא שם הראשון קרוי עליו עכ"ל. ומשמע דבעוד שלא נמכרה אסור להשתמש בה חול, וצ"ע מ"ש ממנורה דכתב בי"ד סי' רנ"ט ס"ג דשרי לשנותה לדבר הרשות וצ"ל דשאני בה"כ כיון שעיקר העשוי לומר בה דבר שבקדוש' א"א שתפקע קדושתה בכדי מפני כבוד הקדושה כמ"ש הר"ן, ומיהו הרא"ש כ' בתשובה ריש כלל ה' ומביאו בבד"ה שמותר לעשות מבה"כ בית דירה דזט"ה יכולין לשנות לדבר הרשות וכו' וכ"כ בב"ב פ"ק דמנורה יכולין לשנותה משום דצרכי בה"כ היא ובה"כ עצמו יכולין למוכרו וכו' ע"ש, משמע דס"ל דמותר לשנות בה"כ, וצ"ע דהאיך תפקע קדושתה בכדי ואפשר דהרא"ש מיירי כשבנו אחרת במקומה וחלה הקדושה עלי' וכמש"ל וכ"כ הנ"י דהא דמנורה שרי לשנותה מיירי שעשו אחרת:
כח סָעִיף יא אפילו ע"י זט"ה. אפילו במעמד אנשי העיר (רי"ף והרא"ש והר"ן) ואף על גב דהמעות מותר להוציאם כמ"ש ס"ז מכל מקום צריך שתחול קדושת בית הכנסת על המעות ואח"כ להוציא המעות, עיין בשקלים פ"ד ובשבועות דף י':
כט סָעִיף יא רבים ליחיד. ומיהו אף המיעוט יכולין למחות אא"כ יש שם ממונים שעל פיהם נעשה כל דבר וי"א שאין המיעוט יכולין למחות אפי' למכרו וכן עיקר (כ"ה):
ל סָעִיף יג מוציאין בה. היינו ז' טובי העיר כמו שכתב ס"ה:
לא סָעִיף יג לא ימכרם. אף על פי שמן הדין מותרים לא יעשו כן:
לב סָעִיף יג בנו וגמרו. ברמב"ם הגיה בנו יגמרו ולא וכו' וכן עיקר:
לג סָעִיף יג לא ימכרו בית הכנסת. אבל מן הדין שרי דהא אפי' לקדוש' אחרת שרי כ"ש לפדיון שבוים וכ"כ הש"כ וט"ז בי"ד סי' רנ"ב ס"א:
לד סָעִיף יד לא מצי. דהוי כנודר צדק':
לה סָעִיף יד יכולי' לשנות'. אפי' לדבר הרשות [מרדכי] דאדעת' דידהו יהביה מעיקרא עבי"ד סי' רנ"ט:
לו סָעִיף יד עומד וצווח. כיון דאתיהב אדעתא דכולהו וצ"ע דמבה"כ לבה"מ אפי' הבעלים מעכבין שרי כמ"ש בי"ד סי' רנ"ט ס"ב וכ"מ בר"ס זה ובס"ו דלקדושה חמורה לא בעי במא"ה וצ"ל דמ"מ אם אחד עומד ומוחה אין רשאים לשנותה ובי"ד מיירי שאינו מבני העיר:
לז סָעִיף יד דינם כחבר עיר. ומדלא כ' רמ"א הג"ה זו לעיל בס"ז משמע דוקא כאן מהני זט"ה דבני העיר קבלו אותן לכל דבר אבל לעיל בכרכים שבאים שם אנשים מעלמא ומתנדבים לבה"כ לא מהני מה שקבלו אותן אנשי העיר עליהן וכיוצא בזה כ' ב"י בח"מ ססי' ק"ט בשם הריטב"א שאין לב"ד כת להתנות על עיר אחרת ומ"מ לקטני' יכולים כאן להתנות כמ"ש הר"ן, ומ"ב כתב שהאידנא זט"ה יכולין למכור אפי' בכרכים וכ"כ הב"י בשם מרדכי ישן עכ"ל, וזהו דוקא כשבנאוהו משלהם כמש"ש בב"י ועמ"ש ס"ז, וכ"מ בתשו' ר"מ לובלין סי' נ"ט ומ"מ התיר שם למכור קרקע של בה"כ בק"ק לוקאוי מטעם דכשבנאו הבה"כ כל מה שעשו עשו ברשות ובעצת מנהיגי מדינה וכ"ע בתר מנהיגי מדינה גרירי. ועוד דמסתמא ניחא לכל העולם למוכרה משום דאין תקנה שוב לבנות בה"כ על אותו מקום מפני הכומרים שמעכבים וגם יש לחוש שאם ישאר פנוי שיבנו הכומרים עליו בית תיפלתם ולכן בודאי לכ"ע ניחא למכרם וזכות הוא להם וזכין לאדם שלא בפניו ומ"מ לרוחא דמלתא ישארו מקו' ארון קודש פנוי ויעשוהו גן ירק דאינו מכוער כ"כ כתשמישים אחרים וגם הוא בטהרה עכ"ל. וצ"ע דהא זריעה תשמיש מגונה היא כמ"ש סימן קנ"א סי"א וצ"ל דמיירי בירקות שא"צ חרישה דאינו מגונה כ"כ:
לח סָעִיף טו אינו כלום. היינו מצד התקנה אבל מדינא יכול לאסור כמ"ש בי"ד סימן רכ"ד ע"ש, כתוב בהג"מ בשם ר"ש קהל שהיה להם תיבה שהיו מניחין בו העישור ואסר אחד מהן חלקו והתיר להן עכ"ל, וקשה מ"ש מב"הכ ואפשר מה שמניחין בתיבה כבר אקצייה מדעתו ועומד להוציאה כפי רצון טובי הקהל והוי כאינו שלו לאסור עליהם מה שא"כ בבה"כ שעומד לעד וכל אחד מבקש לזכות לעולם בחלקו ומ"מ טוב לישאל על נדרו (יש"ש ב"ק פ"ה סל"ה) ול"נ דמעשר לאו דידיה כדאיתא במשנה פי"א דנדרים:
לט סָעִיף טז לכל הקהל. ודוקא כשהשאיל סתם אבל אם השאילה לזמן לא כמ"ש בי"ד סי' רכ"א סס"ז:
מ סָעִיף יז מי שהיה וכו'. דמוכח גבי עירוב דאפי' במקום שיש קצת טעם לשנותו אין משנין מפני חשדא וה"נ איכא חשדא שיאמרו שבני ביתו אינן מהוגנין גם יכול לומר שאין רצונו לילך למרחוק לב"הכ אף ששכרו יותר (מהרי"ק):
מא סָעִיף יז רשאין לשנותו. וי"א שאם מקצת רוצין להתפלל במקום אחר רשאין כיון שגם בביתו מתפללין קצת (ראב"ח סי' ע"ח), אנשים שהחזיקו לקבור מתים אין יכולין למחות באחרים שבאו לקבור שבעשיית המצוה כל אחד רוצה לזכות (מ"ש נ"ו וע' ב"ז קפ"ב ורש"ך ח"א מ"ה) ובמדינתינו שיש חבורות ממונים לכך נ"ל דצריך ליתן להחברה כמנהגם:
מב סָעִיף יז לשנותו בבית. עבח"מ ס"ס קמ"ט ולקמן סי' שס"ו ס"ג וראב"ח ח"ב כתב דאפילו בכבוד ומינוי הבא מזמן לזמן דינא הכי וע' בר"י הלוי מ"ד ור"ש הלוי ט':
מג סָעִיף יח להביאם תמיד. ואיתא במהרי"ק שורש קס"א דאפילו יש מנהג להוציאם לחולין אין לילך אחריו וכו' ע"ש, ועכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעליהם וא"כ הוו כאלו התנו עליהם עסי' קנ"ד ס"ח:
מד סָעִיף יט הוי הקדש. ולא אמרינן שמא כתב להקדיש ונמלך דדוקא גבי ס"ת אמרי' כן דספרא אתרמי ליה אבל הכא לא שייך כך (ב"י מהרי"ק) וצ"ע דלמא כתב כן שלא להשביע את עצמו כמ"ש בח"מ סי' פ"א סי"ז וע"ש בש"כ שכ' חילוקים בזה ובסי' רנ"ה ס"ג:
מה סָעִיף כ להחזיק בו. ואפי' עדות לא מהני מבני אותו העיר וכמ"ש בח"מ סי' ל"ז: ישוב שלא היה לצבור ס"ת וקראו בס"ת של יחיד ואח"כ קנאו הצבור ב' ס"ת וטוען היחיד שהחזיק שיקראו דוקא בס"ת שלו אין לו חזקה דאין עמו טענה, ומ"מ אין למעט כבוד ס"ת דיחיד אלא יקראו בכל שבת בס"ת אחד (ב"ז סימן קפ"ב):
מו סָעִיף כא מאתנן זונה. ופשוט פ"ה דע"א דאם בא עליה ואחר כך נתן לה אתננה מותר שבשעת ביאה לא היה קנוי לה ומה שנתן לה אח"כ מתנה בעלמא הוא דיהיב לה אבל נתן לה ואח"כ בא עליה אסור ואם נתנה האשה לו אתנן מותר האתנן ואם נתן האתנן לזכר לשכב עמו אסור האתנן, ואם עשתה שינוי כגון חטים ועשאן סולת מותר וכן ולדותיהן מותרים והאומר לזונה הילך טלה זה והבעלי לפלוני אסור וכן אם פסק עמה בטלה אחד ונתן לה הרבה כלם אסורים (כ"ז ברי"ו) ואם היה הטלה בחצירה בשעת ביאה אסור דקניא לה בשעת ביאה ואפי' שוויא לה אפותיקי שאמר אי מיתינא לך זוזי מכאן עד יום פלוני מוטב ואם לאו שקלית הטלה באתננך אסור כיון דקיימא בחצירה: כתב הרמב"ם פ"ד מאיסורי מזבח נתן לה ולא בא עליה אלא א"ל יהיה אצלך עד שאבוא עליך (דאלו נתן לה סתם מעכשיו מתנה בעלמא הוא דיהיב לה תוספות) כשיבוא עליה אסור קדמה והקדישתו קודם שיבוא עליה ואח"כ בא עליה הרי זה ספק אם הוא אתנן לפיכך לא יקרב ואם קרב נרצה, והוא שאמר לה בעת שנתן אימת שתרצי קני אותה מעכשיו אבל אם לא אמר לה כן אינה יכולה להקריב דבר שאינו שלה עכ"ל וכ"ה בגמ', ונ"ל דבבה"כ נקטי' לקולא דאינו אלא דרבנן דקרא משתעי דוקא בבית המקדש דכתיב בית ה' אלהיך וכ"מ בגמ' וגם כל הפוסקים לא הזכירו דבר זה רק רי"ו ולכן נקטי' בספיקו לקולא ועוד דהרמב"ם פסק אם קרב נרצה וא"כ אנן בבית הכנסת אפי' לכתחלה מייתי' ודכותיה אי' בסי' ער"ב ביין קידוש ע"ש:
מז סָעִיף כא מחיר כלב. כגון שהחליף טלה בכלב, שני שותפין שחלקו אחד נטל י' טלאים ואחד נטל ט' וכלב אם יש באותם העשרה אחד מהם שדמו כדמי הכלב או יתר על דמיו מוציאו מן העשרה והשאר מותרים ואם כל אחד ואחד מהן דמיו פחותים מדמי הכלב כלן אסורים (רמב"ם), עוד כתב אתנן זונה ומחיר כלב מותרים לבדק הבית שהרי הן משתנים אבל גופו של אתנן לא יעשה רקועים לבית עכ"ל וצ"ע מ"ש שהרי הן משתנים דאטו מי לא עסקינן דיהיב ליה אותו דבר בעין וע' בע"א דף מ"ו ע"ב, וצ"ע מה שכתב בדמיהן שוין שיברור אחד מהן והשאר מותרים דהא בגמרא אמרינן כן אליבא דמ"ד יש ברירה וכ"ה בבכורות דף נ"ז אבל אליבא דמ"ד אין ברירה לא מהני מה שבורר א' וכיון שהוא פסק פ"ו מבכורות גבי מעשר כר"י וכר"ן האיך פסק דשרי כשבורר חד מנייהו וצ"ע ביש"ש בב"ק בדיני ברירה ועכ"פ נ"ל דלדידן שרי דקי"ל בדרבנן יש ברירה וכמ"ש ס"ס תי"ג:
מח סָעִיף כא איסור ערוה. זונה כותית או שפחה או חייבי לאוין [רמב"ם ורי"ו] ונ"ל מדנקט זונה כותית ולא נקט סתם כותית משמע דוקא היכא דכבר בא עליה א' נעשית זונה וא"כ כשבא עליה אח"כ א' ונתן לה אתנן הוי אתנן זונה וכ"כ רש"י דף ע"ו ע"א וכ"כ התוס' פ"ו דתמורה ריש ד"ה גי' ראשונה וכ"כ ביבמות דף ס"א סוף ע"א וז"ל דרבא לא פליג אלא היכא דזינתה דיליף לה מזונה ישראלית אבל לא זינתה מודה דלא מתסר' לכהן משום זונה מדאורייתא דלא שייך בה חלול אבל היכא דנתגיירה דשייך בה קיחה אסורה מדאורייתא אפי' לא זינתה עכ"ל וכן כתב בע"א דף ל"ו ע"ב ובב"ק דף ע' ע"ב בתוס' ובגמ' משמע דכהונה ואתנן שוין הן דהא בתמורה יליף להו רבא במה מצינו מהדדי והרמב"ם לשטתיה אזיל דס"ל דגם חייבי לאוין הוי זונה וכמ"ש בא"ע סי' ז' ולכן כתב כאן נמי דהוי אתנן אבל מופקרת מותרת לכהן כמו שכ' שם וכ"ה בגמרא ביבמות דף ס"א ולכן לא הוי אתנן כמו שכתב כאן בשם רי"ו אבל התוספות והרא"ש סבירא להו דדוקא מחייבי כריתות הוי זונה אבל מחייבי לאוין לא מקרי זונה אלא שאסורות לכהן מקרא אחר כמו שכתב התוספות בהחולץ דף מ"ד ע"ב עיין שם (ויתורץ קושיות הרב"י בע"א) ולכן כתבו בתמורה דאם בא על חייבי כריתות הוי אתנן אפי' בסתמא כיון דבאותה ביאה שוי' זונה אבל היכא שנעשה זונה כבר ובא אחר ובא עליה לא הוי אתנן אא"כ א"ל בהדיא הילך זה באתננך, והנה רמ"א כתב בד"מ וע' בע"א איזה מקרי זונה עכ"ל, כונתו דאף דהתוס' כתבו כאן דבמופקרת הוי אתנן לא קי"ל כוותיה אלא כרי"ו דמשמע בהדיא בגמרא דאתנן וכהונה שוין ודברי התוס' צ"ע לישבן, וכ' כאן איסור ערוה כלומר דוקא חייבי כריתות כיון שיש מחלוקת בחייבי לאוין נקטי' לקולא כאן דאיסור דרבנן הוא וכמש"ל ובכותית לא מיירי כאן דאין דרך כותי' להקדיש דבר כנ"ל ברור וע' בספר בה"ז ועיין בבכורות דף נ"ו ע"ב:
מט סָעִיף כב חוזר למצותו. ואין לשנותו אפי' מע"ה לת"ח [ראב"ח ח"ב ע'] אם לא שיש טענה למערער ואפ"ה אם יש טענה שלא לשנותו אין משנין [שם] ואם יש שם ראיה ברורה שנתיאש ממנו אבד חזקתו (שם) וה"ה לפרנס שעבר מחמ' אונס ומינו אחר תחתיו דכשיעבור האונס הראשון חוזר לשררותו [כ"כ התוס' ביומא דף י"ג] ודבריהם צ"ע דמ"מ אמאי איצטריך תלמודא למיפסק כר"י הא ר"מ נמי מודה בזה דראשון חוזר לעבודתו ואפשר דבא לומר דלא יהא לשני שום כבוד מפרנסות משום איבה דראשון וצ"ע [אח"כ מצאתי שהקשה מהרש"א קושיא זו] ומשמע במרדכי פרק חזקת הבתים דאם עבר משררותו מחמת עבירה שעשה אפי' בשוגג אינו חוזר לשררותו כדאשכחן ברוצח וכמ"ש הרמב"ם פ"ז מהלכות רוצח:
א סָעִיף ד קדושה אחרת כיוצא בה. בס"ת פסק בי"ד ריש ה' ס"ת דאסור כיון דלא מעלי בה אע"ג דא"א בעולם לעלויי בה מ"מ אסור והוא בעיי' דלא אפשיט' בגמ'. וא"כ בשאר קדושות דאפשר לעלויי בה פשיטא דאסור למכור כדי לקנות כיוצא בהן כן כתב הר"ן אבל ב"י בשם מהרי"א כתב מדכתב הטור אבל איפכא להורידם מקדושתן לא משמע בכיוצא בהן שרי וזהו היש מתירין ולא אוכל להבין דעת מהרי"א ולא דעת הש"ע שמביאה דאי קאי מהרי"א על ס"ת ג"כ ומתיר לקנות ס"ת אחרת קשה הא בעיא דלא איפשט' היא וקי"ל לחומרא בישנה כדי לקנות חדשה ואת"ל דהוא ס"ל לקולא כמ"ש בי"ד ריש ה' ס"ת בשם הר"ר מנוח קשה דהא הטור כתב שם בפי' לאיסור והיאך מדקדק כאן בדבריו דבכיוצ' בהן שרי וגם על הש"ע קשה הא איהו פסק לאיסור בי"ד גבי ס"ת וכאן כתב מחלוקת ואם נאמר דמהרי"א קאי על שאר קדושות ובס"ת מודה לאיסור וגם הש"ע מיירי כאן דוקא בשאר קדושות לא ס"ת קשה הא כ"ש הוא דבשאר קדושות אסור כיון דמצי לעלויי וכמ"ש הר"ן ותו דלמה דקדק מהרי"א מדברי הטור טפי מן המשנה דהא במשנה אמרינן ג"כ ספרים לא יקחו מטפחת משמע הא כיוצא בהן מותר ובגמ' שם בעי למיפשט בעי' דס"ת ישן לקנות חדש מהא דתנן אבל ס"ת לא יקחו ספרים ספרים הוא דלא הא תורה בתורה ש"ד ודחיה מתני' דיעבד שמכרוהו כבר מ"ה מותר ליקח בדמיו ס"ת שאם לאו מה יקחו מהם כי קא מיבעי' לן למכור לכתחלה מאי הרי לך דבס"ת יש חילוק בין דיעבד ובין לכתחלה בדיעבד פשיטא דמותר דאם ל"כ מה יעשה במעות אבל בשאר קדושות אין חילוק דבדיעבד נמי יכול לקנות דבר יותר קודש ובודאי יש לנו לדקדק מדלא אסור אלא כשמורידין ש"מ דבשוין מותר אלא דזה אפשר לומר דאין לדקדק כן מן המשנה דאפשר לומר כיון שאמר התנ' בס"ת דוק' להוריד אסור אמר נמי בשאר קדושות כן והוזכר סבר' זו בר"ן שם חבל בדברי הטור דבחד' מחתא מחתינהו דאיפכ' להורידן מקדושתן לא והוא פסק בי"ד דבס"ת אסור בשוין וא"כ אם תאסור גם שאר קדושות בשוין ודאי קשה למה לא כתב רבותא דאפילו בשוין וא"כ י"ל דאיידי דבשאר קדושות הוכרח לומר האיסור במורידין דוקא כלל נמי ס"ת עמהם וסמך עצמו על מ"ש בי"ד דס"ת גם בשוין אסור זה נ"ל נכון בדעת רבינו הגדול מהרי"א לתרץ קושי' שניה אבל קושי' הראשונה עדיין קשה דהא כ"ש יש לאסור בשאר קדושות בשוין מבס"ת ותו קשה לפי זה דשאר קדושות קיל בשוין מאי פשיט בגמ' מס"ת הא בחדש מותר דלמא אסור ותנא מורידין איידי דשאר קדושות דע"כ דוקא מורידין אסור וצ"ע ובזמנינו אנו רואין הרבה מוכרים ספרים ולוקחין אחרים בדמיהם נראה דעכשיו תחלה כשקונה הספר דעתו לכך שיהי' לו כ"ז שיצטרך לו ובאם יזדמן לו יותר יפה ימכור זה ויקח היפה ואף שלא התנה בפי' וסברא זו מצינו עוד בשאר דוכתי ובסימן קנ"ד ס"ח בהג"ה:
ב סָעִיף ה משנין המותר כו'. מורידין שהרי עדיין לא בא לשמוש קדושה חמורה כ"כ רש"י משמע דעכ"פ חייב להוציאה לדבר שבקדושה אלא שאפי' קדושה קלה מותר ונראה דגם כוונת הטור ורמב"ם וש"ע הוא כן דכתבו בסיפא דאפילו לקלה משנין וראיה לזה דכאן אמר ל' משנין ובס"ז גבי הסכימו זט"ה כתב רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו והיינו אפי' לדבר הרשות ונ"ל דכאן דבעי' לדבר מצוה היינו אפי' כל צרכי רבים מקרי דברי מצוה ועמ"ש בסמוך ראייה: הקשה בכ"מ בשם הרמ"ך וז"ל תימא אמאי אין משנין הדמים הא הוי כטוי לאריג דליכא למ"ד דמילתא היא ואפי' בלבנים אמרי' בתחלת הפרק דלית בהו משום קדושה כ"ש שגבו מעות וההיא דגבו מעות יש לנו לפרש בע"א או שנאמר דלאו הלכתא היא עכ"ל. ותו הקשה ב"י לקמן גבי בנו בית סתם וז"ל וק"ל דכי היכי דבגבו מעות לבנין בה"כ חלה קדושת בית הכנסת על המעות אמאי לא אמרי' דאם התנדבו עצים ואבנים לצורך בה"כ שחלה הקדושה עליהם ולא יוכל לשנות אלא לקדושה חמורה כו' עכ"ל. ותירץ דיש לחלק בין אם באו ליד גבאי וכמ"ש לקמן לבנים חדשים אין בהם משום קדושה היינו שלא באו ליד גבאי דוקא אבל אם באו אסור וכתב ע"ז שהוא דוחק. ומו"ח ז"ל כתב ע"ז שהוא תורת אמת ואני אשתומם על מראה זאת דלפע"ד אין כאן קושי' כלל דודאי מ"ש הזמנה לאו מילתא היא אינו ענין לכאן דבכל דבר ששייך בו נדר לקדושה חייב לקיימו מצד נדרו ואם בא לקיימו והזמין לכך יש בידו לשנותו דהזמנה לאו מילתא היא ויקיימו בענין אחר כפי מה שנדר מ"ה בההיא דבנה בית סתם שכתוב בס"ח שאינו קדוש עד שישמשו בו מ"מ לא יצא ידי נדרו וחייב לקיימו ולעשות ממנו בה"כ ולהתפלל בו אלא דכל זמן שלא התפלל בו אין בו קדושה וכן בההיא דלבנים חדשים הוא ממש כך שחייב לקיים נדרו ולעשות מהם בה"כ אלא דקודם מעשה אין בהם קדושה וכן האורג בגד למת או אפי' טוי לאריג דכ"ע ס"ל לאו מילתא היא לאוסרו בהנאה היינו שאין בזה הבגד איסור אבל הנודר חייב לקיים נדרו ולתת לו עכ"פ בגד איזו שירצה ומ"ש כאן דאין משנין המעות אלא לקדושה חמורה לאו מטעם שיש קדושה בהמעות עצמן דודאי דהזמנה לאו מילתא היא אלא דבאם רוצים לקיים נדרם שגבו לב"הכ ולעשות מן המעות איזה מצוה אחרת לומר שיצאו בזה ידי חיוב שלהם הא לא אמרי' אלא לא יצאו י"ח עד שיוציאו דוקא נב"ה ואם רוצים להוציא אלו המעות לדבר אחר ולתת אחרים תחתיהם לבה"כ ודאי מותר דאין כאן קדושה בגוף המעות שגבו אלא דהמצוה לא קיימו מה שהם חייבים עד שיבנו בה"כ וכן מפורש בסי' זה סי"ג דבגבו מעות יכול להוציאם לדבר מצוה משמע אפי' למצוה קלה מזה והיינו שבדרך הלואה הוא מוציא המעות עד שישלים המעות וכל זה אינו אלא בדבר שאין בו אלא הזמנה לחוד אבל בדבר שיש בו כבר מעשה קדושה אז יש בגוף הדבר קדושה ואסור אפי' לדבר מצוה משום הכי בלבנים ישנים שהיו כבר בית הכנסת אסור ליקח מהם דרך הלואה ולתת אחרים תחתיהם וראייה לדברינו דהחיוב עליו מצד הנדר דאיתא בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ח) רבא אמר הזמנה לאו מילתא היא ופרכי' עליה מההיא דמותר המת ליורשיו פי' דגבו לצורך המת ונותר הוא ליורשיו דהא אין כאן רק הזמנה ומשני דמ"ה נותנין ליורשיו משום בזיון המת דיש לו בזיון מה שגבו לו והוא מוחל הבזיון כדי שיתנו המותר ליורשיו הרי דלא הקשו ותירצו רק מן המותר אבל מה שצריך למת גופיה פשיטא שזכה בו המת ואמאי לא נימא דאין כאן רק הזמנה בעלמא אלא ודאי דחייב לתת לו מצד הנדר שנדר לו וכן איתא במרדכי בפ' ב"ה במי שנדר קרקע לב"ה ועכבו הכומרים לבנות ורצו לשנותה לד"א מסיק מהר"ם שם נהי דאין רשאי לשנותה בלי דעת ראובן ה"ה נמי לא מצי לשנות למיהדר דלא גרע מהאומר אתן לפלוני אם היה בדעתו שיה' נדר דנעשה נדר כ"ש כאן דאיכא עניים כו' דנעשה נדר ולא מצי למיהדר ואם לא יוכלו לעשותה עתה בה"כ ימתינו לאחר זמן שמא יתנו הכומרים רשות עכ"ל ה"ה כאן ממש בגבו מעות לב"ה דחייבים מצד הנדר ואין להם רשות להוציא המעות לקדושם אחרת דא"כ לא היו יוצאים ידי נדרם אע"ג דאין המעות עצמם קודש כלל כל זה נלע"ד ברור וגם הב"י עצמו כתב בסמוך וז"ל ויותר נראה לומר דליבני נמי לא אמרינן דיחזור לזכות בהם מי שנותנם אלא שרשאים להלוותם ומ"מ של הקהל הם דומיא דקרקע שהשיב הר"ם כו' עכ"ל וזהו היסוד בכל הדברים שזכרנו. אלא ק"ל ממ"ש בפ' נ"ה שהבאתי בסמוך שהמותר ליורשיו מצד מחילת המת הא לא"ה לא זכו היורשים וכאן אין שייכות לזה למה יהיה המותר עכ"פ חוב להוציאו לקדש כמ"ש בשם רש"י ופרשנו גם דעת הפוסקים כן ואמאי לא נימא דהמותר יעשו בו אפי' לדבר הרשות ונ"ל דכאן שגבו מעות לס"ת או לבה"כ מסתמא היה דעתם תחלה באם יותיר יהיה ג"כ לאיזה מצוה אחרת דהא הוציאו מידם לשם מצוה אבל בגבו למת היה דעתם תחלה ליורשיו המותר כיון דאיכא בזיון למת לא מחיל אלא אם יתנו המותר ליורשיו: וי"ל על פירש"י דס"ל במותר צריך עכ"פ לקדושה קלה דהא אי' במגילה דף כ"ז אהא דאמר רבא אם גבו והותירו מותר איתביה אביי בד"א שלא התנו אבל התנו אפי' לדוכסוסי' מותר פי' לשכור שליחות למושל אם יצטרכו ה"ד אילימא שמכרו והותירו כי התנו מאי הוה אלא ודאי שגבו והותירו וטעמא דהתנו הא לא התנו לא כו' והשתא מאי פריך דילמא הא דבעי שם התנו היינו אפי' לדבר הרשות אבל לקדושה אע"פ שהיא קלה לא צריך התנו ונראה דהמקשן ס"ל דזה מקרי ג"כ דבר מצוה כיון שצרכי רבים הוא וראייה דמפקחין בצרכי רבים בשבת:
ג סָעִיף ה ואם קנו במקצת דמים אלו כו'. לא ירדתי לסוף דעת רמ"א בהגה זו דהיא באה מב"י על דין בונה בית לבה"כ וז"ל ומיהו ה"מ כשמביאין עצים ואבנים משלהם ובנאוהו בהם אבל אם גבו מעות לבנין בה"כ חלה קדושה אמעות וכשקנו באותן המעות עצים ואבנים חלה קדושת דמים על אותן עצים ואינם רשאים לשנותן אלא לקדושה חמורה דאמר גבו והותירו מותר משמע שכל שלא קנו מהם למה שגבו אותם אסור והנה זה דבר פשוט לא ניתן להכתב דכיון דהמעות קדושות לפי דעתו בזה פשיטא שלא נפקעה הקדושה מחמת קניית בהם עצים אדרבה נתוספה קדושה טפי שנתקרב אל המלאכה ולא הוצרך לכתוב זה אלא לאפוקי מעצים שמביאים מביתם שאין זה בכלל אבל בהג"ה זו על מה קאי שהוצרך לכתוב זה דכיון דכתב הש"ע דהדמים חלה עליהם קדושה מי הוא זה שיאמר דנפקעת הקדושה ע"י קניית העצים ותו קשה לי הא בונה בית לשם בית הכנסת בודאי קנה העצים לשם בית הכנסת ואפ"ה אינו קודש: גם מ"ש כאן בהביאו עצים לצורך בנין כו' דיש חילוק אם בא ליד גבאי או לא מה ענין גבאי לכאן וכי בשביל ביאה ליד גבאי יצאה מכלל הזמנה לאו מילתא הגם שהב"י כתב חילוק זה הא הוא עצמו הדר ביה כמבואר שם אח"כ שכתב ויותר נראה כו' ותו ק"ל דבגמרא דפריך אביי מברייתא דדוכסוסי' שהבאתי בסמוך דבעינן התנה דוקא ומוכרח בגמרא להוסיף על הברייתא ע"ש ואמאי לא משני דהתם מיירי שבאה ליד גבאי ע"כ בעינן התנה דוק' אלא ודאי דלא נפק' מינה בדבר זה. ואע"ג דמצינו חילוק זה בי"ד רסי' רנ"ט היינו לענין אם נתן מעות ליד גבאי לצדקה שאין רשאי להלותו כיון שיש הפסד לעניים כמבואר שם משא"כ כאן דתליא מילתא אם הוא רק הזמנה לחוד מה יועיל לנו בא ליד גבאי ולענין עיקר הענין כבר ביארנו בס"ד דאין שום הקדש בגוף המעות כל שהוא בכלל הזמנה לאו מילתא כההיא דגבו מעות אלא שהחיוב עליו מצד נדרו לעשות דוקא דבר זה ולא קל ממנו ואם כן אפי' לא בא ליד גבאי כן נראה לע"ד ודעת רמ"א צ"ע:
ד סָעִיף ו להספקת תלמידים. זה מיירי שיש בית הכנסת אחרת עמ"ש בסי"ג:
ה סָעִיף ז רשאים להוציא וכו'. פי' אפי' לדבר הרשות וע"כ לא אמר כאן לשון משנים כמ"ש לעיל בגבו והותיר והטעם כאן כיון שהתנו בז' ט"ה יצאו המעות לגמרי לחולין. ולפ"ז מ"ש אפי' לדוכסוסיא לא הוי כלל דבר מצוה רק רשות לא כפי מה שהיה עולה על דעת המקשן כפי שזכרתי בסמוך:
ו סָעִיף ז אפי' בנו אות' משלהם. דבנאוהו אדעתא דכ"ע וזכו בו כל העולם ואי ידוע שלא עשו אלא למעט עם יכולים למכור אפי' בכרך כמו דאמרינן בגמ' בבה"כ של טרסיים ואפי' של כרכים אין איסור אלא במכרו בענין שלא יהיה אח"כ בה"כ אבל אם יהיה ב"הכ מותר אפי' משל רבים ליחיד כרבנן דר"מ דפ' ב"ה דף כ"ז:
ז סָעִיף ז אא"כ תלו אותו בדעת היחיד. הקשה ב"י בשם מהר"י חביב אם היה זה התנאי בשעת הבנין למה אמר שתלה בדעת היחיד אפי' שהיה לדעת עצמם שרי למכור והאריך בתירוצים ע"ז ולעד"נ דלק"מ דלא מיירי שאמרו בפי' יהיה לו רשות לעשות כפי מה שירצה דזה פשיטא דמהני אלא שהוא המתעסק ומצוה בבנינים וכל מה שהוא חפץ עשה וכ"ה בדברי התוספת וז"ל דא"ר אשי במתא מחסיא אדעתא דידי קאתי היינו מה שנותנים בו לעשות רצונו עכ"ל. בזה יש גילוי דעת שהוא היה לו יכולת למכור דבודאי הי' נראה לו תועלת בזה ויש בידו כח ע"ז וזה אין שייך באם רבים עוסקים ומצוים בעסק בנין כנ"ל פשוט:
ח סָעִיף ז נמכר בלא הכרזה. דהא אפי' במתנה מצי ליתן כדאי' פרק ב"ה משא"כ באין להם רשות לשנות ונמכר בלא הכרזה יכולים לבטל המקח כדין ב"ד שמכרו בלא הכרזה כ"ה ברשב"א סי' רי"ז וכאן מיירי רמ"א מתרי מילי דבקרקע אמר שא"צ הכרזה כאן אבל במטלטלים לא בעי בשום מקום הכרז' ואח"כ אמר בו אונאה היינו במטלטלין דאלו בקרקע אין אונאה לקרקעות בכל דבר.
ט סָעִיף ח אינו קדוש עד שיתפללו בו. והזמנה לאו מילת' היא ודינו כבר זכרתי שעכ"פ יעשנו עוד לבה"כ שהרי חייב לקיים נדרו ומה ששייך לזה כתבתי בסעיף א' ע"ש:
י סָעִיף י ויש מי שאוסר הוא הרמב"ם כב"י ונ"ל אם קנא' מתחיל' כדי למכרה וכ"ש אם קבלו בחוב שמותר למוכרה דאל"כ סופר נמי נאסור לו למכור ס"ת וזה נמי דכותיה שלא באה לידו כדי שתהיה שלו:
יא סָעִיף יב אינו יכול למכור זכותו. במרדכי ס"פ החובל מייתי ראייה לזה מדאמרינן תחתיו מבניו בנו קודם לכל אדם יכול אף ע"פ שאינו ממלא מקום אבותיו ת"ל ואשרי מלא את ידו דוקא בזמן שממלא מקום אבותיו כ"ש שאינו רשאי למוכרו לאחר בלא רשות הקהל עכ"ל. נ"ל מזה דזהו דוקא בזמן שהקהל כבדו לאחד בדבר זה דומיא דההיא דכ"ג שממנין אות' בחנם אבל אם קנה אחד מן הקהל זכות זה קנאו לכל זכות שבו ככל קנין דעלמ' ומ"מ ברור הוא שלא ימכור אפי' בזה אלא למי שהגון כמוהו דאדעת' דהכי הקנו לו זכות זה:
יב סָעִיף יג ובא להם דבר מצוה בגמרא שלנו בריש ב"ב דף ג' כתוב ברוב ספרים גבו זוזי ומחתי מאי א"ל דלמא מתרמי פ"ש ויהבי להו שרגי ליבני כו' מאי א"ל דילמא מתרמי פ"ש ומזבני ויהבי להו. משמע אפי' במעות שגבו אין מוציאין אותם אלא לפ"ש והיאך כתב כאן הרמב"ם דבר מצוה סתם וי"ס כתוב בהם תחילה דלמא מתרמי מידי דמצוה ויהיב להו וזו היתה גירסת הרמב"ם ממילא משמע כל מידי דמצוה אפי' קלה כיון שלא שקיל אלא דרך הלואה עד שישלם אותה ועמ"ש בס"ה ומ"ש דבקנו אבנים לא ימכרום לדבר מצוה קשה דהא בסעיף ו' פסק דימכר להספקת תלמידים וכו' י"ל דמיירי שיש להם בה"כ אחרת וכאן מיירי שאין בה"כ אחרת דאהא מייתי לה בגמרא ריש ב"ב ובחנם כתב ב"י בזה ענין אחר:
יג סָעִיף יד אינם רשאים לשנות. וסיים שם במרדכי אלא יניחו אותו עד לאחר זמן שמא יתנו הכומרים רשות:
יד סָעִיף יט כתב שכתוב שהקדיש כלים כצ"ל:
טו סָעִיף כ אין הצבור יכולין להחזיק בו. הטעם בב"י בשם מהרי"ק סי' ע' דל"ש חזקה בס"ת העשוי מתחלתה על מנת כן שיקראו בו רבים ושיהיה תמיד מונח בב"ה עד יום פקוד אותו הבעלים ואפי' עדים לא מהני לומר דשל צבור הם כי נוגעין בעדות הם וסילוק לא מהני אא"כ יש להם ס"ת אחרת מדוייק וכשר כמות' ובתשובת רש"ל סימן ט"ז כתוב באחד שנתן ס"ת להיכל מכמה שנים ועמדה שם והיו עליה מעילין של הקדש שהן לשל צבור והיתה בפני המקדיש כמה שנים בהיכל ולא שמע אדם שהיה אומר שלי הוא ולא נתתיה לחלוטין אמת שהיתה נקראת על שמו כי כן הדרך של העשירים כ"א קונה ס"ת ונותנה להיכל וכ"א מכיר ס"ת שלו להתיחס בה פסק שם דאם בא אח"כ איהו גופים ורצה לקחת לעצמו לאו כל כמיניה אם אין לו ראיה דחזקה שהוא אקדשה דהוא הוה מוציא ועליו הראייה. ומש"ה ראיתי ושמעתי שבני אדם כשמתנדבין ס"ת לב"ה היו מתנין ברבים שאינה לחלוטין וא"כ אותו שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה כו' וכתב שם דקודם לזה היה מעשה כזה ולקח בעל הס"ת את הס"ת ואמר ע"ז דאין ראיה שבאמת היה שלא כדין והסכים על אותו פסק זקני מהר"ר יצחק בר בצלאל ז"ל ונראה שהוא חולק על פסק הש"ע כאן שהוא בשם מהרי"ק דס"ל דאין הקהל נקראים מוחזקין וכן מסתבר כיון שידוע שהיתה שלו מתחלה היאך יחזקוהו הקהל מספק להוציא מחזקה שלו שהיתה ודאי שלו ומה שהיו לו מעילין של הקהל אין ראיה כלל כי כן המנהג להחליף המעילין מס"ת אל ס"ת הן של יחידים הן של הקהל:
א סָעִיף א בה"מ. בסי' צ' סעיף י"ח משמע דמותר לעשות מבה"כ בה"מ ליחיד בביתו. מ"א:
ב סָעִיף א בה"כ. דוקא בה"כ שאין קובעין מדרש ללמוד אבל בה"כ דידן שקובעין שם מדרש בלמוד שעה אחד דינו כבית המדרש ומותר לעשותו מדרש תשובת דבר שמואל סי' שמ"ו:
ג סָעִיף ב וכתובים. משמע דחומשין ונביאים וכתובים כי הדדי נינהו. וצ"ע דבי"ד סי' רפ"ב סי' י"ט איתא דחומשין קדושתן חמורה מנביאים וכתובים לכן נ"ל דאסור ליקח בדמי חומשין נביאים וכתובים ונביאים וכתובים כהדדי נינהו עיין מ"א:
ד סָעִיף ג טעות. כיון שפסול לקרות בו אע"פ שאפשר לתקנו. ב"י:
ה סָעִיף ד מתירים. הדיעות אלו איירי בשאר קדושות אבל בס"ת פסק בי"ד ריש הלכות ס"ת דאסור למכור ליקח בדמיה אחרת ע"ש עיין מ"א והמחבר יד אהרן הקשה עליו. כתב הט"ז בזמנינו אנו רואין הרבה מוכרים ספרים ולוקחים אחרים בדמיהם נראה דעכשיו מתחלה כשקנו היה בדעתם לכך ואף שלא פרשו ע"ש. (ועיין בס' אליהו רבה מה שהשיג על האחרונים בזה):
ו סָעִיף ה משנין. הקשה הכ"מ הא קי"ל הזמנה לאו מילתא היא ע"ש ותירץ המ"א הא דאסור לשנות המעות היינו משום דבני העיר לא נתנו המעות אלא אדעתא שיבנו בה"כ ואסור לשנותו שלא מדעתן ומ"ש סעיף ח' דהזמנה לאו מילתא היא איירי שקנוהו הקהל ממעות חולין שגבו סתם. וה"ה לבנים חדשים שרי לשנותן כנה"ג. ופשוט דז' טובי העיר במעמד אנשי העיר שרי לשנות המעות עכ"ל המ"א. וט"ז כ' דודאי מ"ש הזמנה לאו מילתא היא אינו ענין לכאן דבכל דבר ששייך בו נדר לקדושה חייב לקיימו מצד נדרו ואם בא לקיימו והזמין לכך יש בידו לשנות דהזמנה לאו מילתא היא וקיימו בענין אחר כפי מה שנדר מש"ה בההיא דבנה בית סתם שכתב בס"ח שאינו קדוש עד שישמשו בו מכל מקום לא יצא נדרו וחייב לקיימו ולעשות ממנו בה"כ ולהתפלל בו אלא דכ"ז שלא התפלל בו אין בו קדושה וכן בההיא דלבנים חדשים הוא ממש כך שחייב לקיים נדרו ולעשות מהם בה"כ אלא דקודם מעשה אין בהם קדושה אבל הנודר חייב לקיים נדרו ומ"ש כאן דאין משנין המעות אלא לקדושה חמורה לאו מטעם שיש קדושה במעות עצמן דודאי הזמנה לאו מילתא היא אלא דבאם רוצים לקיים נדרם שגבו לבה"כ לעשות מן המעות איזה מצוה אחרת לומר שיצאו בזה חיוב שלהם הא לא אמרינן אלא לא יצאו י"ח עד שיוציאו דוקא לבה"כ. ואם רוצים להוציא אלו המעות לדבר אחר ולתת אחרים תחתיהם לבה"כ ודאי מותר דאין כאן קדושה בגוף המעות שגבו אלא דהמצוה לא קיימו מה שהם חייבים עד שיבנו בה"כ וכן מפורש בסי' זה סעיף י"ג דבגבו מעות יכול להוציא לדבר מצוה משמע אפי' למצוה קלה מזה והיינו שבדרך הלואה הוא מוציא המעות עד שישלם המעות וכל זה אינו אלא בדבר שאין בו אלא הזמנה לחוד. אבל בדבר שיש בו כבר מעשה קדושה או שיש בגוף הדבר קדושה אסור אפי' לדבר מצוה מש"ה בלבנים ישנים שהיו כבר בבה"כ אסור ליקח מהם דרך הלואה ולתת אחרים תחתיהם עד כאן לשון ט"ז ע"ש. והרא"ם ח"א סי' נ"ג כתב דגביית המעות הוי מעשה ולא הזמנה וכ"כ הב"ח ע"ש ועיין בש"ך י"ד סי' רנ"ט. והמ"א הקשה עליו ע"ש והיד אהרן מיישבו ע"ש. (ועיין בס' אליהו רבה ס"ק י"ח מה שמתרץ על תמיהת מ"א על מהר"מ לובלין ועל ס' מ"ב):
ז סָעִיף ה שירצו. אפי' לדבר הרשות והטעם כיון שנעשה דעת אנשי העיר בהמעות. מ"א ט"ז ב"ח. וט"ז כתב דדוקא לדבר מצוה וצרכי רבים נמי מקרי דבר מצוה ע"ש (ועיין נאמן שמואל סי' ק"ח):
ח סָעִיף ה עצים ואבנים. כ' ט"ז דברי רמ"א צ"ע דכיון דכתב בש"ע דהדמים חלה עליהם קדושה מי הוא זה שיאמר דנפקעה הקדושה על ידי קניית העצים. גם מ"ש כאן בהביאו עצים מביתם לצורך בנין בה"כ דיש חילוק אם בא ליד גבאי או לא. וכי בשביל ביאה ליד גבאי יצאה מכלל הזמנה לאו מילתא. ולענין עיקר הענין כבר בארנו דאין שום הקדש בגוף המעות כל שהוא בכלל הזמנה לאו מילתא כההיא דגבו מעות אלא שהחיוב עליו מצד נדרו לעשות דוקא דבר זה ולא קל ממנו אם כן אפי' לא בא ליד גבאי עכ"ל ע"ש ועיין במ"א:
ט סָעִיף ו תלמידים. היינו אם יש להם בה"כ אחר. ט"ז:
י סָעִיף ו יתומים. וה"ה יתומות. מ"א עיין בש"ע א"ע סי א' ס"ק ב' מש"ש. וה"ה דמוכרין ס"ת לפדיון שבוים. ב"י בי"ד סי' (רפ"ב) [רנ"ב] מ"א:
יא סָעִיף ז אחרים. דהאחרים נתנו להם מעות שיעשו בהם מה שירצו:
יב סָעִיף ז בקדושתן. כלומר דאסור לשנותן לקדושה קלה:
יג סָעִיף ז שירצו. אפי' לדבר הרשות כיון שהתנו זט"ה יצא המעות לחולין. ט"ז. וע"ל ס"ק ז':
יד סָעִיף ז היחיד. זהו קאי כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה. ואם אינם מתפללים בבה"כ של כרכים יכולין למוכרם. מבי"ט ח"ג קמ"ג. ובית החיים יכולים למכור. וברמ"מ סי ס"ז כתב דכל דבר השייך לבה"כ כגון חצרות או מקוה אמרינן מסתמא רבים נתנו לזה ולא מצו למוכרן או לסוגרן למנוע מהם אורחים ע"כ. ומכל מקום לא חמיר מבית הכנסת. מ"א:
טו סָעִיף ז קדושה. כל כלי בית הכנסת וספסלים ויריעות עיין מ"א:
טז סָעִיף ז לקדושה קלה. מ"א מוחק תיבות אלו וצ"ל שאסור לשנותו צריך הכרזה ע"ש:
יז סָעִיף יד שיתפללו בו. ע"ל ס"ק ו'. מש"ש יחיד שבנה בה"כ לא יכול לחזור בו כמ"ש סעיף י"ד אבל אם עשה מטפחת לס"ת שלו שיש לו בביתו ואין קורין בו ברבים כל שלא נשתמש בו לס"ת יכול לחזור בו דהזמנה לאו מילתא היא. מ"א:
יח סָעִיף ט זט"ה במא"ה. ל"ד כל ז' אלא כל היכא דאיכא רובא זט"ה מיקרי ואזלינן בתר רובא. עיין פני יהושע סי' ד' ומהרשד"ם חי"ד סי' קע"ה. זט"ה אינו ר"ל היותר חכמים שבעיר או היותר זקנים אלא היותר משתדלים בצרכי ציבור הרא"ם ח"א סי' נ"ג:
יט סָעִיף י שאוסר. ולדבריו אף זט"ה במא"ה וחבר עיר אסורין למכרן להשתמש בדמיו אא"כ ללמוד תורה וכו'. ומ"מ נ"ל דבתשמישיה לכ"ע מותר היחיד למוכרן להשתמש בדמיהן. ובי"ד סי' רפ"ב כתוב שם בש"ע הפלוגתא גם בתשמישיה וצ"ע. ואפשר דמ"ש שם ויש מי שאוסר קאי רק אס"ת וכתב המ"א וצ"ע על מה סומכין העולם שמוכרין ס"ת אפי' נתנו לבה"כ לקרות בהן ומשתמש בדמיהן וצ"ל כיון דהמנהג כן ה"ל כאלו התנו בתחלה וכמ"ש בי"ד סי' רנ"ט ס"ב בהג"ה. ואם קנאה מתחלה כדי למוכרה וכ"ש אם קבלה בחוב מותר למוכרה. ט"ז. עי' בתשובת גינת ורדים כלל ב' סי' ל"א שכתב דבזמן הזה שכל ספרינו בחזקת שיש בהם פיסול מותר ליחיד למכור ס"ת בשופי ע"ש. ועיין בחוות יאיר סי' נ"ט ועיין בי"ד סי' ר"ע:
כ סָעִיף יא במתנה. היינו זט"ה במא"ה ובכרכים אסור. מ"א:
כא סָעִיף יא כמכר. אבל ליתנו לעיר רחוקה שבודאי לא ה"ל הנאה מהם אסור. כתב במ"ב דאם בנו בה"כ חדשה וסתרו הישנה ע"פ זט"ה במא"ה פקעה הקדושה מהישנה וחלה על החדשה ורשאי לשנות הישנה לכל מה שירצו דלא גרע ממתנה אבל בלא"ה אין כח אפי' זט"ה במא"ה לעשות בהן דבר חול שאין כאן דבר אחר שתחול קדושתה עליהן. עיין מ"א:
כב סָעִיף יב זכותו. דוקא אם כבדו הקהל א' בדבר זה אבל אם קנה א' זכות זה יכול למכור לאיש הגון כמוהו. ט"ז:
כג סָעִיף יג וגמרו לא. המ"א הגיה בנו יגמרו ולא וכו'.
כד סָעִיף יג בה"כ. ומן הדין שרי. מ"א ט"ז וש"ך י"ד סי' רנ"ב:
כה סָעִיף יד לשנותה. אפי' לדבר הרשות. מרדכי מ"א:
כו סָעִיף טו כלום. היינו מצד התקנה אבל מדינא יכול לאסור כמ"ש בי"ד סי' רכ"ד:
כז סָעִיף יז אחר. וה"ה מי שזכה באיזה ענין של כבוד או של מצוה אין מעבירין ממנו אם לא בהיות איזה טענה למערער. ול"ד בדברים הנוהגים תדיר אלא אפילו בדבר דמזמן לזמן קאתי וכן כתב הראנ"ח ח"ב סי' ע' ועיין בהר"י הלוי סי' מ"ד ובהר"ש הלוי חא"ח סי' ט' ואפי' בא ת"ח לזכות באיזה מצוה אין מעבירין מהמוחזק אפי' הוא ע"ה ואם מכר זה ביתו לראובן אין בידנו ראיה גמורה שהקונה יזכה באותו חזקה הראנ"ח ח"ב סי' ע' וכל זה לא מיירי אלא כשרוצים להעביר המצות והכבוד לגמרי מהמוחזק אבל אם בא אחר לזכות במצות וגם הראשון יעמוד במצותו אינו יכול לעכב ע"י אע"פ דקצת שהיו מתפללין בבה"כ הראשון מתפללין בבית השני אפ"ה אינו יכול לעכב הראנ"ח ח"ב סי' (ע"ח) [ע']. חברה שהיו לומדין בבית עשיר כמה שנים ואח"כ רוצים ללמוד ב' חדשים בכל בית ובית אינם יכולים לשנות באר עשק סי' ה' עח"מ ס"ס קמ"ט:
כח סָעִיף יח לחולין. עכשיו המנהג פשוט שנשארים ברשות בעליהם דהוי כאלו התנה עליהם מ"א. וט"ז כתב שמעתי וראיתי שבני אדם המתנדבים ס"ת לבה"כ הם מתנין ברבים שאינו לחלוטין וא"כ אותו שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה:
כט סָעִיף כ בו. אפי' עדות לא מהני מבני אותו העיר וכמ"ש בח"מ סי' ל"ז. ישוב שלא היה לצבור ס"ת וקראו בספר תורה של יחיד ואח"כ קנאו הציבור ב' ס"ת וטוען היחיד שהוחזק שיקרא דוקא בס"ת שלו אין לו חזקה דאין עמה טענה ומ"מ אין למעט כבוד ס"ת דיחיד אלא יקראו כל שבת בס"ת אחרת. ב"ז סי' קפ"ב:
ל סָעִיף כא הדיוט. עיין בחות יאיר סי' קס"א. והיד אהרן הרבה להקשות עליו עיין שם וע"ל סי' קמ"ז ס"ק ד' מש"ש:
לא סָעִיף כא מאתנן זונה. אם בא עליה ואח"כ נתן לה מותר. נתנה היא לו אתנן מותר. נתן לה ואמר יהי אצלך עד שאבוא עליך כשיבא עליה אסור. ואם קדמה והקדישתו לבה"כ מותר. נתן אתנן לזכר אסור. אמר לזונה הילך טלה והבעלי לפלוני אסור. ואם עשתה שינוי כגון חטים ועשאתן סולת וכן ולדותיהן מותר. ואם פסק טלה אחד ונתן לה הרבה כולם אסורים עיין מ"א ועיין יד אהרן:
לב סָעִיף כב אונס. וה"ה לפרנס שעבר מחמת אונס כשיעבור האונס הראשון חוזר לשררתו. ואי עבר מחמת עבירה אפי' ששגג אינו חוזר ואין לשנותו אפי' מע"ה לת"ח. ואם יש ראיה ברורה שנתייאש ממנו אבד חזקתו ועיין מגן אברהם וע"ל ס"ק כ"ז:
א סָעִיף א (סק"א) מותר כו' ועסי' קנ"א כעיף ב' דמשמע דבה"מ דיחיד קלישא קדושתי' מקדושת ב"ה דמבואר שם די"א דבה"מ דיחיד יש להקל יותר להשתמש שם מלהשתמש בבה"כ וא"כ אסו' לעשות מבה"כ בה"מ דיחיד דהוי הורד': ובסי' צ' סעיף י"ח משמע דשרי שכ' דעדיף להתפלל בבה"מ קבוע מבה"כ משמע דקדושת בהמ"ד עדיף מב"ה וכיון שכ' בסי' צ' סתם משמע דמיירי אפי' בבה"מ דיחיד וכ"מ שהביא הרב"י שם בסי' צ' ראיה לדין ההוא משמע מהראי' אפי' של יחיד ע"ש:
ב סָעִיף ב (סק"ב) וכן כו' משמע כו' כי הדדי נינהו דא"א דחומשין חמור' הל"ל מכרו ספרים דהיינו נביאים וכתובים. יקחו חומשים מכרו חומשים יקחו ס"ת: וצ"ע כו' דחומשין קדושתן חמורה. שכ' שאסור להניח נביאים וכתובים ע"ג חומשים: בשם התוס' והר"ן דהתוס' כ' דמותר להניחן זה ע"ג זה והר"ן הוסיף דשוין גם לענין לקיחה. הביאו ב"י סי' תקצ"א דבר"ה צ"ל י' פסוקים של מלכיות וכן זכרונות ושופרות ומבואר בש"ס דצריך להתחיל בתורה והיינו לומר ג' פסוקי תורה וכן לסיים פסוק העשירי בתור' ושש פסוקים האמצעי' יהיו ג' מנביאים וג' מכתובים ומנהג העולם להקדי' ג' פסוקים מכתובי' וכ' הר"ן הטעם דבתורה חייבים להתחיל אח"כ ראוי להעלות מקדוש' לקדוש' לכן יתחיל בכתובים ואחר זה יעלה בקודש לומר ג' פסוקים נביאים ואח"כ יעלה בקודש לומר פסוק אחד מתור': או ליקח כו' היינו לי"א דסעיף ד': אלא דשרי משום דל"א. במגילה דף י"ז אמרי' דס"ת ע"ג ס"ת מותר להניח כיון דלא אפשר דאלת"ה אפי' בס"ת אחד היכי כרכינן לה הא מנח חד דפא על חבריה אלא משום דלא אפשר וע' פירושו בדברי מ"א סי' כ"ת ובמ"ש שם בשם הרשב"א: ומשמע בר"ן דמגילה הדר בי' כו' ולדעת הר"ן בר"ה אסור להניח כתובים ע"ג נביאים וכן לענין קנין ודלא כמ"ש במגילה: רק דמקדמין משום שדוד כו' טעם זה כ' הרא"ש הובא ג"כ בב"י סי' תקצ"א ע"ש:
ג סָעִיף יג (סק"ד) י"א והב"ח כ' כו' דלכאור י"א דהי"מ שכ' בש"ע הם הר"ן דאוסר ומהרי"א הוא המתיר דהרב"י הביא בשם הר"ן מדמבעי' לן במגילה דף ך"ז ע"א מהו למכור ספר תור' ישן ליקח בו חדש כיון דלא מעלי' ליה אסור או דלמא כיון דליכא לעלוי כו' שפיר דמי ומסיק היכי דא"ל לפשיעות' ודאי אסור כי קמבע"ל דכתוב ומונח בבית הסופר ואינו מעוכב אלא נתינת דמים כה"ג מאי ולא איפשט' ועז"כ הר"ן דע' כ לא נסתפק הש"ס להתיר לקנות קדוש' כיוצא בה אלא בס"ת כיון דליכא לעלויי בדבר היותר קדוש' מס"ת אבל שאר דברים דאיכא לעלויי בקדוש' חמורה ממנו לא נסתפק מעול' דודאי אסור וע"ז הביא הרב"י וז"ל מהרי"א ז"ל כ' שדברי הטור שכ' (כלשון הש"ע בסעיף ב') אבל איפכא להורידן מקדושתן לא משמע דלא קפדי' אלא שלא יורידו מקדושתן אבל לקנות כיוצא בהן שרי עכ"ל ומזה משמע דס"ל להרב"י דהר"ן ומהרי"א חולקים והן השני דיעות שהובא בש"ע ועז"כ מ"א דהב"ח כ' דלא כהרב"י אלא שהר"ן ומהרי"א אין חולקים. דלכתחל' ודאי אסור ומודה מהרי"א ובזה מיירי הר"ן דהא מייתי ראיה מהאיבעיא הנ"ל דמיירי לכתחל': היינו בדיעבד דבהכי מיירי הטור וכנראה מלשונו שהוא כלשון הש"ע בסעיף ב' בני העיר שמכרו כו' ובדיעבד גם הר"ן מודה דשרי: אך בס"ת נקטי' לחומרא כו' אפילו ליכא פשיעותא דהא לא נסתפק בש"ס כ"א היכא דליכא פשיעותא כנ"ל ואפ"ה לא נפשטא ואזלי' גם כה"ג לחומרא. וכ' מ"א כן לאפוקי מדעת הר"ר מנוח שהביא הרב"י ביו"ד וכן נפסק בשם הלבוש דהיכ' דאיכ' פשיעות' מותר ע"ש. ולפ"ז כ' הש"ך שם בשם הב"ח דאפי' הוציא תחלת מעות משלו וקנה חדש עד שימכור אח"כ הישן וישתלם מן הישן נמי אסור וע"ש: אבל לשון כו' רצה ליישב דמסתבר' דברי הב"ח. ובלי ספק גם הרב"י לבסוף חזר בו ואע"פ שכ' בש"ע ויש מתירין דע"כ ר"ל לכתחל' דדיעבד ליכא מאן דאוסר. א"ו ויש מתירים ר"ל לכתחל' ואע"ג דלא מצינו לדברי הב"ח מי שמתיר לכתחל' לזה כ' מ"א דהרמב"ם ע"כ מתיר לכתחל' א"כ י"ל דהי"מ הם הרמב"ם וכמ"ש מ"א אח"ז: בני הכפר כו' בדמיו בה"כ אחרת כו' צריכ' להתנו' על הלוקח שלא יעשה אותו לא מרחץ כו' מבואר בש"ע סעיף ט' עכ"ל מבואר דהתיר לכתחל' למכור בה"כ ולקנות בה"כ אחרת הרי דקדוש' כיוצא בה שרי לכתחל': ונ"ל דעתו ר"ל איך מיישב הרמב"ם ראיית הר"ן מאיבעי' דהש"ס בס"ת: דדוקא ס"ת כו' אין יכולים להפקיע כו' וא"כ כשמחליפ' בקדוש' כיוצא בה ולא מעלה בקדוש' איכא קצת בזיון והפקעת קדוש' לכן לולי דליכא לעלויי הוי פשיטא להש"ס דאסור להחליפה בכיוצא בה: א"כ אע"ג כו' ר"ל ניהו דיכולים להפקיע קדושתה היינו דוקא על ידי זט"ה במא"ה ואז בין המעות ובין הבה"כ הם חולין גמורים ויוצאין מקדושתן אבל הכא הרמב"ם סתמא כ' משמע אפי' ליכא זש"ה במא"ה: דבהא לא מפקא קדושת' ר"ל דליכא הפקע' קדוש' ממש כ"א קצת הפקעה כנ"ל וע"ז דהיינו קצת הפקע' ודאי מתרצים הכל כיון די"ל בה"כ אחרת וכיון דהכל מסכימים בזה תו לית לן בה. אף דמפקיעי' הקדוש' קצת דהא בהסכמת כלם יכולים להפקיע אפי' כל הקדוש': ועמ"ש סי' קנ"ב ס"ק ב' שכ' כעין סברא זו אולם טעם זה לא שייך כ"א בבה"כ אבל לא בחומשים נביאים וכתובים דבהו א"א להפקיע קדושתן ע"י מכיר' ובקדושתן קיימי אצל הלוקח א"כ מוד' הרמב"ם דאסור להחליפן בכיוצא בהן: ולפ"ז דוחק דנרא' מ"ש הרב ב"י בש"ע אם מותר לקנות כו' קדוש' אחרת כיוצא בה משמע דקאי על כל הדברים המוזכרים בסעיף ב' וא"כ איך כ' ויש מתירין ולפ"ד מ"א הוא הרמב"ם והוא לא התיר רק בב"ה וא"כ צריך לדחוק דר"נ ויש מתירים בדבר א' לבד דהיינו בבה"כ: ומ"ש הרב"י דלהרמב"ם פ"ח מהלכות מתנות עניים והובא לקמן סעיף י"ג. היינו כשאין להם בה"כ אחר דהא כה"ג אפי' לסתור אסור וכמ"ש רמ"א סעיף ז' ואע"ג דלסתור אסור אפי' יש להם בה"כ אחרת כמ"ש מ"א ר"ס קנ"ב וכ"כ בס"ז ס"ק ט"ז ובשלמ' להחליף בה"כ באחרת י"ל להחליפ' באחרת הבנוי כבר וכמ"ש מ"א דברי רמ"א הנ"ל בס"ק ט"ז וכן צ"ל דברי הרמב"ם פי"א מהלכות תפלה אע"ג שכ' לבנות בדמים בה"כ עכצ"ל דלשון לבנות לאו דוקא אבל להחליף בקדוש' דנותנים הדמים לצורך קדוש' אחרת ואין לוקחים בה"כ חדש' ואין ההיתר אלא מה שי"ל עוד בה"כ אחרת תיקשי מאי מהני דהא אפי' כה"ג אפי' לסתור אסור וצ"ל כיון דלצורך קדוש' חמור' דאיסור אינו מצד הדין אלא ע"צ היותר טוב. וכמ"ש מ"א בס"ק ל"ג והטעם יתבאר שם בע"ה כיון דאינו אלא חומרא סגי במה שהחמירו בליכא בה"כ אחרת דא"ל לפשיעות' שלא ימהרו לבנות' מהר' אבל באיכ' בית הכנסת אחרת ניהו דלסתור מחמירים אע"ג דאיכ' דוכתי לצלוי מכל מקום חיישי' שיתרשלו לעולם ולא יהי' להם כי אם בית הכנסת אחת אבל לקדוש' חמור' לא חיישי' להא שיתרשלו לעולם ולא יבנו כלל בה"כ אחרת דהא הר"ן לא חשש לזה כלל אפי' לסתור כמש"ל רסי' קנ"ב ואפשר לקדוש' חמור' כיון דאינו אלא חומרא הקילו באיכא בה"כ אחרת דסמכי' על מ"ד דמה"ט אין סותרים ומשום צלויי שלא יהי' להם מקום להתפלל וא"כ אפי' ליכא בה"כ אחרת רק איכא דוכתי לצלויי ג"כ שרי וע' לעיל ר"ס קנ"ב במה שכ' במ"א אלא דע"כ לא שרי למ"ד משום צלויי והיכ' דאיכא דוכתי לצלויי אלא כשסותרים הישנ' כדי לבנות חדש' ולפי שעה מהני מאי דאיכ' דוכתי לצלויי אבל כשמוכרים לקדוש' חמור' לא מהני דוכתי לצלויי כי לא יהי' להם בה"כ לעולם אם לא כשדעת' באמת לבנות אחר זמן בה"כ אחרת. ומ"מ נ"ל דהרב"י בספרו הארוך לא ס"ל כן דהא הקש' על הרמב"ם דאוסר למכור אפי' לצורך קדוש' חמור' והתנן מכרו בה"כ מותר לקנות תיבה כו' משום דהוי קדוש' חמור' ותי' דהרמב"ם מיירי לכתחל' אסור למכו' ומתני' מיירי דיעבד דוקא כשכבר מכרו ולרברי מ"א המ"ל דמתני' מיירי באית להו בה"כ אחרת:
ד סָעִיף ה (סק"ה) אין כו' דכטוה לארוג דמי ר"ל דאמרי בסנהדרין דף מ"ח ע"א אע"ג דפליגי אביי ורבא באורג בגד למת אביי ס"ל אסור בהנאה כדין תכריכי המת דאסורים בהנאה דס"ל הזמנ' מלתא ורבא ס"ל מותר בהנא' דהזמנ' לאו מלתא וקי"ל כרבא אבל כשנטווה לצורך אריגת התכריכים מודה אביי דלא הוי הזמנ' ואע"ג דלחד תי' התוס' שם ד"ה מותר המת כו' כתבו דמעות כיון דחזו למקני ביה כל מלי עדיף מטוי לאריג ואפשר דהוי כאריג. הרמ"ך י"ל דס"ל כתי' קמא דהתוס' שם דל"ל האיסברא. ומ"מ לא סגי בזה ליישב דעת הרמב"ם וש"ע דס"ל כתי' שני דהתו' דמעות הוו כאריג. דמה בכך הא קי"ל כרבא ואפי אריג הזמנ' לאו מלתא ועכ"פ לא עריף מעות מאריג. ואף מרא דהאי שמעתא דגבו מעות במס' מגלה הוא רבא: דהוי כתשמישי מצוה כו' וראייתו דהא קי"ל דבר שהוא גופו ראוי לקדוש' אין לו פדיון. וא"כ איך רשאים למכור בה"כ וביותר קשה כשמוכרים זט"ה במא"ה אפי' המעות חולין לגמרי והא אפילו דברים שיש להם פדיון הקדוש' חל על דמי הפדיון א"ו דבה"כ אין בו קדוש' רק הוי כתשמישי מצוה כמו סוכה לולב נ"ח דבשעת מצותן אינן רשאים לנהוג מנהג בזיון וכשעבר זמן מצותן אז נזרקים מצד הדין א"כ כשמכרו זט"ה במא"ה ה"ל כעבר זמן מצותן ופקעה קדושת' כמו סוכה ולולב אחר החג אבל כשלא היה במא"ה שמא יש אחד שאין רצונו להפקיע קדושת א"כ יהי' חל הקדוש' על הדמים וצ"ל בו קדוש' חמור' דלא להוי כאכחושי וביזוי מצוה דעדיין לא עבר זמן מצותן דלא פקעה קדושה לגמרי אבל אין קדוש' ממש נתפסת על הדמים עכת"ד: וכ"כ הרא"ש כו' לא נתנו המעות אלא ע"ד שיבנו כו' לכאורה זה טעם אחר ממ"ש הרמב"ן דהאיסור הוא משום אכחושי וביזוי מצוה אלא משום דהוי שינוי מדעת בעלים והוי גזלן אלא דזה דחה הר"ן דא"כ אפי' דיעבד אם שינו לקדוש' קלה לא תהני וזה ליתא ע"ש אע"כ צ"ל מ"ש הרא"ש שלא נתנו המעות אלא ע"ד שיבנו א"כ עדיין רוצים בקדושת' והוי כסוכה ולולב בזמן החג דאסור משום אכחושי וביזוי מצו': אלא שהצבור רשאים כו' היינו זט"ה במא"ה או על דרכים המבוארים בי"ד ונתיישב קושי' הרמ"ך דניהו דהזמנ' לאו מילתא מ"מ א"ש דהא לא בעינן לאסור מטעם קדוש' והזמנ' אלא מטעם ביזוי מצוה והאי דבסעיף ח' יישב מ"א סס"ק זה: דכשגבו מעות למת כו' דבעי למימר דאביי ורבא כתנאי דתני' מותר המת (ר"ל שגבו נצורך המת ונתותר אחר שעשו מן הגבי' צורכי המת) ה"ה ליורשיו דברי ר"מ ר' נתן או' יעשו דימוס (ר"ל בנין) על קברו מאי לאו בהזמנ' קמיפלגי דהגבי' הוי הזמנ' ור"מ ס"ל הזמנ' לאו מלתא ולכן יותן ליורשיו ור' נתן ס"ל הזמנ' מלתא לכן ס"ל יעשו דימוס ומשני לרבא דכ"ע ס"ל הזמנ' לאו מלתא וטעמא דר"נ דס"ל כיון שנתבזה המת ע"י גבי' זו אין לשנות ויעשו דימוס על קברו. ור"מ ס"ל לגבי יורשי' מחיל לבזיוני' ולכן הוי של יורשים עכ"פ מוכח דהגבי' לא הוי רק כמו הזמנ' וא"כ לית' לתי' הרא"ם שהביא ש"ך והדר' קושית הרמ"ך לדוכתי': לכן נ"ל הטעם כו' הוא דברי רמב"ן הנ"ל דהטעם משום ביזוי מצוה אלא דהמ"א הוסיף לבאר דאין בו משום בזיון אלא כשנגבה לצורך בה"כ והוי דומיא דגבה לצורך המת: דכיון שגבו לצרכו ר"ל לצורך בה"כ: משא"כ ביחיד המתנדב. ר"ל לפ"ז דליכא משום ביזוי אלא משום דנגב' א"כ היכי דלא גבו אלא יחיד התנדב כל מעות המצטרך לבה"כ וליכא משום ביזוי: או שקנו ממעות צבור שגבו כבר לא לצורך בה"כ אלא לצורך דבר הרשות ואח"כ בנו במעות הגבי' בה"כ א"כ גם בבה"כ כה"ג ליכא ביזוי: ומ"ש סעיף ח' ר"ל לפ"ז נתיישב הקושי' דלעיל מסעיף ח' דאפי' כבר בנו הבה"כ כ"ז שלא התפללו בו מותרים לשנותו דאיירי שקנאוה במעות שגבו לצורך דבר הרשות דליכא משום ביזוי מצוה כנ"ל: וה"ה לבנים חדשים. ר"ל כשיחיד התנדב או הצבור קנאו ממעות שגבו כבר לצורך דבר הרשות:
ה סָעִיף ה (ס"ק ו) לכל כו'. כ"מ בגמ' דף כ"ז אהא דתנן וכן במותריהן (ר"ל שנותר מן מעות המצטרך לרבר קדושה אין מורידין המעות המותר לקדוש' קלה) ואמר רבא ל"ש אלא שמכרו דבר קדוש' וקנו מן מעות המכיר' קדושה תמורה ונתותר מעות אבל גבו מעות לצורך קדושה וקנו אותה קדושה ונתותר מן המעות אותן מעות מותרים איתבי' אביי דתניא ברייתא דמתניא על מתני' הנ"ל וכן במותריהן. בד"א שלא התנו אבל התנו אפי' לדוכסוסי' (ר"ל לשכור שליח לצורכי ציבור) מותר ובמאי עסקינן אי במכרו והותירו הא לא מהני תנאי אלא בשגבו מעות ואפ"ה בעי' תנאי ואיך התיר רבא בגבו אפי' בלי תנאי ומשני לעולם מיירי במכרו והותירו והא דמהני תנאי היינו זט"ה במא"ה וא"א דבגבו והותירו לא הותר אלא לדבר מצוה א"כ מאי אותיב אביי דניהו דלא בעי תנאי לדבר מצוה מ"מ לדוכסוסי' דהוי דבר רשות בעינן תנאי א"ו דאביי ס"ל מדאמר רבא סתם גבו מעות וניתותר מותר. משמע דמותר לגמרי אפי' לדבר הרשות. אבל הט"ז חולק דלא הותר אלא לדבר מצוה מיהו לצורך דוכסוסי' או שאר צרכי צבור מקרי דבר מצוה:
ו סָעִיף ה (ס"ק ח) מותר כו' וה"ה במעות ר"ל כשלא גבו לצורך בה"כ אלא יחיד התנדב. או ציבור במה שגבו כבר. אבל אי גבו עצים כו' אסור כיון שגבו לצורך בה"כ ואין חילוק בין מעות לעצים דבגבו לצורך בה"כ בין גבו מעות ובין גבו עצים אסור ואם לא גבו לצורך בה"כ דליכא ביזוי בתרוייהו אינו אסור אלא בבא ליד גבאי:
ז סָעִיף ו (ס"ק ט) להשי' כו' וה"ה יתומים. דסד"א כיון דנשים אih מצווים על פריה ורביה לא הותרה המכירה kצורך נישואיהן קמ"ל הטעם דהותר למכור לצורך נישואי אשה: פרו ורבו דהוא דאוריית' משא"כ לא תהו כו' הוא דברי קבלה: באשה משא"כ לשבת כו' ונקט לא תהו כו' ומזה נשמע דאפי' לצורך אשה שרי דהא גם באשה שייך לא תהו: וכמ"ש התוס' בגיטין אהא דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ס"ל לב"ה שעובד את דבו יום א' ואת עצמו יום א'. וקא"ל ב"ש תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם. דשפח' אינו יכול לישא משום צד חירות ובת חורין לא יכול לישא משום צד עבדות כו' וכתוב לא תהו בראה כו' אלא כופין את רבו וכותב לו גט שחרור כו' והקשו התו' הא דנקט לא תהו כו' ולא נקט פרו ורבו משום פרו ורבו לא שייך אלא בצד חירות משא"כ לא תהו שייך אפי' בצד עבדות וכיון דבצד עבדות שייך לא תהו ה"ה באשה דעבד ואשה שוין בכ"מ בדיני המצוה. דלא כמ"ש בחמ"ח והב"ש שם תחלה הסכים לדברי המ"א והוסיף ראי' דהא איכא מ"ד שם משום בערב אל תנח ידך (דהיינו שכבר קיים פריה ורביה ומתה אשתו אעפ"כ יש לו לישא אשה בת בנים דכתיב בבקר זרע זרעך ובערב אל תנח ידך): מוכרים ס"ת ה"ה משום לא תהו כו' אלא שאח"ז כ' דמתו' אין ראיה דאשה ועבד מצווין על לא תהו בראה דהא כתבו התוס' שם בגיטין תירוץ אחד על קושית' ל"ל נקט הטעם משום פריה ורביה ולפי זה אין הכרח דבלא תהו נתחייב אשה ועבד: וה"ה כו' לפדיון שבוים והא דאמר הש"ס אין מוכרים ס"ת אלא ללמוד תורה ולישא אשה ולא אמר גם פדיון שבוים דה"ה מלתא דפשיטא שאין דבר עומד בפני פיקוח נפש ושבוי כולהו איתנהו ביה והוי פיקוח נפש ולא איצטרך לאשמועינן:
ח סָעִיף ז (ס"ק יב) אא"כ תלו כו' דע דנחלקו הפוסקים בטעם הדבר דבשל כרכים אין רשאי למוכרו די"א מטעם כיון דבכרכים אתו לשם להתפלל ממקומות אחרים א"כ מסתמא אותן ב"א הבאים ממקומות אחרים להתפלל שם גם הם נתנו לסיועת הבנין וא"כ צריכים להסכמת אותן ב"א למכירה ובאשר לא נודע מי הם לכך המכיר' אסורה. ולפי זה אם ידוע לנו בכרך א' שלא סייעם שום אדם אלא בנאוהו משלהם גם הם אותן בני כרך רשאי למכור כמו בכפר אבל רוב הפוסקים סבירא להו דאפי' בנאוהו משלהם ולא סייעם אדם אפ"ה אסורים למכור דמסתמא הואיל ורבים באים ממקומות אחרים להתפלל שם א"כ בני הכרך כשבנו בה"כ ודאי בנאוהו גם על דעת כל העולם שבאו להתפלל שמה והכי קיי"ל לחומרא עוד אמרי' במגלה דף כ"ו ע"א אמר רב אשי האי בי כנישתא דמתא מחסיא אע"ג דמעלמא אתו לה כיון דאדעתיה דידי קאתו אי בעינא מזבנינא לה ומזה כתב הטור כמ"ש פה בש"ע אבל בשל כרכים אפי' בנו אותה משלהם אינו נמכר אא"כ תלו אותה בדעת היחיד. והביא ע"ז הרב"י דברי מהר"י חביב שכ' וז"ל מלאתי כ' בביאור יש לעיין אם זה התנאי בשעת בנין למה אמר שתלו אותה בדעת היחיד אפי' שהיה לדעת עצמם היו יכולים למכר' ואולי מפני שהוא כרך גדול יש לחוש פן יחסר אחד בשעת מכירה כו' ע"כ. ואין זה מספיק כי יש קושיא עליו ומדברי הרא"ש ונ"י למדנו אמיתת דין זה שהרא"ש כ' כו' נרא' דדוקא יחיד בדורו כמו רב אשי שכל ישראל כו' מסכימים לדעתו אבל אין ממש כשחלו הדבר ביחיד א' וכן אפי' תלו הדבר בדעת כולם לא יועיל כו' עכ"ל מהר"י חביב וכ' עליו הרב"י דבדברי הטור א"א להעמיס פי' זה ולכן כ' הרב"י דהא דכ' הרא"ש דוקא ר"א דהוי יחיד בדורו דאז סתם אפי' לא תלו בפי' בדעת ר"א אמרי' שכולם מסכימים לדעתו אבל אם תלו בפי' בדעת יחיד אפי' קל שבקלים מהני וה"ה בתלו בדעת עצמם והא דנקט הטור תלו בדעת יחיד וכמו שהקש' המצאתי כ' כנ"ל כ' הרב"י תי' אחד דאורח' דמלתא נקט דעל הרוב אין הרבים מסכימים לדעת א' לכן נקט תלו בדעת יחיד עכת"ד ומעתה אבא לדברי מ"א לפי שהמובן הפשוט מדברי הטור וש"ע שכ' אבל של כרכים כו' אפי' בנו אותו משלהם כו' מדכ' ל' אפי' כו' משמע דכ"ש דמיירי בבנו אות' משל אחרים דכן טבע ל' אפי' ועלה קאי מ"ש אא"כ תלו אותה בדעת היחיד משמע דקאי ג"כ אתרוייהו אפי' בנו משל אחרים מהני כשתלו בדעת היחיד לזה הוצרך מ"א לומר דאינו כן: דבשלמא מר בר ר"א (רב אשי כצ"ל) מסתמא כו' דקשיא ליה דע"כ מתא מחסי' בנו משל אחרים דהא יש פוסקים דה"ט דשל כרכים אינו נמכר דמסתמא גם אחרים הבאים לשם נתנו לבנינו וא"כ מתא מחסי' דהוי כרך ודאי אחרים סייעו בבנינו וניהו דלא קי"ל הכי דלא תלי' בנתינת מעות כל אחרים אלא ה"ט דכרכים אינו נמכר. דמסתמא בני העיר בנו על דעת. כל העולם הבאים להתפלל שם כנ"ל מ"מ הני פוסקים לא יחלקו עם פוסקים ראשונים במציאות דבכרכי' הדרך שגם אחרים מסייעים בנתינת מעות לבנינו אלא דס"ל דלא תלי' בהא וא"א דמה"ט אמר ר"א במתא מחסי' דהוא מצי לזבוני דידע דבמתא מחסיא בנו משלהם דא"כ כיון שזה עיקר הטעם ה"ל לר"א ולהש"ס לפרש דמתא מחסי' בנו משלהם כיון דסתם כרך גם אחרים מסייעים א"ו דגם במתא מחסיא היו אחרים מסייעים כבכל כרך ואפ"ה אמר ר"א דמצי לזבוני. ולזה צריך מ"א לחלק בין ד"א דאפי' בסתם מצי לזבוני' ואפי' בנאוהו משל אחרים משא"כ ביחיד דעלמ' אפי' תלו בפי' בדעתו מ"מ אם בנו משל אחרים לא מהני דשמא א' בסוף העולם אינו מסכים כנ"ל: וכ"מ ממ"ש הרב"י בשם מרדכי ישן כו' ואף הרמב"ם והרא"ש מודו לזה כו' דלא כהרב"י והוא דהרב"י הביא בשם מרדכי ישן שכ' בשם ראבי"ה ותמצית דבריו דס"ל דה"ט דכרכים לא מצי לזבוני דכרכים בזמן הש"ס לא היו כפופים לז' טובי עיר כמו בכפרים לכן כ' באם גם הכרכים בררו להם ז' טובי עיר ועושים על פיהם כמו בזמן הזה בדורותינו וכ' וה"ה היכי שכל בני הכרך מתרצים וכ' עוד ודוק' שבנו משלהם אז מהני זט"ה או דעת כלם וכ' הרב"י דלטעמיה אזיל דס"ל טעם כרכים משום דאחרים סייעו בבנינו ולכן כשבנו משלהם מותר אבל לדעת הרמב"ם והרא"ש דהטעם דבני העיר בונים ע"ד כל העולם לא מהני מה שבנו משלהם עכת"ד והוא משום דהרב"י הבין דברי המרדכי שעכשיו בשעת מכיר' בררו להם ז' טובים להתנהג על פיהם וכן ריצוי כולם הכונ' ג"כ בשעת מכירה ולזה יפה כ' דלהרמב"ם והרא"ש לא מהני כה"ג אפי' בנאו משלהם אבל מ"א פי' דברי המרדכי שבשעת בנין מינו ז' טובי עיר ותלו בדעתם או אמרו בשעת בנין שתולים בדעת עצמם כולם ועתה בשעת מכיר מתרצים כלם או בנדון הראשון שמינו זט"ה אם מתרצים הז' טובים בשעת מכיר' מותרים למכור והיינו הדין המבואר פה בש"ע אם תלו בדעת יחיד או תלו בדעת עצמם. ואעפ"כ בעי' דוק' שבנו משלהם וכמ"ש מ"א דאם אחרים סייעו לא מהני תליית' בדעת יחיד או בדעת עצמם וא"כ לכל זה גם הרמב"ם והרא"ש מודים כי שהתנו תיכף בשעת בנין וכמבואר פה בש"ע. ובהכי מתיישבת קושי' מהר"י חביב אין רצונו קושייתו הראשונ' דלמה נקט תלו בדעת יחיד דהא אפי' תלו בדעת עצמן הדין כן דבאמת גם לפי דברי מ"א אינו מיושב וצ"ל או כמ"ש מהר"י חביב בשם מ"כ או כמ"ש הרב"י כנ"ל. גם איך כ' מ"א שמתיישבת קושי' מהר"י חביב והא קושי' זו לא הקש' מהר"י חביב עצמו אלא מהר"י חביב מצא כתוב קושי' זו אע"כ נתכוין במה שסיים מהר"י חביב וכ' ע"ד המצא כ' וז"ל ואין זה מספיק כי יש קושי' עליו כו'. אבל לא ביאר מהו הקושי' וגם כ' שמדברי הרא"ש ונ"י למד אמיתות הדין משמע דלהרא"ש נתיישב אותה קושיא ואנחנו לא נדע מהו הקושי' ואיך נתיישב להרא"ש והבין מ"א דמהר"י חביב הי' ס"ל דתול' בדעת יחיד מהני אפי' בנו משל אחרים דכן משמע פשטות לשון כנ"ל וע"ז הוי קשי' למהר"י חביב דבבנו משל אחרים מאי מהני תלייתם בדעת יחיד או בדעת עצמם. ולפי דברי הרא"ש ניח' שכ' דוקא ד"א דהוי גדול הדור ומסתמא כל העולם מסכימים לדעתו ולכן מהני אפי' בנו משל אחרים וכמ"ש גם מ"א לעיל ובזה א"ש מ"ש דלדבריו נתיישב קושיות מהר"י חביב דהא המ"א מפרש דהא דקתני דמהני כשתלו בדעת יחיד או בדעת עצמם לא קאי אלא כשבנו משלהם ולא משל אחרים כלל:
ט סָעִיף ז (ס"ק י"ד) דברי כו' פי' דאם מכרו כו'. ר"ל מ"ש בש"ע וה"ה לכל דברי קדוש' כו' לא תימא דשוין לכל דבר לבה"כ אלא דאין שוין לענין גוף הדבר דבה"כ הנמכרת לוקח מותר לנהוג בה מנהג חול אבל דברי קדוש' הנמכרים גם ביד הלוקח בקדושתייהו קיימים:
י סָעִיף ז (ס"ק טז) וכ"ז כו' ומשמע כו' דהא עלה קאי. ר"ל דהא מפרש רמ"א דבשל כפרי' לא הותר אלא כשבנאו ענשיו אחרת וע"ז אמר אבל של כרכים כו' אינו נמכר משמע כהאי גוונא דמותר בשל כפרים אסור בכרכים: משום דאין בידם ליפקע כו'. דתלו בדעת כל העולם שנבנ' ע"ד כל העולם כנ"ל: אבל לסתור שרי כשבנאו עכשיו אחרת. דלזה ודאי מסכימים כל העולם. דהא א"ל ביהכ"נ אחרת וכמו שכתבתי לעיל סי' קנ"ב ס"ק ב'. ואי דלא ניחא להו שתפקע קדושו' הראשונות כי לא שמענו דעת כל העולם איך היא הא ע"י סתיר' עדיין לא נפקע קדוש' הראשונ' מן העצים והאבנים וקרקע. וכ"מ ברמב"ם שדומין ממש. רצה לומר ב"ה או עצים ואבנים של בה"כ שנסתר': ל"נ כמ"ש. דמ"מ כצ"ל: כמ"ש בח"מ סי' שנ"ט אסור לגזול אפי' לשלם דבר יפה ממנו עכ"ל: א"א ליפקע קדושתן בלא דעתן אע"פ שאין מפסידים. דהא אפי' טוב ממנו אסור ליתן חוץ מדעת בעל החפץ: דאל"כ ל"ל במעמד כו'. ר"ל דמוד' תשו' מ"ב דהעצים ואבנים צריך למכור במעמד א"ה:
יא סָעִיף ז (ס"ק יז) אסור כו' דל"ל לפשיעותא. דהיינו כשיש כבר בה"כ בנוי' וקונין אותה מיד: או שירצו לקנות קדוש' חמור'. דכה"ג סגי אם י"ל בה"כ אחרת כמ"ש מ"א לעיל בסעיף ד' סס"ק ד' וכמ"ש פה מיד: ועמ"ש ס"ד בשם הרמב"ם כו' ובגמ' שם ועמ"ש בע"ה בס"ק ל"ג: כ' המ"ב כו' דמסתמ' כו' אבל אי בריר לן כו' ואע"ג דמלשון הרא"ש ורי"ו משמע כו' מסתמ' בני העיר הקדישו לדעתם: ול"ב כו' בשעת בנין כו' מ"מ מלשון התו' כו' ולא הבינותי דלכ"ע אפי' בנו סתם כו' נרא' דהבין מ"א דברי תשו' מ"ב דס"ל דדעת התוס' והרמב"ן והר"ן אם נבנה בה"כ דרך משל זה ימים רבים ארבעים וחמשים שנה ועתה בשעת מכיר' אין זוכרים ע"ד מי בנאה אי ע"ד אנשי העיר לבד או ע"ד כל הבאים להתפלל בזה אמרינן מסתמא בנאו' מתחלה בפי' ע"ד כל הבאים להתפלל אבל אי בריר לן דלא בנו אלא אדעת בני העיר. ר"ל דבריר לן שבנאו' סתם אמרינן ודאי דעתן לא היה כ"א ע"ד בני העיר לבד. ואע"ג דחזי' דבאין רבים להתפלל מעלמא לא אמרי' אע"ג דלא התנו בשעת בנין שבונים אדעת כל העולם מ"מ אח"ז כשבאו ממקומות אחרים להתפלל הקדישוהו לדעת כ"ע. אלא מקרי כפר. ודעת הרא"ש ורי"ו פשטות הלשון משמע דס"ל אפי' ידעי' דבנאו' סתם מ"מ אח"ז כשבאים כהתפלל הקדישוה אדעתא דכ"ע (כי ההקדש חל בשעה שמתחילים להתפלל ולא בשעת בנין כמ"ש סעיף ח') וע"ז כ' מ"א דאינו כן דאין בזה מחלוקת. וגם דעת התו' ורמב"ן ור"ן דכל שבנו סתם ולא התנו שבוני' דוקא ע"ד אנשי העיר לבד יש לו דין כרך וע"ש בתשובת מ"ב מבואר קצת יותר:
יב סָעִיף ז (ס"ק יח) בלא הכרזה. דהא אפי' ליתן במתנה מותר. וא"כ כ"ש דא"צ הכרז' דהא טעם הכרז' משום דהוי כאלו מזלזלי במקצת דמים דאולי אם היו מכריזים היה אח' מוסיף בדמים. וכיון דמותר ליתן כולו במתנה כ"ש במקצת': אלא כשבא להגבות לאחרים כו' וז"ל הר"ן כגון ב"ד שמוכרים להגבות לאחרים כדאיתא בעירובין בלישנא דהכרז' ע"מ ליתן לאשה בכתובתה או לבע"ח בחובו אבל בדבר שאנו עושים בדעתינו ואין אנו צריכים בו לב"ד לא הוזכר' בו הכרז' עכ"ל:
יג סָעִיף ז (ס"ק יט) ואין כו' היינו בקרקע. ואע"ג דכתב בש"ע סתמא מ"מ סתמא כפירושו דמיירי דוקא בקרקע דומיא דהכרז' דמיירי בקרקע דמטלטלין לא מצינו בו שום מקום הכרזה. אדרבא מבואר בח"מ סי' ק"ט סעיף ג' דעבדים ושטרות ומטלטלין אין מכריזין. ע"ש הטעם: ולא אמרינן דהוי כשליח. ר"ל דל"ת מאי קמ"ל הא אין אונאה לקרקעות. עז"כ דקמ"ל דלא תימא דהוי כשליח כו' וכדאית' בח"מ סי' דכ"ז סעיף למ"ד קמ"ל דהוי כמו בעל דבר עצמו שמכר כ"ה בר"ן: משמע דבמטלטלין כו'. דאין עדיפו' כאן משאר מכירה כ"א דקמ"ל דהוי כבעל דבר עצמו וא"כ אין אונאה לקרקעות. וא"כ במטלטלין דגם לבעל דבר עצמו ישב עלמא אונאה ה"ה הכא (דלא כמ"ש הט"ז ולפום ריהטא אשתמיט להט"ז רברי הר"ן) וה"ה בקרקע לדעת הי"א שהביא רמ"א סי' רכ"ז סעיף כ"ט דבפלגא או יותר מפלגא לכל חד כדא"ל יש ביטול מקח ה"ה הכא:
יד סָעִיף ז (ס"ק כ) לקדושה כו' ט"ס הוא. דהא בכל דבר שבקדושה אין משנים לקדושה קלה. וגם אין טעם לתלות בהכרזה בזה:
טו סָעִיף ח (ס"ק כא) בנו בית כו' ממעות חולין. דאי גבו מעות לצורך בה"כ מבואר בסעיף ד' דאפי' המעות אסור לשנות כ"ש כשבנו מן המעות ההם בה"כ: אין לו קדושת בה"כ לכל מלי ר"ל המבוארים פה סי' קנ"א. ולפ"ז לא הוי צ"ל דכאן מיירי שבנאוהו ממעות חולין די"ל דכאן בש"ע לא לענין לשנות מיירי כ"א לענין שיהיה קדוש בקדושת בה"כ ולזה הוצרכו שיתפללו בו: דהוי כאלו נדר צדקה. וז"ל מרדכי שהביא הרב"י על הדין של סעיף י"ד דלא גרע מהאומר אתן לפלוני עשיר אם היה דעתו שיהיה נדר שנעשה נדר וכ"ש הכא דאיכא כמה עניים בעיר דנעשה נדר ולא מצי מהדר עכ"ל: אבל אם עשה מטפחת כו' יכול לחזור בו. דכה"ג שלא אמר ליתן לאחרים ליכא משום נדר ומ"מ צ"ע דאית ביה משום אמירתו לגבוה אף דלית ביה משום צדקה מ"מ לא גרע משאר מצוה וכדקי"ל ביורה דעה סי' רי"ג סעיף ב' האומר אשנה פרק זה הוי כאלו נדר לעשות צדקה או לעשות שאר מצות ונדרו קיים ופי' הש"ך מ"ש לעשות שאר מצות כשאומר לעשות שאר מצות דינו ג"כ כאומר אשנה פרק זה והוי נדר עכ"ל. ומרדכי דאמר הטעם משום צדקה עדיפ' מיניה נקט. ובאמת ראיתי בספר א"ר הניח דין זה בצריך עיון ולא ביאר טעמו ואי איירי שלא אמר כלום בשעת עשייתו רק מחשבתו היתה לכך א"כ כה"ג בבית הכנסת אמאי אינו יכול לחזור ועיין בא"ח:
טז סָעִיף י (ס"ק כב) מותר למכרו כו' כיון דלא מזדבן כו' כך הוא בגמר'. ר"ל דלפי מ"ש רשב"ם שם במסכת ב"ב דף קנ"א ע"א לק"מ דאמרינן שם תפילין אקרי נכסי ואם אחד אמר נכסי לפלוני גם תפילין בכלל. ואיבעי' להו ס"ת מהו אי אקרי נכסי וכתב רשב"ם וז"ל ס"ת מי מקרי נכסי וכתפילין דמי או דילמא תפילין היינו טעמא דהוי מלבוש אבל ספר מצו' היא ולא נכסי. ואע"פ שיכול למוכרן לא מקרי נכסי תיקו עכ"ל: וא"כ הספק משום דלא הוי מלבוש אדרב' כתב שיכול למוכרה אלא דגרסתינו בגמ' היא כיון דלא מזדבן דאסו' לזבוני לאו נכסי הוא. או דלמא כיון דמזדבן ללמוד תור' וליש' אשה נכסי הוא (וע"ש בתו') ובש"ע ח"מ ניהו דאין מבואר טעם הספק מ"מ ע"כ לא ס"ל כהרשב"ם דא"כ אפי' שאר ספרים ג"כ הוי ספק אי הוי בכלל נכסי ושם בש"ע כתב להדיא תפילין ושאר ספרים הם בכלל נכסי והוא כדעת הרמ"ה שהביא הטור שם א"ו דס"ל כגרסתינו דספק בס"ת היא כיון דלא מזדבן. וכאן הביא שני דיעות אי מותר למכרו וניהו דלמ"ד מותר למכרו לק"מ מדברי הש"ס הנ"ל די"ל דהוא גרס כגרסת הרשב"ם הנ"ל דהספק היה משום דאינו מלבוש. אלא דא"כ לדידיה אפי' שאר ספרים הוי ספיק' וכיון דהביא הרב"י כאן דעת זו בשם י"א דשרי למכרו ה"ל להביא גם שם בח"מ י"א דבשאר ספרים הוי ג"כ ספק: וצ"ל דמ"ש כאן הקדישו ר"ל מ"ש כל שלא הקדישו ומיניה דייקינן הא הקדישו אסור למוכרו לכ"ע מיירי שלא הקדיש גוף הס"ת כ"א לקרוא בו וכה"ג מצי ליתנו במתנ' כיון דגוף הס"ת שלו ובהכי מיירי נמי בח"מ וכן האיבעי' בש"ס היה באופן זה דכה"ג לא מזדבן לכ"ע. ושני דעות דהכא כ"ע לא ס"ל כפי' רשב"ם ולא תליא מידי במלבוש ולכן סתם שם בשאר ספרים דודאי הוו בכלל נכסי ובלא הקדישו אפי' לקרות באמת תליא בפלוגתא דהכא: וצ"ל כיון דהמנהג כן כו'. עיין בט"ז סס"ק א':
יז סָעִיף י (ס"ק כג) ויש מ"ש ולדבריו אף זט"ה כו'. דלא עדיפי זט"ה במא"ה בשל ציבור מיחיד בשלו: מדאמרי' אין מוכרים ס"ת אלא כו'. וס"ל דמיירי אפי' בשל יחיד: וכבי"ד כו' דשאר ספרים כו' וצ"ע דהא הכא מתיר ליחיד כו' ר"ל דהא י"א דמותר אפי' בס"ת וכ"ש בשאר ספרים ולמה סתם בי"ד לאסור דסתם שאר ספרים הם של יחיד:
יח סָעִיף יא (ס"ק כה) בה"כ או לבנים כו'. ולא ידעתי למה הגיה הב"ח כו' שמשמע מהגהתו דבית הכנסת גופה אסור ליתן במתנ' ע"ש:
יט סָעִיף יא (ס"ק כו) יכולים ליתן היינו זט"ה במא"ה. דהא ה"ט דיכולין ליתן דאי לאו דה"ל הנא' מיניהו לא הוי יהבי להו וה"ל כמכיר'. וסתמ' דמילת' אות' הנא' הית' דברי חול ולא קדוש' חמור' (דלא כרמב"ן) והא כה"ג אפי' מכיר' גמור' בעי' דוק' זט"ה במא"ה: ובכרכים אסור. דהא גם מכיר' ע"י זט"ה במא"ה אסור בכרכים כדלעיל:
כ סָעִיף יא (ס"ק כז) דאי לאו כו' וכ"ש כו' למכור ס"ת כו'. דשם בתשוב' ריב"ש קאי על ס"ת ואמר דאפ"ת דמכירת ס"ת מותר. ולפ"ז גם המתנ' מותרת דה"ל כמכר מ"מ לעיר רחוק' אסור דלא הוי כמכר וכ"ש למאן דאוסר המכיר' דאסור לעשות ערמה כו'. ור"ל שטעו ב' טעיות. א' דאפ"ת דהוי מתנ' ממש הא כיון דמכיר' אסור' גם המתנ' אסור' ואפי' את"ל דמתנ' עדיפא הא הכא הוו הערמה ואינ' מתנ' אלא מכיר': ומ"מ דבריו צ"ע במה שאוסר ליתן כו' היינו לעיר רחוק' דלא ה"ל הנא' מינייהו. ואדרב' להפוך הוא לפי דעתו דמכיר' אסור'. ה"ה דמתנ' לעיר קרובה אסור' אבל לרחוק' אדרב' שרי והיא דדוקא בבה"כ לא הותר אלא מכיר' או מתנ' צ"ל הטעם דה"ל הנא' והוי כמכיר'. כיון דהלוקח ישתמש בבה"כ חול ויופקע הקדוש' מבה"כ וכדי שלא תפקע קדושתו בכדי צריכים לקבל דבר אחר שתחול הקדוש' עליה דהיינו מעות המכיר' או במתנ' ההנא' שקבלו אע"ג שגם המעות שקבלו. וכן ההנא' במתנ' שקבלו הוציאו בדברי חול. כבר כתב מ"א בשם הר"ן הטעם בס"ק כ"ט. אבל ס"ת בכ"מ שהי' בקדושת' עומדת מה לי אם היא ביד המוכר או ביד הלוקח. ניהו דלהריב"ש למוכר' אסור היינו משום שלגודל קדושת' יש בזיון אי ישתמשו במעות שנותן עבורה כ"א למצוה רבה ללמוד תורה ולישא אשה. וא"כ ה"ה מתנ' לעיר קרובה יש לאסור דא"כ מה שקבל הנא' תמורת הס"ת הי' דברי חול ואיכ' בזיון לס"ת משא"כ לרחוק' שלא קבלו הנא' אדרב' מותר דהא ליכא בזיון כלל דהא הס"ת עומדת בקדושת' בכ"מ שהיא: דאפי' בכרכים נמכר בכה"ג. דהא הא דאסור המכיר' בכרכים משום דלמא בני העולם אינם מסכימים להפקיע קדושת' והא כה"ג אין מפקיעים קדושתה. ומה להם אי הבה"כ ביד זה או ביד זה: ומשל רבים ליחיד כו' דהתוס' במגילה דכ"ו ע"ב הקשו אהא דאמרינן דאסור להשאיל להשכיר ולהשכין בה"כ מהא דתנן דף כ"ז ע"ב רמ"א אין מוכרים בה"כ אנא על תנאי שאם יחזרו ללוקח מעותיו יחזיר להם הבה"כ אבל ממכר עולם אסור דהוי דרך בזיון שאינה נחשבת בעיניו. וחכ"א מוכרים אותו ממכר עולם וכיון דלר"מ הותר על תנאי אם כן כשמחזירים ללוקח מעותיו והוא מחזיר הבה"כ א"כ עד עכשיו הית' ביד הלוקח דרך שאלה ואפ"ה מותר כ"ש לרבנן דמותר והא הכא אסר שאלה ושכירות. ותירצו דהא דר"מ מתיר למכור על תנאי היינו דוק' לרבים להתפלל דאין בזה זלזול אבל ליחיד בלא"ה אסור לר"מ למכור בה"כ של רבים כדתנן התם במשנ' שלפני זה והא דאסרי' להשאיל ולהשכיר היינו ליחיד דאיכ' בזיון עכת"ד ולכן כתב ומשל רבים ליחיד נמי אסור היינו להשאיל ולהשכיר דליכ' דבר אחר שתחול עליו הקדוש' אסור כדמוקי התוס' האי דאיסור שאלה כנ"ל אבל אי איכ' דבר אחר שתחול עליו הקדוש'. דהיינו מכיר' או מתנ' דאי לאו דה"ל הנא' כו' אז שרי דקי"ל כרבנן ר"ל דפליגי על ר"מ במשנה בדף כ"ד ע"ב דר"מ ס"ל אין מוכרים של רבים ליחיד אלא לרבים וחכמים מתירים אפילו ליחיד: ומיהו דעת הפוסקים כו' וכמ"ש בהג"ה. ר"ל דלא כהתוס' אלא דשאל' ושכירות מותר אפי' ליחיד אי היחיד לא יפקיע קדושת' ויהי' גם אצלו בה"כ. והא דאסר הש"ס שאל' ושכירות היינו דומי' דמכר שהלוקח ינהג בה מנהג חול ויפקיע קדושת' לכן ניהו דבמכר מותר דחל הקדוש' על המעות. אבל שאלה ושכירות דליכ' מידי דיחול עליו הקדוש' אסור להפקיע קדושתה ולפ"ז ממילא מיושב קושית התוס' הנ"ל: וכ"כ הרב"י מדסתמו הפוסקים ע"כ לא ס"ל כהתוס' ולכן לא חלקו בין רבים ליחיד דאי מפקיע השואל הקדוש' בכל ענין אסור ואם לא יפקיע הקדוש' בכל ענין מותר אפי' ליחיד וא"כ הא דאסרו שאלה מיירי להפקיע הקדוש' וזה א"צ לפרש דמסתמא משמע כן דומי' דמכיר' דמיירי כה"ג: כתב במ"ב כו' דלא גרע ממתנ' דמותר מטעם דאי לא ה"ל הנא' כו' אע"ג דהאי הנא' כבר חלפה והיא דברי חול. כ"ש כה"ג שההנא' מזומנת עתה דברי קדוש' היינו בה"כ אחרת ע"ש: אבל בלא"ה כו' ר"ל שעדיין לא בא בה"כ אחרת. אלא שלא יהי' שם הראשון קרוי עליו. דהיינו קודם מכיר' דשם בעלים הראשונים. נקראים עליה אסור: מ"ש ממנור' כו' אע"ג דבעינן דוק' נשתקע שם בעלים היינו דאי לא נשתקע שם בעלים יכולים הבעלים שהתנדבו למחות ע"ש אבל הכא מיירי כשאין מוח': משמע דמותר לשנות בה"כ. דהא יליף התירא למנור' מבה"כ: ואפשר דהרא"ש מיירי כשבנו אחרת כו' וא"ל א"כ איך יליף מיניה היתרא למנור' הא בה"כ לא הותר אלא כשבנו אחרת לזה הביא מ"א דברי הנ"י דגם מנור' לא הותר לשנות אלא כשעשו אחרת וא"ש דברי הרא"ש מיהו לא קי"ל בזה כהנ"י דהא סתם בי"ד במנור' להתיר אפי' לא עשו אחרת. ולדידן צריך לחלק בין מנור' לביהכ"נ כמ"ש המ"א בשם הר"ן דבה"כ חמירא מפני שעשויה לומר בה דברי קדוש':
כא סָעִיף יא (ס"ק כח) אפי' כו' במא"ה דבלי מא"ה אפי' מכיר' אסור' להפקיע קדושתה כדלעיל: ואע"ג דהמעות מותר כו' וא"כ למה הותר' מכירה טפי משאל' כיון דבמכיר' חלה הקדוש' על המעות א"כ איך מותר להוציא המעות לדברי חול: ואח"כ להוציא המעות והטעם דהמעות הואיל והיא קדוש' שניה קלישא קדושתה וקילא. ולכן רשאי להוציא ע"י זט"ה במעמד אנשי העיר המעות לחולין כ"כ הר"ן ר"פ בני העיר במגלה: עיין בשקלים ובשבועות כו' דאי' בשבועות לפי שבלשכת הטלאים אין פוחתין מששה טלאים מבוקרים מכל מום א"כ ער"ח ניסן כשהקריבו לתמיד של שחר ושל הערבים שנים מהן נשארו ארבע ובר"ח ניסן בשחר גזירת הכתוב להקריב משקלים חדשים מר"ח ניסן ואילך וא"כ מה יעשו באותן ארבע' שנשתיירו בלשכת הטלאים דא"א להקריבן לקרבן. דהא הם נקנו מתרומ' ישנה ולפדותו מדמי תרומ' חדש' א"א שאין הקדש מתחלל על הקדש ולכן היו פודין אותן ממעות חולין והמעות הללו יפול לתוך תרומ' ישנה אח"ז דהטלאים חולין קונים אותם מדמי תרומ' חדשה (וכה"ג במותר קטורת המבואר בשקלים) ואע"ג דאין הקדש נפדה מהקדש מ"מ כשפדאוהו ממעות חולין אח"ז היו קונים אותן מתרומ' חדשה דכבר קלישא הקדוש' ע"י פדיון במעות חולין אע"ג דבעלמ' אין קדשים תמימים נפדים מ"מ כה"ג לב ב"ד מתנ' עליהם ולכן אח"ז הי' אפשר לקנותן מדמי תרומ' חדשה ולא הוי כהקדש מתחלל על ההקדש ודומ' קצת לנדון דהכא וכן במסכת שקלים אית' נדון דומה לזה במותר קטורת:
כב סָעִיף יג (ס"ק לא) לא ימכרם. אע"פ שמן הדין מותרים דמ"ש מעות דמותר לצורך מצוה ומ"ש אבנים מקורות:
כג סָעִיף יג (ס"ק לב) בנו כו' יגמרו ולא כו' וכן עיקר. דאמרי' ריש מסכת ב"ב אר"ח לא לסתר אינש בי כנישת' עד דבני בי כנישת' אחריתי כו' א"ל רבינ' לר"א גבו זוזי ומנחי מאי א"ל דלמא אתרמי להו מידי דמצוה ויהבי להו. כן הוא גרסת הרמב"ם כמ"ש הט"ז: שרגי לבני ואבנים ועצים מהו א"ל דלמ' מתרמי פדיון שבוים ומזבני ויהבו להו. א"ה אפי' בנו נמי א"ל דירת' דאינשי לא מזדבני. ופי' כמו שכ' מגן אברהם בס"ק שאח"ז דודאי מן הדין מותר למוכרה אפי' כבר נגמרה לצורך פ"ש וכן הקש' המקשן א"ה אפי' בנו נמי. אלא דהמתרץ א"ל דירת' דאינשי דאין מדרך העולם למכור בית דירתם. א"כ אינו ראוי לנהוג קלות בבה"כ יותר מדירתו. לכן כי בנו אף דמכירה לפ"ש מותר מצד הדין מ"מ ודאי יעשו על צד האפשרי לגבות לצורך פ"ש מן הצבור ולא ימכרו בה"כ. אבל אם א"א לגבות מן הצבור ודאי ימכרו בית הכנסת לפ"ש. ומדאמר הש"ס על שריגי לבני כו' דלמ' מתרמי פ"ש משמע דכל שעשו מעשה יותר משריגי לבני דהיינו רק התחילו לבנות ה"ה בכלל דירת' דאינשי לא מזדבני דגם בהתחיל לבנות אינו מוכר דירתו וע' לעיל ס"ק י"ז:
כד סָעִיף יד (סקל"ד) ל"מ. דהוי כנודר צדקה. לעיל ס"ק כ"א הבאתי לשון מרדכי בזה:
כה סָעִיף יד (סקל"ה) יכולים כו' דאדעת' דידהו כו' וכדלעיל ס"ק י' דאם אחרים סייעו לבית הכנסת של כפרים:
כו סָעִיף יד (סקל"ו) עומד כו' וכ"מ רסי' זה כו'. לא בעי במעמד אנשי העיר דדוק' להוריד' מקדושת' בעי זט"ה במא"ה דהיינו בפרהסי' אף שאין בני העיר הן וכמ"ש רמ"א בסעיף ז' אבל לקדוש' חמור' לא בעי מעמד אנשי העיר וסגי בזט"ה משמע אפי' אנשי העיר מוחין: וצ"ל דמ"מ אם אחד עומד וצוח כו' דניהו דלא בעי במא"ה והיינו שרשאים למוכרו בצינע' אבל אם א' מבני העיר מוחה לא: ובי"ד מיירי שאינו מבני העיר. ר"ל זה שהתנדב ועתה צוח שלא לשנותו אינו מבני העיר בזה לא משגיחים:
כז סָעִיף יד (סקל"ז) דינם כחבר עיר. ומדלא כ' כו' דסד"א דדעת רמ"א כמ"ש אח"ז בשם תשובת מ"ב דזט"ה בזמן הזה יש להם כח יותר מבזמן הש"ס שדעת אנשי העיר בזה"ז לסמוך בכל דבר על זט"ה ולכן אפי' אנשי העיר מוחין ביד זט"ה אין במחאתם כלום בין בכפרים ובין בכרכים. גם לא משגחינן בדעת העולם כרכים. דזט"ה בזמן הזה יש להם דין רב אשי בימיו (ע' מ"א סקי"ב) ולכן ס"ל לרמ"א דזט"ה דינם כחבר עיר דאפי' הנודר עומד וצוח לא משגחינין ביה. ולזה כ' מ"א דע"כ זה לית' דא"כ ה"ל לרמ"א להגיה לעיל בסעיף ז' שכ' המחבר דבכרכים אין רשאים למכור אפי' על ידי זט"ה במא"ה ה"ל לכתוב דבזה"ז רשאים ז' טובי העיר למכור. משמע דוק' כאן מהני ז' טובי העיר. ר"ל אפי' הנודר עומד וצוח מכל מקום מהני דעת ז' טובי העיר וע' לעיל במ"א סס"ק י"ג: אבל לעיל בכרכים שבאים שם אנשים מעלמ' ומתנדבים לבה"כ לא מהני כו' ע"כ. הלשון ל"ד דל"ל דמה"ט לא מהני לעיל ס"ז דעת ז' טובי העיר בכרכים כיון שאנשים אחרים התנדבו דא"כ אם לא היו אנשים אחרים מתנדבים אלא בנו משלהם באמת זט"ה יכולים למכור אפי' בכרכים ואם כן רמ"א ס"ל כדעת תשו' מ"ב דהא גם מ"ב לא מיירי אלא כה"ג כמ"ש מ"א אח"ז. אם כן הדר' קושית מ"א לדוכתי' דה"ל לרמ"א להגיה לעיל סעיף ז' על מ"ש המחבר בכרכים דאין יכולים למכור אא"כ תלוי בדעת היחיד וה"ל למ"א להגיה ה"ה ז' טובי העיר לדידן דהא הא דמהני תלוי בדעת יחיד היינו דוק' כשבנו משלהם כמ"ש מ"א לעיל ס"ק י"ב וכה"ג גם זט"ה בזמן הזה יכולים למכור לדעת מ"ב. אע"כ דרמ"א לא ס"ל כתשו' מ"ב וס"ל דגם זט"ה בזה"ז אין להם כח יותר מבזמן הש"ס. וא"כ בכרכים אין יכולים למכור אפי' בנו משלהם. אלא דכאן מהני דעת זט"ה נגד היחיד הנודר שצוח ומוחה וכן הי' הדין בזמן הש"ס וא"כ מ"ש מ"א אבל לעיל בכרכים שבאים שם אנשים מעלמ' ומתנדבי' לבה"כ כו' האי ומתנדבי' לבה"כ לאו דוק' דהא אפי' בנאוהו משלהם כיון שבאים שם אנשים מעלמ' בנו אדעת כל העולם. ואין כח ביד ז' טובי העיר למכור לדעת רמ"א. לכן המגי' בדברי מ"א בכרכים שבאו שם אנשים מעלמ' וכ"ש אם מתנדבי' כו' לא הפסיד. ואם לא נגיה תיבת וכ"ש אם כו' צ"ל וי"ו של ומתנדבים היא וי"ו המחלקת פירושו או מתנדבים והיינו כמו כ"ש: בשם הריטב"א. כגון שתקנו כשמכריזי' קרקע כל מי שי"ל זכות או ערעור יטעון וקבעו זמן וכל מי שלא יבא תוך הזמן שקבעו יאבד זכותו אם הוא מבני עיר אחרת אף שלא בא תוך הזמן וידע מהכרז' מ"מ לא איבד זכותו (וע' בש"ע שם סי' ד' סעיף ב'): ומ"מ לקטנים כו' ר"ל אע"ג שהריטב"א כ' שם דאף על קטנים לא חל תקנתם ע"ש אבל הכא יש בידם כח אע"ג דודאי יש קטנים ביניהם: כמ"ש הר"ן פ' בני העיר וז"ל ושמעי' משמעתין ממה שרשאים בני העיר עם זט"ה למכור דאע"ג דאיכ' במתא יתומים קטנים אפ"ה בני העיר מצי מזבני משום דמסתמ' כאפוטרופסים דידהו שנטלו רשות מב"ד דמי עכ"ל: ומ"ב כ' האידנ' כו' כבר כ' דבריו לעיל. וזה דוק' כשבנאוהו משלהם דאי אחרים התנדבו לא מהני מה שבני העיר תלו דעתם בזט"ה וכמ"ש מ"א לעיל ס"ק י"ב לענין אם תלו דעתם בדעת יחיד דג"כ לא מהני אם אחרים התנדבו ודוק' רב אשי שהי' גדול הדור ע"ש ואע"ג שכ' בתשו' מ"ב דזט"ה בזה"ז דומין ממש לרב אשי ע"כ צ"ל דוק' כשבנאוהו משלהם והלשון לאו דוק' בתשובת מ"ב וכ"מ בתשובת ר"מ כן שהבי' מ"א אח"ז שהוצרך לכמה צדדים להתיר בק"ק לוקאוי אף דודאי זט"ה לא הסכימו לכך: ומכל מקום לרווח' דמילת' ישארו מקום ארון הקודש פנוי בתשו' שם לא כ' כן וז"ל שם באופן שאותו מקום שעמד עליו בה"כ דאנשים שהו' עיקר הקדוש' ישאר פנוי עכ"ל מבואר דלא די במקום ארון הקודש לבד: וצ"ע דהא זריע' כו' תמה בס' א"ר דמהר"ם גופי' הביא דברי הרא"ש דזריע' הוי תשמיש גנאי ואעפ"כ התיר הזריע' דהקונים שם היו רוצים לעשות ממנו מרחץ ועז"כ דזריע' אינו מכוער כ"כ כתשמישי' אחרים ור"ל הני ד' דברים המוזכרים בסעיף ט' וחד מנייהו מרחץ דהא מבואר דבכפר אם מכרו אנשי העיר לבר בלי זט"ה הלוקח יעשה בו מה שירצ' חוץ מד' דברים משמע דאפי' זריעה הותר לו ועכצ"ל דזריע' אינו מגונ' כמרחץ וכל ד' דברים ולענ"ד א"ל אולי קשי' למ"א ניהו דזריע' עדיפ' ממרחץ מ"מ יש בו גנאי גדול דהא בה"כ שנבנ' על תנאי מבואר סי' קנ"א סעיף י"א דלא מהני התנאי בעודו עומד בנוי להשתמש בו תשמיש של גנאי אבל בחורבנו מהני התנאי להשתמש בו אפי' תשמיש של גנאי אבל זריע' דהוא תשמיש יותר מגונ' לא מהני תנאי אפי' בחורבנו ע"ש וא"כ קשי' ליה למ"א כיון דמהר"ם יעץ להם לעשות על צד היותר טוב למה בחר בזריע' ניהו דאינו כ"כ כמרחץ מ"מ הוא גנאי גדול טפי ה"ל לייעצם להשתמש בו תשמיש אחר שאינו כ"כ כזריע' וא"כ לפי תי' מ"א דמיירי בירקות דאינו מגונה כ"כ א"כ אפשר הי' מהני תנאי אפי' בבנינו לזרוע בו ירקות:
כח סָעִיף טו (סקל"ח) איני כו' יכול לאסור כמ"ש בי"ד סי' רכ"ד כצ"ל: וקשה מ"ש מבה"כ. ר"ל דהא בבה"כ מצד הדין יכול לאסור אלא מצד התקנ' אינו יכול לאסו' ומבואר מתשובת הרא"ש דבכל תקנה אין להוסיף על לשון התקנ' ובתקנ' דהכ' מבואר רק בה"כ וספרים אבל על מעשר לא מצינו תקנה ונשאר על שורת הדין ויכול לאסו': פי"א דנדרים. מי שאמר קונם כהנים לוים נהני' לי יטלו כהנים ולוים תרומותיו ומעשרותיו בע"כ ולא מקרי שנהני' הכהנים ולוים ממנו דהא אין לבעלי' בתרומות ומעשרות כ"א טובת הנא' ליתנו למי שירצה א"כ אפי' א"א טובת הנא' מקרי ממון מכל מקום מותר דהא כיון שאמר קונם כו' שוב אינו רשאי ליתנו בעצמו לשום כהן ולוי א"כ אזד' לה טובת הנא' שלו ואם כן רשאי ליטול בעל כרחו דלא מקרי נהנים משלו וא"כ הכא בהאי מעשר בין הי' לצדק' או לדבר אחר כיון שכבר נתנו בתיב' אין לו בו זכות לשוב לקחתו ואפי' טובת הנא' לא הי' לו בה כי הקהל עושים בה כפי רצונם ואפי' את"ל שהי' לו בה טובת הנא' שגם הוא הי' תולה בדעתו מי מבני העיר יתן מכל מקום כיון שאסרו על כל בני העיר אזד' לה טובת הנא' שלו והוי כמו האי בנדרים לכן עושין כפי דעתם בעל כרחם:
כט סָעִיף טז (סקל"ט) לכל כו' אבל השאלה לזמן לא ר"ל אינו ברור שיכול לאסו' על כל הקהל דשאלה ליומא ממכר ואינה של המשאיל כל אותו זמן שהשאילו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו אמנם כ' הש"ך שם בי"ד דדין שאלה נלמד משכירות ובשכירות הביא הרב"י שם שני דיעות אם המשכיר יכול לאסרו א"כ ה"ה בשאל' תלי' בפלוגת':
ל סָעִיף יז (סק"מ) מי שהיה כו' שיש קצת טעם כו' דאמרי' במס' גיטין דף ס' ע"ב מערבין בבית ישן (ר"ל בני החצר שרגילים ליתן עירוב החצר בבית אחת אין משנים את מקומו ליתנו בבית אחר ל' רש"י) מפני דרכי שלום ואמרי' מ"ט אילימ' משום כבוד (פרש"י של בעל הבית) והא האי שיפור' (פרש"י של תקיעת ערב שבת) דהוי מעיקר' בי ר"י שהי' ראש ישיבה ולבסוף בי רבה לאחר שנפטר ר"י ונעש' רבה ראש הישיב' נתנוהו בבית רבה ולבסוף בי ר"י ולבסוף בי אביי אלא משום חשד' וע' לקמן סי' שס"ו במ"א ס"ק ז' וקשה מאי פריך והא האי שפורא כו' שאני התם דאיכ' טעם בדבר כיון דאיכ' השת' ראש הישיב' אחר ראוי ליתנו בביתו אע"כ דהש"ס ס"ל מדקתני מתני' סתמ' מערבים בבית ישן משמע אפי' איכ' טעם לשנותו א"כ ה"ה למסקנ' דהטעם מפני החשד אין משנים אפי' איכ' טעם כן נרא' לענ"ד כי תשובת מהרי"ק אינו תח"י. אף ששכרו יותר כדלעיל סי' צ' במ"א ס"ק כ"א:
לא סָעִיף יז (סקמ"א) רשאים כו' אנשים שהחזיקו לקבור כו' ובמדינתינו כו' נ"ל דצריך ליתן כו' ובס' א"ר הביא עובד' כשמת ה"ה מוהרר"א בעל עוללת אפרים פסק תשל"ה דהחברה א"צ להניח לתלמידיו להתעסק עם רבם ע"ש:
לב סָעִיף יח (סקמ"ג) להביאם כו' דאפי' יש מנהג כו' אין לילך אחריו. ר"ל דלא הוי בימיו מנהג קבוע זה ולכן כ' מ"א דעכשיו המנהג פשוט כו' והוי כאלו התנו ומה"ט כ' מהרי"ק גופי' בתשוב' הוא היש מי שאו' שכ' בש"ע סעיף כ' שבס"ת אין הציבור יכולים להחזיק דבס"ת גם בימי מהרי"ק הי' מנהג קבוע וכמ"ש הרב"י בשמו וז"ל דלא שייך חזקה מס"ת העשוי מתחלתו ע"מ כן שיקראו בו רבים ושיהי' תמיד מונח בבה"כ עד יום פקוד אותו הבעלים כו' עכ"ל:
לג סָעִיף יט (סקמ"ד) הוי כו' דדוק' גבי ס"ת כו' בח"מ סי' ס"ה סעיף ח"י בשובר הנמצ' ביד המלוה אינו כלום דאמרי' שעדיין לא פרעו אלא שנזדמן לו סופר והכין שובר לכשיפרע לו שיהי' מזומן בידו ליתן ללוה דשמ' בשעת פרעון לא יהי' מצוי לו סופר אולם טעם זה לאו דוק' דמבואר שם דאפי' כ' המלו' דאנו רואים שהמלוה ודע לכתוב ואין צריך לשוכר מכל מקום יש לו' שהכין השובר פן יפרע בזמן שלא יהי' לו שהות וזמן לכתוב ועי' שם בש"ך: וע' בש"ך. כ' לחלק באם כתוב ע"ג השטר חציו לפלוני י"ל שלא להשביע דמי שירא' השטר ירא' ג"כ מ"ש ע"ג שאיננו כלו שלו אבל נמצא כתוב בפנקסו ששטר פלוני חציו לפלוני בזה לא אמרי' שלא להשביע דמי שירא' השטר מנא ידע מ"ש הוא בפנקסו ולפ"ז א"ש דין דהכ' ע"ש:
לד סָעִיף כ (סקמ"ה) להחזיק בו. ואפי' עדות ל"מ כו' דכלן נוגעים הן ואפי' סילוק שיסלקו שנים מהנאת ס"ת כדי שיוכשרו להעיד לא מהני דהא א"א להם להסתלק דהא צריכי' לשמוע קריאת ס"ת אם לא שיש לקהל ס"ת כשרה אחרת ואז א"צ סילוק ע"ש וע"ש בסוף הסי' ועמ"ש כאן הט"ז בשם תשו' מהרש"ל: ישוב שלא ה"ל ס"ת אין לו חזק' כו' אבל אם ה"ל ס"ת ואף על פי כן קראו בשל יחיד כ' רמ"א בח"מ ס"ס קמ"ט דמקרי חזק' ואסורים לשנות אך הסמ"ע פי' דוק' כשבא בטענה ע"ש:
לה סָעִיף כא (סקמ"ו) מאתנן כו' פ"ה דע"ז דף ס"ג ע"א: בא עלי' ואח"כ נתן לה ואפי' א"ל התבעלי בטל' זה מ"מ לא הוי אתנן דבשעת ביאה לא קנתה דהא מחוסרת משיכ' ובישראל בעי' משיכ' ובזונה גוי' כה"ג הוי אתנן כמבואר שם במס' ע"ז אלא דמ"א לא איירי בזונ' גוי' כמ"ש מ"א סס"ק מ"ח דאין דרך גוי' להקדיש: אבל נתן לה כו' אסור והיינו דוק' בנדון שכ' מ"א אח"ז בשם הרמב"ם דא"ל יהי אצלך עד שאבוא אליך אבל מסתמ' קנתה מעכשיו ולא הוי אתנן: ואם נתנה האשה כו' ואם נתן האתנן לזכר כו' שני דינים אלו הם ש"ס דתמור' דף כ"ט ע"ב: ואם עשתה שינוי כו' וכן ולדותיהן כו' תמור' דף ל' ע"ב כב"ה דכתיב הם למעט ולא שינוייהן ולא וולדותיהן: והבעלי לפלוני כו' תמורה דף כ"ט: א' ונתן לה הרב' שם במשנ' וגמ' ומסיק הטעם אע"ג דלא התנ' עמה אלא חד מ"מ כלהו מכח אתנן אתו ואתנן ריבה לה: ואם הי' הטל' בחצרה כו' וכ' התו' בע"ז דף ס"ג ד"ה אתנן דאם הי' לבועל הרב' טלאים בחצרה אע"פ שאין יכול לדחות' לטלה מן השוק אפ"ה אין שם אתנן חל אפי' למאן דא"ל בריר' אלא על המבורר בשעת ביא' עכ"ל: קדמה והקדישתו כו' ה"ז ספק דהוא אבעי' שם דלא אפשט' שם בע"ז שאם קדמ' והקריבתו בנדון כזה שאמר להוי גבך עד שעת ביאה ואם תרצ' קני אותה מעכשיו ודאי קדוש דהא א"ל אם תרצי קני מעכשיו א"כ הוי שלה בשעת הקדש ולא הוי מקדיש דבר שאינו שלו גם משום איסור אתנן ליכ' דהא קנתה קודם ביאה ובשעת ביאה אינו בעולם אלא דמספק' לי אי מהני כשהקדישתו ועדיין לא קרב אי נאמר כיון דאמיר' לגבוה כמסירתו להדיוט דמי והוי כאלו כבר הקריבתו או דלמ' השת' מיהו אית' בעינ' ואמרי' דחל איסור אתנן למפרע משעת נתינ' (כ"כ התו'): והוא שא"ל אימתי שתרצ' כו' ואפ"ה אי לא הקדישתו הוי אתנן כיון דא"ל יהי' אצלך עד שאבא אליך דעתו שלא תקנה עד שעת ביאה: ואף שא"ל אם תרצי כו' הא לא חזינן דרצתה כל זמן שלא הקריבתו: ונ"ל דבה"כ נקטי לקול' דהדמב"ם כ' הדין לענין קרבן דהוא דאוריית' והוי ספק תורה דאזלי' לחומר' מה שאין כן לענין בה"כ דאיסו' אתנן לבה"כ הוא דרבנן: דכתיב בית ה' אלקיך לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב בית ה' אלהיך דהיינו בהמ"ק. לא הזכירו דבר זה דאתנן יהי' אסור לבה"כ: פסק אם קרב נרצה וס"ל למ"א דאם קרב ר"ל כשהקדישתו קודם ביא' והקריבתו אחר ביאה דכה"ג אף על גב דהוי ספק מכל מקום נרצה דל"ל דאם קרב קורם ביאה זהו אפי' לכתחל' מותר כן נרא' לי: ביין קידוש. דקיימ' לן אין מקדשים כ"א על היין הראוי לנסכים ומכל מקום מקדשים על יין שבשולי חביות או בפי חביות אע"ג שיש בו קמחין אע"ג דלכתחל' אינו כשר לנסכים מ"מ כיון דאם הביא יין זה יצא לכן מקדשים עניו לכתחל':
לו סָעִיף כא (סקמ"ז) מחיר כו' מי לא עסקי' די"ל אותו דבר בעין וע' בע"ז דף מ"ו ע"ב דאמרי' אתנן במחובר אסור לגבוה דכתיב בית ה' אלקיך ופירש"י דדרשי' לא תביא אתנן של בית שאם נתן לה בית באתננה אסור להקדישו לצורך בנין הבית עכ"ל והיינו ע"כ בלא נשתנ': דהא בגמ' אמרי' כן אליב' דמ"ד יש ברירה כ"ה בתמורה דף למ"ד ע"א וע"ש בתו' ד"ה ואידך כו': וכיון שהוא פסק כו' גבי מעשר כר' יוחנן וכר' נחמן דתנן בבכורות דף נ"ו ע"ב האחים לאחר מיתת אביהן כל זמן שלא חלקו והם בתפיסת הבית חייבים במעשר בהמה אע"ג דשותפים פטורים מ"מ עדיין שם האב על הנכסים (כדדרשי' שם מקר') והוי כאלו הוא שייך לאדם א' דחייב אבל חלקו ירושתן וחזרו ונשתתפו ה"ל כשותפין דעלמ' ופטורים ממעשר בהמה וא"ר ענן דוק' חלקו גדיים נגד תיישים ר"ל שא' נטל גדיים ואחיו נטל תיישים הוא דפטורים כשחזרו ונשתתפו אבל חלקו גדיים נגד גדיים וחזרו ונשתתפו חייבים דהוי כאלו לא חלקו ועדיין הם בתפיסת הבית דאמרי' יש בריר' והוברר הדבר למפרע שזה הי' מיד חלקו כשמת האב ואין עליהם שם לוקח וכשחזרו ונשתתפו חזר תפיסת הבית למקומ' בשלמ' חלקו גדיים נגד תיישים דל"ל הוברר הדבר שוה חלק כ"א דהא כ"א הי' לו חלק בין בגדיים ובין בתיישים א"כ ה"ל כלוקחים זה מזה ולא כיורשים ולכן כשחזרו ונשתתפו הוי כשותפים דעלמ' ורב נחמן אמר אפי' חלקו גדיים נגד גדיים פטורים דס"ל אין בריר' והוי כלוקחים והרמב"ם פסק כר"נ דאפי' נגד גדיים פטורים וכן פליגי שם ר"א ס"ל דוק' תשעה נגד עשרה דהיינו ט' גדולים נגד יו"ד קטנים אבל חלקו עשר' נגד עשרה אמרי' יש בריר' ואפי' חזרו ונשתתפו חייבים ור' יוחנן ס"ל אפי' חלקו עשרה נגד עשר' פטורים דאין בריר' ופסק הרמב"ם כר"י אלמ' דס"ל אין בריר': ועכ"פ נ"ל דלדידן ר"ל לענין להקדישו לבה"כ דהוי רק איסור אתנן ומחיר כלב רק מדרבנן כמ"ש מ"א סקמ"א:
לז סָעִיף כא (סקמ"ח) איסור כו' וכ"כ התוס' פ"ו דתמור' אציע הגמ' ותוס' בקיצור כדי להבין דבריו בס"ק זה אית' בתמור' דף כ"ט ע"ב אביי אמר זונ' גוי' אתננה אסור דיליף מגזיר' שוה דאין אתנן אלא בערוה שאין קדושין תופסין ובגוי' אין קידושין תופסים לכן אתננ' אסור וכהן הבא עליה אינו לוקה משום זונה דכתיב גבי זונה לגבי כהן ולא יחלל זרעו מי שזרעו מיוחס אחריו יצא גוי' דאין זרעו מיוחס אחריו דהא וולדה כמותה וזונ' ישראלית אתננ' מותר דהא קדושין תופסים בה. וכהן הבא עליה לוקה דהא זרעו מיוחס אחריו ורבא אמר אחד זה ואחד זה אתננ' אסור וכהן הבא עליה לוק' מאי טעמ' ילפי' מהדדי מה זונה ישראלית לוקה אף זונ' גוי' לוקה ומה זונה גוי' אתננ' אסו' אף זונה ישראלית אתננה אסור מיתיבי (אביא גרס' אחת היותר נצרכת לדברי מ"א אף שלגרס' אחרת דאית' שם יש למ"א לאיזה ענין יותר ראיה חזק' מ"מ באתי להקל ולקצר) א' זונה גויה וא' זונה ישראלית אתננה אסור תיובת' דאביי כי קתני בעריות שאין קדושין תופסים (דהיינו חייבי כריתות ולכן אפי' ישראלית אתננה אסור) ופריך והקתני סיפ' אלמנ' לכ"ג כו' אתננה אסור והא הני קידושין תופסים בהן ומשני הא מני ר"ע הוא דאמ' אין קידושין תופסין בחייבי לאוין והא קמ"ל דכל זונה דלא תפסי בה קדושין דומי' דאלמנ'. ורבא מ"ש דנקט אלמנ' דומי' דאלמנ' מה אלמנ' לא לקי עד דאתרו בי' אף זונה עד דא"כ הא לך אתנן ולאפוקי מרר"א דאמר פנוי הבא על הפנוי' שלא לשם אישות עשא' זונה אבל היכי דזונ' מעיקר' ה"נ דאסור. וכתבו התוס' ד"ה גרס' ראשונ' מיתבי כו' קס"ד דה"ק א' זונה ישראלית כגון שנבעל' לחייבי כריתות שהית' זונה כבר (ר"ל ע"י שנבעל' לחייבי כריתות) הוי אתנן לכל אדם אפי' נשכרת עתה למותר לה אי נמי זונה גוי' שהית' מופקרת הוה אתנן והיינו כרב' ותיובת' דאביי כו' עכ"ל ובסוף הדיבור כתבו לפרש מסקנת הש"ס לרב' מה אלמנה עד דאתרו כו' וז"ל אי נתן אתנן לזונ' שנבעל' כבר לחייבי כריתו' או לזונ' שהיא מופקרת לא הוי אתנן אא"כ מפרש לה בהדי' הילך טלה זה באתננ' אבל נתן לה בסתמ' ולא פי' לא הוי אתנן ולאפוקי מדר"א דלדידי' דמחמיר בזונ' כ"כ דאפי' פנוי כו' עשאה זונה אפי' בסתמ' נמי הוה אתנן אבל היכי דזונ' היא מעיקר' פירוש לרבנן נמי היכי דהוי זונה בהאי ביאה שהוא נותן לה אתנן כגון אם הוא נותן לאחותו או לא' מחייבי כריתו' אפי' בסתמ' הוי אתנן. כיון דבאות' ביאה שוי' זונה כדאמר לר"א דמשום דמשוי לה זונה אפי' פנוי הבא על הפנוי' הוי אתנן אפי' בסתמ'. ודוק' היכי דהוי זונ' באותו ביאה אבל היכי דנעשית זונה כבר ובא אחר דתפסי בה קדושין ונתן לה אתנן לא הוי אתנן בסתמ' אא"כ פי' בהדי' הילך טלה זה באתננך עכ"ל. ומעתה אבא לבאר דברי מ"א מ"ש וכ"כ התוס' פ"ו דתמור' ריש ד"ה גי' א'. היינו מה שפירשנו זונה גוי' שהית' מופקרת משמע דלולי שהית' מופקרת כבר ובא עליה אחר לא הוי אתנן שבא עליה עתה ישראל: ומ"ש וכ"כ ביבמות דף ס"א דתנן התם וחכ"א אין זונ' אלא גיורת ומשוחרר' ושנבעל' בעילת זנות וכתבו התו' ד"ה אין זונה אלא גיורת אפי' נתגייר' פחותה מבת ג' שנים ויום א' דאפי' זינתה בגיות' הרי בתוליה חוזרים מ"מ כיון שנולד' מגוים השטופים בזימה מיקרי זונה והקש' הר"מ מפונטיז"א לפ"ז דגויה אסור' לכהן משום זונ' מדאוריית' א"כ איך אמרו במס' ע"ז דב"ד של חשמונאי גזרו על הבא על הגויה משום נשג"ז והזיין רומז לזונ' שכהן הבא עליה עובר משום זונה ת"ל דלוקה מה"ת בשלמא לאביי ניחא דהא ס"ל דאז ונ' גויה לא לקה כיון דאין זרעו מיוחס אחריו כנ"ל ולכן גזרו עליה בגיות' ב"ד של חשמונאים ושם ביבמות בגיורת הוי זונה דאוריית' דכיון שנתגייר' הוי זרעו מיוחס אחריו ונקראת זונה שבאה משטופי זימה משא"כ בגיות' מיעט' קרא הואיל ואין זרעו מיוחס אחריו אבל לרבא דס"ל דזונ' גוי' לוקה עליה כנ"ל תיקשי. ותי' וי"ל דרבא לא פליג אלא היכי כו' כמ"ש במ"א ר"ל דגם רבא א"ל דרשא דאביי דגוי' מסבר' לא מקרי זונה דבעי' זרעו מיוחס אחריו אלא דרבא דריש בנין אב מזונה ישראלית מה זונה ישראלית לוקה אף זונה גויה לוקה א"כ בעי' דוק' דומי' דזונ' ישראלית דא"א דישראלית לא תהי' זונ' אא"כ נבעל' כבר ביאה אסור' ה"ה זונ' גויה בעינן דוק' שזנת' כבר אבל אם בא עליה כהן כשעדיין היא בתולה ולא בא עליה עדיין שום אדם מוד' רבא דלא לקי מן התור' כיון דלא הוי דומי' דזונ' ישראלית וליכא בנין אב והדרינן לדרש' דבעינן דוק' זרעו מיוחס אחריו ובנדון זה דלא הוי זונ' מן התור' גזרו ב"ד של חשמונאי אבל נתגייר' דזרעו מיוחס אחריו אפי' בביא' ראשונ' שלא בא עלי' קודם לו אדם אחר לוק' מן התור' כמ"ש לאביי דעכשיו זרעו מיוחס אחריו אפי' בביא' ראשונ' וגם בא משטופי זימ' כנ"ל הרי כתבו להדיא דלרבא דקי"ל כוותי' לא נקראת זונ' מן התור' אא"כ בא עליה כבד אדם אחר וב"ד של חשמונאי לא גזרו אלא לענין כהן אבל לא לענין אתנן: ובב"ק דף ע"ט. לענ"ד הוא ט"ס וצ"ל ובתמור' דף כ"ט ע"ב והיינו גמ' הנ"ל וכדאייתי מ"א אח"ז: דהא בתמור' יליף לה רבא במה מצינו מהדדי. אין כוונתו דיליף זונ' גויה לענין כהונ' מאתנן ובזונ' ישראלית לענין אתנן מכהונ' כמו שראיתי בס' א' שהבין כן ולכן הקש' דאינו כן בגמ' אלא דיליף אתנן מאתנן כהונ' מכהונ' כנ"ל. אלא לענ"ד ראייתו ממסקנת הש"ס דמסיק לר"א כיון דמחמיר אפי' פנוי הבא ע"ה עשאה זונ' ה"ה דאפי' בסתמ' הוי אתנן כנ"ל הא ר"א לא אמר דבריו אלא לענין כהונ' ואיך יניף דין אתנן מיני' וכן לרבנן היכי דבא על חייבי כריתו' שלא הית' זונ' דג"כ לא בעי לו' הילך באתננך ג"כ צ"ל דיליף מכהונ' כיון דעשאה זונ' בביא' זו לכהן (אמת לגירס' אחרת יש יותר דאי' אלא שכבר כתבתי שבאתי להקל) והרמב"ם לשיטתי'. הוא ענין ובבא חדש' לפרש דברי הרמב"ם דבחייבי לאוין הוי אתנן משום דס"ל דחייבי' לאוין הוי זונ' לענין כהונ' וכבר כ' מ"א דאתנן וכהונ' שוין בדיניהן: אלא שאסורות לכהן מקרא אחר. דאמרי' ביבמות דף ס"ח בן ט' שנה ויום אחד גר עמוני ומואבי ומצרי כו' שבא על בת ישראל או בת כהן ולוי פסל' מן התרומ' דאמר קרא ובת כהן כי תהי' לאיש זר היא בתרומ' הקדשים לא תאכל כיון שנבעל' לפסול לה (והוא נקרא זר) פסלה. אשכחן לתרומ' לכהונ' מנ"ל דפסול' אתי' בק"ו מגורשת שמותר' בתרומ' ואפ"ה אסור' לכהונ' זו שפסול' בתרומ' אינו דין שפסול' לכהונ' ואע"ג דאין מזהירין מן הדין גילוי מילת' בעלמ' הוא ולזה כ' ה"ה הביאו הרב"י באה"ע סי' ז' שזה הוא ראיית הרמב"ם דגם מחייבי לאוין הוי זונה דס"ל דה"ט דכל הני פסולים לכהונ' מק"ו דהוי זונה אבל התו' סביר' להו ניהו דפסולים לכהונ' מקרא ומק"ו אבל לא מטעם זונ' אלא מגזה"כ: ויתורץ קושי' הרב"י בא"ע שהקש' על הפוסקים דס"ל דמחייבי לאוין לא הוי זונ' מגמ' הנ"ל דפסולים לכהונ' וע"כ מטעם זונ' ולפמ"ש מ"א בשם התוס' א"ש דמודים התוס' והרא"ש דפסולים לכהונ' אבל לא מטעם זונ' כנ"ל: וע' בב"ש שם בא"ע: ולכן כ' בתמורה דאם בא על חייבי כריתו' כו' הם סוף דברי התוס' דתמור' הנ"ל: ודיוק שכ' חייבי כריתו' למעוטי חייבי לאוין דהתו' לשטתייהו דלא הוי' זונה אלא דאסור' לכהונה מגזה"כ: אף התו' כ' כאן דבמופקרת כו'. הבאתי דבריהם לעיל: כיון דאיסור דרבנן. ר"ל איסור אתנן לבה"כ דרבנן כנ"ל: ובגוי' לא קמיירי. ר"ל אע"ג דגוי' לא הוי חייבי כריתו' אתננה אסור כנ"ל: וע' בס' בה"ז שהקש' על רמ"א למה פסק כרי"ו לענין הקדשות הפנויות כו' דלא כהתו' דתמורה דס"ל דמופקר' אתננ' אסור. ולפ"ש מ"א הדין עם רמ"א דאדרב' דברי התו' צריכים ישוב לפי שדבריהם הם נגד הש"ס דיבמות דף ס"א וגם בלא"ה כיון דהוא פלוגת' בין התו' ורי"ו לענין בה"כ דהוי איסור דרבנן נקטינן לקול': אלא כרי"ו וכמ"ש בהגהת רמ"א פה אבל אלו פנויות הקדשות כו' ודע אע"ג שהן נדות מ"מ לא הוי אתנן ואע"ג דלענין איסור נדה אין חילוק בין פנוי' לנשוא'. וכמ"ש רמ"א בי"ד סי' קפ"ג מ"מ אתנן נדה מותר וכן פסק הרמב"ם והרב בתמור' דף כ"ט ע"ב:
לח סָעִיף כב (ס"ק מט) חוזר כו' ודבריהם צ"ע דמ"מ כו'. דאית' שם כה"ג שאירע בו פסול ומינו אחר תחתיו ואח"ז עבר פסולו של ראשון רמ"א ראשון לעבודתו ככה"ג והשני כל דין כה"ג עליו. רבי יוסי או' שני אינו עובד לא ככה"ג ולא ככהן הדיוט כהדיוט לא שמעלין ולא מורידין ככה"ג לא משום איבה שהראשון יקנא בו ופסק רבי יוחנן הלכ' כר"י. והקשו התו' הא הוי הלכת' למשיח' למאי נ"מ לדידן ותי' דנ"מ לפרנס שעבר דראשון חוזר לשררתו: ואפשר דבא כו'. ר"ל דנ"מ במאי דפסק כר"י לענין פרנס כמו דהתם אינו עובד ככה"ג משום איבה ה"ה דאין לנהוג כבוד בשני משום כבוד פרנסתו היכ' דאיכ' למיחש משום איבה ומ"מ סיים וצ"ע דקשה להעמיס דברים אלו בתוס' שכתבו וז"ל וי"ל דאיכ' נ"מ בזה"ז לפרנס כו' וגם נוהגים כבוד בשני כהאי מעשה דר"ג וראב"ע בפ' תפלת השחר עכ"ל דהעבירו לר"ג מנשיאתו ומינו לראב"ע אח"ז החזירו לר"ג לנשיאותו אמרו היכי נעביד נעברי' לר"א מעלין בקדש ולא מורידין לדרוש מר חד שבתא ומר חד שבתא אתי לאקנויי ביה אלא לדרוש ר"ג ג' שבתות וראב"ע חד שבתא. וצ"ל דכה"ג כיון שהי' שינוי רבה בין ר"ג לראב"ע סרה הקנא' וא"כ כוונת התו' דיש לנהוג כבוד בשני אך בענין שלא יקנא בו הראשון שיהי' כבוד הא' עדיף כעובד' דר"ג וראב"ע ולפ"ז לשון מ"א אינו מדוקדק במ"ש דלא יהי' לב' שום כבוד אדרב' התו' כתבו דיש לנהוג כבוד בשני וצ"ל דכוונות מ"א דאין לנהוג כבוד בשני מצד פרנסתו היכי דאפשר דהראשון בא לקנא בו אלא לעשות שינוי ביניהם כנ"ל בתו' אלא דקשה לו' שהתו' נתכוונו לזה דא"כ כוונתם במ"ש וגם נוהגים בשני כהאי מעש' דר"ג וראב"ע שלא לנהוג כבוד בשני אלא כהאי מעש' כו' דמיעטו בכבוד ראב"ע משום איבה דר"ג דא"ב אין נוהגין בשני אלא כהאי מעש' כו' מבע"ל דפשט לשונם משמע דאדרב' בא לאשמועינן דיש לנהוג כבוד בשני והוא היפוך המכוון לדעת מ"א: ומשמע במרדכי כו' כדאשכחן ברוצח: דדין זה המבואר בש"ע אדם שהוא רגיל כו' ואירעו אונס כו' נובע מדברי המרדכי ואייתי המרדכי ראיה לדבריו מדברי התוס' דמס' יומא הנ"ל. וסיים ועוד לא גרע מרוצח שגלה ואם מת כה"ג ששב לביתו חוזר לשררתו לדברי רבי מאיר ואפי' לדבי יהודה דפליג דאינו חוזר לשררתו שאני התם דכתיב קרא ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו ולא אל שררותו. דוק' התם שעשה עבירה אבל האי דלא עבר עבירה חוזר עכ"ל ומדלא כ' בקיצור שאני התם דגזרת הכתוב אע"כ דדריש בהא טעמ' דקר' הואיל ועבר עביר' משא"כ כאן דלא עבר עבירה לא. משמע דבעלמ' היכי דעבר עבירה אינו חוזר לשרדתו דילפי' מרוצח לדידן דקי"ל כר"י ולא אמדינן גזירת הכתוב הוא ואפילו שוגג כהאי דרוצח אינו חוזר:
א סָעִיף ב ס"ב דהיינו כו'. מהרי"ח: או כו'. כן פי' תר"י: מטפחת של ס"ת. הר"ן: דהיינו כו'. רמב"ם וטור: וכן כו'. רש"י ור"ן וכ"ה בירושלמי מטפחות לוקחין ספרים אפי' מטפחות תורה וחומשין לוקחין בהן נביאים וכתובים כו' ספרים לא יקחו מטפחות אפי' נביאים וכתובים אין לוקחין בהם מטפחות תורה וחומשין: ואפי' כו'. מתני' שם וכן במותריהן כו':
ב סָעִיף ג ס"ג ס"ת כו'. דגריעות דחומש הוא שאין קורין בהן וה"ה לכה"ג:
ג סָעִיף ד ס"ד יש אוסרין. ממש"ש כ"ז א' איבעיא להו כו' א"ד כיון כו' מ' דבשאר כיון דאיכא עלוייא אחרינא ודאי אסור: וי"מ כו'. דמשם אין ראיה דשם לכתחילה כמש"ש מתני' דיעבד כו' ולכאורה מ' דדיעבד מותר בכולהו דדיוקא דסיפא דוקא מדפשיט ת"ש אבל מכרו כו' ולא פריך אימא רישא ספרים לוקחין תורה אבל תורה בתורה לא מדל"ק ספרים ותורה לוקחין תורה ומ"ש ב"ח ומ"א דר"ן ומהרי"א ל"פ דר"ן מיירי לכתחילה לא עיינו בר"ן שכ' וכתב בספר המאור כו' הא מתני' קשיא רישא אסיפא כו' אלא כו' כיון דלא מעלו ליה אסור כו' ובודאי דמגמרא הכי מ' כו' אלמא אף בדיעבד ס"ל דאסור וסבר כיון דבגמ' קאמר בפשיטות כיון דלא מעלי ליה אסור ש"מ דס"ל דדיוקא דסיפא לאו דוקא דאל"כ מנ"ל דאסור אבל לכתחילה ודאי אסור לכ"ע ואף בס"ת דעת הפוסקים לחומרא אבל בדיעבד בס"ת ודאי מותר כמ"ש שם בגמ':
ד סָעִיף ה ס"ה אם כו' אבל כו'. שם אבל גבו והותירו מותר אבל לא הותירו אסור: ואם כשגבו כו'. הג"א שם (ד"ה אפי' לא) בשם א"ז וצ"ע דאמאי לא משני שם כה"ג: אבל אם לא כו'. שם ה"ד אלימא כו': ואם קנו כו'. שם כ"ו ב' אבל בחדתא כו' והקשה ב"י מ"ש מגבו מעות דאסור לשנותן כנ"ל וכן בשקנו מהמעות לבנים ועצים ותי' דמ"ש בחדתא כו' היינו קודם שבא ליד גבאי וכמ"ש בערכין ו' ועתוס' שם וכ' ויותר נראה דמ"ש בחדתא כו' לא שיחזור אלא להלותם ועתוס' דב"ק ל"ו ב' ד"ה יד כו' ור"ת פי' כו' ועי"ד סי' רנ"ח ס"ו וסי' רנ"ט ס"א וע' מ"א ס"ק ה' וט"ז ס"ק ב':
ה סָעִיף ו ס"ו מוכרים כו'. דהא אף ס"ת מוכרים וכ"ש הני דקילי מס"ת כנ"ל:
ו סָעִיף ז ס"ז ה"מ של כפרים שאין כו' אבל של כרכים כו' אפי' כו'. עתוס' שם ד"ה כיון כו' והרא"ש והרמב"ם הסכימו לפי' הראשון וכן הוכיח הרשב"א מדפריך שם מיתבי כו' ואם איתא מאי פריך הא דשותפים מטמא בנגעים ודוקא שמיוחד לכל אינו מטמא וכמ"ש בפ"ק דיומא וכאן משום שותף דליתנהו כאן לא מזדבן אבל לפי' הראשון ניחא דמקודש לכל ואין לה בעלים דומיא דמקדש וז"ש זוטי הוי ור"ל לא הוי עיילי בה רבים מעלמא ומ"ש ואינהו עבדוה ר"ל שהם עשו לצורך עצמן ולא לצורך רבים: ואפי' כו'. כנ"ל דל"ד ואינהו עבדוה אלא לצורך עצמן וראיה ממש"ש א"ר אשי האי כו' וה"נ אדעתא דידהו נתנו: ומ"מ כו'. ממתני' כנ"ל: והיינו כו'. כמ"ש בתוספתא פ"ב ר' מנחם בר יוסי אמר בה"כ לא יקחו את הרחבה אר"י בד"א בזמן שלא התנו עמהן פרנסי העיר אבל אם התנו עמהן פרנסי העיר רשאין לשנותה לכ"ד שירצו: וה"ה כו'. גמ' שם וכפירש"י והרשב"א פי' מילתא דרבא כמ"ש בתוספתא וז"ש שלא מכרו כו' ול"ק שמכרו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר וכן במתני' אמר בני העיר שמכרו כו' וכן פי' הר"ן ומ"מ מודו לדין השני דזט"ה שלא במא"ה נמי דינא הכי כמ"ש בירושלמי ג' מבה"כ כבה"כ ר"ל כגון של יחידים כמו טרסיים שבעה מבני העיר כבני העיר ר"ל כמו בני העיר שלא מדעת פרנסיהם מה אנן קיימין אי בשקבלו עליהן אפי' יחיד נמי ר"ל שקבלו עליהן בפירוש למכר זה ואי בשלא קבלו אפי' כמה לא אלא בסתם ר"ל שהעמידו עליהם סתם לפקח על עסקי צבור וקמ"ל אע"ג שלא קבלו עליהן בפי' לדברים אלו ר"ן שם וז"ש אבל אם הסכימו כו' ואם קבלו עליהם כו' ור"ל דמ"ש אפי' אחד נמי דהוא עדיף יותר וכמו ז' טובי העיר במעמד אנשי העיר כיון שהסכימו בפי': וכל כו'. דז"ש במעמד כו': אא"כ כו'. שם א"ר אשי האי כו': בהסכמת הציבור. ר"ן וכמו זט"ה בכפרים דצריכין במעמד אנשי העיר: וה"ה כו'. שם ורא"ש: יחיד כו'. דאז דינה כשל כפרים שבנו משל אחרים כנ"ל: אבל אם כו'. דאז דינה כשל כרכים שאמרו בירושלמי שמא אחד מסוף העולם קנוי בה וכנ"ל: וכ"ז כו'. וכפי' הר"ן דאם יש להם בה"כ אחרת לא שייך אף טעמא דפשיעותא וכמש"ל סי' קנ"ב: כ"ד שבקדושה כו'. עט"ז ומ"א
ז סָעִיף ח ס"ח וכיון כו'. כמש"ל סי' מ"ב ס"ג בתפילין: ואם כו'. ג"ז ע"ש:
ח סָעִיף ט ס"ט ואם כו' כמש"ש כ"ו ב' בזריעה זיל כו'. הרא"ש ורמב"ם:
ט סָעִיף י ס"י י"א כו'. דבשלו הוא כזט"ה במא"ה בשל ציבור וכמ"ש בס"ז וה"ה לכל דברי כו': ויש מי כו'. כמ"ש בגמ' שם וכתב הריב"ש בסי' רפ"ו דהרמב"ם ס"ל דלא אמרו אלא בבה"כ ולא לשאר דברי קדושה כמה שא"י להורידן הן עצמן לקדושה קלה משא"כ בבה"כ כמ"ש בס"ט וכ"ש לגי' הספרים דגרסי' אפי' למשתי ביה שיכרא ולמשטח ביה פירי דקאי אבה"כ ומ"מ גם הדין דס"ז אמת וכמ"ש בתוספתא הנ"ל ועוד מדשרי במתנה חליפי הנאה שקבלו כבר וס' ראשונה דס"ל דממ"ש לא ימכור ס"ת כו' בשל רבים איירי דעלה קאי הבעיא שם וע"ז אמרו ת"ש כו' וכ"כ מרדכי בשם ראבי"ה:
י סָעִיף יא סי"א ודוקא כו' אבל כו'. כמ"ש בפ"ב דב"מ השואל ס"ת כו': אפי' כו'. דע"כ ל"פ ר"מ ואסר בכה"ג אלא משום שמורידן מקדושתן וכמ"ש שם:
יא סָעִיף יב סי"ב מי כו'. כמ"ש בת"כ פ' צו תחתיו מבניו שבנו קודם לכ"א יכול אע"פ שאינו ממלא מקום אבותיו ת"ל ואשר ימלא את ידו בזמן שממלא מקום אבותיו וא"ל יבא אחר וישמש תחתיו וא"י למכור לאחר:
יב סָעִיף יג סי"ג גבו כו'. ב"ב ג' ב' א"ל רבינא כו' וגי' הרמב"ם ברישא דלמא מתרמי מיד דמצוה ובסיפא פ"ש וז"ש שריגי דלבני כו' ר"ל דכה"ג לא מצי מזבני לדבר מצוה מאי כו':
יג סָעִיף יד סי"ד לא מצי כו'. כמ"ש אמירתו לגבוה כו' וברפ"ד דב"ק אנן יד כו': ואם ראובן כו'. כמ"ש במגילה שם אבל בחדתא כו' וכנ"ל ס"ה ואע"ג דאמרינן בערכין ישראל שהתנדב כו' עד שלא נשתקע כו' שם בנשתמש בו: ואם כו'. כמו בשל כרכים משא"כ באינו מהם דאדעתא דידהו יהיב וכמ"ש בס"ז בהג"ה יחיד שבנה כו': אא"כ כו'. כמו במתא מחסיא כנ"ל: וז' טובי העיר כו'. כמ"ש בריש ב"ב ורשאין ב"ה לעשות קופה תמחוי כו' ועי"ד סי' רנ"ט ס"ב דלבהמ"ד יכולין לשנותה אפילו הוא מבני העיר וצ"ע וע"ש ס"ג:
יד סָעִיף טו סט"ו אין כו'. מתקנת ר"ג מ"ה:
טו סָעִיף טז סט"ז מי כו'. ג"ז מתקנותיו: ודוקא כו'. כן למד מלשונות דלא תיקן בכה"ג וכמ"ש בפ"ט דב"מ דדרשינן לשון הדיוט וכמ"ש תוס' בפ"ו דערובין על מתני' ד"ה חבורות במלמד או סופר דבכה"ג לא השאיל להם. שם:
טז סָעִיף יז סי"ז מי שהיה כו'. כמ"ש בפ' הנזקין מערבין כו' משום חשדא וה"נ שיאמרו שהן ב"א שאין מהוגנין ואף ע"פ שיש להם טעם לשנותם מדפריך משיפורא. שם:
יז סָעִיף יח סי"ח יש כו'. כמ"ש במע"ש זלף לתוכן סתם כו' משגפן כו' וה"נ משלבש קנה ס"ת ובה"כ אותן דמנהגא כן בסתמא מביאין לבה"כ:
יח סָעִיף יט סי"ט יש כו'. כמ"ש שם המוצא כלי כו' וכתוב עליו קרבן כו' ק' קרבן כו' ואף לר"י דאמר שם אישתקד כו' וכן ירושלמי ר' יונה כו' והביאו תוס' קט"ו ב' ד"ה אימור כו' לא כאן וכן מ"ש בספ"ק דב"מ בסמפון שיוצא מתחת ידי מלוה כו' כ"ז לא שייך כאן:
יט סָעִיף כ ס"כ יש כו'. כמ"ש במע"ש שם המשאיל קנקנים כו' וכיון דא"ל חזקה בחיי אביהם מתחינה אף בבניהם א"ל חזקה כמ"ש בפ"ג דב"ב אי דאתא בטענתא דאבוהון כו':
כ סָעִיף כא סכ"א אין כו'. כמש"ל סי' קמ"ז ס"א בהג"ה שם ובתוספתא ספ"ב דמגילה כלים שנעשים מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה אבנים וקורות כו': אסור כו' כמ"ש בתמורה ל' דאף רקועין אסור: ודוקא כו'. כמ"ש במתני' שם נתן לה מעות כו' ולא מקרי כו' גמ' שם וכמ"ש בפ' הבע"י דלא קי"ל כר"א וכ"כ הרמב"ם וכ' דכל חייבי לאוין מקרי זונה אבל דוקא שבא האתנן בעבירה אבל אין דעת התוס' כן בתמורה ל' וש"מ אלא שכל שנקראת זונה מכבר אפי' נבעלה עתה למותר לה וכ' דה"ה למופקרת ע"ש בארוכה וע' לח"מ ועמ"א ואין דבריו מוכרחין:
כא סָעִיף כב סכ"ב אם בשעה כו'. דמחילה א"צ קנין ואף בפניו ושתק הוי חזקה כמ"ש בספ"ג דב"ב ולסתום לאלתר כו' שאין כו' ועח"מ סי' קנ"ה: אבל אם כו'. עתוס' בסנהדרין נ"א ב' ד"ה הלכתא כו' וביומא י"ג א' ד"ה הלכה וי"ל כו' ואף ר"י דפליג בספ"ק דמכות י"ג א' משום דכתיב בקרא:
Hebrew text: Torat Emet (vocalized), Public Domain.